חייב, אף על פי שאין זו עבודתה. בשלמא [נניח] עביט של מימי רגלים — איכא [יש בכך] זריקה משתברת, אלא צואה, מאי [מה] זריקה משתברת איכא [יש כאן]? ומשיבים: מדובר בצואה לחה שמשתברת.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שיש בכך מחלוקת תנאים] ששנינו: אם שחט לה לעבודה זרה חגב — ר' יהודה מחייב משום שחיטה לעבודה זרה, וחכמים פוטרים.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' יהודה, סבור]: אמרינן [אומרים אנו] שדבר שהוא כעין זביחה חייבים עליו, כגון שוחט חגב, וכיוצא בזה השובר מקל בפניה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] שהאיסור חל כשהוא עושה כעין זביחה, אלא דווקא כשהוא כעין פנים, ובמקדש הרי אין זובחים חגבים?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] לא אמרינן [אין אנו אומרים] שמה שהוא כעין זביחה חייבים עליו, אלא כעין פנים בעינן [צריכים אנו], ומדוע מחייב ר' יהודה במקרה זה? שאני [שונה] חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה, ושחיטתו היא כעין שחיטה שעושים בפנים.

א ובדומה למה שאמר רב יהודה בשם רב, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודה זרה שעובדין אותה במקל, אם שבר מקל בפניה — חייב על המעשה, ונאסרת תקרובת זו (המקל) בכך, זרק מקל לפניה — חייב, שדרכה במקל ואולם אינה נאסרת בכך.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי שנא [במה שונה] שבר שחייב? דהויא ליה [שהרי זו] כעין זביחה שבמקדש, ואולם זרק נמי הויא ליה [גם כן הרי זה] כעין זריקה של הדם במקדש! אמר ליה [לו]: בעינן [צריכים אנו] זריקה משתברת כדי לחייבו וליכא [ואין כאן].

הקשה לו: אלא מעתה, לפי זה, אבני בית מרקוליס במה יאסרו? הרי אין כאן זריקה המשתברת! אמר ליה [לו]: אף לדידי קשיא לי [לי היה הדבר קשה], ושאלתיה את השאלה הזו לרבה בר אבוה, ורבה בר אבוה שאל אותה לחייא בר רב, וחייא בר רב שאל אותה לרב, ואמר ליה [לו]: נעשה כמגדל עבודה זרה, שאין כאן איסור משום תקרובת, אלא כתוספת שמוסיף לגוף העבודה זרה עצמה, שהרי האבן הופכת לחלק מגוף המרקוליס.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר]: עבודה זרה של גוי אסורה מיד כשעושה אותה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאסורה עד שתעבד, תישתרי [תותר] עבודה זרה זו, דהא לא פלחה [שהרי לא עבד אותה], ולא הקריב לה דבר! אמר ליה [לו]: כל אחת ואחת מהאבנים שהוא זורק גם נעשית עבודה זרה, וגם נחשבת תקרובת לחברתה לאבן המצויה שם כבר.

אמר לו: אי הכי, בתרייתא מיהא תשתרי [אם כך, האבן האחרונה על כל פנים תהיה מותרת], שהרי עדיין לא הקריב לה תקרובת! אמר ליה [לו]: אי ידעת לה, זיל שקלה [אם אתה מכיר אותה, את האחרונה, לך קח אותה], שבאמת אבן זו אינה נאסרת. רב אשי אמר: גם האבן האחרונה עצמה אסורה, שכן כל אחת ואחת מן האבנים שזורק נעשית תקרובת לעצמה וגם תקרובת לחברתה.

תנן [שנינו במשנה]: מצא בראשו של פסל כסות ומעות או כלים — הרי אלו מותרין, שאינם תקרובת, אלא הניח אותן לסימן או לצורך אחר. היו בראשו פרכילי (זמורות ועליהן אשכולות) ענבים, או עטרות של שבלים, או יינות, שמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח — אסור.

ושואלים: בשלמא [נניח] לגבי יינות שמנים וסלתות — איכא [יש כאן] כעין פנים, שהרי מביאים כיוצא בהם למקדש, ואיכא [ויש כאן] כעין זריקה משתברת, אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים — לא כעין פנים איכא [יש בכך], שאין מביאים למזבח את אלה, ולא כעין זריקה משתברת איכא [יש בכך]!

