א גמרא שנינו במשנתנו כי בשעת מלחמה אין לאנשי הצבא פנאי, ואין לחשוש שעברו עבירה. ורמינהי [ומקשים] על כך ממה ששנינו במשנה אחרת: עיר שכבשוה כרקום (צבא העורך מצור על עיר) — כל כהנות שבתוכה פסולות, שאנו חוששים שמא נאנסו על ידי חיילי הצבא, ואף על פי ששעת מלחמה היא! אמר רב מרי: לנסך אין פנאי שהם חוששים מן המלחמה, ואין יצר הניסוך גדול באותה שעה. אבל לבעול יש פנאי, שיצר זה גדול, ואפילו בזמן מלחמה.

ב משנה האומנין של ישראל (כלומר, ישראלים) ששלח להם נכרי חבית של יין נסך בשכרן (תמורת עבודתם), והרי הוא אסור בהנאה — מותר להם לומר לו: "תן לנו את דמיה" כמה שהיא שווה, אבל אם משנכנסה החבית לרשותן — אסור לקבל מן הגוי גם את דמיה, שהרי זה כאילו מכרו יין נסך, ונהנו מדמיו.

ג גמרא אמר רב יהודה אמר רב: מותר לאדם לומר לגוי: "צא והפס עלי מנת המלך" כלומר, השתדל עבורי לפייס את השלטונות הגובים את המס מן היין, ואני אחזיר לך לאחר מכן. גם אם אותו גוי ישלם את המס ביין נסך.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אל יאמר אדם לגוי: "עול תחתי לעוצר" כלומר, שלם במקומי לגובה היין, כשהגוי משלם ביין נסך! אמר ליה [לו] רב: "עול תחתי לעוצר" קאמרת [אומר אתה]? כיון שאומר בלשון "תחתי" הרי זה כאילו הגוי עושה זאת במקומו. הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא להא [לזו] ששנינו, אבל אומר לו יכול אדם לומר לגוי: "מלטני מן העוצר" כלומר, מצא דרך למלט אותי ממס זה על ידי שתשלם אתה לגובה המס. שאף רב אינו מדבר במקרה שמבקש מן הגוי להיכנס במקומו, אלא רק שיצילנו.

ד משנה המוכר יינו לנכרי, אם פסק נקבע והוסכם המחיר עד שלא (בטרם) מדד לכליו של הגוי את כמות היין הנמכר — דמיו של היין מותרין, ואין הוא נחשב כמוכר יין נסך, שהרי קנה הגוי את היין קודם שייאסר, וכבר אז היו הדמים שייכים לישראל. אבל אם מדד את היין לכליו של הגוי, וכבר נאסר עד שלא פסק דמים, קודם שנקנה היין לגוי — דמיו אסורין, משום שנעשה כמוכר יין נסך שאסור בהנאה.

ה גמרא אמר אמימר: משיכה בגוי קונה שכאשר גוי מושך חפץ לשם קנין, נגמר הקנין על ידי המשיכה עצמה. תדע שכן הוא, דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו [שהרי אותם פרסים שולחים מתנות זה לזה ולא חוזרים בהם], משמע שהם קונים זה מזה על ידי משיכה בלבד! רב אשי אמר, לעולם אימא [אומר] לך שמשיכה בגוי אינה קונה, והאי דלא הדרי בהו [וזה שאינם חוזרים בהם], לא משום שהוא מדיני קנין, אלא משום דרמות רוחא הוא דנקיטא להו [שגסות הרוח היא שאחוזה בהם], שלא נאה להם לחזור בהם.

אמר רב אשי: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] שאין משיכה קונה בגוי? מדאמר להו [ממה שאמר להם] רב להנהו סבויתא [לאותם מוכרי יין]: כי כייליתו חמרא [כאשר אתם מודדים יין] לגוים, שקלו זוזי מינייהו והדר כיילן להו [טלו את הכסף מהם ואחר כך מדדו להם]. ואי לא נקיטו בהדייהו זוזי [ואם אינם מחזיקים אותם בידם כסף], אוזיפונהו והדר שקילו מינייהו [הלוו להם ואחר כך טלו מהם] כסף זה כדמי היין, כי היכי דתיהוי [כדי שתהיה] זו הלואה גבייהו [אצלם], שמה שישלמו לכם לאחר שיקנו את היין לא יהיה אלא החזרת החוב. דאי לא עבדיתו הכי [שאם אין אתם עושים כך], אלא מודדים תחילה, כי קא הוי [כאשר הוא נעשה] יין נסך — ברשותייכו קא הוי [ברשותכם הוא נעשה], וכי שקילתו [וכאשר אתם נוטלים כסף עבורו] דמי יין נסך קא שקילתו [אתם לוקחים]. ומכאן יש להוכיח: ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] שמשיכה בגוי קונה,