אלא יש לומר: האיסור על שלקות גוים הוא מדרבנן [מדברי חכמים], וקרא [והמקרא] הוא אסמכתא בעלמא [בלבד].

א ועוד בדיני בישולי גוים, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל דבר הנאכל כמות שהוא חי — אין בו משום בישולי גוים, שהבישול לא הפך אותו לאוכל שעשאו הגוי, שהרי אפשר לאכול אותו גם ללא בישול. ומעירים, בסורא מתנו הכי [היו שונים מסורת זו כך]. ואילו בפומבדיתא מתנו הכי [היו שונים כך], אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת — אין בו משום בישולי גוים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהן] בין שתי מסורות אלה הלכה למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהן] לגבי דגים קטנים וארדי (פטריות), ודייסא, שאין עולים על שולחן מלכים, אף על פי שאי אפשר לאכול אותם חיים.

אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים — אין בהן משום בישולי גוים, שהרי הם נאכלים כמות שהם. אמר רב יוסף: אם צלאן גוי — סומך ישראל עליהם משום עירובי תבשילין. ומכל מקום אי עבדינהו [אם עשה אותם] גוי כסא דהרסנא (דגים המטוגנים בשמן וקמח) — אסור.

ותוהים: פשיטא [פשוט הדבר]! ואומרים: מהו דתימא [שתאמר] הרסנא (הדגים המלוחים) הם העיקר, והם נאכלים כמות שהם, קא משמע לן [משמיע לנו] שקימחא [הקמח] הוא עיקר, ומשום הקמח אסור לאכול.

ב אמר רב ברונא אמר רב: גוי שהצית את האור (אש) באגם (באחו) — כל החגבים המתים שבאגם אסורין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] דלא ידע הי [שאינו יודע איזה מהם] טהור והי [ואיזה] טמא, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שהצית את האור גוי? אפילו הצית ישראל נמי [גם כן]! אלא תאמר שהוא משום בישולי גוים —

כי האי גוונא מי אסיר [כגון זה האם הוא אסור]? והאמר [והרי אמר] רב חנן בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן: האי גוי דחריך רישא [גוי זה שחורך ראש של בהמה] כדי להסיר את השיער — שרי למיכל מיניה [מותר לאכול ממנו] אפילו מריש אוניה [מראש אזנו] שהוא רך ועל ידי חריכה זו נתבשל, אלמא לעבורי שער קמיכוין [מכאן שאנו אומרים שלהעביר את השיער מן הראש הוא מתכוון] ולא לבשלו, ומשום כך הוא מותר, הכא נמי לגלויי אגמא קא מיכוין [כאן גם כן לחשוף את קרקע האגם הוא מתכוון] ואינו מתכוון לבישול!

ומשיבים: לעולם תפרש שהאיסור הוא משום דלא ידע הי [שאינו יודע איזה] מהחגבים טהור והי [ואיזה] טמא, ומעשה שהיה שהורו בו הלכה זו, בגוי היה.

גופא [לגופו] של דבר, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: האי גוי דחריך רישא [גוי זה שחורך ראש] — שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה [מותר לאכול ממנו אפילו מראש אזנו]. אמר רבינא: הלכך [משום כך] על פי הלכה זו, האי גוי דשדא סיכתא לאתונא [גוי זה שהניח יתד בכבשן] כדי לייבשה ובכך לחזקה, וקבר (טמן) בה ישראל קרא מעיקרא [דלעת חיה קודם לכן] לפני שהגוי הצית את האש בתנור — שפיר דמי [כשר הדבר]. ושואלים: פשיטא [פשוט הוא] שכך! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: לבשולי מנא קא מיכוין [שלבשל את הכלי היתד התכוון] והרי התכוון לשם בישול, קא משמע לן [משמיע לנו]: לשרורי מנא קא מיכוין [שרק לחזק את הכלי, את היתד, הוא מתכוון].

ג אמר רב יהודה אמר שמואל: הניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא גוי והפך בו — מותר. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאי לא הפך ביה הוה בשיל [אם תאמר שגם אם לא היה הופך אותו היה מתבשל], פשיטא [פשוט הוא] שהגוי לא עשה דבר! אלא לאו דאי לא הפך לא הוה בשיל [האם לא מדובר שאם לא היה הופך לא היה מתבשל], ואם כן יש לשאול: אמאי [מדוע] מותר? הלוא בישולי של גוים נינהו [הם]!

ודוחים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה כזה, דאי לא הפך הוה בשיל בתרתי שעי [שאם לא היה הופך היה מתבשל בשתי שעות], והשתא קא בשיל בחדא שעתא [ועכשיו הוא מתבשל בשעה אחת], מהו דתימא [שתאמר]: קרובי בישולא מילתא היא [קירוב, החשת הבישול דבר היא] לענין זה, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין זה כן.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן: כל שהוא מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי (שודד ידוע, שהיה רגיל לאכול דברים מבושלים למחצה) — אין בו משום בישולי גוים, ומכאן נדייק: הא [הרי אם] אינו כמאכל בן דרוסאי ולא התבשל עד כדי כך — יש בו משום בשולי גוים הואיל ונתבשל יותר!

ומשיבים: התם [שם] אין מדובר בהמשך הבישול, אלא כגון דאותביה בסילתא [ששם אותו היהודי בסל], שלא היה יכול להתבשל, ושקליה גוי ואותביה בתנורא [ולקחו הגוי והושיבו, הניחו בתנור], אבל לא במקרה שהוא כבר מונח בתנור בוער.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא גוי ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש, ואינו חושש לאיסור שבזה. וכן שופתת אשה קדירה על גבי כירה, ובאת גויה