דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

או דלמא  כיון דהשור משעבד ליה לניזק, ואם כן גם לדברי רבי ישמעאל לאו כל כמיניה אין למזיק אפשרות למכור את שורו, כי בכך הוא מפקיע מהניזק את האפשרות לגבות את השור. [404] אמר ליה רב נחמן לרבא, אכן גם לדעת רבי ישמעאל אם מכרו אינו מכור כי השור משועבד לניזק.

מקשה הגמרא: והתניא, שנינו בברייתא [405] שלדעת רבי ישמעאל אם מכרו המזיק מכור, דלא כרב נחמן. [406]

מתרצת הגמרא: אמנם כן השור מכור ואף על פי כן אחר כך חוזר הניזק וגובהו מהלוקח. [407] תמהה הגמרא: וכי מאחר שחוזר הניזק וגובהו מהלוקח, לשם מה נאמר שהוא מכור, איזו משמעות יש למכירה זו?

ומתרצת הגמרא: כי למרות שהלוקח חייב להחזיר את השור לידי הניזק, בכל אופן חלה המכירה לרידיא, שאם חרש הלוקח עם השור הנוגח, לכשיבא הניזק ליגבות את השור הלוקח אינו חייב לתת לו את דמי ההשתמשות בשור, [408] כי המקח חל עד השעה שבה יחזור הניזק לגבות את השור. [409]

ותמהה הגמרא על תשובת רב נחמן לרבא שהמזיק אינו יכול למכור את שורו, ואם מכרו הוא מכור רק לרידיא, ולכשירצה הניזק הרי הוא יכול להוציא את שורו מיד הלוקח.

שמע מינה, שאם לוה אדם מעות, ואחר כך מוכר הלוה את המטלטלין שברשותו לאחרים, אם ירצה המלוה לגבות את חובו, בית דין גובין לו מהם מאלו שקנו ממנו את המטלטלין [אם אין ללוה מעות לפרוע את חובו].

כי כשם שבעל השור הנוגח, אף על פי שהוא רק בעל חוב, שורו משתעבד לתשלומי הנזק, ואינו יכול למוכרו, כך כל לוה מטלטליו משתעבדים לתשלום ההלואה, ואסור לו למכרם, ואם מכרם יגבו בית דין מהלקוחות.

והרי קיימא לן מטלטלין אינם משתעבדין לבעל חוב, כי המלוה אינו סומך את דעתו לגבות ממטלטלין. [410] וכיצד נקט רב נחמן שמטלטלים [השור המזיק] משתעבדים להלואה [חוב תשלומי הנזק]? [411]

דוחה הגמרא: אף רב נחמן מודה שמטלטלין אינם משתעבדים לבעל חוב, ומה שאסר רב נחמן על המזיק למכור את שורו, שאני התם, בשור המזיק, דכמאן דעשאו אפותיקי דמי, כאילו התנה המזיק בפירוש, אם לא יהיו לי מעות לשלם תגבה את חובי מהשור הנוגח. [412]

אשר על כן השור משועבד לניזק ואין המזיק יכול למוכרו.

ומקשה הגמרא: האמר רבא, עשה הלוה את עבדו אפותיקי למלוה, ואחר כך מכרו הלוה לאחר, אם לא יהיו ללוה מעות לשלם למלוה, בעל חוב חוזר וגובה הימנו, גובה את העבד מהלוקח כנגד חובו.

אבל אם עשה הלוה את שורו אפותיקי למלוה, ואחר כך מכרו הלוה לאחר, אין בעל חוב, גובה הימנו, אין זכות לבעל חוב לגבות את השור מהלקוחות.

ומבואר ששור הנעשה אפותיקי ונמכר לאחר שוב המלוה אינו יכול לגבות ממנו, ואם כן מדוע רב נחמן אסר על המזיק למכור את שורו מחמת שעבודו לניזק, ומשמע מדבריו שהניזק יוכל לגבותו אם ימכר, הרי מצינו שאין גובים שור מהלקחות אפילו אם הוא אפותיקי?

ומתרצת הגמרא: אין דמיון בין שור שהשתעבד למלוה כנגד חוב, לשור המשועבד לניזק כנגד נזקו.

שכן מתוך דברי רבא גופא מבואר שיש חילוק בין שור הנעשה אפותיקי לעבד, ולכאורה, עבד מאי טעמא, מדוע עבד הנעשה אפותיקי ומכרו הלוה יכול המלוה לגבותו?

על כרחך, משום דאית לה קלא, כאשר לוה משעבד את עבדו ועושה אותו אפותיקי כנגד חובו, יוצא קול על העבד שהוא משועבד לפלוני, ועל כן מי שבכל אופן קונה אותו, הפסיד את עצמו, והמלוה יכול לגבות ממנו.

מה שאין כן מטלטלים הנעשים אפותיקי, לא יוצא עליהם קול, והקונה מטלטלין אינו יכול לדעת אם הם משועבדים לאיזו הלואה של המוכר, ולכן אין למלוה זכות לגבות מהלקוחות.

וכיון שכך, האי נמי, השור המשועבד לניזק, כיון דנגח, קלא אית ליה שהוא משועבד, דתורא נגחנא קרו ליה, הרבים קוראים לו שור נגחן, וממילא יודעים הכל שאלו שהוזקו ממנו עשויים לבוא ולגבות ממנו את חובם, וכל מי שקונה אותו על דעת כן הוא קונה, שהניזק יכול לבא לגבות ממנו. [413]

אשר על כן אמר רב נחמן, שאין למלוה רשות למכור את השור, כיון שכבר נעשה משועבד באפותיקי לניזק, ויצא על כך קול שהוא משועבד, ואם ימכרנו יוכל הניזק לגבות את השור מהקונה.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו:

שור תם שנגח, מכרו, אין מכור, הקדישו, מוקדש.

הוקשה לגמרא מהו החילוק בין הקדש למכירה, שכן אם ניתן להקדיש את השור, לכאורה אפשר גם למוכרו, וכן להיפך אם אי אפשר למוכרו מדוע אפשר להקדישו. [414]

וכדי לבאר את החילוק בין מכירה להקדש הקדימה הגמרא והסתפקה בשני ספיקות:

א. מכרו מאן, על מי נאמר בברייתא "מכרו" ו"הקדישו", על המזיק או על הניזק.

ב. לדעת מי נאמר "אין מכור" ו"מוקדש", לדעת רבי ישמעאל או לדעת רבי עקיבא.

ומבארת הגמרא שיש משמעות מדברי רב תחליפא גם כרבי עקיבא וגם כרבי ישמעאל:

שכן אילימא, אם נפרש את הברייתא שמדובר במכר המזיק, אם כן מה שנאמר "מכרו אין מכור" מני, לכאורה מדברי רבי עקיבא היא, דאמר הוחלט השור, ולכן המזיק אינו יכול למכור מכיון שהשור שיך לניזק. אבל לדברי רבי ישמעאל השור מכור לרידיא. [415]

ואילו ממה שנאמר "הקדישו מוקדש", אתאן [מביאנו] לרבי ישמעאל, דאמר יושם השור בבית דין, ולכן יכול המזיק להקדיש את שורו, אבל לרבי עקיבא המזיק אינו יכול להקדיש את השור כי הוא הוחלט לניזק. [416]

ומבואר שאם נעמיד את הברייתא במכרו והקדישו מזיק, לא נוכל לפרשה כמו אחד מהם, שלפי זה יצא שהרישא כרבי עקיבא והסיפא כרבי ישמעאל.

אלא, על כרחך צריך לפרש, שמדובר במכר והקדיש הניזק.

וגם לאוקימתא זו מקשה הגמרא, שאי אפשר להעמידה לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא:

כי ממה שנאמר "מכרו אינו מכור", משמע, מני, רבי ישמעאל היא, שכן לדבריו אין לניזק שום זכות בשור וממילא אין לו אפשרות למכרו, אבל לפי רבי עקיבא הניזק יכול למכור את שורו כי הוא מוחלט לו, ואם כן חלק זה הוא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא.

ואילו מה שנאמר "הקדישו מוקדש" אתאן [זה הולך] לדברי רבי עקיבא דאמר הוחלט השור ועל כן יכול הניזק להקדיש את השור הנוגח, אבל לרבי ישמעאל אין לו זכות להקדיש את השור, ואם כן חלק זה בבריתא הוא כדברי רבי עקיבא.

נמצא שבכל אופן בו נפרש את הבריתא, בין במכרו מזיק ובין במכרו ניזק, יצא שחלק אחד כרבי ישמעאל וחלק אחד כרבי עקיבא.

ומבארת הגמרא את הנאמר בברייתא "מכרו אינו מכור, הקדישו מוקדש":

לעולם, מדובר במכר והקדיש המזיק, והברייתא מתפרשת לדברי הכל, בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא.

"מכרו אינו מכור", לא מיבעיא שלדעת רבי עקיבא המזיק אינו יכול למכור את שורו שהוחלט כבר לניזק, אלא אפילו לרבי ישמעאל המזיק אינו יכול למוכרו, ואם מכרו אינו מכור, [417] דהא משעבדא ליה לניזק.

וכן, לכולי עלמא אם הקדישו המזיק, [418] השור מוקדש לענין זה שצריך לתת דבר מועט בפדיונו, ואפילו לדעת רבי עקיבא המזיק יכול להקדיש למרות שהשור כבר נחלט לניזק. [419]

והטעם לכך הוא משום דרבי אבהו.

דאמר רבי אבהו, המקדיש דבר שהיה משועבד לאחרים, אף על פי שההקדש לא חל, מכל מקום צריך לתת להקדש דבר מועט כפדיון ההקדש, גזירה, שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.

ולכן נאמר בבריתא "הקדישו קדוש", לומר שעל הניזק לתת להקדש משהו בפדיון השור. [420]

מביאה הגמרא ברייתא בה נתבארו פרטי הדינים של שור תם המזיק, אליבא דרבי ישמעאל: [421]

תנו רבנן: שור תם שהזיק ונתחייב בחצי נזק. דינו חלוק בין קודם העמדה בדין לאחר העמדה בדין:

עד שלא עמד בדין כל זמן שלא הכריעו בבית דין שעל המזיק לשלם את חצי הנזק, הרי השור שיך למזיק.

ועל כן, מכרו המזיק מכור, וכן אם הקדישו מוקדש, וכן אם שחטו ונתנו במתנה לאחר, מה שעשה עשוי, ואין לניזק אפשרות לגבות את גוף השור.

אבל משעמד השור בדין, הרי הוא משועבד לניזק. ועל כן אם מכרו המזיק אינו מכור, ואם הקדישו, אינו מוקדש. ואם שחטו ונתנו במתנה לאחר, לא עשה ולא כלום. משום שהשור כבר השתעבד לניזק. [422]

קדמו בעלי חובות אחרים, שהיו נושים במזיק, והגביהו את השור המזיק כתשלום חובו של המזיק, לא זכו בשור, כיון שהשור משועבד לניזק ועליהם להחזירו לו. [423]

ואין חילוק בין חב נתחייב לאותם נושים עד שלא הזיק, קודם שהזיק והשתעבד קודם לבעלי החוב, ובין הזיק עד שלא חב שכבר השתעבד לניזק לפני בעלי החובות, בכל מקרה הנושים שתפסו את השור בחובם לא עשו ולא כלום, לפי שלאחר העמדה בדין אין משתלם אלא מגופו.

וכל זה בשור תם, אבל מועד שהזיק, בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין, מכרו מכור, הקדישו מוקדש, שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי, מפני שהשור אינו משועבד לניזק, שכן מועד גובה מהעליה.

ומטעם זה, אם קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי, לפי ששור מועד אין משתלם אלא מן העלייה, ואין לניזק שום שעבוד על השור המזיק.

מכאן ואילך מפרשת הגמרא את הברייתא פיסקא בפיסקא:

אמר מר: עד שלא עמד בדין, "מכרו מכור".

ומבארת הגמרא: מכרו מכור הכונה היא, מכור לרדיא, לחרישה, אבל המכירה לא חלה לגמרי כיון שהשור השתעבד לניזק. [424]

"הקדישו מוקדש": מאחר שהשור משועבד לניזק, ההקדש חל רק לענין זה שהפודה את השור צריך לתת פרוטה להקדש, משום דרבי אבהו, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. [425]

נאמר בברייתא: "שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי":

ודנה הגמרא:

בשלמא מה שנאמר "נתנו במתנה מה שעשה עשוי", ניתן לפרש כי למרות שהשור משועבד לניזק, בכל אופן מה שעשה עשוי, לרדיא, כלומר, המתנה חלה לענין זה, שאם מקבל המתנה חרש עם השור, הניזק אינו יכול לתבוע ממנו את הנאת ההשתמשות.

אלא מה שנאמר שאם "שחטו" מה שעשה עשוי, קשה, מדוע מה שעשה עשוי, הרי בשר השור עדיין קיים, וליתי הניזק ולשתלם מבשריה. [426]

ומביאה הגמרא ראיה שבשר השור משועבד אפילו לאחר שחיטתו מברייתא:

דתניא, "ומכרו את השור החי", אין לי, אלא שחולקים המזיק והניזק בשור המזיק כשהוא חי.

אבל אם שחטו המזיק, מנין שיש לניזק חלק בו?

תלמוד לומר, "ומכרו את השור", מכל מקום. [427]

הרי, שיש לניזק זכות בשור גם לאחר מיתתו, ומדוע נאמר בבריתא "שחטו מה שעשה עשוי", הרי עדין הניזק יכול לגבותו כנגד נזקו?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב שיזבי, מה שנאמר "שחטו מה שעשה עשוי", לא נצרכא, לא נאמר, אלא לדין פחת שחיטה. שאם נפחתו דמי השור בשעת השחיטה, ולא נותר בו אפילו שווי חצי הנזק, המזיק אינו חייב להשלים את מה שנתחייב.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע, זאת אומרת, מדברי רב שיזבי משמע, כי המזיק שעבודו של חבירו, פטור. [428]

שכן על ידי שהזיק את השור המשועבד לניזק, גרם בכך שלא יהיה לניזק מאין לגבות את חצי נזקו, ועל כך נאמר מה שעשה עשוי, ואינו חייב לשלם את ההפרש עד חצי הנזק. [429]

ותמהה הגמרא: הא פשיטא לשם מה הוצרך רב הונא לומר "זאת אומרת", הלא ברור שזו סיבת הפטור של המזיק על שחיטת שור המשועבד לניזק? [430]

ומתרצת הגמרא: אלמלי אמר רב הונא שזו סיבת הפטור של השוחט את השור המשועבד לניזק, היה מקום לומר, מהו דתימא, דווקא התם במקרה שנשחט השור, מה שעשה עשוי, והמזיק פטור, משום שהוא אינו מזיק ממש, דאמר ליה לניזק לא חסרתיך ולא מידי, כי הנבילה עדיין קימת, דמצי אמר ליה, זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך, רק הוצאתי את רוחה של הבהמה ואין כאן נזק ממש. [431]

אבל בעלמא, אם הזיק אדם את שעבודו של חבירו באופן שהשיעבוד אינו בעולם, ליחייב.

קא משמע לן רב הונא, שטעמו של תנא דבריייתא הוא מפני שהמזיק שעבודו של חבירו פטור, ואפילו אם השיעבוד אינו בעולם.

ומקשה הגמרא: הא נמי רבה אמרה, שהמזיק שעבודו של חבירו פטור גם באופן שמחמת היזקו בטל השעבוד לגמרי?

דאמר רבה: השורף שטרותיו [שטרי חוב] של חבירו, פטור, משום שהשטרות אינם ממון ממש אלא הם עדות לכך שהלוה משועבד לשלם את חובו. [432]

ונמצא שכבר בדברי רבה נתבאר שהמזיק את שעבודו של חבירו פטור גם במקרה שכבר לא יוכל לגבות את חובו מחמת ההיזק, ומדוע הוצרך רב הונא ללמוד כן מהברייתא? [433]

ומתרצת הגמרא: מדברי רבה לא ניתן להוכיח לדין מזיק שעבודו של חבירו שהוא פטור.

מהו דתימא, התם הוא דפטר רבה משום דאמר ליה השורף לבעל השטרות, ניירא בעלמא קלאי מינך, לא הזקתיך ממון בעין אלא ניר בעלמא.

אבל המזיק שעבודו של חבירו ממש כגון היכא דהיתה שדה משועבדת למלוה וחפר בה הלוה בורות שיחין ומערות, ליחייב, שהרי הזיקו ממש. [434] קא משמע לן לכן הוצרך רב הונא לפרש שהפטור בבריתא הוא מצד המזיק שעבודו של חבירו פטור, ומשמע שגם המזיק את השעבוד עצמו פטור. [435]

דהא הכא כששחט המזיק את השור המשועבד לניזק הרי הוא כמאן דחפר בה הלוה בשדה המשועבדת למזיק בורות שיחין ומערות דמי. [436]

ועל כך קאמר, מה שעשה עשוי, והמזיק פטור, ולכן נקט רב הונא "זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור", כדי ללמד שאפילו אם הזיק את השעבוד עצמו ומחמתו בטל שעבודו של חבירו פטור.

חוזרת הגמרא ומבארת את הנאמר בברייתא:

"משעמד בדין אם קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק, בין הזיק עד שלא חב, לא עשה ולא כלום. לפי שאין משלם אלא מגופו".

ודנה הגמרא:

בשלמא אם הזיק עד שלא חב, אין בעלי החובות יכולים לגבות את השור, שכן ניזקין קדמו, ונעשה השור משועבד לניזק לפני שנשתעבד לחובם.

אבל אם חב עד שלא הזיק, מדוע אינם יכולים לגבות את השור הרי בעל החוב קדים, וקודם השתעבד הניזק לבעל החוב ואחר כך לניזקין?


הערות

[404] בגמרא להלן מבואר שלאחר העמדה בדין לכולי עלמא אינו מכור אפילו לרידיא ואם כן ספק הגמרא הוא קודם העמדה בדין. אך יתכן שרבא לא למד מהברייתא דלקמן שכן ניתן לפרשה אליבא דרבי עקיבא ראה להלן. ומכל מקום לדעת הר"י המובא ברבינו פרץ על כרחך הספק הוא רק קודם העמדה בדין, שכן לאחר העמדה מודה רבי ישמעאל שהוחלט השור. וכך משמע מדברי הרשב"א שמדובר לפני העמדה בדין.

[405] הראב"ד כתב שהציטוט "מכרו מכור" לקוח מהבריתא שהובאה בהמשך הגמרא. ולשיטתו אזיל שהבריתא דלקמן היא מדברי רבי ישמעאל ולא מדרבי עקיבא, ולפיכך פרכינן משם על דברי רב נחמן בשיטת רבי ישמעאל. אבל לדעת הרמב"ם הבריתא דלהלן היא מדברי רבי עקיבא, ולפי זה המקור לנאמר "מכרו מכור" בדרבי ישמעאל הוא מבריתא שלא הובאה בסוגיין. ויתכן שכונת הגמרא להקשות באמת מהברייתא דלקמן וכך היא הקושיה: אם לרבי עקיבא נאמר מכרו מכור כל שכן שלרבי ישמעאל יהיה הדין כן.

[406] הרמב"ן במלחמות [יז ב] הוכיח מכאן שלרב נחמן אינו מכור גם בזמן שיש למזיק נכסים אחרים שאפשר לשלם עמם את חצי הנזק, שאם לא כן מדוע הקשתה הגמרא מהברייתא דקתני מכרו מכור, הרי יתכן שרב נחמן נקט אינו מכור רק כשאין לו ממה לשלם מלבד מהשור עצמו והבריתא עוסקת במי שיש לו נכסים אחרים לשלם מהם. ועל כרחך שאין חילוק בין יש לו נכסים אחרים לאין לו, לעולם אינו מכור, כיוון שגם לדברי רבי ישמעאל השור משועבד לניזק.

[407] הקשה התרומת הכרי מדוע חוזר וגובה מהמזיק הרי כל זמן שלא עמד בדין אינו שייך לו, וחיוב הקנס לא חל עד שעת העמדה בדין, ובשלמא לרבי עקיבא שייך לומר שנשתעבד משעת הנזק, אבל לרבי ישמעאל אינו משועבד קודם העמדה כלל? ובחידושי הגרש"ש [כט] ביאר, ששעבוד הנכסים אינו נעשה כתוצאה מכך שיש חוב ממון דהיינו שבעצם החוב הוא ממון אלא שאם לא ישלם במעות ישלם נכסים, אלא שעבוד הנכסים נוצר מחמת הנזק עצמו וכשם שבשעת הנזק נשתעבד גופו לשלם נשתעבדו גם נכסיו לצורך זה, וכיון שכך, נמצא שלאחר העמדה בדין איגלאי מילתא שכבר משעת הנזק היה השור שייך לניזק כי הוא נשתעבד לו בשעת הנזק בדיוק כמו שגופו נשתעבד לשלם, לכן חוזר הניזק וגובה מהמזיק.

[408] כך פירש רש"י, ומשמע שלדעת רבי ישמעאל חל המקח לענין זה שלא יוכל הניזק לתבוע את דמי החרישה מהלוקח, אבל לרבי עקיבא יהיה לניזק זכות לתבוע את הלוקח שכן מעיקרא מכר לו המזיק שור השייך לניזק. והקשו הרשב"א והמאירי, הרי המזיק המוכר את השור המשועבד לניזק לא גרע מגזלן, ובגזלן קיימא לן "כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה" ואינם מעלים שכר לנגזל כנגד חרישתם בבהמתו, ומנין לקח רש"י שלדעת רבי עקיבא על הלוקח מהמזיק לשלם את דמי השתמשותו? ועל כן פירש הרשב"א שלדעת רבי ישמעאל מותר למזיק לכתחילה למכור את שורו לרידיא, שכן כל זמן שלא עמד בדין לא זכה הניזק כלל בשורו. ואילו לרבי עקיבא המזיק אינו יכול למכור את השור שהוחלט לניזק. [ומכל מקום אם מכרו, אין לניזק זכות לתבוע את דמי החרישה מהלוקח] ובהגהות הגר"א [תז א] דקדק שזו גם דעת הרמב"ם. ובקצות החושן תז ד יישב את דברי רש"י שהכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה נאמר רק בדבר הראוי לגוזלו, אבל אם גזל קרקע אינו משלם כשעת הגזילה כי קרקע אינה נגזלת. וכמו כן המוכר את התם לפני העמדה בדין, גם אם התכוין לגוזלו אינו נידון כגזלן כי כל זמן שלא עמד בדין עדיין לא חל עליו חיוב הקנס, ואף על פי שאחר כך זוכה הניזק למפרע בשורו מכל מקום בשעת מכירת השור אינו נעשה המזיק גזלן כי באותו זמן עדיין הוא יכול להשתמש בו לכתחילה. ועין בתרומת הכרי [תז ב] ובמחנה אפרים [גזילה ט] שיישבו את דברי רש"י על פי שיטת הרמ"ה שהגזלן עצמו אינו חייב לשלם על השתמשותו בחפץ אבל אם השכירה לאחר חייב כי הוא ירד אדעתא דשכירות ולא אדעתא דגזלנותא. ובחזון איש כתב שאין מחלוקת בין רש"י לרשב"א עיין שם בדבריו.

[409] הטעם לכך שהמקח אינו חל אלא לרדיא מבואר בהמשך הגמרא ששור תם נידון כאפותיקי שגובים ממנו, אבל כל זמן שלא גבוהו ניתן למוכרו. ולפי זה המכר חל אלא שאחר כך הניזק גובה ממנו, וצריך ביאור לשון הגמרא מכרו אינו מכור.

[410] ברש"י כאן מבואר שהטעם לכך שמטלטלין אינם משתעבדים הוא משום שהמלוה אינו סומך דעתו עליהם, ובטור הביא שני טעמים לכך שמטלטלין אינם משתעבדים. א. משום שאינו סומך דעתו עליהם. ב. משום שאין להם קול, והלוקח לא העלה בדעתו שיגבו ממנו. ועיין ב"ח ודרישה נפקא מינות בין שני ביאורים אלו. ועין תומים [קיג] שביאר מדוע הביא רש"י דווקא טעם זה. ולכאורה בהמשך הגמרא מבואר שהחסרון הוא מצד קול, דקאמר כיון דנגח קלא אית ליה למילתיה, ומשמע שעיקר התירוץ הוא שיש לתם המזיק קול, ולא דמי לשאר אפותיקי.

[411] המרומי שדה העיר מדוע הגמרא הקשתה בנוסח שמע מינה וכו' ולא הקשתה בפשוטו הרי קימא לן שמטלטלים אינם משתעבדים לבעל חוב.

[412] רש"י פירש דרחמנא שויה [י"ג שעבדיה] למיגבי מהאי שור. וברמב"ן וברא"ה כתבו שאין הכונה לאפותיקי בעלמא אלא לאפותיקי מפורש, ונפקא מינה אם יכול לסלקו בנכסים אחרים או לא. אבל התוספות נקטו [בד"ה שמע מינה] שאין מדובר באפותיקי מפורש ולכן רצו לחלק בין בעלי חובות ללקוחות, ואזלי לשיטתם בד"ה הקדישו ובד"ה איכא בינייהו שיכול הניזק לסלקו בדמים.

[413] כתב הרמ"ה בשיטה, דווקא בשור תם יש לו קול, כי מתוך שמעידים עליו בבית דין ומשתלם מגופו יוצא עליו קול שהוא נגחן מה שאין כן במועד אין לו קול לנגיחותיו. ולפי זה אם מכר המזיק את שורו המועד לאחר הנזק ואין לו ממון לשלם את נזקו אין מוציאים מהקונה את השור בשביל תשלומי הנזק. וכוונתו ליישב מדוע רק תם גובים מלקחות ולא במועד, משום שלמועד אין קול.

[414] על פי הרא"ה בשיטה

[415] לדעת הרמב"ם רבי עקיבא סבר הוחלט השור רק לאחר העמדה בדין. ולדבריו קשה כיצד סברה הגמרא להעמיד את הנאמר אין מכור כרבי עקיבא הרי קודם העמדה בדין אפשר למכור גם לרבי עקיבא? וכתב הקצות החושן [תז] שבסלקא דעתך הבינה הגמרא שהברייתא מדברת בלאחר העמדה בדין ואינו מכור כלל אפילו לרדיא, אבל למסקנא מוקי לה אפילו כרבי ישמעאל משום דמשעבדא ליה ואם כן יתכן שמדובר קודם העמדה בדין ומכור לרדיא.

[416] הגמרא נוקטת בפשטות שלדעת רבי ישמעאל המזיק יכול להקדיש את שורו, וצריך ביאור הלא נתבאר לעיל שהמזיק יכול למכור רק לרידיא מפני שהשור משועבד באפותיקי לניזק, וכיצד יכול המזיק להקדיש שור המשועבד באפותיקי? וביותר קשה לסוברים שגם רבי ישמעאל מודה שאינו יכול לסלקו בדמים לאחר העמדה בדין, אם כן כיצד יכול המזיק להקדיש? וכתב רבינו פרץ שמדובר באופן שנתרצה הניזק לשלם בדמים ולכן חל ההקדש למפרע.

[417] אינו מכור לגופו אבל לרדיא הוא מכור כדאמר רב נחמן לעיל בדעת רבי ישמעאל, וכמבואר בבריתא בהמשך ולפי זה כונת הגמרא לומר כך: לא מיבעיא דלרבי עקיבא אינו מכור כלל, אלא אפילו לרבי ישמעאל אינו מכור לגופ ו. ובהמשך הברייתא דקאמר הקדישו מוקדש מדרבי אבהו מבואר שלכולי עלמא אינו מוקדש אלא מדרבי אבהו, וכן נקט רבינו פרץ, ולפי זה הרישא שונה במקצת מהסיפא, כי בעוד שבסיפא אין שום חילוק בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא ולשניהם חל ההקדש רק מדרבי אבהו, ברישא יש חילוק ביניהם דלרבי ישמעאל מכור לרידיא ולרבי עקיבא אינו מכור כלל. ובתורת חיים כתב שמכאן הוציא הרמב"ם את חידושו שלרבי עקיבא השור מכור לרידיא, כי אז מיושבת גם הרישא אליבא דכולי עלמא, שכן גם רבי עקיבא מודה שמכרו מכור לרידיא. וראה להלן כיצד יתכן לפרש שלרבי עקיבא יהיה השור מכור לרידיא.

[418] לעיל יג ב מבואר ששור תם שנגח ואחר כך הקדישו בעליו, פטור לגמרי, שנאמר והועד בבעליו שיהיה לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין. [ואפילו לרבנן החולקים על רבי יהודה כתב הרא"ש שלענין תשלומים פטורים לכולי עלמא] והקשה הגרע"א [בגליון הש"ס צ ב] כיצד יכול הניזק לפדות את שורו מידי ההקדש הרי לאחר שהקדישו בעליו נפטר מתשלומי נזקו. ובקהילות יעקב [יד] הבין שכוונת הגרע"א להקשות בנוסח זה: מדוע חל ההקדש רק מדרבי אבהו, הרי בזה שהקדישו נפטר לגמרי וממילא חל הקדש גמור? ותירץ הרש"ש שהפטור דנגח ואחר כך הקדיש נאמר רק במועד ולא בתם, מפני שהוא משועבד לתשלמי הנזק, ואינו יכול להקדישו אפילו לרבי ישמעאל. אמנם החתם סופר [חו"מ קסה] הוכיח שדין זה נאמר דווקא בתם ולא במועד, ומה שיכול הניזק לפדותו [וכן מה שחל רק קדושה מדרבי אבהו] ביאר החת"ס שדין נגח ואחר כך הקדיש נאמר רק בקדושת הגוף, שאז אין לשור בעלים, ואילו כאן מדובר בקדושת דמים כמו שכתבו התוספות ד"ה משום, ובקדושת דמים הגזבר נקרא בעלים של השור. והקהילות יעקב ביאר על פי מרכבת המשנה שקדושת דמים אינה חלה אלא אם כן ההקדש ראוי לפדיון, והנה במזיק המקדיש את שורו, אם ירצה לפדותו הרי יתחייב מחדש לתת את השור לבעלים, ואין לו כל תועלת בפדיונו, ונמצא שהשור נידון כאינו ראוי לפדיון, אשר על כן ללא דינא דרבי אבהו לא היה חל כלל ההקדש, ורק משום רבי אבהו תפסה קדושה בשור. וראה עוד באחיעזר ג מא ג ואבהא"ז י"א ז שהאריכו בזה.

[419] לדעת התוספות משמע שהשור קדוש מדרבי אבהו למרות שכבר הוחלט השור, אבל לדעת הרמב"ם השור קדוש מדר אבהו מפני שעדיין לא עמד השור בדין, וכן כתב הקצות החושן בדעת הרמב"ם, אבל לאחר העמדה בדין אינו קדוש אפילו מדרבי אבהו.

[420] לכאורה משמע שרק לדעת רבי עקיבא ההקדש חל מצד גזירת רבי אבהו, אבל לרבי ישמעאל ההקדש חל לגמרי, וכונת הגמרא לפרש את הבריתא כך: לא מיבעיא דלרבי ישמעאל אם הקדישו מזיק קדוש לגמרי, אלא אפילו לרבי עקיבא קדוש מדרבי אבהו. אבל בבריתא בהמשך מבואר שגם לדעת רבי ישמעאל ההקדש חל רק מדרבי אבהו. ולפי זה עיקר החידוש בבריתא הוא שאפילו לרבי עקיבא חל ההקדש מדרבי אבהו ולא רק לרבי ישמעאל. והקשה רבינו פרץ מדוע באמת לרבי ישמעאל אינו קדוש לגמרי, הרי הקדש מפקיע מידי שעבוד ובפרט שבקושית הגמרא נאמר "הקדישו מוקדש אתאן לרבי ישמעאל" הרי שלרבי ישמעאל חל ההקדש לגמרי? ותירץ, כמו שמבואר בתוספות [ד"ה משום] שהבריתא מדברת גם בבעלי מומים ששיך להקדישם רק בקדושת דמים, וקדושת דמים אינה מפקיעה מידי שעבוד ולכן נקטה הבריתא שגם לפי רבי ישמעאל ההקדש חל רק מצד רבי אבהו. והרמב"ן [יבמות נו] כתב שאין שום הקדש מפקיע מידי שעבוד שור שהזיק, דאלים משאר שעבודי משום דלא מצי לסלקו בזוזי אפילו לרבי ישמעאל. [וכעין שתירצו התוספות בגיטין ב ב, ראה בהערות לתוספות] אבל המהרש"א נקט שתירוץ הגמרא הוא רק לפי רבי עקיבא שהשור מוחלט לניזק לכן אינו קדוש אלא מדרבי אבהו, אבל לרבי ישמעאל באמת קדוש לגמרי ואפילו קדושת דמים מפקיעה מידי השעבוד כיון שהשעבוד אינו דוקא על השור. ולפי דבריו הבריתא דלהלן חולקת על בריתא זו וכן כתב הגר"א [תז ו].

[421] לדעת רוב הראשונים התוספות הרמב"ן [במלחמות בתחילת פרק רביעי, וביבמות מו א] הרשבא, הרא"ה והמאירי, הברייתא דלהלן היא לדעת רבי ישמעאל, וכן הוכיח המהרש"א. אבל המגיד משנה נקט בדעת הרמב"ם שברייתא זו נאמרה לדעת רבי עקיבא. וכך נקט הטור תז והבית יוסף שם, וכן פירשו הגר"א, הקצות החושן, והתרומת הכרי, וכן הוכיח הפני יהושע מדברי רש"י, וכן נקט התורת חיים. והתרומת הכרי כתב שכוונת המגיד משנה לומר שברייתא זו אתיא בין לרבי עקיבא ובין לרבי ישמעאל, ותמה על דבריו, ולהלן יובאו ראיות הראשונים והאחרונים מתוך הברייתא כמאן אזלא.

[422] הרמב"ן במלחמות [יז ב] הוכיח מכאן שאפילו לשיטת רבי ישמעאל יש עדיפות לגבות מהשור עצמו יותר משאר הנכסים. אבל הקצות החושן [תז א] תמה מכאן על שיטת התוספות המפרשים את הברייתא אליבא דרבי ישמעאל מדוע משעמד בדין לא עשה ולא כלום, הלא יכול המזיק לסלקו בזוזי, ואין לומר ששמו לו את השור עצמו, דאם כן גם במועד אם שמו את השור לא עשה ולא כלום, והוכיח מכאן את שיטת הרמב"ם שהברייתא היא כרבי עקיבא שהוחלט השור משעת העמדה בדין ולכן לא עשה ולא כלום. אבל באחרונים מבואר שלדעת התוספות מודה רבי ישמעאל שלאחר העמדה בדין מכרו אינו מכור אפילו לרידיא, או כדברי החזון איש שמיד אחר העמדה כופין את המזיק לשלם ואם לא ישלם לאלתר מחליטים את השור, או כדברי הגרא"ז [נזקי ממון ז יב] שלאחר העמדה בדין השור נעשה כמו אפותיקי שהגיע זמנו ששבחו שייך לניזק ולכן אינו יכול למוכרו לרידיא כי זה חלק מהשבח המשועבד כבר לניזק. [ובסוף דבריו פקפק הגרא"ז דשמא יש לחלק בי שבח לרידיא].

[423] הים של שלמה דקדק מדוע לענין שחטו מכרו ונתנו במתנה חילקה הגמרא בין עמד בדין ללא עמד בדין, ולענין קדמו בעלי חובות וגבו לא חילקה הגמרא, ולכאורה היה לגמרא לומר שקודם העמדה בדין יכולים בעלי החובות לזכות? והוכיח מכאן שאף קודם העמדה בדין אין בעלי החובות יכולים לזכות, מהטעם המפורש להלן בגמרא, אבל לאחר העמדה בדין אין צריך טעם מדוע לא עשו כלום, כי אז לכולי עלמא הוחלט השור. וכך נקט גם המאירי. מבואר מדברי היש"ש כהתוספות שהברייתא היא אליבא דרבי ישמעאל ולדבריו לאחר העמדה לכו"ע הוחלט השור, וצ"ע שבתחילת דבריו נקט שגם לאחר העמדה אפשר לסלק בזוזי.

[424] לדעת התוספות וסייעתם שהברייתא כרבי ישמעאל, מוכח מכאן שלדעת רבי עקיבא אינו מכור כלל. [וכן כתבו להדיא בעמוד א ד"ה הקדישו] ולדעת הרמב"ם שהברייתא כרבי עקיבא קודם העמדה בדין, מוכח מכאן שדווקא לרבי עקיבא מכור לרידיא אבל לרבי ישמעאל יכול למכור לגמרי. והקשה היש"ש על הרמב"ם, מדוע לרבי עקיבא השור מכור לרידיא, הרי הוא משועבד לגמרי לניזק? וכתב הקצה"ח שהרמב"ם סובר שרבי עקיבא מודה קודם העמדה בדין שהשור אינו מוחלט לניזק אלא יושם ומכור לרידיא כרבי ישמעאל. ובתרומת הכרי הקשה דאם כן מדוע הקדישו מוקדש רק מדרבי אבהו, הלא אם לא הוחלט השור יכול להקדיש לגמרי? [כמו שהקשה המגיד משנה על המפרשים את הברייתא כרבי ישמעאל] והביא הברכת שמואל [כד] בשם רבו הגר"ח שתירץ את קושית היש"ש, ותורף דבריו שיש שני חלקים בכל בעלות האחד הוא בעלות על עצם הדבר והשני הוא בעלות על ערכו של החפץ, וסבר רבי עקיבא ששור המזיק לפני העמדה בדין משועבד לניזק רק בחלק של גוף השור ולא בערך השור, ולכן מצד אחד יכול המזיק למוכרו לרידיא שהרי יש לבעלים את ערך השור וממילא גם שווי פעולתו שייכת להם ויכולים למוכרו, אבל מצד שני להקדיש ולהפקיע את גופו של השור מתחת יד הניזק אין למזיק זכות לכך, כי הגוף כבר שייך לניזק. ומטעם זה גופא יכול הניזק להקדיש כי הגוף שלו. הקצות החושן הקשה על התוספות דמשמע שלרבי ישמעאל השור מכור לרידיא רק קודם העמדה בדין, ומדוע לאחר העמדה בדין אינו יכול למכור ומאי שנא ממועד שאין גופו משועבד ובין עמד בדין בין לא עמד מכרו מכור, והוכיח מכאן שלדעת התוספות מודה רבי ישמעאל לאחר העמדה בדין שיוחלט השור, וכבר הבאנו בתחילת הסוגיה שכך למד רבינו פרץ בשם ר"י. והחזון איש תירץ, שבתם מיד בשעת העמדה בדין מגבים אותו לניזק כי אינו יכול לגבות משום דבר חוץ מהשור [כדעת הרמב"ן], וכיוון שמיד שמים את השור לניזק נאמר בברייתא שאינו יכול למוכרו, אבל אין הכי נמי כל עודלא גבוהו יכול למוכרו גם לאחר העמדה בדין. וכן משמע מדברי הראב"ד לעיל לג א "ואם לא ירצה ליתן מעות מחליטין אותו מיד ואין ממתינין לו שום זמן, ומשום הכי אין לחלק לדעת רבי ישמעאל משעמד בדין בין קודם חליטה לאחר חליטה לרידיא, לפי שאין שהות חרישה ולא שום מכירה בין השומא והמכירה".

[425] לדעת התוספות המפרשים את הברייתא אליבא דרבי ישמעאל יש לדקדק מכאן, שדווקא לרבי ישמעאל חל ההקדש מדרבי אבהו, אבל לרבי עקיבא ההקדש אינו חל אפילו לענין גזירה דרבי אבהו כיון שהשור מעיקרא ברשות הניזק, וכן כתבו המהרש"א והגר"א [תז ו]. ולפי זה ברייתא זו היא דלא כמבואר בברייתא דרב תחליפא שלכולי עלמא מוקדש מדרבי אבהו. והקשה המגיד משנה [נזקי ממון ח ו] מדוע הוצרכה הגמרא לפרש את הברייתא דקדוש מדרבי אבהו הלא לרבי ישמעאל יכול המזיק להקדישו לגמרי, וכדאמרינן לעיל בברייתא דרב תחליפא הקדישו מוקדש אתאן לרבי ישמעאל? ובאמת התוספות כאן כבר תירצו דמשמע לגמרא דאיירי בקדושת דמים שאז קדוש רק מדרבי אבהו. [וראה בתוסופות ובהערות מה הכריח את הגמרא להעמיד את הברייתא בקדושת דמים]. אבל המגיד משנה כתב שהרמב"ם למד מחמת קושיה זו שהברייתא היא לשיטת רבי עקיבא.

[426] יש להעיר דאפשר שכוונת הברייתא לשחטו ואכלו שהנבילה אינה בעולם ואין לו מה לשלם, ולפיכך מה שעשה עשוי? ובנחלת משה הביא מחלוקת התוספות והרא"ה דף מ ב שלדברי התוס' אכלו פטור ובאמת תיקשי כנ"ל, אבל הרא"ה כתב שאכלו חייב, מפני שהפטור דגרמא הוא רק כשלא נהנה המזיק, אבל בנהנה חייב, כמבואר לעיל כ א בסוגית זה נהנה וזה לא חסר, שאם נהנה חייב הגם שהזיק בגרמא. ולפי דברי הרא"ה מיושב מדוע לא תירצה הגמרא שמדובר באכלו.

[427] יש לדקדק מדוע צריך פסוק ללמד שהשור משועבד לניזק גם לאחר מיתה, הלא מיסתבר שלאחר שכבר חל עליו השעבוד בחייו שוב לא פקע ממנו השעבוד גם לאחר מיתה, ומהיכי תיתי שיזכה המזיק בנבילה אחר שבחייה היתה משועבדת לניזק? והוכיח מכאן בעל שערי שמועות שליט"א, ששעבודו של שור תם אינו דומה לשאר שעבודי נכסים, כי בשור תם השעבוד אינו מחמת החוב ממון, אלא מגזירת הכתוב "ומכרו את השור החי", וכיוון שהוזכר בפסוק השור "החי", אין ראיה שגם לאחר מיתה ישתעבד השור.

[428] הראב"ד [לעיל לג א] והרמב"ן [במלחמות ריש פרק שור שנגח] הוכיחו מדברי רב הונא שהברייתא באה לפרש את שיטת רבי ישמעאל, שכן לרבי עקיבא אי אפשר לקרא לשוחט השור "מזיק שעבודו של חבירו" כי הוא מזיק את ממונו של הניזק. וכן משמע בר"ח. ובאמת האחרונים הקשו לדעת הרמב"ם המפרש שהברייתא כרבי ישמעאל מדוע נקרא מזיק שעבודו של חבירו, הלא הוא מזיק ממש את שורו של הניזק, וכתב הקצות החושן [תז ב] שלדברי הרמב"ם קודם העמדה בדין רבי עקיבא מודה שאינו מוחלט ונמצא שהוא רק מזיק שעבוד. וכן מבואר במאירי. ובשערי יושר [ז כא] ביאר בשיטת הרמב"ם, דאף לרבי עקיבא כל עוד לא גבו בפועל הרי זכיית הניזק תלויה בכפיית המזיק לשלם, ובכל קנס זכיית התובע בו חלה למפרע משעת הגבייה ואם כן כל עוד המזיק לא שילם לא זכה בו הניזק למפרע וממילא יתכן דדוקא את החלק של השעבוד שהוא חייב מן התורה עליו לשלם ויזכה בו הניזק למפרע אבל את החלק של המזיק מהיכי תיתי שיצטרך לשלם ואז למפרע יחול החיוב, הלא כל עוד לא שילם אינו נידון כמזיק, ולכן עדיף שלא ישלם. ואף שזוכה בשור למפרע אינו זוכה בשיעור שהיה חי אלא במה שיש לו בידו בשעת גבייה זוכה למפרע.

[429] בתשובות הגרע"א [קמא תשו' קמח] הקשה מנין שכל מזיק שעבודו פטור, דלמא כאן פטור מפני שהזיק גם את עצמו שהרי הנבילה שייכת לשניהם, אבל כשמזיק רק את שעבוד חבירו חייב? וכתב, דאם נפרש את הברייתא כרבי ישמעאל ניחא, שכן להלן לד מבואר שלדעת רבי ישמעאל אם הכחיש השור לאחר הנגיחה אין הניזק מפסיד וגובה חצי נזקו מגופו כפי שהיה בשעת הנזק, [אלא אם כן לא נותר בגופו כדי לשלם את חצי הנזק]. ולפי זה לא יתכן שפחת הנבילה תפגע בניזק אלא אם כן היתה הנבילה מעיקרא שווה חצי הנזק וכולה נשתעבדה לניזק, שאז כל פחת בנבילה מפסיד הניזק. נמצא אם כן שהברייתא מדברת באופן שהנבילה שווה את חצי הנזק, וכל פחת הוא רק על חשבון הניזק אבל המזיק אינו מפסיד כלום, ושוב ניתן להוכיח מכאן שהמזיק שעבודו של חבירו פטור. וראה שם בהמשך שדחה את עצם ההנחה שמזיק שעבודו של חבירו ובד בבד מזיק את עצמו יש בו יותר סברא לפטור.

[430] כך פירשו רש"י והרא"ה בשיטה. אבל הרשב"א והראב"ד פירשו שהקושיה היא ממה שנאמר בבריתא הקדישו מוקדש, ומוכח מכאן שהמזיק שעבודו של חבירו פטור. אמנם, בגמרא נראה שרב הונא התיחס לדברי רב שיזבי שלפניו שהמזיק פטור על פחת נבילה ועל כך אמר רב הונא המזיק שעבודו של חבירו פטור. ולפי זה קושית הגמרא פשיטא היינו הלא כבר ממה שנאמר שחטו מה שעשה עשוי מבואר שהמזיק שעבודו של חבירו פטור.

[431] רבים מהאחרונים תמהו היכן מצינו פטור מעין זה דזיקא בעלמא הוא דשקלי מינך, הלא ברור שמזיק כהאי גוונא חייב, וכיצד יתכן לפטור מזיק שעבודו של חבירו מטעם זה? והנה הבאנו לעיל את ביאור הגר"ח המובא בברכ"ש שיש לבעלות על חפץ שתי משמעויות, בעלות על גופו ובעלות על ערכו, וכשהשתעבד החפץ לניזק הרי הגוף משועבד ולא ערך הממון, ולכן המזיק יכול למכור לרידיא שזהו נפקא מינה לענין הממונות, ואילו הניזק יכול להקדיש שזה נפקא מינה בגוף השור. ולדרך זו יתכן לומר שהמזיק שעבודו של חבירו שיש לחבירו רק חלק בגוף, אינו חייב על הוצאת זיקא שאינה חלק מן הגוף, כי הזיקא עדיין שייכת למזיק. וכן ביאר בעל אור החמה שליט"א. ובחידושי הגרש"ש [כט] כתב שהשעבוד הוא על כמות הדבר ולא על איכותו עין שם בדבריו. אכן כל זה לכאורה ניחא לדעת רבי עקיבא אבל לדעת רבי ישמעאל קודם העמדה השור שייך למזיק ואינו אלא בעל חוב לניזק ומדוע המזיק שהוציא זיקא מבהמת חבירו פטור.

[432] בגמרא להלן צח ב מבואר שדברי רבה תלויים במחלוקת רבי מאיר וחכמים האם המזיק בגרמי חייב או לא, ורבה כחכמים הפוטרים. והקשו התוספות [ק א ד"ה טיהר] לדעת חכמים הפוטרים, מדוע כהנים שפיגלו במחשבה חייבים לשלם לבעל הקרבן, הלא גם הם לא הזיקו בידיים כמו שורף שטרות, ותירצו ששורף שטר אינו נוגע בגוף הממון, אבל דיבור ומחשבה נידונים כמעשה בידיים. ובקובץ שיעורים [קמז] תמה על קושייתם, הרי בשורף שטר החוב קיים אלא שחסרה הראיה על החוב, מה שאין כן פיגול שהקרבן פסול לגמרי. וראה בקצה"ח כה ב מה שכתב בביאור דברי התוספות.

[433] רשי פירש שרבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב פרכינן כאילו כתיב במשנה או בגמרא. והרא"ש בשיטה הוסיף שמדברי רב הונא להלן [צח ב] מוכח שידע מדברי רבה ואף ידע שרבי שמעון סובר כמותו, והיה לו לומר תנא כוותיה דרבה. והר"ש פירש שרב הונא היה תלמידו של רבה והיה לו לומר בלשון רבו.

[434] יש לדון אם חפר אדם אחר בורות שיחין ומערות בקרקע המשועבדת למלווה האם יש לחייבו מדין שעבודא דרב נתן למלווה, שכן לכאורה נתחייב ללוה עצמו מין מזיק קרקעו, ושוב מחמת שעבוד הקרקע למלוה יתחייב למלוה. ובתוספות תלמיד הרשב"א והרא"ש הביא יש שרצו לומר שאין דין שעבודא דרב נתן בכי האי גוונא, כי לאחר שכבר הלוה חייב למלווה, לא יתכן שיתחייב אדם אחר למלווה, ורק לווה שכבר חייב למלווה יכול להתחייב לאדם שלישי שהלווה למלוה שלו. ולכן המזיק קרקע המשועבדת כבר למלווה פטור. ורצו להוכיח מסוגין דקתני היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות פטור. אבל מהר"ם מרוטנבורג דחה, דהכא מיירי כשהלווה עצמו הזיק דלא שייך שיתחייב לעצמו ולכן לא שיך בזה שעבודא דרב נתן. וכן הביא המרדכי כאן.

[435] מבואר שיותר מסתבר לפטור שורף שטרותיו של חבירו ממזיק שעבודו של חבירו. ולפי זה לדעת רבי מאיר דדאין דינא דגרמי להלן צח ב והשורף שטרותיו של חבירו חייב כל שכן שהמזיק שעבודו של חבירו חייב. וראה בתוספות ק א ד"ה מחיצת הכרם שתנא דברייתא בסוגיין הוא התנא דפליג על רבי מאיר דדאין דינא דגרמי. וכן כתב כאן הראה בשיטה. להלכה, דעת הרמב"ם [חובל ז ט] שהמזיק שעבודו של חבירו חייב, ותמה הלחם משנה [נזקי ממון ח ז] מדוע העתיק הרמב"ם את לשון הגמרא "שחטו מה שעשה עשוי" ולא הזכיר שגובה את הפסד השחיטה? [ועיין ש"ך תז ב] וכתב באבן האזל שלדעת הרמב"ם קודם העמדה בדין אין חיוב כלל ולכן אינו נקרא אפילו מזיק שעבוד ופטור.

[436] הקשה הרשב"א הלא בתחילה נקטה הגמרא כדבר פשוט שהשוחט פטור משום שזיקא בעלמא הוא דשקלית מיניה, ודינו קל יותר ממזיק שעבוד של חבירו, ואילו כאן מבואר ששחיטת השור היא כחפר בה בורות שיחין ומערות ומשמע שיש לחייבו יותר ממזיק שעבוד. וכתב הרא"ה שאדרבה זה גופא חידושו של רב הונא, שהפטור של השוחט שור המשועבד לניזק אינו מחמת הטעם שסברה הגמרא קודם לכן "זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך", כי עדיין שייך לחייבו על השחיטה מדין חופר בה בורות שיחין ומערות. וקא משמע לן רב הונא שהוא פטור מדין מזיק שעבודו של חבירו. גירסא נוספת הביא הרא"ה: "אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות אימא ליחייב קא משמע לן". ולא גרסינן דהא הכא כמאן דחפר בה וכו'. ולגירסא זו השוחט את השור המשועבד לניזק אינו נידון כחופר בורות בשדה משועבדת, והפטור הוא מחמת זיקא בעלמא כמבואר לעיל, אבל בחופר בורות הטעם הוא משום מזיק שעבודו של חבירו, ובאמת אין לכך ראיה מהבריתא אלא רב הונא משמיה דנפשיה קאמר.

כי כיון דמשעבד ליה [שהוא משועבד לו] לניזק לשלם ממנו, אם אין בידו כסף — לאו כל כמיניה [אין זה בכחו למוכרו]? אמר ליה [לו] רב נחמן: אינו מכור.

והקשה לו רבא על כך: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכרו — מכור! השיב לו: ובכל זאת חוזר וגובהו הניזק מן הלוקח. ושוב שואלים: וכי מאחר שחוזר וגובהו מן הלוקח, למה, לאיזה ענין, נחשב הוא מכור? הרי נמצא שלא היתה זו מכירה כלל! ומשיבים: לרידיא [לענין חרישה]. כלומר, שמה שהשתמש הקונה בשור למלאכתו, כגון לחרישה, עד שלקחו ממנו הניזק בחזרה — כדין עשה, ואין הניזק יכול לגבות ממנו את דמי החרישה בשורו.

ושואלים: שמע מינה [האם תלמד מכאן] שמי שלוה ומוכר לאחר מכן מטלטלין — בית דין גובין לו למלווה את חובו מהם מן הקונה? שהרי לדברי ר' ישמעאל יש על השור רק שעבוד מכוח החוב לניזק. ודוחים: שאני התם [שונה שם] בשור המזיק דכמאן [שכמי] שעשאו אפותיקי (משכון המיוחד לגבייה) דמי [נחשב], שהרי התורה אמרה שגובים מן השור, ואם כן נעשה השור משועבד במיוחד לגביית חוב זה, מה שאין כן בשאר מיטלטלים של הלווה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רבא: אם עשה את עבדו אפותיקי ומכרו — בעל חוב גובה הימנו (ממנו), מן הקונה, ואולם אם עשה את שורו אפותיקי ומכרו — אין בעל חוב גובה הימנו [ממנו]. ואם כן הרי זה בניגוד לדברים שאמרנו, ששור המזיק, שאף הוא נעשה אפותיקי — הניזק חוזר וגובה ממנו!

ומשיבים: מדברי רבא עצמם יש להסביר דבר זה, שכן עבד מאי טעמא [מה טעם] גובים אותו מהקונה אם עשאוהו אפותיקי — משום דאית ליה קלא [שיש לו קול] לענין זה, שעשיית עבד אפותיקי אינה מצויה והדבר מתפרסם ברבים, ועל דעת זו קנה אותו. האי נמי [שור זה גם כן] כיון שנגח — קלא אית ליה, דתורא נגחנא קרו ליה [קול יש לו, ששור נגחן קוראים אותו], ויודע הקונה שיש עליו שעבוד, ומשום כך חוזר הניזק וגובה ממנו.

תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא [בן ארץ ישראל] קמיה [לפני] ר' אבהו ברייתא זו: שור המזיק, אם מכרו — אין הוא מכור, ואולם אם הקדישו — מוקדש.

ושואלים: מכרו מאן [מי], הניזק או המזיק? אילימא [אם תאמר] שמכרו המזיק, אם כן זה ששנינו "מכרו — אין הוא מכור", מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא, שאמר הוחלט השור לניזק, ואולם בהמשך, כששנינו "הקדישו מוקדש" — אתאן [באנו] לשיטת ר' ישמעאל, שאמר: יושם השור בבית דין!

אלא תאמר שמכרו ניזק. ומעתה, מה ששנינו "מכרו — אין מכור", מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' ישמעאל היא, שהשור אינו שלו כלל, ואולם בהמשך, כששנינו "הקדישו — מוקדש", אתאן [באנו] לשיטת ר' עקיבא. ואם כן ברייתא זאת אינה כאף אחת מן השיטות!

ומשיבים: לעולם מדובר שמכרו והקדישו המזיק, ודברי הכל. מכרו אינו מכור, ואפילו לשיטת ר' ישמעאל, דהא משעבדא ליה [שהרי משועבד לו השור] לניזק ואינו רשאי למכרו.

ואולם אם הקדישו מוקדש — אפילו לשיטת ר' עקיבא, ולא כהקדש גמור, אלא משום טעמו של ר' אבהו. שאמר ר' אבהו שאם מקדיש אדם דבר שיש עליו שעבוד, למרות שאינו יכול להקדישו, מכל מקום עליו לפדותו, גזירה שמא יאמרו האנשים הרואים שהקדש יוצא בלא פדיון, והם אינם יודעים שלא חל ההקדש. ולכן, אף שהקדש השור לא חל, מכל מקום פודים אותו פדיון כל שהוא, כדי שלא יבואו לזלזל בהקדש.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שור תם שהזיק, אם עד שלא עמד בדין מכרו המזיק — הריהו מכור, הקדישו — הריהו מוקדש. אם שחטו ו כן אם נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. משעמד בדין והתחייב לשלם לניזק, מכרו — אינו מכור, הקדישו — אינו מוקדש, שחטו או נתנו במתנה — לא עשה ולא כלום.

קדמו בעלי חובות של הבעלים והגביהו (גבו) את השור כפרעון, בין חב (התחייב) בחוב זה עד שלא הזיק, כלומר, קודם שהזיק, בין הזיק עד שלא חב — לא עשו ולא כלום, לפי שאין משתלם הניזק אלא מגופו של השור התם, ולכן הוא משועבד לו.

ואילו מועד שהזיק, בין שעמד בדין בין שלא עמד בדין, אם מכרו — מכור, אם הקדישו — מוקדש, אם שחטו וכן אם נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. קדמו בעלי חובות והגביהו אותו בחובם, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב — מה שעשה עשוי, לפי שאין משתלם הנזק אלא מן העלייה, מנכסי בעל השור כולם, ולא מגופו של השור. ומשום כך אין הבדל מה ייעשה בשור זה עצמו.

את הברייתא הזו מבררים. אמר מר [החכם]: שור תם שהזיק מכרו מכור, יש לפרש כמו שאמרנו — לרדיא [לחרישה], שעד שהניזק יגבה אותו יכול בינתיים הקונה לחרוש בו.

הקדישו מוקדש — לא שקדוש ממש, אלא משום מה שאמר ר' אבהו שאין מפקיעים לגמרי מן ההקדש, אלא נותן בפדיונו דבר מועט ולוקחו.

ועוד שנינו בברייתא: שחטו או נתנו במתנה — מה שעשה עשוי. ושואלים: בשלמא [נניח] מה שאמרנו נתנו במתנה — מה שעשה עשוי הכוונה היא לרדיא [לחרישה], שמקבל המתנה יכול לחרוש בו, אלא שחטו — מדוע הפסיד הניזק? ליתי ולשתלם מבשריה [שיבוא ויקבל את התשלום מבשרו] של השור השחוט,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "ומכרו את השור החי" (שמות כא, לה) "חי", אין לי אלא חי, שחטו מנין שגם כן כך הוא הדין? תלמוד לומר: "ומכרו את השור" — כוונתו מכל מקום ובכל מצב שהוא!

אמר רב שיזבי: לא נצרכא [נצרכה] אלא לפחת שחיטה, כלומר, הפחת שפחת ערכו מחמת השחיטה, שאם פחת ערכו ושוב אינו מכסה את דמי הנזק, מכל מקום אין הניזק יכול לגבות יותר מאשר השור כפי שהוא לפניו.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: זאת אומרת, מכאן יש ללמוד כי המזיק שעבודו של חבירו, כלומר, אם אדם מזיק נכס המשועבד לחבירו — הרי זה פטור מלפצותו על כך, שהרי לבעל השעבוד יש רק זכות על אותו הנכס, ואולם אינו שלו ממש.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, שהרי זהו ששנינו בברייתא! ומשיבים: יש מקום לחלק, מהו דתימא [שתאמר]: דווקא התם [שם], בשוחט את השור, כך הוא הדין, משום הוא דאמר ליה [שאומר לו] המזיק: לא חסרתיך ולא מידי [דבר], דאמר ליה [שאומר לו] : זיקא בעלמא [רוח בלבד] הוא דשקלי מינך [שלקחתי ממך], שהרי לא לקח דבר מגוף השור, אלא שנטל ממנו את חייו, שהוא כעין "היזק שאינו ניכר" ולכן הוא פטור. אבל בעלמא [בכלל], אם מזיק נזק ניכר בשעבוד — ליחייב [יהא חייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא בריה דרב יהושע שאין הדבר כן, ובכל מקרה המזיק שעבוד חבירו פטור.

ושואלים: הא נמי [זו גם כן] רבה אמרה כבר, שאמר רבה: השורף שטרותיו של חבירו שיש בהם התחייבויות של אחרים לחבירו — הריהו פטור, אף שעתה חבירו אינו יכול לגבות עוד על ידם נכסים משועבדים!

ומשיבים: יש בכל זאת חידוש בדברי רב הונא בריה דרב יהושע, שכן מהו דתימא [שתאמר]: דווקא התם [שם] הוא פטור משום דאמר ליה [שאומר לו] המזיק לבעל השטרות: ניירא בעלמא קלאי מינך [נייר בלבד שרפתי לך] ואני מוכן לשלם עבור הנייר, אבל היכא [במקום] שחפר בה, בשדה משועבדת, בורות שיחין (חפירות) ומערות, שהזיק לו באופן ממשי — ליחייב [יהא חייב] על כך, וישלם לבעל השעבוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בזה פטור, דהא הכא [שהרי כאן], בשוחט את השור, הריהו כמאן דחפר [כמי שחופר] בה בקרקע בורות שיחין ומערות דמי, שהרי הזיקו נזק ממשי, וקאמר [ואומר] על כך התנא: מה שעשה עשוי.

ועוד בפירושה של הברייתא, נאמר שם: קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב — לא עשה ולא כלום, לפי שאין התם משלם אלא מגופו.

ומבררים: בשלמא [נניח] במקרה שהזיק עד שלא חב מובן הדבר, כי הניזקין קדמו ולכן יש להם שעבוד קודם על השור. אבל אם היה זה במקרה שחב המזיק עד שלא הזיק שורו, הלא בעל חוב קדים [מוקדם] לניזקין, ומדוע לא תהיה לו זכות קדימה בשור?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

does he say that since the ox is liened to the debt to the injured party, who will collect it should the ox’s owner not have sufficient funds, it is not in his power to sell it? Rav Naḥman said to him: It is not sold.

Rava asked him: But isn’t it taught in a baraita that if he sold it, it is sold? Rav Naḥman replied: Nevertheless, the injured party then collects it from the purchaser. The Gemara asks: Since the injured party then collects it from the purchaser, with regard to what matter is it sold? His right to collect it negates the effectiveness of the sale. The Gemara answers: It is sold for the purpose of plowing [ridya]. The purchaser may use the ox for plowing until the injured party collects it from him, and the purchaser is not required to reimburse the injured party for the use of his ox.

The Gemara asks: Should one conclude from this ruling that with regard to one who borrows money and then sells his movable property, the court can collect the debt from this property on behalf of the creditor, as according to Rabbi Yishmael the belligerent ox is only a lien for the debt owed to the injured party? The Gemara answers: There, in the case of the belligerent ox, it is different, as the owner of the ox is considered like one who rendered it designated payment of the debt, since the Torah specifies that the injured party collects damages from the ox. In general, however, movable property that is sold by a debtor cannot be collected by the creditor.

The Gemara asks: But doesn’t Rava say that if one rendered his slave as designated repayment for a debt and subsequently sold him, the creditor collects payment from the purchaser, whereas if one rendered his ox as designated repayment and then sold it, the creditor cannot collect it from the purchaser? This contradicts the previous statement that the belligerent ox is considered designated repayment, and therefore even if it is sold the injured party can collect it from the purchaser.

The Gemara answers: The distinction made in Rava’s statement answers this question. What is the reason that a slave who was rendered as designated repayment can be collected from the purchaser? It is because rendering a slave as designated repayment is not common and generates publicity. The purchaser was therefore aware of this when he bought the slave. Similarly, with regard to this ox as well, since it gored an animal, it generates publicity, as it is publicly called a goring ox, and so the purchaser was aware of the lien attached to it. Therefore, the injured party can collect it from the purchaser.

Rav Taḥalifa from the West, Eretz Yisrael, taught the following baraita with regard to the belligerent ox before Rabbi Abbahu: If he sold it, it is not sold, but if he consecrated it, it is consecrated.

The Gemara asks: Who sold it? Is it the injured party or the liable party? If we say it is the one liable for the damage, whose opinion is it that if he sold it, it is not sold? It is the opinion of Rabbi Akiva, who says that the ox was already assigned to the injured party. But in the following statement of the baraita, that if he consecrated it, it is consecrated, we arrive at the opinion of Rabbi Yishmael, who says that the ox shall be appraised in court.

If, rather, it is referring to the injured party selling it, whose opinion is it that if he sold it, it is not sold? It is the opinion of Rabbi Yishmael, who holds that the injured party has no share of ownership in the ox until it is transferred to him by the court. But in the statement that if he consecrated it, it is consecrated, we arrive at the opinion of Rabbi Akiva. The baraita does not seem to accord with either opinion.

The Gemara answers: Actually, it is referring to the one liable for the damage, and everyone agrees with its ruling. The ruling that if he sold it, it is not sold is the halakha even according to the opinion of Rabbi Yishmael, as the ox is liened to the injured party, precluding the owner from selling it.

The statement that if he consecrated it, it is consecrated, is the halakha even according to Rabbi Akiva, since it is not actually consecrated but is considered so only due to the statement of Rabbi Abbahu. As Rabbi Abbahu says that if one consecrates liened property, although the consecration does not take effect, nevertheless he is required to redeem it, due to a rabbinic decree lest people say that consecrated property can be removed from the ownership of the Temple treasury without redemption. Therefore, the ineffectiveness of the ox’s consecration notwithstanding, he is still required to redeem it, by means of minimal payment, so as not to cause the denigration of Temple property.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to an innocuous ox that caused damage, if, before its owner stood trial, he sold it, it is sold. If he consecrated it, it is consecrated. If he slaughtered it or gave it as a gift, what he did is done, i.e., takes effect. By contrast, once he stood trial and is now obligated to pay the injured party, if he sold it, it is not sold; if he consecrated it, it is not consecrated; if he slaughtered it or gave it is a gift, he has done nothing.

If creditors of the ox’s owner collected the ox first, whether he owed the creditors before his ox caused the damage or whether it caused the damage before he owed them, they have done nothing. Their collection is void, because compensation to the injured party is paid only from the body of the ox, as it was innocuous, and it is therefore designated exclusively for this compensation.

The baraita continues: With regard to a forewarned ox that caused damage, whether its owner stood trial or whether he did not stand trial, if he sold it, it is sold; if he consecrated it, it is consecrated; if he slaughtered it or gave it as a gift, what he did is done. Likewise, if creditors collected the ox first, whether he owed them before it caused the damage, or whether it caused the damage before he owed them, what they did is done. This is because the restitution is paid only from his superior-quality property, not from the body of the ox. Therefore, what he or his creditors do with the ox takes effect.

The Gemara explains the baraita: The Master said above, with regard to an innocuous ox, that if he sold it, it is sold. As explained above, the sale is valid only with regard to the purchaser using the ox for plowing in the interim, until the injured party collects it.

The statement that if he consecrated it, it is consecrated does not mean that it is actually consecrated, but rather that it must be redeemed through payment of a minimal sum, due to Rabbi Abbahu’s statement mentioned above.

With regard to the statement that if he slaughtered it or gave it as a present, what he did is done, the Gemara asks: Granted, if he gave it as a present, what he did is done with regard to the recipient’s permission to use it for plowing. But if he slaughtered it, how does that affect the injured party’s rights? Let him come and receive payment from the slaughtered ox’s meat.

This is as it is taught in a baraita: It is stated in the Torah: “Then they shall sell the live ox” (Exodus 21:35). I have derived only that the injured party receives a share of ownership if the belligerent ox is alive. From where do I derive that this applies even if the ox’s owner slaughtered it? The verse states: “Then they shall sell the live ox,” indicating that in any case, whatever the circumstances, the injured party is paid from proceeds of the sale of the belligerent ox.

Rav Sheizevi said: This statement is necessary only with regard to the diminished value of the ox due to its slaughter. Although the value of the ox may no longer cover the damage, its owner is not liable to compensate the injured party beyond the ox’s current value.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: That is to say that one who causes damage to another’s liened property is exempt from paying compensation, since the property does not actually belong to the one who holds the lien.

The Gemara asks: Isn’t this inference from the baraita obvious? The Gemara answers: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, states this halakha lest you say that it is specifically there, in the case where one slaughters a liened ox, that he is exempt, as he can say to him: I have not detracted anything from what is yours, as he can say to him: I took only spirit from what is yours. He detracted only the life of the ox, not its physical body, and one who causes damage to another’s liened property might be exempt from liability for this intangible damage. But generally one who causes damage to another’s lien should be liable. Therefore, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, teaches us that one is exempt from liability for all types of damage he causes to another’s liened property.

The Gemara challenges this explanation: Rabba stated this principle, as well, and there would be no need for Rav Huna, son of Rav Yehoshua, to state it. As Rabba says: One who burns another’s documents, in which other people’s debts to him are recorded, is exempt, although the owner of the documents can no longer collect payment from liened property.

The Gemara answers: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, states this principle lest you say that it is specifically there that he is exempt, as the perpetrator of the damage can say to the owner of the documents: I burned your mere paper, for which I am prepared to pay. But in a case where one dug pits, ditches, or caves on liened land, causing substantial damage, he should be liable to compensate the one holding the lien. Therefore, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, teaches us that even in a case of substantial damage he is exempt, as the case here, where the ox was slaughtered, is like one who dug pits, ditches, or caves, as slaughter is considered substantial damage, and the tanna said that in this case what he did is done.

The Gemara continues to explain the baraita, which states: If creditors collected the innocuous ox first, whether its owner owed them before his ox caused damage or whether it caused damage before he owed them, they have done nothing, because restitution is paid only from the body of the ox.

The Gemara asks: Granted, in the case where it caused damage before he owed them, the injured parties came first, and the ox is liened to the debt. But in the case where he owed them before it caused damage, the creditor collected it first, so why does he not have the preemptive right to the ox?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והלכתא בהא כר' עקיבא דסתם מתני' כותיה. בעא מיניה רבא מרב נחמן מכרו [מזיק] לר' ישמעאל מהו אמר ליה אינו מכור והתניא מכרו מכור. פי' אמר לו הא דתניא מכור חשוב הוא כמכור שאם עשה בו מלאכה הלוקח אינו יכול להוציא מיד הקונה שכירות אותה מלאכה שמכירתו מכירה היא אבל חוזר וגובה אותו מכח השעבוד שיש לניזק עליו ודייקינן לדברי ר' ישמעאל הניזק בעל חוב הוא וכי יכול המלוה לטרוף המטלטלין שכבר מכר הלוה וכי יש אחריות למטלטלי וב"ד כי האי גוונא גובין למלוה במטלטלין. ודחי' שנייא האי דכיון דנגח אית ליה קלא דתורא נגחנא הוא וכעבד שעשאו אפותיקי דמי אבל בעלמא ב"ד לא מגבו מטלטלי מכורין.

תני ר' תחליפא מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ופשטנא מכרו המזיק אינו מכור לר' עקיבא דהא כיון שהוחלט לניזק הוא. אלא לר' ישמעאל מכרו המזיק אינו מכור דהא משועבד ליה לניזק.

הקדישו מוקדש אפילו לר' עקיבא גזירה כדר' אבהו כו'. שאם תאמר לא הוקדש ויוצא לחולין הרואה אינו יודע ששור נגח הוא והוחלט לניזק אלא אמר מכיר זה השור שהוא שורו של פלוני זה המזיק הוא וראוהו שהקדישו ואחר כך יצא לחולין יבוא לומר הקדש יוצא בלא פדיון לפיכך גזרו להיות מוקדש משום הא דרבי אבהו. והא דר' אבהו בערכין פ' שום היתומין. הלכך מכרו המזיק לדברי הכל אינו מכור הקדישו מוקדש לדברי הכל גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. מכרו ניזק לר' עקיבא מכור לרבי ישמעאל אינו מכור הקדישו נמי אינו מוקדש ולא חייש שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דהא שור זה אינו ידוע לניזק אלא למזיק והרואה אומר מפני זה יצא לחולין שהקדיש שאינו שלו ולדברי הכל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והלכה כרבי עקיבא:

ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור לרדייה הקדישו מוקדש כרבי אבהו:

שחטו כאילו שלו שחט אבל הניזק משתלם מבשרו ואינו משתלם ממנו דמי פחת שחיטה.

נתנו במתנה לרדייה. ודייק מדתני שחטו מה שעשה עשוי ואינו חייב לשלם פי' חי הוא שוה מנה שחטו הוא שוה מנה פחות סלע ותנינן אינו חייב לשלם לרבי ישמעאל דאמר שורו של מזיק הוא והוא משועבד לניזק זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור אם חפר בשדה שהיתה משועבדת לחבירו בורות שיחין ומערות וכל שכן השורף שטרותיו של חבירו דשחיטת השור כגון חפירות בורות:

קדמו בעלי חובות וגבו תם שמגופו משתלם לא עשה כלום דיכיל למימר ליה לבעל חוב בין חב קודם שיזיק בין חב אחר שיזיק. אילו תורך הוה ואזקן לאו מינך הוינא גבי ליה.

