ושואלים: וניבטליה בשית [ושיבטלנו בשעה שישית] עם שריפתו! ומתרצים: כיון דאיסורא דרבנן עילויה [שיש איסור מדברי חכמים עליה], שהרי משעברו חמש שעות אסור הוא בהנאה מדברי חכמים — כדאורייתא דמיא [כמן התורה הוא נחשב], ולכן לאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל [ולא ברשותו הוא עומד, ואינו יכול לבטל].

וראיה לדבר שהחמירו חכמים עד כדי כך אף בחמץ מדבריהם שאמר רב גידל אמר ר' חייא בר יוסף אמר רב: המקדש אשה מתחילת שש שעות ולמעלה בדבר שיש בו חשש חמץ, אפילו בחיטי קורדניתא [בחיטין מן ההרים] שהן קשות ביותר, ולכן אין ודאות שהחמיצו משנפלו עליהן מים, ובכל זאת אומרים אנו שכיון שיתכן שהחמיצו הרי הן כשאר חמץ האסור בהנאה, ולכן אין לו כל ערך, והמקדש בו אשה אין חוששין לקידושין. כי אין הקידושין תופסים אלא אם כן קידש בשוה פרוטה. הרי שעמדו חכמים על דעתם ובטלו לגמרי את הקידושין והתירו חשש אשת איש מן התורה, אף כי חמץ זה אסור מדברי סופרים בלבד.

ושואלים: האם כן הוא ולבתר איסורא לא מצי מבטיל ליה [ולאחר זמן האיסור אינו יכול לבטל אותו]? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו — הרי זה מבטלו בלבו, אחד בשבת ואחד ביום טוב. ומעתה נברר: בשלמא [נניח] שבת, משכחת לה [מוצא אתה אותה] שיהא הביטול קודם זמן איסור, כגון שחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, ונזכר לפני שאיסור חמץ חל עליו. אלא יום טוב — בתר איסורא [אחר זמן האיסור] הוא, שהרי כבר נכנס החג, ושנינו שיכול לבטל!

אמר רב אחא בר יעקב: הכא [כאן] בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן [עוסקים אנו], ונזכר שיש עיסה מגולגלת (נילושת) בתוך ביתו, ומתיירא שמא תחמיץ קודם שיחזור לביתו ויספיק להזהיר את בני ביתו. לכן קדים ומבטיל ליה מיקמי [מקדים ומבטל אותה, לפני] שתחמיץ. וכיון שאין עיסה זו חמץ, לא חל עליה כל איסור, ולכן יכול לבטלה.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך יש להבין, דקתני [שהרי שנינו]: היה יושב בתוך בית המדרש, משמע שמדובר בעיסה שעדיין לא החמיצה, ושורש הבעיה בכך שיושב בבית המדרש ואינו יכול לצאת ולמנוע את חימוצה. אבל אם היתה זו כבר לאחר שהחמיצה, אף אם אינו יושב בבית המדרש, שוב אינו יכול לתקנה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

א אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הפת שעיפשה (שהתעפשה) בתוך כלי המכיל בתוכו כמה מיני פת, ולא ברור למראה העין אם חמץ אם מצה היא. כיון שרבתה בכלי זה מנין המצה — פת זו מותרת. ומתחילה מבררים את הענין לגופו; היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דידע [אם תאמר שיודע] בה בפת זו שחמץ היא — כי [כאשר] רבתה מצה על החמץ מאי הוי [מה נהיה, מה בכך] הלוא חמץ ודאי הוא?

אלא מדובר שלא ידעינן [יודעים אנו] בה אי [אם] חמץ הוא אי [אם] מצה הוא — אם כן, מאי איריא [מה שייך], מדוע דווקא כי [כאשר] רבתה מצה? אפילו כי [כאשר] לא רבתה מצה נמי [גם כן] מן הסתם מצה היא, כי ניזיל בתר בתרא [נלך אחר האחרון], ואפילו היה הדבר ביום הראשון של פסח, כיון שהפת האחרונה שהניחו שם פת מצה היא, נלך אחר האחרון ונאמר שהיתה זו מצה שנתעפשה.

מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] כגון זה: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים — לעולם מעשר הן, כי רוב הבהמות שקונים בירושלים, מכספי מעשר שני הן. בין בשעת הרגל ובין בעונות השנה האחרות, שמשאירים אנשים את כספי המעשר ואוכלים בהם בשר, ומן הסתם הבהמות שקונים — מכספי מעשר נקנים. ואולם אם נמצא הכסף בהר הבית, יש לשער כי חולין הוא, ואפילו בשעת הרגל. שהנכנס להר הבית, מן הסתם כבר קנה את כל הנצרך לו לבית המקדש, ואם רוצה לקנות קרבנות, נקנים כרגיל מן החולין ולא מן המעשר.

ואם נמצא הכסף בשאר מקומות בירושלים, אם היה זה בשעת הרגל שבא המון עם והכל מביאים עימם כספי מעשר, הרי כסף זה מעשר הוא, ואילו בשאר ימות השנה — הכסף חולין.

ואמר רב שמעיה בר זירא: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שבכל ימות השנה כספים אלו חולין הם ודאי, אפילו למחרת החג — הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד (להתנקות) בכל יום, ואת כל כספי המעשר כבר מצאום מנקי הרחובות, וכסף הנמצא כעת — הוא מן הכסף החדש. אלמא: אמרינן קמאי קמאי אזלי ליה, והני אחריני נינהו [מכאן שאומרים אנו בכלל שראשונים ראשונים הלכו להם, ואלה אחרונים הם], הכא נמי [כאן גם כן] בפת שעיפשה — נימא: קמא קמא אזיל, והאי דהאידנא [נאמר: ראשון ראשון הלך ונאכל, וזה שנמצא של עכשיו] הוא, והרי הוא מצה ודאי.

ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] שעיפושה מוכיח עילויה [עליה] שהיא חמץ, שאין פת מתעפשת אלא אם כן שהתה זמן רב. ומקשים: אי [אם] עיפושה מוכיח עילויה [עליה], אם כן, כי [כאשר] רבתה מצה מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? הרי עצם עיפושה הוא הוכחה שמן הלחם הישן היא. אמר רבה: לא תימא [תאמר] שרבתה מצה במובן זה שיש בכלי יותר מצה מחמץ, אלא אימא [אמור]: שרבו ימי מצה עילויה [עליה], כלומר שעברו ימים אחדים של זמן אכילת מצה, ויתכן שהפת שנתעפשה פת מצה היא.

ושואלים: אי הכי [אם כך], פשיטא [פשוט] הוא שמצה היא ולא חמץ! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] אלא כשעיפושה של הפת מרובה, מהו דתימא [שתאמר]: כיון שעיפושה מרובה — איגליא מילתא [התגלה הדבר] שודאי חמץ מעליא [ממש] הוא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין ודאות גמורה בדבר:

כיון שרבו ימי מצה עילויה [עליה] אמרינן: כל יומא ויומא נהמא חמימא [אומרים אנו: כל יום ויום לחם חם] אפה, ושדא עילויה ועפשא טפי [והניח עליה ונתעפשה ביותר]. וייתכן שעיפוש מרובה זה, לא מחמת ריבוי זמן בא, אלא מחמת רטיבות וחום שהיו שם.

ב לעצם העיקרון שואלים: ומי אזלינן בתר בתרא [והאם בכלל הולכים אנו בדברים כגון אלה אחר השימוש האחרון], והא תניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יוסי בר יהודה אומר: תיבה שנשתמשו בה גם מעות חולין וגם מעות מעשר, אם היה רוב שימושה בחולין — רואים אנו את הכסף שנמצא בה ככסף חולין, אם רוב שימושה במעשר — הכסף שנמצא בה מעשר הוא. ואמאי [ומדוע] נאמר כך? ליזיל בתר בתרא [נלך אחר השימוש האחרון]!

אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שנשתמשו בה גם מעות חולין וגם מעות מעשר, ואין יודע וזוכר לאיזה מהן השתמשו בה בסוף. רב זביד אמר: כגון שנשתמשו בה ציבורין ציבורין. כלומר בחלק אחד מן התיבה השתמשו לצורך מעשר, ובחלקה האחר לצורך חולין, ואין כאן אחרון, ויש ספק שמא מטבע זו זזה ממקום למקום. רב פפא אמר: כגון דאשתכח [שנמצאה] המטבע בגומא [בחור שבתיבה], ולכן יש להסתפק אולי אין מטבע זו מאלה שהשתמשו בהן בסוף, אלא מהקודמים ולא הוציאוה עד כה מפני שנסתרה בגומא.

ג אמר רב יהודה: הבודק את החמץ צריך שיברך. ושאלו: מאי [מה] מברך, מה נוסחה המדויק של הברכה? רב פפי אמר משמיה [משמו] של רבא שהמברך אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לבער חמץ". רב פפא אמר משמיה [משמו] של רבא: "על ביעור חמץ". ומנסים להסביר את ההבדל בין לשונות אלה: ב"לבער" — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שודאי להבא משמע שמשמעות הדברים שהוא עומד להתחיל במצוה זו של ביעור חמץ, ונוסח זה ודאי ראוי.