כך היא הלכה לא רק בראיית דם קושי של לידה בשבעת הימים שלאחר אחד עשר ימי זיבה, אלא אפילו בימים הבאים לאחר שבעת ימי ספירת הנקיות לזיבה וראויין לספירת סתירת זבה. שאם היא רואה אף ביום השביעי לספירת ימי נקיות של זיבה, הריהי סותרת את ספירתה ומתחילה שוב בספירת שבעה ימים של נקיות, ולכך דם קושי טהור אף בימים הללו, שהרי אף הוא מכלל זיבותה. ונמצא שאין דם קושי מטמא, אלא כשראתהו בימי נדות.

ודנים בשיטותיהם של לוי ורב, תנן [שנינו במשנתנו] בדינו של דם קושי, כמה זמן הוא קשויה? ר' מאיר אומר: ארבעים וכן חמשים יום, ומהדברים הללו משמע שלדעת ר' מאיר הריהי טהורה בדם קושי אף במשך ארבעים וחמישים ימים שלפני הלידה הן מזיבות והן מנדות. ומבררים: בשלמא [זה נוח]

לשיטת רב הסבור כי דם קושי טהור אף בימים שלאחר אחד עשר יום של ימי זיבה — משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות שתהיה טהורה במשך זמן כה רב, וכהסברו של רב אדא בר אהבה בשיטת רב, שכך הדין אף בימים הראויים לספירה של סתירת זיבה. ומעתה אפשרי הדבר במציאות וכגון שהתחילה לראות בימי זיבותה, ונמשך הדבר ללא ששפתה בינתיים חמישים ימים עד שילדה. ובכל הימים הללו הריהי טהורה. אלא לשיטת לוי הסבור שאין דם קושי טהור בימים שלאחר ימי זיבה, קשיא [קשה] הדבר, שהרי אין אפשרות שתמשיך לראות דם קושי המטהר במשך חמישים יום!

ומשיבים: שכן אמר לך [יכול לומר לך] לוי בהסבר הדברים: מי קתני [האם שנינו] בדברי ר' מאיר שהריהי בכל חמישים הימים הללו "טהורה בכולן" כלומר, שטהורה מכל הטומאות, הן מטומאת נדה והן מטומאת זיבה? אין זה כך, שהרי אם ראתה דם קושי במשך זמן זה בימי נדה — הריהי טמאה בטומאת נדה, ואין הדברים אמורים אלא אם ראתה בימי זיבה — שהיא טהורה.

א ומביאים: סוגיה זו בלישנא אחרינא אמרי [לשון, באופן, אחר אמרו אותה חכמים], וגרסו, אמר ר' לוי: אין הולד (דם קושי הבא מחמת לידה) מטהר (אינו מטמא) אלא רק זה הבא באחד עשר הימים שלאחר ימי נדותה, שהם הימים הראויין להיות בהן זבה גדולה. שרק בזו הרואה זיבה שלושה ימים ברציפות ("זבה גדולה") אמורים הדברים, מה שאין כן ברואה דם קושי יום אחד או שנים ("זבה קטנה") שנטמאת בהם והריהי צריכה לשמור יום נקיות כנגד יום ראייתה. מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדין]? שכן "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים... כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא" (ויקרא טו, כה) כתיב [נאמר], והרי הדברים אמורים ברואה זיבה שלושה ימים. שרק בזו נאמר המיעוט שהינה טמאה מחמת דם עצמה, ואינה נטמאת מחמת דם הבא בשל קישוי לידה.

ואילו אבא שאול משמיה [בשמו] של רב אמר: דם קושי אינו מטמא אפילו ראתה בימים הראויין להיות בהן זבה קטנה, מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדין] לכך? — "ימי" ו"כל ימי" התם כתיבי [שם נאמרים], והרי זה בא לרבות דם קושי אף בראייה אחת או שתים, בזבה קטנה.

ומקשים: תנן [שנינו במשנתנו], כמה הוא קשויה? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמשים יום, והרי מדברים אלה קשיא לתרוייהו [קשה לשניהם, לר' לוי ולרב], שהרי שניהם סבורים כי רק הרואה דם קושי בתוך אחד עשר הימים הראויים לזיבה טהורה, ומדברי ר' מאיר מבואר שטהורה גם אם המשיכה וראתה דם קושי במשך חמישים ימים! ומשיבים: מי קתני [האם שנינו] בדברי ר' מאיר שבכל חמישים הימים הללו היא "טהורה בכולן" (בכל הטומאות, הן מטומאת נדה והן מטומאת זיבה)? אין זה כך, שאם קשתה (ראתה דם קושי) במשך זמן זה בימי נדתה — הריהי טמאה בטומאת נדה, ורק אם ראתה בימי זיבתה — הריהי טהורה.

ב ומביאים עוד מדברי ר' מאיר בדין דם קושי. תניא [שנויה ברייתא], כך היה ר' מאיר אומר: יש ואשה הריהי מקשה (רואה דם מחמת קשי הלידה) בתקופה הנמשכת על פני מאה וחמשים יום, ואין טומאת זיבה עולה בהן. ומפרטים כיצד יתכן הדבר: בתחילה ראתה האשה דם בשנים ימים שבלא עת נדות. וכגון שראתה ביום העשירי וביום האחד עשר מאחד עשר הימים הראויים לזיבה, שאין היא נטמאת בנדה בראייה זו, ואינה נעשית בכך זבה גדולה (שהרי לא ראתה אלא יומיים).

ולאחר מכן המשיכה וראתה במשך שבעה הימים הראויים לטומאת נדה (שלאחר תקופת אחד עשר יום הראויים לטומאת זיבה), ואין ראייה זו נחשבת כראייה שלישית לטמאה בזיבה, שהרי חלה בתקופה ימי נדות. ולאחר מכן ראתה שוב דם קושי בשנים ימים בפרק הזמן של אחד עשר הימים הראויים לזיבה הבאים אחר תקופת שבעת הימים הראויים לטומאת הנדה. הרי עברו עליה אחד עשר יום של ראיית דם קושי, שאין היא נטמאת בו משום זיבה. ולאחר מכן, ביום השנים עשר מתחיל פרק הזמן של חמשים יום, עד הלידה, שבהם אין היא נעשית זבה, שהרי כך הוא הדין שהולד (כלומר, דם קושי של לידה) מטהר (שאינה נטמאת בזיבה על ידו). הרי ששים ואחד יום.

ועל אלה יש להוסיף עוד את פרק הזמן בן שמונים יום של טהרה (מטומאת זיבה) שלאחר לידת נקבה, והריהם איפוא ביחד מאה ארבעים ואחד ימים שאין היא נטמאת בזיבה בדם הקושי. ועוד נוסיף על כך את תקופת שבעה הימים הראויים לנדה, הבאה לאחר ימי הטהרה, ועוד שנים ימים מפרק הזמן של אחד עשר הימים הראויים לזיבה, הבאים לאחר תקופת הימים הראויים לטומאת הנדה. ונמצא המנין הכולל מסתכם במאה וחמישים ימים, שבהם אין האשה נטמאת בזיבה בראיית דם קושי.

אמרו לו חכמים לר' מאיר בשאלה: אם כן הוא כדבריך אלה, יש אופן שתהיה האשה בגדר מקשה (שאינה נטמאת בזיבה מחמת ראיית דם קושי) כל ימיה, ואין זיבה עולה בהן. שאם לאחר שילדה נקבה נזקקה לבעלה (לאחר ארבעה עשר ימי טומאה וטבילה) והתעברה שוב והמשיכה לראות דם בכל ימי הטהרה ולאחר שתמו שמונים ימי הלידה המשיכה וראתה דם בשבעת ימי הנדה שלאחריהם ובשני הימים הראשונים של ימי הזיבה, ולאחר מכן אחזוה צירי לידה וראתה דם קושי במשך חמישים יום, ולאחרים הפילה נקבה, ונזקקה והתעברה שוב בתוך שמונים ימי הלידה, וחוזר חלילה. וכך כל ימיה תימצא כמי שאינה נטמאת בזיבה, מחמת דם קשי לידה!

אמר להן ר' מאיר בדחיית דבריהם: מאי דעתייכו [מה דעתכם] כששאלתם כן, משום לידת נפלים (שלא השלימה האשה את הריונה, והפילה את ולדה), ואולם כלל הוא כי אין נוהג דין דם קושי לנפלים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: יש ואשה רואה דם מחמת קשי לידה, מאה יום ואין טומאת זיבה עולה בהן. ומפרטים כיצד אפשרי דבר זה: ראתה בשנים ימים שבלא עת נדות, וכגון שראתה ביום העשירי וביום האחד עשר מאחד עשר ימי זיבה, שאינה נטמאת בנדה בראייה זו, ולאחר מכן המשיכה וראתה במשך שבעה ימים הראויים לטומאת נדה. ולאחר מכן ראתה שוב דם קושי בשנים ימים בפרק הזמן של אחד עשר הימים הראויים לזיבה הבאים אחר תקופת שבעת הימים הראויים לטומאת הנדה. ועל אלה יש להוסיף עוד את פרק הזמן בן שמונים יום של טהרה (מטומאת זיבה) שלאחר לידת נקבה. ועוד נוסיף על כך את תקופת שבעה הימים הראויים לנדה, הבאה לאחר ימי הטהרה, ועוד שנים ימים מפרק הזמן של אחד עשר הימים הראויים לזיבה, הבאים לאחר תקופת הימים הראויים לטומאת הנדה. ונמצא שהמנין הכולל הוא מאה ימים.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? — לאפוקי [להוציא, לשלול] מדעת מאן דאמר [מי שאומר] כי אי אפשר לפתיחת הקבר (הרחם) בלא דם, שלשיטה זו אם ילדה אשה (לאחר שראתה בשני הימים שלאחר הנדה) — ברור הוא שראתה דם גם ביום השלישי שלפני הלידה, עם פתיחת הרחם, והריהי איפוא רואה שלושה ימים רצופים בימי זיבה, ונטמאה בזיבה. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ואם לא ראתה ביום השלישי שלפני הלידה, ולאחר מכן ילדה — אין היא נעשית זבה.

ד שנינו עוד במשנתנו כי ר' יהודה אומר שדיה לאשה זו הרואה דם קושי, שאינה מטמאה בזיבה בחודש האחרון להריונה ("חדשה") בלבד. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה אומר משום [בשם] ר' טרפון: דיה חדשה בלבד. ויש בדבר זה צד להקל, שלא תטמא בזיבה, ויש בו צד להחמיר, שתטמא בזיבה.

ומסביר: כיצד הוא הדבר? אם קשתה (ראתה דם קושי) שנים הימים שבסוף החודש השמיני להריונה, ולאחר מכן עוד יום אחד בתחלת החודש התשיעי להריונה, ואפילו אם לאחר מכן מיד בתחלת החודש התשיעי היא ילדה — שני הימים שראתה בהם בחודש השמיני, הריהם ימי זיבה, ומצטרף אליהם היום השלישי (אף שחל בחודש התשיעי להריונה), ולכך הרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

אבל יש בדבר גם צד להקל, וכגון שקשתה יום אחד בסוף החודש השמיני ולאחר מכן ראתה דם קושי בשתים ימים שבתחלת החודש התשיעי, ואפילו רק בסוף החודש התשיעי ילדה — אין זו נחשבת כיולדת בזוב, וטהורה היא.

אמר רב אדא בר אהבה: שמע מינה [למד מכאן] כי קסבר [סבור הוא] ר' יהודה כי שיפורא גרים [השופר, קול התקיעה בעת קידוש החודש, הוא הגורם], שמשעה שהחל החודש התשיעי להריונה, שוב אין הדם שרואה בו מטמא. ושואלים: איני [האמנם כן] הוא שמשך כל החודש התשיעי להריון הריהו הזמן שעומדת היא בו ללדת (ולכך הדם שרואה, נחשב כדם קושי), והא [והרי] אמר שמואל כי אין האשה מתעברת ויולדת אלא לאחר שעברו מאתים ושבעים ואחד יום מאז התעברה, שהם תשעה חודשים מלאים, או למאתים ושבעים ושנים יום, או למאתים ושבעים ושלשה. אבל לא לפני כן, אף שהיא בחודש התשיעי להריונה! ומשיבים:

הוא, שמואל, שאמר כן, הריהו סבור כדעתם של החסידים הראשונים, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא רק ביום הרביעי בשבת, ועשו כן כדי שלא יבואו נשותיהן