דאתרו ביה [שהתרו בה] שהיא חייבת מלקות, ולא אתרו ביה קטלא [התרו בה שהיא חייבת מיתה] ובודאי אין דנים אותה למיתה, אלא במלקות.

וקמיפלגי בפלוגתא [וחלוקים באותה מחלוקת] של ר' ישמעאל ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: מכות בשלשה, משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: בעשרים ושלשה, והשאלה במקרה זה קשורה במחלוקת במכות בכלל, האם כדי לחייב בהן אדם די בשלושה דיינים (כחכמים וכדעת ר' מאיר), או בעשרים ושלושה כר' ישמעאל.

רבינא אמר: כאן מדובר באופן אחר כגון שנמצא אחד מן העדים שהעידו לרעתה קרוב או פסול, והרי הוא פסול לעדות, אבל יש עוד שני עדים כשרים להעיד, וקמיפלגי בפלוגתא [וחלוקים הם במחלוקת] של ר' יוסי ורבי, אליבא [על פי שיטתו] של ר' עקיבא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' עקיבא אומר: מה שנאמר בתורה "שנים עדים או שלושה עדים", לא בא העד השלישי הזה אלא להחמיר עליו, לעשות את דינו כיוצא באלו כמו העדים האחרים, ואם היו העדים זוממים — כולם נהרגים, ואין העד השלישי יכול לומר שלא עשה בעצם דבר, שהרי העדות כבר נגמרה על ידי שני העדים הראשונים.

ומכאן למד ר' עקיבא הוראה כללית: אם כך ענש הכתוב את הניטפל לעוברי עבירה שיהא דינו כעוברי עבירה העיקריים, על אחת כמה וכמה שישלם שכר את הניטפל לעושה מצוה כעושה מצוה, שהרי מידה טובה מרובה ממידת הפורענות.

ועוד יש ללמוד מהשוואה זו של שנים ושלושה: ומה שנים אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול — הרי עדותן בטלה, שהרי נותר רק עד כשר אחד. אף שלשה עדים, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול — עדותן בטלה כולה, שכולם נחשבים כעדות אחת, ואם נפסלה מקצתה — נפסלה כולה. ומניין שאפילו אם היו מאה עדים כך דינם? — תלמוד לומר: "עדים", בלי צמצום מספרם.

עד כאן שיטת ר' עקיבא, ובכך נחלקו תנאים, אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שאם נמצא אחד העדים קרוב או פסול בטלה כל העדות — בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר העדים הכשרים. רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, אם אחד מהם היה קרוב או פסול — כל העדות פסולה. ומסייגים הלכה זו: ואימתי אומרים שעד פסול אחד פוסל את כל שאר העדים הכשרים? בזמן שהתרו בהן בעוברי העבירה גם העדים הפסולים, וגילו דעתם שהם מתכוונים להעיד, אבל בזמן שלא התרו בהן העדים הפסולים,