"מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), וכתיב [ונאמר] בסמוך לו: "כל שכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח), ללמדנו: כל שישנו בכלל איסור "כל שכב עם בהמה" וגוים אף הם בכלל זה — ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה".

א שנינו בברייתא שר' אלעזר אומר שחייבים בני נח אף על הכלאים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? אמר שמואל, שאמר קרא [הכתוב]: "את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט). "את חקתי" — בא ללמד חוקים שחקקתי לך כבר, כלומר, מצוות שניתנו בשעתן לבני נח, ומה הן? — "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים".

ובפירוט הדברים: מה בהמתך הכוונה לאיסור כלאים בהרבעה ולא בחרישה יחד, אף שדך נאסר בהרכבה של צמח על שאינו מינו, שהיא מעין הרבעה, אך לא נאסר לגויים לזרוע מינים שונים יחד. ועוד: מה איסור הרבעת בהמתך חל בין בארץ בין בחוצה לארץ, שאין האיסור קשור למקום מסויים, אף איסור שדך חל בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ומקשים: אלא מעתה הלא גם בדינים אחרים נאמר "ושמרתם את חקתי ואת משפטי" (ויקרא יח, ה), ומדוע לא נאמר גם בהם חקים שחקקתי לך כבר, ויהיו בני נח חייבים בכל התורה כולה!

ומתרצים: התם [שם] נאמר "ושמרתם את חקתי", משמעו דהשתא [של עכשיו], שאני נותן לכם עכשיו, ואילו הכא [כאן] בדין כלאים נאמר "את חקתי תשמרו", כלומר, חקים דמעיקרא [שהיו מתחילה] תשמרו בעתיד.

ב לאחר בירור דברים בדיני בני נח שבים אל ההלכות האמורות במשנתנו בענין דיני מברך ה'. ששנינו במשנה שאמר ר' יהושע בן קרחה: בכל יום שעוסקים בדין זה שואלים ומתדיינים עם העדים בכינוי כדי שלא תישמע קללת השם אלא בכינוי דברים, וכגון בלשון "יכה יוסי את יוסי", שיוסי יש בו ארבע אותיות כמו שם ה'.

אמר רב אחא בר יעקב: אינו חייב עד שיברך (יקלל) שם בן ארבע אותיות (ה־ו־י־ה), לאפוקי [להוציא] אם קלל שם בן שתי אותיות (י־ה) דלא [שאינו] חייב מיתה עליו.

ומקשים: פשיטא [פשוט הדבר], הלא בלשון "יכה יוסי את יוסי" תנן [שנינו במשנה], ומשמעו: שם בן ארבע אותיות, כעין "יוסי"! ודוחים: משם אין ראיה גמורה, כי מהו דתימא [שתאמר]: מילתא בעלמא [דבר סתם] הוא דנקט [שתפס] כדוגמה, ואינו דווקא שם בן ארבע אותיות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרק על שם בן ארבע אותיות חייב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כי כך אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה [למד מכאן] כי שם בן ארבע אותיות נמי [גם כן] שם הוא וחייבים עליו, ואין צריך שישמיע את השם המפורש שיש בו ארבעים ושתים אותיות.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], והלא "יכה יוסי את יוסי" תנן [שנינו במשנה]! ודוחים: משם אין ראיה גמורה, כי מהו דתימא [שתאמר]: אינו חייב עד דאיכא [שיש] שם רבה [גדול, השם המפורש] שהוא מקלל, ומילתא בעלמא [ודבר סתם] הוא דנקט [שתפס] כדוגמה, ואין להביא ממנה ראיה למעשה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמדוייקת היא המשנה.

ג שנינו במשנה: נגמר הדין והיו צריכים לשמוע מפי העד את ברכת השם, היו כולם עומדים.

ושואלים: דין זה שיהיו עומדין מנלן [מנין לנו]? אמר ר' יצחק בר אמי: שאמר קרא [הכתוב]: "ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא" (שופטים ג, כ). והלא דברים קל וחומר: ומה עגלון מלך מואב, שהוא גוי ולא ידע את השם המפורש אלא בכינוי — עמד מפני הכבוד, ישראל השומע את השם המפורש — על אחת כמה וכמה. עוד שנינו במשנה שהשומעים קורעים בגדיהם.

ושואלים: דין זה שיהיו קורעין מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויבא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה" (מלכים ב' יח, לז), למדנו מכאן שכיון ששמעו דברי גידוף מפי רבשקה היו חייבים לקרוע בגדיהם.

ד שנינו במשנה שקורעים ולא מאחין. ושואלים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו?

אמר ר' אבהו: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "קריעה" "קריעה". כתיב הכא [נאמר כאן] בשומעי הקללה "קרועי בגדים", וכתיב התם [ונאמר שם] "ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים" (מלכים ב' ב, יב), ממשמע שנאמר "ויקרעם לשנים" איני יודע שהן קרעים? ומה תלמוד לומר: "קרעים"? — מלמד שהן קרועים לעולם, ואין מאחים אותם איחוי גמור אלא רק תופרים אותם תפירה מועטת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד השומע את הקללה בעצמו ואחד שומע מפי שומע — חייב לקרוע בגדיו. והעדים אין חייבין לקרוע, לפי שכבר קרעו בשעה ששמעו מפי המקלל עצמו.

ושואלים: וכי [ואם] קרעו בשעה ששמעו מאי הוי [מה יש]? הא קא שמעי השתא [הרי שומעים הם גם עכשיו] את הקללה! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר שחייבים הם לקרוע שנית, דכתיב [שכן נאמר]: "ויהי כשמע המלך חזקיהו את דברי רבשקה ויקרע את בגדיו" (מלכים ב' יט, א) — המלך חזקיהו קרע בגדיו, והם ששמעו כבר פעם אחת לא קרעו שנית.

ה אמר רב יהודה אמר שמואל: השומע אזכרה של השם בדרך גידוף מפי הגוי אינו חייב לקרוע, ואם תאמר: הלא כששמעו מפי רבשקה קרעו על הזכרת השם מפיו? משמע לכאורה שקורעים בשמיעה מפי גוי! אלא רבשקה ישראל משומד היה, ולכן קרעו.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין קורעין אלא על שמיעה של קללת שם המיוחד בלבד, לאפוקי [להוציא] שמיעה של קללת כינוי מן הכינויים של ה', שלא קורעים על הזכרתם.

ופליגי [וחלוקים] דברים אלה על ר' חייא בתרוייהו [בשניהם], כלומר, בשני הנושאים, שאמר ר' חייא: השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע, שאם אי (אין) אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים.

ומעתה נברר: ממאן [ממי] שומע הוא אזכרות אלה שעליהן אמר ר' חייא ש"נתמלא כל הבגד קרעים'"? אילימא [אם תאמר] שהוא שומע מישראל, מי פקירי כולי האי [וכי מופקרים הם כל כך] לבזות את השם? אלא פשיטא [פשוט, ברור] שמדובר כאן בשמיעה מגוי. ועוד נברר: ואי [ואם] תאמר שמקללים בשם המיוחד, מי גמירי [האם למדו אותו]? והלא אינם יודעים שם זה כלל! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שמקללים בכינוי,

ושמע מינה [ולמד מכאן] כי אמנם בזמן הזה הוא שלא חייב בקריעה, הא מעיקרא [הרי מתחילה מעיקר הדין] חייב בקריעה, הרי שלדעת ר' חייא קורעים על אזכרה מפי גוי, ועל אזכרה בכינוי. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

ו שנינו במשנה שהעד השני אינו חוזר על הקללה ששמע אלא אומר "אף אני כמוהו שמעתי ". אמר ריש לקיש: שמע מינה [למד מכאן] כי האומר "אף אני כמוהו" בלבד, מן התורה די בכך וכשר בעדות, הן בדיני ממונות והן בדיני נפשות, ומעלה הוא דעביד רבנן [שעשו חכמים] שתיקנו תקנה שיצטרך כל עד לספר את דברי עדותו לחוד, ובפירוט. והכא [וכאן] כיון דלא [שאי] אפשר לעשות כן, שאין ראוי לחזור על דברי גנאי פעמים אחדות, אוקמוה רבנן אדאורייתא [העמידו חכמים את הדבר על דין תורה] ואין צורך לחזור בצורה מפורטת על הדבר.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שדבר עדות של "אף אני כמוהו" פסול מן התורה, וכי הכא [כאן] משום דלא [שאי] אפשר לעשות אחרת קטלינן לגברא [הורגים אנו את האיש] בלא עדות גמורה זו? אלא הרי זו הוכחה שעדות כזו מספיקה מדין תורה.

ז עוד שנינו במשנה שהשלישי אומר "אף אני כמוהו". ומעירים: סתמא [סתם] זה ששנה במשנה את דבריו אלו, כר' עקיבא שנה, דמקיש [שמשווה] לכל עדות שלשה עדים לשנים, ולכן מדגיש גם כאן את המקרה של שלושה עדים שצריכים להעיד אותה עדות ממש.