לבי תורתא, פגעו (פגשו) ביה גנבי [בו גנבים], אמרו ליה [לו]: לאן קאזלת [אתה הולך]? אמר להן: לפומבדיתא שהוא מקום רחוק יותר מאשר בי תורתא. כי מטא [כאשר הגיע] לבי תורתא, פריש [פרש] מהם, והם התאכזבו משום שהתכוונו לגנוב ממנו קודם שיגיע לפומבדיתא. אמרו ליה [לו]: תלמידא דיהודה רמאה את [תלמידו של יהודה הרמאי אתה]! שהיה תלמידו של רב יהודה, וקראו לו רמאי משום שרימה אותם ומנע מהם בכך מלגנוב. אמר להו [להם] רב מנשה: ידעיתו ליה [מכירים אתם אותו] שהוא רמאי, שאתם קוראים לו כך בשם גנאי? יהא רעוא דליהוו הנהו אינשי בשמתיה [יהי רצון שיהיו אותם אנשים, אתם, בחרם שלו].

ואכן פעל עליהם הנידוי, כי מאז אזלו עבדו גניבתא עשרין ותרתין שנין ולא אצלחו [הלכו עשו גניבות במשך עשרים ושתים שנים ולא הצליחו]. כיון דחזו [שראו] שכך הוא, אתו כולהו [באו כולם] תבעו שמתייהו [את נידויים], כלומר באו לבקש מחילה כדי שיתירו להם את הנידוי, והוה בהו חד גירדנא דלא אתא לשרויה שמתיה [והיה בהם אורג אחד שלא בא להתיר את נידויו], ואותו אורג אכליה אריא [אכל אותו אריה]. ומעירים: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: גירדנא דלא טייזן [אורג שאינו ביישן], ומחציף פנים, שתא בציר משני [שנה נגרעת משנותיו].

ומעירים: תא חזי [בוא וראה] מה בין גנבי בבל ולסטין (שודדים) של ארץ ישראל, שגנבי בבל קראו לרב יהודה בשם גנאי, ואילו הליסטים (שהם אלימים יותר) שבארץ ישראל, דיברו על ר' עקיבא בלשון שבח על אותו ענין עצמו.

א משנה בת ישראל לא תיילד את הנכרית, מפני שמילדת בן לעבודה זרה, אבל נכרית מילדת בת ישראל. וכן בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית מניקה בנה של ישראל כשהיא נמצאת ברשותה של ישראל.

ב גמרא ובענין ששנינו במשנתנו יש מחלוקת, שכן תנו רבנן [שנו חכמים]: בת ישראל לא תיילד את הנכרית — מפני שמילדת בן לעבודה זרה, ונכרית לא תיילד את בת ישראל — מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: נכרית מילדת את בת ישראל בזמן שיהודיות אחרות עומדות על גבה ורואות את מעשיה, אבל לא בינה לבינה (ביחידות) שיש לחשוש לכך. ומעירים: ור' מאיר אומר: אפילו אחרות עומדות על גבה נמי [גם כן] לא תילד בת ישראל, מדוע? דזימנין דמנחא ליה ידא אפותא וקטלא ליה, ולא מתחזי [שפעמים שהמיילדת מניחה לו לולד הנולד יד בכח על קדקודו וכך מצליחה להרוג אותו, ואין הדבר נראה] גם אם יש שם נשים אחרות,

כי ההיא איתתא [כמו מעשה באישה אחת גויה] שאמרה לחברתה, כאשר רבו ביניהן, כינוי גנאי: מולדא יהודייתא בת מולדא יהודייתא [מיילדת יהודיות בת מיילדת יהודיות]! אמרה לה אותה המיילדת: נפישין בישתא דההיא איתתא [מרובות הרעות שיבואו על אישה זו] שמבזה אותי, דקא משפילנא מינייהו דמא כי אופיא דנהרא [שמוציאה אני מהם דם כמו הקצף של הנהר].

ומן הצד השני, ורבנן אמרו לך [וחכמים יכולים לומר לך] לא היא, אין הדבר כן, שאין מיילדת חשודה על כך, אלא במילתא בעלמא [בדברים בלבד] הוא דאוקימתה [שהעמידה אותה], כלומר, אותה מיילדת סתם התפארה לפני חברתה בדבר שאינו אמת.

ג שנינו במשנה: בת ישראל לא תניק את בן הגויה. וגם בענין יש מחלוקת בין ר' מאיר וחכמים, שכך תנו רבנן [שנו חכמים]: בת ישראל לא תניק בנה של נכרית — מפני שמגדלת בן לעבודה זרה, ונכרית לא תניק את בנה של בת ישראל — מפני שחשודה על שפיכות דמים, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: נכרית מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינו לבינה שיש סכנה בדבר. ומעירים: ור' מאיר אומר: אפילו אחרות עומדות על גבה נמי [גם כן] לא תניק, דזימנין דשייפא ליה סמא לדד מאבראי וקטלא ליה [שפעמים שהמינקת מורחת לו סם מוות על השד מבחוץ, קודם שתיכנס לבית, והורגת אותו את היונק] על ידי כך, ואין הדבר ניכר לעומדים לידה.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] היתה מחלוקתם להיאמר גם במינקת וגם במיילדת, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק במילדת, היינו אומרים: דווקא בההיא קאמרי רבנן דשרי [בזו אמרו חכמים שמותר], משום שלא אפשר שתפגע בוולד, משום שאחרות נמצאות בזמן הלידה ורואות אותה, אבל מניקה שאפשר דשייפא ליה [שמורחת לו] סם לדד מאבראי וקטלא ליה [מבחוץ והורגת אותו את היונק] — אימא מודי ליה [אמור שמודים לו] לר' מאיר שאסור.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] את מחלוקתם רק במניקה, היינו אומרים: דווקא בההיא קאמר [באותה אמר] ר' מאיר שאסור, משום דשייפא ליה [שמורחת לו] סם לדד מאבראי וקטלא ליה [מבחוץ והורגת אותו את היונק], אבל מילדת, שלא אפשר שתזיק היכא [במקום] שאחרות עומדות על גבה — אימא מודי להו לרבנן [אמור שמודה להם לחכמים בזה], על כן צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

ד ולכל הדעות שנינו שבת ישראל לא תיילד גויה בכל אופן. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא, ששנינו בה: יהודית מילדת ארמית גויה בשכר, אבל לא בחנם. אמר רב יוסף: בשכר שרי [מותר] משום איבה, שאם לא תעשה כן תהיה איבה כלפי היהודים.

ומעירים: וכן סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר]: אולודי [ליילד] נכרית בשבתא [בשבת] בשכר, שרי [מותר] משום איבה. אמר ליה [לו] אביי: יכלה למימר [יכולה המיילדת היהודיה לומר] לה: דידן, דמינטרי שבתא [שלנו, היהודים, ששומרים שבת] — מחללינן עלייהו [מחללים אנו עליהם] את השבת, דידכו, דלא מינטרי שבתא [שלכם, שאין שומרים שבת] — לא מחללינן [אין אנו מחללים] את השבת עבורם.

ועוד סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר]: אנוקי [להיניק] בן של גויה בשכר שרי [מותר] משום איבה, כדרך שמותר ליילד. אמר ליה [לו] אביי: יכלה למימר [יכולה המינקת לומר] כדי להשתמט בלא איבה, אי [אם] אשה פנויה היא שאינה נשואה כעת: בעינא לאינסובי [רוצה אני להינשא] ואיני יכולה להניק, אי [אם] אשת איש היא המינקת, יכולה לומר: לא קא מזדהמנא באפי גברא [איני רוצה להיות מאוסה בעיני בעלי], וכיון שיכולה לתרץ את מעשיה אין בכך משום איבה.

ובענין דומה סבר [סבור היה] רב יוסף למימר [לומר], הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: הגוים ורועי בהמה דקה (יהודים) לא מעלין אותם מתוך הבור אם נפלו לתוכו, ולא מורידין אותם לשם — אבל אסוקי [להעלות אותם] בשכר שרי [מותר] משום איבה.

אמר ליה [לו] אביי, יכול לומר לו לזה שנפל לבור: קאי ברי אאיגרא [עומד בני עכשיו על הגג] ואני חושש לחייו, ולכן אני צריך לסולם להורידו משם, ואיני יכול להעלותך. אי נמי [או גם כן] יכול לומר לו: נקיטא [קבוע] לי זימנא לבי דואר [זמן לשלטונות] ואני חייב ללכת, ולכן אני מוותר על השכר, ולא תהיה בכך משום איבה.

אגב שהובאה ברייתא זו, מסופר כי תני [שנה] ר' אבהו קמיה [לפני] ר' יוחנן: הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין