בשני (בשנות) רעבון כשאין התבואה מצויה, כדי שאפשר יהיה להקדים ולאכול את יבול התבואה החדש, שעל ידי עיבור השנה הרי מוסיפים עוד חודש אחד של איסור (עד לזמן העומר, במוצאי יום טוב ראשון של פסח).

תניא [שנויה ברייתא]: רבי אומר על הכתוב: "ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלונו ויאמר תן לעם ויאכלו

"(מלכים ב' ד, מב), ואין לך סביבה קלה בכל ארץ ישראל לבשל פירותיה יותר מבעל שלישה, ואף על פי כן לא בכרה אלא מין אחד באותו זמן. שמא תאמר: חטים היו אלה שמתבשלות סמוך לשבועות — תלמוד לומר: "שעורים". שמא תאמר: הביא את השעורים בזמן מוקדם עוד לפני העומר — תלמוד לומר: "תן לעם ויאכלו", וכיון שמותר היה לאכול משמע שאחר העומר היה.

אמור מעתה שלאחר העומר בניסן אי אפשר היה להביא ביכורי יבול מן המקום המבכיר ביותר בארץ אלא שעורים בלבד. הרי שראויה היתה אותה שנה שתתעבר, שברור שהחיטים לא הבשילו בזמנן, שהרי לא יכלו להביא אלא שעורים, ומפני מה לא עיברה אלישע? — מפני ששנת בצורת היתה (כמסופר שם), והיו הכל רצין לבית הגרנות ואם היו מעברים היה קשה עוד יותר למצוא תבואה לאכול.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנה הבאה לפני ראש השנה, ואם עיברוה — אינה מעוברת, אבל מפני הדחק מעברין אותה אחר ראש השנה מיד ואין ממתינים סמוך לפסח, ואף על פי כן אין מעברין ומוסיפים אלא את חודש אדר, ולא חודש אחר.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שאין מעברים בחדשים אחרים? והא [והרי] שלחו ליה [לו] לרבא אגרת זו בלשון סתרים: זוג בא מרקת, כלומר, זוג של תלמידי חכמים באו מרקת, היא טבריה, מקום מושב הסנהדרין אז, ששמה במקרא הוא "רקת" (ראה יהושע יט, לה), ותפשו נשר, כלומר, אנשי צבא רומיים שסמלם היה הנשר, ובידם של השליחים היו דברים הנעשה בלוז. ומסבירים: ומאי ניהו [ומה הם]? — תכלת, שאגב שליחותם לבבל לקחו איתם גם תכלת כדי לספק לאנשי בבל. בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום, ולא נידונו למוות, ואולם לא הצליחו להעביר את ההודעה לגולה.

ועמוסי יריכי נחשון צאצאיו של נחשון, נשיא יהודה, והוא רמז לנשיא הסנהדרין, בקשו לקבוע נציב אחד, שבקשו לקבוע חודש נוסף לשנה, ולא הניחן אדומי הלז המושל הרומאי בארץ. אבל בעלי אסופות, כלומר, תלמידי החכמים שהיו בארץ (ראה קהלת יב, יא) נאספו, וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן הוא חודש אב. משמע שעוסקים בעיבור השנה אפילו לפני ראש השנה! ומשיבים: חשובי [לחשב] — מחשבי [מחשבים] לפעמים קודם, אבל גלויי [לגלות] — לא מגלו [מגלים] ומפרסמים לציבור, אלא בתחילת השנה החדשה.

דרך אגב שואלים: מאי משמע [מה משמעו של דבר] דהאי [שלשון זה] של "נציב" לישנא דירחא [לשון ירח, חודש] הוא? — דכתיב [שנאמר]: "ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת אנשיו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל" (מלכים א' ד, ז), משמע שכל נציב שייך לחודש מסויים. וכיון שהובא ענין זה שואלים: לאחר מניית שנים עשר הנציבים הכתיב [הרי נאמר]: "ונציב אחד אשר בארץ" (מלכים א' ד, יט), משמע שיותר משנים עשר היו! בפירושו של דבר זה נחלקו רב יהודה ורב נחמן, חד [אחד מהם] אמר שהיה עוד נציב אחד ממונה על כולם, וחד [אחד מהם] אמר שהיה נציב אחר כנגד חדש העיבור, שכשעיברו את השנה היה עליו לפרנס את בית המלך.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנה לא משנה אחת לחברתה, שאם רואים שלפי הצורך יש לעבר את השנה הבאה, אין לעבר שנה זו מפני צרכי השנה הבאה, אלא מעברים את הבאה, ולא מעברין גם שלש שנים זו אחר זו. אמר ר' שמעון מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים, ועיבר שלש שנים זו אחר זו! אמרו לו לר' שמעון: וכי משם מביא אתה ראיה? לא כך היה, אמנם ר' עקיבא חישב את הזמנים והשנים הראויות לעיבור, ואולם בית דין מיוחד ישבו וקבעו בפועל עיבורי שנים אלה אחת אחת בזמנה.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מעברין את השנה לא בשנת השביעית (השמיטה), משום שעל ידי כך מאריכים את זמן איסור השמיטה ומכבידים על הבריות, ולא במוצאי שביעית מאותו טעם, כדי שלא ידחקו במזונותיהם להתיר לאכול מן התבואה החדשה. אימתי רגילין לעבר? — ערב שביעית, שזהו זמן נוח לכל ואין איש נמצא נפסד בו, ואולם מסופר: חכמים של בית רבן גמליאל היו מעברין אף במוצאי שביעית. והדבר קשור

בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מביאין ירק מחוצה לארץ, ורבותינו התירו, ואותם חכמים שהתירו להביא ירקות מחוץ לארץ לא חששו כל כך לדוחק העם במוצאי שביעית, משום שאפשר ליבא ירקות מן הארצות הסמוכות ואין חשש לרעב, ולכן התירו לעבר במוצאי שביעית. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], מהו יסוד המחלוקת? אמר ר' ירמיה: בשאלה אם חוששין לגושיהן, לגושי העפר הדבוקים בירקות, איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שעפר מחוץ לארץ מטמא, והשאלה היתה אם מותר לכתחילה להביא אדמה טמאה לתוך ארץ ישראל.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנה מפני הטומאה, שאם היו רוב ישראל טמאים כשהגיע הפסח, אין רשאים לעבר את השנה כדי שיספיקו להיטהר עד לחודש הבא.

ר' יהודה אומר: מעברין. אמר ר' יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שאכן עיבר את השנה מפני הטומאה, כאמור "ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני" (דברי הימים ב' ל, ב), ובקש רחמים על עצמו שיימחל לו עוון זה, דכתיב [שנאמר] "כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו