ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו, ותולה ומפשיט.

ומקור לענין גלוסטרא — דתנן: נגר (יתד שמכניסים בדלת כדי לנעלה) שיש בראשו גלוסטרא (קצה מעובה), ר' יהושע אומר: שומטה מן פתח זה ותולה בחבירו בשבת, אבל אינו מטלטל אותה בידים ממש, מחשש מוקצה. ואילו ר' טרפון אומר: הרי הוא ככל שאר הכלים ומיטלטל בחצר.

ומדוכה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. אמר רבה: ממאי [ממה אתה מסיק שהדבר כן], דילמא [שמא] לעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי לאחר התרת כלים נשנו משניות אלה, ויש להן ביאור אפילו לפי שיטת אחרונים. כיצד: קנים אלה של לחם הפנים טעמא מאי [מה טעם] משתמשים בהם — משום חשש איעפושי [לעיפוש], בהאי פורתא לא מיעפש [במעט זמן זה עד ליציאת השבת אינו מתעפש]. מקלות מדוע לא התירו להשתמש בהם בערב פסח, משום שאפשר לעשות את מלאכת ההפשטה כדרך שאמר ר' אלעזר, וכיון שכך אין צורך להשתמש בדבר שיש בו מחשש מוקצה.

ואילו גלוסטרא מדוע לא התירו להשתמש בהם בערב פסח — יש להבין זאת כדברי ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: בחצר שאינה מעורבת עסקינן [עוסקים אנו], ר' יהושע סבר [סבור] כי תוך הפתח כלפנים דמי [הוא נחשב] וקמטלטל מנא [ונמצא שהוא מטלטל כלי] של הבתים בחצר, והרי לא עירבו בחצר ואסור להוציא חפץ מן הבית לחצר. ור' טרפון סבר [סבור] כי תוך הפתח כלחוץ דמי [הוא נחשב], ונמצא שאותו נגר והגלוסטרא שבראשו מנא של החצר הוא ובחצר קא [הוא] שמטלטל אותו, ומותר הדבר.

ולענין מדוכה — הלכה זו כר' נחמיה היא, שהוא סבור שכל הכלים אינם ניטלים בשבת אלא לצורך השימוש להם הם מיועדים בדרך כלל, אם הוא מלאכה מותרת.

א משנה כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. ר' נחמיה אומר: אין הכלים ניטלין אלא לצורך.

ב גמרא ושואלים: מאי [מה, פירוש] "לצורך" ומאי [ומה פירוש] "שלא לצורך"?

אמר רבה: "לצורך" משמעו — דבר שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו לצורך גופו, כלומר שצריך לגופו של אותו כלי לצורך מלאכת היתר. "שלא לצורך" משמעו לענין זה — שלא לצורך גופו, אלא דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו, ואולם דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין [כן] הותר לטלטלו, ואולם לצורך מקומו — לא. ואתא [ובא] ר' נחמיה למימר [לומר] כי אפילו דבר שמלאכתו להיתר, לצורך גופו — אין [כן], לצורך מקומו — לא. אמר ליה [לו] רבא: לצורך מקומו, "שלא לצורך" קרית ליה [קורא אתה לו]?! הרי לצורך הוא!

אלא אמר רבא: כך יש לפרש: "לצורך" משמעו — דבר שמלאכתו להיתר, והותר לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו. "שלא לצורך" משמעו — שאין צורך בו לא לגופו ולא למקומו, ואולם שכוונתו לטלטלו ממקומו אפילו מחמה לצל כדי לשמור על שלימותו. ודבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] מותר לטלטלו, אבל מחמה לצל — לא. ואתא [ובא] ר' נחמיה למימר [לומר]: ואפילו דבר שמלאכתו להיתר, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] הותר לטלטלו, ואולם מחמה לצל — לא.

ומסופר כי יתיב [ישבו] רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חנינא, ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: לפירוש רבה אליבא [על פי שיטת] ר' נחמיה האומר כי אפילו דבר שמלאכתו ליתר לצורך מקומו אסור לטלטלו, אם כן הני [אלה] הקערות הריקות היכי מטלטלינן [כיצד מטלטלים אנו] אותן? אמר להו [להם] רב ספרא: מידי דהוה [כשם שהוא] בגרף של רעי (כלי של אשפה) שמטלטלים אותו מפני שהוא מאוס.

מסופר שאמר ליה [לו] אביי לרבה אותו ענין עצמו, למר אליבא [לפירוש אדוני לשיטת] ר' נחמיה, הני [אלה] הקערות הריקות היכי מטלטלינן להו [כיצד מטלטלים אנו אותן]? אמר ליה [לו]: רב ספרא חברין תרגמה [חברנו הסבירה]: מידי דהוה [כשם שהוא] בגרף של רעי.

ג איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא על ההסבר שלו במשנתנו, מן הברייתא: מדוכה, אם יש בה שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. נמצא שיש כלי האסור בשבת בכל טילטול! ענה לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בטלטול מחמה לצל שהוא אסור אף לפירוש רבא לדעת הכל. ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנה: ושוין בית שמאי ובית הלל בעלי, שאם קיצב (חתך) ביום טוב עליו כבר בשר שזקוק לו בחג שאסור לטלטלו יותר בחג! והשיב רבא: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בטלטול מחמה לצל.

והקשה עוד: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה]: אין סומכין את הקדירה בבקעת (חתיכת עץ) וכן בדלת אין סומכים אותה בבקעת. והא [והרי] בקעת שביום טוב דבר שמלאכתו להיתר הוא, שהרי מותרת בטלטול כדי להסיק בה את התנור, אלמא [מכאן] שדבר שמלאכתו להיתר יש מי שסבור שבין לצורך גופו בין לצורך מקומו — אסור לטלטלו, ולשיטת רבא אף ר' נחמיה אינו סבור כן! ענה רבא: התם, מאי טעמא [שם, מהו טעם הדבר] — כיון שבשבת דבר שמלאכתו לאיסור הוא, והבקעת מוקצה משימוש, גזירה הוא שגזרו שתהא אסורה בטלטול אף ביום טוב אטו [משום] שבת.

וכי תימא [ואם תאמר]: בשבת גופיה תישתרי [עצמה תותר] הבקעת בטלטול, דהא [שהרי] דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו שרי [מותר] — אפשר לענות על כך: הני מילי היכא דאיכא [דברים אלה שהותר בכגון זה לטלטל אמורים דווקא היכן שיש] תורת כלי עליו, ואולם היכא דליכא [במקום שאין] תורת כלי עליו — לא.

ד ושואלים: ומי גזרינן [והאם גוזרים אנו] ביום טוב משום שבת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: משילין (משליכים) פירות מן הגג דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת, והרי שאין גוזרים ואומרים שכל האסור בשבת יהא אסור ביום טוב!

ומקשים לצד שני: ומי לא גזרינן [והאם אין אנו גוזרים]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בין יום טוב לשבת אלא היתר הכנת אוכל נפש בלבד, נמצא שבכל דבר אחר מקפידים להשוות את דיני שבת ויום טוב!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לומר כי הא [זו, המשנה האוסרת] — שיטת ר' אליעזר היא, ואילו הא [זו המשנה המתירה] — ר' יהושע. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שתי בהמות שהן אם ובת, ויש בהן איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד "שנפלו לבור ביום טוב, ר' אליעזר אומר: מעלה את הראשון — על מנת לשוחטו, ושוחטו. והשני — עושה לו פרנסה (נותן לו מזון) במקומו בשביל שלא ימות. ר' יהושע אומר: מעלה את הראשון — על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, ומערים ואומר שנמלך בדעתו והחליט לשחוט את השני ומעלה את השני, רצה — את זה שוחט. רצה — את זה שוחט. נמצא שהתיר ר' יהושע דברים ביום טוב משום הפסד, ולא גזר בהם.

ודוחים: ממאי [ממה] סבור אתה שכן הוא? דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר התם [שם] אלא במקום שאפשר להציל את הבהמה במקומה על ידי פרנסה, אבל היכא דלא [שאי] אפשר להצילה על ידי פרנסה במקומה — לא.

אי נמי [או גם כן] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהושע התם [שם] אלא במקום שאפשר בהערמה, אבל היכא [היכן, במקום] דלא [שאי] אפשר בהערמה — לא התיר!

אלא אמר רב פפא: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לומר כי הא [זו, משנה אחת] — כדעת בית שמאי, והא [זו, האחרת] — כדעת בית הלל. דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: