אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר' יהודה יש להבדיל, כי [כאשר] אמר ר' יהודה שטוב הנודר ומקיים — בנדבה אמר, בנדר לא אמר.

ומקשים: והקתני [והרי שנה] בלשון ר' יהודה לשון נדר: "טוב מזה ומזה נודר ומקיים"! ומשיבים: תני [שנה] ותקן בלשון ר' יהודה: "נודב ומקיים".

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נודר שלא, שאינו טוב, דילמא אתי [שמא יבוא] בה לידי תקלה שיעבור ב"בל תאחר", נדבה נמי [גם כן] יש בה חשש דילמא אתי [שמא יבוא] בה לידי תקלה של מעילה!

ומשיבים: ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר במפורש: אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה שם, וסומך עליה ושוחטה, ואם כן אין חשש שיבוא לידי תקלה של מעילה בקודשים.

שואלים: תינח [נניח] תשובה זו יפה בענין נדבה של קרבנות, ואולם נדבה של נזירות מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יש לחשוש לתקלה!

ומשיבים: גם בזה ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, אלא שלא נזדמן להם לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם ולא היו חוטאים אף לא בשגגה, מה היו עושין? עומדים ומתנדבין נזירות למקום (לה'), כדי שיתחייב קרבן חטאת של נזיר למקום.

ר' שמעון אומר: לא נדרו בנזיר, אלא כך היו עושים: הרוצה להביא עולה — מתנדב ומביא, הרוצה להביא שלמים — מתנדב ומביא, הרוצה להביא תודה וארבעה מיני לחמה — מתנדב ומביא. אבל בנזירות לא התנדבו, כדי שלא יקראו חוטאין. שלדעתו בעצם הנזירות יש צד של חטא, שכן נאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא), ולכן לא נדרו בנזיר, כדי שלא ייחשבו כחוטאים אף במעט.

א אמר אביי: שמעון הצדיק ור' שמעון ור' אלעזר הקפר — כולן שיטה אחת הן, שהם סבורים שנזיר חוטא הוי [הוא], שעצם הנזירות יש בה צד חטא. ומפרט: שמעון הצדיק ורבי שמעון — הא דאמרן [זה שאמרנו].

וגם ר' אלעזר הקפר ברבי סבור כן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: נאמר על נזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא). ועל כך יש לשאול: וכי באיזו נפש חטא זה הנזיר? אלא יש לבאר: חטאו הוא על שציער עצמו מן היין, וחטא בכך על הנפש — על נפשו שלו, שציער את עצמו לחינם. והלא דברים קל וחומר: ומה זה (נזיר) שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. מכאן יש ללמוד כי כל היושב בתענית נקרא חוטא.

ושואלים על שיטת ר' אלעזר הקפר: והדין קרא [והלא כתוב זה] בנזיר טמא כתיב [נאמר] ולא בנזיר טהור, ואם כן אפשר לפרש שדווקא הנזיר הטמא הוא זה שנקרא חוטא, שחטא על הנפש במה שנטמא! ומשיבים: ר' אלעזר הקפר סבור שהיה הדבר ראוי להיאמר גם בנזיר טהור, ומפני מה נאמר בנזיר טמא משום ששנה (חזר וכפל) בחטא הוא, שלא די לו שחטא בזה שנדר נזירות אלא עוד הוסיף וחטא בזה שנטמא, ולכן נאמר דווקא בו "מאשר חטא על הנפש".

ב משנה האומר (לחבירו) לשון זו שדבר מסויים יהא "קונם" או "קונח" או "קונס" — הרי אלו הלשונות כינויין לקרבן, וכאמור כל כינויי נדרים הם כנדרים. האומר "חרק" או "חרך" או "חרף" — הרי אלו כינויין לחרם. האומר "נזיק" או "נזיח" או "פזיח" — הרי אלו כינויין לנזירות. האומר "שבותה" או "שקוקה" או נודר ב"מוהי" — הרי אלו כינויין לשבועה, ששבועה נקראת בארמית "מומתא", והכינוי לכך הוא "מוהי".

ג גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים במהות הכינויין, ר' יוחנן אמר: לשון אומות הן, שיש עמים שבהם משמשות לשונות אלה לקרבן או לחרם או לנזיר או לשבועה. ר' שמעון בן לקיש אמר: לשון זו היא לשון שבדו (שיצרו) להם חכמים לבני האדם כדי להיות נודר בו כל הרוצה בכך. וכדי להסביר לשון "בדא" הוא מביא מן המקרא: וכן הוא אומר בירבעם "בחדש אשר בדא מלבו" (מלכים א יב, לג), שמשמעו — המציא. כלומר, אלה הם לשונות שהמציאו חכמים לצורך זה.

ולשיטתו טעמא מאי תקינו רבנן [מה טעם תיקנו חכמים] כינויין אלה? — שלא לימא [יאמר] הנודר במפורש "קרבן". ושואלים: ולימא [ויאמר] "קרבן" ומה לא טוב בכך? ומשיבים: דילמא אמר [שמא יאמר] "קרבן לה'". ותוהים גם על כך: ולימא [ויאמר] "קרבן לה'"! ומשיבים: דילמא אמר [שמא יבוא ויאמר] "לה'" ויתחרט ולא אמר [יאמר] אחר כך "קרבן", וקא מפיק [ונמצא על ידי כך מוציא] שם שמים לבטלה

וכיוצא בו תניא [שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: