בענין מופלא שבבית דין, כלומר, באדם המומחה וסמוך להיות דיין, הכתוב מדבר. "ממך" — זה יועץ הראוי לתת עצה בדינים חמורים כגון בעיבור השנה, וכהוכחה ש"ממך" קשור ביועץ, שכן הוא אומר: "ממך יצא חשב על ה' רעה יעץ בליעל" (נחום א, יא). "דבר" — זו הלכה למשה מסיני. "למשפט" — זה הדין, שהוא אחת מדרכי הלימוד במדות שהתורה נדרשת בהם.

"בין דם לדם" — להבחין בין סוגים שונים של דם: בין דם נדה לדם לידה ודם זיבה, שבכל אחד הלכות מיוחדות בתורה. "בין דין לדין" — להבחין בין דיני נפשות, לדיני ממונות, שיש ביניהם הבדלים בחוקי הראיות ועוד, ובין דיני מכות. "בין נגע לנגע" — בין נגעי צרעת אדם לנגעי צרעת בתים, ונגעי צרעת בגדים, שדיניהם שונים במקצת (ויקרא פרק יד).

"דברי" — אלו החרמים, שאומר שדבר יהא "חרם לה' " או "לכהן", והערכין שמעריכים ערכו או ערך חבירו למקדש, וההקדשות שכולם תלויים בדיבור כשמקדיש את הדברים. "ריבת" — זו השקאת סוטה במים המאררים (במדבר פרק ה), שהיא תלויה בריב בין איש ואשתו, ועריפת עגלה שתלויה בריב שנגמר ברצח (דברים כא, א–ט), וטהרת מצורע שמקובל שנענש בצרעת משום שדיבר לשון הרע. "בשעריך" (דברים יז, ח) — זו מתנות לקט שכחה ופאה הניתנות לעניים שנאמר בהם שהם אוכלים בשערי העיר.

"וקמת" (דברים יז, ח) משמעו — מבית דין שיושב ודן בנושא זה. "ועלית" (דברים יז, ח) — מלמד שבית המקדש שאליו הולכים גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות, שלכן נופלת לשון "עליה" על הליכה למקדש ולארץ מכל מקום אחר בעולם. "אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יז, ח) — מלמד שהמקום גורם ונותן תוקף לפסקי ההלכה, שדווקא במקום בו בחר ה' למושב סנהדרין, הרי החולק עליהם שם — הוא זקן ממרא.

אגב הזכרת הדברים שואלים: בשלמא [נניח] לענין בית המקדש שגבוה מארץ ישראל — דכתיב [שנאמר]: "ועלית", אלא שארץ ישראל גבוה מכל הארצות מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפנה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם" (ירמיה כג, ז), הרי שלשון "עליה" משמשת לשיבה לארץ ישראל מכל ארצות שבעולם.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: זקן ממרא אינו חייב אלא כשהורה על דבר שזדונו (עשייתו בזדון) מחייבת כרת, ושגגתו (עשייתו בשגגה) מחייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, אבל אם לא נכתב עיקרו בתורה, או שכולו מפורש בתורה עצמה — אינו בכלל זקן ממרא. ר' שמעון אומר: אפילו חלק אותו זקן על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים בפירוש התורה, הרי זה ממרא, בלי קשר לחומרת העבירה.

ומבארים את השיטות, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? — גמר [למד] בגזירה שווה של המילים "דבר" "דבר"; כתיב הכא [נאמר כאן]: "כי יפלא ממך דבר למשפט" (דברים יז, ח), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג). מה להלן בענין חטאת הקהל אין מביאים חטאת זו אלא על דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן ב"יפלא דבר" הכוונה לדבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

ור' יהודה מה טעמו? — שנאמר בזקן ממרא "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז, יא), ללמד: עד דאיכא [שיש] באותו ענין עצמו גם "תורה" כתובה וגם "יורוך", דברי חכמים והוראתם המפרשים את הנאמר בתורה.

ור' שמעון: הוא סומך על הכתוב "אשר יגידו לך מן המקום ההוא" (שם י), ללמד: אפילו כל דהו [שהוא], שכל הלכה של חכמי לשכת הגזית מחייבת, והחולק עליה הריהו זקן ממרא.

ב אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא לרבא: תרגמא [הסבר] לי להא מתניתא [ברייתא זו] שפרשנו את הפסוק כולו לדינים שונים אליבא [על פי שיטתו] של ר' מאיר, כלומר, הסבר כיצד כל ההבדלים ההלכתיים הללו קשורים להוראתו של זקן ממרא בענין שזדונו כרת ושגגתו חטאת. אמר ליה [לו] רבא לרב פפא תלמידו: פוק תרגמא ליה [לך והסבר לו אותה].

אמר לו: "כי יפלא" — במופלא שבבית דין הכתוב מדבר. "ממך" — זה יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים הקרויים "סוד" ו"עצה", וכיצד יש בכך דבר שזדונו כרת. ומביאים דוגמא למחלוקת קיימת בתחום זה, כדתנן [כמו ששנינו במשנה ]: הן (ר' יהושע ור' פפייס שנזכרו באותו מקור קודם לכן) העידו שמעברים את השנה כל אדר, בעוד שחכמים היו רגילים להיות אומרים: עד הפורים בלבד מעברים.

ומעתה אם החזיק זקן ממרא בשיטה אחרת בניגוד לדעת כל החכמים שבלשכת הגזית, דאי להאי גיסא [שאם לצד זה] הוא טוען בניגוד לדעת חכמים, הרי הם קובעים זמן הפסח בחודש אחר ונמצא קא שרי [שהוא מתיר] חמץ בפסח, ואי להאי גיסא [ואם חולק לצד זה], וכגון שקבעו שלא לעבר השנה, קא שרי [הוא מתיר] חמץ בפסח בחודש אחר, ובכך הורה על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

"דבר" — זה הלכה למשה מסיני, זו הלכות אחד עשר יום שבנדה. שהלכה היא, שהזמן הקצר ביותר של ימים שהם לא זמן נדה בין תקופה אחת של תחלת הווסת לתקופה שניה, הוא אחד עשר יום. ואם ראתה אשה דם שלושה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום אלה, דינה כזבה וחייבת לשבת שבעה ימים נקיים, וכל דיני זיבה עליה. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו ברואה ביום עשירי מסוף שבעת ימי נדתה. ר' יוחנן אמר: היום העשירי דינו כתשיעי וככל ראיית דם בתוך אחד עשר יום שצריכה לשמור עצמה ולבדוק טהרתה למחר, ור' שמעון בן לקיש אמר: היום העשירי דינו כבר כיום האחד עשר, כיון שאין כאן מקום לשלושה ימים של זיבת דם שיהיו בתוך אחד עשר יום שהם "בלא עת נדתה", ומבארים את השיטות:

ר' יוחנן אמר שעשירי דינו כתשיעי, מה תשיעי בעי [צריך] שימור, כלומר, לבדוק אם יהא אחריו יום אחד נקי מדם, כדי להפסיק את רצף ימי הטומאה שלא יחשבו לזיבה, אף עשירי בעי [צריך] שימור יום אחד עשר.

ואילו ריש לקיש אמר: עשירי דינו כאחד עשר, מה יום אחד עשר לא בעי [אינו צריך] שימור, אף עשירי לא בעי [אינו צריך] שימור, שכן אם תראה למחרת ביום אחד עשר וגם ביום שאחרי זה (יום שנים עשר), הרי היום האחרון של שלושה ימים רצופים הוא כבר תחילת ימי הנדה ואין כאן זיבה, ולכן ממילא אינה צריכה שימור. ואם היו סנהדרין סבורים כר' יוחנן, והיה בא על האשה ביום זה בזדון — חייב כרת כבא על הנדה.

"משפט" — זה הדין כלומר, לימוד לפי המדות שהתורה נדרשת בהן