זליפתן של כלים טמאים מה שכליהם פולטים לשמן דבר טמא — אוסרתן. ועל לשונו של שמואל תוהים: אטו כולי עלמא [וכי כל העולם] אוכלי טהרות נינהו [הם]? הרי טומאה אינה אלא דבר הנוגע לאלה שנזהרים בטהרה, ומי שאינו נזהר בטהרה אינו צריך לחשוש לכך! אלא, כך צריך לומר: זליפתן של כלים אסורין — אוסרתן.

אמר ליה [לו] שמואל לרב: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] זליפתן של כלים אסורין אוסרתן, היינו [זהו הטעם] דכי אתא [שכאשר בא] רב יצחק בר שמואל בר מרתא ואמר שכך דריש [דרש] ר' שמלאי בנציבין: שמן, ר' יהודה ובית דינו נמנו עליו כלומר, הצביעו בענין זה והתירוהו, כי

קסבר [סבור הוא]: שנותן טעם לפגם — מותר, וכיון שטעמו של השמן נפגם על ידי פליטת הכלי, אינו אסור.

אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] דניאל גזר עליו, וכי דניאל גזר ואתא [ובא] ר' יהודה הנשיא ומבטל ליה [ומבטל אותו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין, וכי היה ר' יהודה הנשיא גדול מדניאל?

אמר ליה [לו] רב: בשמו של שמלאי לודאה קא אמרת [הלודי אתה אומר]? שאני לודאי דמזלזלו [שונים הם הלודיים שהם מזלזלים] באיסורים, ואין לחשוש למה שמסר. אמר ליה [לו] שמואל: האם אשלח ליה [לו] ואשאל אותו מהיכן הוא יודע את הדבר הזה? איכסיף [התבייש] רב.

אמר רב: אם הם ר' יהודה הנשיא ובית דינו לא דרשו מן הכתוב שדניאל גזר על כך, ומשום כך התירו, אנן לא דרשינן [אנו לא נדרוש]? והכתיב [והרי נאמר]: "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" (דניאל א, ח) — בשתי משתאות (שתיות) הכתוב מדבר, אחד משתה יין ואחד משתה שמן, ומסבירים:

רב סבר [סבור]: על לבו שם דניאל שצריך להרחיק מדברים אלה, ולכל ישראל הורה שיעשו כן. ושמואל סבר: על לבו שם וכן נהג, ולכל ישראל לא הורה שיעשו כן.

ושואלים: ושמן, דניאל הוא שגזר עליו? והאמר [והרי אמר] החכם באלי בשם אבימי נותאה משמיה [משמו] של רב: פיתן של גוים ושמנן, סתם יינן ובנותיהן, כולן משמנה עשר דבר הן גזירות שנגזרו ביום אחד בימי תלמידי שמאי והלל!

וכי תימא [ואם תאמר]: אתא [בא] דניאל גזר גזירה זו ולא קיבל העם את הגזירה, ואתו [ובאו] תלמידי הלל ושמאי וגזור [וגזרו] גזירה זו מחדש וקיבל העם, אם כן מאי אסהדותיה [מהי עדותו] של רב? הרי הגזירה של דניאל לא התקבלה! אלא, דניאל גזר עליו איסור בעיר משום הרחקה מן הגוים, ואתו אינהו וגזור [ובאו הם תלמידי שמאי והלל וגזרו] איסור אפילו בשדה.

ושואלים: ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא [כיצד יכול הוא להתיר תקנה] של תלמידי שמאי והלל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ועוד, הא [הרי] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו ויתירו אין שומעין לו!

אמר רב משרשיא: מה טעם אי אפשר לבטל שמונה עשרה — הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, ואילו שמן מעולם לא פשט איסורו ברוב ישראל, שאמר ר' שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל; ועוד סמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי ר' אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, ואם נגזרה גזירה כזו ניתן לבטלה, שאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך?