לענין צירוף טומאה של שני דברים בפסח הדין תלוי בשיעור, ואילו בשאר ימות השנה איכא פלוגתא [יש חילוק] בין מקפיד לשאינו מקפיד.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], כגון דאיכא [שהיה] פחות מכביצה אוכלין שנטמאו, ונגעו בהאי [בזה] הבצק שבעריבה ואחר כך נגעו בו אוכלים טהורים. בפסח, שאיסורו של אותו בצק חשוב, אף על פי ששיעורו קטן — מצטרף הוא ומשלים את השיעור לכביצה אוכלים ומטמא. ואילו בשאר ימות השנה, שאין איסורו מחשיבו אלא בקפידא תליא מילתא [בהקפדה עליו תלוי הדבר], אם מקפיד עליו להסירו — מצטרף שעדיין תורת אוכל עליו, ואם רוצה בקיומו באותו מקום — הרי הוא נחשב כעריבה עצמה, ושוב אינו כאוכל.

מתקיף לה [מקשה עליה] רבא: מי קתני [האם שנינו במשנה] "מצטרף"? והא [והרי] "חוצץ" קתני [שנינו], ואין דברי אביי מסבירים זאת. אלא אמר רבא, כך יש להבין את המשנה: וכן הדין לגבי להעלות טהרה (לטהר) לעריבה.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], כגון דאיטמי הך [שנטמאה זו] העריבה, ובעי לאטבולי [ורוצה להטבילה]. בפסח, שאיסורו של אותו כזית חמץ חשוב — חוצץ הוא בעריבה, ולא סלקא [עלתה] לה לעריבה טבילה זו. ואילו בשאר ימות השנה בקפידא תליא מילתא [בהקפדה תלוי הדבר] אי [אם] מקפיד עליו על בצק זה להסירו — חוצץ, ואם רוצה בקיומו — הרי הוא כעריבה.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: מי קתני [האם שנינו במשנה] "וכן לענין טהרה"? הא [הרי] "לענין טומאה" קתני [שנינו]! אלא אמר רב פפא: וכן לענין להוריד טומאה (לטמא) לעריבה על ידי בצק זה.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], כגון שנגע שרץ מת בהאי [בזה] הבצק. בפסח שאיסורו של כזית חמץ חשוב — חוצץ, ונחשב כדבר לעצמו, ולא נחתה [ירדה] לה הטומאה לעריבה אגב הבצק, שהרי הוא נחשב כדבר לעצמו ולא כחלק מן העריבה. בשאר ימות השנה דבקפידא תליא [שבקפידתו של האדם תלוי הדבר], אם מקפיד עליו על הבצק להסירו אף בפחות מכזית — חוצץ ואינו מטמא את העריבה, ואם רוצה בקיומו — הרי הוא כחלק מן העריבה ונטמאה כל העריבה כאשר נגעה טומאה בבצק זה.

א משנה בצק החרש שהוא כחרש שאינו מדבר ואין יודעים מה בליבו, כלומר, בצק שאין ניכרים בו סימנים ברורים אם החמיץ או לא, אם יש כיוצא בו בצק אחר שהטילו בו מים באותה שעה עצמה שהחמיץ — הרי זה אסור, שמן הסתם אף הבצק הזה, למרות שאין בו סימנים גלויים החמיץ אף הוא.

ב גמרא לאור הנאמר במשנה מבררים: אם אין שם כיוצא בו מהו, כיצד בודקין אותו? אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: נתנו חכמים שיעור זמן של חימוץ, והוא כדי שילך אדם ממגדל נוניא ועד טבריא, שהוא שיעור מיל. ותוהים על הלשון: לשם מה הוא מזכיר את המרחק בין המקומות?

ונימא [ושיאמר] רק מיל! ומסבירים: הא קא משמע לן [זה השמיע לנו] בדרך אגב דשיעורא [ששיעור] מיל הוא כמו המרחק ממגדל נוניא ועד טבריא.

אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: לגבל כלומר, לאדם המגבל עיסתם של אחרים, שראוי לו להקפיד על טהרת העיסה שהוא מגבל. וכן על נטילת ידים לתפלה (ערוך), וכן לנטילת ידים שלפני האוכל, שיעור הזמן הראוי לו לאדם ללכת למצוא מקוה מים כדי לטבול את הכלי בו הוא מגבל את העיסה, וכן מים לטהר ידיו הוא ארבעה מילין.

אמר רב נחמן בר יצחק: אייבו אמרה להלכה זו, וארבעה דברים אמר בה ולא שלושה בלבד, וחדא מינייהו [ואחד מהם] עבוד עורות שיש להם שיעור כדי הליכת ארבעה מילין. דתנן [שכן שנינו במשנה]: וכולן כל מיני העורות הרכים, שמשום רכותם דינם לענין טומאה כבשר, שעיבדן לעשות מהם עור, או שהילך בהן לדורסם, שהוא חלק מעיבודם, כדי שיעור עבודה — טהורין, שדינם מעתה כעור ואינם עוד כבשר, חוץ מעור האדם שאינו יוצא מידי טומאתו מיד. ושאלו: וכמה הוא כדי עבודה? אמר ר' אינייא אמר ר' ינאי: כדי הילוך ארבעה מילין.

אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא שנו שיעור זה שצריך לחזר אחרי מים לנטילת ידים שלפני האוכל ולתפילה אלא לפניו, כשמקום המים הוא בתוך דרך הילוכו, אבל לאחריו — אפילו מיל אינו חוזר. אמר רב אחא: ומינה [וממנה] משמועה זו נלמד: מיל — הוא שאינו חוזר, הא [הרי] אם היה המרחק פחות ממיל — חוזר.

ג משנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב של פסח, כי חלה טהורה יכול להפרישה מן העיסה ולתתה מיד לכהן, ויאכלנה. ואולם חלה טמאה שאינה ראויה לכהן שצריכים להפרישה ולשורפה, ולשורפה אי אפשר — משום שאסור לשרוף דבר שאינו ראוי לאכילה ביום טוב. ולהמתין בשריפתה עד מוצאי החג אינו יכול — שמא תחמיץ.

ר' אליעזר אומר: לא תקרא לה האשה שם, כלומר, לא תקדיש אותה בתור חלה עד שתאפה. כלומר, תמתין עד שתאפה כל העיסה, ואחר כך תפריש חלה, ואז ישאירו את חלק החלה האפויה עד מוצאי יום טוב ולא יחמיץ, ואז ישרפוהו. בן בתירא אומר: תפריש קודם אפיה, ותטיל את עיסת החלה בצונן כדי שלא תחמיץ עד למוצאי החג. אמר ר' יהושע: