שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — ודאי חצר פנימית מותרת, דאחדא דשא [שמחזיקה וסוגרת את הדלת] ואינה נותנת לבני החיצונה להיכנס, ומשתמשא [ומשתמשת] רק היא בחצרה, וחיצונה אסורה.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: וכי [וכאשר] שכח אחד מהפנימית ולא עירב אמאי [מדוע] שתיהן אסורות, לבטיל בר [שיבטל בן] הפנימית את רשותו לבני החצר הפנימית, והחצר החיצונה הרי עירבה עם הפנימית ותיתי חיצונה ותשתרי בהדייהו [תבוא החצר החיצונה ותהיה מותרת יחד עמם]!

אמר לו רבא, כמאן [כמי] אומר אתה פתרון זה — כשיטת ר' אליעזר דאמר: אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, ודיו שמבטל רשותו לאחד ושוב אין לו רשות לעצמו ואינו אוסר, ולשיטה זו יכול בן החצר הפנימית לבטל רשותו לבני חצרו שלו בלבד אף על פי שהשתתפו עמם בני החיצונה, אולם כי קאמינא לרבנן דאמרי [כאשר אמרתי אני היה זה לשיטת חכמים שאומרים]: צריך לבטל לכל אחד ואחד! וכיון שצריך לבטל גם לבני החיצונה, ואינו יכול, לפי שאין מבטלים מחצר לחצר, שוב אין תקנה לחצירות אלה.

א מסופר: רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי [כאשר היו פוגשים זה את זה] רב חסדא מרתען שפוותיה ממתנייתא [היו שפתיו מרתתות ממשניות] רב ששת, שהיה רב ששת בקי גדול ורב חסדא היה מלא יראת כבוד מפניו בשל כך. וכן רב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה [היה מזדעזע כל גופו מחריפותו] של רב חסדא שהיה מעמיק וחריף ביותר.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב חסדא מרב ששת אם היו שני בתים משני צידי רשות הרבים שמתוך שרשות הרבים מפסיקה אין כל קשר בין הבתים ובאו גוים והקיפום מחיצה בשבת מהו? שהרי על ידי המחיצה בטלו הגוים את רשות הרבים שבאמצע ועשאוה כחצר לבתים. והשאלה היא: אם ביטל האחד את רשותו לאחר, האם מותר להתיר לטלטל מבית לבית?

ומפרטים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאמר] אין ביטול רשות מחצר לחצר, לא תיבעי [תשאל] לך שאלה זו כלל וודאי שהטלטול אסור. השתא דאי בעו לערובי מאתמול מצו מערבי [עכשיו אילו היו רוצים לערב מאתמול היו יכולים לערב] כגון שתי חצירות שיש פתח ביניהן אמרת [אומר אתה] "אין ביטול רשות מחצר לחצר" הכא [כאן] בענין בתים משני עברי רשות הרבים דאי בעו לערובי מאתמול לא מצו מערבי [שאם היו רוצים לערב מאתמול לא היו יכולים לערב] לא כל שכן שאין מבטלים?!

כי תיבעי [כאשר תשאל] לך השאלה הרי זה אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאמר] "יש ביטול רשות מחצר לחצר" וצדדי השאלה: התם דאי בעו לערובי מאתמול מצו מערבי — בטולי נמי מצי מבטל [שם שאם היו רוצים לערב מאתמול היו יכולים לערב — לבטל גם כן יכולים לבטל] אבל הכא דלא מצו מערבי [כאן שאין יכולים לערב] מאתמול בטולי נמי לא מצי מבטל [ביטול גם כן אינו יכול לבטל]

או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] שמאחר שלפי המצב עתה אפשר לבטל אין דנים במה שהיה קודם לכן. אמר ליה [לו] רב ששת: אין מבטלין.

ב ועוד שאלו שאלה דומה: אם היו שני ישראלים וגוי בחצר, ולא עשו כל תיקון, והיתה החצר אסורה עליהם, ומת גוי בשבת מהו? שכיון שמת הסתלקה רשותו, ויש לעיין האם יכול עתה אחד מהם לבטל רשותו לגבי חבירו ויוכלו לטלטל בחצר.

ומפרטים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] שוכרין מן הגוי הבא בשבת עצמה לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו כי השתא תרתי עבדינן [עכשיו, הרי שתיים עושים] לשכור וגם לבטל, שהרי גם שוכרים מן הגוי וגם מבטלים. חדא מיבעיא [אחת נצרכה לומר] וודאי מותר לבטל בתוך השבת.

אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] אין שוכרין. וצדדי השאלה: תרתי הוא דלא עבדינן [שתים הוא שאין אנו עושים] לשכור וגם לבטל, הא חדא [אבל אחת] — עבדינן [עושין אנו], או דילמא לא שנא [שמא, אינו שונה]. אמר ליה [לו] רב ששת אני אומר: מבטלין, ורב המנונא אמר: אין מבטלין.

ג אמר רב יהודה אמר שמואל: גוי שדר בחצר הפתוחה למבוי שגרים בו ישראלים רבים, שיש לו לגוי עוד פתח אפילו הוא ארבעה על ארבעה טפחים בלבד, פתוח מן הצד האחר של החצר לבקעה (לשדה). אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי, והכל רואים שעיקר שימושו במבוי זה, מכל מקום אין אוסר על בני המבוי. שאינו נקרא כשותף להם במבוי זה, אלא שפתחו האמיתי לצד הבקעה הוא.

מאי טעמא [מה טעם] אומרים אנו כך שפתחו הקטן לבקעה נחשב פתח עיקרי עבורו בפיתחא דמיחד ליה, בההיא ניחא ליה [בפתח המיוחד לו, בו נוח לו]. ואף שהפתח המיוחד קטן הוא, מכל מקום רואה בעל הבית פתח זה כפתחו העיקרי, ובמבוי משתמש רק לנוחיות בלבד.

על סמך הנחה זו איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם היה פתח הגוי פתוח לקרפף (בקעה מגודרת) ולא במישרין לבקעה, מהו? האם נאמר שמשמש פתח זה כפתח ראשי או לא? אמר רב נחמן בר אמי משמיה דאולפנא [בשם המסורת] שנמסרה לו מרבותיו: