בטלו במעיה ושוב אינם מטמאים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] מכלים הוא דהדר ביה [שחזר בו] שאין משקים מטמאים את הכלים, אבל באוכלין כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] שמשקים מטמאים אוכלים מן התורה. אמאי [מדוע] אומר הוא כי מי חטאת בטלו במעיה לגמרי, ושוב אינם מטמאים כלל?

נהי [אף כי] שטומאה חמורה לא מטמאו [מטמאים], ואין אדם וכלים הנוגעים בהם נטמאים, כיון ששוב אינם ראויים להזייה, בכל אופן עדיין טומאה קלה לטמא אוכלים ובשר מיהא ניטמאו [מכל מקום יטמאו]! ואם כן, אפשר להוכיח מכאן שחזר בו ר' יהודה לגמרי וסבור שטומאת משקים אינה מן התורה בכלל. וכיון שרק מדברי חכמים היא, לא גזרו חכמים במקרה נדיר כגון זה.

ודוחים: מאי [מה פירוש] "בטלו במעיה" שאמר ר' יהודה נמי [גם כן] משמעו: בטלו מטומאה חמורה בלבד. ומקשים: אם כן, לפי תירוץ זה אבל טומאה קלה מטמאו [מטמאים הם] לדברי ר' יהודה, מכלל הדברים נלמד דתנא קמא [שהתנא הראשון] סבר: טומאה חמורה נמי [גם כן] מטמאו [מטמאים הם], הא [הרי] "בשרה טמא" קתני [שנינו], ומכאן ברור שרק בשרה טמא, אבל אין המים מטמאים עוד אדם וכלים. ואם כן, אין איפוא כל הבדל בין השיטות!

ומתרצים: אפשר להסביר כי כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני [וחסרה המשנה, וכך יש לשנותה] ולהשלים לשונה: פרה ששתתה מי חטאת — בשרה טמא, במה דברים אמורים — שטמאה טומאה קלה, אבל טומאה חמורה — לא, שר' יהודה אומר: בטלו המים במעיה ואין להם דין מי חטאת ממש, ואין טומאתם אלא כשאר משקים שטמאים רק מדברי סופרים.

רב אשי אמר: לעולם אפשר לפרש בטלו במעיה לגמרי מכל טומאה שבעולם, ואין הדבר תלוי בשאלה אם טומאת משקים מן התורה או מדברי סופרים, אלא טעמו של דבר משום דהוה ליה [שנהיו להם] מי החטאת משקה סרוח, וכלל הוא כי משקה סרוח איננו נטמא ואינו מטמא.

א שנינו בברייתא לענין ספק טומאה של משקים כי ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אם לטמא לאוכלין — טמאין, לכלים — טהורין. אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה את ההלכה הזו, דדריש [שהוא דרש] את המלה 'יטמא' בבנין הקל שנאמרה בדיני טומאה כאילו היה כתוב יטמא בפיעל, שמשמעו — יטמא אחרים.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: בו ביום שמינו לנשיאות את ר' אלעזר בן עזריה דרש ר' עקיבא: "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו" (ויקרא יא, לג), אינו אומר "טמא" אלא "יטמא" — ללמדנו כי אף יטמא אחרים, לימד על ככר שני ככר שנטמאה על ידי כלי שנטמא מחמת השרץ והוא שני לטומאה, שעושה במגעו שלישי לטומאה אף בחולין.

ושואלים: והכא [וכאן] לענין טומאת משקים היכי דריש [כיצד דרש] ר' יוסי על פי שיטה זו? ומשיבים: נאמר "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד), וכיון שנאמר במשקה יטמא נלמד שמשמעו שהוא גם מטמא אחרים, שטומאתו אף לטמא טומאת אוכלין. ודנים: אתה אומר שבא ביטוי זה ללמד לטמא טומאת אוכלין, או אולי אינו בא אלא ללמד לטמא טומאת משקין שמשקים אלה יטמאו משקים אחרים, אבל לא את האוכל? אמרת (משיב אתה): לא כך היה כלומר, אי אפשר לומר כן.

ותוהים על כוונתו של ביטוי זה: מאי [מה משמע] "לא כך היה"? אמר רב פפא: כוונתו, שלא מצינו (מצאנו) טומאה שעושה כיוצא בה, שאין טומאה גורמת לטמא דבר אחר שהוא כמותה. ולכן אין לומר שהמשקה יטמא רק משקה אחר, אלא ודאי מטמא גם אוכל.

רבינא אמר: מגופיה דקרא נמי לא מצית אמרת [מגופו של המקרא גם כן אין אתה יכול לומר, לפרש] "יטמא" — לטמא טומאת משקין. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ש"יטמא" דסיפא [של סופו של הפסוק] כוונתו לטמא טומאת משקין, "יטמא" דרישא [שבתחילה] שנאמר במאכל, נמי [גם כן] כוונתו לטמא טומאת משקין. ואם כן, ניערבינהו וניכתבינהו [שיערב אותם הכתוב את שני הדברים ויכתבם יחד] בצורה זו: "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא",

ואולם תרי [שני] "יטמא" בכל פיסקה לחוד למה לי? אלא ודאי כך יש להבין: "יטמא" דרישא [שבתחילה] ללמדנו לטמא טומאת משקין טמאים הנוגעים באוכל שמטמאים אותו, "יטמא" דסיפא [שבסוף] ללמדנו לטמא טומאת אוכלין את האוכל הנוגע במשקה הטמא.

ושואלים: ואימא [ואמור] שכוונתו לטמא את הכלים! ודוחים: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא, ומה כלי טמא שכוח טומאתו מגיע שמטמא משקה שבתוכו — בכל זאת אין מטמא כלי אחר, משקין הבאין לטומאה מחמת כלי — אינו דין שלא יטמאו את הכלים?

ושואלים: ואימא [ואמור] אולי כך: כי [כאשר] לא מטמאו משקים טמאים את הכלי, הרי זה במשקין הבאין לטומאתם מחמת כלי טמא, שהרי הכלי שטימא אותם עצמו אינו מטמא כלי. אבל משקין הבאין מחמת שרץ שיש בהם טומאה חמורה לעצמם, הכי נמי [כך גם כן] דמטמאו [שמטמאים] אף כלים! ודוחים: משקין הבאין מחמת שרץ עצמו מי כתיבי [האם נכתבו] במפורש בתורה?