אמר לו ר' עקיבא, והלא כבר נאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים... את אלוהיהם" (דברים יב, ב), שיש לאבד את מקומות העבודה זרה עצמה. אם כן, מה תלמוד לומר (מלמדנו) הפסוק שאחריו "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים יב, ג)? כוונתו לכנות לה שם אחר, שיאבד שמה של עבודה זרה מן העולם.

יכול יכנה לה שם לשבח? ותמהים: לשבח סלקא דעתך [יעלה על דעתך] להציע ליתן למקום דבר כזה שם משובח יותר? אלא, כך היתה השאלה, יכול יכנה לה שם שהוא לא לשבח ולא לגנאי? תלמוד לומר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (דברים ז, כו),

הא כיצד? היו קורין אותה למקום הזה בית גליא — קורין אותה "בית כריא", קראו לה עין כל — קוראים אותה מעתה "עין קוץ".

א תני תנא קמיה [שנה שונה המשניות לפני] רב ששת: הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות — הן ההרים והגבעות עצמם מותרין ואילו עובדיהן נידונים למיתה בסייף, והעובדים את הזרעים ואת הירקות — הן הזרעים והירקות אסורין, ועובדיהן נידונים בסייף.

אמר ליה [לו] רב ששת לתנא: מי שאמר לך, מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' יוסי בר יהודה היא, שאמר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור.

ושואלים: ולוקמה [ושיעמיד את הדבר] באילן שנטעו מתחלה לכך (לשם עבודה זרה) ויפרש שהוא אף כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' יוסי בר' יהודה! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יכול לעלות על דעתך כך], דקתני דומיא [ששנה דין זה של זרעים וירקות בדומה] להר ששנה באותה ברייתא, מה הר הוא דבר שלא נטעו מתחלה לכך, אף האי נמי [זה גם כן] הצומח — שלא נטעו מתחלה לכך, והוא אסור דווקא לשיטת ר' יוסי בר' יהודה.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה: אבני הר שנדלדלו ממנו, ואינן מחוברות עוד, והשתחוו להן — נחלקו בכך בני ר' חייא (חזקיה ויהודה) ור' יוחנן, חד [אחד מהם] אמר: אבנים אלה אסורות, וחד [ואחד מהם] אמר: מותרות. ומסבירים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאמר] מותרות? לדעתו אבנים אלה נידונות כהר עצמו, מה הר הוא דבר שאין בו תפיסת ידי אדם ומותר, אף הני [אלה] הם דברים שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותרין.

ומקשים: מה להר שכן מחובר! ומשיבים: בהמה תוכיח שאינה בכלל מחובר, ואם משתחווה לה עדיין היא מותרת.

ודוחים: מה לבהמה שמותרת, שכן היא בעלת חיים, אבל אבנים, יש לומר שהן נאסרות בהשתחוויה בלבד! ומשיבים: הר יוכיח, שאינו בעל חיים, ומותר.

וחזר הדין, שהרי אפשר שוב לומר: מה להר שכן מחובר, ונמצא הדיון סובב ("חוזר"). ולכן יש ללמוד באופן כזה: הר ובהמה, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, לא זה דומה לזה ולא זה דומה לזה, מה הצד השוה שבהן — שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר, אף כל שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר.

ומקשים: מה להצד השוה שבהן שכן לא נשתנו מברייתן שנשארו כמות שנבראו, מה שאין כן באבני ההר שנדלדלו!

אלא אתיא [נלמד את הדבר] מבהמה בעלת מום שנשתנתה מברייתה, שאינה נאסרת בהשתחוויה, ומהר.

ואי נמי [או גם כן], מבהמה תמה (שלימה) ומאילן יבש שנשתנה מברייתו, שמאחר שאין בהם תפיסת ידי אדם — מותרים.

ומאן דאסר [ומי שאוסר], סברתו היא: להכי כתיב [לכך נאמר] בעבודה זרה "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ז, כו), לומר דאף על גב דאתיא מדינא להיתרא [שאף על פי שבאה, שעולה, מן הדין להיתר], לא תתיא [תביא, תלמד] כן, אלא עליך לדון לאיסור.

ומעירים: לא נאמר מי היו המתירים והאוסרים במחלוקת זו, תסתיים [תוגדר] שבני ר' חייא דשרו [הם שהתירו], דבעי [ששאל] חזקיה, בנו של ר' חייא: זקף ביצה להשתחוות לה, מהו דינה?

ומסבירים: קא סלקא דעתך [עולה על דעתך] שמדובר כאן כאשר זקף ביצה זו להשתחוות לה וגם השתחוה לה, ולפיכך יש להבין כי קא מיבעיא ליה [נשאלה לו] שאלה זו: האי זקיפתה [אותה זקיפה], אי הוי [האם הוא נחשב] כמעשה ויש בה תפיסת יד אדם, אי לא הוי [או לא נחשב] כמעשה, ונדייק מכאן: אבל אם לא זקף את הביצה כלל — לא מיתסרא [אינה נאסרת], אף על פי שהשתחווה לה; שמע מינה [למד מכאן] שבני ר' חייא דשרו [הם שהתירו] דבר שלא היתה בו תפיסת יד אדם.

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך: בני ר' חייא הם דאסרי [שאסרו], ולדעתם במקרה שהשתחוה לה, אף על גב [אף על פי] שלא זקפה אסורה, והכא [וכאן] בשאלתו של חזקיה במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? כגון שזקף ביצה להשתחוות לה, ולא השתחוה לה.

ומקשים: ולמאן [ולדעת מי]? אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר]: עבודה זרה של ישראל אסורה מיד כשייחד אותה לכך, אם כן ביצה זו אסורה, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שעבודה זרה של ישראל אינה נאסרת עד שתיעבד — הא לא פלחה [הרי לא עבד אותה] ומדוע תיאסר?

ודוחים: לא צריכא [נצרכה] השאלה אלא לשיטת הסבור שאינה נאסרת עד שתיעבד, ובכל זאת יש מקום לאסור, כגון שזקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה לה, ובא גוי והשתחוה לה; ומקרה זה הוא

כי הא [כמו זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה — לבינה זו אסורה, שגילוי דעתו של היהודי ומעשהו של הגוי — מצטרפים לאוסרה. ואף שהדברים דומים, מכל מקום חזקיה לגבי ביצה קא מיבעיא ליה [נשאלה לו כך]: האם נאמר כי לבינה הוא דמינכרא [שניכרת] זקיפתה, לכן נחשב הדבר כגילוי דעת לעבודה זרה, אבל ביצה שזוקף אותה לא ניכר הדבר, ולא ייחשב הדבר כגילוי דעת לעבודה זרה, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]? שאלה זו נשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה. ואף לא נפתרה השאלה האם בני ר' חייא התירו או אסרו.

ג בעי [שאל] רמי בר חמא: המשתחוה להר, שכאמור במשנה אינו נאסר על האדם בהנאה, אבניו של הר זה מהו למזבח? האם מותרים הם לשימוש?