ואם איתא [יש] מקום לסברה שבן נח מצווה על קידוש ה' — שלא לימא ליה [יאמר לו] "לך בשלום" שמשמע שמסכים לו! ומשיבים: הא [זה] שהתיר לו היה בצנעה, הא [זה] שאסור הוא בפרהסיא, שהרי השתחויית נעמן היתה בצינעה, שלא בפני עשרה מישראל, ושמא בפרהסיה בפני ישראל היה חייב למסור נפשו. ואם כן לא נמצא פתרון לשאלתנו.

א אגב הדברים שהסברנו בענין חובת "יהרג ואל יעבור" לגבי עריות, אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו לאהבה באשה אחת והעלה לבו טינא שנעשה חולה מאהבה, ובאו ושאלו לרופאים מה לעשות בו. ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים: ימות ואל תבעל לו. אמרו הרופאים: לפחות תעמוד לפניו ערומה. אמרו חכמים: ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. הציעו הרופאים: תספר (תשוחח) עמו מאחורי הגדר במקום צינעה, שיהיה לו מעט נחת בדבר. אמרו חכמים: ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר.

ומעירים, פליגי בה [נחלקו בענין זה] רב יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני. חד [אחד מהם] אמר: אשת איש היתה, וחד [ואחד מהם] אמר: פנויה היתה. ומבררים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שאשת איש היתה, שפיר [יפה] ומובן הדבר, שיש כאן משום גילוי עריות ושאר דברים השייכים לכך, ולפיכך לא הותר לו שום קירוב אליה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שפנויה היתה מאי כולי האי [מה כל זה], מדוע אמרו שימות ולא תעשה מה שביקש?

רב פפא אמר: הטעם הוא משום פגם משפחה, שאין רשות לבייש את משפחתה בשל כך. רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, שאם ישמעו לטענה שכזו, יהיו בנות ישראל מופקרות לכל מי שמתאוה להן.

ושואלים: אם פנויה היתה, ולינסבה מינסב [ושיישא אותה]! ומשיבים: לא מייתבה דעתיה [תתישב דעתו] על ידי נישואין, מפני הטעם שאמר ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה של היתר וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז), ולכן לא תתיישב דעתו של זה על ידי נישואין.

א משנה ואלו הן הנשרפין: הבא על אשה ובתה, ובת כהן שזנתה.

ומבארים: יש בכלל איסור ועונש אשה ובתה הכתובים בתורה גם מי שבא על בתו, ובת בתו ובת בנו ועל בת אשתו אפילו אינה בתו ובת בתה של אשתו ובת בנה, ובכלל איסור זה גם הבא על חמותו וכן בכלל זה הבא על אם חמותו ואם חמיו, והאיסור חל בין אם נשא קודם את האשה ואחר כך בא על בתה, ובין אם להיפך, שנשא תחילה הבת ואחר כך בא על האם.

ב גמרא מעירים: הבא על אשה שנשא את בתה תחילה לא קתני [שנה], אלא שנה בסגנון זה: הבא על אשה ובתה נידון בשריפה, מכלל הדברים אתה למד דתרוייהו לאיסורא [ששתיהן לאיסור], כלומר, שכאשר בא גם על הראשונה עבר על איסור שחייב עליו שריפה. ומאן נינהו [ומה הן] אשה ובתה אלה — כגון חמותו ואם חמותו. שאם נשא תחילה אשה, ואחר כך בא על אם חמותו ועל חמותו עובר משום אשה ובתה, גם על האם וגם על הבת.

וקתני [ושנה] כאן: יש בכלל אשה ובתה עוד הלכות נוספות, מכלל הדברים אתה למד דתרוייהו [ששתיהן], גם איסור ועונש חמותו ואם חמותו כתיבי בהדיא [כתובים במפורש] במקרא, והנך מדרשא אתיא [ואלה, השאר מדרשה באו].

הניחא [דבר זה נוח] לשיטת הלימוד של אביי שאמר בביאור מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא להלן, כי רק משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, אינם חולקים בגופן של הלכות אלא רק בלימוד ההלכה מן המקראות. ואם כן מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא, המפרש שאם חמותו נזכרת במקרא במפורש.

אלא לרבא שאמר שיש הבדל ביניהם אף לגבי פסק ההלכה ונחלקו לגבי איסור חמותו לאחר המיתה של אשתו, ולדעתו אין הכתוב מדבר כלל באם חמותו, אם כן מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? —אינה לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא, תני [שנה] ותקן: "הבא על אשה שנשא את בתה".

ג שנינו במשנה שיש בכלל איסור אשה ובתה גם איסור בחמותו ואם חמותו ואם חמיו. ומעירים: לשיטת אביי שלדעת הכל אם חמותו אסורה מן הכתוב המפורש בתורה, והלא מן המשנה נראה שהיא נלמדת רק מדרשת הכתוב! יש לומר כי איידי דקא בעי למיתנא [מתוך שרצה לשנות הלאה] אם חמיו, תני נמי [שנה גם כן] חמותו ואם חמותו, אף שמפורשת בתורה.

ולשיטת רבא שאשה ובתה שבמשנה זו היא חמותו, מה טעם לחזור ושנותה פעמיים, יש לומר כי איידי דקא בעי למיתנא [מתוך שרצה לשנות] אם חמיו ואם חמותו תני נמי [שנה גם כן] חמותו, שהרי לדעת הכל חמותו כתובה במפורש בתורה.

ד לעצם ההלכה שבמשנה שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הנאמר "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן ולא תהיה זימה בתוככם" (ויקרא כ, יד) — אין לי אלא שלוקח אשה ואמה, אך אם לוקח בת אשה הנשואה לו, או את בת בתה, או את בת בנה, מנין שחייב אותו עונש?

— נאמר כאן "זמה", ונאמר להלן "זמה" ("ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זימה היא". שם יח, יז), מה להלן האיסור הוא בבתה ובת בתה ובת בנה כמפורש, אף כאן לענין עונש שריפה בתה ובת בתה ובת בנה בכלל.

מנין לעשות זכרים כנקבות לענין איסור קרבה זו? נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה", מה להלן זכרים כנקבות אף כאן זכרים כנקבות.

מנין לעשות למטה כלמעלה — נאמר כאן "זמה" ונאמר להלן "זמה", מה להלן למטה כלמעלה אף כאן למטה כלמעלה, ומה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה, שעל ידי הגזירה השוה למדים שני הכתובים זה מזה לכל ענין. ומעתה מבררים את דברי הברייתא.

אמר מר [החכם]: "מנין לעשות זכרים כנקבות", ושואלים: מאי [מה פירוש] "לעשות זכרים כנקבות"? אילימא [אם תאמר] שבת הבן (הזכר) תיחשב כבת הבת (הנקבה), שיהא דין בת בנה כבת בתה — אולם זה אינו צריך גזירה שווה שהרי בהדי הדדי קאתיאן [הרי ביחד הן באות], ששתיהן כתובות באותו המקרא!

אלא נאמר שפירוש הדברים הוא לעשות שתהא אם חמיו אסורה כאם חמותו. ואולם, השתא [עכשיו, הרי] עדיין אם חמותו לא קמה לן [עמדה לנו], כלומר, לא הוכחנו בשלמות שאמנם כתובה היא במקרא, אם חמיו מיהדר עלה [נחזר עליה] ללמוד אותה? והרי עדיין היסוד מפוקפק!