המפריש פסחו ומת — לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח שכיון שמתו הבעלים בטל מתורת פסח אלא יביאנו לשם שלמים.

א גמרא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שמע מינה [למד ממנה] מן המשנה האומרת שהמפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב תלת [שלושה] דברים. שמע מינה [למד ממנה]: כי בעלי חיים נדחין שדין זה שקרבן נדחה מלהיות ראוי להקרבה חל לא רק בקרבן שכבר נשחט, אלא גם בבהמה חיה שהוקדשה לקרבן שאינה ראויה לו. שנחלקו תנאים בנושא זה, ובמשנתנו ברור שאותה נקיבה שהוקדשה לפסח בעודה חיה — דחויה היא שהרי אינה קריבה שלמים אלא יפלו דמיה לנדבה.

ושמע מינה [ולמד ממנה]: דחוי מעיקרא [מתחילה] בעצם הקדשתו הוי [הריהו נחשב] דחוי, שהרי בהמה זו מתחילתה לא היתה ראויה לפסח ואפשר היה לומר שאינה דחויה אלא תיקרב שלמים, שהרי לא היתה ראויה אלא לשלמים, ומתוך שאינה קריבה שלמים הריהי נחשבת כדחויה מעיקרה. ושמע מינה [ולמד ממנה]: יש דחוי לא רק בגוף הקרבן עצמו אלא גם בדמים של אותו קרבן, שהרי דמי אותה בהמה אין משתמשים בהם לשלמים אלא לצורך נדבה (ר"ח).

ב במשנה נאמר שאם המפריש פסחו ומת אל יביאנו בנו כפסח. בתוספתא תנו רבנן [שנו חכמים]: המפריש את פסחו ומת, אם היה בנו ממונה עמו על אותו פסח יביאנו לשום פסח שהוא כפסח שמת רק אחד ממנוייו שאינו נפסל כולו, אבל אם אין בנו ממונה עמו — יביאנו לשום שלמים לששה עשר בניסן, ביום חול המועד של פסח. ומדייקים: לששה עשר — אין [כן], אבל לחמשה עשר ביום החג עצמו — לא. משמע שקא סבר [סבור הוא] תנא זה: נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב אלא רק קרבנות שהם מחובת החג.

ונברר: דמית [שמת] האב אימת [אימתי]? אילימא דמית [אם תאמר שמת] האב קודם חצות יום ארבעה עשר, כיצד אפשר להבין את ההמשך שאם היה בנו ממונה עמו — יביאנו לשום (לשם) פסח, אולם הא [הרי] חלה אנינות, אבילות מסויימת, עילויה [עליו] מעיקרא [מתחילה] עם מות אביו, והאונן אינו רשאי להקריב את הפסח!

אלא יש לומר דמית [שמת] אחר חצות ובהמשך נאמר שאם אין בנו ממונה עמו — יביאנו הבן לשום (לשם) שלמים, אולם הא קבעתיה [הרי כבר קבעה אותו] שעת חצות לצורך קרבן פסח ונמצא שהוא קרבן פסח שנראה ונדחה, וקרבן כזה צריך שירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, אבל אין להקריבו שלמים!

אמר רבא: לעולם יש לומר דמית [שמת] האב קודם חצות, ומאי [ומה פירוש] יביאנו לשום פסח — הכונה היא לשום פסח שני שאז יהא לאחר זמן אנינות.

אביי אמר: לצדדין קתני כלומר התוספתא מדברת בשני מקרים נבדלים וכך יש להבין: מת האב אחר חצות והיה בנו ממונה עמו — יביאנו לשום פסח שחלה עליו בחצות חובת הקרבת פסח ודוחה אנינות לילה שמדברי סופרים. מת קודם חצות ואין בנו ממונה עמו — יביאנו לשום שלמים, שהרי לא נקבע בחצות להיות פסח. ובשני המקרים האחרים של מת לאחר חצות ולא היה בנו ממונה, או לפני חצות והיה בנו ממונה — אין התוספתא דנה.

רב שרביא אמר: לעולם מדובר שמת האב לאחר חצות, ובכל זאת יובא לשם שלמים ואינו נקרא דחוי וכגון שהיה אביו גוסס בחצות שאין הקרבן נקבע בחצות לפסח ונדחה, כיון שידע מראש שרוב גוססים למיתה.

רב אשי אמר: לעולם מדובר דמית [שמת] האב לאחר חצות ותוספתא זו כשיטת ר' שמעון היא, שאמר אין בעלי חיים נדחין ואין שעת חצות קובעת איפוא, כל עוד לא נשחט הקרבן.

רבינא אמר: כאן מדובר כגון שהפרישו את קרבן הפסח הזה אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות, וקא סבר [וסבר תנא זה] שעת חצות קבע וכיון שבחצות עוד לא הופרש, לא יכול להדחות.

ג משנה קרבן הפסח שנתערב בזבחים (קרבנות) אחרים כגון אשם ועולה ולא ידוע לאיזה קרבן מיועדת כל בהמה כולן ירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום) וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה שיקנה פסח בדמי היפה שבהם וכן שאר קרבנות ויפסיד המותר (ההפרש) מביתו שהרי לא כולם היו יפים כל כך ובכל זאת צריך להביא את כולם כאילו היה כל אחד מהם היפה שבכולם.

נתערב הפסח בבכורות ר' שמעון אומר: אם היו אלו שנתערבו קרבנותיהם חבורות כהנים — יאכלו את כולם בליל הפסח שהרי להם מותר לאכול מבשר הבכור, ושחיטתו ושאר עבודותיו שוות לקרבן הפסח. ויאמר שמקריב את הפסח לשם פסח בכל מקום שהוא ואת הבכור לשם בכור בכל מקום שהוא.