כדי פרק זמן של שחיטה אחרת, שהוא שיעור שהייה הפוסלת באמצע שחיטה, וגמרה — שחיטתו כשרה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שדינו של מחצה על מחצה הוא כרוב, הרי כשנשחט חצי הקנה ולא המשיך בשחיטה — איטרפא לה [נעשתה טריפה] הבהמה, כדין פסוקת הגרגרת ברובה (להלן מד,א), ושוב לא תועיל לה שחיטה!

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] שמדובר כאן בשחיטת בהמה? לא, מדובר בשחיטת עוף, שהכשרו בשחיטת סימן אחד, ולכן השחיטה כשרה ממה נפשך [מהיכן שתרצה], אי [אם] אומר אתה שמחצה על מחצה דינו כרוב — הא עביד ליה רובא [הרי עשה כבר את הרוב], ועוף כשר ברובו של סימן אחד, ואי [אם] מחצה על מחצה אינו כרוב — לא עבד [לא עשה] ולא כלום, שאינה טריפה עד שייפגם רובו של הקנה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: הרי שהיה חצי קנה פגום, ושחט והוסיף עליו כל שהוא וגמרו — שחיטתו כשרה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמחצה על מחצה דינו כרוב, מדוע תועיל לה השחיטה? הרי משעה שנפגם חציו — טרפה הויא [היא]!

אמר רבא: שאני [שונה] הדבר לענין הלכות טרפה, דבעינן [שצריכים אנו] רוב הנראה לעינים, וכשחצי קנה בדיוק פגום אין זה רוב הנראה לעיניים. אבל לענין שחיטה אין צריך רוב הנראה לעינים, ולכן השוחט מחצה דינו כשוחט רוב.

אמר ליה [לו] אביי: ולפי דבריך, ולא כל שכן הוא? ומה לענין טרפה, שיש מקרים שאפילו במשהו מיטרפא [היא נעשית טריפה], וכגון כשיש נקב קטן בוושט או בריאה, בכל זאת אומר אתה: היכא דבעינן רובא [במקום שצריכים אנו רוב] — בעינן [צריכים אנו] שיהיה רוב הנראה לעינים; לענין שחיטה, דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא [שעד שיש רוב סימן שחוט אינה מוכשרת] — לא כל שכן דבעינן [שצריכים אנו] רוב הנראה לעינים?

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולומר דכולי עלמא [שלדעת הכל], וגם לדעת רב, לענין שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב, וכי איתמר [וכאשר נאמרה] מחלוקת זו של רב ושל רב כהנא — לענין קרבן פסח אתמר [נאמר], שאם היו רוב ישראל טמאים — הפסח מוקרב ונאכל בטומאה (גם על ידי המועטים), ואם היו רוב ישראל טהורים — הטהורים לבדם עושים את הפסח בזמנו, והטמאים עושים פסח שני.

הרי שהיו ישראל בערב הפסח מחצה טהורים ומחצה טמאים — רב אמר: מחצה על מחצה דינו לענין זה כרוב, ולכן כולם עושים את הפסח בזמנו, הטהורים עושים אותו בטהרה, כאילו היו רוב טהורים, והטמאים עושים בטומאה, כאילו היו רוב טמאים. ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, ולכן הטהורים עושים את הראשון בטהרה, והטמאים עושים פסח שני, כדין יחידים שנטמאו.

ושואלים: והתם מאי טעמא [ושם מה הטעם] של רב, שהוא נותן למחצה דין רוב, ואין הטמאים נדחים לפסח שני? ומשיבים, דכתיב [שנאמר] בדין הפסח השני: "איש איש כי יהיה טמא לנפש" (במדבר ט, י), לומר שאיש, כלומר, יחיד, נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחין, ואותם מחצה טמאים, אינם נחשבים כיחידים, אלא כציבור.

א שנינו במשנה: שחט רוב סימן אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. ושואלים: והרי תנינא חדא זימנא [כבר שנינו פעם אחת] בתחילת המשנה: רובו של אחד כמוהו!

(הכש פשח סימן לשמות האמוראים להלן: רב הושעיה, רב כהנא, רב שימי, רב פ פא, רב א שי

) אמר רב הושעיא: היה הדבר צריך להיאמר פעמיים, חדא [פעם אחת] בחולין וחדא [ופעם אחת] בקדשים. וצריכא [וצריך] שייאמרו שניהם, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] בחולין, היינו אומרים: התם הוא דסגי ליה ברובא [שם הוא שדי ברוב], משום דלאו [שלא] לדם הוא צריך, אלא רק למעשה השחיטה, אבל קדשים, שלדם הוא צריך, כדי לזרוק אותו על המזבח — אימא לא תיסגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה [אמור שלא יהיה לו די ברוב עד שיש שחיטה של כולו].

ולהיפך, ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] בקדשים, היינו אומרים שדווקא שם צריך לשחוט רוב סימן, משום שלדם הוא צריך, אבל חולין שלדם לא צריך — אימא בפלגא סגי ליה [אמור שבחצי סימן די לו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] בשניהם שרובו של סימן כמוהו.

ושואלים: לפי הסבר זה, הי [איזה] מחלקי המשנה עוסק בחולין והי [ואיזה] בקדשים?

אמר רב כהנא: מיסתברא רישא [מסתבר לומר שבתחילה] מדובר בחולין וסיפא [ובסוף] בקדשים. ממאי [ממה] אתה למד זאת? מדקתני [ממה שהוא שונה] בתחילת המשנה "השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה", ואי סלקא דעתך רישא [ואם עולה בדעתך שבתחילה] מדובר בקדשים, "המולק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] על העוף, שהרי דינו של עוף קדשים במליקה דווקא!

ומקשים: אלא מאי [מה] אתה אומר, סיפא [שהסוף] מדבר בקדשים? הרי מה שנאמר שם: "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה", "מליקתו כשרה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] על העוף! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], איידי דסליק [מתוך שעלה, יצא] מבהמה, שהוא שונה: "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה" — תנא נמי [שנה גם כן]: "שחיטתו כשרה". אלא רישא [בתחילה], מכדי [הואיל] ועל עוף קאי [הוא עומד, מתייחס], שבו הוא פותח את המשנה: "השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה", אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שמדובר בקדשים, "המולק אחד בעוף ושוחט שנים בבהמה" מיבעי ליה [צריך לו לומר]! אלא מכאן שחלק זה של המשנה עוסק בחולין.

רב שימי בר אשי אמר: מה שהרישא [ההתחלה] של המשנה עוסקת בחולין נלמד מהכא [מכאן], דקתני [שהוא שונה] בה: סימן אחד בעוף, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמדובר בקדשים — הא איכא [הרי יש] עולת העוף, דבעי [שצריך] למלוק בה שני סימנים!

ודוחים: אלא לפי טעם זה, מאי [מה] אתה אומר, סיפא [בסוף] מדובר בקדשים? הרי נאמר שם רוב אחד בעוף, וכי די בכך? הא איכא [הרי יש] עולת העוף דבעי [שצריך] למלוק בה שני סימנין! ומשיבים: מאי [מה פירוש] "רוב אחד" — רוב של כל אחד ואחד מן הסימנים בעוף. ומוסיפים: ובדין הוא דליתני [שהיה צריך לשנות] במפורש רוב שנים, ואולם, כיון דאיכא [שיש] חטאת העוף דסגי ליה בחד סימן [שדי לו בחיתוך סימן אחד] — משום הכי לא פסיקא ליה [משום כך לא פסוק, חתוך לו] הדבר, לשנות רוב שנים, אלא שנה באופן שניתן להבינו גם בסימן אחד וגם בשנים.

רב פפא אמר: מה שרישא [תחילת] המשנה עוסקת בחולין נלמד מהכא [מכאן], דקתני [שהוא שונה] שם, רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הורידין, ומכלל הדברים אתה למד שפליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו], ואינם מצריכים לשחוט את הוורידים. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר בחולין — שפיר [יפה], מובן הדבר. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בקדשים, אמאי פליגי רבנן עליה [מדוע חלוקים חכמים עליו]? הלוא הוא עצמו, השוחט את הקדשים, לדם הוא צריך, כדי לזורקו על המזבח!

רב אשי אמר: מה שסיפא [סופה] של המשנה עוסק בקדשים נלמד מהכא [מכאן], דקתני [שהוא שונה] בהמשך למשנה זו: השוחט שני ראשין כאחד — שחיטתו כשרה. ונדייק: לשון השוחט, משמעה: בדיעבד — אין [כן], אבל לכתחלה — לא.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר בקדשים — היינו [זה הטעם] שלכתחלה לא — משום מה דתני [ששנה] רב יוסף בברייתא: מה שנאמר בשחיטת קדשים "לרצונכם תזבחהו" (ויקרא יט, ה), יש בו שני ציוויים: "תזבח" — שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד, "תזבחהו" — שלא יהא אחד שוחט שני זבחים כאחד,

ובפירוש דרשה זו אמר רב כהנא: אף שהקרי הוא "תזבחוהו" בלשון רבים, "תזבחהו" כתיב [כתוב]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שתחילת המשנה עוסקת בחולין — אפילו לכתחלה נמי [גם כן] יכולים שנים לשחוט כאחד!

ומוסיפים: ואף ר' שמעון בן לקיש סבר שרישא [תחילת המשנה] עוסקת בחולין וסיפא [וסופה] בקדשים. שאמר ר' שמעון בן לקיש: מאחר ששנינו בתחילת המשנה רובו של אחד כמוהו, למה שנינו שוב: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה?

ומסביר, לפי ששנינו במסכת יומא, בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים: הביאו לו את התמיד, קרצו (שחטו) אבל לא השלים את השחיטה, אלא שחט רוב שנים, ומירק (גמר) כהן אחר שחיטתו על ידו (עבורו), יכול אם לא מירק אחר את השחיטה יהא הזבח פסול? לכך שנינו בסוף המשנה שלנו: שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. הרי שגם לדעתו סוף המשנה עוסק בקדשים.

כיון שהזכרנו את דברי ריש לקיש דנים בהם: אמר מר [החכם]: יכול לא מירק יהא פסול?