אמר רבא אמר עולא: כגון שבצרן מתחלה לכך לשם עבודה זרה, ומעשה בצירתן הוא כעין שחיטה, ונאסרות משום כך.

ב אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שהוא פטור? שנאמר: "זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט), לא אסרה תורה אלא כעין פנים, והרי אין להקריב בהמה בעלת מום לגבוה.

הוי [היה מתקשה] בה רבא, במאי [במה, באיזה מום] מדובר? אילימא [אם תאמר] שהיה בה מום בדוקין שבעין (בכתמים שבעיניה), השתא [עכשיו, הרי] לבני נח חזיא [ראויה] היא להקרבה לגבוה בבמה דידהו [שלהם], שאם הם רוצים להקריב קרבנות לה' באופן זה — מותר להם, לעבודה זרה מיבעיא [נצרכה לומר] שחייב אם הקריבה?

אלא מתי פטור? בשוחט מחוסר אבר, וכדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שהוא אסור בהקרבה גם לבני נח? שנאמר: "ומכל החי מכל בשר שנים מכל" (בראשית ו, יט), ומבעלי חיים אלה הקריב נח קרבנות לה', ואמרה תורה: "מכל החי" ללמד: הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה.

ושואלים: האי [הביטוי הזה] "ומכל החי" מיבעי ליה [נצרך לו] לענין אחר, למעוטי [למעט] טריפה שלא יכניס לתיבה! ומשיבים: שדבר זה מ"להחיות זרע" (ראה בראשית ז, ד) נפקא [יוצא], שהחיות והבהמות שמובאות צריכות להיות כאלה שיכולות להוליד.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר]: טריפה אינה יולדת, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: טריפה יולדת, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יכול להכניס טריפה מכיון שהיא יולדת!

ומשיבים: אמר קרא [הפסוק]: "להחיות אתך" (בראשית ו, יט), כוונתו: "אתך" — בדומין לך. ושואלים: ודלמא [ושמא] נח גופיה [עצמו] טריפה הוה [היה], והדומים לו אף הם כך! ומשיבים: "תמים" כתיב ביה [נאמר בו] (בראשית ו, ט), משמע שהיה שלם בגופו.

ומקשים: דלמא [שמא] "תמים" כוונתו שהיה תמים ושלם בדרכיו! ומשיבים: "צדיק" כתיב ביה [נאמר בו] (בראשית ו, ט), והוא השלם בדרכיו.

ודוחים: דלמא [שמא] "תמים" כוונתו בדרכיו במידותיו ובדרכי התנהגותו, ו"צדיק" במעשיו הטובים! ודוחים את עיקר השאלה: לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] שנח גופיה [עצמו] טריפה הוה [היה], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שנח טריפה הוה [היה], וכי אמר ליה [לו] רחמנא [הקדוש ברוך הוא]: דכוותך עייל, שלמין לא תעייל [כמותך הכנס לתיבה, ושלמים אל תכניס]?

ושואלים: השתא דנפקא [עכשיו, שיצא] הענין הזה של טריפה שפסולה להקרבה ממה שכתוב "אתך", הפסוק "להחיות זרע" למה לי? למה נאמר? ומשיבים: אי [אם] מהפסוק "אתך", הוה אמינא [הייתי אומר] לצוותא בעלמא [לחברה בלבד], ואינו צריך להקפיד, ואפילו זקן ואפילו סריס שאינם מתרבים יכניס לשם (כל עוד אינו טריפה), קא משמע לן [משמיע לנו] שצריך להיות כזה שיכול להחיות זרע ולהוליד.

ג אמר ר' אלעזר: מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב, אף על פי שאין דרכו לזבוח לו זבחי בהמות? שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ז), אם אינו ענין לעבודה זרה שעובדים כדרכה של אותה עבודה זרה, דכתיב [שנאמר] שלא יאמרו ישראל: "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל), ולכן אם דרכה בזביחה אסורה מטעם זה, תנהו ענין לזביחה שעושים לכבודו לשלא כדרכה.

ושואלים: והא להכי [ופסוק זה לצורך כך] הוא דאתא [שבא]? האי מיבעי ליה לכדתניא [זה נחוץ לו לכמו ששנויה בברייתא] בפרשת איסור שחיטת קדשים מחוץ למשכן: