דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

סוף סוף הא איתהנית [הרי נהנית]. [1]

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: מתניתין היא [משנה היא זו], כלומר: דין זה מתבאר מתוך המשנה.

שאל רב חסדא את רמי בר חמא: הי מתניתין [איזו משנה]? אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: אענה לך לכי תשמש לי [לאחר שתשמשני].

שקל רב חסדא את סודריה של רמי בר חמא וכרך ליה [קיפל את סודרו] לרמי בר חמא כדי לשמשו בכך. [2]

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: משנתנו היא, ששנינו: "אם נהנית, משלמת מה שנהנית", ומפרש לה ואזיל.

אמר רבא על רמי בר חמא:

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [עד כמה סמוך ובטוח ואין צריך לדאוג מכל רעה, מי שהקב"ה בעזרו], כלומר: סייעתא דשמיא היתה לו לרמי בר חמא, דאף על גב דלא דמי שאלתו של רב חסדא למתניתין, מכל מקום קבלה מיניה רב חסדא ולא דחאו לרמי בר חמא!

שהרי האי דמשנתנו: זה בעל הבהמה נהנה מאכילת בהמתו, וזה - בעל השעורים חסר מהנאתו של בעל הבהמה, שהרי אכלה את שעוריו - ואילו האי דרב חסדא: זה הדר נהנה, ואילו זה - בעל החצר שלא היה אמור להשכיר את חצירו - לא חסר הוא, וכל עיקר ספיקו של רב חסדא, אינו אלא משום שזה לא חסר, אבל כשזה נהנה וזה חסר, פשיטא שהוא חייב לשלם על הנאתו.

ורמי בר חמא שהביא ראיה ממשנתנו, סבר: סתם פירות ברשות הרבים - כאופן שבמשנתנו - אפקורי מפקר להו בעל הפירות ונמצא שאינו חסר. [3]

פושטת הגמרא את הספק מהא דתנן בבבא בתרא ד ב:

המקיף את חבירו משלש רוחותיו, כלומר: ראובן שיש לו שלש שדות משלש רוחותיו של שדה שמעון, והיו שלשת שדותיו גדורים מבחוץ בסמוך ךרשות הרבים -

והלך ראובן וגדר את השדה הראשונה בינה לבין שדהו של שמעון, [4] וכן את השניה, וכן את השלישית, עדיין אין מחייבין אותו [את שמעון] להשתתף בהוצאות הגדר, שהרי אינו נהנה מגדרותיו של ראובן, כי פרוץ הוא מהרוח הרביעית.

הרי משמע: הא אם גדר ראובן גם את השדה הרביעית - שאף היא היתה קנויה לו, וכבר נהנה שמעון מהגדר, שהרי שדהו גדורה מכל רוחותיו - מחייבין אותו [את שמעון הניקף] להשתתף בהוצאות כל הגדר -

הרי שמע מינה: זה - שמעון הניקף - נהנה, וזה - ראובן המקיף - לא חסר בשביל שמעון, שהרי אף ללא שמעון היה צריך הוא לגדור את שדותיו, ומכל מקום שמעון חייב לשלם על הנאתו.

ודחינן: שאני התם, דאמר ליה ראובן לשמעון: את גרמת לי היקיפא יתירא [השדה שלך שהיא בתוך שדותי, גרמה לי לעשות היקף מחיצות נוסף], כלומר: חסר הוא ראובן בשביל שמעון, [5] שהרי אילו לא היה לשמעון שדה בתוך שדותיו של שמעון הרי די היה לו לראובן במחיצות החיצוניות שעשה, ונמצא שזה נהנה וזה חסר. [6]

תא שמע מהמשך אותה משנה, ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור:

שהרי שנינו שם: אמר רבי יוסי: אם עמד ניקף [7] [שמעון] אחר שגדר ראובן משלש רוחותיו של שמעון, וגדר בעצמו את הרוח הרביעית של שדהו, מגלגלין עליו - על שמעון - את הכל, כלומר: צריך הוא להשתתף בהוצאות של שלשת הגדרות הראשונות, ומשום שגילה דעתו שמעונין הוא בגדרות מסביב לשדהו.

הרי משמע: טעמא דגדר ניקף, אז מחייבים אותו להשתתף, הא אם גדר המקיף את הרוח הרביעית, וכגון שקנה שדה נוספת מרוח רביעית וגדרה, פטור שמעון הניקף מלהשתתף בהוצאת הגדרות, ואף שנהנה הוא מגדרותיו של ראובן, מכל מקום פטור הוא כשלא גילה שמעון דעתו שהוא מעונין בגדרות -

הרי שמע מינה: זה שמעון נהנה, וזה ראובן לא חסר, פטור. [8]

כלומר: הרי ודאי דבהכי פליגי חכמים המחייבים את שמעון כשגדר ראובן את הרביעית, ורבי יוסי הפוטר [כשלא גילה דעתו]; שחכמים סוברים: "זה נהנה וזה חסר" הוא, שהרי גרם לו שמעון היקיפא יתירתא, ואילו רבי יוסי סובר: אין זה חשוב חסרון לחייב את שמעון על הנאתו; אבל לכולי עלמא: "זה נהנה וזה לא חסר", פטור. [9] ודחינן: לעולם "זה נהנה וזה לא חסר, חייב", ושאני התם גבי גדר שאין שמעון מחוייב להשתתף ואף שנהנה, משום דאמר ליה שמעון לראובן: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא [אני איני יכול לעשות גדר אבנים יקרה כזו שעשית, ודי לי בגדר של קוצים שמחירה זוז אחד בלבד], כלומר: די לי בשמירה פחותה וזולה יותר כדי להבדיל ביני לבינך, ואיני רוצה להשתתף בהוצאותיה של גדר אבנים יקרה.

תא שמע ממשנה בבבא מציעא קיז א, ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור:

דתנן: הבית והעלייה של שנים [לראובן בית, ולשמעון עלייה] שנפלו, ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות את ביתו כדי שיוכל הוא לבנות את העלייה על ביתו, והוא - בעל הבית - אינו רוצה לבנות:

הרי בעל העלייה בונה [בית, ויושב בה] [את הבית עד התקרה התחתונה, ויושב בעל העלייה בתוכו], עד שיתן לו - בעל הבית לבעל העלייה - את יציאותיו שהוציא על בנין הבית, ואז יצא בעל העלייה מן הבית, ויבנה את עלייתו.

ומכאן לומדת הגמרא ש"זה נהנה וזה לא חסר, פטור", שהרי:

יציאותיו הוא דמחייב ליה בעל הבית, הא שכרו, לא.

כלומר, חייב הוא בעל הבית לשלם לבעל העלייה את כל יציאותיו, ואינו מנכה לו שכר דירה שישב בעל העלייה בביתו, הרי שמע מינה:

זה - בעל העלייה - נהנה מדירתו בבית, שאם לא כן היה צריך לשכור לו דירה אחרת, ואילו זה - בעל הבית - לא חסר, שהרי הוא לא היה מעוניין כלל בבניית הבית, פטור הנהנה.

ודחינן: שאני התם גבי בית ועלייה, שלכך אין בעל העלייה משלם על דירתו בבית, משום דביתא לעלייה משתעבד [הבית משועבד הוא לעליה] לבנותה על גביו ולסובלה, ולפיכך הדין עם בעל העלייה לדור בבית.

תא שמע מהמשך המשנה שם: רבי יהודה - נחלק על חכמים הסוברים שאין בעל העלייה צריך לשלם לבעל הבית שכר דירה - ואומר:

אף זה [בעל העלייה] דר בחצר חבירו [בעל הבית] שלא מדעתו, [10] צריך להעלות לו שכר.

הרי שמע מינה: "זה נהנה וזה לא חסר", חייב.

כלומר: הרי ודאי שבכך נחלקו חכמים ורבי יהודה, שלדעת חכמים אינו חייב לשלם שכר דירה משום שביתא לעלייה משתעבד, ואילו רבי יהודה חולק על סברא זו, אבל לכולי עלמא: "זה נהנה וזה לא חסר", חייב.

ודחינן: שאני התם בבית חדש שדר בו בעל העלייה, שהוא חייב לשלם משום שבעל הבית חסר את השחרוריתא דאשייתא [שחרוריות הקירות], שכן השימוש הראשוני בבית חדש, משחיר את הקירות ומחסרם. [11]

אבל ספיקו של רב חסדא היה במי שדר בבית ישן של חבירו שאינו מחסר לו כלום, וספק זה עדיין לא נפשט.

שלחוה - לספיקו של רב חסדא - בי רבי אמי, ואמר רבי אמי: ודאי פטור הוא מלשלם, שהרי: וכי מה עשה לו הדייר לבעל החצר, ומה חיסרו, ומה הזיקו!? [12] ורבי חייא בר אבא - ששלחו אף אליו את ספיקו של רב חסדא - אמר: נתיישב בדבר [נעיין בדבר], הדר שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא [חזרו ושלחו את השאלה אל רבי חייא בר אבא], אמר, תמה רבי חייא: כוליה האי שלחו לי ואזלי [כל כך הרבה שולחים הם אלי]!? והרי אילו אשכחי בה טעמא, מי לא שלחנא להו [אילו היתה לי פשיטות בדבר, וכי אטו לא הייתי שולח להם]!?

אתמר, שנחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן בספיקו של רב חסדא:

רב כהנא אמר רבי יוחנן: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר, כי "זה נהנה וזה לא חסר, פטור".

רבי אבהו אמר רבי יוחנן: צריך להעלות לו שכר, כי "זה נהנה וזה לא חסר, חייב".

אמר רב פפא:

הא דרבי אבהו משמו של רבי יוחנן, לאו בפירוש איתמר, לא אמר כן רבי יוחנן בצורה מפורשת, אלא מכללא איתמר, כלומר: משמעות היתה לו לרבי אבהו שכך היא דעתו של רבי יוחנן; דתנן במסכת מעילה:

בשני אופנים מועל האדם בהקדש:

האחד: על ידי הוצאה מרשות לרשות.

השני: על ידי הנאה.

נטל הגזבר לעצמו אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל. [13]

נתנה הגזבר לחבירו, הוא הגזבר מעל במה שנתנה לחבירו, ואילו חבירו לא מעל לכשישתמש בה, שהרי כבר יצא ההקדש לחולין במעילתו של הנותן. [14]

בנאה הגזבר - לאבן או לקורה של ההקדש - לתוך ביתו, הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה שוה פרוטה, שכל הנהנה מן ההקדש, מעל.

ואמר שמואל: זו ששנינו "בנאה לתוך ביתו, הרי זה לא מעל", והוא שהניחה כמות שהיא על פי ארובה לסותמה, ולא קבעה שם, שאין כאן שינוי.

ויתיב רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן [יושב היה רבי אבהו לפני רבי יוחנן], וקאמר משמיה דשמואל:

זאת אומרת, ממה ששנינו: הדר תחת אבן או קורה של הקדש, הרי זה מעל - יש ללמוד: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, שאם לא כן לא היה מועל זה שדר ונהנה מן ההקדש. [15]

ושתק ליה [שתק רבי יוחנן ולא ענהו].

איהו - רבי אבהו - סבר: מדשתיק ליה רבי יוחנן, ודאי מודה ליה שאכן יש מכאן ראיה שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולכן אמר רבי אבהו שכן סובר רבי יוחנן.

ואולם מבארת הגמרא, שלא היא [אין הדבר כן], כי שתיקתו של רבי יוחנן לא היתה הודאה לדברי רבי אבהו, אלא אשגוחי הוא דלא אשגח ביה רבי יוחנן [לא התיחס רבי יוחנן לדברי רבי אבהו], ומשום שלדעתו אין מכאן ראיה, וכדרבה; דאמר רבה:


הערות

[1] כתבו התוספות, שאפילו לדעת הסובר בבבא בתרא יב ב ש"כופין על מדת סדום", מכל מקום שאני הכא, שהיה יכול למונעו מתחילה לדור בביתו; וראה בהערה לעיל בשם ה"פני יהושע", ובמה שהובא שם מדברי התוספות בבבא בתרא יב ב.

[2] א. כתב ב"שערי ישר" בהקדמה [ד"ה ולכן אקוה]: שמעתי דבר נאה ומתקבל בשם גיסי המנוח הרה"ג מוה"ר שלמה זלמן בהר"ר קלמן אבעל מטעלז, שהנה לכאורה בהשקפה ראשונה נראה הדבר מתמיה, שביקש ממנו לשמש אותו; וביאר את הענין, שבדבר הצריך עיון ויגיעה תלוי עיקר הדבר אם המתלמד מאמין במעלת מלמדו, כי אז אם לא יבין בראשונה יתלה החסרון בעצמו, ויוסיף ליגע את עצמו, ואז יבין באחרונה, אבל אם דברי המלמדו קלים בעיניו ולא שוה לו להתאמץ ולעמול בהם, כי אז, אם לא יקבל את הדברים במושכל הראשון, יניחם או יבטלם בלבו, ולכן כאשר ידע רמי בר חמא את עומק הענין שרצה ללמדו, לא רצה ללמדו עד שיתאמת לו שרב חסדא משתוקק להתלמד ממנו כתלמיד לרב, ולכן לא לימדו עד ששימש אותו כתלמיד לרב; וראה במהר"ץ חיות, שביאר את הענין באופן אחר. ב. ב"משנה למלך" [עבדים ג ח], ביאר, שאם כי רב חסדא כהן היה, ואסור להשתמש בכהן, מכל מקום נשתמש בו רמי בר חמא, משום דבשכר שרי כמו שכתב הסמ"ג, והשכר היה, שפירש לו את המקור ממשנתנו.

[3] הגמרא צריכה ביאור, שהרי אם כפשוטו שבעל הפירות מפקיר את הפירות, אם כן למה ישלם לו בעל הבהמה, והרי לא ממנו נהנה אלא מן ההפקר! ? וכתבו התוספות: "לא לגמרי [מפקיר אותם], דאם כן, אפילו מה שנהנית לא משלם, אלא מתייאש מהם, שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם, עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית", וראה מה שכתב בזה המהר"ם [וב"תרומת הכרי" סימן שסג ה, כתב עליו שאין דבריו ברורים, ראה שם]. וב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ש כתב: "כתבו בתוספות וכו', אלא מתיאש מהם וכו' עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית, ואם היה נוטלן וזורקן לאיבוד היה משלם כפי שוויים לפי מה שנתייאש מהם, ואם אכלתן בהמה משלם מה שנהנית, ומה שמשלם יותר מכדי שוויים היינו זה נהנה וזה לא חסר", [ויש כאן חידוש: א. שייך יאוש להפחית את ערך הדבר. ב. אילו היה נוטל בעל הבהמה את השעורים ומאכילן לבהמתו, לא היה חייב אלא כפי ערכן לאחר יאוש, וכשנטלתן בהמתו ונהנית בהם, הרי הוא חייב לשלם יותר עד כדי ערך ההנאה]. וראה עוד שם שהאריך בדברי התוספות, ובתוך דבריו הקשה: הרי מבואר בהמשך הסוגיא [לרוב הראשונים], שמשום חסרון קצת הרי הוא חייב על כל ההנאה, ואף שהוא יותר מכדי חסרונו [ראה בהערות בעמוד זה גבי שחרוריתא דאשייתא], ואם כן מה בכך שלא יגיעו לדמי מה שנהנית, מכל מקום הרי די בחסרון קצת כדי לחייבו על כל ההנאה; וראה מה שביאר שם; וראה עוד ב"חידושי רבי שמעון" סימן יט אות ד, מה שכתב בביאור דברי התוספות בשני אופנים.

[4] כן היא שיטת רש"י, והתוספות פירשו באופן אחר, ויתבאר בהערה 6.

[5] בפשוטו יש ללמוד מכאן, שאין צריך שיתחסר ראובן בשביל הנאתו של שמעון, שהרי לא משום הנאתו של שמעון התחסר ראובן בהיקף היתר.

[6] התוספות תמהו על פירושו של רש"י, שמבאר את הנידון בהשתתפות בגדרות שבין ראובן לשמעון, ומשום דלפי זה הרי פשיטא שהוא חסר, כי כל עיקר הצורך לעשות גדירות ביניהם, אינו אלא משום שהשדה שבמרכז בבעלותו של שמעון היא, ונמצא ראובן חסר בשביל שמעון; ועוד העירו, שלשון "היקיפא יתירתא" משמע תוספת על ההיקף, ולא היקף שלם נוסף. ולכן פירשו התוספות, שהנידון הוא בהשתתפות שמעון בגדרות החיצוניות, ומה שאמרו: "את גרמת לי היקיפא יתירתא" היינו שמציאות שדהו של שמעון בין שדותיו של ראובן מגדילה את ההיקף של שדות ראובן, וזה הוא חסרונו של ראובן. ולפי פירושם של התוספות יש לדון, אם משום החסרון המועט של היקף היתר, מתחייב הוא לשלם על כל הנאתו, או שמא אינו מחוייב לשלם אלא על ההנאה שכנגד החסרון, אבל על ההנאה שמעבר לזה, הרי הוא בכלל "זה נהנה וזה לא חסר", וענין זה הוא ביסודו מחלוקת הראשונים וכפי שכבר נזכר לעיל, ויבואר בהערות להלן בעמוד זה גבי "שחרוריתא דאשייתא".

[7] כתבו התוספות, שאין תיבת "ניקף" מלשון המשנה, וביאור המשנה תלוי בלשונות שנתבארו בגמרא שעל המשנה שם, וראיית הגמרא כאן, היא לפי אותו לשון שמפרש את המשנה "עמד ניקף".

[8] ביארו התוספות, שמכל מקום אם גדר את הרביעית וגילה דעתו "דניחא ליה בהוצאה" הרי הוא חייב; ולא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם"; [ובביאור הסברא בזה, ראה מה שכתב ב"חידושי רבי שמעון" סימן כ אות ב, וב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן יח בתחילת הדברים במוסגר]. ומבואר מדברי התוספות, שאם גילה דעתו שהוא רוצה לדור בשכר, הרי הוא חייב אף על פי שבעל החצר לא חסר, וראה מה שיתבאר בזה לקמן כא א בהערות, גבי "השוכר בית מראובן, מעלה שכר לשמעון".

[9] נתבאר על פי התוספות.

[10] א. בביאור לשונו של רבי יהודה, ראה ברש"י שם, ובמה שכתוב שם על הגליון. ב. המשך דברי רבי יהודה במשנה שם, הם: "אלא בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, ומקרה את העלייה, ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו", פירוש: היות ויש לו עלייה, אם כן אינו חשוב נהנה, ולכן אינו משלם לבעל הבית שכר דירה על שיושב בבית; וראה בהערה בהמשך הענין.

[11] א. נחלקו הראשונים, אם מתוך שמחסר הוא לו על ידי הנאתו אפילו חסרון כלשהו כשחרוריתא דאשייתא, הרי זה בכלל "זה נהנה וזה חסר", ומשלם הוא לו את ערך כל הנאתו, או שמא אין הוא משלם לו אלא את ערך החסרון. דעת התוספות כא א ד"ה ויהבי, הרא"ש סוף סימן ו, רשב"א ד"ה שאני, נמוקי יוסף [ט סוף עמוד א מדפי הרי"ף] בשם הרא"ש והריטב"א, ושו"ת הריב"ש סימן תנו, שחייב הוא לתת לו את כל הנאתו. ודעת הרמ"ה [ראה "נמוקי יוסף" שם, משמו], וכן הביא המגיה לרשב"א הנדמ"ח בשם הראב"ן, שאינו משלם לו אלא כערך חסרונו, [וראה "נודע ביהודה" תניינא חושן משפט סימן כד, שלמד מהשמטת הרמב"ם, שהוא סובר כהרמ"ה] ; ומיהו מבואר ב"קצות החושן" סימן שסג סק"ד, שאף לדעת הרמ"ה אין החיוב משום "מזיק", אלא שחייב הוא על הנאתו כפי ערך החסרון [וראה שם שביאר את הטעם למה באמת אינו חייב מטעם מזיק, וראה מה שכתב על זה ב"חידושי רבי שמואל" סימן יח אות ד במוסגר]. ב. ב"נמוקי יוסף" כתב לסייע דעת הסוברים שהוא חייב לשלם את כל ההנאה "ומסתייע מהא דאמר מגלגלין עליו את הכל", וכוונתו, שהרי בגדר המקיף את הרביעית מבואר בגמרא שמחייבין אותו משום ד"את גרמת לי היקיפא יתירתא", ומשמע שמחייבים אותו משום כך להשתתף בבל ההוצאה של הגדרות, והוא סובר כשיטת התוספות שהנידון הוא על המחיצות החיצוניות, שלא גרם לו אלא קצת חסרון שהגדיל את ההיקף, ומכל מקום מגלגלין עליו את הכל. וראה בב"ח סוף סימן קנו, שלפי פירושו בדברי הרמ"ה שהביא הטור, מבואר באמת, שאין הניקף משלם לו אלא את החסרון, דהיינו מה שגרם לו היקף יתר, והרמ"ה בזה לשיטתו, וראה שם בטור. ג. הקשה הרשב"א על שיטת הרי"ף [שהובאה בהערות בעמוד א], הסובר, שהדר בחצר חבירו דקיימא לאגרא [שבעל החצר חסר] והשוכר הוא גברא דלא עביד למיגר, חייב לשלם לו מפני שחסרו; דאם כן תיקשי סיפא של המשנה [הובא בהערות לעיל] דמבואר שם, שאם בנה בעל העלייה את העלייה, הרי זה יושב בבית ואין בעל הבית מנכה לו שכר דירה, ולשיטת הרי"ף, כיון שחיסרו "שחרוריתא דאשייתא", אם כן צריך לשלם אף אם הוא לא נהנה. והנה לעיל בהערות נתבאר בשם ה"נמוקי יוסף", שלדעת הרי"ף החיוב הוא מטעם מזיק, ואם כן יסוד מחלוקת הרי"ף והתוספות היא, אם מה שמונע ממנו מלהשכיר את החצר הוי בכלל "מזיק" או לא; ומיהו מדברי הרשב"א נראה שאינו מפרש כן, שהרי אם כן מה הקשה מכאן, שהרי ממה נפשך: אם סובר הוא בסברא ש"שחרוריתא דאשייתא" הוי "מזיק", אם כן גם בלי דברי הרי"ף תיקשי, למה אינו מנכה לו "שחרוריתא דאשייתא", והרי מזיק הוא, ואם סובר הוא ש"שחרוריתא דאשייתא" אינו בכלל מזיק [וכדעת ה"קצות החושן"], או שהוא סובר שבאמת מנכה לו בעל הבית את ה"שחרוריתא דאשייתא", אם כן מה קשה לו על הרי"ף, והרי גם הרי"ף לא אמר אלא שהוא משלם מטעם מזיק את מה שחיסר לו. ומזה נראה בפשוטו בהדיא, שהרשב"א מבין בדעת הרי"ף שבמקום שחיסרו הרי הוא חייב על ההנאה ואף שהוא לא חשוב "נהנה" כיון שהוא גברא שלא עביד למיגר, ודלא כדמשמע מפשטות ה"נמוקי יוסף", וראה מה שכתב בביאור דברי הרשב"א בחידושי רבי שמואל" סימן יח.

[12] ראה ב"תורת חיים", ביאור כוונת הגמרא בשילוש הלשון.

[13] בגמרא חגיגה י ב הובאה משנה זו, ואיתא התם: "מכדי מישקל שקלה [והרשב"א גורס כאן: "מכדי מיגזל גזליה"], מה לי הוא ומה לי חבירו"! ? ומפרש התם, "כדשמואל: "הכא בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן, דכל היכא דמנחא ברשותיה דידיה מנחה", ופירש שם רש"י: אפילו קודם שנטלה לעצמו, הרי היתה מונחת ברשותו, נמצא שלא עשה שום שינוי, שיצא על ידי זה מרשות ההקדש, ועל דרך זה פירש רש"י כאן. וראה בתוספות, שכתבו: "דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא, והכא הוא סבור ששלו הוא", כלומר: אין כאן כוונת הוצאה מרשות לרשות, ולכן אינו מועל עד שיתנה לחבירו, כי אז יש כאן כוונת הוצאה מרשותו לרשות חבירו, ובאופן זה מועלים בהקדש.

[14] נתבאר על פי רש"י בחגיגה י ב; וכתב רש"י כאן: נתנה לחבירו: קנייה חבירו, דגזבר יש לו רשות ליתן, וזה שהוציאו לחולין מעל", וכוונתו צריכה ביאור, שהרי כל המוציא הקדש לחולין מעל.

[15] ב"קובץ הערות" [סימן נב אות יג] הביא בשם התוספות בכמה מקומות, שגדר מעילה הוא, שמשלם ממון שגזל הקדש, וכתב, שכדבריהם מוכח להדיא בסוגייתנו, דאי נימא דחיוב מעילה אינו משום גזל ממון, אין ראיה כלל מחיוב מעילה לתשלומי הדיוט, וראה עוד שם. וראה ב"שערי ישר" שער ג פרק כג ד"ה ולענין, שכתב לבאר, ש"האיסור ליהנות משל הקדש הוא ענין בפני עצמו, והתשלומים בפני עצמו, והנה חיוב תשלומים נלענ"ד דהוא לעולם מדין "זה נהנה וזה חסר", דמזיק הקדש לעולם פטור, ואינו חייב רק בנהנה, ובנהנה הוי הדין כמו בהדיוט, משום "זה נהנה וזה חסר", כמו דמוכח בפשטות מסוגייתנו דמדמה זה לזה", וראה עוד מה שהביאו בענין זה ב"ספר המפתח".

הא איתהנית [הרי נהנית] מרכושי, שהרווחת על ידי כך את מה שהיית צריך לשלם עבור שכירת חצר?

אמר ליה [לו] רמי בר חמא: בעיה זו אינה בעיה חדשה, אלא מתניתין [משנתנו] היא, שבמשנה יש כבר תשובה לשאלה זו. שאל אותו רב חסדא: הי מתניתין [איזו, היכן, במשנתנו] היא נמצאת? אמר ליה [לו] רמי בר חמא: לכי תשמש לי [כאשר תשרת אותי] במשהו, אומר לך היכן נמצא הדבר במשנה. שקל סודריה כרך ליה [לקח רב חסדא את סודרו של רמי בר חמא וכרך אותו] שיהא זה כדרך שימוש. אמר ליה [לו] רמי בר חמא, זו היא המשנה (משנתנו): אם נהנית משלמת מה שנהנית, משמע שבעל הבהמה משלם עבור הנאתה בכל מקרה. ואף הדר בחצר עליו לשלם על הנאתו.

אמר רבא: כמה לא חלי [חושש] ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [אדם שאדוניו, הקדוש ברוך הוא, מסייע לו] שיתקבלו דבריו. דאף על גב דלא דמי למתניתין קבלה מיניה [שאף על פי שאין השאלה דומה למשנתנו קבלה רב חסדא ממנו, מרמי בר חמא], כי האי [זה] במשנתנו הוא מקרה של זה נהנה וזה חסר, שהרי כאשר אוכלת הבהמה את הפירות מחסרת היא מן הפירות, ואילו האי [זה], הדר בחצר שאינה עומדת להשכרה, זה נהנה וזה לא חסר הוא.

ושואלים: ורמי בר חמא עצמו, כיצד השווה דברים שאינם דומים? ומסבירים: לדעתו סתם פירות המונחים ברשות הרבים אפקורי מפקר להו [מפקיר אותם] בעליהם ואינו סבור שיוכל עוד ליהנות מהם, ולכן כאשר אכלתם בהמה אין זה נחשב לו כמי שחסר, ועל כן אפשר לדמות זאת לבעיית זה נהנה וזה לא חסר בדייר הגר בחצר.

מכל מקום מנסים להביא ראיה נוספת, תנן [שנינו במשנה]: המקיף את חבירו משלש רוחותיו, שיש לו שדות משלושה צדדים של שדה חבירו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית — אין מחייבין אותו, את בעל השדה הפנימית להשתתף בתשלום עבור הגידור, למרות ששדהו גדורה בשלושה צדדים, שכן הוא יכול לומר שאינו נהנה מגידור זה כיון שעדיין צד אחד בשדהו פרוץ. ונדייק: הא [הרי] אם הקיפו שדות המקיף את שדה הניקף לגמרי, וגדר גם את הרוח הרביעית — מחייבין אותו, את בעל השדה הפנימית לשלם.

שמע מינה [למד מכאן] זה נהנה וזה לא חסר — חייב, שהרי הדר בפנימית נהנה, והמקיף לא חסר, שהרי בין כה וכה גידר את שדותיו, ובכל זאת חייב! ודוחים: שאני התם דאמר ליה [שונה שם המצב, שכן יכול לומר לו המקיף למוקף]: את [אתה] גרמת לי הקיפא יתירא [הקפה מרובה], שהרי לולא השדה שלך שם לא הייתי צריך לגדור בין השדות שלי, ואם כן אתה הוא שגרמת לי את ההוצאה הנוספת, והרי זה דומה קצת ל"זה נהנה וזה חסר" שדינו של זה שנהנה לשלם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר באותה משנה, אמר ר' יוסי: אם עמד ניקף, כלומר, בעל הקרקע שהיתה מוקפת וגדר את המחיצה הרביעית בעצמו — מגלגלין עליו את הכל, לשלם גם עבור גידור המחיצות הקודמות, שהרי הוכיח במעשהו שהוא מעונין בגידור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא משום] שגדר ניקף, שהוא עצמו עשה את הגדר, הא [הרי] אם היה גודר אותה מקיף — היה הניקף פטור,

שמע מינה [למד מכאן] שזה נהנה וזה לא חסר — פטור! ודוחים: שאני התם [שונה שם] דאמר ליה [שיכול הניקף לומר לו, למקיף]: לדידי סגי [לי עצמי די] לי בנטירא בר זוזא [בשמירה בת דינר אחד], כלומר, במחיצה כלשהי, ואינני מעונין בעצמי במחיצה חזקה ויקרה כזו שאתה בנית.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה אחרת: הבית והעלייה (קומה שניה) של שנים שלאחד שייכת הקומה התחתונה ולאחר שייכת העלייה, שנפלו, וצריך לבנות הכל מחדש, אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות את הבית, על מנת שהוא יוכל לבנות את העלייה שעל גבי הבית, והוא אינו רוצה — הרי בעל העלייה בונה בית ויושב בה, בבית, עד שיתן לו בעל הבית יציאותיו (הוצאותיו) שהוציא על בנין הבית, ורק אז יוצא ובונה לעצמו את העלייה.

ונדייק: יציאותיו הוא דמחייב ליה [שמחויב לו] בעל הבית לשלם, הא [הרי] את שכרו, שכר הדירה עבור מה שהשתמש בינתיים בבית — לא מנכה לו בעל העלייה מחשבון ההוצאות. שמע מינה [למד מכאן] כי זה נהנה וזה לא חסר — פטור, שהרי בעל העלייה נהנה מן הדירה, ובעל הבית אינו חסר, שהרי אומר שאינו זקוק לבית זה! ודוחים: שאני התם דביתא [שונה שם שהבית] לעלייה משתעבד, שהרי הקומה התחתונה עשויה היתה לשמש בסיס לעליונה, ולכן חייב בעל הבית לתת לו מקום דירה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא באותו ענין, ר' יהודה אומר: אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — צריך להעלות לו שכר. שמע מינה [למד מכאן]: זה נהנה וזה לא חסר — חייב! ודוחים: משם אין להביא ראיה גמורה למקרה שאנו דנים בו, כי שאני התם [שונה שם] שאפשר לטעון שיש לבעל החצר חסרון משום שחרוריתא דאשייתא [השחרת הקירות], שאדם המשתמש בבית גורם להשחיר את קירות הבית, והרי איפוא בעל הבית חסר. ואילו שאלתנו היתה באופן של זה נהנה וזה לא חסר. שאלה זו לא נפתרה איפוא.

שלחוה את הבעיה הזו אל בי [בית מדרשו] של ר' אמי לשאול מה דעתו בענין הדר בחצר חבירו שאינה עומדת להשכרה, אמר ר' אמי: וכי מה עשה לו דייר זה, ומה חסרו, ומה הזיקו? ולדעתו אם מישהו נהנה בלי שהאחר יפסיד דבר — אינו משלם לו. ר' חייא בר אבא אמר כאשר נשאל שאלה זו: נתיישב (נחשוב) בדבר. הדר [חזרו] ושלחוה לשאלה זו קמיה [לפני] ר' חייא בר אבא. אמר: כוליה האי שלחו [כל כך שולחים] לי ואזלי [והולכים], אילו אשכחי [אם הייתי מוצא] בה טעמא [טעם, תשובה מספקת] וכי לא שלחנא להו [הייתי שולח להם]? אלא כיון שלא עניתי משמע שלא מצאתי עדיין תשובה לדבר.

אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בנושא זה, רב כהנא אמר בשם ר' יוחנן: אינו צריך להעלות לו שכר, ואילו ר' אבהו אמר בשם ר' יוחנן: צריך להעלות לו שכר.

אמר רב פפא: הא [מסורת הלכה זו] של ר' אבהו בשם ר' יוחנן לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמרה] אלא מכללא אתמר [מכלל הדברים נאמרה], שרק מכלל (מתוך) דברים שאמר ר' יוחנן הסיק ר' אבהו מסקנה זו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: גזבר של הקדש שנטל לעצמו אבן או קורה של הקדש — הרי זה לא מעל, שעצם נטילת האבן או הקורה על ידי הגזבר אינה נחשבת הוצאה מרשות הקדש, שהרי הגזבר מחזיק תמיד ברכוש זה.

נתנה הגזבר לחבירו במתנה — הוא, הגזבר, מעל משום שהוציאה מרשות הקדש, וחבירו לא מעל לפי שעדיין לא השתמש בה. בנאה הגזבר עצמו לתוך ביתו — הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה כדי שוה פרוטה, שכיון שנהנה ממנה בממון שיש לו ערך — מעל.

ואמר שמואל: והוא שהניחה על פי ארובה. שאם היה מניח את האבן בתוך אבני הבנין הרי עצם הבניה היתה כבר מעילה, משום שעושה שינוי באבן, אולם כאשר מניח את האבן במקום שאפשר להחזירה, כל עוד לא דר תחתיה — אין זו קרויה מעילה.

ויתיב [וישב] ר' אבהו קמיה [לפני] ר' יוחנן וקאמר משמיה [ואמר משמו] של שמואל: זאת אומרת, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו (מרצונו ורשותו) של חבירו — צריך להעלות (לשלם) לו שכר, שהרי אותו גזבר שדר תחת הקורה של ההקדש לא חיסר דבר מן הקורה, ואולם כיון שנהנה ממנה — הרי זה מעל. ושתק ליה [לו] ר' יוחנן.

איהו [הוא] ר' אבהו סבר מדשתיק [ממה שהוא שותק] משמע שמודה ליה [לו] למסקנה זו, ולכן אמר אחר כך את הדברים בשם ר' יוחנן. ולא היא, אין הדבר כן, ומה ששתק ר' יוחנן היה מפני שאשגוחי לא אשגח ביה [השגיח בו] בר' אבהו לסתור את דבריו. ור' יוחנן סבור (כפי שרב כהנא אמר בשמו) שדייר שלא מדעת שאינו מחסר את הבעלים אינו צריך להעלות לו שכר.

וטעמו של דבר שגזבר ההקדש נידון כמועל על הנאה זו הוא כדברי רבה, שכן אמר רבה: הקדש שנהנה ממנו שלא מדעת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

You have derived benefit from my property, as by living there you saved the money you otherwise would have had to pay in order to rent out a different courtyard, and therefore you must pay me for the benefit you derived.

Rami bar Ḥama said to him: This dilemma is not new; rather, it is discussed in the mishna, and the mishna already provided a solution. Rav Ḥisda asked him: To which mishna are you referring? Rami bar Ḥama said to him: After you serve me, I will tell you. Rav Ḥisda took hold of Rami bar Ḥama’s scarf [suderei] and folded it, as an act of service. Rami bar Ḥama then said to him: This is the mishna: If the animal derives benefit, the owner of the animal pays for the benefit that the animal derived. This demonstrates that one who derives benefit must pay for the benefit he derives, even if the injured party is not entitled to payment for his loss.

Rava said: How little does a man who has the assistance of his Lord have to worry or be concerned about the possibility that his opinion may not be accepted, as even though the dilemma that was raised is in fact not similar to the case in the mishna quoted by Rami bar Ḥama, Rav Ḥisda nevertheless accepted it from him. This case in the mishna, about the animal eating produce in the public domain, is where this one derives benefit and that one suffers a loss, and that case of the squatter living in the courtyard, is where this one derives benefit and that one does not suffer a loss.

The Gemara asks: And what does Rami bar Ḥama think? Why does he equate the two cases? The Gemara explains: He holds that if produce is left in the public domain without specification with regard to its ownership, it is assumed that the owner has rendered it ownerless. The owner does not expect to derive benefit from the produce, and therefore when the animal ate it he suffered no loss. Consequently, it is a case where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, and it is comparable to the case of the squatter in the courtyard.

The Gemara attempts to cite conclusive evidence from another case: We learned in a mishna (Bava Batra 4b): If one’s fields surround the fields of another on three sides, and he fenced in the first, the second, and the third field, thereby providing protection also to the other man’s field, the court does not obligate the owner of the inner field to share in the costs of the fence, as he can claim that he does not derive benefit from it, since his field remains exposed on the fourth side. The Gemara infers: But this indicates that if his fields surrounded the inner field on all four sides, and the owner of the outer fields fenced the field on the fourth side as well, the court does obligate the owner of the inner field to share in the expenses.

The Gemara suggests: Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is obligated to pay for that benefit. In this case, the owner of the inner field benefits from the fence while the owner of the outer field does not suffer a loss, because in any event he would have needed to build those fences, and the owner of the inner field is obligated to share in the expense. The Gemara rejects this: It is different there because the owner of the outer field can say to the owner of the inner field: Your field caused me to have to build the fence with a larger circumference than I would have otherwise needed to had your field not been there, and therefore your field caused me an additional expense. This case is therefore similar to those where this one derives benefit and that one suffers a loss.

The Gemara attempts another resolution: Come and hear a proof from the continuation of that mishna. Rabbi Yosei said: If the owner of the surrounded, i.e., inner, field arose and enclosed the fourth side on his own, the court imposes upon him the obligation to pay his share of all of it, as through his actions he demonstrated that he was interested in having the fence installed. The Gemara infers from this: The reason the court imposes upon him the obligation to pay his share of all of it is because the owner of the surrounded field arose and enclosed the fourth side himself. By inference, had the owner of the surrounding field built the fourth fence, the owner of the inner field would be exempt.

The Gemara suggests: Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is exempt. The Gemara rejects this: It is different there because the owner of the inner field can say to the owner of the surrounding fields: For me, the protection of a fence worth a dinar would have been sufficient; I did not wish to pay for such an expensive fence.

The Gemara attempts another resolution: Come and hear a proof from a mishna (Bava Metzia 117a): If a house and its upper story, which belonged to two separate people, collapsed, necessitating that the entire structure be rebuilt, and the owner of the upper story told the owner of the lower story of the house to build the lower story again so that he could rebuild the upper story, but the owner of the lower story does not want to do so, the owner of the upper story may build the lower story of the house and live in it until the owner of the lower story will pay him for his expenses, and only then will he be required to vacate the lower story of the house and build the upper story.

The Gemara infers: It is all of his expenses that the owner of the lower story of the house is obligated to pay him, and he does not subtract from the amount compensation for rent for the time that the owner of the upper story lived in the lower story of the house. Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is exempt, as the owner of the upper story derived benefit from living in the lower story, while the owner of the lower story did not suffer a loss, since he said he did not need it. The Gemara rejects this proof: It is different there because the lower story of the house is subjugated to the upper story, because it also serves as the foundation of the upper story, and therefore the owner of the lower story of the house is obligated to provide lodging to the owner of the upper story in the interim.

The Gemara attempts another resolution. Come and hear a proof from the continuation of the mishna, in which Rabbi Yehuda disagrees with the first tanna and holds that the owner of the upper story may not reside in the lower story of the house without payment. Rabbi Yehuda says: A proof that the owner of the upper story must pay rent is from the halakha that even this one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent. Conclude from the mishna that when this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is obligated to pay. The Gemara rejects this: It is different there, as there it is possible to claim that the owner of the lower story suffers a loss due to the blackening of the walls, as when a person lives in a home, the value of the house depreciates due to the use.

This dilemma was not successfully resolved so they sent it to the academy of Rabbi Ami to ask his opinion. Rabbi Ami said: And what did this squatter do to the owner? What loss did he cause him? How did he damage him? Rav Ami holds that if this one derives benefit and that one does not suffer a loss, no payment is necessary. When asked about this dilemma, Rabbi Ḥiyya bar Abba said: Let us consider the matter. After waiting and not receiving a response they sent the question to Rabbi Ḥiyya bar Abba again. He said: They keep sending me this dilemma; had I found a response to their question, would I not have sent them a reply? They should have realized that Rabbi Ḥiyya bar Abba did not have an answer for them.

It was stated that the amora’im discussed this matter: Rav Kahana says that Rabbi Yoḥanan says: He need not pay him rent, and Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: He must pay him rent.

Rav Pappa said: This statement of Rabbi Abbahu, citing Rabbi Yoḥanan, was not stated explicitly; rather, it was stated from an inference that Rabbi Abbahu drew from something that Rabbi Yoḥanan said in a different context. As we learned in a mishna (Me’ila 5:4): If the treasurer of consecrated property took for himself a stone or a cross beam that had been consecrated, he has not violated the prohibition of misuse of consecrated property. This is because his act of taking the stone or the beam has not effectively removed it from within the jurisdiction of Temple property, as any item under his control is in the possession of the Temple treasury.

If the treasurer gave it to another as a gift, he has then misused consecrated property, as he removed it from the possession of the Temple and conveyed it into the possession of another. But the other man, who received the item, has not misused a consecrated item until he actually uses the item. If the treasurer himself built it into his house, he has not violated the prohibition of misuse of consecrated property until he has lived beneath it for an amount of time worth one peruta.

And Shmuel said: And this is the halakha provided that he placed it over the skylight, as were he to have built it into the actual structure of the house, he would have violated the prohibition of misuse with the very act of construction, as by doing so he effects a change in the stone itself. By contrast, when he places the stone in a place from which it is easy to remove it and give it back, then as long as he has not lived beneath it, he has not, as yet, misused consecrated property.

And Rabbi Abbahu sat before Rabbi Yoḥanan and was saying in the name of Shmuel: That is to say, one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent, similar to the treasurer who resides beneath the consecrated beam without detracting from the value of the beam in any way but has nevertheless violated the prohibition of misuse since he has derived personal benefit from it. And Rabbi Yoḥanan remained silent and offered him no reply.

Rabbi Abbahu thought that since he was silent, this must mean he concedes to his conclusion, and therefore, from then on he would cite this opinion in the name of Rabbi Yoḥanan. But that is not so. The reason Rabbi Yoḥanan was silent was because he did not pay attention to Rabbi Abbahu and did not bother to contradict his opinion on the issue. In truth Rabbi Yoḥanan’s opinion is as was reported in his name by Rav Kahana, that a squatter living on someone else’s premises without his permission and without causing him any loss does not need to pay the owner any rent.

The Gemara explains the distinction between that case and the case of the consecrated stone or beam. The reason the treasurer of consecrated property is considered to have misused consecrated property by deriving benefit from it is in accordance with the statement of Rabba, as Rabba says: Consecrated property from which one derived benefit without the Temple treasury’s knowledge

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וזה לא חיסר שאינה עומדת לשכירות חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר איבעיא להו ובתר דשמיש רב חסדא כתלמיד לרב לרמי בר חמא פשטיה ליה מהא דתנן אם נהנית משלמת מה שנהנית. ודחי' לה ואמרי' ולא היא בעיין זה נהנה וזה לא חיסר ומתני' זה נהנה וזה חיסר. והא דתנן במעילה נטל אבן או קורה של הקדש בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה שאם רצה נוטלה אבל אם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ודייק ר' אבהו מדברי שמואל ואמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ושמע לי' ר' יוחנן ושתק קבעה בשמיה ולא היא אלא דשתיק ליה משום דלא אשגח ביה דסבר לה כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי וחייב ובהדיוט שלא מדעת קיימא לן חצר דלא קיימא לאגרא פטור שנאמר ושאיה יוכת שער.

סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו. ולא מפקיר לגמרי קאמר דא"כ אפילו מה שנהנית אינו משלם אלא ה"ק כל שנותנן ברשות הרבים יודע שרגלי הרבים עשוים לדרוס בהם ולהחזיק אפילו לפחות מדמי הנאתן.

המקיף את חברו משלשה רוחותיו. כתבתי' בארוכה בפ"ק דבבא בתרא בס"ד.

שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא. שבנין זה חדש ולבן וזה משחירו ומכאן שמענו שאע"פ שאין הפסד אותו שחרוריתא אלא מעט על ידיו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה וכן נמי שמעינן לה מקילקלתא דיתמי דאמרינן לקמן דאתא ההוא גברא ובנה בה אפדנא ואמר רב נחמן פייסינהו ליתמי ולא פייסינהו ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. ואמרינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואמרו ההיא מעיקרא קדמונאי הוו דיירי ביה ויהבה להו ליתמי דבר מועט כלומר וכיון שהם חסרים אפילו דבר מועט מחייבין אותו ליתן שכרם משלם משל אם בא לנפות מנפה את כולו ומכולה שמעתין שמעינן דאין דירת האדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ למה לי משום שחרוריתא דאשיתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורין עושין וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורין אלא ודאי כדאמרן אא"כ הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים כנ"ל.

נטל אבן או קורה של הקדש לא מען. בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חברו ואוקמה באבני בנין המסורות לגזבר.

ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה פרש"י ז"ל ע"פ ארובה ולא קבעו בבנין דלא הוי שינוי והלכך לא קבעה וכן פירש ר"ח ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שינוי לקנותה בו שהרי שינוי החוזר לברייתו הוא ואינו שינוי כדאמרינן בפרק הגוזל קמא האי מאן דגזל נסכא ועבדיה זוזי לא קני מ"ט הדר עביד ליה נסכא והניחה ע"פ ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר ולאפוקי מסתת' דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו והלכך עד שידור תחתיה בשוה פרוטה לא מעל.

ראובן שהיו שדות של שמעון מקיפים את שדהו משלש רוחותיו ועמד שמעון וגדר בינו לבינו בכל השלש רוחות אין מחייבין את ראובן לפרוע בהם כלום הואיל ולא גדר מצד הרביעית לא הועילו כלום הא אם נגדרה הרביעית בין שגדרה מקיף בין שגדרה ניקף מגלגלין עליו את הכל ודבר זה יתבאר בריוח במסכת בבא בתרא פרק ראשון:

הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו הוצאותיו ויבנה עלייתו ואינו מנכה לו בשביל דירתו כלום ואפילו בבעל הבית העשוי להשכיר ואין דנין אותו כהלוהו ודר בחצרו שצריך להעלות לו שכר מחשש רבית כמו שיתבאר ואין הלכה כר' יהודה שאמר שצריך להעלות שכר מתורת דר בחצר חברו שהבית משועבד הוא לעליה ומתוך שעבוד שיש לו עליו הוא יורד לדירתו ודבר זה יתבאר בריוח במסכת בבא מציעא פרק אחרון:

גזבר של הקדש שנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי אף קודם נטילתו ברשותו היתה עומדת ואין כאן שום חדוש והוא עצמו לא נהנה נתנה לחברו הואיל וקנאה חברו בשנוי רשות מעל זה הראשון שהוציאה לחולין לא נתנה לחברו אלא שבנאה בתוך ביתו מעל הואיל ובמקום הקבוע הניחה הרי זה נהנה ומעל ואם הניחה במקום שאינה קבוע שם כגון על פי חלון או ארובה ולא חברה לא מעל עד שיהנה בפרוטה והוא שידור תחתיה או שישתמש בכדי שווי פרוטה מפני שאין כאן הנאה נכרת ואין מכאן קושיא למה שכתבנו שהדר בחצר חברו שלא מדעת אין צריך להעלות לו שכר כלומר שהרי דירתו מחייבתו בקרבן מעילה והיה לנו לומר שאף בשכר כן שההקדש מ"מ אין ראוי לומר בו שלא מדעת והוא שאמרו הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כלומר כהדיוט שהתנה עמו לדור בחצרו בשכר:

הא איתהנית. כתוב בתוספות אבל הכא כבר דר וכו'. וכן צריכין לומר כל הני דמייתי מינייהו ראיה דאית בהו שני צדדין אלא שיכול למנעו מתחילה וגם שכבר דר וממתניתין קשה דאינו דומה להכא. ועוד קשה דאף לפירוש התספות דפירשו גבי אפקורי מפקר להו דלא מפקר להו ממש אלא מתיאש מהם וכו' מכל מקום אינו מתיאש אלא לשלא יבאו לדמי מה שנהנית אבל מכל מקום איכא חסרון אם כן תשלם הכל כמו שחרוריתא דאשייתא דמשום דבר מועט משלם הכל. ולי נראה דהתם במשנה אין שייך למנעו מתחילה כי לשם ברשות הרבים יש רשות לבהמה בהיזק שן ומשום הכי משלם מה שנהנית אבל גבי בית דיכול למנעו מתחילה אם איכא חסרון מועט ישלם הכל. וה"ר ישראל ז"ל אומר כיון דמדינא אפילו מה שנהנית לא משלם כי אם היתה מחזרת אחר שלעסתו אינו שוה כלום אם כן אינו בא החיוב אלא מחמת מה שמחסרת מתחילה וכיון שאותו חסרון לא יעלה לדמי מה שנהנית אינו קרוי אפילו חסרה דבר מועט ולהכי רמי בר חמא מדמה זה נהנה וזה לא חסר למתניתין דהויא נמי זה נהנה וזה לא חסר ואפילו הכי משלמת מה שנהנית. ועוד אומר הר"י ז"ל דהיכא שהחיוב לא בא מחמת החסרון כמו לגבי בהמה דמתניתין דהא קמן אם חסרו ולא נהנית כגון אכלה דברים הרעים היה פטור מכל מקום חסרון דבר מועט לא חשיב חסרון ולהכי מדמה מתניתין להדר בחצר חבירו ואף על גב דגבי רב נחמן דגבה אפדנא החיוב לא בא מחמת החסרון דחסרון מחמת שהיו נותנין ליתומים מתחילה דבר מועט אינו אלא גרמא בעלמא מכל מקום בדיני שמים חייב אבל לגבי בהמה פטור לגמרי. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.

אם נהנית משלם מה שנהנית. והיינו זה נהנה וזה אינו חסר דאלקיחה ואלעיסה לא מחייב דהוה ליה שן ברשות הרבים וכי מחייבת ליה אהנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא לא מחסר ליה דלא שוו כלום דאף על גב דלא דמיא וכו' מתניתין זה נהנה וזה חסר דהא בשעה שהיתה בגרונו שויא פורתא אי הוה זריק לה מפומיה וכיון דמחסר ליה פורתא חייב בכל ההיזק דכן שמעינן לקמן בכל השיטה כדאמרינן גבי הבית והעלייה של שנים דקרי ליה חסר משום שחרוריתא אשייתא ומשלם כל השכר. ורמי בר חמא סתם פירות וכו'. אין לפרש דמיד מסח דעתיה מינייהו ומפקר להו אלא הכי פירושו כי מנח להו ברשות הרבים יודע הוא שידרסו ברגל אדם ובהמה ויטנפו ויזלזלו ממה שהן שוות הרבה ואם כן אפילו זרק לה מפומיה ושוות שוה פרוטה הוא מפקירן לגמרי דודאי לא יחושו בני אדם לדרסם אחרי שנלעסו ויתקלקלו לגמרי עד שלא יהו שוות כלום. הר"ר ישעיה ז"ל.

אפקורי מפקר להו. כתבו בתוספות לא לגמרי דאם כן וכו' אלא מתייאש מהם וכו' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. ואם היה נוטלן וזורקן לאיבוד היה משלם כפי שווים לפי מה שנתייאש מהם ואם אכלתן בהמה משלם מה שנהנית ומה שמשלם יותר מכדי שווים היינו זה נהנה וזה לא חסר. דקדק ר"מ אמאי לא קאמר דמפקר להו לגמרי דאף על פי שאינו חסר כלום ראוי לחייבו למאן דאמר זה נהנה וזה אינו חסר חייב מידי דהוה אחצר דלא קיימא לאגרא דאינו חסר כלום וחייב לדידיה. ותירץ דהתם דין הוא דחייב דעשו לאחר שדר בו כאלו היה בא לדור בו לכתחילה בעל כרחו של בעל הבית וכי היכי דלכתחילה יכול למנעו מלדור בו הכי נמי בדיעבד מעלה לו שכר אבל הכא אי מפקר להו לגמרי אם כן אפילו לכתחילה כל המחזיק בהם זכה בהם. ועוד הקשה מאי מייתי רמי בר חמא ראיה ממתניתין זה נהנה וזה אינו חסר חייב אפילו למאן דאמר פטור בכהאי גוונא מודה דחייב דכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנה אף על פי שהוא טפי מכדי חסרונו דהא כדמשמע בסמוך דקאמר שאני התם משום שחרירותא דאשייתא ולקמן נמי ויהבינן ליתמי דבר מועט. ותירץ דהכי קאמר כיון דבמתניתין היכא דמשלם משלם כל מה שנהנית אף על פי שאינו חסר כל כך הכי נמי בעלמא ואף על גב דאלו לא היה חסר דאפקרינהו לגמרי לא היה משלם שאני התם דליכא טעמא לחיובי כיון דאפילו לכתחילה המחזיק בהם זכה כדפרישנא לעיל. אבל היכא דלא אפקרינהו לגמרי דאיכא סברא לחייבו לכל הפחות כדי חסרונן מחייבינן נמי בכל מה שנהנית הכי נמי לעיל בטעמא כל דהו מחייבינן ליה דמדמינן היכא דדר בו כבר להיכא דבא לדור בו לכתחילה. ולמאן דאמר פטור אפילו תימא דסבירא ליה כרמי בר חמא בהא דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו איכא למימר דלא דמי דשאני התם דהוא חסר קצת וכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנית אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חסר כלום ובהך פליגי מר מדמי ליה למתניתין ומר לא מדמי ליה. אי נמי רבא סבירא ליה דפירות ברשות הרבים לא מפקר להו כלל. הרא"ש ז"ל.
מכולה שמעתין שמעינן דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים שאם כן למה לי משום שחרוריתא דאשייתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורים עושים. וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורים אלא ודאי כדאמרן אלא אם כן הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

נתנה לחבירו. כתוב בתוספות והכא הוא סבור שלו הוא ע"כ. ומכל מקום כששינה ובנאה מתחייב כשידור תחתיה דנמצא נהנה ושמואל סבר כיון ששינה אף על גב דלא נהנה מתחייב אבל הכא מיירי כשהניחה על פי ארובה הואיל ולא הוציאה מרשותו כסבור שהוא שלו פטור. תלמיד הר"פ ז"ל.

והוא שהניחה על פי ארובה. פירש רש"י ז"ל על פי ארובה ולא קבעה בבנין. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שנוי וכו' ככתוב בתוספות. והניחה על פי ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר לאפוקי מסתמא הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו. ע"כ. הרשב"א ז"ל.

כתבו בתוספות פירש בקונטרס דלא קבעה בבנין וכו'. ותימה כי קבעה נמי וכו' אלא אורחא דמילתא הוא הקובע אבן בבנין מסתתו תחילה דהוי שנוי דלא הדר. הרא"ש ז"ל.

ונראה לי דקביעות אבן בבנין חשוב שנוי טפי כיון דבטיל ליה אגב ארעא וחשיב כקרקע. גליון ממהר"ר שמואל הלוי ן' חכם נ"ע.

זאת אומרת הדר בחצר וכו'. תימה אמאי מייתי מהך טפי מכמה משניות דאמרינן נהנה מן ההקדש מעל. יש לומר דהכא גבי גזבר סלקא דעתך דהויא הקדש כמו דלא קיימא לאגרא לפי שהגזבר שומר הקדש ולגבי איניש אחרינא ודאי הוא דקיימא לאגרא. תוספות שאנץ.

ד"ה אפקורי מפקר וכו' אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית כך היא הגירסא בספרים שלפנינו. ור"ל דהא דקאמר בגמרא אפקורי מפקר לאו דוקא אלא ר"ל מסתמא מתיאש מהם אם לא יתקלקלו הרי טוב ואם יתקלקלו אפילו לגמרי אפי' עד שלא יגיע לדמי מה שנהנית יתקלקלו ולכך לא מקרי זה נהנה וזה חסר דמסתמא לדעת זה הניחם בר"ה אבל מ"מ לא הפקירם כל זמן שמתקיימין ולא נתקלקלו ע"י דריסה ולכך כשאוכלתן הבהמה משלמת מה שנהנית ובזה יתיישב שפיר וביש ספרים גרסינן עד שלא באו אלא לדמי מה שנהנית והגיהו כן משום שהיה קשה להם דאם מתייאש מהם שיתקלקלו לגמרי אפי' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל ואדרבה לפי אותה הגירסא דגרסי אלא לדמי מה שנהנית דמשמע דמדמי מה שנהנית לא נתיאש מעולם א"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתה דא"כ ה"ל זה נהנה וזה חסר וק"ל:

ד"ה אם עמד ניקף וכו' אלא לישנא דמפרש התם דקאי אניקף וכו'. ר"ל דשם איתא תרי לישנא ללישנא חדא פליגי ר' יוסי ורבנן במקיף וניקף ולחד לישנא לא פליגי בזה אלא פליגי אי מגלגלין את הכל או לא ועיין שם:

ד"ה נתנה לחבירו וכו' מה לי הוא מה לי חבירו וכו'. ר"ל מיד שנטלו ימעול אפי' [לא] נתנה לחבירו וע"ש:

גמ' ולא מרגיש. נ"ב פרש"י במסכת יומא גבי דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת ועלתה לו כו':

שם ואמר שמואל והוא שהניחם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואת השניה והשלישית מצוייר ציור כזה#:

תוס' בד"ה הא כו' מעלינן לי כנכסי דבר מוריון כו' כצ"ל. ונ"ב לשון גמרא מעלינן ליה עילויה כי נכסי דבר מוריון:

גמרא א"ל לכי תשמש לי שקל כו'. עי' בסה"ד בסתנו"א אות ר' מה שהביא קושיא בזה בשם הגה' היוחסין:

שם ז"א הדר כו'. לכאורה ה"מ לדייק כן מר"פ דשם הנהנה כו' אע"פ שלא פגם מעל כו' כיצד נתנה קטלא כו' כיון שנהנה מעל:

שם ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה. לכאורה קשה איך לא חש להשיבו על מה שאמר בשם שמואל הלא אף היכא דשתיק רב לר"כ ור"א שהיה תלמידי חברים אליו לא אמרי' כן כמ"ש התוס' (בב"ב סב) כש"כ ריו"ח לשמואל שהיה גדול ממנו כדמוכח (חולין צה ב) ודוחק לחלק בין בפניו ושלא בפניו וי"ל משום דידע ריו"ח דשמואל עצמו הדר ביה כדאיתא בב"מ ולזה נ"ל שכוונו התוס' בהביאם זה הכא ובזה י"ל קצת הגי' דשם א"ל ריו"ח הדר כו' (שהמפרשים מחקו) ורק להוסיף מלת הא [וכ"מ שם בהגהות הב"ח] ור"ל דמוכח מדריו"ח דשתיק ליה ש"מ דידע ביה דהדר:

ולא היא אשגוחי כו'. נ"ב עי' תשו' אמ"ה ז"ל (סקכ"ד):

גמ' לכי תשמש. עי' מ"ל פ"ג מהלכות עבדים הלכה ח:

גמרא תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב שאני התם וכו' ת"ש א"ר יוסי וכו'. יש לדקדק אמאי לא מייתי מעיקרא ג"כ מלתא דר"י ולומר לימא כתנאי כסוגי' הש"ס בכ"מ ונראה דלק"מ דמעיקרא לא הוי ס"ד כלל לדקדק דר"י ס"ל בעלמא זה נהנה וזה לא חסר פטור דלעולם אימא לך דחייב והא דפטור הכא אם מקיף היינו משום דכופין על מדת סדום דכיון דגוף הגדר בשביל עצמו והניקף ממילא מתהני הוי מידת סדום לכך לא מייתי אלא מלתא דת"ק ומקשה מכח כ"ש דאף ע"ג שהוא מדת סדום מחייבו מכ"ש בזה נהנה וזה לא חסר דהכא דלא שייך מידת סדום כמו שכתבו התוס' בד"ה הא איתהני אבל לבתר דמשני דאיכא למימר את גרמת לי הקיפא יתירה וא"כ לפ"ז גם כאן לא שייך מידת סדום לכך מקשה שפיר מדר' יוסי:

שם בגמרא תא שמע הבית והעליה של שנים וכו' שאני התם דבית' לעליה משתעבד ת"ש רבי יהודא אומר וכו'. גם כאן יש לדקדק אמאי לא מייתי מילתא דר"י מעיקרא ולומר לימא כתנאי ונראה דמעיקרא הוי ס"ד דלרבי יהודא הוי זה נהנה וזה חסר כגון שגוף החורבה קיימא לאגרא שהרבה מצויים להעלות שכר לבעל הבית אבל לבתר דמשני ביתא לעליה משתעבד א"כ ע"כ לא יוכל הבעל הבית להשכיר החורבה כיון שמשועבד לבעל עליה לכך מקשה שפיר מדרבי יהודא. ועוד דעיקר הקושיא עכשיו דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דביתא לעליה משתעבד כמ"ש תוס':

שם ת"ש ר' יהודא אומר וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. יש לדקדק לפי' רש"י בפ' הבית והעליה דטעם דר"י משום דמיחזי כריבית א"כ מאי מדקדק הש"ס כאן דהא בפ' איזהו נשך איתא להדיא אף ע"ג שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר אבל באמת בלא"ה דברי רש"י תמוהים בזה כמו שכתבו התוס' שם ועיין מה שכתבתי שם בעז"ה בישוב לשון רש"י ויתיישב ג"כ הסוגיא דהכא:

שיך לעיל בתוספות בד"ה את גרמת לי הקיפא יתירא פירש הקונט' וכו' וקשה דהיאך חשיב ליה אין חסר כיון שעיקר ההיקף נעשה בשביל שדה הניקף עכ"ל. נראה דקושיא זו אינו אלא לפי שיטתם דלעיל דבזה חסר וזה אינו נהנה יש לפטור וא"כ י"ל שפיר דהא דמחייבי רבנן בגדר המקיף הרביעית היינו משום דזה נהנה וזה חסר אבל כשלא גדר הרביעית אע"ג שזה חסר על ידו מ"מ פטור כיון שאינו נהנה אבל לפי מ"ש לעיל בשם הרי"ף דבזה חסר וזה אינו נהנה חייב וכן דעת הרמב"ם והרא"ש א"כ אתיא סוגית הש"ס שפיר אפילו לפי' הקונט' דהא מדחזינן דפטרי רבנן בשלא גדר אלא משלשה רוחות אע"ג דחסר ממונו ע"י שדה הניקף וא"כ יש לחייבו אף ע"ג שניקף אינו נהנה א"ו דכאן אין לחייבו כלל במה שחסר חבירו כיון שהניקף לא פשע כלום וגם המקיף אינו מוכרח להקיף דסתם בקעה נהגו שלא לגדור כדפרש"י שם וא"כ שעושה ההיקף מרצונו אין לנו לחייב הניקף מחמת חסרון דחסרון ממילא הוי ואפילו כגרמא לא חשיב וא"כ אמאי מחייבי ליה רבנן כיון דלא חשיב חסרון א"ו דמשום שנהנה לחוד מחייבי ליה וא"כ מקשי שפיר דתפשוט נמי בזה נהנה וזה לא חסר דחייב במה שנהנה לחוד ומשני דודאי יש לחייבו כאן כיון שנהנה במילתא דאית לחבירו פסידא ודו"ק:

בד"ה טעמא דניקף וכו' וא"ת אי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפי' עמד נמי ניקף וכו' עכ"ל. פי' וא"כ ה"ל להמקשה לאסוקי אדעת' דטעמא דר"י משום דא"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא אבל כשגדר הניקף מחוייב ליתן לפי מה שגדר הוא וק"ל:

בגמרא אמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה ויתיב רבי אבהו וכו' והוצרך להביא האי דשמואל דאי הוה ס"ד דאיירי שקבעו בבנין לא היה שייך לדמותו לזה נהנה וזה לא חסר אלא זה נהנה וזה חסר מיקרי כיון שאין האבן בעין כמו שהיה אבל מדשמואל מייתי שפיר:

לכי תשמש לי שקל סודריה וכו'. פירש הרב תורת חיים בשיטתו לכי תשמש לי כלומר לכשתודה לי שאני גדול ממך בתורה ושאתה ראוי לשמש לי כתלמיד המשמש לרבו וכה"ג איתא פרק המפקיד וכו' מובילנא מאני לבי מסותא וכו' עכ"ל והעתיק דבריו בספר רגל ישרה והביא מהרב באר שבע בתשובותיו (דף ע"א מדפוס פפד"מ) דפירש דר' יוחנן אמר כן דלא היה מניח תפילין בראשו מהמת חוליו וקי"ל דתלמיד לרב אסור לשמש אא"כ יש תפילין בראשו שלא יאמרו עבד הוא אפ"ה מובילנא מאניה אבתריה וכו' כלומר דא"א לתרצה ותמהני על ב"ש דל"א ריב"ל הכי בכתובות דף צ"ו אלא בנעילת וחליצת מנעל ועיין רמב"ם פ"ה מהלכות ת"ת עכ"ל רגל ישרה. ותקפה עליו משנתו דהא כתב שם הרב ב"ש וז"ל והא ודאי דלאו דוקא התרת מנעל אלא ה"ה שאר מלאכות המיוחדים לעבד דוקא כגון להוליך כליו אחריו למרחץ ולגוררו ולסוכו שהעבד נקנה בהם כדאיתא פ"ק דקידושין עכ"ל ודבריו ז"ל ברורים וכבר הרמב"ם פסק דאסור לומר לעבד עברי שיוליך כליו אחריו למרחץ או יחלוץ מנעליו כמ"ש פ"א דעבדים דין ז'. ואזדא לה תמיהתו כמבואר. גם מה שהוסיף בדברי הרב באר שבע כלומר דא"א לתרצה אינו נכון:
ואולם פירוש הרב תורת חיים בסוגיין דכונת רמי בר חמא באומרו לרב חסדא לכי תשמש לי היינו שיודה שהוא גדול ממנו בתורה וראוי לשמשו כתלמיד. אינו מחוור דרמי בר חמא היה תלמידו וחתנו של רב חסדא ואיך פה קדוש יאמר לרבו וחמיו שיודה כי גדול בתורה ממנו וראוי לשמשו כתלמיד. ואפילו בלי פירוש הרב ת"ח אינו מתישב לשון לכי תשמש לי פשוט. וההגהות מיימוניות פ"ג דעבדים דין ח' הוכיח משמעתין דשרי להשתמש בכהן דרב חסדא היה כהן וכן הוכיח משאר דוכתי והוקשה לו ממ"ש בירושלמי מעל וצ"ע. וגאון עזנו הרב מש"ל שם תירץ עפ"י מ"ש סמ"ג עשין פ"ג דבשכר שרי והכא הנה שכרו מ"ש לו הראיה ממתניתין ע"ש. ואנכי עפר דל בקונטרס שיורי ברכה א"ח סימן קכ"ח כתבתי בעניותי דכיון דבא ללמוד ממנו הו"ל רבו שאינו מובהק וכו' ע"ש. והן עתה נזכרתי דרמי בר חמא היה תלמידו וחתנו של רב חסדא כידוע לכל מההיא דפ"ק דבתרא דף י"ב והדברים תמוהים דעד שהרב הגהות מיימוניות יקשה דרב חסדא היה כהן תקשה דהיה רבו וחמיו וממילא נסתרה דרכ"י שתרצתי דבזה שמבאר לו הראיה נעשה רמי לרב חסדא רבו שאינו מובהק וכו' דהרי רב חסדא רבו דרמי היה. ואחר החיפוש מצאתי דבהגהת ספר יוחסין באות ריש הקשה מהר"ש שולם קושיא זו דאיך אמר רמי לרבו וחמיו לכי תשמש לי ע"ש ואסיק בקשיא:
והאמת הוא כמ"ש הרב מור וקציעה סימן קכ"ח דבדיחותא בעלמא הוה כענין בר קפרא עם רבי דנשיא הוה ונשתמש בו עד"ז לבדיחותא ומכאן סעד למ"ש מהרימ"ט בי"ד לפטור המקל בכבוד צבור דרך צחות ע"ש:

סימן י"ד

סוגיא דנטל אבן או קורה של הקדש. וסוגיא דרכב ובא חבירו ורכב. ואין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת ויתבאר הרבה חילוקי דינים במעילה. אם החיוב על הנאה. או על ההוצאה מרשות הקדש:

(א) דף כ נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל. נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. והובא בתוס' דבפ"ק דחגיגה פרכינן מכדי גזל מה לי הוא מה לי חבירו. (פירוש ואמאי אמרינן דאם נטל האבן או הקורה לא מעל). ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן. פירוש א"כ בנטילתו לא עשה מעשה. וכן פרש"י דהאי נטל אבן או קורה פירוש שהגזבר נטל האבן. אכן הרמב"ם כתב (בפ"ו מהלכות מעילה) ז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו. ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל. ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש עכ"ל. וכבר ביארו המפרשים דבריו דהוא מפרש קושית הגמ' מ"ש הוא מ"ש חבירו היינו דגמ' פריך אסיפא אמאי אמרינן הוא מעל וחבירו לא מעל. מ"ש הוא מ"ש חבירו. וכבר תמה בכ"מ דאיך נוכל לפרש כן דהרי בשוגג בודאי דהוא מעל וחבירו לא מעל. שהרי נתחלל הקדש. וא"כ מאי פריך מ"ש הוא מ"ש חבירו דילמא מיירי מתניתין בשוגג דאז הוא מעל וחבירו לא מעל שהרי נתחלל הקדש:

(ב) ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב שם בה"ג המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור. מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש. אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. במה דברים אמורים בשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר. אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל. ואין מועל אחר מועל במוקדשין. אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם. ובא חבירו ובקע בו ונהנה בו ופגם כולם מעלו. נטל הקורדום ונתנו לחבירו הוא מעל. אבל חבירו לא מעל כו'. והנה מתניתין דמעילה (דף י"ט) דאיתא אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב. ובא חבירו ורכב כולן מעלו. שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו. דרש"י מפרש דקאי דוקא בקדושת הגוף משום דאין קדושת הגוף יוצא לחולין ומשו"ה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה פירוש בבהמת קרבן. וכלי שרת דג"כ קדושת הגוף נינהו להרמב"ם אי אפשר לפרש כן דהא לדידי' בכה"ג היכא דרכב ובא חבירו ורכב. גם בקדשי בה"ב אין יוצא לחולין. ויש מועל אחר מועל. וע"כ לדידי' פירוש דכלי שרת הוא כלי תשמיש. והנה מלבד דהקשה המשנה למלך מגמ' מעילה דאמרינן שם על מתניתין מני מתניתין רבי נחמי' היא. דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה בלבד רבי נחמי' אומר בהמה וכלי שרת ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כש"כ. הרי דמפרש טעמא דמתניתין משום דאין יוצא לחולין. הנה באמת קשיא ג"כ מגמ' מפורשת בקדושין (דף נ"ה) דאמרינן שם וקדושת הגוף מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. כיצד הי' רוכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב כו'. הרי דמפרש הגמ' הטעם משום דקדושת הגוף אינו מתחלל ולהרמב"ם גם בקדושת דמים ג"כ ברכב ובא חבירו ורכב כולם מעלו. ועיין בראב"ד שהשיג ג"כ על הרמב"ם. וכתב אף דדברי הרמב"ם הם תוספתא. אין סומכין על תוספתא שהיא סותרת המשנה וגמ' ועיין בתוס' שדחק ג"כ בפירוש התוספתא:

(ג) ונראה לי דהנה הכא בב"ק אמרינן בנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה. ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה ויתיב רבי אבוה קמי' דר' יוחנן וקאמר משמי' דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. צריך להעלות לו שכר. ושתיק לו איהו סבר מדשתיק מודו לי' ולא היא אשגוחי לא אשגח בי' כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. והנה לכאורה קשה מאי הוי סבר שמואל מעיקרא דמוכח דהדר בחצר חבירו צריך להעלות שכר. ומדייק לה דוקא מהאי מתניתין. הלא כל המשניות מפורשין דאם שתה בכוס של זהב מעל. וע"כ דמעל מטעם נהנה ואמאי מדייק לה דוקא ממתניתין דבנא' בתוך ביתו. וצ"ל דבאמת מכל הני מתניתין אי אפשר להוכיח שהרי כיון דהי' סבר שמואל דהקדש כשלא מדעת דמי. א"כ בשעה שמשתמש הרי הוא שואל שלא מדעת על כל הכלי. והנה בהקדש החיוב מועל הוא משום שמוציא מרשות הקדש ומכניס לרשות אחר. ומשו"ה פסק הרמב"ם דאם השאיל קרדום לחבירו חבירו מותר לבקע לכתחלה דכיון דהשאיל. הרי הוציאה מרשות הקדש ונתחללה בשביל זה. וא"כ היינו יכולין לומר דהקדש לא מעל כלל על הנאה. ורק על חיובא דמכניס לרשות אחר. אלא דשואל שלא מדעת גזלן הוא. נמצא בשעה שמשתמש בהכלי הוא מוציא מרשות הקדש. ולא הי' יכול להוכיח שמואל דמחויבין על הנאה. אבל ממתניתין דנתנה על פי ארובה. דעל הנתינה לא מעל כדפירש במעילה משום דלא הוי הנאה הניכר. וא"כ כ"ז שלא מעל נשארה ברשות הקדש ועתה בשעה שנהנה ממנה הרי אינו משתמש בהדבר. שנימא שמחויב מטעם שואל שלא מדעת וגם כיון דהניחה בחלון ובטלה שם. נעשה קרקע ואינה נגזלת והוא קרקע של הקדש. אלא כיון דההקדש הי' קודם שנעשה קרקע מועלין בכה"ג כמו שמבואר שם במעילה ובפסקי הרמב"ם וא"כ מוכיח שפיר כיון דהחיוב הוא מטעם נהנה. ע"כ דדין הוא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. כיון דקרקע אינה נגזלת מחויב לשלם בעד הנאתו. וע"ז משני הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. ופרש"י דדעת שכינה איכא. והקשה בתוס' הא שלא מדעת לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה מדעתו. ונראה לי דבאמת בהדיוט מדעת יתחייב לשלם לכו"ע. שהרי בחצר דקיימא לאגרא לכו"ע חייב לשלם. שהרי הוא נטל דבר שהוא חסר. א"כ בשעה שהוא מדעת. והוא אומר שאינו רוצה בלא אגר. הרי הוא עתה חצר דעבידא לאגרא דמאי הוא חצר דלא קיימא לאגרא שאינו רגיל להשכיר. אבל אם עתה רוצה הוא להשכיר מי מוחה בידו. וא"כ היכא דנכנס לחצר דלא קיימא לאגרא. ובעל החצר בא ואמר איני רוצה בלא שכירות. הרי הוא עתה חצר דקיימא לאגרא וממילא יתחייב הדר לשלם. וזהו שמשני הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי והתורה השכירה לו את החפץ בעד השכירות. שהשכירה התורה לו שישלם בעד השכירות והוי דומיא דתוקף ספינתו של חבירו ונחית לאגרא דמשלם אגרא. וכן מפורשים הדברים ברשב"א ז"ל ומתנה עמו שיעלה לו שכר. וכן בשם פר"ח מפרש שכירות הקדש. הרי דמפרש דהקדש משכיר לו בעד הנאה:

(ד) היוצא מדברינו דבהקדש יש שני חיובים. יש החיוב מעילה משום הוצאה מרשות הקדש ויש עוד חיוב מטעם נהנה מן ההקדש. והנה שמואל סבר דהחיוב היכא דשתה בכוס של הקדש. החיוב הוא משום שואל שלא מדעת הוא. והוי גזלן על כל הדבר. וכיון דשלא מדעת הוא. הרי לא מקרי נחית לאגרא. ורבה מתרץ דהוי כמו מדעת. היינו שהשכירה התורה לנהנה בשוגג שישלם בעד הנאה. והנה בהקדש הדין דבשוגג כיון דמביא קרבן מעילה ממילא יוצא הדבר לחולין. מעתה לפי סברת שמואל דבהקדש הוי שלא מדעת. והחיוב הוא משום הוצאה מרשות. היינו שבשעה שהוא משתמש ששותה או רוכב הוא שואל שלא מדעת על הכלי. א"כ קרבן מעילה שמביא הוא בעד שמשתמש בהכלי ומוציאה לרשות שלו דשואל על הכלי ג"כ מוציא מרשות הוא וכיון דמביא קרבן בעד הוצאתו מרשות. ממילא יוצא הכלי לחולין. וממילא אליבא דשמואל בקדשי בה"ב אי אפשר להיות מועל אחר מועל. שכיון שהוא מביא קרבן. בעד זה שמוציא הכלי לחולין. ממילא יוצא לחולין וא"כ מתניתין דיש מועל אחר מועל ע"כ מיירי בקדשי הגוף. ומשום דאין יוצא לחולין בקדשי הגוף. אבל לפי מאי שתירץ רבה דבהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. וכדפרשנו וכאשר כן מצאנו בהרשב"א דהפירוש הוא שהתורה השכירה לשלם בעד ההנאה. א"כ בשותה איננו מחויב בעד שמשתמש בהכלי אלא בעד הנאתו. א"כ הקרבן שהוא מביא הוא רק בעד ההנאה ולא יצא כל הכלי לחולין כיון שאין מביא קרבן בעד הוצאת הכלי. רק בעד הנאה. ולא נעשה כלל גזלן על הכלי. דכיון דמדעת הוא. הרי כנחית לאגרא. וא"כ הרמב"ם דפסק כרבה. שפיר פירש מתניתין אף בקדשי בה"ב בכלי תשמיש. דכיון דמילתא דעביד לאגרא הוא. הוי כנחית לאגרא. דדין ההקדש כדין הדיוט דמי. א"כ יש מועל אחר מועל אף בקדשי בה"ב כיון שהקרבן איננו רק על ההנאה. א"כ כל הכלי אין יוצא לחולין. והסוגיא דקדושין ומעילה אזלא לפי מאי דסבר שמואל דהחיוב הוא משום הוצאה. דכשלא מדעת דמי. וא"כ גזלן הוא. ודין גבוה כדין הדיוט בכה"ג דאין משלם בעד ההנאה דכיון דכשלא מדעת דמי לא נחית לאגרא. וחיוב קרבן מעילה הוא בעד הוצאה מרשות דנעשה גזלן על הכלי. וכמו שפסק הרמב"ם דהמשאיל קרדום יוצא לחולין ומש"ה מותר לבקע לכתחילה. א"כ בקדשי בה"ב אין מועל אחר מועל ורק בקדשי הגוף יש מועל. משום דבהוצאתו מרשות הקדש אין יוצא לחולין:

(ה) והנה הרמב"ם פסק שם (בפ"ו מהלכות מעילה ה"ט) נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן. אע"פ שלא רחץ מעל. שהרי נהנה בהיותו רחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתו. קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל. ואם מן ישראל לא מעל. והקשה הכ"מ ז"ל ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן. ואנן קיי"ל כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות. ולכאורה היא תמיהה גדולה. דהרי בב"מ מ"ח מייתינן ראי' לר"ל ממתניתין דנתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסרא משיכה. אבל מידי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך מייתינן ראי' דמשיכה קונה מן התורה ולא מעות. ולוי תנא בפירוש נתנה לסיטון מעל במתניתא שלו. ור"ל מוקי לה כרבי שמעון דס"ל מעות קניא. אבל בעכו"ם ליכא לאוקמא כדפירש בתוס' דסיטון הוא המוכר דבר לח. עכ"פ חזינן דאם מעות קונות. אז מעל אף אם לא משך אף בישראל. וא"כ הרמב"ם דפסק דמעות קונות מן התורה איך פסק דלא מעל. ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה תקשה איך אמרינן דלרבי יוחנן דס"ל מעות קונות מעל. הא רבי יוחנן מודה דמדרבנן מעות לא קניא. וא"כ אמאי מועל הרי הוא נתן המעות כמו שהדין לדידן. ולדידן לבתר תקנתא דרבנן מעות אינן קונות. וצ"ל דלא דמי דלרבי יוחנן דאמר מעות קונות מן התורה. ורק דרבנן תקנו דלא יקנה משום שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי'. א"כ היינו דוקא תקנו שלא יקנה הלוקח את הפירות. אבל זה לא תקנו שלא יקנה כלל המוכר את הכסף כי ע"ז שייך אדרבא יאמר נשרפו מעותך בעלי'. וע"כ קנין המוכר בהכסף לא בטלו וכמו שפירש התוס'. אבל לר"ל לא קנה כלל המוכר הכסף כיון דמן התורה מעות אינן קונות אלא במשיכה ולדידי' לא תקנו רבנן משום שמא יאמרו. שמשום זה יקנה. והנה בהקדש יש חיוב בשוגג בעד שמוציא מרשות. וחייבה התורה קרבן מעילה וגם קרן וחומש לכפרה. ויש עוד חיוב בנהנה במזיד והתם אין החיוב משום הוצאה מרשות. שהרי אין יוצא מרשות הקדש. ורק חיוב תשלומין משום נהנה מן ההקדש אף במזיד מחויב לשלם מדין תשלומין כנוטל מן ההדיוט. מעתה הרמב"ם דמיירי התם בדיני נהנה מן ההקדש במזיד. והתם אין החיוב מטעם מוציא מרשות. אלא מטעם נהנה. משו"ה שפיר כתב הרמב"ם דאם נתן הפרוטה אפירות לא מעל. שהרי במזיד החיוב מטעם נהנה. וכיון דרבנן תקנו שמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין שהרי לא קנה עדיין הפירות. אחרי שעתה תקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין. אבל בב"מ איירי הגמ' בנהנה בשוגג. ובשוגג הרי החיוב מטעם מוציא מרשות הקדש. ולר"י כיון דס"ל מעות קונות הרי המעות הקנה כבר להמוכר והוציאם מרשות הקדש. ובמוציא אף שלא נהנה מעל בשוגג. משו"ה הוכיח דלר"י אף בפירות מעל. שהרי בשוגג החיוב מטעם מוציא. ולר"י הרי כבר הוציא. ואין להקשות. א"כ איך מוכיח ממתניתין מנא ליה דמיירי בשוגג דילמא מיירי במזיד. ובמזיד הא פרשנו דאף לר"י לא מעל. דבמזיד החיוב מטעם נהנה. ואף לר"י אין נהנה כיון דרבנן תקנו שמעות אינן קונות. ממילא הרי לא נהנה אך באמת שם דמיירי אליבא דר"ל ע"כ ס"ל דמתניתין מיירי בשוגג. דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהלכות מעילה) כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. ועיין בהג"ה בשם מה"ר שמואל אבוהב דהקשה הא קיי"ל אין לוקה ומשלם. ותירץ דלצדדין קתני לוקה אם אתרו ומשלם אם לא אתרו. והנה ר"ל ס"ל בכתובות דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין. א"כ לר"ל בנהנה במזיד דאין התשלומין כפרה אלא מטעם תשלומין הרי כיון דחייבי מלקיות שוגגין נינהו הא פטורין מן התשלומין ולדידי' בנהנה במזיד אין כאן דין מעילה כלל. ולדידי' הא ע"כ היכא דקתני מעל מיירי בשוגג. א"כ שפיר מוכיח דמשיכה קונה מן התורה דאם נימא מעות קונות. והטעם רק משום נשרפו חיטך בעלי'. הרי קניית הכסף לא בטלו. וקנה המוכר הכסף וא"כ אף היכא דמחסרא משיכה. מעל שהרי בשוגג יש חיוב מטעם הוצאה והרי הוציא מרשות הקדש. ומדקתני נתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסרא משיכה. ע"כ דמעות אינן קונות אף מן התורה. ועיין בקצוה"ח (בסימן ל"ח) דפירש דרבא נמי ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין מדרבא ס"ל מכה מכה. וצ"ל אליבא דהקצוה"ח דאע"ג דאמר רבא הילכתא כותי' דרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. הכא ס"ל לרבא דאיפרך מברייתא דמכה מכה שהביא התוס' מפרק החובל עכ"פ לר"ל בודאי דמייתי רבא ראי'. ובפרט אם נימא כהקצוה"ח דרבא בעצמו ס"ל כריש לקיש בדין דחייבי מלקיות שוגגין פטורין. א"כ רבא אליבא דנפשי' מביא ראי' כר"ל דכיון דנהנה במזיד פטור מן התשלומין. א"כ ע"כ בשוגג מיירי מתניתין דנתנה לבלן מעל דבמזיד אין דין מעילה. ומדקתני נתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסר משיכה ע"כ דמעות אינן קונות מד"ת. אכן הרמב"ם לטעמי' דפסק כרבי יוחנן דחייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין ומשו"ה פסק בנהנה מן ההקדש במזיד דמשלם. א"כ מתניתין דנתנה לבלן מיירי במזיד דאין כאן חיוב מוציא מרשות הקדש רק משום נהנה וכיון דעתה תקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין. ומשו"ה דוקא בלן נהנה דלא מחסרה משיכה:

(ו) לפי"ז מיושב שפיר הקושיא שהקשו הפוסקים על הרמב"ם איך מפרש קושית הגמ' מה לי הוא מה לי חבירו דקאי אסיפא נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. וע"ז פריך מה לי הוא מה לי חבירו דמאי קושיא דילמא מיירי בשוגג אכן לדברינו ניחא. דזה לא רצה הרמב"ם לפרש דהקושיא הוא בנטל אמאי לא מעל. דהתם פשוט דלא מעל כ"ז שלא הוציא שהרי לא נהנה עדיין. וגם מוציא מרשות לא מקרי דכיון דסבר שהוא שלו. הרי בשוגג לא הוציא שנטילתו לא היתה לזכות. והרי אמרינן יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם כו' משלמין דמי בשר בזול. הרי דבשוגג לא נעשה שואל ולא גזלן. והרי לא עשה כלל קנין לזכות כיון דלא נתכווין לזכות לאו קנין הוא. משא"כ במשאיל דנתכווין להקנות בשאלה לחבירו. דנתכווין להכניסה לרשות חבירו. והרי עשה השואל קנין. וראי' לדבר דכשסבור שהוא שלו לא מעל על נטילה בלי הנאה. שהרי אמרינן נזכר בעה"ב ונזכר שליח חנוני מעל לכשיוציא ואמאי לא מעל בנטילתו. אלא דנטילה בשוגג לא מקרי מוציא מרשות הקדש. ע"כ מפרש הרמב"ם דהקושיא אסיפא ומשום דבמזיד שניהם מעלו. והא דהקשו דלמא מיירי בשוגג אכן לדברינו ע"כ מיירי המתניתין במזיד. שהרי נטל אבן או קורה היא רישא דהמשנה דנתנה לבלן. והנה לדידן דס"ל כרבי יוחנן דמעות קונות אי אפשר לומר דמתניתין מיירי בשוגג דא"כ תקשה מ"ש בלן דלא מחסרה משיכה. הרי בשוגג החוב משום מוציא מרשות הקדש. וכיון דמעות קונות מן התורה וקנין המוכר לא בטלו רבנן. א"כ הרי הוציא מרשות הקדש. וע"כ לדידן מתניתין מיירי במזיד. ובמזיד החיוב משום נהנה. וכיון דרבנן תקנו שלא יקנה ע"י מעות הרי לא נהנה עדיין. משום הכי פריך שפיר מ"ש הוא מ"ש חבירו. דכיון דסיפא דמתניתין היינו נטל פרוטה ונתנה לבלן ע"כ מיירי במזיד. ע"כ רישא דנטל קורה ג"כ מיירי במזיד. ובמזיד כיון דלא יצא לחולין. (שהרי במזיד אין קרבן). א"כ גם חבירו ימעול שהרי נהנה בנטילתו. ומשני בגזבר דלא נהנה בנטילתו שמקודם היתה בידו ובמזיד כיון דרצונו לגזול באחר דלאו גזבר. גם הנטילה הנאה. משא"כ בשוגג דסבור דשלו הוא הנטילה לא הוי הנאה. דמאי הנאה איכא כיון דהוא סובר דשלו הוא ודו"ק:

סימן ט"ו

סוגיא דזה נהנה וזה לא חסר. וסוגיא דהמקיף את חבירו משלש רוחותיו. הכא ובב"ב ויתבאר טעם דזה נהנה וזה לא חסר. אי הפטור משום דעל הנאה אין חיוב. או משום כופין על מדת סדום. וחילוק בזה נהנה וזה לא חסר. היכא שבשעה שהוציא הי' בעד הנאת חבירו:

(א) דף כ גמרא ת"ש רבי יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב. שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא כו'. והנה רש"י בב"מ פירש הטעם דמשלם בעל העלי' לבעל הבית בעד דירתו אם דר שם. משום דאם לא בנה העלי' מחזי כרבית. והקשה שם בתוס' דלמה לו הטעם משום רבית דהרי הכא בגמ' אמרינן הטעם משום זה נהנה וזה לא חסר. או משום שחרוריתא דאשייתא. והנה בגמ' אמרינן אמר רב סחורא אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאי' יוכת שער כו' רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא משתמש בי' בציבי ותיבנא. אכן הרמב"ם פסק סתמא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר. ולא פירש מאיזה טעם. אם משום ושאי' יוכת שער אי משום ביתא מיתבא יתיב. וכבר תמהו ע"ז המפרשים:

(ב) ולישב זה נראה לי דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ג מהלכות שכנים ה"ג) ז"ל מי שהי' לו חורבה בין חורבת חבירו ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה ושני' ושלישית עד שנמצאת חורבה זו משלש רוחתי' גדורה. אין מחייבין אותו ליתן לו ההוצאה כלום שהרי לא הועיל לו והרי חורבתו פתוח לרה"ר כשהיתה. לפיכך אם גדר לו רוח רביעית עד שנמצאת חורבתו מוקפת גדר מגלגלין עליו את הכל ונותן חצי ההוצאה שהוציא זה בארבע רוחות עד ארבע אמות. ובלבד שיהי' מקום הכותל של שניהם אבל אם הי' הכותל של זה שבנה ובחלקו בנה יראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינין שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים. והקשה הראב"ד ז"ל א"א זה המשפט מעוקל שאם הרויח לו המקום וגדר אותו שיפחות לו ההוצאה ומה שאמר שאין יכול להשתמש בכתלים. כן ישתמש אלא המקום לו יהי' והי' לו שטר על זה. ומה שכתב הראב"ד יהי' לו שטר. אין הכונה שהניקף יקבל שטר שהכותל שלו. וכפי הנראה דכן הבין בעל מגדל עוז וע"כ כתב טעם הרמב"ם דאמר לא מצינא לנטור שטרא. אבל פשוט דאדרבא המקיף ברצונו להיות בטוח שלא יחזיק הניקף. בחצי הכותל והמקום. כדין בונין הכותל באמצע. וממילא הכותל והמקום של שניהם וכיון דישלם הניקף בעד הכותל הרי ישתמש בהכתלים ויחזיק בהמקום ע"ז כתב הראב"ד דיקבל שטר מן הניקף שהמקום של המקיף רק הכותל הוא ג"כ של הניקף. והמקיף הוא רוצה לנטור השטר כדי שישלם הניקף מחצית ההוצאה. משו"ה פריך שפיר הראב"ד וכי בשביל שהרויח המקום יפסיד גם ההוצאה):

(ג) והנה הקצוה"ח (בסימן קנ"ט ס"ק ו') כתב תירוץ על קושית התוס' בד"ה טעמא. דכיון דס"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור. א"כ אפילו עמד ניקף אמאי משלם ותירץ הקצוה"ח דלפי שכתב המ"מ טעם הרמב"ם דמשו"ה ס"ל דדוקא בבנה על מקום שניהם אז מחייבין אותו לשלם הכל לפי מה שגדר. ומשום דאז זוכה לו חצירו בחצי הכותל. וכ"כ נמוקי יוסף במתניתין דסמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל. ז"ל וא"ת ובמאי נשתעבד זה לתת לו מחצה וי"ל דדעתו היה כשירצה שיתן לו יזכה לו חצירו וחצירו זכתה לו כו' וכיון דקנה בגוף הכותל להיות חצי שלו תו לא שייך זה נהנה וזה לא חסר דאין לך חסר גדול מזה כו'. אבל היכי שקנה גוף הבית דרך מקח וממכר ודאי חייב ואין לך חסר גדול מזה וזה נמי מכי גלי אדעתי' דניחא ליה קנה לו חצירו ומכי משך במקחו הרי נתחייב בדמי המקח כו' עכ"ד. והנה כפי הנראה סבר הקצוה"ח בכונת הנמו"י דכיון דסמך רצה לקנות הכותל. וכיון דקני א"כ הרי חבירו זה נהנה וזה חסר. וכן בעמד ניקף. משו"ה מחויב לשלם. דכיון דקני הכותל. דכיון דרצה לקנות הגדרים והכתלים יקנה אותם הרי המקיף חסר. והדברים תמוהים, דא"כ איך אמרינן בב"ב בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן. אם נימא דבשעה שסמך הכותל רצה לקנות. א"כ איך נימא בודאי לא שילם. כיון דרצה לקנות חצי הכותל. מאין לנו דהוא כפרן ורצה לקנות ולא לשלם. יאמר כיון דבדעתי הי' לקנות וע"כ שלמתי דאינני גזלן. לכפור דבר שקניתי וע"כ מוכח דהא דמשלם בסמך כותל אחר. אין הטעם משום דרצה לקנות. אלא דהדין הוא שמחויב לשלם כיון שרצה להנות מהכותל הזה. ומחויב הוא מן הדין. אלא דכונת הנמו"י במאי נתחייב אף שרצה להנות מהכותל. וממילא מחייבו הדין. אבל אם חוזר בו ואינו רוצה עוד להנות מהכותל. אמאי מחויב עתה לשלם. ע"ז משני הנמו"י דכיון דהכותל עמד על מקום שניהם ממילא תיכף כשרצה להנות מהכותל והדין מחייבו לשלם ממילא יקנה לו תיכף הכותל וכיון דנקנה לו אין יכול לחזור בו. וכן מצאתי מפורש בנמו"י שהרי ז"ל הנמו"י שם בב"ב וא"ת במה קנאו דמחייבים ליה. י"ל דכיון שחצי כותל עומד הוא על חצירו קנתה לו חצירו. ואע"פ דלא א"ל אידך תקנה לך חצירך ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהי' שלו כל זמן שירצה. וא"ת ואמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורותיו באותו כותל. י"ל דמ"מ כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב והכי תניא בתוספתא כו' עכ"ד הנמו"י. ואם כדברי הקצוה"ח דהטעם דבשעה שבנה היתה כונתו לקנות חצי הכותל. א"כ היינו דוקא היכי דרצה לקנות היינו דצריך לכותל אבל היכי דאין רוצה לסמוך הלא לא רצה לקנות. אלא ע"כ דכונת הנמו"י דכיון דמחויב הוא מן הדין לשלם משו"ה נקנה לו הכותל. ולא כהסבר הקצוה"ח דמשום דקנה הכותל נתחייב דאדרבא משום דמחויב משו"ה קנה:

(ד) ע"כ נראה לי דהנה התוס' בב"ב (דף ה') ד"ה אע"פ הקשה אמאי בסמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל ניחא זה נהנה וזה לא חסר פטור. ונראה לי דלא דמי דאימתי אמרינן זה נהנה וזה לא חסר היינו דוקא היכא דבעת שהי' זה בונה הבית לא שייך כלל חיובים על הנהנה דלא הי' שייך כלל לגבי דבר זה כמו בבא אחד ודר בבית חבירו או חצירו ובשעה שזה בנה הבית או החצר לא הי' שייך כלל לגבי דהאי אז אמרינן כשבא אח"כ ונהנה הוי זה נהנה וזה לא חסר אבל היכא דבשעה שהוציא זה ההוצאות עמד שזה יהנה מהדבר. אלא דלא הי' יכול לכפותו ליתן. דאמר איני רוצה להנות. אבל כשבא אח"כ ונהנה. א"כ יאמר לו המוציא כיון שגלית דצריך לך הרי מוטל עליך חיוב לשלם לו דבר בעדו ובעד חבירו שהרי תיכף נעשה לו כותל שבאם ירצה יוכל לסמוך כותל אחר ויסמוך הקורות על כותל הזה. אלא דלא יכול לכפותו ליתן ההוצאה. שיאמר איני רוצה להנות. אבל כשבא ונהנה ונמצא שצריך לו הרי מחויב הוא לשלם ג"כ. ואין זה קרוי זה נהנה וזה לא חסר. אלא זה נהנה וזה חסר. שהרי חסר ההוצאות שהוציא לבנות כותל בעד שניהם. ורק כ"ז דלא בנה. אמר אני איני רוצה להנות מן הכותל. אבל בזה שהניח לו לבנות על כותל שלו. ע"כ דעתו הי' שכשיצטרך לסמוך על הכותל יסמוך שאם לא מדוע הניח לו לבנות. וכיון דעתה רוצה הוא בהכותל בודאי דמחויב לשלם. נמצא דדין זה נהנה וזה לא חסר. הוא רק אם בשעה שהוציא. לא הי' כלל דינים על חבירו בעד החסרון. אבל אם בשעה שהוציא כבר הוציא בעד חבירו אלא דלא יכול לחייבו בכה"ג לא שייך זה נהנה וזה לא חסר. מעתה מבוארים בפשטות דברי הרמב"ם שכתב דין דמגלגלין עליו את הכל דוקא בבנה הכותל על מקום שניהם. אבל אם בחלקו בנה אין מגלגלין אלא דבר מועט. וכפי דברינו הוא בפשטות. דאם בנה הכותל על מקום שניהם. א"כ בנה להוציא גם בעד חבירו א"כ לא שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. שהרי חסר הוא שהוציא הוצאות בעד חבירו. וגם הניקף מדהניח לו לבנות ע"כ חשב שכשיצטרך ישתמש בהנאת הכתלים. אבל היכא דלא בנה על מקום שניהם, א"כ הרי לא בנה הכותל בעד חבירו רק בעד עצמו. א"כ לא שייך כלל חיובים בעד ההוצאות. ומש"ה מקרי זה נהנה וזה לא חסר כיון שהוא לא הוציא בעדו. ורק הנאת דבר מועט דזהו ג"כ בשעה שבנה הי' עומד שיהנה ע"י הכתלים משו"ה רק דבר מועט צריך לשלם כמו שיראו הדיינים:

(ה) ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' בב"ב שם בהגה"ה ז"ל כתוב בספרים אבל מקיף לא יהיב לו אלא דמי רביעית. וקשה דמנלן דיהיב לי' אפילו דמי רביעית דילמא לא יהיב ליה כלל. וכן משמע פרק כיצד הרגל דקאמר טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר פטור. ודחי שאני התם דאמר ליה לדידי סגי לי בנטירא בר זוזי כו' והתוס' שם בד"ה שנייה ושלישית. ז"ל ובקונטרס פירש לפי שכבר יצא מן השלשה מב"ד זכאי. וק"ק דא"כ גם ברביעית נמי יצא זכאי עד טפח אחרון. אכן לדברינו דאם בשעה שהוציא ההוצאות הוציא גם בעד חבירו אלא דלא יכול לחייב לחבירו. דאמר אין רצוני להנות. ואז כשבא ונהנה לא שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. אבל אם בשעה שהוציא לא הוציא בעד חבירו. א"כ כשבא אח"כ ונהנה שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. שמה שחסר בשעה שהוציא לא הי' כלל בעד הנהנה. מעתה מיושב שפיר החילוק שבין רוח רביעית לשלשה רוחות. שאם בשעה שבנה לא הי' כונתו לבנות רק שלשה רוחות. הרי דלא הי' כלל הוצאתו בעד חבירו. שהרי בשלשה רוחות לא הועיל עדיין לחבירו. שהרי חורבתו עדיין פתוח. נמצא דכיון שבשעה שהוציא לא הי' עליו חיוב. אף שעתה כשבונה הרוח רביעית נהנה הרי עתה הא לא חסר. משא"כ כשבונה רוח רביעית הרי כשבא לבנות רוח רביעית כל ההוצאות שמוציא הוא מוציא גם בעד חבירו. וזהו כונת רש"י שכבר יצא מב"ד זכאי פירש אם בנה בתחילה על דעת לבנות שלשה לא חל חיובים על הניקף לדעת ת"ק שכשבנה לא בנה בעד חבירו. שהרי לא בנה על דעת שיהנה חבירו. שבלא רוח רביעית אין הנאה להניקף. ולדברי חייא בר רב לא ס"ל דכיון דבנה בעדו משלם כל ההוצאה כיון דצריך. שהרי ס"ל דאינו משלם רק דמי קנים בזול. הרי דלא רמיא עליו חיובים רק בעד ההנאה. משו"ה כיון שבשעה שהוציא לא הוציא על דעת שיהנה חבירו. משו"ה פטור אף שנהנה אח"כ דאח"כ לא יכול לחול חיובים דאז הוא זה נהנה וזה לא חסר. אבל ברביעית היינו היכא דהתחיל על דעת לבנות גם רביעית. א"כ הרי בנה שיהנה חבירו. א"כ מחויב לשלם. שהרי זה נהנה וזה חסר הוא. וזהו שאמר כפי שכתוב בספרים. אבל מקיף לא יהיב אלא דמי רביעית. דרביעית ע"כ יתן. שהרי הוציא בעדו כיון שבנה על מקום שניהם. וזהו דוקא לחייא בר רב. אבל לרב הונא דס"ל דחיוב הכותל הוא לשלם בעד כל הכותל א"כ כיון שהוציא בעדו על בנין הכותל. והוא צריך לה שנהנה ממנה מחויב לשלם כל חצי ההוצאה. והנה זהו דוקא אם בנה על מקום שניהם דבנה גם בעד חבירו. אבל אם בנאה על מקום שלו דלא בנה רק בעדו אז הוא דין דזה נהנה וזה לא חסר ורק דבר מועט כמו נטירא בר זוזא צריך לשלם. נמצא דלא קשה קושית התוס' על גרסת הספרים דמקיף אם גדר הרביעית מחויב ליתן דמי הרביעית לפי קנים בזול. ומב"ק משמע דאף דמי רביעית לא יהיב מדקא משני לדידי סגי בנטירא בר זוזי. אכן באמת חזינן דהסוגיא דב"ב ודב"ק מחולקים בפירוש המשנה דמסוגיא דב"ב מוכח דבנה הכותל באמצע על מקום שניהם. מדאמר רב הונא הכל לפי מה שגדר. וע"כ בבנה על מקום שניהם כמו שמפרש הרמב"ם דזהו דוקא בבנה על מקום שניהם הדין הוא דמגלגלין עליו את הכל. אכן מסוגיא דב"ק דס"ל דמיירי בהקף שבחוץ. כמו שמוכיח התוס' מלשון את גרמת לי הקיפא יתירא. ובהקף שבחוץ הרי לא בנה על מקום שניהם והרי לא גדר אלא בעדו. וא"כ שייכא רק בדין דזה נהנה וזה לא חסר. מעתה לפי הסוגיא בב"ב שפיר קאמר דברוח רביעית משלם בודאי לפי קנים בזול (לחייא בר רב). שהרי בנה בעד חבירו. וא"כ כשהוציא בעד חבירו והוא הניח לו לגדור על שדה שלו הרי רוצה הוא במחיצה. אבל בב"ק דמיירי בבנה על מקום שלו בעצמו. אז אף ברוח רביעית לא משלם שיאמר לדידי סגי לי בנטירא בר זוזי אף אם נימא זה נהנה וזה לא חסר חייב:

(ו) והנה בגמ' שם אמרינן ורמי בר חמא סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ופירוש בתוס' בד"ה אפקורי ז"ל לא לגמרי דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. והנה לפי זה קשה אמאי משלם מה שנהנית כיון דמתיאש. והס"א הגיהו עד שלא יבאו אלא לדמי מה שנהנית. וא"כ קשה על רמי בר חמא הא הוי זה נהנה וזה חסר. כיון דמדמי מה שנהנית לא מתיאש ואיך מביא ראי' לזה נהנה וזה לא חסר. ועכצ"ל כפירוש התוס' דמתיאש עד שלא יבאו גם לדמי מה שנהנית. ומביא ראי' מדמשלם כל מה שנהנית אף שלפי מה שמתיאש סבור שלא יבאו לדמי מה שנהנית. ועכצ"ל שמתיאש אין הכונה בתוס' שמתיאש וע"כ מותר ללוקחם כדין דבר לאחר יאוש. אלא דכונת התוס' דכיון דעומדים להתקלקל עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. א"כ חסרון אין כאן כשעור מה שנהנה. ואעפ"כ משלם מה שנהנה הרי דזה נהנה וזה לא חסר חייב. אך באמת קשה שהרי תוס' הוכיחו מהא דאמרינן שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא. דאם הי' חסרון מועט מגלגלין את הכל. וא"כ ה"נ כיון דמקצת הרי ישאר א"כ יש כאן חסרון מועט. א"כ משו"ה משלם הכא כל מה שנהנה משום דיש כאן חסרון במקצת ואיך מביא ראי' לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. ואף דאפשר לפרש הכונה דסתם פירות אפקורי מפקר להו יהי' הפירוש כיון שהוא מניח במקום שרבים הולכים, משו"ה אין מחייבין לשלם בעד החסרון. דלאו כל כמיני' לקרב פירות ולחייב אחרים. וגם אבידה מדעת היא כיון שהניח במקום שרבים דורסים התם. והוי כמו דאמרינן בב"ב דאם נתן צלוחית לקטן ושאלה אחד והחזירה לקטן. אם נימא דשואל שלא מדעת שואל הוא ולא גזלן אז אין עליו דין שמירה כיון דאבידה מדעת היא. אבל אם שואל שלא מדעת גזלן הוא. אז מחויב הוא ואף דאבידה מדעת היא עכ"פ לנטלם אסור. ה"נ בהניח במקום שרבים הולכים ושוורים הרבה מצוים. משו"ה אבידה מדעת היא ואין מחויב לשמור שורו שלא יזיק וכמו שנבאר לקמן שיש פוסקים דס"ל חיובי דממונא הוי מטעם חיוב שמירה. והיכא שאין מחויב לשמור פטור. עיין לקמן בדברינו על (דף מ"ד). אעפ"כ מחויב לשלם מה שנהנה כמו שאסור לגזלם. וא"כ מביא רמי בר חמא ראי' כמו הכא דאין חיוב מטעם מזיק היינו מטעם חסרון. שהרי אבידה מדעת היא ואעפ"כ משלם מה שנהנה. ה"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דאף דאין כאן חסרון. אעפ"כ משלם מה שנהנה. וא"כ יהי' הטעם דמשלם גבי שחרוריתא דאשייתא דהתם יש חיוב מטעם שחרורית וכיון דמשלם מקצת מגלגלין עליו את הכל:

(ז) אולם גם זה אי אפשר לפרש דגבי שחרוריתא דאשייתא יהי' הטעם משום דמחויב לשלם בעד שחרורית. דהנה הקצוה"ח (בסימן שס"ג) הקשה דכיון דס"ל לר' יהודה דמשום שחרוריתא דאשייתא צריך לשלם. איך קאמר ר' יהודה דבעה"ע בונה את הבית וגם את העלי' ויושב בבית. אעפ"כ יצטרך לשלם משום שחרוריתא דאשייתא ותירץ דמשום שחרוריתא דאשייתא אין מחויב לשלם. כיון דיכול לשכור פועל ללבנם והוי דומיא דזורק מטבע של חבירו לים הגדול. ואף כי דבריו תמוהים. דאיך נוכל לדמות לזורק מטבע התם לא קא עביד בהדבר שום מעשה. ולא הוזילה ורק גרמא הוא שיצטרך להוציאה אבל הכא דהשחיר הכתלים הרי הזיק גוף הכותל ונזולו מחמת זה וזה שפועל ילבן מקרי שיתקן ההיזק. בודאי דכה"ג לכאורה צריך לשלם. אלא דבאמת פשוט יש לומר דלר' יהודה דס"ל דכל היכי שהניח האש ברשות פטור אף אם עשה ברשות ב"ד למסקנת הגמ' מעתה הכא אינו מחויב מה שאשו הולך ומזיק כיון שברשות הניח האש. אך באמת גם לרבנן בכה"ג פטור. שהרי אמרינן דקוטרא אינו רק גרמא בנזקין. ואמאי לא הוי מזיק ממש. וכן הרחקת גפת וזבל. ועכצ"ל דהדברים אלו לא דמי לאש כיון שאין הולכין ומזיקין למרחוק רק במקומם יכולין להזיק. ולא דמי לאבנו סו"מ שהניחן בראש הגג. שהרוח יכול להובילם למרחוק וכיון דלא הוי רק בור משו"ה פטור אכלים. שהרי הבית הוי כלים. ומשו"ה הרחקת גפת וזבל וקוטרא הוי גרמא בנזקין. אך לפי"ז תקשה לרב דס"ל דלא אפקרינהו שור הוא. אך נראה עוד כיון דהוא הניח האש או הגפת או הזבל, ומהם נולד קוטרא וההבל. א"כ רק בור הנולד מבורו וכמו שפרשנו במקום אחר דכי יכרה איש בור אמר רחמנא. ולא בור בור. וא"כ הכא שמבורו נעשה הבור. אבל הוא בעצמו לא עשה הקוטרא וההבל. א"כ הוא עליו רק גרמא בעלמא. וכדאמרינן לקמן (בדף מ"ח) דהבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא עכ"פ בין להקצוה"ח שמפרש הטעם משום דיכול לחזור וללבן בין לפי שביארנו דהטעם הוא משום דהעשן הנולד ע"י אשו לא הוי רק בור הנולד שלא ע"י כריתו ממש והוי רק גרמא. עכ"פ לא נוכל לחייבו על שחרות הכתלים. וע"כ הא דמחייב ר' יהודה בדר בחצירו הטעם הוא כיון דעכ"פ בא לו הנאה ע"י חסרון של בעל הבית אף שבעד החסרון לא נוכל לחייבו. אעפ"כ משלם בעד הנאה. ה"נ איך מביא ראי' רמי בר חמא ממתניתין דמשלם מה שנהנית. משום דס"ל אפקורי מפקר כיון דאין הפירוש מפקיר לגמרי אלא דעל חסרון לא נוכל לחייבו עכ"פ ההנאה בא מחמת חסרון. וא"כ בכה"ג אף למאן דס"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור. היכא דבא ע"י חסרון מחייב. אבל בדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא בא ע"י חסרון בכה"ג אפשר דפטור מלשלם:

(ח) והנראה לי דהנה באמת טעמא בעי. אמאי משום דבר מועט דחסרון שחרורית דאשייתא מגלגלין כל ההנאה. והנה בהא דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור יש לומר שני טעמים. או דלא מצינו חיובא שחייבה התורה רק במזיק דבר של חבירו והיינו בחסר. אבל בנהנה ולא הזיק. על הנאה לא מצינו שחייבה התורה. או דבאמת מחויב גם בעד ההנאה לשלם ורק היכא דנהנה ולא חסר פטור. משום דבכה"ג כופין על מדת סדום, ואף דפירוש התוס' דבכה"ג לא שייך כופין על מדת סדום. היינו במנעו מתחלה לדור. דאז איך נימא שיכופו אותו על מדת סדום שיניח חבירו לדור בחצירו בלי שכר. אחרי דאין לו הזיק דהרי הוא חצר דלא עבידא לאגרא. דאטו אם הוא עד עתה חצר דלא עבידא לאגרא. אין לו עתה רשות להשכיר אותו. א"כ איך נכוף אותו יאמר אף כי עד עתה היה חצירי דלא עבידא לאגרא עתה הנני רוצה להשכיר. והיינו רק במנעו מתחלה. אבל כשדר שלא מדעתו וזה לא השכיר. נמצא דעתה הוכיח סופו על תחילתו דהי' על זה דין דכופין על מדת סדום. כיון דעתה אגלאי מילתא דלא רצה להשכיר כל זמן שחבירו דר בחצירו. נמצא דיהי' חילוק בין אלו הטעמים. דאם נימא דעל הנאה לא מצינו שחייבה התורה. וחיובי התורה על דבר הדיוט הוא רק בעד מזיק. א"כ נהי דהנאה בא לו מחמת חסרון של פלוני. אעפ"כ לא ישלם רק מה שחיסר. ולא מה שנהנה דהרי על ההנאה לא חייבה התורה ורק על חסרון. א"כ ישלם רק כמה שהחסיר לפלוני. ואם באנו לומר דהטעם דדר בחצר שלא מדעתו פטור. הוא רק משום דכיון דלא השכיר כל העת אגלאי מילתא דלא הי' עתיד למיגר. נמצא דהי' דין דכופין על מדת סדום. אבל בלא דין דכופין על מדת סדום משלם בעד הנאה נמצא דפטור רק היכא דהי' הדבר בלא חסרון. אבל אם בא מחמת חסרון משלם בעד כל ההנאה שהרי היכא דבא ע"י חסרון לא הי' ע"ז דין דכופין על מדת סדום. נמצא הא דאמרה הגמ' דמשום שחרורית הכתלים מגלגלין עליו את הכל הוא דוקא אם נימא דטעם הפטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא משום דכופין על מדת סדום. אבל בלא האי טעמא מחויב על הנאה. א"כ היכא דע"י דירתו הוא מזיק לו אף שבאמת הוא פטור על שחרות הכתלים. כיון דע"י הקוטרא בא לו. ועל נזקי הקוטרא הוא פטור כמו שבארנו למעלה עכ"פ לא נוכל לכוף אותו שיניח אותם לדור. אף אם הי' ברור לנו שלא ישכיר. אעפ"כ איך נכוף אותו שיניחנו לדור אחרי שע"י דירתו יבא היזק לו וכיון דלא הי' בזה דין דכופין על מדת סדום בכה"ג מחויב על הנאה. אבל אם נימא דטעם הפטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא משום דלא מצינו שחייבה התורה רק על חסרון, ועל הנאה לא חייבה התורה, א"כ שע"י דירתו הי' לו חסרון שנשחרו כתליו. על החסרון הזה אינו מחויב לשלם ורק באנו לחייבו על הנאה, ועל הנאה לא חייבה התורה א"כ אף היכא דהי' לו חסרון ג"כ יהי' פטור על הנאה. מעתה רמי בר חמא דהוכיח ממתניתין דמשלם מה שנהנית הוכיח דלא נימא דעל הנאה לא חייבה התורה. לפי זה הי' פטור בפירות ברה"ר כיון דאבידה מדעת ועל החסרון לא מצינו לחייבו. דבכה"ג דאבידה מדעת היא. אין מוטל על המזיק לשמור שורו. א"כ לא היינו מחייבין על ההנאה וכיון דחזינן דמשלמית מה שנהנית. ע"כ דזה לא אמרינן דעל הנאה לא חייבה התורה. אלא אמרינן דגם על הנאה מחויב לשלם. נמצא לפחות היכא דדר בחצר חבירו שיש שחרות הכתלים משלם כיון דבכה"ג אין כופין על מדת סדום, ורבא דדחי דאין ראי' מכאן דלא ס"ל פירות ברה"ר אפקורי אפקרינהו, ס"ל באמת דעל הנאה לא חייבה התורה. וא"כ אף במקום שיש שחרות הכתלים פטור מלשלם בעד הנאה שרק בעד חסרון ס"ל צריך לשלם. ובעד שחרות הכתלים פטור מלשלם, (ולקמן נבאר איך יתרץ רבא דברי ר' יהודה אחרי שגם היכא שיש שחרוריתא דאשייתא לדידי' פטור מלשלם):

(ט) לפי"ז מיושב שפיר מה שהרמב"ם לא הביא כלל טעמא דפטור הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. אי משום ושאי' יוכת שער, אי משום ביתא מיתבא יתיב, דהנה באמת נראה בגמ' דלא ס"ל טעמא דפטור דוקא היכא שיש לו טובה, שהרי גבי ההוא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אמרינן לימא קא סבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ומאי קושיא בודאי בכה"ג מחויב, שהרי באשפה לא שייך שיעשה לו טובה דבאשפה לא שייך לא טעמא דשאי' ולא מיתבא יתיב, וע"כ דגמ' ס"ל דפטור אף היכא דליכא כלל הני טעמא, ואף לפי מה שפירשו המפרשים דאצטריך להני טעמא כדי שלא נחייבו משום שחרות הכתלים, ע"ז אמר הגמ' טעמים דאף שיש לו חסרון הכתלים, יש לו כנגד זה טובה. אי משום ושאי' או משום ביתא מיתבא יתיב, נמצא דבאשפה נהי דליכא טעמא דשאי' וביתא מיתבא יתיב. אבל גם חסרון שחרוריתא דאשייתא אין כאן נמצא דהכא פטור. גם בלא הני טעמי'. אבל לפי מה שפירשנו דמשום חסרון שחרוריתא דאשייתא שמגלגלין הכל היינו דוקא אם נימא דטעם הפטור משום כופין על מדת סדום. אבל כפי שרבא רוצה לומר דאף אם הי' הדין דפירות ברה"ר אפקורי מפקר הי' פטור על ההנאה. הרי דס"ל דעל ההנאה לא חייבה התורה. א"כ אף היכי שיש חסרון שנשחרו כתליו, אעפי"כ פטור. א"כ גם בלא הני טעמא דשאי' וביתא מיתבא יתיב פטור הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וכן מוכח מדיתיב ר' אבוה קמי' דר' יוחנן וקאמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות שכר. ור' יוחנן לא ס"ל כן כדדחי דכמדעת דמי ואם נימא דבאנו לפטור מטעם דכופין על מדת סדום. למה ליה לדחות דכמדעת דמי, הרי פשוט דגבי הקדש לא שייך כופין על מדת סדום. ומדשני רבה דהטעם גבי הקדש דכהדיוט מדעת דמי ופרשנו דהיינו מטעם דדמי להדיוט שהשכיר. וכאשר כן מצאתי ברשב"א מפורש, ע"כ דאילו הי' שלא מדעת הי' פטור, וע"כ דלא מצינו דחייבה התורה על הנאה גבי הדיוט:

ורק גבי הקדש החמירה התורה שיחויב בעד הנאה. אבל בהדיוט בכה"ג היכא דלא השכיר. אף במקום שאין כאן כופין על מדת סדום, אעפ"כ פטור על הנאה. משו"ה לא הביא כלל הרמב"ם טעמים דשאי' וביתא מיתבא יתיב. דהוא פסק כרבא ורבה. דטעם הפטור פשוט דעל הנאה לא חייבה התורה ואף במקום שיש חסרון שחרות הכתלים ג"כ פטור מלשלם דמי דירה:

(י) אולם לפי זה יקשה על רבא ורבה מר' יהודה דאיך אמר רבי יהודה אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות שכר. דלדידהו אי אפשר לתרץ משום שחרוריתא דאשייתא שהרי ס"ל דעל הנאה לא חייבה התורה. אלא דבאמת יש להקשות מאי פריך מר' יהודה דאמר דבעל הבית צריך ליתן ההוצאות כיון דבעל העלי' בנה הבית בעד בעל הבית. נמצא שכשמשלם לו בעל הבית, הרי הי' הכסף הלואה. והרי אמרינן בב"מ אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר, והכא הרי הוי הלוהו ודר בחצירו ולמאי אצטריך לטעמא דשחרוריתא דאשייתא, וצ"ל דהתם בב"מ יש שני לשונות דאיכא דאמרי ס"ל דלא אמר רב יוסף בר מניומי אלא הלויני ודור בחצירי אז צריך להעלות לו שכר. אבל הלוהו ודר בחצר חבירו אין צריך להעלות שכר. והחילוק דבין הלוהו והלויני הוא דבהלוהו, הרי לא השכיר לו החצר והוא מעצמו דר בה ולא הוי רק הנאה. אבל בהלויני ודור בחצירי הרי השכיר לו החצר בעד אגר נטירת הלואה, ואף שעד עתה הי' גברא דלא עביד למיגר, עתה כשאמר לו הלויני ודור בחצירי הרי עתה השכיר לו החצר. וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה דבהלויני ודור בחצירי הוי רבית דאורייתא. נמצא דלהאי לישנא דס"ל דלא אמר רב יוסף בר מניומי רק בהלויני ודור בחצירי. אף שעל דעת זה הלוה, שהמלוה חשב בשעה שהלוה, שידור בשביל ההלואה בחצירו כיון דהלוה לא קצב בכה"ג לא אסר. נמצא דהגמ' בב"ק ס"ל כהאי לישנא דאין אסור רק היכא דהלוה השכיר החצר בעד אגר נטירת ההלואה. א"כ גבי בעל העלי' בונה דבעל הבית לא רצה כלל שיבנה, הרי לא השכיר לו הבית בעד הלואה. ואף שבעל העלי' בנה על דעת זה שידור בה הוי רק כהלוהו ודר בחצירי דלהאי לישנא מותר משום רבית משו"ה אצטריך לטעם דשחרוריתא דאשייתא:

(יא) נמצא דלא קשה על רבא ורבה איך יפרנסו דברי ר' יהודה אחרי דלדידהו אף היכא שיש שחרוריתא דאשייתא פטור מלשלם. אחרי דס"ל דעל הנאה לא חייבה התורה אכן לפי שביארנו ניחא שרבה ורבא יסברו כהאי לישנא דאף הלוהו ודר בחצירו אף דהלוה לא קצב ג"כ אסור משום רבית ונמצא דצריך לשלם משום איסור רבית. נמצא דלא קשה ג"כ על רש"י, מה שהקשו למה לרש"י להביא טעמא דרבית אחרי דבגמ' אמר טעם אחר. אכן לדברינו ע"כ אצטריך לטעמא דרבית, לדידן דפסקינן כרבה ורבא ור' יוחנן דטעם פטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו משום דעל הנאה לא חייבה התורה א"כ ע"כ אצטריך לטעמא דרבית דהא אנן פסקינן דאף בהלוהו ודר בחצירו ג"כ צריך להעלות שכר:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמ'. א"ל אם נהנית. ההשוואה בין מזיק המשלם מה שנהנה לדר בחצר חבירו טעונה ביאור. לדעת הרמב"ם שהמחייב בדר בחצר חבירו הוא גזילה ההשוואה קשה ביותר. ברם אליבא דהתוס' שהדר בחצר חבירו משלם מדין שכירות ושהשאלה היא אם זה שלא חסר נחשב לבעל - דין לתובעו לשלם, הדמיון מובן יותר שכן אף במזיק המשלם מה שנהנה צריך שהניזק יהיה בעל - דין. אמנם גם לתוס' המחייב בשור הוא דין מזיק ואילו בדר בחצר המחייב הוא שכירות ואינם אותו המחייב, וצ"ע.
גמ'. מקיף וניקף. לכאורה הדמיון למקיף וניקף תמוה מכמה טעמים. חיובי מקיף וניקף חלים מדיני שכנים ואין שום קשר לחיובי מה שנהנה שבסוגיין. ועוד הרי זה נהנה וזה לא חסר היינו כשנהנה מדעתו, ואילו הניקף לא עשה כלום כדי ליהנות מהגדר של המקיף ולא יתכן לחייבו מטעם מה שנהנה. גם יש לעיין בתשובת הגמ' "את גרמת לי הקיפא יתירה" דלכאורה אינה מובנת כי הניקף לא עשה את החסרון אך המקיף החליט על דעת עצמו לבנות הגדר והוא שהחסיר לעצמו ולמה ישלם הניקף עבור חסרון זה.
ונראה לבאר את הגמרא ע"פ דרך התוס' הנ"ל, והוא שזה נהנה וזה לא חסר פטור כי אין בעל - דין עם זכות תביעה לחייב מה שנהנה. מאידך המחייב במקיף וניקף יסודו בהלכות שכנים. אולם גם בזה צריך המקיף להיות בעל - דין לתבוע דמי הגדר מהניקף. והגמרא דימתה את חלות הדין של בעל - דין בשני הציורים. בכך מוסברת התשובה דאת גרמת לי כו' שכן טענה זו משוותו לבעל - דין ונותנת לו זכות תביעה כדי שהניקף ישלם עבור הגדר, והוא מחיובי הלכות שכנים.
תוס' ד"ה הא כו'. ז"ל שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו עכ"ל. ר"ל שקיים איסור גזילה להשתמש בדבר שאינו שלו בלי רשות הבעלים ולכן א"א לכוף אותו על מדת סדום. מאידך בבר מצרא ליכא איסור גזילה ומשו"ה ניתן לכוף אותו על מדת סדום.
גמ'. נטל אבן כו'. קשה למה נדחקה הסוגיא להקשות ממעילת גזבר של הקדש שמעל כשנהנה הרי היתה יכולה להקשות מכל מי שנהנה מהקדש ולא הוציאו לחולין שג"כ מעל אע"פ שהקדש לא חסר.
והנה הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' מעילה (הל"ד) שיש מועל אחר מועל דוקא בנהנה מהקדש דקדושת דמים, ברם כשמעל בהוצאה מהקדש כגון שנתנו לחבירו ההקדש יוצא לחולין ואין מועל אחר מועל. ואילו הראב"ד סובר שאף בנהנה מהקדש אין מועל אחר מועל. ונראה שלדעת הרמב"ם מצויים שני דיני מעילה: א) הנאה; ב) הוצאה. הוצאה מהווה גזלה מהקדש ומוציאה לחולין. אבל לא הנאה. ברם להראב"ד גם הנאה מוציאה לחולין כי מי שנהנה מהקדש נחשב לגזלן מדין שואל שלא מדעת גזלן, ומשו"ה ההקדש יוצא לחולין. בביאור שיטת הרמב"ם כבר הארכנו ברשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים חלק א'.12 בין היתר הבאנו בשם הגר"ח זצ"ל ששואל שלא מדעת עשה מעשה גזילה אך אין לו קניני גזלה.13 והרמב"ם סובר שדוקא קניני גזילה מוציאים הקדש לחולין ולא מעשה גזילה דעלמא. ולכן אין הנהנה מהקדש מועל מדין גזלן אלא מדין מעילה מיוחד של נהנה מהקדש. מאידך הראב"ד סובר שכל מעשה גזילה מהקדש מחללו ומוציאו לחולין ואפילו בלי קנין גזילה. ולפיכך גם הנאה מוציאה לחולין.
ובכן אליבא דהראב"ד יתכן לומר שהגמרא לא הביאה ראייה לשאלת זה נהנה וזה לא חסר מכל נהנה מהקדש דעלמא שהרי חלות גזילה הוא. הגמרא הסתייעה רק מגזבר שנהנה מן ההקדש המסור לידו כי אפילו להראב"ד אין הנאת הגזבר גזילה וליכא בה חלות דין מעילה דהוצאה אלא מעילה דהנאה. הטעם לכך משום שלשיטת הראב"ד כל הנהנה מהקדש דעלמא מועל מדין גזילה על פי הדין דשואל שלא מדעת גזלן הוא. דאע"פ דבשואל שלא מדעת ליכא חלות קניני גזילה מ"מ יש בו מעשה גזילה. ולראב"ד אף מעשה גזילה מהקדש מוציאו לחולין - שלא כרמב"ם המצריך קניני גזילה. אמנם בגזבר שנהנה מהקדש חסר מעשה גזילה שכן ההקדש מסור לרשותו, ובכן חיוב המעילה שלו הוא מדין הנאה בלבד ובלי חלות גזילה. משו"ה ניתן לדמות את דינו לדין של הנאת הדיוט דעלמא כשזה נהנה וזה לא חסר.
ב.
הגר"מ זצ"ל היה רגיל לומר שהלאוים דמעילה המובאים בראשונים (עיין ברמב"ם פ"א ממעילה הל"ג) משתייכים למעילה דהנאה. אולם המעילה דהוצאה מוזהרת מהלאו דגזילה דעלמא.
תוס' ד"ה נתנה. התוס' הקשו משליחות יד. ויש ליישב ששליחות יד מהווה גזילה מדין שומרים, אך מאחר שאין חלות שמירה להקדש לא חל דין שליחות יד.14
תוס' ד"ה והוא. מסתבר ששינוי החוזר לברייתו אע"פ שאינו קונה בגזל דעלמא עכ"ז נחשב הוצאה לחיוב מעילה. ברם התוס' סוברים שאינו שינוי כלל ואינו אפילו הוצאה מהקדש, ולכן הקשו קושייתם.
גמ'. הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. מצויים כמה ביאורים בגמרא. עיין בתוס' (כא.) ד"ה כהדיוט מדעת דמי. אליבא דהתוס' אם הבעלים מוחים טרם ידור הדר בחצר נגד רצונם חייב לשלם. והקדש נחשב כבעלים שמחו לפני ההנאה. וכבר ביארנו שמחאה מקודם עושה אותו לבעל - דין עם זכות תביעה בבי"ד. עוד י"ל שהגמרא ר"ל שהקדש מחייב את הנהנה לשלם אפילו כשהקדש לא חסר משום שבהדיוט יש צורך לחסרון כדי להשוותו בעל - דין לתבוע את דמי מה שנהנית. ואילו הקדש תמיד יכול לתבוע ואע"פ שלא חסר כי הקדש נחשב לבעל - דין בכל אופן שנהנה ממנו ולעולם יש להקדש זכות תביעה. אך עיין ברש"י, ונראה שר"ל שהמחייב של מעילה הוא איסור המעילה, ובהתאם לכך אע"פ שאינו מחוייב מדין ממון עכ"ז מחוייב לשלם משום איסור המעילה.
12 עיי"ש בענין מעילה דף ר"א - ר"ה.
13 עיין בש"מ לב"ק (צז.) בשם הראב"ד שאין בשואל שלא מדעת דין שינוי קונה לכ"ע, וביאור הגר"ח זצ"ל מפני שסובר שאין כאן קניני גזילה בחפצא אלא יש כאן מעשה גזילה.
14 ויתכן שתוס' סוברים ששמירה חלה בהקדש אלא ששומר הקדש פטור מתשלומי שומר - ולכן שליחות יד חלה. ועיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' בענין צדקה וברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק שני בנוגע לפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות (הל"ג).

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

הא איתהנית. דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני: לכי תשמש לי. כשתשמשני שימוש אחד אומר לך: כרך ליה סודרא. קיפל לו סודר שלו: משלמת מה שנהנית. אלמא בתר הנאה אזלינן: גברא דמריה סייעיה. רמי בר חמא: דאע''ג דלא דמיא. ההיא בעיא למתניתין: קיבלה. רב חסדא מיניה ולא אותביה מידי: מפקר להו. ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד: משלש רוחותיו. שהיה לו לראובן שלש שדות אצל שדה שמעון משלש רוחותיו: וגדר. ראובן את הראשונה סמוך לשדה שמעון לבד מחיצות חיצונות שהיו לו בינו לשאר הבקעות: ואת השניה והשלישית כזה: אין מחייבין אותו. אין מחייבין את שמעון כלום דמאי אהני ליה הרי שדהו פתוחה מצד רביעית: הא רביעית. הא אם היה לו לראובן ד' שדות מארבע רוחות של שמעון וגדרן מחייבין את שמעון לתת את חלקו במחיצות הפנימיות שבינו לראובן: זה נהנה. שמעון: וזה לא חסר. ראובן שהרי יש לו לגדור שדהו: הקיפא יתירא. דאי לאו שדה של שמעון בין שדותיו הוי סגי ליה במחיצות חיצונות והוו כל שדותיו גדורים והלכך חסר הוא בשבילו: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית. גלי אדעתיה דניחא ליה בהקיפו של ראובן ומגלגלים עליו את הכל לתת את חלקו בג' מחיצות פנימיות של ראובן: הא מקיף. הא אם קנה מקיף עוד שדה רביעית אצל שמעון וגדרה פטור שמעון: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא. לא היה יכולת בידי לגדור גדר של אבנים וסגי לי בגדר קוצים בר זוזא להבדיל ביני ובינך: הבית והעלייה. בית של זה והעלייה שעל גבה הויא של אחר: יציאותיו. מה שהוציא על הבית אלמא מדיהיב ליה כל יציאותיו ואינו מנכה לו שכר מה שעמד בבית אלמא זה נהנה שהיה לו לשכור אחרת וזה לא חסר דבלאו הכי לא בעי איהו למבנייה פטור הנהנה: דבית לעלייה משתעבד. שעל הבית לסבול העלייה הלכך הדין עם זה לדור בו: רבי יהודה אומר כו'. אתנא קמא פליג דבעל העלייה צריך להעלות שכר לבעל הבית: שחרוריתא דאשייתא. שמשחיר לו הכתלים הלכך חסר הוא אבל בית ישן לא: שלחוה בי רבי אמי. להא בעיא דלעיל זה נהנה וזה לא חסר מהו: מה חסרו. זה עמד בבית דלא קיימא לאגרא: נתיישב בדבר. נעיין בה: לאו בפירוש אתמר. לאו בהדיא שמעה רבי אבהו מיניה דר' יוחנן: נטל אבן או קורה. מפרש במסכת מעילה דבגזבר עסקינן: לא מעל. דמעיקרא נמי ברשותיה הוי כי השתא ולא שינוי הוא: נתנה לחבירו. קנייה חבירו דגזבר יש לו רשות ליתן וזה שהוציאו לחולין מעל: בנאה. גזבר בתוך ביתו לא מעל כו': והוא שהניחה ע''פ ארובה. ולא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה: זאת אומרת. מדקתני דכי דר תחתיה חייב ואע''ג דשלא מדעת הקדש עבד: בהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא הלכך כהדיוט מדעת דמי:

הא איתהנית. אפילו למ''ד בפ''ק דב''ב (דף יב:) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו ולמ''ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר. ואם תאמר ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות (כתובות דף ל:) אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום וי''ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחילה מידי דהוי אהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב דהוי שן ברה'''ר אלא אהנאת מעיו מחייב אע''פ שאם מחזירו אין שוה כלום: אפקורי מפקר להו. לא לגמרי דא''כ אפילו מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית: את גרמת לי הקיפא יתירא. מתוך פירוש הקונטרס משמע דמיירי בגדר שבין שדהו לשדה ניקף וקשה דהיכי חשיב ליה זה נהנה וזה אין חסר הואיל שכל אותו הגדר לא נעשה אלא להפסיק בין שדותיו לשדה ניקף ועוד דהוה ליה למימר את גרמת לי כל זה ההיקף דהקיפא יתירתא משמע שגרם ליה להרבות אלא נראה שמבחוץ סביב לד' רוחות הקיף והקיפא יתירא משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי: אם עמד ניקף. בסדר המשנה ל''ג בהדיא ניקף אלא ללישנא דמפרש התם דקאי אניקף דייק הכא: טעמא דניקף הא מקיף פטור. ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דא''ל את גרמת לי הקיפא יתירא וא''ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי''ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם: ת''ש ר''י אומר. ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דביתא לעלייה משתעבד: נתנה לחבירו כו'. בפ''ק דחגיגה (דף י:) פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וא''ת מ''מ למעול דהוי מתכוין לקנות ואפילו למ''ד (ב''מ דף מא.) שליחות יד צריכה חסרון ה''מ כשאין מתכוין לקנות הכל וי''ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא: והוא שהניחה ע''פ ארובה. פ''ה דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה ותימה כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאמר בהגוזל קמא (לקמן צו:) האי דגזל נסכא מחבריה עבדיה זוזי לא קני בשינוי מ''ט דהדר עביד להו נסכא: אשגוחי לא אשגח ביה. ושמואל עצמו הדר ביה כדאמרינן בפרק השואל (ב''מ דף צט:):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד