אחרוסת קאמר מר או אחרדל קאמר מר [האם על חרוסת אמר אדוני הלכה זו או על החרדל אמר אדוני]? אמר ליה [לו]: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? והלוא נאמרו יחד ולשניהם דין אחד!

אמר לו: יש הבדל על פי דברי רב כהנא, שהרי אמר רב כהנא: מחלוקת שנפל לתוך החרדל, אבל לתוך החרוסת — דברי הכל ישרף מיד. והאם גם בענין זה נאמרה הלכה כדברי חכמים?

אמר ליה [לו]: לא שמיע לי [שמעתי הלכה זו], כלומר לא סבירא [סבור, נראה] לי כמותה, ואיני מחלק בהלכה, ולדעתי אף בחרוסת התירו חכמים, והלכה כמותם אף בזה.

אמר רב אשי: כוותיה [כשיטתו] של רב כהנא מסתברא [מסתבר], ממה שאמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי, ואין אנו מקבלים את דעתו (לעיל פסחים מ,ב) שהחומץ אינו מניח לקמח להחמיץ. מאי לאו [האם לא] הכוונה צמותי [לצמת, להפריע לחימוץ] הוא שלא צמית [מצמת], הא חמועי מחמעא [הרי להחמיץ, הוא עצמו מחמיץ], ולכן דבר שיש בו חומץ (כחרוסת) — יש לחשוש שהוא מחמיץ מיד.

ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה; דילמא [שמא] הוא לא מצמת צמית [מצמת], ואף לא חמועי מחמע [מחמיץ] ואין להוכיח מכאן לעניננו.

שנינו במשנה שאין מבשלין את הפסח במשקים. תנו רבנן: להסברת הענין מביאים את הכתוב "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב, ט), ומדרש הכתוב "במים" — אין לי אלא שאסור לבשלו במים, שאסור לבשלו בתוך שאר משקין מנין?

אמרת: קל וחומר הדברים, ומה מים שאין מפיגין טעמן של הדברים המתבשלים בהם — אסורין, שאר משקין שלהם טעם משלהם שמפיגין טעמן של הדברים שמבשלים בהם לא כל שכן!

רבי אומר לימוד אחר: "במים" — אין לי אלא מים, שאר משקין מניין שאסורים לבשל בהם את הפסח — תלמוד לומר "ובשל מבשל", מכל מקום כל סוג של בישול אסור.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו צלי קדר כלומר, צלי שצולים בתוך קדירה ואין מוסיפים בו מים, אבל הוא מתבשל בתוך הרוטב שלו עצמו. שלדעת רבי אסור הוא משום בישול, ולדעת חכמים כל עוד אין מוסיפים מין משקה, אינו קרוי בישול.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [פסוק זה] "בשל מבשל", מאי עבדי להו [מה עושים הם בו], כיצד הם מבינים אותו? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא [צריכים אותו לכמו ששנויה הברייתא]: בשלו ואחר כך צלאו, או שצלאו ואחר כך בשלו — חייב משום בישול הפסח ולוקה.

ושואלים: בשלמא [נניח] בשלו ואחר כך צלאו חייב, דהא בשליה [שהרי בישלו] וחייב על בישולו. אלא צלאו ואחר כך בשלו, הא [הרי] צלי אש הוא, אמאי [מדוע] חייב עליו?

אמר רב כהנא: הא מני [ברייתא זו של מי היא]? שיטת ר' יוסי היא שבישול שלאחר צליה מבטל את הצליה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי במים או ברקיק מבושל שעדיין לא נימוח, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי בתבשיל, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נימוח. הרי שדעתו: שדבר שנאפה ואחר כך נתבשל איננו קרוי עוד אפוי אלא מבושל.

עולא אמר: אפילו תימא [תאמר] שההלכה במצה מבושלת היא כר' מאיר, אין מקום להשוות, כי שאני הכא [שונה כאן] בפסח, שאמר קרא [המקרא] "ובשל מבשל", משמע מכל מקום בכל דרך בישול אסור, מה שאין כן במצה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול צלאו כל צורכו יהא חייב — תלמוד לומר "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים" (שמות יב, ט). נא ובשל מבושל אמרתי לך שאסור, ולא שצלאו כל צורכו.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר כאן] אמר רב אשי: דשויא חרוכא [שעשה אותו חרוך], כלומר, אפילו צלאו יותר מן הצורך אינו עובר עליו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול אכל כזית מקרבן הפסח כשהוא חי יהא חייב — תלמוד לומר "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל", נא ובשל אמרתי לך בו איסור ולא חי.

יכול יהא מותר לאוכלו חי אף מלכתחילה — תלמוד לומר "כי אם צלי אש" (שמות יב, ט), שמצות עשה מלכתחילה לאוכלו צלי אש. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נא? אמר רב: זוהי דרגת צלי כדאמרי פרסאי [כמו שאומרים הפרסים]: אברנים [צלוי למחצה].

ג אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא, אם בישל בשבת — הרי הוא פטור. שבישול שלא על האש, אינו נקרא בישול גמור לענין שבת. ופסח שבשלו בחמי טבריא — חייב עליו משום בישול.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] לענין שבת שלא, שבחמי טבריא אינו קרוי בישול, כי אש או תולדות אש (דבר המוחם מן האש) בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן], שחמי טבריא אין חומם בא מכוח האש. ואם כן פסח נמי [גם כן], לאו [לא] תולדות אש הוא, ואין לקרוא לבישול זה בישול גמור!

אמר רבא: מאי [מהו] "חייב" דקתני [ששנינו] פה הכוונה דקא עבר משום "צלי אש" כלומר, שלא קיים את מצות העשה שבתורה שיהא הפסח צלי אש אף שלא עבר על בישול.

ואכן רב חייא בריה [בנו] של רב נתן מתני לה להא [היה שונה את ההלכה הזו] של רב חסדא בהדיא [במישרין], אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת — פטור, ופסח שבשלו בחמי טבריא — חייב, שעבר משום "צלי אש".

ד אמר רבא: אכלו נא —