וכי תימא פליגי רבנן עליה [ואם תאמר חלוקים חכמים עליו], על רבן שמעון בן גמליאל, והם סבורים ששנים שדנו דיניהם דין, והאמר [והרי אמר] ר' אבהו: שנים שדנו — לדברי הכל אין דיניהם דין! קושיה זו דוחים מיד: וכי גברא אגברא קא רמית [מאדם על אדם אתה משליך, מראה סתירה]?! אמנם ר' אבהו סבר ששנים שדנו אין דיניהם דין לדברי הכל, ואולם שמואל סבר שזו היא רק דעת יחיד, וכי רוב החכמים סבורים שדיניהם דין.

א ודנים בגופא (גוף) הדברים שנאמרו למעלה. אמר ר' אבהו: שנים שדנו דיני ממונות — לדברי הכל אין דיניהם דין. איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לר' אבהו ממה ששנינו: דיין שדן את הדין, וטעה וזיכה את החייב או שחייב את הזכאי, וכן אם טימא את הטהור, או שטיהר את הטמא — מה שעשה עשוי, ואין אומרים שהדין בטל ויחזרו וידונו בו, ומשלם מביתו את כל הנזק שגרם. משמע שאפילו יחיד שדן דינו דין.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שקיבלוהו עלייהו [עליהם] המתדיינים קודם לכן, שהסכימו לקבל את הכרעתו. ומקשים: אי הכי [אם כך] שקיבלוהו עליהם, אמאי [מדוע] משלם מביתו? והלא קיבלו על עצמם לעשות כדבריו בכל מקרה! ומשיבים שמדובר כגון שאמרו ליה [לו]: דיינת לן [דון לנו] דין תורה, ואם טעה ולא דן דין תורה — משלם.

אמר ליה [לו] רב ספרא לר' אבא: הלכה זו בדיין שטעה, שטעה במאי [במה]? אילימא [אם תאמר] שטעה בדבר משנה שיש הלכה מפורשת שלא כדבריו, וטעה ופסק בניגוד להלכה, והאמר [והרי אמר] רב ששת אמר ר' אמי: טעה בדבר משנה — חוזר, שגם בית דין מומחה אם פסק בניגוד לדבר משנה, בטל דינו מעיקרו וכל הדין חוזר, ואין הזכאי יכול לומר שאיננו רוצה לחזור ולדון. אלא מדובר כאן שטעה בשיקול הדעת.

ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] טעות בשיקול הדעת, שהדיין יכול אחר כך לדעת בוודאות שטעה בהלכה. כי מה עדיפות יש לשיקול דעת שני על שיקולו הראשון? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי [שני תנאים או שני אמוראים שחולקים זה על זה], ולא איתמר הלכתא [נאמרה הלכה] לא כמר [כחכם זה] ולא כמר [כחכם זה], וסוגיין דעלמא אליבא דחד מינייהו [ומהלך העולם, כלומר, מקובל בין הדיינים, לפסוק כשיטת אחד מהם], ואזל איהו ועבד כאידך [והלך הוא ועשה כאחר] — היינו [זוהי] טעות בשיקול הדעת, שלאחר זמן מתברר לו שהפסק המקובל אינו כהכרעתו שלו.

ב על מחלוקתם של שמואל ור' אבהו, בדבר מעמדו של בית דין של שנים, מעירים: לימא כתנאי [האם לומר שכמחלוקת תנאים אחרת] היא בעיה זו, ששנינו: "ביצוע (פשרה) נעשית בשלשה דיינים, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: פשרה ביחיד". ומסבירים כי סברוה [סברו אותה] האמוראים שרצו לדון בדבר כמה הנחות יסוד, והן: לכולי עלמא מקשינן [לדעת הכל אנו משווים] פשרה לדין, ושניהם נידונים באותו מספר של דיינים.

מאי לאו [האם לא] בהא קמיפלגי [בדבר זה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור] שדין נערך בשלשה דיינים ולא בפחות וכן גם פשרה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבורים] שדין נערך אפילו בשנים? ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] דין בשלשה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בדבר זה עצמו נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: שמקשינן [משוים אנו] פשרה לדין, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבורים] שלא מקשינן [אין אנו משווים] פשרה לדין, ומציעים עוד:

לימא תלתא תנאי [האם לומר שמחלוקת שלושה תנאים, שלוש דעות] בפשרה, דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור] שפשרה בשלשה בלבד, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: בשנים, ומר סבר [וחכם זה, חכמים כאן סבורים] שהיא אפילו ביחיד! ודוחים: אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יימר בר שלמיא: מאן [מי] שאמר שפשרה בתרי [בשנים] אפילו חד נמי [באחד גם כן] הוא מכשיר שאין יתרון שנים על אחד, והאי דקאמר תרי [וזה שאמר שנים] אינו כדי לחזק את מעמדם אלא כעצה טובה — כי היכי דליהוו עליה סהדי [כדי שיהיו עליו עדים] ולא יוכל צד אחד לחזור בו, ולומר שלא כך היתה הפשרה.

אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] מסברה זו כי פשרה אינה צריכה קנין, שאין צורך לעשות בסופה קנין, שהקנין הוא דרך חוקית להעברת הנכסים סופית מאדם לחבירו, שאם עושים קנין הרי מסקנת המפשרים תקבל תיכף ומיד תוקף מוחלט, שהרכוש יחשב כמועבר לבעליו. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שכל פשרה צריכה קנין, אם כן למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שפשרה צריכה קנין, אם כן תלתא [שלושה] למה לי, ולשם מה שלושה? תסגי בתרי [יהיה די בשנים] וליקני מיניה [ושיקנו ממנו] שישלם החייב, ויהא זה גמר דין שאין אפשרות לחזור בו, וכמוהו כפסק של בית דין גמור? ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: פשרה צריכה קנין, אפילו כאשר היא נעשית בשלושה.

ג כיון שהבאנו אגב הדיון ענין פשרה, מביאים מדברי התנאים הדנים באריכות בתוספתא בנושא זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשם שהדין בשלשה כך ביצוע (פשרה) בשלשה.