דף יד - ב
אמנם שלשה כללות הם, כלומר לעניין דינם יש שלשה כללים:
א. ברשות הניזק - חייב נזק שלם אף בקרן תמה.
ב. ברשות המזיק - פטור מכל.
ג. בחצר השותפים - פטור משן ורגל, ובקרן משלם התם חצי נזק ומועד נזק שלם.
אולם בארבעה מקומות הן. כי יש חצר שותפים שפטור בה על שן ורגל, ויש חצר השותפין שחייב בה על שן ורגל, כגון במיוחדת לניזק לפירות ולשניהם לשוורים. לכן שנינו ארבעה כללות.
מתניתין:
משנה זו מוסיפה כללים בדיני נזקים, ובגמרא יתבאר מה היא כוונת המשנה בכל כלל וכלל, ומה היא באה למעט:
א. שום שומת הנזקין לא תהא אלא בכסף. ומיתומים אין גובים אלא שווה כסף, קרקעות ולא מטלטלין.
ב. והשומה והחיוב, נעשים בפני בית דין מומחין, ועל פי עדים שהם בני חורין, ובני ברית, ולא עבדים כנענים או גויים.
ג. והנשים אף הם בכלל הנזק, בכלל דיני הנזיקין כאנשים.
ד. ופעמים שהניזק והמזיק משתתפין בתשלומין. וכפי שיבואר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנתנו "שום כסף".
ודנה הגמרא: מאי מה הפירוש "שום כסף"?
אמר רב יהודה, כך הוא פירושו: שום זה, שומת הנזק, לא יהא אלא בכסף, שבית דין יעריכו את הנזק בשווי כספי, והמזיק ישלם לניזק סכום זה. [18] והגמרא מוכיחה מזה לדברי הברייתא:
תנינא להא שנינו במשנה הזאת את מה ששנו חכמים בברייתא. דתנו רבנן: [19] פרה שנכנסה לחצר של אחר, והזיקה בדריסה את הטלית של בעל הבית. וטלית שהזיקה פרה ואחר כך כשטלית זו הייתה מונחת ברשות הרבים, [20] נתקלה בה הפרה והוזקה, [21] אין אומרים: תצא פרה בטלית, וטלית בפרה! שבעל הטלית יטול ללא שומא את הפרה שהזיקה את טליתו, ובעל הפרה יקח ללא שומא את הטלית שהיא הזיקה את פרתו. אלא, שמין אותה בדמים. שמים את הנזקין לפי ערך הדמים, ומי שהזיק יותר ישלם את ההפרש. [22]
הרי דברי ברייתא אלו הם כפי ששנינו במשנתנו.
שנינו במשנה: שווה כסף.
והגמרא מביאה ברייתא המפרשת את דברי המשנה:
דתנו רבנן: "שוה כסף" שאמרה המשנה, מלמד, שאין בית דין נזקקין לתביעת נזיקין, לגבות מהמזיק את תשלומי הנזק, אלא אם כן יש למזיק נכסים שיש להן אחריות [קרקעות], [23] שניתן ליפרע מהם. אבל, אם קדם ניזק ותפס מטלטלין של המזיק, בית דין גובין לו מהן את תשלום הנזק. [24]
הגמרא מפרשת מדוע נקראים קרקעות "שוה כסף":
אמר מר בברייתא: "שוה כסף", מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות.
מאי משמע? כיצד "שוה כסף" מתפרש לקרקעות? אמר רבה בר עולא: "שוה כסף" פירושו דבר השוה כל כסף שישלמו עבורו. מאי ניהו, מהו הדבר שניתן לומר עליו ששוה כל מחיר? הוי אומר: דבר שאין לו אונאה. כלומר, קרקעות, שלא נאמר בהם דין "אונאה", שאם מכר אדם קרקע במחיר גבוה מערכה האמיתי או נמוך ממנו, אף אם היה ההפרש ביותר משישית, המקח קיים, ואין המוכר או הלוקח יכולים לחזור בהם מהמקח, וכמו כן אין הם צריכים להחזיר את הדמים היתרים. וזה הפירוש ש"שווים כל כסף", שכל מחיר שנותנים עבורן, זהו שווין, ואין מחזיר לו את היתרה. [25]
שואלת הגמרא: עדיין כיצד משמע שהכוונה דוקא לקרקעות? הרי "עבדים" ו"שטרות" נמי, [26] גם הם, אין להם דין אונאה, ואם כן, אף העבדים ושטרות "שוים כל כסף" שישלמו עבורם? ולכן מבארת הגמרא פירוש אחר: אלא, אמר רבה בר עולא: "שוה כסף", משמעו דבר הנקנה בקנין כסף, והיינו קרקעות. [27]
אך עדיין קשה, כיצד משמע שהכוונה דוקא לקרקעות? הרי עבדים ושטרות [28] נמי, גם הם נקנין בקנין כסף. [29]
אלא, אמר רב אשי: "שוה כסף" משמעו, דבר שהינו רק בגדר "שוה כסף", בו בלבד ישלם המזיק, ולא כסף עצמו. והני כולהו, כסף נינהו. העבדים והשטרות וכן כל המטלטלים הם בגדר "כסף" ולא "שוה כסף". כי דבר המיטלטל ממקום למקום קל להמירו לכסף, שיכול להביאו למקום שיש לו ביקוש, ולמוכרו שם, ולקבל עבורו כסף. מה שאין כן קרקע, הקבועה במקומה. לכן הקרקע נחשבת רק כ"שווה כסף", ואילו כל המטלטלין, כיון שקל להמירם, הרי הם נחשבים כ"כסף".
אך מקשה הגמרא סתירה מברייתא אחרת לברייתא זו:
רמי ליה [הקשה סתירה בין שתי ברייתות], רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה דרב יהושע: תנא, שנינו בברייתא זו: "שוה כסף", מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות. אין בית דין נזקקין לגביית תשלום נזיקין אלא מקרקעות בלבד.
והתניא, ומאידך, בברייתא אחרת שנינו: נאמר "כסף ישיב לבעליו", ודורשים "ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין, שניתן לפרוע תשלומי נזיקין מכל דבר המיטלטל, ואפילו מן ה"סובין". הרי שתשלום הנזיקין נעשה אף ממטלטלין. [30]
ומתרצת הגמרא: הכא, במאי עסקינן, בברייתא המפרשת את משנתנו שלא גובים אלא מקרקעות, מדובר בה ביתמי, כשהמזיק מת, ובאים לגבות את תשלום הנזק מהיתומים, באופן כזה אין גובים אלא רק מקרקעות שהניח להם אביהם, ולא ממטלטלין, על אף שהיו של אביהם. [31] ואולם הברייתא המרבה אפילו סובין, מדובר בה כשהמזיק קיים, שאז ניתן לגבות אף מן המטלטלין.
שואלת הגמרא: אי ברייתא זו מדברת ביתמי, אם כן, אימא סיפא, האומרת: אם קדם ניזק ותפס מטלטלין, בית דין גובין לו מהן.
אי מדובר ביתמי, אמאי [למה] בית דין גובין לו מהן? הרי הדין הוא שאין המטלטלין של היתומים משועבדים לתשלומי חובות אביהם?
ומתרצת הגמרא: כדאמר רבא אמר רב נחמן [בכתובות פד ב] שאף על פי שלא מועילה תפיסה של בעלי חוב ממטלטלין של יתומים, [32] מכל מקום, תועיל התפיסה כשתפס מחיים, כשתפסו הבעל חוב עוד בחיי האב. והכא נמי, כאן גם, בברייתא האומרת שאם קדם ניזק ותפס, בית דין גובה לו מהם, נפרש שמדובר כשתפס הניזק מחיים של אביהם.
שנינו במשנה: שווה כסף בפני בית דין.
הגמרא מבארת מה כוונת המשנה, ומה היא באה להשמיענו:
"שוה כסף בפני בי דין", פירושו, שקרקעותיו של המזיק יהיו [ברשותו] בפני בית הדין. ובא למעט, פרט למזיק, המוכר נכסיו לאחרים, וכילה את המעות שקיבל תמורתם, ואחר כך הולך לבית דין לדון בתשלום הנזק, שאין הבית דין גובין מן הקרקעות שבידי הלקוחות.
ותמהה הגמרא: שמע מינה, האם נשמע מכאן שאם לוה אדם כסף מחברו, ומכר את נכסיו [קרקעותיו] לאחר ההלואה, בטרם פרע את חובו, ואחר כך בא המלוה לבית דין לדון עם הלוה על גביית החוב, אין בית דין גובין לו, למלוה מהלוה, מהן, מהקרקעות שמכר הלווה?! והרי הדין הוא שבא המלוה וגובה מן הלקוחות, ואם כן, גם במזיק שמכר את נכסיו, יגבה הניזק מן הלקוחות! [33]
ולכן, הגמרא מפרשת אחרת את המשנה: אלא, כוונת המשנה שאמרה "ובפני בית דין", היא לומר, שדיני נזיקין שחיובם הוא מטעם קנס, צריך שידונו דוקא "בפני בית דין מומחין", [34] ובאה למעט פרט לבית דין הדיוטות, שלא דנים דיני קנסות. [35]
שנינו במשנה: "על פי עדים בני חורין", שיעידו לפני בית דין על הנזק שהמזיק הזיק.
והגמרא מפרשת מה באה המשנה להשמיענו:
"על פי עדים" פירושו, שנודע לבית הדין רק מפי עדים, פרט למודה בקנס, ואחר כך באו עדים, שהוא פטור. שאם הודה המזיק לפני בית דין על חיובו בתשלום שחייבה התורה מטעם "קנס", [36] הרי גם אם יבואו לאחר מכן עדים ויעידו אף הם על חיובו, הוא פטור כ"מודה בקנס". [37]
שואלת הגמרא: הניחא, פירוש זה עולה יפה, למאן דאמר, לשיטת רב, הסובר [38] שמודה בקנס ואחר כך באו עדים, אכן פטור. אלא [אבל] למאן דאמר, לשיטת שמואל הסובר שמודה בקנס ואחר כך באו עדים, חייב, מאי איכא למימר? מה יש לומר שהמשנה באה להשמיענו, הרי אי אפשר לפרש שהמשנה באה למעט את המודה בקנס ואחר כך באו עדים, שהוא פטור? [39]
הערות
[18] ומה שבאה המשנה לחדש בזה, ראה להלן הערה 22.
[19] ושמע מינה דברייתא עיקר היא. רשפי. וראה לעיל י ב.
[20] כלומר, לא ברשות בעל הטלית, שאז אמר לו "תורך ברשותי מאי בעי".
[21] כך פירשו התוס' את שיטת רש"י, שהזיקו זה את זה. וכן כתבו, "פירש רש"י, שהזיקו שניהם זה את זה, כגון שנתקלה הפרה בטלית, ונקרעה הטלית, ונשברה רגלה של הפרה". ומשמע שמפרש שהיה זה באותה הזדמנות. והתוס' הקשו, שלא שייך שיהא באותה הזדמנות, כי לענין הטלית שהוזקה, מדובר דוקא בחצר הניזק, ולעניין הפרה שהוזקה מדובר ברשות הרבים. וצריך לומר, שהיה בזה אחר זה, וכפי שמשמע ברש"י. [וראה עוד בתוס', שאף שהיא משנה לקמן בהמניח, צריך לומר שתנא והדר מפרש]. והתוס' פירשו ששני דינים נפרדים הם: האחד, "פרה שהזיקה טלית, אין אומרים תצא פרה בטלית", מדובר שכוונתה היתה להזיק, והוי קרן, וקמ"ל שאין השור מוחלט לניזק כדעת רבי עקיבא, אלא אמרינן "יושם השור", כדעת רבי ישמעאל. והדין השני, "טלית שהזיקה פרה, אין אומרים תצא טלית בפרה", מדובר שמת בעל הטלית ובא לגבות מיתומים, שלא נאמר, אף שאין גובין ממטלטלין ביתומים, בכל זאת, מגוף המזיק ניתן לגבות מהם, לכן קמ"ל שלא. וראה בביאורי התוס' בחברותא על התוס' מה שכתבנו בביאור הדברים. וראה שם בשם רבינו פרץ שזו היא כוונת המשנה "שום כסף", לעניין זה שלא יגבה ביתומים מגוף המזיק, אלא רק ישומו בדמים. ראה שם.
[22] צריך ביאור, מה היה הסלקא דעתך שיטול גוף המזיק יותר ממה שהזיק? וכתב הנמו"י "דלא בא אלא לומר, שאף על פי שכ"א שוה דמי מה שהזיק בדקדוק, אין הניזק יכול ליטלו בלא שומת בי"ד, שהמזיק יכול לעכב שלא יטול אלא בשומת בי"ד". וראה שם, שזו היא הכוונה במה שאמרה המשנה "שום כסף", שאף אם נראה שהנזקין שוין, לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. ובתוס' רי"ד פירש, שמדובר באופן שבאותו מעשה הוזקו הפרה והטלית זה בזה, "ואתא לאשמועינן, דאף על גב דבשעה שהזיק, הוזק כל חד וחד, לא אמרינן יצא נזק בנזק. מה דליכא למשמע משני שוורים שחבלו זה בזה". והיינו, כיון שבמעשה אחד הוזקו שניהם, לכן היינו אומרים שבי"ד לא יזדקקו לדין זה, קמ"ל. [וראה כן נמי במאירי].
[23] "נכסים שיש להם אחריות היינו קרקעות, שאחריות כל אדם הלווה והנושה בחברו עליהן לפי שקיימין ועומדין לפיכך נסמכין עליהן" [רש"י קידושין כו א]. הגמרא תפרש מיד למה קרקע נקרא "שוה כסף".
[24] כך פירש רש"י. ומשמע שאם לא תפס ואין לו קרקעות, לא יזדקקו לתביעת הנזיקין. והקשה הש"ך סימן תי"ט סק"ב, שאמנם למסקנא הגמרא מעמידה שמדובר ביתומים, אך קשה על הסלקא דעתך כיצד אפשר היה לפרש דבגלל שאין לו קרקע יפטר מלשלם. ועוד, שאם כן, לא שבקת חיי לכל בריה, שכל מי שלא יהיה לו קרקע יזיק לבריות ויפטר מלשלם. ועוד, דלעיל [ט א] הגמרא שואלת בפשיטות שאם אין לו, ודאי יתן לו סובין, ומשמע שלא עולה על הדעת לומר שלא יצטרך המזיק לשלם כלל [האחרונים כתבו ליישב קושיא זו, שלעיל מדובר לפי המסקנא כאן]. לכן מפרש הש"ך, שכוונת הברייתא בסלקא דעתך היא, שאין נזקקין לגבות מהמזיק אלא קרקעות אף על פי שהמזיק רוצה לשלם מטלטלין. ואולם פשוט, שאם אין קרקעות, שחייב לשלם ממטלטלין.
[25] יש ראשונים הסוברים שבקרקע אין כלל אונאה, אולם התוס' סוברים שביותר ממחצה יש אונאה גם בקרקעות, ופירשו ש"שוה כל כסף" הוא לאו דוקא אלא הכוונה יותר ממטלטלין.
[26] מוכר שטרי חוב לחברו, כדי שהקונה יוכל לגבות לעצמו את החובות הכתובים בהם. וראה בהערות על התוס' הערה 28 מה שכתבנו בשם בית הלוי. ומכאן מוכח שהשטרות הן בדין גוביינא, ונחלקו בזה הפוסקים ראה בשו"ע סימן ק"א סעיף ה' ובש"ך שם וב"תומים".
[27] דמטלטלין אין נקנין בכסף אלא במשיכה [ראה ב"מ מז ב].
[28] רש"י כתב דשטרות דנקנות בכסף לא אתפרש היכא. ובתוס' כתבו שלא גורסים "שטרות" והרשב"א כתב שאם גורסים כן יש לפרש שנקטו "שטרות", אגב אונאה שהוזכר בו עבדים ושטרות.
[29] בתוס' תלמיד ר"ת הקשה: אמאי לא ידע רבא דמצי תלמודא למפרך ליה הכי כדפריך לעיל גבי אונאה וכו"'. ומתרץ, איכא למימר, דגבי אונאה חשיב ליב פירכא דהא גבי קנין קרקע כתיב בהדיא "שדות בכסף יקנו" ולהכי קרי ליה מתניתין "שוה כסף", אבל עבדים דאתו מדרשא, לא.
[30] ממה שכתוב בהדיא בתורה שמשלם "כסף" לא נתקשה, כי הבין שמדובר רק כשאין כסף [ע"פ תוס']. והקשה הפנ"י, למה לא פירש ש"ישיב אפילו סובין" היינו כשיש לו קרקעות אך המזיק רוצה דוקא לתת מטלטלין. ומתרץ, כי אי סלקא דעתך שאין שעבוד הניזק על מטלטלין דמזיק, לא היתה הסברא נותנת שיכול לדחותו ממקרקעי למטלטלי, כשם שאין יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית, שאם כן הורע כוחם.
[31] רש"י בב"מ פירש כיון שמעיקרא לא עליהם סמך וכו'. ואולם כאן כתב רש"י "דאיכא למימר לאחר מיתת אביהם קנאום". וראה במאירי שכתב "אף באותם שהיו מאביהם בודאי. ואף על פי שמדברי גדולי הרבנים אתה למד הפך הדברים, דרך שיטפה כתבוה, שאפילו נתברר שהיו של אביהם, אינם משועבדים". ובאמרי בינה דיני הלואה סימן ב' כתב שרש"י רק בא לפרש למה הבעל חוב לא סומך על מטלטלין, משום שיכולים לומר, לאחר מיתת אביהם קנאום. ומה שאין כן בקרקעות, שאין יכולים לומר, דמחזקינן להו בחזקת אביהן.
[32] רבא אמר לדברי רבי עקיבא שם, וראה שם ברש"י ותוס' מה שנחלקו בביאור קושית הגמרא.
[33] כך פירש רש"י. והתוס' הקשו, לשם מה אמרה הגמרא "שמע מינה". והרי ממה נפשך, אם סובר המקשן שנזקין, שהם מלווה הכתובה בתורה הוי ככתובה בשטר, אם כן, היה לו להקשות ממתניתין [ב"ב קעה ב] שמלוה בשטר גובה ממשועבדים. ואם סובר שלא הוי ככתובה בשטר, אם כן, באמת אין גובין ממשועבדים. ובפני יהושע כתב לפרש דהוה אמינא כי מה שגובה ממשועבדים זה רק כשהניזק או המלוה הקדימו והיתרו בלוקח שלא יקנה את שעבודם, אבל אם שתקו עד שהלה כבר כילה את מעותיו [דייק כן מלשון רש"י], בזה לא יגבו, שלא יפסידו הלקוחות. וזה מקשה הגמרא "שמע מינה", כי פשיטא לן שאף בכה"ג גובה. והתוס' פירשו דהוכחת הגמרא היא שדעת משנתינו ש"שעבודא לאו דאורייתא" יקשה על הסוברים ששעבודא דאוריתא. ראה בביאורים על התוס'.
[34] כלומר "סמוכין", שקיבלו "סמיכה", רשות לדון מדיינים אחרים שאף הם נסמכו על ידי "סמוכים", סמוך מפי סמוך, עד משה רבנו [ראה ברמב"ם סנהדרין ס"ד]. ושאינם סמוכים נקראים "הדיוטות".
[35] והרא"ש כתב לפרש עוד, שמן התורה בדיני ממונות בעינא מומחים אפילו בנזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור, אלא מפני התקנה, שלא ירבו גזלנים וחמסנים, אפילו הדיוטות דנים, בגדר "עבדינן שליחותייהו", שהדיינים ההדיוטות כאילו דנים בשליחותם של הסמוכים. וראה כן נמי ברבנו פרץ שכתב "דמיירי לעניין ד' אבות דבמתניתין, כדאמרינן לקמן פרק החובל [פד א], כל ששמין אותו כעבד, אין גובין אותו בבבל".
[36] ראה לעיל ה א הערה 1 בהגדרת קנס וממון.
[37] דין מודה בקנס לומדים מהפסוק "אשר ירשיעון אלהים" [בית דין], פרט למרשיע עצמו. ובגמרא לקמן עה א מובא, שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים, שהוא פטור, לומדים זאת מפסוק אחר "אם המצא תמצא בידו", ודורשים: "המצא" בעדים, "תמצא" בדיינים, פרט למרשיע את עצמו.
[38] לקמן עד ב עה.
[39] אף על גב דשמואל סובר שם שנחלקו בזה תנאים מכל מקום לא מסתבר שהיא כנגד סתם משנה [שיטמ"ק].
מתני' שום כסף כו' אמר ר' יהודה שום כסף זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דתנו רבנן פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא זו בזו אלא שמין אותן בדמים ש"מ דכל בלא שומא לא גמר ומקני וכן הדין המחליף פרה בחמור וכיוצא בו וכן הדין במקח וממכר לא קנה אלא אם עשאן דמים. שוה כסף כדתניא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואם קדם ותפס מטלטלין ב"ד גובין לו מהן. אוקימ' ביתמי ואם קדם ותפס מטלטלי מחיים ב"ד גובין לו מהן והא דרב אשי דאמר שוה כסף ולא כסף פירוש איזהו דבר שהוא שוה כסף והוא עצמו אינו כסף זה קרקע אבל עבדים ושפחות וכיוצא בהן כולן כסף הן ולא מיתוקמא בפני ב"ד [אלא] פרט לב"ד הדיוטות.
פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה. אלא שמין אותן בדמים פרש"י שמין את הניזקין בכסף ומי שהזיק את חברו יותר ישלם ומתוך פי' נראה שבא להשמיענו שאם הזיקו זה את זה שאין אומרים יצא נזק זה כנגד זה וזה כפירושו שפירש שהפרה והטלית הזיקו זה את זה וכבר כתבנו שא"א לפרשה כן ועוד שאפילו נפרש שהפרה הזיקה טלית ברשות הניזק וטלית זו הזיקה פרה זו ברשות הרבים מאי אתא לאשמועינן מתניתין היא שנויה כן בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה אם הם תמים משלמין במותר נזק שלם וכן אין לפרש שבא להשמיענו שלא יקח הניזק את המזיק כלו מחמת הזיקו שאף הא שמעינן לה מההוא מתניתין דפרק המניח את הכד כך הקשו בתוס' וקושיא זו אינו מכיר וכי אומר לברייתא פשיטא מתניתין היא והלא כל הברייתות כן והדא גופא אמרינן תנינא להא דתנן ואפילו מה שמפורש במשנתינו שונין אותו בברייתא בכמה מקומות אין להם מספר ועל כן אלו היינו מפרשים שהזיקו זה את זה בזה אחר זה במקומות חלוקים איני רואה קושיא מכאן אלא ודאי זה א"א מצד אחר לפי שהבור אינו משלם מגופו אלא מן העליה וכן הפרה אם הזיקה בשן או ברגל ואף בתוס' כן הקשו ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין אומרים תצא פרה בטלית אתא לאשמועינן לאפוקי מדרב יעקב דאמר בפרק המניח יוחלט השור אלא כר' ישמעאל דאמר יושם השור ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן בדמית בעל התקלה ונפלו נכסיה קמי יתמי וקמ"ל דלא תימא אע"ג דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכן לנזיקין אפ"ה משתלם מן הטלית משום דמה שאמרה תורה שהנזקין משתלמין מן העליה ליפות כחו של ניזק דאי אין המזיק שוה כדי נזקו שמשלם מן העידית שבנכסיו אבל היכא דאיכא פסידא לניזק כי הכא אמרינן מגופו הוא משתלם וכאלו תפס מחיים דאב ולא הוי מטלטלי דיתמי קמ"ל לעולם אינו משתלם מגופו ומטלטלי דיתמי הוא וגם זה אינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה תורה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אף הנזקין ובע"ח דבר תורה גובין אף מטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אינן נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העליה אא"כ תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים בזה שלא יהו הנזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידם על דינם במקום זה.
דבר השוה כל כסף. מכאן נראה שאין שומא כלל בקרקעות דשוין הם כל כסף לומר דיש אנשים מחשיבין קרקע יותר מכל כסף וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל סבור דלא אמרו אלא שאין להם אונאה כמטלטלין לשתות וליתר משתות אבל בפלגא יש להם שומא ונסמוך על הירושלמי שאמרו שיש להן שומא בדבר מופלג פי' מופלג מלשון פלגא ואינו נראה חדא דאנן סמכינן ושוה כל כסף אין לו שיעור ועוד שהרי שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות והקדשות ובכל הני י"ל יגיד עליו ריעו והקדשות יגידו על כלן שהרי הקדשות אין להם שום אונאה דאיש את עמיתו כתיב ומהן אתה למד לכל השאר ועוד דכל מה ששנו באותה משנה דוקא דהא קתני בה ( ) אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם וכבר הארכתי בה יותר מזה בפרק הזהב.
אלא אמר רבא דבר הנקנה בכסף עבדים ושטרות נמי נקנים בכסף. אית ספרים דלא גרסי בהו שטרות דשטרות אינן נקנין אלא בכתיבה ומסירה כדאיתא בפרק הספינה וא"נ באגב ואף לספרים דגרסי ליה נראה דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו דאין להם אונאה עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה ואתא רבא ופירש דבר הנקנה ככסף הדר ואקשי כקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא כנ"ל להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י שטרות לא איתפרש היכא.
שמעת מינה לוה ומכר נכסים ואח"כ באו לב"ד אין ב"ד גובין לו. פרש"י ז"ל דה"ק ש"מ אין ב"ד גובין לו מהן ואנן קי"ל דאתי מלוה וטריף וזה תימא ה"ד אי נזקין כמלוה ע"פ פשיטא דאין גובין ואי כמלוה בשטר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכי ה"ל לאקשויי המלוה את חברו ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדין ואי היא גופא קמ"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אף היא הול"ל בהדיא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור"ת פי' דה"ק ש"מ לוה אפילו בשטר ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהן דבר תורה דשעבודה לאו דאורייתא וכיון שכן אף הנזקין אין גובין מן הלקוחות דאע"ג דאית ליה קלא טפי ממלוה ע"פ מ"מ אין להם קול גדול אפילו במוכר שדהו בעדים ולפיכך העמידום על דינם ואין גובין שאלו כמ"ד שעבודא דאורייתא אטו כיון דגובין דבר תורה למלוה מן הלקוחות בין מלוה ע"פ בין מלוה בשטר אלא דמן התקנה אין גובין מהן אע"פ דלית ליה קלא ודאי היה מן הדין לגבות הנזקין מן הלקוחות דקול יוצא לנזקין טפי ממע"פ אלא ודאי מדקאמר דאין ב"ד גובין לניזקין מן הלקוחות ש"מ דשעבודא לאו דאורייתא ולימא תהוי תיובתא דמ"ד שעבודא דאורייתא אלא פרט לב"ד הדיוטות ולומר שאין הקנסות נגבין אלא במומחין ואע"ג דנזקין דמתניתין לאו בדיני קנסות קמיירי וכדאמרינן לעיל באבות דר' אושעיא מכל מקום דרך התנא להיות שונה ורומז בעלמא ותדע דהא אמרינן נמי על פי עדים פרט למודה בקנס.
אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. וליכא למימר פרט למודה בקנס ולא באו עדים דהא מתניתין היא בהדיא בפרק מרובה דעל פי עצמו פטור.
המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי לבאר בעניני התשלומין על איזה צד נעשין ולאיזה דבר אנו צריכים עד שלא נחייבהו ואמר על זה שום כסף ושוה כסף בפני בית דין על פי עדים בני חורין ובני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין אמר הר"ם לפי שזכר מה הם הנזקין ובאי זה תנאים יתחייב האדם לשלם על ההזק המגיע מנכסיו התחיל לבאר איך ישלם ואמר ששמין הניזק בדמים לא שיצא דבר בדבר כגון אם אכל שור פירות לא נאמר לבעל הפירות טול השור חלף מה שאכל משלך אלא נשום מה שאכל לו בדמים וכופין לבעל השור לשלם ומה שאמר שוה כסף ר"ל כי לא ישלמו הניזקין מיתמי אלא מן הקרקע לא מן המטלטלין הם עצמן כסף ואמר שהם לא ירדו במה ששוה כסף והוא הקרקע ודין זה מיוחד ביתומים בלבד אמנם המזיק עצמו כשישלם שיעור מה שהזיק מן המטלטלין נסתלקו בית דין מקרקעותיו ואותה שומא והתשלומין לא יהיו אלא בבית דין מומחין ולא הדיוטות ובעדות עדים בני חורין ובני ברית אבל לא בעדות עדים גוים והוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת שיותר נקל בעדות הנזקין מאורעיהם ולמיעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים לפי שההראות בין האנשים ובין הבהמות גם כן רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והגרים לכן הודיענו שלא יקבלו בזה אלא עדים כשרים כמו בשאר העדיות ואין הפרש בין האנשים והנשים בנזקין כלם בין שהיא מזקת או נזוקת ומה שאמר והנזק והמזיק בתשלומין רמז אלו הדברים שחייבים עליהם חצי נזק כמו שיתבאר שישלם המזיק חצי נזק ויפסיד הנזק החצי וזה החצי נזק גם הוא לא יתקיים אלא במה שיתקיים הנזק שלם ר"ל בעדים ובבית דין מומחין ונכסי בני ברית ושאר התנאים מלבד מה שאמר במיטב הארץ כי זה אינו ראוי בחצי נזק כמו שיתבאר:
אמר המאירי שום כסף וכו' כלומר שהנזקים צריכין שומת דין ר"ל שאם יש בכאן שני דברים שהוזקו אחד בחברו אין אומרין תצא אחת בחברתה אע"פ שאין נזקן שוה אלא שמין את הנזקין בשויין וזהו שום כסף והמותר משתלם:
בשוה כסף פרשו בגמרא קרקע ופירושו שאין בית דין נזקקין לפרעון הניזק אלא מן הקרקע ומה שקראו שוה כסף לפי שאינו כסף הא כל דבר המטלטל כסף הוא ודבר זה העמידוהו בגמ' ביתומים שאלו מן המזיק ודאי נזקקין לו לגבות הנזק מאיזה דבר כמו שביארנו דישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין ולא סוף דבר בשרצון המזיק או הלוה לפרוע מן המטלטלין אלא אף בשבית דין באים להגבות מגבין תחלה מן המטלטלין אלא שאם מתו הבעלים שנתחייבו בנזקים אלו אין נזקקין להגבות לניזק מן היתומים אלא א"כ הניח להם אביהם קרקע שמטלטלין של יתומים אינם משועבדים לבעל חוב ולא לניזק ולא סוף דבר באותם שבאו להם לאחר מיתת אביהם אלא אף באותם שהיו מאביהם בודאי ואע"פ שמדברי גדולי הרבנים אתה למד הפך הדברים דרך שיטפא כתבוה שאפילו נתברר שהיו של אביהם אינם משועבדים ואפילו תפשום הואיל ולא תפשום בחיי האב אין הפרש בין אותם שקנו הם לאותם שהניח להם אביהם אלא שבאותם שהניח להם אביהם מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ובאותם שקנו הם אפילו מצוה ליכא אבל שיעבוד אין בהם כלל ואפילו גוף השור אינו משועבד שהרי כשמת זכו בו יורשים ונעשה כאלו מכרו להם או הקדישו קודם העמדה בדין:
בפני בית דין ר"ל בית דין מומחין וסמוכין ופירשו בגמ' למעט בית דין הדיוטות ר"ל שאין מומחין שאין דנין דיני קנסות אלא במקום מומחין וסמוכין והוא בארץ ישראל ומ"מ יראה בפרק החובל דוקא נזקי אדם באדם ואדם בשור אבל שור בשור ושור באדם דבר מצוי הוא וגובין אותו בבבל ושם יתבאר על פי עדים ולא על פי עצמו שהרי מודה בקנס פטור ואפילו באו עדים אחר כן בני חורין ובני ברית הא עבדים כנעניים וגוים אין נאמנין ואע"פ שאין הדבר רגיל להיות במקומות אלו ישראלים מכל מקום כל שאין שם ישראלים הפסיד והנשים כאנשים בכל דיני הנזקים ולכל שאר הדינין והעונשים שנאמר אשר תשים לפניהם ולא נאמר לפני בני ישראל:
הניזק והמזיק בתשלומין כלומר בקצת תשלומין והוא התמות שאין התמות נפרע אלא בחצי נזק ונמצא שכל אחד מפסיד חצי נזק ואע"פ שחצי נזק של קרן אינו אלא קנס ומן הדין אין בו חיוב תשלומין ואין ראוי לקרות דבר זה הפסד אצל הניזק מ"מ ממה שזכו לו מן השמים והוא חצי הנזק וההפסד מפסיד קצתו בפחת נבלה שמשעת מיתה עד שעת העמדה בדין שמקבל על עצמו על הדרך שהתבאר:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ממה שפירשנו במשנה בשום כסף אתה אומר שפרה שנסתבכה בטלית ונשתברה רגלה של פרה ונקרע הטלית אין אומרין הואיל והוזקו אחד בחבירו יצא אחד בחבירו ולא יהא בית דין נזקק עוד לדין זה אלא שמין את הנזקים והמותר משתלם ולא סוף דבר פרה וטלית שבעל הטלית חייב לשלם מן העליה ובעל הפרה אינו משלם אלא מגופו אלא אף בששניהם משתלמין מגופם או שניהם מן העליה וכמו שאמרו בפרק המניח שני שורים שחבלו זה בזה משלמין במותר כדינם תם לחצי נזק ומועד לנזק שלם זהו פירוש השמועה לדעת גדולי הרבנים ושמא תאמר מה הוצרכה והרי למדנוה מזו של שני שוורים שחבלו זה בזה אפשר שהייתי אומר התם הוא שהזיקו בזה אחר זה אבל הזיקו בבת אחת יצא אחד בחברו קא משמע לן דלא:
ומ"מ צריך לעיין היזק זה באיזה רשות היה אם ברשות הרבים הרי בעל הטלית חייב ובעל הפרה פטור שנזקי רגל ברשות הרבים פטורים הם ואם ברשות בעל הטלית הרי טלית פטור מדין תורך ברשותי מאי בעי ופרה חייבת ואם ברשות בעל הפרה הרי פרה פטורה דהא ליכא שדה אחר וטלית חייבת כברשות הרבים וקצת רבנים העמידוה בחצר של שניהם שהוא רשות ניזק אצל כל אחד וחייב בעל הפרה משום רשות ניזק ובעל הטלית שאף ברשות הרבים היה חייב ומ"מ יש אומרים בזו ששניהם פטורים פרה מדין רשות הרבים וטלית משום דברשות הניח ויש מפרשים אותה ברשות הרבים ולא ברגל אלא בקרן כגון שבעטה וקרעה הטלית בביעוטה שהיא תולדת הקרן וחייב ברשות הרבים ולא דרך הלוכה שהוא נזקי רגל ואין זה כלום שאם כן טלית אמאי חייב והרי הואיל ומצד ביעוטה הוזקה היא היא שהזיקה בעצמה:
ומתוך כך פרשו קצת חכמי הצרפתים שמועה זו בדרך אחרת והעמידוה ביתומים והם גורסים טלית שהזיקה פרה או פרה שהזיקה טלית כלומר שלא הוזקו שניהם אלא אחד מהם ומת בעל ההיזק שאין היתומים חייבין לפרוע מן המטלטלין והייתי סבור לומר מטלטלין אלו שהזיקו מיהא יהיו נגבין מן היתומים ובא להשמיענו שאף בזה אין אומרין כן אלא שמין את הנזק ומשלמין מן הקרקע כמו שהתבאר במשנה ואם אין להם קרקע מפסיד ואף מהם פרשוה בדרך אחרת שאין היתומים יכולין לומר הרי ממון שלנו לא הזיקך אלא ממון אבינו שהיה קיים מאי אמרת פרה זו או טלית זה הזיקני טול אותה בנזקך והמותר אתה מפסיד ובא ללמד שאין יכולין לומר כן אלא שמין אותה ומשלם המותר בקרקע ואף בזו אם אין להם קרקע מפסיד ויש מפרשים כפירוש הראשון אלא שאין ההיזק בבת אחת ופירושה טלית שהזיקה פרה ברשות הרבים ופרה שהזיקה טלית בחצר הניזק:
ויראה לי לפרש שמועה זו בדרך אחרת והוא שהוזקו שניהם זה בזה והיה נזק הפרה בכונת היזק שהוא תולדת קרן והפרה תמה ואין דינה אלא בחצי נזק ובעל הטלית דינו בנזק שלם והייתי סבור לומר שאם הוזקו שניהם לא יהא כל הנזק נשום אלא שאם היזק הטלית עשרה והיזק הפרה עשרים יצאו עשרה כנגד עשרה ויהא בעל הטלית משלם לנזק הפרה עשרה ובא והשמיענו שכל הנזק נשום בדמים ונמצא בעל הפרה חייב לבעל הטלית חמשה שהוא חצי נזקו ובעל הטלית משלם לבעל הפרה עשרים ונמצא בעל הפרה משתלם חמשה עשר וזהו שום כסף שלא יהא נישום תחלה נזק בנזק אלא מעקרו נשום בכסף:
עבדים ושטרות וקרקעות אינן בדין אונאה אפילו נתנו בהם כמה והוא שאמרו כאן שוה כל כסף וכן כתבוה גדולי הפוסקים אבל אחרוני הרבנים פרשו אין להם אונאת שתות אבל אונאת מחצה יש להם והוא שאמרו בתלמוד המערב יש להם אונאה בדבר המפולג ופרשו בו מלשון פלגא ואין נראה כן שהרי סתם אמרו אין להם אונאה ולדבריהם לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה ודין אונאה בכללו יתברר עיקרו במסכת בבא מציעא:
עבדים כנעניים נקנין בכסף וכן הקרקעות עם שאר קניות שבהם הנזכרות במסכת קדושין אבל שטר אינו נקנה בכסף עד שיכתוב וימסור כמו שיתבאר בבבא בתרא ומתוך כך אין לגרוס כאן עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף ויש ספרים שגורסין בהם כך ומפרשים אותה מפני שטר שהוא נקנה בכסף והוא המוכר שדה לחברו וכתב לו שטר שמכיון שנתן לו כסף הקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא:
מה שבארנו שמטלטלין של יתומים אינם משועבדים לבעל חוב ולניזק אם קדם ותפש מהם מחיים בית דין גובין לו מהם אפילו חזר היתום ואנסם הימנו אחר מיתת האב שכבר זכה בהם בתפישתו:
גדולי הפוסקים כתבו הואיל ועכשו תקנו הגאונים להגבות לבעל חוב מטלטלין של יתומים וסומכין בה שמאחר שהרבה בני אדם אין להם קרקע סומכים הם על המטלטלין על הדרך האמור בגמלים שבערבייא בכתובות אף לניזק כן וקצת תלמידיהם חולקין עליהם לומר שאין אומרין כן אלא בבעל חוב וכתבת אשה לבעל חוב משום נעילת דלת ולכתבת אשה משום חינא אבל לניזק אין כאן תקנה ואין דבריהם נראין דאף לזה יש תקנה שלא להרבות בנזקין:
יש שואלין לעיקר הדין נזקים מן היתומים היאך נגבין אף מן הקרקעות והלא מלוה על פה אינה נגבית מן היורשים אלא משום נעילת דלת כמו שיתבאר בבבא בתרא קע"ו א' ונזקין אין להם מקום לנעילת דלת ואינה קושיא שהנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיהם כתובים בתורה וכן שיש להם קול והרי הם נגבים אף מן הלקוחות כמו שבארנו ואף לדעת האומר שאף במלוה בשטר אין השעבוד מן התורה מאחר שכתוב בהדיא ישלם הרי הוא כמפרש שעבוד נכסים בשטר ובמפרש מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה:
דברים אלו מעורבבים מצד עצמם יש מי שאומר בכל הלואות שעבודא דאוריתא ומ"מ מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות מפני שאין לה קול ויש מי שאומר בכלם שאינה מן התורה ומ"מ אף מלוה על פה נגבית מן היורשים משום נעילה דלת וכן בשטר מן הלקוחות הואיל ויש לה קול שהדברים צריכים לתקנת בית דין שהרי כיוצא בזו מן הדין בהודאות והלואות צריכין למומחין כמו שיתבאר בסנהדרין והפקענו דין זה משום נעילת דלת ויש מי שאומר שאין הניזק נפרע מן היתומים אלא בשעמד בדין ואין הדברים נראין:
הגזלה אם נגבית מן היתומים אם לאו גדולי הפוסקים פסקו בפרק הגוזל זוטא שהוא גובה כדין הלואות וחכמי הצרפתים כתבו בפרק הגוזל קמא שאין בגזילה דין נעילת דלת ודברים אלו כלם יתבארו במקומם בע"ה:
כל שלוה בשטר אפילו לא שעבד נכסיו בפירוש הרי כל נכסיו שיש לו באותה שעה אחראין לאותו חוב ואם מכרן בית דין גובין לו מהן אם לא מצאו בני חורין על הדרכים שיתבארו במקומן:
פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה כו' הנכון בעיני לפרש שנכשלה הפרה בטלית ונקרעה הטלית ונשברה רגל הפרה ואתי לאשמעינן דאע"ג דבשעה שהזיק הוזק כל חד וחד לא אמרינן יצא נזק בנזק מה דליכא למשמע משני שוורים שחבלו זה בזה כדכתיב במה"ק. וכך משמע פשט הלשון. ומאי דקשיא לי היכי דמי שיתחייב משום רגל אוקמה כדאוקימנה לברייתא דלעיל כגון שמיוחדת לאחד לכלים. ולזה ולזה לשוורים דלגבי כלים הויא חצר הניזק וכיון דמיוחדת לשניהם לשוורים חייב בעל הכלים בנזקי בור שיש לו לשוורים שלא תכשל שם בהמת חבירו שהוא מכניסה ברשות:
והתלמודא שלא דקדק בזה מפני שאינו צריך אלא לפרש שו' כסף אבל חיוב הרגל תעמידנה בכל היכי דמשתכא:
פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש הקונטרס שהזיקו וכו'. וקשה דעל כרחך וכו' כמו שכתבו בתוספות. ועוד דהוה ליה למימר שמין אותן בדמים. הרא"ש ז"ל. ועוד קשה דהוי ליה למימר וטלית שהזיקה פרה או פרה וטלית שהזיקו זה את זה ומדקאמר שהזיקה משמע דמילתא אחריתי היא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
כתוב בתוספות וקשה דעל כרחך פרה שהזיקה טלית וכו'. תימה אמאי לא אוקמוה כגון בחצר השואל ששאל שור מחבירו והזיק טלית של שואל וטלית הזיק לשור וכגון שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו ואז לא היה קשה מה שמקשים התוספות. ויש לומר שאם היה מעמיד כך פשיטא דמשאיל פטור בהיזק דטלית דנהי דלא קבל עליו נזקיו של עלמא מכל מקום היה לו לשמור אותו שלא יזיק לטלית שלו. גליון.
ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו דלהכי לא מוקמינן הכי דאם כן פשיטא שלא נאמר תצא טלית כי למה לא יפרע כל היזק הפרה דאפילו באונס חייב על הפרה. עוד הקשו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל דנוקמה בחצר מיוחד לחד לטלית ולשניהם לשוורים. ותירצו דכיון דמיוחד לחד לטלית שוב אינו חייב מטעם בור. ואין לומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דאז הוי במקום אחר דלמאן דאמר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אינו חייב מטעם בור ליכא לאוקמה הכי. עכ"ל.
עוד כתבו בתוספות ועוד נמי שמעינן הא ממתניתין דהמניח וכו'. וכתב הרשב"א ז"ל ואיני מכיר קושיא זו וכי אומרים לברייתא פשיטא מתניתין היא הלא כל הברייתות כן והדא גופה אמרינן תנינא להא דתנו רבנן וכו' ע"כ. עוד כתבו בתוספות לאשמועינן דלא כרבי עקיבא דאמר לקמן בהמניח יוחלט השור לניזק. וקשה לפי זה סתם מתניתין דידן דלא כרבי עקיבא ולקמיה סתם מתניתין כרבי עקיבא דאמר יוחלט השור לניזק. וי"ל דהאי דמוקמינן השתא דלא כרבי עקיבא היא ברייתא. וכי תימא מכל מקום מתניתין דשום כסף מוקמינן דאתא לאשמועינן דלא כרבי עקיבא. וי"ל דמצי למימר דמתניתין דשום כסף אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי כמו שמפרשים התוספות. גליון.
עוד כתבו בתוספות וטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי וכו'. פירוש כגון אחר שהזיקה הטלית מת בעל הטלית ותפס הניזק הטלית לאחר מיתה. הרא"ש ז"ל.
וטעמא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. וקשה אם כן מאי אתא לאשמועינן בסיפא דאמר שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין וכו' והיינו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אם כן היינו רישא. וי"ל דלפי זה יוכל לומר דרישא דשום אתא לאשמועינן הצד האחר לאפוקי מרבי עקיבא דאמר לקמן בהמניח יוחלט השור לניזק. גליון.
אבל תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל כתב וז"ל ונראה למורנו רבי שיחיה דשום כסף דקתני במתניתין דאשמועינן שום זה לא יהיה אלא בכסף כלומר ואינו על דבר שעשה ההיזק יותר מעל שאר מטלטלין לא איירי אלא לענין דינא דטלית שהזיק פרה דלענין יתמי קאמר ולא לענין פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן חדא דמסתמא קאי אניזקין איירי בהו לעיל ברישא דמתניתין השור והבור וכו'. וכל הני משתלמי מן העליה דאפילו לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור דמיירי נמי בנזקי קרן מכל מקום הא אוקימנא לעיל בקרן מועדת מדקתני ודרכו להזיק אלמא לא איירי מתניתין בקרן תמה דמגופו משלם דהיינו פרה שהזיקה טלית דקתני בברייתא. ועוד אי שום כסף דקתני במתניתין איירי לענין פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן אם כן הא דקתני בתר הכי שוה כסף לומר דלא משתלם מיתמי רק מקרקעות ולא מגוף המטלטלין שהזיקו לא קאי אכולה מילתא דשום כסף דודאי פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן משתלם מגוף הפרה גם מיתמי כדקאמר לקמן גבי שור שמכרו אינו מכור והוא הדין מיתמי. לכך נראה דלא מיירי שום כסף אלא בניזקין דמשתלמי מן העלייה ולא בקרן. ועתה לפירוש רבינו תם לא ניחא מה שמקשים מאי קמשמע לן שום כסף שלא יגבה מן היתומים וכי עד השתא לא אשמועינן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב והוא הדין לניזקין אלא ודאי לענין גוף המזיק קאמר דסלקא דעתך אמינא דהוי כאלו תפס מחיים וחדא קאמר במתניתין שום כסף שוה כסף כלומר שום ההיזק לא יהא אלא בכסף ואינו על המזיק יותר מעל שאר מטלטלים ואותו שום שהוא בכסף יהיה גבוי משוה כסף מן הקרקעות ואי ליכא מן הקרקעות לא יטול מטלטלים של יתמי. ע"כ לשונו.
וכן פירש רבינו יהונתן ז"ל וז"ל אין אומרים תצא פרה בטלית לחלוטין ותהא נחלטת לניזק או טלית המזיק זה לחצי נזק זה וזה לכולו נזק לפי שכיון של יתומים הם המזיקין עכשיו וקיימא לן מטלטי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אין בית דין רשאין לגבות חובם מהם כדאמרינן בסמוך בפירוש שוה כסף שאין בית דין נזקקין לגבות מהיתומים נזיקין דהזיקו בהמתן בחיי אביהם אלא אם כן ירשו נכסים שיש להם אחריות מאביהם והכי קאמר שום כסף לא יהא אלא בשוה כסף דהיינו קרקעות שלא נאמר כסף ישיב לבעליו אלא בבני אדם שאינם יתומים או ביתומים עצמן אם הזיק שורם ברשות אפוטרופוס אבל אם הזיק השור בחיי אביהם אין על בית דין לגבות מהיתומים אלא אם כן ירשו קרקעות הנקראים שוה כסף מאביהן. ע"כ.
וזה לשון ה"ר שמשון ז"ל אין לומר תצא פרה בטלית פי' רבינו תם וכו'. ואף על גב דלקמן בהמניח סתם לן כרבי עקיבא נימא דמתניתין לא קמשמע לן אלא דאין אומרים תצא טלית בפרה. אך קשה הא נמי על כרחך לא אתי לאשמועינן דאם כן תיקשי מאי איצטריך האי דלקמן שוה כסף והא הכא קמשמע לן דאפילו מגופה דמזיק לא גבי מיתמי כל שכן שאר מטלטלין. ויש לומר דאיצטריך לההיא דלקמן דלא נימא דהכא לא קמשמע לן אלא דיושם השור ואי לא תנא אלא סיפא הוה אמינא משום דמזיק גבי אפילו מיתמי קמשמע לן רישא. ע"כ. וזהו כפירוש גליון.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל פרה שהזיקה טלית. לאו דוקא פרה וטלית שבעל הטלית חייב לשלם מן העלייה ובעל הפרה אינו משלם אלא מגופו אלא אף אם בששניהם אינם משתלמין אלא מגופו או שניהם מן העלייה וכמו שאמרו בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה וכו'. ושמא תאמר מה הוצרכה והרי למדנוה מזו של שני שוורים שחבלו זה בזה אפשר שהייתי אומר התם הוא שהזיקו בזה אחר זה אבל בבת אחת יצא אחד בחבירו קמשמע לן דלא. ומכל מקום צריך לעיין היזק זה באיזה רשות היה אם ברשות הרבים הרי בעל הטלית חייב ובעל הפרה פטור ואם ברשות בעל הטלית וכו' ואם ברשות בעל הפרה וכו'. וקצת רבנים העמידוה בחצר של שניהם שהיא רשות ניזק אצל כל אחד וחייב בעל הפרה מדין רשות ניזק ובעל הטלית שאף ברשות הרבים היה חייב. ומכל מקום יש אומרים בזו ששניהם פטורין פרה מדין רשות הרבים וטלית משום דברשות הניח. ויש מפרשים אותה ברשות הרבים ולא ברגל אלא בקרן כגון שבעטה וקרעה הטלית בבעיטה שהיא תולדת קרן וחייב ברשות הרבים ולא דרך הילוכה שהוא נזקי רגל. ואין זה כלום שאם כן טלית אמאי חייב והרי הואיל ומצד בעיטה הוזקה היא היא שהזיקה בעצמו. ומתוך כך פירשו קצת חכמי הצרפתים שמועה זו בדרך אחרת והעמידוה ביתומים והם גורסים או פרה שהזיקה טלית וכו' והייתי סבור לומר מטלטלים אלה שהזיקו מיהו יהיו נגבין מן היתומים קא משמע לן דלא אלא שמין את הנזק ומשלמין מן הקרקע כמו שהתבאר במשנה ואם אין להם קרקע מפסיד. ואף מהם פירשוה בדרך אחרת שאין היתומים יכולים לומר הרי ממון שלנו לא הזיקך אלא ממון אבינו שהיה קיים מאי אמרת פרה זו או טלית זה הזיקני טול אותו בנזקך והמותר אתה מפסיד ובא ללמד שאין יכולין לומר כן אלא שמין אותה ומשלם המותר בקרקע ואף בזו אם אין להם קרקע מפסיד. ויש מפרשים כפירוש הראשון אלא שאין ההיזק בבת אחת ופירושה טלית שהזיקה פרה ברשות הרבים ופרה שהזיקה טלית בחצר הניזק. ויראה לי לפרש שמועה זו בדרך אחרת והוא שהוזקו שניהם זה בזה והיה נזק הפרה בכוונת היזק שהיא תולדה דקרן והפרה תמה ואין דינה אלא בחצי נזק ובעל הטלית דינו בנזק שלם והייתי אומר שאם הוזקו שניהם לא יהא כל הנזק נישום אלא שאם היזק הטלית עשרה והיזק הפרה עשרים יצאו עשרה כנגד עשרה ויהא בעל הטלית משלם לנזק הפרה עשרה ובא והשמיענו שכל הנזק נישום בדמים ונמצא בעל הפרה חייב לבעל הטלית חמשה שהוא חצי נזקו ובעל הטלית משלם לבעל הפרה עשרים ונמצא בעל הפרה משתלם ט"ו וזהו שום כסף שלא יהא נישום תחילה נזק בנזק אלא מעיקרו נישום בכסף. ע"כ לשונו.
כתב הרשב"א ז"ל וז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש רבינו תם דטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי וכו'. ואינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה דבר תורה ולמאן דאמר דאורייתא אף הניזקין ובעל חוב דבר תורה גובין אף ממטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אין נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העלייה אלא אם כן תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים כזה שלא יהו הניזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידום על דינם במקום זה. ע"כ.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש ר"י בשתי רשויות. והכי פירושו פרה שהזיקה בחצר בעל הטלית ונגרר הטלית ברשות הרבים ובפני בעל הטלית ולא סלקו והוזקה פרה. דאין לפרש ברשות אחד דאי ברשות הרבים טלית חייב ופרה פטור דהוי ליה טלית משנה ובא אחר ושינה בו שפטור ואי ברשות בעל הפרה איהו פטור ואי ברשות בעל הטלית בעל הטלית פטור. וריב"א ז"ל פירש בחצר המיוחדת לטליתות לזה ולזה ולזה ולזה לשוורים דלגבי קרן הויא לה ברשות הרבים ולגבי בור נמי הויא רשות הרבים ואי נמי חשבת ליה גבי בור רשות הניזק מחייב משום בור דלא מיעטה תורה אלא בור ברשות המזיק דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי אבל חופר בור ברשות הניזק מחייב יותר מברשות הרבים. ועל כל אלה הפירושים יש להקשות מאי קמשמע לן רב יהודה מתניתין היא לקמן שני שוורים שחבלו וכו'. ואומר ה"ר יעקב דהא לאו קושיא היא דאיכא למימר תני והדר מפרש. והא דלא אקשי ליה ושני ליה כמו למעלה משום דכבר אקשי ליה לעיל על מילתיה דרב יהודה ושני תני והדר מפרש. אבל תימה דלא הוה ליה למימר תנינא להא דתנו רבנן הואיל ומתנייא האי דינא בהדיא במתניתין דלקמן. ואומר רבינו תם דהכי פירושו פרה שהזיקה טלית או טלית שהזיקה הפרה אין אומרים בפרה שהזיקה טלית תצא פרה בטלית כלומר שיקח גוף הפרה בעל כרחיה של מזיק וכמאן דאמר יוחלט השור אלא שמין אותה בדמים דסביר לן יושם השור והיינו דקאמר שום כסף כלומר אין לו עליו אלא שומת כסף או טלית שהזיקה פרה אין אומרים יצא טלית בפרה שגוף הטלית משועבד לפרה דמה שחייבה תורה מן העלייה היינו לייפות כח הניזק ונפקא מינה דאם מת בעל הטלית ואין לו קרקע יקח היזקו מן הטלית ולא יאמרו יתומים מטלטלין נינהו ולא משתעבדי לך אלא שמין אותן בדמים כלומר אין לו על הטלית אלא דמים ולא יקח מן היתומים. ועל פירוש זה הקשה ריב"א דאם כן סתמינן הכא כמאן דאמר יושם השור ובפרק המניח מוקי תלמודא סתם מתניתין כרבי עקיבא דאמר יוחלט. על כן פירש ר"י דמיירי ששניהם הזיקו זה את זה ברשות הרבים והכי פירושו אין אומרים תצא פרה וכו' כלומר אין אומרים שיהו שניהם פטורין הפרה מטעם דהוי ליה משנה ובא אחר ושינה וכו'. והטלית מטעם דלא הוה לה לפרה לבעט ואיהי אזקה נפשה אלא שמין אחד מהן בדמים כלומר אחד מהם חייב. ובהא תליא פלוגתא דרב ושמואל מי הוא דחייב לרב מחייב בעל הטלית ששינה והוה ליה בור ובעל שור פטור משום דהוה ליה משנה ובא אחר ושינה בו פטור וקרי ליה שום כסף לשלם מן עלייה ויהיב ליה כל שוה כספו ואפילו אין הטלית שוה ההיזק ולשמואל בעל הפרה חייב שלא היה לה לבעט והטלית לא שינה כדאמר רבי יוחנן לקמן עביד איניש דמנח גלימיה ומתפח ואפילו שינה בעל הטלית אית ליה לשמואל דמחייב בעל הפרה והיינו שום כסף שיקח גוף הפרה ואינו יכול לדחותו אצל קרקעותיו. ע"כ. לא גרסינן פרה שהזיקה טלה וכו' דאם כן ליתני שני שוורים וכו' ככתוב בתוספות. ועוד דלא הוה ליה למימר וטלה שהזיקה פרה אלא שהזיק דטלה לשון זכר. תוספות שאנץ.
כתב רבינו חננאל ז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. אין אומרים תצא זו בזו אלא שמין אותם בדמים. שמעינן מינה דכל בלא שומת הדמים לא גמר ומקנה וכן הדין במחליף פרה בחמור וכיוצא בו וכן הדין במקח וממכר לא קנה אלא אם כן עשאן דמים. ע"כ.
דבר הנקנה בכסף עבדים וכו'. אית ספרים דגרסי שטרות. ונראה לזאת הגירסא דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו וכו' ושטרות נמי אין להם אונאה אתא רבא ופירש דבר הנקנה בכסף הדר ואקשי בקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא. כן נראה לי להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י ז"ל שטרות לא אתפרש היכא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף. יש ספרים שגורסים בהם כך ומפרשים אותה מפני שטר שהוא נקנה בכסף והוא המוכר שדה לחבירו וכתב לו שטר שמכיון שנתן לו כסף הקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא. ע"כ לשונו.
והא תניא ישיב וכו'. וקשה נימא ישיב דוקא היכא דלית ליה אחריות אבל אם יש לו אחריות שצריך ליתן אחריות או כסף. וי"ל אם כן יאמר אין בית דין נזקקין אלא בנכסים שיש להם אחריות. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.
קרקע שאין לו אונאה. אחרוני הרבנים פירשו אין לו אונאת שתות אבל אונאת מחצה יש להם. והוא שאמרו בירושלמי יש להם אונאה בדבר מופלג ופירשו בו מלשון פלג. ואין נראה כן שהרי סתם אמרו אין להם אונאה ולדבריהם לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה. הרב המאירי ז"ל.
הכא במאי עסקינן ביתמי. כלומר אם מתו הבעלים שנתחייבו בנזקין אין נזקקין להגבות מן היתומים אלא אם כן הניח להם אביהם קרקע דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לניזק ולא סוף דבר באותם שבאו להם לאחר מיתת אביהם אלא אף באותם שהיו מאביהן בודאי. ואף על פי שמדברי גדולי הרבנים אתה למד הפך הדברים דרך שיטפא כתבוה שאפילו נתברר שהיו של אביהם אינם משועבדים ואפילו תפסום הואיל ולא תפסום בחיי האב אין הפרש בין אותם שקנו הם לאותם שהניח להם אביהן אלא שבאותם שהניח להן אביהם מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ובאותם שקנו הם אפילו מצוה ליכא. הרב המאירי ז"ל.
ביתמי. הקשו בתוספות לרב ושמואל דאית להו דשעבודא לאו דאורייתא וכו'. ותירצו דאיירי כשעמד וכו'. אי נמי סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. הרא"ש ז"ל.
אימא סיפא אם קדם ותפס וכו'. הקשה ר"מ וליקשי איהו לנפשיה כיון דאין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות אם כן שלא כדין תפס ומפקינן מידיה דתפיסה שלא כדין הוא. ותירץ דפריך לרב הונא בריה דרב יהושע דבשלמא לדידי סבירא לי כרב הונא דאמר או כסף או מיטב ולית ליה למזיק כסף אלא קרקע ומטלטלין ורוצה לשלם מטלטלין אין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואם קדם הניזק ותפס מטלטלין ועכשיו הוא חוזר ורוצה שיגבוהו מקרקעי אין שומעין לו שהרי גילה בדעתו שהוא חפץ במטלטלי ושוב אינו יכול לחזור בו אלא לדידך לית לך לפרושי הכי דכל מילי מיטב הוא. הרא"ש ז"ל.
והרא"ש ז"ל פירש וז"ל אי מיתמי אימא סיפא אלא אם כן דלאו ביתמי עסקינן אלא רישא קאמר אין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות דישלם על כרחו משמע כדבעי למימר וגלי לן קרא דלגבותו בעל כרחו בית דין מגבין ממיטב שדהו אבל לכופו לגבות ממטלטלים על כרחו לא. מיהו היכא דקדם ותפס מטלטלין אין בית דין טורחים להוציאם אלא אי אמרת ביתמי תיקשי סיפא וכו'. ע"כ.
ח"מ קי"ט ולענין פסק כתב המאירי ז"ל מת המזיק קודם שישלם אין בית דין נזקקין למטלטלין של יתומים. והאידנא דתקון גאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי גובה אף ממטלטלי דיתמי להרי"ף ולרמב"ם ז"ל. ורבינו אפרים תלמיד הרי"ף ז"ל חולק לומר שאין אומרים כן אלא בבעל חוב משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינה אבל לניזק אין כאן תקנה. ואין דבריו נראין דאף לזה יש תקנה שלא להרבות בנזקין. ויש שואלים לעיקר הדין נזקין מן היתומים היאך נגבין אף מן הקרקעות והלא מלוה על פה אינה נגבית מן היורשין אלא משום נעילת דלת ונזקין אין להם מקום לנעילת דלת. ואינה קושיא שהנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיהן כתובים בתורה וכן שיש להם קול והרי הם נגבין אף מן הלקוחות. ואף לדעת האומר שאף במלוה בשטר אין השעבוד מן התורה מאחר שכתוב בהדיא ישלם הרי הוא כמפרש שעבוד נכסים בשטר ובמפרש מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה. דברים אלה מעורבבים מצד עצמן. יש מי שאומר בכל הלואות שעבודא דאורייתא ומכל מקום מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות מפני שאין לה קול. ויש אומרים בכולן שאינם מן התורה ומכל מקום אף מלוה על פה ניגבית מן היורשים משום נעילת דלת וכן בשטר מן הלקוחות הואיל ויש לה קול. ויש אומרים שאין הניזק נפרע מן היתומים אלא כשעמד בדין ואין הדברים נראין. ע"כ לשונו.
כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות נזקי ממון מת המזיק קודם שישלם וכו'. וגובה הניזק מן הזיבורית מפני שנעשה כבעל חוב עד כאן. ואיכא לדמוייה לשטר שכתוב בו שבח דאיכא מאן דפסק דאינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית אף על פי שהתנה האב בכך למלוה הכא נמי אף על גב דאיחייב אבוהון לשלומי ממיטב אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית. תורא דיתמי זוטרי דאזיק לא משתלמי מינייהו מידי עד דגדלי ואי אית להו אפוטרופוס משלם משלו וכי גדלי יתמי ליפרע מינייהו מאי דפרע ואי אזיק נזקי שן שנהנה משתלמים מהם לאלתר כדי מה שנהנית בהמתן באכילתן. הר"מ מסרקסטה ז"ל.
שמע מינה לוה ומכר נכסיו וכו'. כתבו בתוספות ואי היא גופה קדייק וכו' וקשה למאן דאמר בפרק קמא דערכין דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכו'. וקשה דעל כרחך לפירוש רבינו תם צריך לומר מלוה על פה היא ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ואם כן תיקשי למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא ואם כן מה תיקן רבינו תם בפירוש שעשה היינו הפירוש הראשון. וי"ל דלפירוש רבינו תם ז"ל ניחא דכשיקשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא ממילא קשה נמי למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא אבל לפירוש הראשון אם היה מקשה למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא אז לא הוה קשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא כי כן אנו יודעים דקשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא אלא מכח הפירושים שמפרש רבינו תם דנזקין אית ליה קלא ומחלק בין נזיקין ובין מלוה על פה דמלוח על פה מאן דיזיף בצנעה יזיף. ונראה דהשתא לפירוש רבינו תם אנו צריכין לומר דנזקין הוי כמלוה הכתובה בשטר אף על גב דשעבודא לאו דאורייתא דלאו הא בהא תליא. גליון.
וכן כתבו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל וזה לשונם ונראה דה"פ התוספות דאי שעבודא דאורייתא ולעולם היא ככתובה בשטר דמיא מטעם שעבודא דאורייתא ולהכי תלה הטעם שמע מינה לוה ומכר מנכסיו אינו גובה מדאורייתא כדי להקשות למאן דאמר שעבודא דאורייתא ואף למאן דאמר לאו דאורייתא אם ככתובה בשטר דמיא. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות ומפרש רבינו תם שמע מינה לוה וכו'. עד ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלוה בשטר וכו' אף על גב דנזקין כמלוה בשטר דמיא. ותימה לפירוש זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למכר נכסיו ורצה לומר פרט שלא יגבו מן הלקוחות ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים אפילו מקרקעי דשעבודא לאו דאורייתא. וי"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא אף על גב דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אף על גב דלא עמד בדין. ומה שהוצרכו התוספות להעמיד לעיל כשעמד בדין זהו לפי מה שהיינו רוצים לומר דנזקים כמלוה על פה הוצרך להעמיד כשעמד בדין. גליון.
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל שמעת מינה לוה ומכר נכסיו אין בית דין גובין לו מהם אפילו מלוה הכתובה בתורה כגון זו אף על גב דאית ליה קלא. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וכו'. ומיהו לית ליה קלא כמו מוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים לכולי עלמא. הרא"ש ז"ל.
פרט לבית דין הדיוטות. פירש הקונטרס לענין דיני קנסות ואף על גב דמתניתין לא איירי בקנסות למאן דאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשונו וכו' כמו שכתבו התוספות. תימה משמע דלמאן דאמר שור לקרנו ניחא והא קאי אסיפא וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב וכל דבר שמשלם ממיטב הוי ממונא דהיינו מן העלייה דהוי נזק שלם. ויש לומר שלדעת התוספות דלרב ניחא דאמר תנא שור וכל מילי דשור ומבעה זה אדם ובאדם איכא קנסא כגון אונס ומפתה והרבה קנסות דשייכי באדם. גליון.
וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל ואומר הר"י ז"ל מדקאמר מבעה זה אדם אז נוכל לומר כל מילי דאדם אפילו קנסות. ולי נראה כיון דאיירי כל מילי דשור איירי אפילו בקרן תם. ע"כ.
כתבו בתוספות שאנץ פרט לבית דין הדיוטות. פירש הקונטרס לענין דיני קנסות. וקשה קצת דמתניתין לא איירי בדיני קנסות וכו' ויש ענינים הרבה שהיה יכול לומר דנפקא מינה לכולהו ארבעה אבות כדאמרינן לקמן בפרק החובל דכל ששמין אותו כעבד אין דנין אותו בבבל. ומיהו אין להקפיד בכך דהכי נמי מפרש בסמוך וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.
מיהו איכא למימר דבסמוך מסלק ליה שפיר בפירכא אחריתי כדקאמר הניחא למאן דאמר וכו'. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו דיפה פירש רש"י ז"ל דאפילו אי אמרינן פלגא נזקא ממונא דלא איירי מתניתין כלל בקנס מכל מקום יש לומר דאף על גב דרישא דמתניתין לא איירי בקנסות מכל מקום הני כללי בתראי בכל עשרים וארבעה אבות מיירי וקאי בפני בית דין אאונס והמפתה ובשאר דיני קנסות וכן צריך לומר בסמוך דמסיק על פי עדים פרט למודה בקנס וכו'. אלמא דאדיני קנסות קאי. ע"כ.
אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. ואין לומר דהיא גופה קמ"ל על פי עדים חייב אף על פי שהודה תחילה דהא כולה מתניתין למעוטי אתיא ולא לרבות. הר"ש ז"ל.
מאי איכא למימר. אף על גב דפלוגתא דתנאי במרובה מכל מקום מקשה למאן דאמר חייב וכי יהא דלא כסתם מתניתין. וה"ר יהודה הכהן השיב למהר"ם זצ"ל דרבי יוחנן אית ליה התם דחייב ולכך פריך הכא דהא רבי יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה. גליון תוספות.
תוס' בד"ה פרה שהזיקה כו' דא"א לאוקמה פרה שהזיקה טלית נמי ברה"ר כו' עכ"ל כל זה לגירסת ר"ת לעיל דגרס לפירות לחד ולא לזה ולא לזה לשוורים אבל לגרסת הספרים דלעיל איכא לאוקמה נמי הכא בחצר מיוחדת לזה ולזה לשוורים ולטלית לחד ועיין ברא"ש ובר"ן:
בא"ד ולא בא לאשמועינן כו' דהא טלית בור הוא ולא משלם מגופו כו' עכ"ל ומזה אין לדחות פי' הקונט' דאיכא למימר כיון שהזיקו זה את זה כמו שמשתלם בעל הטלית מגוף הפרה כך ישתלם בעל הפרה מגוף הטלית וק"ל:
בא"ד ול"ג פרה שהזיקה טלה דא"כ כו' עכ"ל לפי אותה גרסא יתיישב לפרש"י שפיר דאיירי שהזיקו זה את זה במקום אחד וק"ל:
רש"י ד"ה פרה שהזיקה טלית וכו' וטלית שהזיקה פרה ברשות הרבים כצ"ל. ובספרים שכתוב בהן או טלית שהזיקה פרה נראה דטעות סופר הוא שהרי מפרש שהזיקו זה את זה ועיין בתוס' וכן משמע מפירוש רש"י עצמו שכתב בד"ה אלא שאין וכו' ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם מבואר בהדיא שרש"י מפרש שהזיקו זה את זה והא דכתב אין אומרין תצא פרה בטלית יטול את הפרה וכו' רוצה לומר ובעל הפרה יטול את הטלית ותצא זה בזה ורש"י חדא מינייהו נקט וק"ל:
תוס' ד"ה פרה שהזיקה וכו' דכל המשנה וכו'. ר"ל והכא נמי שינה בעל הטלית דאין דרך להניח טלית ברשות הרבים:
בא"ד אלא אמר ר"ת דאין אומרין תצא פרה בטלית בא לאשמועינן לא כרבי עקיבא דאמר יוחלט וכו'. ר"ל והכא נמי איירי שהפרה הזיקה טלית בקרן שמשלם חצי נזק מגופו ומיירי שאין כל הפרה שוה כי אם החצי נזק של טלית אין אומרים שיוחלט הפרה בנזק הטלית לבעל הטלית:
ד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו וכו' ומפרש ר"ת וכו' וקשה למאן דאמר שיעבודא דאורייתא וכו'. יש לדקדק לפירוש ר"ת מאי טעם פריך המקשה אמאן דאמר שיעבודא דאורייתא עדיפא מיניה ה"ל למפרך נמי למאן דאמר מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי ואין לתרץ דהשתא ס"ל הגמרא דנזקין לא מקרי מלוה הכתובה בתורה משום דלית לה קצבה ולא מקרי מלוה הכתובה אלא באומר ערכי עלי שדמיו קצובים בתורה דבהדיא איתא בערכין דף ו' דמאן דאמר מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי קאי אנזקין דדין מלוה הכתובה בתורה מוקי לה התם דהוי פלוגתא דתנאי וסתמא דהתם ס"ל דלאו ככתובה בשטר דמי וא"כ כי הוה פריך נמי אמתני' דהכא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי לא הוי קושיא כל כך אבל דין שיעבודא דאורייתא הוי פלוגתא דאמוראי פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) ולכך פריך שפיר אמתני' דהכא אהנהו אמוראי דאמרי התם שיעבודא דאורייתא. אך תמיה לי דלא פריך בפרק גט פשוט למ"ד דשיעבודא דאורייתא ממתני' דערכין דס"ל דאפילו נזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה לא גבי מיורשים וכ"ש מלוה על פה וא"כ ע"כ ס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא וצריך עיון שלא מצאתי בשום מקום שום מפורש שהתעורר לזה ודו"ק:
רש"י בד"ה פרה כו' כגון שנתקלה הבהמה בטלית ונשבר רגל פרה כו' כצ"ל:
בתוס' בד"ה ופרה שהזיקה כו' טלית שהזיקה פרה היינו ברה"ר כו' דא"א לאוקמי כו'. ואף לגירסת הקונטרס לעיל לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד [דחייב בשן ורגל ומ"מ לא מיחשב כרשות הניזק מדאינו חייב בקרן אף לר"ט אלא חצי נזק] היינו לענין שוורים שהזיקו זה את זה הוי רה"ר כיון שיש רשות לשניהם להלוך בו כרה"ר [ואינו משלם לעולם רק חצי נזק אף לר"ט] אבל אם הוזקה הפרה בטלית פטור בעל הטלית דהוי בור ברשותו כיון דלענין פירות הו"ל רשות הניזק (ד) אבל הרא"ש לא כתב כן:
בא"ד דהא טלית בור הוא כו'. אבל לפירש"י שהזיקו זה את זה נוכל לפרש אין אומרין תצא זה בזה וכל אחד יעמוד בשלו [ודלא כמ"ש רש"י יטול את הפרה כו'] וק"ל:
בתוס' בד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו כו' ומפרש ר"ת כו'. לפי"ז מ"ש התוס' לעיל (בבא קמא דף ח' ע"א) בד"ה כולן נכנסו תחת הבעלים אי נמי מלוה הכתובה כו' אינו מכוון דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא נזקין אינו גובה ממשעבדי אם לא בעמד בדין דבמלוה בשטר דוקא תיקון משום נעילת דלת ולמ"ד דאורייתא אף אם אינו ככתובה בשטר גובה ממשעבדי וק"ל (ה):
בתוס' בד"ה פרט לב"ד כו' למ"ד תני שור לרגלו ומבעה לשינו כו'. אין כוונתן דלאידך מ"ד איירי בקנסות משום ח"נ דקרן דהאי בקרן מועדת איירי כדקתני ממיטב הארץ ולמ"ד תני שור לרגלו נמי כשהזיק חב כו' לאתויי קרן ועוד למ"ד חצי נזק ממונא מאי איכא למימר אך כוונתם למ"ד תני שור וכל מילי דשור ומבעה זה אדם וכל מילי דאדם אית ביה קנסות כתשלומי כפל ד' וה' ואונס כו' וקצת היה נראה לומר *) כיון דהתוס' קרן איירי בקנס כגון ל' של עבד (ו) וק"ל:
במשנה והנשים בכלל הנזק. לכאורה זה ה"ל לשנות במשנה הקדומה המדברת בתנאי הניזוקים והמזיקים שאין בהם מעילה שהן של ב"ב ונ"ל משום דהכא דקאמר וע"פ עדים כו' בני ברית אתיא למעוטי נשים נמי דפסולות לעדות אבל במשנה דלעיל דאמרה נמי תנאי דב"ב גם נשים בכלל להכי קאמר הכא והנשים בכלל הנזק ור"ל דשם הויין בכלל ונכון בעז"ה:
תד"ה פרה דע"כ פרה שהזיקה טלית היינו בחצר הניזק כו'. וכן פי' הרע"ב ותמה עליו הגרע"א ז"ל דהא לפי מאי דקי"ל כר"י ושמואל (לקמן כ) אפי' בר"ה ובמתכוין להזיק נמי חייב ע"ש. ולנ"פ דכוונת הרע"ב דזה פשיטא דא"א תעלה זה בזה דהא בעל הפרה א"ח אלא חצי נזק ואפי' הרא"ש דלקמן בהמניח (סי' יג) יודה בכאן כמבואר להמעיין:
רש"י ד"ה שטרות כו' לא איתפרש. עי' ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה ושם נסמן:
בפרש"י בד"ה פרה שהזיקה טלית שדרסה עליה בחצר הניזק וכו' הא דלא מפרש שהזיקו בקרן י"ל דכיון דקרן אינו משלם אלא מגופו א"כ הנזק שהוזקה הפרה אח"כ בטלית היא ג"כ פסידא דניזק ראשון ולישנא דשמין אותו בדמים משמע סתמא דשמין כל הנזק לכך ניחא ליה לפרש דאיירי בנזקי רגל:
בא"ד או פרה שהזיקה טלית וכו' ט"ס הוא וצ"ל וטלית שהזיקה פרה וכן הוא במהר"ם וכן משמע מלשון התוס' ומלשון רש"י:
בתוספות בד"ה פרה שהזיקה טלית וכו' וקשה דע"כ היינו בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה היינו בר"ה וכו' עכ"ל. עיין בר"ן שפי' דמיתוקמא שפיר בחצר המיוחדת לשוורים לשניהם ולמטלטלין לחד והיינו לבעל הטלית ולא לבעל הפרה וא"כ לגבי בור חייב דלא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי כיון שהוא לשוורים לשניהם ולגבי רגל הוי חצר הניזק עכ"ל. ובפשיטות הוי מצי לפרש דאיירי בנזקי קרן ובחצר המיוחדת לשניהם בין לשוורים בין למטלטלים אבל לפי מ"ש הוא לא מיתוקמא אלא אליבא דאביי ולא אליבא דר"ז לעיל וצ"ע וי"ל גם כן דלא ניחא ליה לפרש בנזקי קרן כדפרישית לרש"י:
בגמרא והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין. קצת קשה דמאי קושיא דלמא לעולם אין בית דין נזקקין אלא לקרקעות דוקא והא דכתיב ישיב אפילו סובין היינו דבניזק תליא מלתא דאף אם יש למזיק קרקעות ורוצה הניזק לגבותן יכול לדחותו אצל מטלטלין אפילו סובין ונראה דס"ל דאי ס"ד שאין שעבוד הניזק על מטלטלין דמזיק לא היתה הסברא נותנת שיכול לדחותו ממקרקעי למטלטלי כמו שאין יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית דא"כ הורע כוחו וק"ל:
שם בגמרא בפני ב"ד פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד ש"מ לוה ומכר וכו' לשון הש"ס בכאן אין מדוקדק כמ"ש התוס' ועוד דלישנא ואח"כ הולך לב"ד הוא לגמרי מיותר. ונראה דעיקר הקושיא הוא מזה דס"ד דהא דקי"ל בכ"מ גובה מנכסים משועבדים היינו כל שבא המלוה או הניזק לב"ד תיכף קודם המכירה והתרה בלוקח אל תקני שיעבודי ובכה"ג גובה אבל כל ששתק בשעת המכירה ואח"כ בא לב"ד י"ל דאינו גובה כיון דאיכא פסידא דלוקח וע"ז מקשה ש"מ לוה ומכר וכו' פי' דפשיטא ליה דקי"ל דאפי' בכה"ג גובה וזה שדקדק רש"י בד"ה פרט למוכר נכסיו וכילה המעות וכו' וכוונתו דה"א דבכה"ג אינו גובה כיון דאיכא פסידא דלוקח במה ששתק זה עד שכילה הלה המעות א"כ י"ל דקס"ד דהא דקי"ל גובה ממשועבדים היינו כשעמד בדין ואפ"ה במע"פ אינו גובה דחיישינן לפרעון וע"ז מקשה ש"מ לוה ומכר וכו' וכ"כ הת"ח וק"ל:
הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רס"ז אות ח"י בס"ד:
(יד ב) ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין וכו' ביתמי וכו'.—דע שבירושלמי דפרקין ה"ג יש שיטה אחרת בענין זה, אבל היא פשוטה מאד, והיא דמה שמרבין אפי' סובין היינו כשהמזיק רוצה לשלם ממטלטלין, אבל אם אינו רוצה לשלם ממטלטלין אלא מקרקעות, או שמסרב לשלם כל עיקר, אז ב"ד מגבין מקרקעות וממיטב אבל לא ממטלטלין, ואם תפס הניזק מטלטלין מן המזיק ה"ז גובה מהם אף אם רוצה המזיק ליתן לו קרקע.
סימן י"ב
סוגיא דלוה ומכר נכסי' ב"ד גובין לו מהן. והרבה דינים במלוה בשטר. ובמלוה ע"פ. ובמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת. ודיני המוכר שט"ח לחבירו אי קנה הנייר:
דף יד תוס' ד"ה שמע מינה ז"ל התוס' ומפרש ר"ת שמע מינה לוה ומכר נכסיו אין בי"ד גובין לו מהן מן התורה דשעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבה דבמלוה בשטר דוקא תקינו לי' רבנן דליגבו ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע"פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות א"כ תקשי הכא אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות ולא דמי למלוה ע"פ דהתם מאן דיזיף בצנעה יזיף אבל מזיק לא דייק ואית לי' קלא וקשיא למ"ד שעבודא דאורייתא פרק גט פשוט עכ"ד התוס':
והנה הש"ך בחו"מ (סימן קי"ט ס"ק ז') הביא דעת הרבה פוסקים דס"ל בנזקין ג"כ אינו גובה מן המשועבדים ולדבריהם צריך ביאור בדברי הגמ' דמוכח מכאן דאם נימא שעבודא דאורייתא גובה נזקין מן המשועבדין וכבר עמד ע"ז בתומים ונשאר בצ"ע ובספר קצות החשן הקשה דהכא הלא אמרינן דלמאן דס"ל שעבודא דאורייתא אף דבנזקין יש לו קול אעפ"כ אין גובה מהמשועבדים דרבנן תקנו דיגבה מן המשועבדים במלוה בשטר משום נעילת דלת ולא בנזקין דלא שייך נעילת דלת א"כ אמאי אמרינן בב"ב דבעמד בדין גובה נזקין אף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מאי מהני עמד בדין הא קול הי' גם קודם שעמד בדין כדמוכח בתוס' הכא דמיירי קודם שעמד בדין וא"כ מאי מהני גבי נזקין שעמד בדין. ותירץ שם דכיון דעמד בבי"ד הרי ניתן לכתוב ולא יוכל לטעון פרעתי מקרי מלוה בשטר. ולא אבין דבריו דמאי נ"מ אם לא יוכל לטעון פרעתי אטו משום זה יגבה מלקוחות כיון דרבנן לא תקינו אלא במלוה משום נעילת דלת והרי גבי נזקין אף אם לא יוכל לטעון פרעתי אבל הלא סוף סוף ליכא נעילת דלת:
אכן נראה לי דיש ליישב הקושי' הזאת בפשיטות דרבנן לא תקנו שיגבה מן המשועבדים אלא במלוה דאית לי' קלא משום נעילת דלת אבל לא בנזקין דליכא נעילת דלת אבל במלוה דאית לי' קלא לא חלקו בין אם הכסף הלוה במזומנים או שמגיע לו בעד דברים שאין בהם נעילת דלת אלא כיון דעתה מגיע ממנו כסף ואית לי' קלא גובה מן המשועבדים אבל בנזקין דלאו מלוה היא באופן כזה לא תקנו. והנה בנזקין כ"ז שלא עמד בדין לאו מלוה היא אלא נזקין מקרי' משא"כ לאחר העמדה בדין אז מקרי' מלוה וכדאמרינן בגיטין י"ח שביעית אינה משמטת אלא מלוה אבל לא שכר שכיר וקנס ואונס ופתוי (והוא הדין שארי נזקין) אבל משעמדו בדין אז נעשה מלוה שהרי עתה מחויב לו כסף שחייבו בי"ד ומשמטת שמיטה וא"כ ה"נ קודם העמדה בדין מקרי' נזקין ובנזקין לא תקנו אבל לאחר העמדה בדין אז נעשה מלוה ובמלוה היכא דיש קול תיקון רבנן וזהו שמועיל העמדה בדין דאז מקרי' מלוה. ועפי"ז מבואר ג"כ הקושי' שהקשה הקצות אמאי המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הלא לאו מלוה בשטר הוא אבל לפי דברינו פשוט דאין הכונה לדייק דדוקא במלוה בשטר תקנו אלא כונת התוס' דדוקא במלוה תקנו היכא דיש קול לא בשארי חובות וממילא במוכר דיש קול ומלוה הוא שהרי מחויב בעד הכסף שלקח משו"ה גובה מנכסים משועבדים:
והנה הרמב"ם פסק הובא בא"ע הלכות קידושין (סי' כ"ח) הי' לו מלוה אצלה אפילו בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת אפי' עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד. ובהגה"ה אפילו החזיר השטר ויש בו שוה פרוטה. ופירש הב"ש שם דס"ל להרמב"ם אע"ג דלפי הס"ד בש"ס דפליגי כשמקדש אותה בש"ח דידה וס"ל לחכמים דשמין את הנייר ש"מ דדעתו על הנייר צ"ל לפי המסקנא לא ס"ל כן עכ"ד ובאמת צריך עיון מנא לי' להרמב"ם לומר דלהמסקנא לא ס"ל כן:
וכן קשה אמאי לא הביא הרמב"ם האי דינא שמובא בסעיף ח' דאם אמר לה התקדשי בש"ח ונתנו לה שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת והוא ג"כ מגמרא הנ"ל בקידושין דלחכמים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כהנך פוסקים דאית להו בח"מ (סימן ס"ו) דאם מכר ש"ח כדין בכתיבה ומסירה ומחלו מחויב הלוקח להחזיר השטר וא"כ כיון דאמרינן דאשה לא סמכה דעתה וחששה שמא ימחול גם השטר הלא לא ישאר בידה כיון דתהא מחויבת להחזיר אלא דכבר הקשו על פוסקים אלו מסוגי' דקידושין (דף מ"ז ע"ב) דאיתא שם בגמ' התקדשי לי בשטר חוב או שהי' לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת האי שטר חוב היכי דמי אלימא שטר חוב דאחרים וכו' לעולם בשטר חוב דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה ע"פ קא מיפלגי. במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן וכו' ואיבע"א דכולי עלמא לית להו דרבי והכא בדרב פפא קא מיפלגי דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחברי' צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודו וכו' ואיבע"א דכו"ע אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל ואיבע"א דכו"ע אית להו דשמואל והכא באשה קא מיפלגי דמר סבר אשה סמכה דעתה מימר אמרה לא שבק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני ומר סבר אשה נמי לא סמכה דעתה וכו' נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ר"א אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת האי שטר היכי דמי אלימא שט"ח דאחרים קשי' דר"מ אדר"מ עכ"ד הגמרא ואם נימא דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו הדין דהלוקח צריך להחזיר השטר כשיטת הפוסקים בחו"מ (סימן ס"ו) מאי ארי' דקשי' לי' רק מדר"מ אדר"מ משמע אבל מדרבנן אדרבנן לא קשי' כיון דרבנן סבירא להו דאשה לא סמכה דעתה ותחשוש שמא ימחול א"כ מאי מהני שיהי' בהנייר שוה פרוטה הלא אם ימחול תצטרך להשיב גם את הנייר להלוה. והש"ך דחה את הקושי' דמשו"ה לא בעי לאקשויי מדרבנן אדרבנן דדלמא כאידך שינוי' דלעיל דפליגי בכתב ולא מסר ובפלוגתא דרבי ודרבנן או בדרב פפא ולכו"ע אשה סמכה דעתה דלא מחיל:
אך דברי הש"ך תמוהים מאד דא"כ ביותר תקשה דרבנן אדרבנן דאם נימא דאשה סמכה דעתה דלא מחיל א"כ ע"כ ברייתא דאמרי רבנן התם דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה לא איירי בכתב ומסר להנך שינויא דא"כ אמאי אינה מתקדשת הרי נתן לה חוב דאחרים בכתיבה ומסירה ומתקדשת להנך שינוי דסמכה דעתה וע"כ מיירי הברייתא באופן שלא קנתה המלוה כגון שמסר ולא כתב או שלא כתב קני לך איהו וכל שעבודיה וא"כ איך תתקדש בהשטר הלא כתב הטור שם דהיכא דלא קנה החוב גם גוף הנייר לא קנה הלוקח וכל שכן הוא ומה במקום שקנה החוב דהיינו בכתב ומסר סבירא להו להנך פוסקים דלא קנה הנייר ומשו"ה אם מחל צריך להחזיר הנייר במקום שלא קנה החוב דהיינו היכא שלא כתב ומסר לא כל שכן שלא קנה הנייר. וכן הביא הב"י להדיא בשם הרמב"ן והרשב"א דאינהו מארי דהאי שמעתא דהיכא דלא קנה החוב אף גוף הנייר לא קנה וא"כ לא נוכל לאוקמי הברייתא דשמין את הנייר בכתב ולא מסר דא"כ אמאי מקודשת בהנייר הרי כיון דהחוב לא קנתה גם את הנייר לא קנתה. וע"כ דמיירי בכתב ומסר רבנן סברי דלא סמכה דעתה וחששה שמא ימחול ואעפ"כ אם יש בהנייר שוה פרוטה מקודשת וע"כ צריך לומר דאם ימחול לא תצטרך להחזיר את הנייר. ואף שהש"ך הקשה שם בס"ק נ"ט על דברי טור אלו שהביא סברת הרמב"ן דהיכא דלא קנה החוב לא קנה גוף הנייר מדברי הטור בעצמו שמביא שם בשם בעל התרומה דהיכא דכתב ולא מסר כו' באופן שלא קנה הלוקח ופרע הלוה למוכר בי"ד כופין ללוקח להחזיר השטר ללוה אלא שהוא נותן לו דמי הנייר וכיון דסבירא ליה להטור דלא קנה הנייר ואמאי מחויב ליתן לו דמי הנייר. עוד הקשה שם הש"ך אמאי כתב הטור האי דינא דבי"ד כופין ללוקח להחזיר השטר ללוה אלא שהוא נותן לו דמי הנייר דוקא בכתב ולא מסר היינו באופן שלא קנה השעבוד. הי' לו לכתוב גם בכתב ומסר וקדם הלוה ופרע לו למוכר דנפטר הלוה מטעם דלא גרע ממוחל וכדאיתא בבעל התרומות והי' לו להביא דהתם ג"כ מחויב להחזיר לו השטר וליתן לו דמי הנייר. ונראה דלא קשה מידי שהרי במסר ולא כתב כיון דלא קנה החוב ולא גוף הנייר נתבטלה הקני' מכל וכל וא"כ הכסף שנתן הלוקח להמוכר היינו להמלוה הוי הלואה גבי' וא"כ נתחייב הלוה להלוקח להנך דמים משום שעבודא דרבי נתן אלא דשעבודא דרבי נתן אם נתן הלוה השני להמלוה שלו נפטר ממלוה הראשון כל זמן שלא התרו בו שלא יתן. ואמרינן (בסימן פ"ו) דאם יש לו במדינה זו נכסים אין בי"ד נזקקים להוציא מזה ולתת לזה היינו דאין נזקקין להוציא אבל אם כבר תפס בודאי תפיסתו תפיסה שהרי הוא מחויב לו מדרבי נתן א"כ שפיר קאמר הטור דהיכא דמסר ולא כתב דנתבטל הקנין והלוה פרע למוכר דצריך הלוה לשלם ללוקח דמי הנייר משום דכשתפס הלוקח השטר הלא הוא מחויב לו מטעם שעבודא דרבי נתן אלא בדמים מחויב להחזיר כיון שהוי מטעם תפיסה לא קנה את גוף החפץ אלא הוא למשכון בידו עד שיחזיר לו שיעור דמי שוויו. א"כ לא שייך זה אלא גבי לוקח דנתן מעות והמעות הלא נשארו להלואה גבי מוכר ומחויב הלוה להלוקח משום שעבודא דרבי נתן אבל גבי קידושין אם קידש את האשה בשט"ח ומסר ולא כתב הלא אין כאן הלואה דהיא לא נתנה לו מאומה ומדין מכירה הלא כתב הטור דהיכא דהחוב לא קנה גם גוף הנייר לא קנה א"כ לא נוכל לאוקמי הברייתא במסר ולא כתב דהלא איך יאמרו רבנן דשמין את הנייר כיון דגוף הנייר לא קנתה. וע"כ דמיירי בכתב ומסר וסבירא להו לרבנן דלא סמכה דעתה שמא ימחול ואעפ"כ אם יש בהנייר שוה פרוטה מקודשת וע"כ צריך לומר דאף אם ימחול לא תצטרך להשיב את הנייר והדרא קושי' לדוכתא על הנך פוסקים דסבירא להו דצריך להחזיר גם את הנייר:
ונראה לי דזה שאנו מסופקין במוכר שטר חוב לחבירו אם קנה הלוקח את הנייר ולא יצטרך להחזיר כשימחול או דלא קנה ויהי' מחויב להחזיר. מתחלה צריך לדעת על המלוה גופא אם קנה הנייר או לא והנה התוס' בגיטין (דף כ') ד"ה וכותב בכתב ידו ז"ל וא"ת מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראי' ואפילו במלוה ע"פ הי' גובה ממשעבדי אי לא משום דאין לה קול וכו'. ונראה לפרש דנראה לגמ' דמסתמא כיון שהי' מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה נותנים לו במתנה או מוכרים לו שדות דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר כגון שדי נתונה לך עכ"ל התוס' הרי דס"ל להתוס' דבאמת בהלואה לא צריך להקנות השטר גופא כיון שאינו אלא לראי' א"כ מנ"ל דהלוה כשלוה בשטר מקנה גוף השטר למלוה כיון שאינו צריך אלא לראי' למה יקנה להמלוה גוף השטר. אלא דבאמת קשה דברי התוס' מגמ' הנ"ל מדאמרינן שמין את הנייר ע"כ דהמלוה קונה את גוף הנייר דאל"כ אמאי מתקדשת בהנייר כיון דאיננו של המלוה ע"כ צריך לומר דכשלוה בשטר ומקנה לו שעבוד הנכסים בשטר הרי השטר שטר מקנה שע"י השטר מקנה לו שעבוד נכסים. וע"כ מקנה לו הנייר. והא שהקשו בתוס' שהרי מלוה ע"פ הי' גובה מנכסים משועבדים אי לאו דלית ליה קלא ומביא ראי' מב"ב מ"א דאמרינן שם המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דאית ליה קלא הא פירשו התוס' בעצמם שם דטעמא הוא משום תקנת השוק הא אי לאו הכי לא הי' גובה מנכסים משועבדים משא"כ בלוה בשטר גובה מן הדין מנכסים משועבדים שהרי בשטר הקנה השעבוד של נכסים. ואם כי התוס' שם פירשו דמשו"ה גובה בשטר מנכסים משועבדים משום שלא תנעול דלת בפני לווין היינו דס"ל להתוס' דגם מה שגובין בשטר מן המשועבדים לאו דאורייתא הוא. אבל דעת התומים משמע (בסימן ל"ט) דשטר דאורייתא הוא ואף שקנין כסף ושטר אחד הוא וא"כ אמאי אמרינן בכסף שעבודא לאו דאורייתא ובשטר שעבודא דאורייתא. אבל באמת לא דמי דמאי טעמא אמרינן שעבודא לאו דאורייתא נוכל לומר משום שהכסף שהלוה המלוה ללוה איננו נותן ללוה בעד שעבוד הנכסים אלא שהוא מלוה לו כסף וממילא מתחייב הלוה לשלם לו ורמיא החיוב על גוף הלוה לא על הנכסים משא"כ כשהלוה נותן שטר למלוה הרי הוא נותן לו השטר להקנות לו שעבוד הנכסים וא"כ כיון דקנין שטר דאורייתא הוא משו"ה חל השעבוד על הנכסים. וכן כתב הרשב"א בפ"ק דקידושין דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא היכא דשיעבד לו בפירוש חל השעבוד מדאורייתא וכיון דע"י השטר חל השעבוד א"כ הלוה מקנה להמלוה את הנייר. משו"ה כשמכרו המלוה גם הלוקח קנה את הנייר כדמוכח מגמרא הנ"ל דשמין את הנייר שלא כדברי התוס' הנ"ל בגיטין:
אלא דכ"ז הוא אם נימא שעבודא לאו דאורייתא דאז מטעם הלואה אין הנכסים משועבדים ורק ע"י השטר קונה שעבוד הנכסים והוי השטר שטר מקנה וקנה המלוה את גוף הנייר. אבל אי נימא שעבודא דאורייתא א"כ מן הדין משועבדים לו הנכסים מטעם הלואה. אלא היכא דלית ליה קלא דהיינו במלוה ע"פ עבדו רבנן תקנה ללקוחות. אבל היכא דאיכא שטר דאז אית ליה קלא יכול לגבות מטעם הלואה גופא ולא צריך שהשטר יעשה לו השעבוד וא"כ לא הוי השטר שטר מקנה ולא הקנה לו את הנייר. אלא דתלי' בזה דהנה יש לחקור הא דאמרו רבנן אף אי אמרינן שעבודא דאורייתא. מ"מ במלוה על פה לא גובה מן המשועבדים. אי אמרו רבנן דכסף הלואה לא יעשה כלל שעבוד ואי הוי מלוה שלא בשטר לא נשתעבדו כלל הנכסים ואם כן בשעה שכותב שטר הלא השטר הוא עושה שעבוד והוי השטר שטר מקנה. או נימא דהשעבוד חל ע"י הלואה רק דרבנן תקנו שלא יגבה מהלקוחות ולא שהכסף ההלואה לא יעשה שעבוד וממילא כשלוה בשטר לא הוי השטר שטר מקנה כיון דהשעבוד ישנו אף שלא בשטר והשטר לא בא רק לעשות קלא:
והנה בחו"מ (סימן ק"ד) אמרינן מלוה בשטר ומלוה ע"פ מוקדמת. מלוה ע"פ המוקדמת קודמת לגבות מבני חרי אף נגד מלוה בשטר כיון שעדים מעידים שקדמו וראיתי להמהרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות על מתניתין דהוא לפדות ובנו לפדות הרבה להקשות על שיטה זו דאמרינן שם הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר"י אומר בנו קודמו ואמרינן שם דפליגי כגון דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין ר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' ודידי' אזל טריף ממשעבדי ובהני ה' בני חרי אזל ופרק לברי' ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי הלכך מצוה דידי' עדיף. והקשה ע"ז מהרי"ט אלגאזי איך מצי טריף ממשעבדי הא הוי ממון שאין לו תובעים וכיון דאין מבורר לאיזה כהן מגיע הלא יכולין הלקוחות לדחותו לומר לאו בעל דברים דידי את וראה בחידושי קידושין דמיירי כגון שיצחק כתב לו הרשאה והקשה ע"ז וז"ל ודבריו תמוהין דאיך שייך הרשאה בדבר שהמרשה חייב לאחרים והוא עצמו אינו יכול להוציא כי אם הכהן דהרשאה אינו שייך אלא במרשה לגבות ממון שאחרים חייבים לו. לא מה שהוא מחוייב לאחרים כו' וע"ז תירץ המהריט"א דמדברי הטור משמע דהאי משועבדים דאמרינן היינו שעדיין לא מכרם רק ששיעבדם לבע"ח ובא לשאול לבי"ד למי יתן אז לר"י דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' מורין לו שיתן לכהן החמש ששיעבד ולרבנן דס"ל לאו ככתובה בשטר דמי' מורין לו שיתן להבע"ח. ומזה הוכיח דלא כשיטת רב האי שהובא למעלה דס"ל דמלוה ע"פ קודמת למלוה בשטר מאוחרת דא"כ אף לרבנן דס"ל לאו ככתובה בשטר דמי' מ"מ יתן לכהן כיון דהמלוה הזאת קודמת. אך דהקשה המהרי"ט דדברי הטור סתרי אהדדי שבטור ח"מ (סימן ק"ד) הביא ב' דעות אם קדמה מלוה ע"פ למלוה בשטר והכא בהלכות בכורות משמע דסתים כהרי"ף דלא קדמה מלוה ע"פ מוקדמת למלוה בשטר מאוחרת לענין גבי' אף מיני' דידי' וכן הקשה על הב"י שבח"מ הכריע להלכה כדעת רב האי וביו"ד הביא דברי הטור ע"כ חילק המהריט"א דהיכא דשיעבד בפירוש אז לכו"ע המלוה בשטר מאוחרת קודמת לגבות למלוה ע"פ המוקדמת. אלא דהרשב"א אמר בפירוש דאף בשיעבד בפירוש ג"כ המלוה ע"פ קדם. והרבה להקשות עליו מירושלמי פרק הנזקין דאמרינן שם כרמו פרט להקדש כו' אלא מה אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש והלך והזיק שלא תאמר אלו נזקין ומלוה בעדים הנזקין קודמין. (פירוש דהוי אמינא נזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' וא"כ אף דחוב הקדש קדים אבל הרי ההקדש הוי מלוה ע"פ משו"ה הנזקין המאוחרין כיון דהם מלוה בשטר קודמין לחוב ההקדש המוקדם כיון דהוא מלוה ע"פ). לפום כן צריך מימר כרמו פרט להקדש הרי דאי לא כתב קרא הוה אמינא במלוה בשטר המאוחרת קדמה למלוה ע"פ המוקדמת. ובשלמא אם נחלק בין שיעבדו בפירוש נימא דנזקין כיון דכתובה בתורה כמו ששיעבדו בפירוש הוא אבל להרשב"א דלא מחלק. בלי ספק דהירושלמי תיובתי' זהו תוכן דברי המהריט"א:
אבל באמת דברי המהרי"ט תמוהים בעיני מאד מאי מקשה מהירושלמי הנה עיקר טעם וסברת הרב האי הוא כיון דמדינא שעבודא דאורייתא ומפני מה אמרינן דמלוה ע"פ לא גבה מן המשועבדים משום דלית ליה קלא וא"כ היכא שלא שייך האי תקנתא דלגבי לקוחות כגון במלוה בשטר לגבי מלוה ע"פ לא עבדו רבנן תקנתא ואוקמיה אדינא דגובה מן המשועבדין נמצא דגם רב האי גאון מודה דמשועבדין הם למלוה בשטר אלא דבאמת מלוה ע"פ היכא דאין תקנה גובה מן המשועבדין שרבנן לא סילקו השעבוד ממלוה ע"פ רק עשו תקנה שלא גובה וכן הביא הבאר הגולה והסמ"ע שם דהטעם הוא משום דקיי"ל שעבודא דאורייתא א"כ אם הוי סבירא לן שעבודא לאו דאורייתא בודאי דהי' קודם המלוה בשטר המאוחרת שהרי לבעל המלוה בשטר משועבדים הנכסים ולא לבעל מלוה על פה. אלא הטעם של רב האי הוא דשעבודא דאורייתא וגם לבעל מלוה על פה משועבדים הנכסים. ועתה נחזי אנן מאי סבר הירושלמי אי ס"ל שעבודא דאורייתא א"כ איך אמר דלהכי אצטריך כרמו דהוי אמינא דיקדם הנזקין שהם מלוה בשטר הלא אנן מדאורייתא קיימינן ומדאורייתא הלא מלוה ע"פ ומלוה בשטר אחד הוא וא"כ כיון דההקדש קדם בזמן בודאי ההקדש קדם לגוביינא שהרי מן התורה מלוה על פה גובה מן המשועבדין ואף אם יגבו הנזקין יבא ההקדש ויגבה כיון שהוא קודם ומלוה ע"פ גובה מן המשועבדים למאן דאית לו שעבודא דאורייתא. וע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי בסוגיא זו שעבודא לאו דאורייתא משו"ה אצטריך קרא דאי לאו קרא הנזקין קודמין כיון שהם מלוה בשטר ולמלוה בשטר משועבדים הנכסים. משא"כ להקדש אינם משועבדים הנכסים כיון דס"ל להירושלמי שעבודא לאו דאורייתא. וא"כ מאי הקשה המהריט"א מכאן על הרב האי הלא למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא גם הרב האי מודה דמלוה בשטר קדם וטעמו דרב האי הוא משום דס"ל שעבודא דאורייתא. (ולקמן עוד יבואר שלא נצטרך לומר דהירושלמי ס"ל שלד"א). אלא דעדיין יקשה אמאי אמרי רבנן בהא דהוא לפדות ובנו לפדות דהוא קודם משום דס"ל מלוה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמיא משו"ה אינו גובה מהמשועבדים. הרי ע"כ מיירי שלא נתן עדיין ליד הבע"ח או שמכרם שא"כ איך יטרוף הכהן ממשעבדי אף לר"י דס"ל דככתובה בשטר דמיא עכ"פ הרי אין מבורר לאיזה כהן מגיע וא"כ לא יוכל הכהן לטרוף ממשעבדי שכבר מסר או נתן וע"כ מיירי שעדיין לא מסר ליד הלוקח וא"כ אף למאן דלא ס"ל ככתובה בשטר דמיא ג"כ יקדום המלוה ע"פ היינו שנימא ליה שיתן ליד הכהן שהוא המלוה ע"פ. ע"כ נראה לי דבאמת מיירי שהנכסים כבר נמכרו ובא עתה לטרוף ממשעבדי ולא קשה מה שהקשה כיון דאין מבורר למי יגיע החוב איך יטרוף הכהן ממשעבדי כיון דלא מבורר לאיזה כהן מגיע. דנוכל לומר אף שהוא ממון שאין לו תובעים מכל מקום אם יהי' מורשה מכל הכהנים הלא יוכל לגבות מן הלוקח שהרי לא יוכל לדחות את המורשה לומר לאו בע"ד דידי את שהרי ע"כ בעל דברים דידי' הוא כיון שהוא מורשה מכל הכהנים יחדיו (ועיין בנתיבות חו"מ (סימן ש"א) דבמעות של עניים אם הגבאי אמר לו לשמור יכול הגבאי לתבוע והוי ממון שיש לו תובעים ומחויב בשמירה ודוק). והנה הכא בפדיון הבן הרי רמי החיוב על האב שהוא יפדה את בנו לא יכול לומר הבע"ח להאב לאו בעל דברים דידי את שכיון שעליו מוטל החיוב ליקח הכסף ולפדות את בנו הרי הוא המורשה של כל הכהנים וכמו שמביא הרמ"א (בסימן קכ"ג) שגם הלוה יוכל להיות מורשה לגבות מערב קבלן וא"כ הרי עשתה התורה אותו למורשה לגבות וליתן לאיזה כהן וממ"נ אם יתן לזה או לזה אבל לאו בעל דברים דידי את לא יוכל לומר לו שהרי רמיא עליו החיוב. אלא דהחיוב הזה הנהו רק על האב אם בא לפדות את בנו אבל על הבן כשבא לפדות את עצמו הרי עליו נעשה החיוב אח"כ כשגדל וכשגדל כבר היו הנכסים משועבדים משו"ה פירש בחידושי קידושין שהביא המהריט"א שיצחק שהוא האב ובידו הכח כשאין לו נכסים לגבות מהמשועבדים. שהרי מורשה של כל הכהנים הנהו הוא עשה למורשה את בנו שגם הוא יכול לגבות מהמשועבדים. וא"כ כיון דבאמת מיירי כשכבר נמכרו הנכסים משו"ה לרבנן דאית להו מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא שפיר אין גובה מנכסים שנמכרו כבר אבל אם היו רק משועבדים היו גובין מן הנכסים אף לרבנן שהרי מלוה ע"פ שהוא חיוב הפדי' קדים. וסרה מעתה קושית המהריט"א על החידושי קידושין לרב האי:
אלא דיקשה עדיין על רבינו הב"י שביו"ד הביא את לשון הטור ז"ל (בסימן ש"ה סעיף ו') אם אין לו נכסים בני חורין כדי פדיון אין הכהן גובה מהמשועבדים אע"פ שקדם חוב הפדיון לחוב הבע"ח הרי דגם המחבר ס"ל דאינו גובה להפדיון קודם לשטר מאוחר והוא בעצמו פסק בח"מ (סימן ק"ד) דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת:
ונראה לי עוד לדקדק בדברי הב"י אמאי אמר סתם אע"פ שקדם חוב הפדיון לחוב הבע"ח הי' לו לפרש דזהו דוקא אם הבע"ח הוא בשטר משא"כ כשהוא בע"פ אז בודאי חוב הפדיון קדים. והנה עיקר הטעם שפסק הב"י כרב האי דמלוה ע"פ המוקדמת בזמן קדמה לגבות הוא משום שכתב המ"מ דמשמעות דברי הרמב"ם כן מדכתב סתמא בחוב משמע דאיירי אפילו במלוה ע"פ ואפילו הכי אי לאו משום קנוניא הי' גובה קודם למלוה בשטר וכיון דעיקר דינו הוא משום דחוב סתמא משמע אפילו במלוה על פה איך סתם כאן בשו"ע יו"ד לחוב הבע"ח ולא פירש דמיירי כאן דוקא בשטר וא"כ משמע דאף בחוב ע"פ המאוחר ג"כ דינא דקדם לחוב הפדיון אף שקדם בזמן. ובודאי דזהו תימא מדוע יגרע אף דקיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי אבל עכ"פ מלוה ע"פ הוי. ולישב את זה נראה לי להקדים דהנה לכאורה קשה על דינא של הרב האי דאית ליה מלוה ע"פ הקודמת קודם לגבות למלוה בשטר המאוחרת דאמרינן בכתובות (ס"ט) תלא ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששיעבדו מהו יתיב רבי חייא וקא מיבעי ליה מכרו או משכנו אמר ליה מאי נפקא מינה בין שמכרו בין שמשכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואם נימא דמלוה ע"פ המוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר המאוחרת אמאי אין מוציאין למזונות. נהי דמלוה בשטר לא הוי אבל מלוה ע"פ עכ"פ הוי. וזה אין סברא לחלק בין משכנו קרקע לשיעבדו בפירוש דזיל בתר טעמא דעכ"פ מחוסר גוביינא וגם שביעית משמטת משכון שיכול לסלקו ובפרט לשיטת הרשב"א דאף בשיעבדו בפירוש ג"כ הדין כן א"כ תקשה אמאי אין מוציאין למזונות. שוב ראיתי שבאמת הרבו להקשות בר"ן פרק מי שהי' נשוי על סברת הרב האי ממזונות מדאמרינן בכתובות (צ"ו) מוכרת סתם וכך כחה יפה ומפרש בירושלמי בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי. בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי. הרי חזינן שאם היתה מוכרת למזונות הי' בעל המלוה בשטר גובה אף שחוב שלה קודם כיון שהחוב שלה הוא מלוה ע"פ. וכן הקשו מהא דאיבעי לן מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה ואם איתא דמלוה ע"פ יש לה דין קדימה על מלוה בשטר היכא שהמלוה ע"פ קודם בזמן והוא הדין למזונות. א"כ לענין זה כתובה ומזונות כי הדדי נינהו וכי מי שיש לו שני חובות על חבירו היוצאים ביום אחד ומכרו ב"ד קרקע להגבותו אחד מהם כלום יכול לטורפו בשביל השני וכו'. אלא ודאי הא דאיבעי לן היינו משום כיון דלמזונות מכרה הרי הוא כאלו מכרה בשביל חוב מאוחר ומשו"ה אית לן שטורפת אותו בשביל כתובתה שהוא חוב מוקדם הרי דמלוה ע"פ אף הקודמת בזמן לא תטרוף קודם לשטר המאוחר. ומה שדחה זה הרשב"א דבמזונות הקילו ועשאום כאילו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאילו בכל יום חל שעבוד מזונות דחה זה הגר"א דא"כ אמאי דחקו בריש פרק הנושא ובפרק הנזקין ליתן טעם אמאי אין מוציאין למזון האשה והבנות תיפוק ליה דלא חל שעבודן וע"כ מסיק דראיותיו של הרמב"ן שהוא היפך סברת הרב האי כראי מוצקים:
ונראה לי ליישב דלא תקשה מידי לפי מה שביארנו לעיל סברת הרב האי הוא דבאמת שעבודא דאורייתא ומן הדין משועבדים הנכסים לבעל מלוה ע"פ אלא דרבנן עשו תקנה שלא יגבה מן המשועבדים וזה שתקנו רבנן שלא יגבה לא שסילקו השעבוד של מלוה ע"פ מן הנכסים אלא באמת השעבוד עומד בתקפו אלא דרבנן תקנו אף שמשועבד לו אעפ"כ לא יגבה מן הלקוחות. משא"כ נגד מלוה בשטר שאין כאן תקנה א"כ כיון דמשועבדים לבעל מלוה ע"פ משו"ה גובה הוא קודם וכל זה הוא בדבר המשועבד מדאורייתא משא"כ בדבר שעיקר תקנתו מדרבנן אז חזינן אם רבנן תקנו שיגבה מן הלקוחות אז הרי חזינן שהרבנן שיעבדו לו הנכסים משא"כ כשרבנן אמרו שלא יגבה מן הלקוחות הרי חזינן שמה שתקנו רבנן לגבות לא שעשו שעבוד על הנכסים שאם היה שעבוד על הנכסים מדוע לא יגבה מן הלקוחות אלא דעיקר תקנת חכמים הוא שיחול חוב על הגוף לא על הנכסים וא"כ בודאי בדבר כזה דעיקר השעבוד מדרבנן ורבנן לא תקנו לגבות מהנכסים רק שרמו חיוב על הגוף לשלם בכה"ג בודאי דמלוה בשטר המאוחרת קודמת לגבות מן הנכסים למלוה כזו שהרי למלוה בשטר משועבדים הנכסים ולמלוה כזאת לא נשתעבדו הנכסים כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דלדידי' בארנו לעיל וכדמוכח מהירושלמי הנ"ל כיון דלמלוה בעדים הנכסים אינם משועבדים בעל השטר קודם לגבות. הכי נמי למ"ד שעבודא דאורייתא בדבר שעיקר החיוב מדרבנן ורבנן לא הטילו שעבוד על הנכסים בודאי דמלוה בשטר קדמה לגבות. והנה מזונות עיקר התקנה מדרבנן אלא דיש לנו להסתפק מה שתקנו רבנן ליתן מזונות להבנות הוא שחייבו ושעבדו הנכסים לזה או שבאמת לא הטילו שעבוד על הנכסים רק שחייבו את היתומים לתת להם מזונות אך מדתקנו רבנן שלא לגבות מן הלקוחות חזינן דלא רמו שעבוד על הנכסים דאיך נימא שמתחלה עשו שעבוד ואח"כ עשו עוד פעם תקנה שלא יגבו מן הלקוחות בודאי דעיקר התקנה מתחלה לא הי' כלל על שעבוד הנכסים אלא חיוב על היתומים לזון הבנות. ובזה בארתי בסי"כ את הקושי' שהקשו המפרשים על הפוסקים דס"ל דמי שמת והניח נכסים והי' עליו מלוה ע"פ שדין הוא שגובה מן היורשין ולא מן הלקוחות וקדמו היורשים ומכרו את הנכסים מחייבינן להיורשים לשלם מטעם מזיק שעבודו של חבירו. והקשו המפרשים א"כ האיך אמרינן איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטין מאי עצה היא זו הלא כל זמן שיהי' כסף אצלם הלא חייבין לשלם מטעם מזיק שעבודו של חבירו ואם כן שחייבין לשלם מאי עצה היא זו הוי כמשיא להם עצה לגזול דבר מחבירו ואח"כ יצטרך לשלם. אכן לפי מה שבארנו ניחא דמזיק שעבודו של חבירו לא נקרא אלא כשהוא מזיק דבר שהוא משועבד לחבירו ואז מחויב משא"כ היכא דהדבר בעצמו איננו משועבד כלל אלא שהדין הוא שיגבה מהדבר אז לא נקרא מזיק שעבודו אם הזיק הדבר ההוא והוי רק כנועל ביתו ומבטל כיסו של חבירו וא"כ במלוה ע"פ שמשועבדין הנכסים א"כ אם היתומים מכרו לאחר נטלו דבר שהי' משועבד להמלוה משו"ה צריכין לשלם אבל כשמכרו נכסים מועטין דשם מיירי לענין מזון הבנות הרי הנכסים אינם משועבדין כלל רק שהדין על היתומים שהם יזונו אותם מהנכסים שירשו. וע"כ אם מכרו אינם מחויבים שהרי לא נטלו דבר שהוא משועבד להבנות רק גרמו שלא יהי' הדין עליהם לזון והוי כמבטל כיסו של חבירו כיון דלחוב המזונות הנכסים אינם משועבדים. ומשו"ה בחוב המזונות מלוה בשטר קדים שהרי למלוה בשטר משועבדים הנכסים. ולחוב המזונות אינם משועבדים הנכסים כלל ואינו יכול לגבות לחוב הזה מנכסים משועבדים דהיינו מיד המלוה בשטר. שלו משועבדים הנכסים. ומשו"ה אמרינן בין שמכרו בין שמשכנו אין מוציאין למזונות. ומשו"ה אמר בירושלמי בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי ובא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי הרי שאם היתה מוכרת למזונות הי' בעל המלוה בשטר גובה אף שחוב שלה קדים כיון שאם היו באים שניהם ביחד לגבות הי' הדין שבעל מלוה בשטר יגבה ולא היא לחיוב המזונות כיון שלחוב המזונות אינם משועבדים כלל הנכסים:
והא דבגיטין דחק למצוא טעם אמאי אין מוציאין להמשועבדים למזונות היינו דמה שבארנו שחוב המזונות איננו שעבוד על הנכסים היינו לבתר דידעינן דלא היתה תקנת רבנן לגבות מהלקוחות אבל בגיטין פריך טעמא על עיקר התקנה מדוע לכתובה תקנו שיוציא מן הלקוחות היינו ששיעבדו הנכסים ולחוב המזונות אין מוציאין מהלקוחות היינו שלא שיעבדו הנכסים לחוב המזונות ולהכי קאמר במתני' דמפני תיקון העולם היינו מפני שאין כתובין וקצובין לא תקנו שיוציאו מנכסים משועבדים. והשתא כיון שמפני תיקון העולם לא תקנו שעבוד הנכסים רק הטילו חוב על היורשין לזון האשה והבנות ממילא לחוב המזונות לא נשתעבדו כלל הנכסים וכן שטר המאוחר קודם לגבות. ואולי זהו ג"כ כונת דברי הרשב"א שכתב דבמזונות הקילו ועשאום כאלו לא חל שעבודא מעיקרא אלא כאלו בכל יום חל שעבוד מזונות ודחה זה הגר"א דא"כ אמאי דחקו בריש פרק הנושא ובפרק הנזקין ליתן טעם אמאי אין מוציאין למזון האשה והבנות תיפוק ליה דלא חל שעבודא. אכן לפי הנ"ל נוכל לומר דזהו גם כן כונת הרשב"א דבמזונות מפני תיקון העולם היינו מפני שאין כתובין וקצובין או מפני התפסת צררי הקילו שלא יגבו מן הלקוחות וא"כ הנכסים לא נשתעבדו ורק בכל יום חל החיוב על היתומים שיזונו האשה והבנות. וא"כ אין קושי' מריש פרק הנושא והנזקין דאיצטריכו להנך טעמא מפני מה הקילו במזונות:
אלא דיש עדיין להקשות נהי דהיכא דעיקר התקנה מדרבנן כיון דרבנן תקנו לגבות מהמשועבדים לא חל כלל חיוב על הנכסים. אבל היכא שהוא כתב להם זאת בהכתובה התם מן הדין הוא מחויב שהרי אדם יכול הוא להתחייב את עצמו וכיון דמשועבד הוא מן הדין א"כ נהי דמלקוחות אין מוציאין למזון האשה והבנות מפני תיקון העולם אבל לגבי מלוה בשטר דלגבי לוה לא עבוד רבנן תקנתא יקדם חוב המזונות לגבות היכא שכתב בהכתובה דמשועבדין אז הנכסים לחוב המזונות. ובודאי דזה דוחק לומר דהירושלמי דבא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי והאיבעי' בגמ' מכרה למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה מיירי דוקא בלא כתב זאת בהכתובה דאז אינם ניזונים אלא מתקנת חכמים דסתמא משמע דמיירי בכל גוונא אבל באמת גם זה לא קשה לא מיבעי לשיטת הרמב"ם המובא בחו"מ (סימן ס"א) דהמתחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב אינו חל כלל החיוב בודאי לא קשה מידי שהרי אף אם כתב בכתובה והתחייב את עצמו במזונות ג"כ לא קנתה שעבוד בהנכסים שהרי אינו חל כלל החיוב מטעם התחייבותו כיון שהוא דבר שאינו קצוב ורק מטעם תקנתא דרבנן חל חיוב והם לא תקנו שעבוד הנכסים. אף לפי שפסק הש"ע שם דלא כהרמב"ם וסבירא ליה דאדם יכול להתחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב אעפ"כ נוכל לומר דאף שכתב חיוב המזונות בהכתובה מ"מ לא היתה כונתו להתחייב יותר מתקנת רבנן דכונתו היתה רק לכתוב תקנת חכמים שתקנו שיהי' מחויב במזונות וכמו שמצינו בהרבה דברים שמקולי כתובה הם מטעם דכתובה דרבנן אף שכתב לה בכתובה משום דבכתיבתו לא נתכוון להתחייב יותר מכפי התקנה ועוד יש ליישב דאמרינן (שם בכתובות ק"א ובגיטין נ"א) דאף היכא שמן הדין קנתה חיוב המזונות כגון היכא שקנו מידו עכ"ז תקנו רבנן שלא תגבה מן המשועבדין שכיון שבתו היא יתפיס לה צררי אע"פ דהפוסקים סבירא להו הא דתקנו שלא יגבה מלוה ע"פ מן הלקוחות התקנה היא דוקא לגבי לקוחות ולא לגבי מלוה היינו רק היכא דהטעם הוא משום דלית ליה קלא וחששו שמא לא ירצו לקנות זה מזה א"כ גבי מלוה לא חששו לזה פן לא ירצה ללות ולהפסיד להמלוה ע"פ. אבל החששא שמא תתפוס צררי הוא שאם יתפיס לה צררי והיא תגבה אחרי כן הלא תגבה שלא כדין ויהי' הפסד להמשועבדים שלא כדין. בכה"ג חששו אף לתקנת המלוה ומשו"ה תקנו שאף שקנו מידו לחיוב המזונות אעפ"כ לא יחול השעבוד על הנכסים ומשו"ה אף אם כתב חוב המזונות בכתובתה ג"כ אינו חל השעבוד ומלוה בשטר קדים. ומיושב לפי דברינו קושית התוס' שם בד"ה צררי שהקשו הא לקטנה לא יתפיס צררי. אכן לדברינו הלא לא קאי הטעם דמפני תיקון העולם על שעת הגבי' אלא על עיקר התקנה דבשעה שהוא מתחייב במזונות לא יחול השעבוד שמא אחר כן יתפיס צררי ומשו"ה אף שהיא קטנה בשעת גבי' אבל הרי בשעת החיוב לא חל השעבוד מטעם דשמא אח"כ יתפיס צררי ובשעת החיוב הלא לא ידוע אם תהי' אחר כן גדולה או קטנה:
והנה הרמב"ם כתב (בפ"ג מהלכות עבדים) ז"ל ענק אמה העברי' וכן מציאתה לאבי' ואם מת אבי' קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחי' בה כלום כו' וכתב הכ"מ ע"ז ז"ל ויש לדקדק על מ"ש ואם מת האב קודם שיבא לידו משמע אע"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש פרק נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי עכ"ל הכ"מ. והקשה ע"ז הלח"מ ז"ל ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אף ע"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון ההענקה בחיי האב אפ"ה אינו מורישו ואלו מריש נערה שנתפתתה משמע אפי' לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אחין ודוקא התם בענין עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקיי"ל מודה בקנס פטור. אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתניתין מעשה ידיו אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל"ע עכ"ל המל"מ ונראה לי ליישב דגבי הענקה לא שייך כלל למימר שהאב יזכה בהחיוב שמחויב האדון לתת הענקה דלא שייך לומר שיזכה האב אלא בדבר שהיא זכתה כבר ואף חיוב שנתחייב לה אחד בעד מעשה ידי' ג"כ חיוב הממון שיש לה על שוכרה זוכה האב בזכות הזה היינו בחיוב הדמים שיש לה וכן בעמדה בדין על אונס ופתוי ג"כ נתחייב לה המפתה והמאנס בחיוב הממון ויש לה חיוב ממון וממילא זוכה האב כדין כל שבח נעורים. אבל הענקה איננו חיוב ממון שנתחייב לה האדון בעד הענקה רק דין הוא עליו שלא ישלח אותה ריקם ומצוה דרמי' על גופא דהאדון שלא ישלח ריקם ואם עבר ולא קיים המצוה שעליו באמת הי' לו לפטור שהרי לא חייבה אותו התורה כסף להעבד או להאמה אלא שנתקה התורה הלאו זה לעשה שאם אח"כ יקיים העשה דהענק ינתק הלאו שהרי ז"ל הרמב"ם (שם בהלכה י"ד) כל המשלח עבדו או אמתו ריקם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר הענק תעניק לו עכ"ל הרמב"ם ואלו הי' הענקה חיוב ממון לא הי' צריך לנתק לעשה כיון שישנו בתשלומין כמו דאיתא במכות ט"ז. ואף עתה דנתקו הכתוב לעשה (ואף ליורשי' אמרה רחמנא שיתן מדקריא שכיר) היינו רק בתורת חיוב עליו ולא בתורת חיוב דמים להעבד כיון דעיקר המצוה הוא לא ישלחנו ריקם דהחיוב על האדון שלא ישלחו ריקם וא"כ איך שייך לומר שיזכה האב בהמצוה שיש על האדון שלא ישלחנו ריקם ומשו"ה אם לא הגיע לידה לא יוכל האב להוריש לאחין שהרי גם היא לא זכתה עדיין בשום חיוב ולא דמי לנערה בחיובי דאונס ומפתה דהתם נתחייב בחיובי דמים. ויש לה חיוב דמים עליו. וכל זה הוא קודם שנתן לה ההענקה. אבל כשנתן לה הרי הם דמים בידה וא"כ פריך הכ"מ שפיר כמו דאמרינן בחיוב שנתחייב לה אחד. זוכה האב בהחיוב ומורישו לאחין. א"כ ההענקה שהגיע כבר לידה אמאי לא יזכה האב להוריש לאחין. וע"ז תירץ דבאמת היכא שבא לידה גם הרמב"ם מודה דזוכה האב דבא לידה כבא לידו דמי. (ועיין בדברינו להלן דף פ"ט):
ולפי"ז יתיישב שפיר הירושלמי דכרמו פרט להקדש שהבאנו לעיל דמשמע דאילו לא כתב קרא כרמו פרט להקדש הוה אמינא שאם יש חוב הקדש מוקדם לחוב נזקין מאוחר חוב הנזקין קדים ואילו רה"ג ס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת. ותירצנו משום דהירושלמי ס"ל שלד"א דע"כ ס"ל כן דהרי הכא בקרא מה"ת קיימינן ואי נימא שעבודא דאורייתא הלא מן התורה מלוה ע"פ כמלוה בשטר היא. אכן לפי הנ"ל לא אצטריך לכל זה דבאמת הירושלמי יכול לסבור שעבודא דאורייתא אלא דכ"ז הוא דוקא היכא שמחויב בדמים כבר אמרינן דלחיוב דמים נשתעבדו הנכסים. אבל היכא דאין עליו כלל חיוב דמים לא שייך כלל לומר שישתעבדו הנכסים למצוה דרמי על גופו (אם לא במלוה הכתובה בתורה למאן דאית ליה ככתובה בשטר דמי כמו שיבואר להלן) כמו דלא שייך למימר שישתעבדו הנכסים למצות סוכה. והנה היכא דאמר הרי עלי מאה מנה לבדק הבית אי לא כתב קרא כרמו פרט להקדש הוי אמרינן אימתי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דבדבורו נעשה קנין דוקא במקדיש דבר ואומר שהדבר יהי' להקדש אבל היכא דאמר הרי עלי בכה"ג לא מצינו שיעשה אמירתו לגבוה קנין שעבוד להקדש. דבאמת נוכל לומר דבהקדש לא שייך שמחויב דמים להקדש ורק דברים וחפצים יוכלו להתקדש דכן הוא דין התורה אבל היכא דאמר הרי עלי ליתן דבר מה להקדש מחויב הוא לקיים נדרו משום לא יחל דברו שמוטל עליו חיוב לקיים מה שנדר. כמו באמר הרי עלי שלא אוכל דבזה לא שייך קנינים רק חיוב לקיים מוצא שפתיו וכמו באומר אשכם ואשנה פרק זה. אבל לא שהקדש קנה קנין שעבוד דמים עליו דלא נתחייב דמים להקדש דבכה"ג לא מצינו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היכא דלא שייך שהדבר יהי' הקדש דשעבוד לא שייך למימר שיתקדש וגם נוכל לומר שכונתו לא הי' כלל להתחייב דמים רק חיוב עליו לקיים מוצא שפתיו והוי דומי' דנשבע אחד לתת דבר מה לחבירו דאף שעליו מוטל לקיים שבועתו אבל חבירו אין לו כלום עליו דמשו"ה אמרינן (בסימן פ"ג) דאם אחד תובע לחבירו נשבעת ליתן לי דבר מה והוא כופר אין משביעין אותו ע"ז משום דלא הוי כפירת ממון (עי"ש בש"ך ס"ק פ"א) רק שעליו רמיא מצוה לקיים שבועתו וכן מן יורשיו אינו יכול לגבות א"כ אלו הי' הדין בהקדש כן היינו שאם אמר הרי עלי מנה להקדש לא קנה הקדש קנין חיוב דמים רק שעליו מוטל חיוב לקיים נדרו מדין לא יחל והלך אח"כ והזיק בודאי דהנזקין היו קודמין להקדש שהרי הנכסים נשתעבדו לחוב הנזקין ולהקדש לא נשתעבדו הנכסים ובחוב כזה גם מאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מודה דהמלוה בשטר המאוחרת קדמה לגבות משו"ה אצטריך כרמו פרט להקדש היינו דאשמעינן קרא דכמו דאמרינן במקדיש חפץ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ה"נ בהקדש כשאמר הרי עלי מאה מנה לבה"ב הוי כמסירתו להדיוט היינו כמו שהקנה להדיוט חוב עליו על מאה מנה ויש עליו חיוב דמים להקדש ואשמעינן קרא דלא דמי לנשבע לחבירו ליתן דהתם בהדיוט לא נשתעבדו הנכסים אבל בהקדש נשתעבדו הנכסים משו"ה קדם ההקדש לגבות:
ומעתה נבוא ליישב גם מה שקשה על הב"י איך אמר דאף שקדם חוב הפדיון לחוב הבע"ח עכ"ז גובה הבע"ח קודם הלא הוא ס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת. ועוד הקשינו אמאי סתים דבריו דמשמע אף בחוב בע"פ ג"כ הדין כן וזהו תימא. אכן לפי מה שבארנו יתיישב בטוב דהנה זה פשוט דהחילוק שבין מ"ד שעבודא דאורייתא למ"ד לאו דאורייתא דלמ"ד דאורייתא היינו שהחיוב לשלם מוטל על הנכסים וא"כ יש להמלוה קנין שעבוד בהנכסים לגבות מהן משו"ה גובה מן הלקוחות. ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ס"ל דהחיוב הנהו רק אכתפא דגברא ולא על הנכסים ואין להמלוה קנין בהנכסים לגבות מהן משו"ה אינו גובה מהלקוחות שהרי הלקוחות לא נתחייבו אליו. (לפי"ד ההסבר הזה הוא פשוט מאד וא"כ תמוה מאד דברי המהריט"א שמקשה שם איך אמרינן לר"י דטריף מן המשועבדים הרי משעבדי קרקע הם ואין פודין בקרקעות ע"ז תירץ דכמו דהבכור בעצמו מחויב למכור קרקע וליתן דמים אף דבשאר חוב אינו מחויב למכור ולהביא דמים. בפדיון בכור מחויב הבכור בעצמו למכור הקרקע ולהביא הדמים הכי נמי מחויב הלוקח למכור הקרקע וליתן לכהן הדמים ודבריו אלה משוללי הבנה מאי שייכא דהלוקח לחיוב הבכור דאם נימא דכמו שהוא חייב כן הלוקח הנהו מחויב א"כ גם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא עכ"פ הוא בעצמו מחויב לשלם. וא"כ יתחייב הלוקח ג"כ אע"כ דמאי איכפת ליה להלוקח מה שהמוכר חייב הא לא נכנס תחתיו להיות חיובי המוכר עליו. והא דלמ"ד שעבודא דאורייתא גובה מן הלקוחות הלא לא משום שהלוקח מחויב אלא משום דאית ליה קנין שעבוד בהקרקע. וא"כ כיון שאין פודין בקרקעות נהי דהבכור בעצמו הי' מחויב למכור את הקרקע ולתת דמים להכהן אבל הלוקח מדוע יהי' חייב למכור אבל לפי מה שביארנו לעיל דהבכור בעצמו הנהו מורשה של כל הכהנים לא קשה מידי קושיתו שהרי הלוקח לקח קרקע המשועבדת לכהן למכרה וליקח דמים בעד הפדיון ומשו"ה המורשה יכול למכרה ולתת הדמים לכהן. וזהו פשוט דזהו כונת התוס' בשבועות (דף י"ד ע"ב) ד"ה בכל שכתבו וז"ל ואזל כהן וטריף הנך משועבדים לאו דמפרק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמים לכהן. כונתם שהבכור יתן לכהן ולא כמו שפירש המהריט"א שהלוקח ימכרם ויתן לכהן דלוקח בודאי אינו מחויב למכור וליתן הדמים). ומשו"ה דעת הרב האי שהמלוה ע"פ קדים שהרי כיון דמן הדין משועבדים הנכסים להמלוה בע"פ ושעבודו קדים להמלוה בשטר משו"ה קדים לגבות. וכבר ביארנו דדוקא בדבר שהוא מחויב ליתן דמים בזה אמרינן נשתעבדו הנכסים לחיוב הדמים אבל בדבר שרק מצוה על גופו כמו בנשבע ליתן להדיוט דלא נשתעבדו הנכסים וכן בהקדש אילו לא כתב קרא כרמו פרט להקדש אם אמר הרי עלי מנה לבה"ב לא הי' רק חיוב עליו לקיים דברו מדין לא יחל ולא הי' קנין שעבוד בהנכסים להקדש ובכה"ג גם הרב האי גאון מודה דחוב בשטר המאוחר קדם לגבות לחוב כזה שהרי לא נשתעבדו לו הנכסים א"כ בפדיון בנו הלא אין מוטל עליו חיוב דמים ליתן לכהן אלא דמוטל עליו לקיים מצות פדה תפדה ומשו"ה איתא ברמ"א ביו"ד (סימן ש"ה) דאין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין בי"ד פודין בלא האב. ואם כי הרעישו הש"ך והט"ז על זה דהא קיי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותן נ"ל דלא קשה מידי דנהי שאם הי' חיוב מן התורה ליתן דמים לכהן אז הוה אמרינן שלוחו של אדם כמותו מה לי אם נותן בעצמו או ע"י שלוחו. אבל כיון דעיקר החיוב הוא המצוה לפדות הבן מיד הכהן אלא שאמרה התורה שהפדי' היא הוא הכסף שנותן לכהן תחת הבכור וזה ודאי שאם במשך הזמן נתן חמשה סלעים לכהן ולא אמר לפדיון אף שמצות אין צריכות כונה בכ"ז לא יצא ידי חובתו שהרי תפדה אמר רחמנא והאי לאו פדיון הוא בשלמא אילו הי' כתוב בתורה תתן חמשה סלעים לכהן אז הוה אמינא הרי נתן ויצא ידי חובתו אף שלא כיון אבל השתא שכתבה התורה תפדה הלא עיקר המצוה הפדי' לא נתינת הה' סלעים וא"כ כמו שאינו יכול לשלוח שליח להניח תפילין כן אינו יכול לשלוח שליח לקיים מצות פדי' שעליו כיון דעיקר מצות פדי' איננה הנתינה שהוא נותן לכהן ה' סלעים אלא עיקר המצוה היא מעשה הפדי' מה שהוא נותן ליד הכהן החמש סלעים ואומר זה לפדיון בני והוי כמצות נטילת אתרוג ולולב שהמצוה היא רק הנטילה בעצמה. וכמו כן בפדיון הבן עיקר המצוה היא מעשה הפדי' ולא הכונה שיהי' נפדה הבן כמו פדיון פטר חמור שהרי מתחלה לא הי' על הבן קדושה ולאחר הפדי' לא נסתלק מעליו שום קדושה ואיסור א"כ עיקר המצוה היא מעשה הפדי' לבדה ועל מעשה המצוה לא מצינו שלוחו של אדם כמותו. ומשו"ה ס"ל לרמ"א דאינו יכול לעשות שליח לקיים מצות הפדי':
נמצא כיון דעיקר מצות פדי' איננה החיוב ליתן לכהן ה' סלעים אלא מעשה הפדי' א"כ לא שייך שישעבדו נכסים למצוה דרמי על גופו והוי כמו נשבע ליתן לחבירו דבר מה דאינו חל שעבוד על הנכסים. אלא דמאן דס"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' הרי אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא א"כ בכל חובות דעלמא לא מוטל חיוב אלא על הגוף לא על הנכסים. עכ"ז אמרינן ככתובה בשטר דמי. ולכאורה בשלמא שטר משו"ה משתעבד שהרי בשטר מקנה הנכסים אבל כשכתובה בתורה במה הקנה הנכסים כיון דכל החיובים הוא על הגוף לא על השדות. ועכצ"ל שכיון שכתובה בתורה שיעבדה התורה השדות לכל חיוב שמחויב הוא לשלם. לזה שיעבדה התורה שיגבו מן הנכסים. משו"ה אמר ר"י אף דפדיון הוא חוב הגוף לא על הקרקע עכ"ז כיון שכתובה בתורה שיעבדה התורה הנכסים לכל חיובי הממון שהטילה התורה על הגוף ואע"ג דהיכא דנשבע ליתן לחבירו דבר מה לא נשתעבדו הנכסים ואין גובין מן היורשים. אבל חיובים כזה שהתורה הטילה עליו שיעבדה התורה הנכסים לזה ומשו"ה לדידי' גם לחוב הפדיון נשתעבדו הנכסים וגובה מן המשועבדים. משא"כ לרבנן דס"ל לאו ככתובה בשטר דמיא א"כ נשאר הדין דלחוב כזה שאיננו חיוב דמים רק מצות הגוף לא נשתעבדו הנכסים. ומשו"ה אם יש מלוה בשטר מאוחרת וחוב הפדיון המוקדם מלוה בשטר קודמת לגבות שהרי לחוב הפדיון לא נשתעבדו כלל הנכסים והוי כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דלדידי' מודה רב האי גאון שהמלוה בשטר קודמת. ומשו"ה שפיר סתים הב"י וכתב שאף שחוב הפדי' קדים לחוב הבע"ח עכ"ז בע"ח קודם, ומדסתים משמע דאף בחוב בע"פ ג"כ הדין כן. ולפי מה שבארנו יתיישב היטב שהב"י לטעמי' דס"ל כרב האי דמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת המלוה ע"פ קדים משום דלהמלוה ע"פ נשתעבדו הנכסים. וא"כ הכא כשהי' לזה חוב הפדי' וחוב המלוה ע"פ הלא לחוב הפדי' אינן משועבדין הנכסים כיון שהחיוב הוא חוב הגוף לפדות את הבן לא חיוב של דמים עליו ולבעל מלוה ע"פ משועבדין הנכסים משו"ה קדם חוב הבע"ח אף שהוא מלוה ע"פ לחוב הפדי' אחרי שלזה נשתעבדו הנכסים ולזה לא נשתעבדו ואדרבה אלו לא הוה סבירא ליה להב"י כרב האי גאון לא הוה אמר האי דינא דאפילו קדם חוב הפדי' לחוב הבע"ח מ"מ הבע"ח קדים אלא דוקא בחוב בשטר אבל לא בחוב בע"פ שהרי כיון דלבע"פ לא משועבדין הנכסים שוין הם לענין גבי' חוב הפדי' וחוב המלוה. אבל כיון דס"ל כרב האי גאון דגם לחוב מלוה ע"פ ג"כ משועבדין הנכסים. אף דאמרו רבנן שלא יגבו מן הלקוחות הוי רק דין שלא יגבו מן הלקוחות ולא שסלקו שעבוד מהנכסים משו"ה חוב מלוה ע"פ גם כן קדים לחוב הפדי' כיון שלחוב המלוה על פה משועבדין הנכסים ולחוב הפדי' אינם משועבדים:
ולפי"ז דאף על גב דרבנן תקנו שלא יגבה מן הלקוחות. לא שסלקו השעבוד מהנכסים אלא שעשו תקנה שלא יגבו מן הלקוחות והשעבוד עומד בתקפו. נמצא דבשעה שעושין שטר לא שהשטר יעשה שעבוד שהרי גם בלא שטר ישנו שעבוד על הנכסים אלא שהשטר עושה קול שעל ידו יוכל לגבות מן הלקוחות א"כ אינו צריך שהלוה יקנה את השטר להמלוה שהרי אינו שטר מקנה וכסברת התוס' בגיטין שהבאנו למעלה ומשו"ה לא הביא הרמב"ם האי דינא בקדיש בשט"ח דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה דהרמב"ם לטעמי' שגם הוא ס"ל כסברת הרב האי דמלוה ע"פ קודמת למלוה בשטר מאוחרת הרי דגם למלוה ע"פ משועבדין הנכסים והשטר לא הוי שטר מקנה שאין מועיל אלא לעשות קול א"כ לא הקנה הלוה להמלוה את הנייר וא"כ כשיקדשה המלוה בשטר כיון דחששה שמא ימחול הרי גם השטר תצטרך להחזיר שהרי אין לה קנין בהנייר כיון שגם המלוה אין לו קנין בהנייר. אלא זהו דוקא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא אבל אם נימא שעבודא לאו דאורייתא א"כ המלוה אין עושה שעבוד והשטר הוא העושה שעבוד וא"כ הוי השטר שטר מקנה וא"כ הקנה הלוה להמלוה קנין בהנייר דהיכא דהוי שטר מקנה צריך שיקנה הקונה גוף השטר א"כ בקידושין גבי התקדשי בשטר לפי הס"ד דסבר דמיירי בשט"ח דאחרים לא הקשה דרבנן אדרבנן אמאי אמרו שמין את הנייר דהתם דבעי למיפרך לימא כתנאי על רב דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא לא מצי למפרך דרבנן אדרבנן דאם נימא דאית להו שעבודא לאו דאורייתא א"כ שט"ח הוי שטר מקנה וקונה המלוה את הנייר וא"כ אף אם ימחול את החוב לא תצטרך להחזיר את הנייר שהרי הקנין שהי' להמלוה הקנה לה וקנין שיש לה בהנייר לא נפקע ע"י מחילתו משו"ה פריך דר"מ אדר"מ דזה בודאי קשה לכו"ע. אבל הרמב"ם דפסק שעבודא דאורייתא שפיר פסק דאין קנין להמלוה בהנייר וממילא אם קדשה בשט"ח אינה מקודשת אף אם יש בהנייר שוה פרוטה אבל הפוסקים דס"ל שאם מכר שט"ח לחבירו ומחלו אין הלוקח מחויב להחזיר גוף הנייר סבירא ליה כהרי"ף דפליג על דברי רב האי וס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת מלוה בשטר קדים. לדידהו נוכל לומר דרבנן תקנו שהלואה לא יעשה שעבוד נכסים אף שמן התורה הלואה עושה שעבוד דשעבודי' דאורייתא רבנן תקנו שלא יעשה שעבוד ומשו"ה אין גובה המלוה ע"פ נגד מלוה בשטר שהרי כיון שמשועבדים הם למלוה בשטר אין מלוה ע"פ גובה מן המשועבדים. ולדידהו בפשוט ניחא מה שרבא מביא ראי' מזקן שהי' מלוה לכל בני הכפר והי' כותב בכתב ידו דמוכח לכאורה מכאן דגם שט"ח בעינן שטר מקנה ולא ס"ל תירוץ התוס' שהבאנו לעיל דקושית רבא היא משום דמסתמא היו עושים עמו ג"כ טובות והיו נותנים לו שדות כו' דזהו דחוק דדילמא לא קבל הזקן מהם כלום ואם קיבל עשה קנין חליפין או חזקה. ומשו"ה הוכיחו דהשטר הוי שטר מקנה וא"כ שפיר הביאו ראי' מגמ' קידושין הנ"ל שאם מחל שט"ח אין הלוקח מחויב להחזיר השטר שהרי לדידהו שס"ל דרבנן תקנו שמלוה ע"פ לא יעשה שעבוד א"כ השטר הוא שטר מקנה. ויש לומר דבזה פליגי שני הסוגיות ב"ב (קע"ו) וסוגיא דקידושין (דף י"ג) דבב"ב (קע"ו) אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מהלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת ואינו גובה מהלקוחות דלית ליה קלא ואילו בקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואין גובה מהלקוחות דלית ליה קלא. ונוכל לומר דפליגי בזה דסוגיא דב"ב סבירא לה ג"כ דרב פפא ס"ל שעבודא דאורייתא מדקאמרה טעמא שאין גובין מן הלקוחות הוא משום דלית ליה קלא אעפ"כ כיון שמפני תקנת לקוחות עשו רבנן תקנה שלא יחול השעבוד כלל ע"י הלואה וא"כ כיון שלא חל כלל השעבוד לא הי' לו לגבות אף מן היורשין אלא מפני שלא תנעול דלת בפני לווין משום הא גובין מן היורשין. וסוגיא דקידושין ס"ל דרבנן לא תקנו שלא יחול כלל השעבוד על מלוה ע"פ רק עשו תקנה שלא יגבו מן הלקוחות נמצא הא דגובין מן היורשין הוא מן הדין והפוסקים שפסקו דאין צריך הלוקח להחזיר השטר כשמחל המוכר דס"ל שהשטר הנהו שטר מקנה תפסו לעיקר את סוגית ב"ב כיון דהיא נאמרה במקום עיקרא דדינא וכדמוכח מקושית רבא:
והנה לגבי נזקין אם גובין מן המשועבדין שנשתעבדו קודם שעמד בדין ג"כ תלי' בזה אם נימא שרבנן סלקו השעבוד מהלואה ותקנו רק שמלוה בשטר היינו מלוה דאית לה קלא יגבה מן הלקוחות א"כ גבי נזקין קודם שעמד בדין לאו מלוה היא ורבנן תקנו שלא יחול שעבוד רק מלוה דאית ליה קלא וכשעמד בדין רק אז חל השעבוד שאז הוי מלוה דאית ליה קלא וכדביארנו לעיל דעמד בדין מועיל שנעשה אז הלואה. אבל אם נימא דרבנן לא סלקו שעבוד רק תקנתם היתה שלא יגבו מן הלקוחות היכא דלית ליה קלא א"כ בנזקין דאית ליה קלא אף קודם שעמד בדין גובין מן המשועבדים כיון דלהנזקין משועבדים הנכסים ותקנתא דלקוחות לית כאן כיון דאית ליה קלא והוי כמו מלוה ע"פ דגובה נגד מלוה בשטר המאוחרת כיון דליכא תקנתא דלקוחות. דרק היכא דאיכא תקנתא דלקוחות תקנו שלא יחול השעבוד. נמצא דהפוסקים דגם בנזקין אין גובין ממשועבדים קודם שעמד בדין סוברים להלכה כסוגית ב"ב וכדמוכח מסוגיא דגיטין מרבא שרבנן סלקו שעבוד מהלואה ורק במלוה בשטר יש שעבוד. והא דקאמר הכא ש"מ לוה כו' היינו דתקשה מהכא למ"ד שהתקנה היתה רק שלא יגבו מן הלקוחות אבל את השעבוד לא סלקו וגובה מן הדין דלדידי' לוה ומכר נכסיו מן הדין גובה ורק מטעם תקנת הלקוחות אין גובין וא"כ בנזקין דליכא תקנת הלקוחות אף אם מכר נכסיו ואח"כ בא לבי"ד יגבו. ומדקתני בפני בי"ד פרט למכר נכסיו ואח"כ בא לבי"ד מוכח דלוה ואח"כ מכר נכסיו עתה שעשו רבנן תקנה שלא יגבו מהלקוחות סלקו שעבוד לגמרי ועתה מן הדין אין גובין אם לא במלוה בשטר ומשו"ה בנזקין ג"כ אין גובין ודחי דאין ראי' מכאן דבפני בי"ד פרט לבי"ד הדיוטות אבל לדינא אה"נ דפסקינן הכי ומשו"ה סברי להנך פוסקים דגם בנזקין אין גובין מן המשועבדין אבל הפוסקים שפסקו דבנזקין גובין ממשעבדי ס"ל דהתקנה היתה רק שלא יגבה מן הלקוחות היכא דלית ליה קלא ולא שסלקו השעבוד נמצא בנזקין דאיכא קלא בכה"ג לא הי' תקנה כמו שלא הי' תקנה לגבי יורשין
(הערה
הנה ביארנו דעת הרמ"א דגבי פדיון אין מועיל שליח. והקשה בשער המלך. א"כ אמאי אמרינן בנתן החמש סלעים ע"מ להחזיר אם לא החזיר בטל הנתינה. הא כל מעשה שאין יכול לקיים ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים. לענ"ד לא קשה. דהטעם שאין יכול לפדות ע"י שליח הוא משום המצוה דאין עושין ע"י שליח והכא לא הנתינה המצוה אך הפדי' המצוה. אבל עכ"פ בלא הקנאת המעות לא חל הפדי'. נמצא אף דהכא אין יכול לעשות הקנאה ע"י שליח משום דהאי הקנאה בלא הפדי' לא יצא היינו דהפדי' לא יצא. אבל הקנאה בעצמה הוא דבר שיוכל לעשות ע"י שליח. וא"כ הכא איננו מתנה על הפדי'. אלא על הקנאת החמש סלעים ובודאי דעל ההקנאה יכול להתנות. דאטו אם הכא ע"י ההקנאה יכול הוא לקיים מצות הפדי'. משו"ה ישתנה דין ההקנאה. נהי דעל הפדי' אין יכול להתנות. אבל על ההקנאה אמאי לא יהי' בידו להתנות. ועיין בחידושי רע"ק וכמעט דברינו כדבריו אלא שהוא ביאר רק אם נימא דיכול להקנות ע"י שליח. והוא בעצמו אומר במעות הללו אני פודה. אכן לדברינו אף אם נימא דאין מועיל לא קשה ודו"ק:) ):
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה ש"מ. ז"ל ומפרש ר"ת כו' דשיעבודא לאו דאורייתא כו' עכ"ל. לשם ביאור דברי ר"ת נראה שיש לחקר בדין מלוה בשטר שגובה ממשועבדים אם השטר הוא שטר ראייה או שטר קנין. אליבא דר"ת חקירה זו תלויה במחלוקת האמוראים אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא. למ"ד שעבודא דאורייתא החוב עצמו משעבד אלא שרבנן תקנו שיהיה שטר לראייה וכשלא נכתב שטר הפקיעו השעבוד. ואילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אין החוב לבדו משעבד אלא ביחד עם שטר, ומסתבר שהשטר חל מדין שטר קנין. נ"מ לנזקין. ומלוה הכתובה בתורה, שאם שטר מלוה הוא מדין שטר ראייה והחוב לבדו משעבד שפיר י"ל שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כלומר שהשעבודים חלים משום החוב הכתוב בתורה והחכמים וותרו על השטר ראייה. אבל אם שעבודא לאו דאורייתא ובמלוה בשטר השטר הוא שטר קנין ליכא שעבודים במלוה הכתובה בתורה שכן חסר שטר קנין, ודו"ק.
גמ'. פרט לב"ד הדיוטות. עיין ברש"י ותוס' שבי"ד של הדיוטות פסול לדיני קנסות כי מדאורייתא בעינן מומחין עם סמיכה לדון דיני קנסות. ועיין בריש מס' סנה' (ב ב - ג א) שהגמרא דנה אם הודאות והלוואות זקוקות לסמוכין מדאורייתא וב"ד של הדיוטות מועיל רק ע"פ תקנת רבנן או שמדאורייתא ב"ד של הדיוטות כשרים להודאות והלוואות. וע"ע לקמן בב"ק (פד א - פד ב) דבמילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס שליחותייהו קעבדינן ודנין דיני ממונות בג' הדיוטות בבבל בזה"ז אבל לא דנין קנסות בהדיוטות בזה"ז דאינן שכיחי ולית בהן חסרון כיס.
הנה מבואר במס' יבמות (מו:) שגירות זקוקה לב"ד של ג' משום דמשפט כתיב ביה. והגמרא שם מסופקת אם גירות מחייבת ג' סמוכין מדאורייתא או לא. וכל הראשונים העלו את הקושי שאם גירות זקוקה לסמוכין מדאורייתא היאך מקבלין גרים בזה"ז והרי ליכא סמוכין. וכתבו התוס' במס' קידושין (דף סב: ד"ה גר כו') ז"ל וא"ת א"כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות וי"ל דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע"ג שאינן מומחין דע"כ השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם עכ"ל. התוס' מציעים ב' תירוצים. א) שליחותייהו קעבדינן דין דאורייתא הוא המועיל בגירות בזה"ז; ב) גזיה"כ לדורותיכם מכשרת הדיוטות בזה"ז. וכן הרמב"ן בחידושיו ליבמות (מו:) מביא את שני תירוצים הנ"ל וז"ל ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזה"ז דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן מהא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (דף ט) אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין עכ"ל. ושני התירוצים טעונים ביאור נוסף.
ונראה להסביר דבריהם לאור מש"כ בחדושי הרמב"ן לריש מס' סנהדרין. שם הקשה שהסוגיא בריש מס' סנה' (ב:) למד את הפסול של הדיוטות לדין ממקרא דאלהים, ואילו בגיטין (פח:) הקשה אביי על רב יוסף שהיה מעשה אגיטין והא אנן הדיוטות אנן וכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, שהמקור לפסול הדיוטות נמצא בפסוק של אלה המשפטים אשר תשים לפניהם. וכתב הרמב"ן וז"ל ואני אומר הדיוטות שפסולין ודאי מאלהים נפקא היכא דכתיב אלהים בעינן מומחין כו' אבל לא בא הכתוב אלהים אלא לומר שדינין של הדיוטות אינו דין, אבל לאסור עלינו שלא נזקק לפניהם אינו במשמע, לכך הוצרך הכתוב לפניהם ולא לפני הדיוטות, כשם שערכאות של כותים אע"פ שאתה יודע שדיניהם כדין תורה אי אתה רשאי להזקק להם כך בהדיוטות אסור לך להזקק להם כו' ולהכי אקשי ליה אביי לרב יוסף היכי מעשי מר אגיטא והרי אסור לך לדון ולבעלי דינין לדון לפניך כלל. והיינו דקאמר שליחותייהו דידהו קא עבדינן להתיר אותנו לדון שאילו בא לומר שדיננו דין דהיה לו לומר התם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין כו' אלא מקום שאמרו דיניהם דין אמרו משום שלא תנעול דלת, מקום שאמרו דנין אותו בבבל אמרו משום דשליחותייהו קא עבדינן להתיר בית דין לדון ולבעלי דינין להזקק לבא לפניהם, ועשוי דגיטין הודאות והלוואות הוא דכיון דשכיחא כו' כן נ"ל זה כפתור ופרח עכ"ל. הרמב"ן מסביר שמצויות שתי הלכות בדין מומחין ולא הדיוטות - א) פסול הדיוטות אך בגופם הם כשרים להוצאות והלוואות; בגופם לגזילות וחבלות; ב) איסור לדון לפני הדיוטות בכל הדינים אפילו בדיני הודאות והלוואות במקום שיש סמוכין. אליבא דהרמב"ן עשוי דגיטין כהודאות והלוואות הוא ומעיקרא דדינא כשרים הדיוטות בגופם להודאות והלוואות וכן לעשוי גיטין. עכ"ז במקום שיש סמוכים אסור להדיוט לעשות אגיטין. ומסתבר שהוא דין של כבוד עבור הדיינים המומחין. אמנם בבבל ובזה"ז כשאין לנו סמוכין, שליחותייהו קא עבדינן - כלומר שמותר להדיוטות לדון בהודאות הלואות ובעשוי גיטין כי אין בכך פגיעה בכבודן של הסמוכין.205 ופשוט ששליחותייהו קא עבדינן אינו שליחות ממש אלא קבלת רשות לדון, וכפי שהטעים הרמב"ן, שהרי כתבו התוס' בגיטין (פח ב ד"ה במילתא וכו') דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ואיפה מצינו שליח אחרי מיתת המשלח, ע"כ שרק קבלת רשות דקמאי יש כאן ולא שליחות ממש. שליחותייהו קא עבדינן מעניק רשות להדיוטות להורות מן התורה.
דמיון לכך נמצא בנוגע לקידוש החדש ע"פ הרמב"ן, שכתב בסה"מ (מצוה קנ"ג) וז"ל בזמן שהיה להם ב"ד הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים החדש והמעברים השנים לא בית דין אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר עמהם כו' שבזמן בית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב כו' לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותן כו' שהיה להם רשות מכל ישראל והסכמה של כולם, לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה, אבל כיון שגלו ובטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו בסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לעבר ולקדש אפילו בחו"ל כו' ואם אין בא"י ב"ד של ג' סמוכין ולא בח"ל כו' באמת שיתבטלו המועדות כו' עכ"ל. הרמב"ן קובע שמעיקרא דדינא שלשה סמוכין יכולים לקדש את החודש, אלא כשבי"ד הגדול יושב במקומו בבהמ"ק אין רשות לב"ד של שלשה לקדש את החדש, ומשחרב ביהמ"ק שלשה סמוכין מקדשין את החודש מדאורייתא. והוא מיוסד בדין כבוד בי"ד הגדול המחדש איסור לקדש את החודש כשיושב בי"ד הגדול במקומו. לרמב"ן דיני ממונות דומים - שכשיש ג' סמוכים ליכא רשות לבי"ד של הדיוטות לדון בדיני ממונות, ובלי רשות אין דיניהם דין. ברם בהעדר סמיכה - כגון בבבל או בזה"ז - ניתנה לכל בי"ד של ג' הדיוטות לדון, ודיניהם דין מדאורייתא.
וזה הטעם שמקבלים גרים בזה"ז כי למרות שמדאורייתא צריכים סמוכים אין זה דין בעצם הכשר הגירות, אלא דין בקבלת הרשות להושיב בי"ד של גיור. במקום שיש סמוכים כבודם מעכב ג' הדיוטות מלשבת בבי"ד ולגייר. ואילו בזה"ז שאין לנו סמוכים יש רשות להדיוטות להוות בי"ד של גירות. שני התירוצים שבתוס' וברמב"ן מסכימים לאותו יסוד שהפסול של הדיוטות הוא משום פגיעה בכבודן של הסמוכים, לכן ליכא רשות להדיוטות להוות בי"ד של גירות. ובדליכא סמוכים רשאים הדיוטות לשבת בבי"ד של גירות. המחלוקת בין התירוצים הוא אם המקור לרשות ההדיוטות לגייר במקום שאין סמוכים הוא מגזיה"כ לדורותיכם או מדין שליחותייהו קא עבדינן.
לפי מהלך הרמב"ן נראה שבקנס לא שייך דין שליחותייהו כו'. קנס שונה מגירות. הבי"ד של קנס יושב בדין כדי לעשות את חיוב הקנס - וכמבואר בשיעורים שחיוב הקנס תוצאת גמר הדין והבי"ד הוא המחייב של הקנס. ואילו עיקר הישיבה של הבי"ד בגירות היא להורות הוראה שהגירות כשרה, ובכך מקיים הבי"ד את מעשה הגירות. לכן בנוגע לזה"ז חלוק דין הבי"ד של הדיוטות בגירות מדינו בנוגע לחיוב קנס, כי מאחר שעיקר הדין של הבי"ד בגירות הוא להורות הוראה ולקיים את הגירות דין הסמוכים בגירות חלות דין של רשות הוא וכדנ"ל ברמב"ן לענין הודאות והלוואות. במקום שיש סמוכים להם לבדם ניתנת הרשות להורות ולקיים את הגירות ולא להדיוטות. לכן במקום שיש סמוכים בי"ד של הדיוטות פסול לגירות. מאידך כשאין סמוכים - כגון בזה"ז - אף להדיוטות ניתנת רשות להורות בדיני גירות. וזהו עיקר הדין דשליחותייהו קא עבדינן - שרשות להורות ניתנת להדיוטות, ומאחר שהותר להם להורות דיניהם דין, בדומה לביאור הרמב"ן בנוגע לעשוי אגיטין וב"ד של ג' בקידה"ח. בקנס לעומת זה הסמיכה מכשירה את הגברא של הדיין - שכן רק סמוך יש לו השררה וסמכות לחייב את הנידון בקנס. אבל ההדיוט פסול בגופו לדון דיני קנסות ואינו ראוי בעצם להשררה ולסמכות לחייב קנסות. שליחותייהו כו' אליבא דהרמב"ן מועילה רק לנתינת הרשות אך לא להכשיר גברא שפסול בגופו לדון דיני קנסות. ולפיכך רש"י ותוס' לפנינו (דף יד:) אמרו שאין דנין קנסות בבי"ד של הדיוטות כלל כקביעת הגמרא לקמן (פד:) "בקנסא לא עבדינן שליחותייהון" כי שליחותייהו לא מועילה להכשיר דיין הדיוט לקנס.206
ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' א"ב הל"ו) וז"ל וצריך לטבול בפני שלשה עכ"ל משמע שלבי"ד של גירות אין צריכים דיינים סמוכים. וצ"ע, שהרי הרמב"ם פסק בפ"ה מהל' סנהדרין (הל"ח) שאף הודאות והלוואות צריכים סמוכים בא"י, אלא שאפשר להדיוטות לדון בהודאות והלוואות בזה"ז משום דשליחותייהו קא עבדינן, ומ"ש גירות דכשרה לכתחילה בהדיוטות אפילו בא"י ובזמן שיש סמוכים. יתכן שסברתו היא שבי"ד של גירות אינו בי"ד המורה אך מקיים את מעשה הגירות. חלות סמיכה נוגעת רק לעניני הוראה,207 והואיל ובי"ד של גירות אינו מורה הוראה אין חבריו צריכים להיות סמוכים. ונראה דהצד שסובר שמן התורה חייב בי"ד של גירות להיות סמוכים בדיעה שהבי"ד מורה שהגיור כהלכה. א"נ שאע"פ שאין הבי"ד מורה אלא רק מקיים את הגירות בכל זאת חייב הבי"ד המגייר להיות ראוי להוראה, ורק אז יכול לקיים את הגירות.
205 כוונת רבינו זצ"ל אינה ברורה - האם ר"ל שהמומחין נתנו רשות בפירוש או"ד דמכיון דאין מומחין בבבל ממילא יש רשות מאחר דאינה פגיעה בכבודן. וממה דבעינן שכיח ואית ביה חסרון כיס משמע שהיתה רשות מפורשת ושנתנו רשות להדיוטות דוקא בדברים האלו. אך יתכן שאם אינו שכיח כו' יש פגיעה בכבוד המומחין מאחר שאין צורך כ"כ בהדיוטות. מאידך כששכיח כו' הרשות חלה מאליה.
206 מהסוגיא לקמן (פד:) לכאורה משמע שלא אמרי' שליחותייהו קא עבדינן בקנס משום שאין בו חסרון כיס. ולפי הביאור דרבינו זצ"ל אין זה סתם טעם בעלמא אלא מאחר שאין הפסד ממון לניזק וחיוב הקנס נעשה ע"י הב"ד לא דמי לנזק דעלמא שהפסד הממון מחייב את מזיק בשעת מעשה הנזק ואין חיובו תלוי בבי"ד, והוא פירוש מחודש בגמרא, ודו"ק היטב בסוגיא שם, ודברי רבינו מאירים לעינים.
207 רבינו זצ"ל הסביר באריכות בשיעוריו למס' סנהדרין כי עיקר חלות של סמיכה היא להסמיך את המוסמך בשם "רבי" ולהוותו חכם מחכמי המסורה. ובכן הוראתו נחשבת לחלות הוראה במשפטי התורה ואינה הודעת דין בעלמא. לכן לרמב"ם זקן ממרא צ"ל סמוך שתהיה המראתו מעשה הוראה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
שלשה כללות בד' מקומות. דאין כאן אלא ג' דינין ברשות הניזק חייב בכל ברשות המזיק פטור מכל בחצר השותפים חייב בח''נ בקרן ופטור על השן והרגל אבל ארבעה מקומות הן שאינן דינן שוה דיש חצר השותפין שהוא חייב בה על השן כגון דמיוחדת לחד לפירות ולשניהן לשוורין: מתני' שום כסף. כולה מתניתין מפרש בגמרא: גמ' שום זה. של נזקין: לא יהא אלא בכסף. שיהו ב''ד שמין כמה שוה הנזק מנה או מאתים וכך ישלם לו: תנינא. במתניתין להא דת''ר בברייתא וש''מ דהא ברייתא עיקר היא: פרה שהזיקה טלית. שדרסה עליה בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה''ר כגון שנתקלה בהמה בטלית ונשבר רגל פרה: אין אומרין תצא פרה בטלית. יטול את הפרה שהזיקה טליתו ולא תהא נשומית אלא הן חסר והן יותר יטלנה: אלא שמין אותה בדמים. שמין הניזקין בכסף ולפי מה שהזיק את חבירו יותר ישלם (ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם): שוה כסף. כלומר שוה כסף יפרע לו: מלמד שאין ב''ד נזקקין. ליפרע מן המזיק אא''כ יש לו קרקע דהיינו שוה כסף דמתניתין ולקמן מפרש מאי משמע: דבר השוה כל כסף. שנותנין עליו וקפריך מאי ניהו דאין להן אונאה מאי כל כסף דקאמרת דאין להן אונאה שאפילו קנאן ביותר מדמיהן שתות אין מוכר חייב להחזיר לו כדקאמרינן בפרק הזהב (ב''מ דף נו.) העבדים והשטרות והקרקעות אין להן אונאה אפילו קנאן ביותר מדמיהן: שטרות. אם מכר שטרות לחבירו אין יכול לוקח לתבוע ממנו אונאה: דבר הנקנה בכסף. בלא משיכה דקרקע נקנה בכסף בפ''ק דקדושין (דף כו.): עבד נמי נקנה בכסף. כדקתני בקדושין (דף יד.): שטרות דנקנות בכסף. לא איתפרש היכא: אלא אמר רב אשי שוה כסף. דהיינו קרקעות והכי משמע שוה כסף ישלם ולא כסף עצמו והני כולהו מטלטלים ועבדים ושטרות כסף נינהו דמצי לאמטויינהו ממתא למתא ומזדבני: שוה כסף אפי' סובין. אלמא דמטלטלין נמי גבינן לניזקין: ביתמי. קאמרינן דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום: כדאמר רבא אמר רב נחמן. במסכתא כתובות בפרק הכותב: שתפס מחיים. דאבוהון: בפני ב''ד. הכי משמע מתניתין שוה כסף בפני ב''ד שיהו קרקעותיו בפני ב''ד: פרט למוכר נכסיו. וכילה המעות ובא לבית דין שאין בית דין נפרעין מן הלקוחות: ש''מ. בתמיה והא קי''ל דאתי מלוה וטריף: אלא. להכי אתא מתניתין דב''ד מומחין דנין דיני קנסות ולא בית דין הדיוטות: ע''פ עדים. שיעידו על הנזק בב''ד שזה הזיקו: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא הוא לקמן בפרק מרובה (דף עה.):
פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה. פי' הקונטרס שהזיקו זה את זה ושמין הנזק בכסף ומי שהזיק חבירו יותר ישלם העודף וקשה דע''כ פרה שהזיקה טלית היינו בחצר הניזק או בכוונתו להזיק והוי קרן או דרך. הלוכו והוי רגל וטלית שהזיקה פרה היינו ברה''ר דהוי מטעם בור דאי אפשר לאוקמי פרה שהזיקה . טלית נמי ברה''ר ומטעם קרן דאם כן היה פטור בעל פרה כדאמר לקמן בפרק ב' (דף כ.) דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ואפילו אם נפרש שכן אירע שפרה הזיקה טלית בחצר ברשות הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה''ר אכתי מתניתין היא לקמן בפרק המניח (דף לג.) ב' שוורין תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר ח''נ מועדים משלמים במותר נ''ש וי''ל דקתני והדר מפרש ור''ת מפרש דאו או קתני כמו חלץ ועשה מאמר ונתן גט ביבמות (דף נ.) ולא בא לאשמועינן שאין אומרים שיקח כל הטלית בשביל מה שהזיקו דהא טלית בור הוא ולא משלם מגופו ועוד נמי שמעינן הא ממתניתין דהמניח אלא אומר ר''ת דאין אומרין תצא פרה בטלית בא לאשמועינן דלא כר''ע דאמר לקמן בהמניח (שם) יוחלט שור לניזק אלא יושם כרבי ישמעאל ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי דלא ס''ד דליגבי אף ע''ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי דמה שאמרה תורה מן העלייה זהו ליפות כחו של ניזק דאם אין המזיק שוה נזקו ישלם מן העלייה אבל ביתמי דאי משתלמי מן העלייה הוה פסידא דניזק דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי משתלם מגופו יגבה אפי' מיתמי דהוי כאלו תפס מחיים וה''א דמשלם מגופו ול''ג פרה שהזיקה טלה דא''כ ליתני שוורים שחבלו זה בזה כדלקמן בהמניח (שם) ודרך הש''ס להזכיר פרה וטלית כדאמרינן (לקמן דף צד:) הניח להם אביהם פרה וטלית: דבר השוה כל כסף. לאו דוקא דיתר מפלגא. יש להם אונאה כדמשמע בפרק הזהב (ב''מ דף נז:) אלא שוה כל כסף יותר ממטלטלי: עבדים ושטרות נמי ניקנין בכסף. ול''ג שטרות דאין נקנין בכסף אלא במסירה ובשטר ואפילו בחליפין נמי צ''ע ובקונטרס פירש דלא אתפרש היכא ששטרות נקנין בכסף: ביתמי. וא''ת לרב ושמואל דאית להו בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעה.) דשיעבודא לאו דאורייתא ומלוה על פה לא גבי מיורשין אפי' נכסים שיש להן אחריות אין נזקקין ויש לומר דאיירי בשעמד בדין.: שמע מינה לוה ומכר נכסיו כו'. פי' הקונטרס והא קיימא לן דאתי מלוה וטריף ותימה אי נזקין כמלוה בשטר הוא לא הוה ליה למימר ש''מ כו' אלא ה''ל למיפרך והתנן. המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואי חשיב מלוה ע''פ א''כ מאי קאמר ש''מ אין ב''ד גובין לו מהן הא פשיטא דאין גובין דהתנן המלוה חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין ואי היא גופה קדייק ש''מ דאין גובין לו מהן והוי כמלוה על פה ואע''ג דנזקין מלוה הכתובה בתורה היא וקשה למ''ד בפ''ק דערכין (דף ו:) דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא א''כ אמאי אמר לוה ומכר נכסיו. הוה ליה למימר ש''מ מלוה הכתובה בתורה לאו כשטר דמיא ומפרש ר''ת ש''מ לוה ומכר נכסיו אין ב''ד גובין לו מהם מן התורה דשיעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דליגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שיעבודא דאורייתא ובמלוה ע''פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות א''כ תיקשי הכא אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות ולא דמי למלוה על פה דהתם מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וקשה למ''ד שיעבודא דאורייתא פרק גט פשוט (ב''ב דף קעה:): פרט לבית דין הדיוטות. פ''ה לענין דיני קנסות ואע''ג דמתניתין לא איירי בקנסות למ''ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו מ''מ מרמז לנו התנא במתני' אפי' במילי דלא איירי ברישא דה''נ מפרש בסמוך ע''פ עדים פרט למודה בקנס ואח''כ באו עדים: אלא למ''ד מודה בקנס ואח''כ באו עדים דחייב מאי איכא למימר. למודה בקנס ולא באו עדים כלל לא אצטריך דמתניתין היא במרובה (לקמן דף עד:) דע''פ עצמו פטור דלא שייך תני והדר מפרש דאין מאריך שם יותר מבכאן: