תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו על הנאמר "נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד" (תהלים טו, ד), זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ולא קברו בכבוד מלכים, כדי לבזותו על חטאיו. ואי [ואם] משום יקרא דחיי [כבוד החיים] הוא, מאי טעמא [מה טעם] עשה כך?

ומשיבים: עשה זאת כי היכי דתיהוי ליה [כדי שתהיה לו] כפרה לאבוה [לאביו] בבזיונו. ושואלים: וכי משום כפרה דאבוה [של אביו] משהו ליה ליקרא [משהים ודוחים את כבוד] ישראל כולם, שמתכבדים על ידי ההספד למלך שמת? ומשיבים: ישראל גופייהו [עצמם] ניחא להו דמיחלי יקרייהו לגביה [נוח להם שהם מוחלים על כבודם לגביו] כדי שיתכפרו חטאיו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר, אמר להן רבי לתלמידיו לפני מותו: אל תספדוני בעיירות קטנות כשמוליכים את ארונו לקבורה, אלא בערים הגדולות בלבד, ואי אמרת [ואם אומר אתה] שההספד הוא משום יקרא דחיי [כבוד החיים], מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה]? ומשיבים: קסבר [סבור היה] כי ליתייקרו ביה [יתכבדו בו] בית ישראל טפי [יותר] על ידי שיתקבצו יחד למקום אחד.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אם הלינו למתו לכבודו ולא קברו בו ביום, או כדי להביא לו ארון ותכריכין — אינו עובר עליו משום "לא תלין". מאי לאו [האם לא] הכוונה לכבודו של מת! ודוחים: לא, הכוונה לכבודו של חי, של האבל.

ושואלים: ומשום כבודו של חי מבית ליה [מלין אותו] למת?! ומשיבים: אין [כן], שכן כי אמר רחמנא [כאשר אמרה התורה] "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו" (דברים כא, כג) הרי זה דומיא [בדומה] לתלוי דאית ביה [שיש בו, בתלייתו] משום בזיון, אבל הכא [כאן] כיון דלית ביה [שאין בו] בזיון — לא, ורשאי יהיה להלינו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: הלינו את המת לכבודו, או לשמע (לאסוף) עליו עיירות, או כדי להביא לו מקוננות, או כדי להביא לו ארון ותכריכין — אינו עובר עליו, שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת. הרי מפורש שכל זה לכבוד המת! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך היתה הכוונה]: כל העושה לכבודו של חי אין בו משום בזיון למת.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו שר' נתן אומר: סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, שאין קבורתו והספדו בכבוד, שעל ידי כך מתכפרים עוונותיו, ומת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין (יורדים) על מטתו זהו סימן יפה למת. שמע מינה [למד מכאן] כי ההספד משום יקרא דשכבי [כבוד המתים] הוא, ומשום שנפגע כבודו — מתכפרים עוונותיו, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

א שנינו במשנה שלא היו קוברין את הרוגי בית דין בקברי משפחתם אלא בתי קברות מיוחדים היו. ומבארים: וכל כך למה — לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. שאמר ר' אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק — שנאמר: "ויהי הם קברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו" (מלכים ב' יג, כא), שנעשה לו נס זה כדי שלא יהא אותו איש, שלא היה צדיק, קבור ליד אלישע.

אמר ליה [לו] רב פפא: מה הראיה מכאן, ודילמא לאיקיומא [ושמא קם לתחיה כדי לקיים] מה שנאמר באלישע "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (מלכים ב' ב, ט), וכדי שיחייה אלישע שני מתים (בן השונמית וזה), בעוד שאליהו החייה רק אחד? אמר ליה [לו]: אי הכי, היינו דתניא [אם כך, זהו מה ששנינו בברייתא]: על רגליו — עמד, ואולם לביתו לא הלך, הרי שלא היה נס זה של תחיית המתים בשל גדולת אלישע, אלא כדי למנוע ממנו בזיון.

ושואלים: אלא "ויהי נא פי שנים", היכי משכחת לה דאחייא [איך מוצא אתה אותה אם כן שהחייה] שני מתים? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: שריפא צרעת נעמן שהיא שקולה, כלומר, הלוקה בה חשוב כמת, כפי שנאמר בענין צרעת מרים "אל נא תהי כמת" (במדבר יב, יב).

שנינו: כשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע שעשה פשע חמור אצל רשע שעשה פשע קל, ולכן מתקנים קברות נפרדים לנסקלים ולנהרגים. ושואלים: וליתקון [ושיתקינו] ארבע קברות כנגד ארבע הדרגות במיתות בית דין! ומשיבים: שני קברות גמרא גמירי לה [במסורת למודים היו אותה] שיש שנים, ולא יותר.

ב אמר עולא אמר ר' יוחנן: מי שאכל חלב בשגגה והפריש קרבן ולפני הקרבתו השתמד (המיר דת) ואחר זמן חזר בו מהמרת הדת — הואיל ונדחה מהקרבן בזמן המרת הדת, לפי שאין המשומדים רשאים להביא קרבנות — ידחה קרבן זה ואינו ראוי לעולם.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בדומה לזה, שאמר ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: מי שאכל חלב בשגגה והפריש קרבן, ונשתטה והשוטה אינו מביא קרבן ואין קרבנו ראוי, וחזר לאחר מכן ונשתפה (חזר לשפיות דעת) — הואיל ונדחה הקרבן בזמן שטותו — ידחה.

ומעירים: וצריכא [ונצרכו להיאמר שני הדברים] שאמר ר' יוחנן למרות הדמיון ביניהם. דאי אשמעינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק הלכה ראשונה] במשומד בלבד, היינו אומרים: שכן הדין משום דאיהו [שהוא] דחה נפשיה [עצמו] בידים על ידי השמד. אבל האי [זה] השוטה שממילא קא דחי [הוא נדחה] ולא מרצונו, אימא [אמור] שכישן דמי [הוא נחשב], והישן אינו נדחה.

ולהיפך: אי אשמעינן הכא [אם היה משמיע לנו כאן] בנשתטה בלבד, היינו אומרים שנדחה משום שאין בידו לחזור, שהרי אין ביד השוטה להחליט להתרפא, אבל התם במשומד שבידו לחזור — אימא [אמור] שלא ייחשב כדחוי, על כן צריכא [נצרכו] להיאמר שני הדברים.

אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין זה, ששנינו: אם היו בה בעיר הנדחת קדשים, אם היו אלה קדשי מזבח — ימותו, אם קדשי בדק הבית — יפדו, והוינן [ועסקנו, ושאלנו] בה בשאלה זו: אמאי [מדוע] ימותו אותם הקדשים? כיון דאיקטול [שמתו] רשעים בצער — הויא להו [יש להם] כפרה במותם, וליסקו [ויעלו] הקרבנות לגבוה ונוכל מעתה להקריבם! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים]: הואיל ונדחו — ידחו, שבאותה שעה שהיו עובדים עבודה זרה נדחו קרבנותיהם ושוב אינם חוזרים להיות ראויים.

אמר ליה [לו] אביי: מי סברת [האם סבור אתה] שמי שמת מתוך רשעו הויא ליה [יש לו] כפרה? הדין אינו כן, אלא מי שמת מתוך רשעו לא הויא ליה [אין לו] כפרה, דתני [שכן שנה] רב שמעיה: יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור והשתמדו, יטמא להם הבן הכהן, וכפי שנאמר: "לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו' " (ויקרא כא, א–ב) — תלמוד לומר: "בעמיו", וכוונתו — בעושה מעשה עמיו, כשנוהג כישראל, הרי שאף לאחר שמת אביו הרשע עדיין נחשב הוא רשע!

אמר ליה [לו] רבא: מי קא מדמית [האם אתה יכול להשוות] מי שנהרג מתוך רשעו למי שמת מתוך רשעו?! מי שמת מתוך רשעו, כיון דכי אורחיה קמיית [שכדרכו הוא מת] — לא הויא ליה [אין לו] כפרה, שלא היה מעשה שיגרום לו להתכפר. ואולם מי שנהרג מתוך רשעו, כיון דלאו כי אורחיה מיית [שלא כדרכו מת] — הויא ליה [יש לו] כפרה.

תדע שכן הוא, דכתיב [שכן נאמר]: "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ" (תהלים עט, א–ב), וצריך להבין מאי [מה משמעות] המלה "עבדיך" ומאי [ומה משמעות] המלה "חסידיך"? לאו [האם לא] תפרש כך: "חסידיך" הם חסידיך ממש, שהם יראי ה' תמיד, ו"עבדיך" הם הנך [אלה] דמחייבי דינא דמעיקרא [שהיו חייבים בדין מתחילה] משום חטאותיהם, וכיון דאיקטול [שנהרגו] — קרי להו [הריהו קורא להם] "עבדיך", משמע שמתוך שנהרגו נתכפרו להם עוונותיהם.

אמר ליה [לו] אביי ודחה את דבריו: מי קא מדמית [האם אתה יכול להשוות]