ומיגנזו כולי עלמא [ומתחבאים הכל]. כי אתי אמר ליה [כאשר בא ראש הנהר היה אומר לו] אבי ר' זירא: ממאן נבעי [ממי נגבה], שנראה שעיר מעוטת תושבים היא וצריך להטיל עליה רק מיסים מועטים.

כי ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, עמד למות] אמר להו [להם לעומדים סביבו]: שקולו תליסר מעי דציירי [קחו שלש עשרה מעות הצרורות] לי בסדינאי [בסדיני] והדרו ליה לפלניא [והחזירו לו לפלוני], דשקלתינהו מיניה [שלקחתי אותן ממנו] ולא איצטריכו לי [הצטרכתי להן] לשלם אותם מיסים עבורו ולכן אפשר עתה להחזיר אותם. ולמדנו מכאן שהיו גובי מיסים יראי שמים, ובוודאי שאין לפסול אותם משום היותם גבאים.

א שנינו במשנה שאמר ר' שמעון: בתחילה היו קוראין אותן "אוספי שביעית" ואחר כך משרבו האנסים חזרו לקרותם "סוחרי שביעית".

ושואלים: מאי קאמר [מה אמר], שלא ברור מה רצה ר' שמעון ללמדנו בדברים אלה. אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], בתחילה היו אומרים: אוספי שביעית, שהם אנשים האוספים לעצמם הרבה מפירות השביעית — כשרין, סוחרין בשביעית — פסולין.

ואולם משרבו ממציאי מעות לעניים שיאספו בשבילם, ואזלי [והולכים] העניים ואספי להו ומייתו [ואוספים להם ומביאים], שאף אוספי השביעית עשו הדבר כעין מקצוע ומסחר, חזרו לומר: אחד זה ואחד זה פסולין.

קשו [התקשו] בה בהסברה זו בני החכם רחבה: האי [זה, הביטוי] "משרבו האנסים" אינו מדוייק איפוא, כי "משרבו התגרין" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר].

אלא יש לפרש פירוש אחר ולומר כי בתחילה היו אומרים: אחד זה ואחד זה, בין האוספים ובין הסוחרים — פסולין, משרבו האנסין, ומאי נינהו [ומה הם] — ארנונא, שהשלטונות היו מטילים מיסים כבדים על הקרקעות ולא היו מבחינים בין שנת השביעית לשנים אחרות, נעשה הלחץ על שומרי השביעית כבד מנשוא, כדרך שהיה מכריז ר' ינאי: פוקו [צאו] וזרעו בשנת השביעית משום ארנונא שעליכם לשלם. חזרו לומר: אוספין לבד כשרין, סוחרין פסולין.

כיון שדובר כאן בענין שמירת השביעית מביאים מעשה שהיה: ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי [היו הולכים] לעבר שנה בעסיא, שמפני סיבות שונות לא יכלו לעשות את עיבור השנה בארץ ישראל. פגע בהו [פגש אותם] ריש לקיש איטפיל בהדייהו [נספח אליהם]. אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא [אלך ואראה כיצד עושים הם מעשה], כלומר, כיצד נעשה ענין זה של עיבור השנה בפועל.

חזייה לההוא גברא דקא כריב [ראה אדם אחד שחורש] ושנת שביעית היתה. אמר להן: כהן וחורש, כלומר, ראו כהן זה שחורש בשנת השביעית! אמרו לו: יכול לומר אגיסטון (שכיר) אני בתוכו וכיון שאני שכירו של גוי ואני עובד בקרקע — מותר.

תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי [שוב ראה אדם אחד שהיה זומר בכרמים] אמר להן: כהן וזמר את הכרם בשביעית! אמרו לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך, שאינו זומר את העצים לצורך עיבודם אלא לעשות כעין סל לאסוף בו את הזיתים שסוחטים בבית הבד, ודבר זה מותר אף בשנת השביעית. אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות (לרמיה).

ושואלים: הי [איזה דבר, איזה מעשה] אמר להו ברישא [להם תחילה]? אילימא הא קמייתא אמר להו ברישא [אם תאמר כי את זו הראשונה אמר להם בתחילה] כסדר הדברים כאן, הא נמי לימרו [שיאמרו גם כן במקרה זה] אגיסטון אני בתוכו והרי תירוץ זה הוא טוב יותר מאשר לומר שהוא נזקק במקרה לזמורות. אלא הא [זה] המעשה בזומר אמר ליה ברישא [זה המעשה בזומר אמר לו, להם תחילה] והדר [וחזר] ואמר להו הך [דבר זה].

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] כהן? מדוע סבר ריש לקיש שהאיש העושה זאת כהן הוא? ומשיבים: משום דחשידי [שהכהנים חשודים] על השביעית וראיה לדבר ממה ששנינו:

דתנן, סאה תרומה המותרת באכילה רק לכהנים שנפלה למאה סאין של פירות שביעית — תעלה, כלומר, הריהי מתבטלת והכל נאכל בשביעית לפני זמן הביעור. בפחות מיכן — ירקבו כולם, שהרי אסור לישראלים לאכלם משום התרומה המעורבת בהם, האסורה לישראל.

והוינן [ועסקנו, עיינו] בה, בבעיה זו: אמאי [מדוע] ירקבו כל הסאין כולם? ימכרנו הכל לכהן בדמי תרומה שמחירה זול יותר משל חולין שהרי אינה נאכלת אלא לכהנים חוץ מדמי אותה סאה שהיא תרומה בעצמה ויאכל הכהן הכל בקדושת תרומה, ויהיו הכל נהנים!

ובתשובה לכך אמר רב חייא משמיה [משמו] של עולא: זאת אומרת שנחשדו כהנים על השביעית, שלא ינהגו בכל התבואה קדושת שביעית כראוי ויאכלו את הפירות אף לאחר זמן הביעור. שהכהנים סבורים שאינם חייבים לשמור את קדושת השביעית כיון שלדעתם אף פירות שביעית שלהם הם, כפי שהתרומה שלהם, שאף השביעית ממצוות הארץ היא, ומשום חשד זה אמר ריש לקיש שמן הסתם כהן הוא זה.

לענין המעשה כיון שהרבה להם ריש לקיש בהערות, אמרו: טרודא [טרדן] הוא דין [זה] ורצו לסלקו מעליהם. כי מטו להתם, סליקו לאיגרא, שלפוה לדרגא מתותיה [כאשר הגיעו לשם, עלו לגג, ונטלו את הסולם מתחתיו] שישאר זמן בעליית הגג ולא יוכל להמשיך ללוותם.

לאחר זמן אתא לקמיה [בא ריש לקיש לפני] ר' יוחנן, אמר ליה [לו]: בני אדם החשודין על השביעית האם כשרין הם לעבר שנה? ששני החכמים שנשלחו לעיבור השנה נראים כמזלזלים בקדושת השביעית.

הדר [חזר] ואמר בתשובה לדברי עצמו: לא קשיא [אין זה קשה] לי, כלומר, אפשר לסמוך עליהם מידי דהוה [כשם שהוא] לענין אותם שלשה רועי בקר שאירע שהתאמתו דבריהם ועיברו את השנה, שיש לומר גם אז כי רבנן אחושבנייהו סמוך [חכמים על חשבונם הם סומכים] ולא על שלושה רועי הבקר הללו.

והדר [וחזר] ריש לקיש ואמר: לא דמי [אין הדבר דומה], שכן התם הדור אימנו רבנן ועברוה לההוא שתא [שם חזרו ונמנו חכמים ועיברו אותה שנה] ואילו הכא [כאן], במקרה זה, הלא קשר רשעים הוא, שאין אלה ראויים לכך, וקשר רשעים אינו מן המנין שאי אפשר למנותם, ואי אפשר לסמוך עליהם. אמר ר' יוחנן: דא עקא [זו צרה] זהו באמת קושי.

כי אתו לקמיה [כאשר באו ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק לפני] ר' יוחנן ושמעו מה שאמר עליהם ריש לקיש לר' יוחנן, אמרו ליה [לו] בהתמרמרות: קרי לן [קרא ריש לקיש לנו] "רועי בקר" ולא אמר ליה מר [לו אדוני] ולא מידי [כלום]? אמר להו [להם] בדרך דחייה: ואי קרי לכו [ואם היה קורא לכם] "רועי צאן" שהם פסולים לעדות ולדין, מאי אמינא ליה [מה הייתי אומר לו]? שהרי הוא צודק בדבריו.

ב אגב הזכרת הענין שקשר רשעים אינו מן המנין מבררים: מאי [מהו] ענין קשר רשעים? מסופר מעין זה כי שבנא שהיה סוכן ושר אצל חזקיה המלך היה תקיף וחשוב מאד הוה דריש בתליסר רבוותא [היה דורש בשלש עשרה רבבות], שהיה לו קהל גדול כל כך שהיה שומע דברי תורתו ונשמע לדבריו ואילו חזקיה המלך עצמו הוה דריש בחד סר רבוותא [היה דורש באחת עשרה רבבות]

כי אתא [כאשר בא] סנחריב וצר עלה [עליה] על ירושלים, כתב שבנא פתקא [פתק], שדא בגירא [וזרק אותו מעבר לחומה בחץ]. ובאותו פתק כתב: שבנא וסיעתו השלימו עם סנחריב ומוכנים להכנע, חזקיה וסיעתו לא השלימו. והיכן נרמז הדבר — שנאמר: "כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר" (תהלים יא, ב).

הוה קא מסתפי [היה מתיירא] חזקיה, אמר דילמא [שמא] חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא [נוטה דעתו של הקדוש ברוך הוא אחר הרוב], וכיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי [שרובם רוצים להימסר בידי האשורים הרי אלה שאינם חפצים בכך גם כן ימסרו]. בא ישעיה הנביא ואמר לו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר" (ישעיה ח, יב), כלומר, קשר זה קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין ואין אתה צריך להתחשב בכך שמניינם מרובה.

הלך לו שבנא לחצב לו קבר בקברי בית דוד, שסבר שיתנו בידו את המלוכה, בא ישעיה הנביא ואמר לו: "מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חוצבי מרום קברו חוקקי בסלע משכן לו. הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועוטך עטה

, ודרך אגב העיר רב על המילים הללו שמכאן למדנו כי טלטולא דגברא קשי מדאיתתא [טלטול של גבר קשה משל אשה], שהרי לטלטול גדול הוא קורא "טלטלת גבר". (ישעיה כב, טז –יז).

על הנאמר "ועטך עטה" אמר ר' יוסי בר' חנינא: מלמד שפרחה בו צרעת בשבנא; כתיב הכא [נאמר כאן] "ועטך עטה" וכתיב התם [ונאמר שם] במצורע: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה" (ויקרא יג, מה).

עוד נאמר בשבנא: "צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים שמה תמות ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך" (ישעיה כב, יח) תנא [שנה החכם]: הוא, שבנא, ביקש קלון בית אדוניו, לפיכך נהפך כבודו שלו לקלון. וכך אירע לו: כי הוה נפיק איהו [כאשר היה יוצא הוא מן השער] להימסר בידי האשורים אתא [בא] המלאך גבריאל אחדיה לדשא באפי משרייתיה [ואחז את השער בפני מחנהו] ולא יכלו לצאת אחריו ויצא רק הוא לבדו.