משעמד בדין דברי הכל בחזקת הניזק ובין מכר ואפילו הקדיש או שחט או נתן לא עשה כלום וחייב לשלם דמי פחת שחיטה ואם קדמו בעלי חוב המזיק ונטלוהו חייבין להחזיר בין קדם חובו להזיקן בין קדם היזק לחובן. והני מילי בתם דמשעמד בדין ונתחייב בדבר להחזירו עמד הדבר ההוא בחזקת התובע ונעשה קניינו אבל דין המועד אפילו אחר שעמד בדין אם מכרו או הקדישו או שחטו או נתנו במתנה מה שעשה עשוי ולא אמרינן בהא מכור לרדייה וחוזר וגובהו ואם קדמו בעלי החוב ונטלוהו ואפילו מה שלוה אחר שהזיק זכו ואין יכול הניזק להוציא מידם לדברי הכל מאי טעמא מטלטלי נינהו וש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלי מה שגבה גבה שדין שור המועד כיון דמן העלייה משלם זוזי הוא דמסיק ביה ולית ליה בתורא מידי אלא מלוה מסיק ביה והאי תורא כשאר מטלטלי דמזיק דמי וכל מה שעשה עשוי. וקיימא כי הא מתניתא:

ונשוב לדברינו והוא שאם הקדישו מזיק מן הדין אינו קדוש אלא שגזרו עליו שיהא קדוש מגזרה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ושמועה האמורה למטה ששור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מזיק מכור לדעת ר' ישמעאל היא שנויה ואין הלכה כן אלא אף לא עמד בדין הדין כמו שכתבנו ודברי ר' עקיבא שאמר הוחלט השור עד שלא עמד בדין הם אמורים ודבר זה יתבאר לך ממה שנאמר למטה כחש המזיק כשעת העמדת הדין אתאן לר' עקיבא אלמא שדבריו נאמרו אף קודם העמדה בדין ולא סוף דבר בשכל השור מוחלט לו כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום אלא אפילו לא זכה אלא בחציו הדין כן במה שזכה בו כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום שזכה בחצי השור ועל זה נאמר לשון שותפי נינהו וכן בדרך זה בכל הנזקין לפי חלקו המגיעו זכה בו בגוף השור ואינו כבעל חוב עד שיהא השור באפותיקי אצלו אלא שחלקו בגוף השור קנוי לו לגמרי:

מי שלוה ואח"כ מכר מטלטלין אין בית דין גובה לו מהם שאין דעת מלוה סומך על דבר המטלטל ואפילו עשאן אפותיקי ואפילו במפורש ומ"מ עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו על הדרכים שבארנו בפרק ראשון:

שור תם שנגח אם שהוחלט ביד הניזק ועשאו אפותיקי לבעל חוב אם שנתפייס ממנו המזיק עם הניזק ובשאר בידו ועשאו אפותיקי לבעל חוב ואח"כ מכרו או שהיה מועד שלא הוחלט השור ביד הניזק שהרי מן העליה משתלם ועשאו בעליו אפותיקי ואח"כ מכרו יראה מכאן שבעל חוב גובה הימנו שכל שנגח יש לו קול ומ"מ אין הדין מבורר כל כך ושמא בכאן סוגיא בעלמא היא ואין דנין ממנה:

גדולי המחברים תופשים בזו שטה אחרת ויראה מדבריהם שדברי ר' עקיבא לאחר שעמד בדין נאמרו ומתוך כך פסקו שקודם שעמד בדין מכרו המזיק מכור אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו שהרי זה כאפותיקי ואינו דומה לשאר אפותיקי של מטלטלין שכיון שנגח יש לו קול והרי הוא כעבד שעשאו רבו אפותיקי ואם הקדישו מוקדש מגזרה שהזכרנו אבל אם עמד בדין אם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש:

שור תם שהזיק ובאו בעלים ושחטוהו קודם שעמד בדין גובה הניזק מבשרו ואם אף לאחר שחיטה מספיק לנזקו הרי טוב ואם היה כלו צריך לנזקו ופחתתו שחיטתו ואין שם כדי נזקו הפסיד הניזק את פחתה שהמזיק שעבודו של חברו פטור וזה לדעת גדולי המחברים ולאחר שעמד בדין יראה שהמזיק משלם הפחת ולשטתנו אף קודם שעמד בדין יראה שהמזיק משלם הפחת שלא הזיק שעבודו אלא שורו ואם נתנו במתנה הרי הוא כמכרו כל אחד לפי שטתו:

ודברים אלו כלם לדעת הפוסקים שהמזיק שעבודו של חברו פטור אלא שרוב פוסקים פסקו בה חייב ודברי רב הונא אינם הלכה וראיה לדבר שהרי נסעדה בשמועת שורף שטרותיו של חברו פטור שאין הלכה כן אלא חייב שכל שמזיק שעבוד חייב מכח דינא דגרמי וכן כתבנוה ברביעי של גיטין ואין הפרש ביניהם אלא בלשון שהמזיק שעבוד ענינו במזיק בשל עצמו אלא שנשתעבד לחברו ודינא דגרמי הוא בשל חברו וכן עיקר ומעתה כל שפחתתו שחיטה חייב מדינא דגרמי ולא עוד אלא שמזיק שעבודו בשחיטה יותר מדינא דגרמי הוא שהרי מזיק ומפחית עיקר ממון בידים והוא כחופר בה בורות אבל העושה עבדו אפותיקי ומשחררו הוא מזיק שעבוד דרך גרמא ועליו ראוי לומר דינא דגרמי כמו שבארנו ברביעי של גיטין ומ"מ הם מחלקים ביניהם אף לענין לפטור מזיק שעבוד ולחייב דינא דגרמי ומה שהקשה בכאן זו הא אמרה רבה השורף וכו' דאלמא מזיק ושורף חד מחתא נינהו הכי פירושו הא אמרה רבה וכו' ומדפטר בדינא דגרמי דרבנן פליגי עליה מדינא דגרמי כל שכן במזיק שעבוד ומיהו אע"ג דבדינא דגרמי אסיקנא דחייב במזיק שעבוד פטור:

בד"ה משום דרבי אבהו אבל בלא רבי אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים כו' עכ"ל בקמייתא דר' אבהו ודאי דאיכא למימר דלר' עקיבא הוצרך למימר דקדוש משום דרבי אבהו אבל לרבי ישמעאל דאין לניזק בו אלא שעבוד בעלמא קושטא הוא דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אלא באידך דרבי אבהו הוצרכו לזה דלר' ישמעאל קאמר לה דהא קתני ברישא מכרו מכור לרדיא דהיינו כרבי ישמעאל דלר' עקיבא אינו מכור אפילו לרדיא כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:

בד"ה ש"מ בעל חוב כו' כי היכי דבקרקעות עדיף בעל חוב מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר ה"נ כו' כצ"ל ונ"ב וקשה א"כ הוי נעילת דלת לגבי ב"ח הראשון ותירצו התוס' בפרק מי שהיה נשוי הואיל ויכול לקדום ולגבות לא ימנע מלהלוות אבל אם מה שגבה לא גבה איכא נעילת דלת:

בא"ד דאית ליה קלא כו' נ"ב פי' כי התוס' סוברים ששור הנוגח דומה לקרקע מאחר דאית ליה קלא כדלקמן תורא נגחנא קרו ליה אבל אם היה השור כשאר מטלטלין אפילו בן ננס היה מדבר דוקא במטלטלין מה שגבה גבה מ"מ הוי דלא כבן ננס ולא היו צריכין התוס' לומר שלבן ננס אפילו בקרקעי עדיף בעל חוב מאוחר כו' אלא כדפרישית וזהו לחד שינויא דתוס' ריש פרק מי שהיה נשוי אבל לאידך תירוצא דתוס' שסוברים שבן ננס דוקא במטלטלין חולק וסובר מה שגבה כו' אבל בקרקעי ליכא שום תנא דסובר מה שגבה גבה וא"כ הכא שור שדומה לקרקע לא מתמה תלמודא בהאי ש"מ מה שגבה לא גבה מידי דהא אתיא אפי' כבן ננס אלא דינא בעי תלמודא למידק ש"מ מה שגבה לא גבה ודחי לא תידוק מכאן וק"ל כן מוכח מתוס' דר"י בפרק מי שהיה נשוי:

בא"ד אע"פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשי' תחת עינו כו'. ר"ל מדקתני בברייתא משלמין דמי עין לרבו א"כ ס"ל דרשה דתחת עינו וכיון דמשלם לו דמי עינו ש"מ דזוכה בשחרורו לאלתר. ולא היה מהצורך להביא ראיה זו למאי דמדמה השתא כל קנס להדדי וכמו שהקשו אח"כ מפרק נערה א"כ כיון דשמעי' הכא בקנס דחשבינן כאלו בא לידו קודם העמדה בדין ובמרובה פריך גבי קנס אי דלא עמד בדין כולי עבד כו' ש"מ דהעדים משלמין רק כתבו זה משום דלמאי דמסקי התוס' דוקא היכא דגלי קרא כו' מ"מ קם דינא דכ"ז שלא עמד בדין לא מיחשב גברא בר תשלומין והעדים חייבין אף דר"ע לא דריש תחת עינו והתם ודאי דמי כוליה עבד בעי לשלומי משום דאינו זוכה בשחרורו לאלתר מ"מ הא סוגיא דמרובה דריש תחת עינו אפ"ה פריך אי דלא עמד בדין כו' והה"נ לר"ע אף היכא דס"ל דזוכה בקנס לאלתר כגון הכא דס"ל יוחלט אפ"ה העדים משלמין וק"ל:

בתוס' בד"ה משום דרבי אבהו כו' ומיירי הכא בבעל מום אי נמי כו' בתוס' פרק השולח כתבו דהך דהכא איכא לאוקמי אף בראוי למזבח ואפ"ה אין מפקיעין מידי שיעבוד דניזק כיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י כדמפורש בפרק המניח מודה רבא דלמפרע הוא גובה עכ"ל ודבריהם צריכין ביאור דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי הרי השור שלו והוחלט לניזק ומה מקום לומר למפרע הוא גובה ועוד שזה סותר כל הסוגיא דהכא שמפורש בהיפך דלר"י ודאי יכול לסלקו בזוזי ודברי ח"ש בזה אינם נכונים ואין מן הצורך להשיב עליו. אבל פירוש דבריהם הוא דלר"י משעמד בדין אינו יכול לסלקו בזוזי ועדיף מקודם העמדה בדין לר"ע אף דלר"ע הוחלט השור משעת הנזק אפ"ה הקדישו מזיק מוקדש [משום דרבי אבהו כדקאמר הקדישו מוקדש אפילו לר"ע וכו'] ומשעמד בדין לר"י הקדישו אינו מוקדש אפילו מידי לא יהיב להקדש [כדקתני עלה דהכא משעמד בדין הקדישו אינו מוקדש] ופלוגתא דר"י ור"ע דלר"ע ומכרו את השור כו' לניזק ומזיק מזהיר רחמנא ומשעת הנגיחה קם ליה ברשותיה ולא תליא מידי בהעמדה בדין ולר"י לב"ד קמזהיר קרא ומשעה שנפסק החצי נזק מב"ד ונישום השור ששוה החצי נזק הוחלט השור לניזק ולהכי כתבו התוס' לעיל בד"ה איכא בינייהו אבל הכא אם נתרצה הניזק לבסוף כו' דלאחר העמדה בדין תליא ברצון הניזק וז"ש דהכא לא הוי קדושה גמורה אפילו בראוי למזבח משום דכיון דמשעמד בדין הוחלט השור ממילא לניזק ואינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י מודה רבא דלמפרע הוא גובה ולא הוי הקדש (ולא משום דר"י) [אי לאו משום דר' אבהו. כצ"ל] אע"פ שהקדישו קודם שעמד בדין דאז היה יכול לסלקו ודו"ק:

בא"ד וקשה מכאן לר"ת כו' מטלטלי מפקעת כו'. אף שבסמוך מדמי שור המזיק לקרקעות היינו לענין קלא כיון דנגח תורא נגחנא קרי ליה אבל לר"ת דכל קדושת מטלטלי מפקיע משיעבוד משום דמחוסר גוביינא ה"נ (לה"א) [יהא] הקדש גמור:

בתוס' בד"ה ש"מ כו'. דבריהם מבוארין יותר בתוס' ר"פ מי שהיה נשוי:

גמרא והתניא מכרו מכור חוזר וגובהו כו' לרדיא. בתור"ע לקמן פ"ד מ"ז הקשה להרא"ש לעיל בפ"ק סי' ט"ז שכ' דלענין תשלומין מודו רבנן לר"י בנגח ואח"כ הפקיר דפטור א"כ אמאי חייב כאן במכרו (עמש"כ שם י"ג ב ברש"י ד"ה והועד) וכן לקמן הקדישו מוקדש משום דר' אבהו הא כיון דהקדיש פקע החוב לגמרי ולע"ד נ"פ דהכא דמיירי בתם אפי' לרי"ש כיון דמשועבד לניזק לאו כל כמיניה למכרו לגמרי או להקדישו כמ"ש התוס' לקמן בד"ה משום:

גמ' זאת אומרת המזיק כו'. כעין זה לעיל ל' ע"א ועי' לקמן נה ע"א תד"ה אמר ר"ל:

שם היכא דחפר בה בורות שיחין כו'. עי' לקמן דף ק ע"א תוס' ד"ה מחיצת:

תוס' ד"ה (ע"א) איכא כו' דר"ע אית ליה כו'. תמוה לי טובא דמאי קושיא דהתם כיון דצריך גט שחרור מש"ה לא שייך לומר דלמפרע נשתחרר משעת שהפיל שינוי דהא הוא מחוסר גט שחרור אבל בעלמא וכמו הכא בתם שפיר י"ל דלמפרע קם ברשותו כאילו גבה אז את נזקו ומאי דמיון זה לזה וצע"ג. ואילולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש דאין זה קושיא בפ"ע אלא דבאו לחזק קושייתם דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו ה"א דיוצא בשן ועין אלמא דלא זכי עד שיעמוד בדין דהיה מקום לתרץ דהא דאמרינן הכא בפשיטות דלר"ע קיימא ברשותיה למפרע משעת הנזק לא דהוי מסברא אלא דילפא משן ועין דגלי קרא דיוצא בעין לחודיה וצריך לשלם לו דמי השן דזכה בעצמו למפרע ולזה כתבו ועוד דר"ע אית ליה וכו' וא"כ ל"ל דטעמא דהכא דאמרינן דלר"ע זכה למפרע משום דילפינן מקרא דתחת עינו דהא ר"ע באמת לא דריש הך קרא וסבירא ליה באמת דיוצא בשן ועין וא"כ ע"כ הא דאמרינן הכא בפשיטות דלר"ע זכה למפרע ע"כ דסברא פשוטה היא כן ושפיר קשה מהא דאידך תנאי דדרשי תחת עינו דל"ל קרא הא מסברא זכה למפרע ונכון בעז"ה:

בא"ד ושמא י"ל כו'. לפי"ז נתיישב קושייתם בתחלה דלמ"ד למפרע גובה אמאי אינו קדוש לר"י דהא לר"י דומכרו קאי על בי דינא א"כ קיימא הסברא דבקנס ל"ש דזוכה למפרע כיון דהחוב נעשה רק ע"י העמדה בדין:

ד"ה משום כו' וקשה מכאן לר"ת. מבואר בארוכה בספר הישר לר"ת אות צ"ה:

בא"ד כדמוכח במרובה וכו' כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וכו' עכ"ל. פי' דמהאי קרא ילפינן שאם סימא את עינו והפיל את שינו חייב לשלם לו דמי שינו וע"כ דאמרינן דאף על גב שלא עמד עדיין בדין זכה העבד בשחרורו דאלת"ה אמאי משלם לו דמי השן כיון שעדיין עבדו הוא נמצא מוכח מזה דלא חיישינן לטעמא דשמא יודה ויפטר אלא אפ"ה אמרינן שזוכה העבד לאלתר וא"כ תיקשי אמאי אמרינן במרובה גבי עדים זוממין דמי כוליה עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא והיינו ע"כ מטעם שמא הוי מודה ומיפטר דהא אמרינן דלא חיישינן להאי טעמא א"ו דלענין עדים זוממין כ"ע מודים דחיישינן לשמא הוי מודו וא"כ הכריחו תוס' מזה דה"ה הכא ודו"ק:

בתוספות בד"ה משום דר' אבהו וכו' עיין במהרש"א שדברי תוספות הם על משום דר' אבהו שנזכר בגמ' שנית על הברייתא דשור תם והוא אליבא דר' ישמעאל כמ"ש תוס' לעיל דלר"ע אפילו לרדיא אינו מכור ועי' מה שאכתוב בסמוך. לעיל בגמרא והתניא מכור אין זה מדברי רבא דא"כ מעיקרא מאי קמיבעיא ליה אלא סתמ' דתלמודא דפריך הכי:

בגמרא שחטו ונתנו במתנה מה שעשוי עשוי כו' ליתי ולשתלם מבשריה ובפרש"י בד"ה נתנו במתנה מה שעשוי עשוי לרדיא כמכירה אלא שחטו קס"ד וכו' עכ"ל. רש"י פי' כן לפי סוגית הש"ס אבל באמת יש לדקדק דמאי דוחקיה לפרושי הכי ולמה לא נאמר דהא דקתני שחטו ונתנו במתנה חדא מילתא היא ופירושו שאחר ששחטו נתן הבשר במתנה ולכך אמרינן מה שעשה עשוי דלוה ונתן מטלטלים אין ב"ד גובין לו מהם ודוקא כשהשור חי שייך לומר דתורא נגחנא קלא אית ליה וכמאן דעשאו אפותיקי דמי כמו עבד אבל כששחטו ודאי דלא שייך לומר קלא אית לה בבשרא דתורא דנגחנא שזו אינו סברא כלל וא"כ הוי כמו עשה שורו אפותיקי שאין ב"ח גובה הימנו ובהכי מיתוקמא הברייתא שפיר דנקט שחטו קודם ונתנו במתנה ולפרש"י ונתנו במתנה ה"ל למיתני גבי מכרו והקדיש ואף על גב שאפשר לומר באמת דגירסת רש"י היתה כך כמו שנראה מפירושו אלא שזהו דוחק ועוד דא"כ הל"ל ונתנו במתנה נתון כמו שאמר מכרו מכור הקדישו מוקדש ומדנקט רש"י ג"כ בלישנא מה שעשה עשוי משמע דגריס כמו שהגירס' לפנינו. וא"ל דאם נאמר דחד קתני תקשי אמאי נקט שחטו ונתנו במתנה ולא נקט שחטו ומכרו די"ל דלא שייך לומר גבי ומכרו מה שעשה עשוי דא"כ נשקול הניזק דמי המכירה לכך נקט ונתנו במתנה שהניזק מפסיד לגמרי והיינו כמ"ש. ולענ"ד היה נראה לפ' דלרש"י הא דקאמר אמר מר מכרו מכור לרדיא וכן כל הסוגיא מתיישב ג"כ אליבא דר"ע דאפילו ר"ע מודה שמכור לרדיא קודם שהועמד בדין וכן משמע באמת שאם נאמר דכל הסוגיא לא מפרשי אלא אליבא דר' ישמעאל הו"ל לתלמודא לפרש הכי כיון דקי"ל הלכה כר"ע ועוד דעכ"פ לא הוי שתיק רש"י לפ' הכי א"ו דהסוגיא מיירי אליבא דכ"ע וכדקאמרינן בהדיא בסמוך על הברייתא ראשונה דמיתוקמא אליבא דכ"ע וא"כ ה"ה כאן וא"כ לפ"ז מקשי הש"ס שפיר ליתי ונשקול מבשריה וא"ל דאנתנו במתנה קאי וכדכתיבנא דא"כ לא מיתוקמא אליבא דר"ע דהא דקאמרינן לעיל ש"מ לוה ומכר מטלטלין וכו' היינו דוקא אליבא דר"י דס"ל דיכול לסלקו בזוזי וא"כ דמיא שפיר להלואה אבל לר"ע דס"ל הוחלט השור היינו דמשעה ראשונה הוא ברשות הניזק שהרי יכול להקדישו אף על גב דקי"ל שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אפילו היכא דיכול להוציאו בדיינים א"ו דהכא שאני דחשיב כאילו ברשותו לגמרי א"כ כ"ש שאפילו אם שחטו המזיק ונתן הבשר במתנה שיגבה מהם הניזק כיון שגוף השור שלו אלא לענין רדיא לחוד מודה ר"ע שאם מכרו המזיק מכור וא"צ הלוקח ליתן דמי החרישה כיון שלא לקחו הניזק תיכף לרשותו כנ"ל אבל מדברי התוספות וכן מל' מהרש"א לא משמע כן אלא שהם מפרשים הסוגיא אליבא דר"י דוקא ומצאתי בת"ח שכ' ג"כ דהסוגיא מיתוקמא אליבא דכ"ע וכ' שכן נראה מל' הרמב"ם והנלע"ד כתבתי ולפי' תוספ' צ"ע:

(לג ב) והקדישו מוקדש אתאן לר' ישמעאל.—יש לעיין אמאי לא אוקימנן לה כולה כר"ע והקדישו מוקדש בשהקדישו קדושת הגוף דמפקע מידי שעבוד (עי' בתוס' ד"ה משום).

(שם) אלא שחטו ליתי ולשתלם מבשריה וכו'.—לא משני כגון ששחטו ואכלו, דאי הכי ודאי חייב, דאפי' למ"ד מזיק שיעבודו של חבירו פטור מודה הוא בנהנה ואוכל שיעבודו של חבירו שחייב. ופלא על התוס' (לקמן מ ע"ב ד"ה הוה) שדעתם דאף האוכל שיעבודו של חבירו פטור.

(לג סע"ב) אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ליחייב קמ"ל.—עי' לקמן (מח א) דאפי' שור שחפר בורות שיחין ומערות חייב בעל השור.

סימן כ

סוגיא דשחטו מה שעשה עשוי. והמזיק שיעבודו של חבירו וסוגיא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד. ויתבאר כמה חילוקים במזיק שיעבודו שיש מקום שמחויב מטעם גרמי. ויש מקומות דלא הוי רק מבטל כיסו. ויתבאר חילוק בין שחטו לאכלו:

(א) בדף לג גמרא המזיק שיעבודו של חבירו כו'. והנה לקמן (בדף מ') איתא שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק כו' ואמאי נימא תורא שאילי אריא לא שאילי אמר רב הבמ"ע שהכיר בו שהוא נגחן כו'. ונימא אי תם הוי מעריקנא ליה לאגמא. אלא הכא במאי עסקינן כגון דקדם ב"מ דינא ותפסי' כו'. והנה הרמב"ם (בפ"ד מהלכות נזקי ממון) כתב דאם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם הכיר בו שהוא נגחן הבעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק. והשיג הראב"ד דאין הדין אלא היכא דתפסוהו ב"ד. ותירץ המ"מ דיש דרך לתרץ דברי הרמב"ם דסוגית הגמ' אזלא אליבא דר' ישמעאל והרמב"ם פוסק כרבי עקיבא ולדידי' אם יעריק לאגמא יצטרך לשלם את"ד. אך לכאורה קשה מאד תירוצו דלפי זה הא דאמרינן דאם שחטו אינו משלם פחת שפחתו מיתה הוא דוקא אליבא דרבי ישמעאל. אבל לר' עקיבא יצטרך לשלם, א"כ איך כתב הרמב"ם דאם שחטו גובה מבשרו ולא כתב שישלם המזיק בעד פחת שפחתו מיתה. ע"כ דס"ל להרמב"ם דגם אליבא דר' עקיבא קודם גמר הדין. אם שחטו אינו משלם בעד ההיזק א"כ גם אם יעריק לאגמא לכאורה לא ישלם אף דס"ל כר' עקיבא והדרא קושיא לדוכתי' נימא אי תם הוי מעריקנא לאגמא:

(ב) והנה הלח"מ הקשה איך פסק הרמב"ם דאם שחטו המזיק אינו משלם פחת שפחתו מיתה הא בגמרא אמרינן זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור פשיטא כו' הא נמי רבה אמרה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מהו דתימא התם הוא דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך. אבל הכא דחפר בה בורות שיחין ומערות לחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה כו' נמצא לדידן דפסקינן דשורף שטרותיו של חבירו מחויב מכש"כ היכא דחפר בושו"מ. איך פסק הרמב"ם דפטור מלשלם פחת שפחתו מיתה. עוד ק"ל אדברי הרמב"ם איך פסק כאן דפטור ע"כ דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו פטור הא הרמב"ם בעצמו פסק העושה עבדו אפותקי ושחררו משלם ובגמ' אמרינן דפליגי במזיק שיעבודו של חבירו. א"כ דבריו סותרים זא"ז אחרי דהוא פסק דמזיק שיעבודו של חבירו מחויב אמאי פסק דפטור מלשלם פחת שפחתו מיתה. ועיין בלח"מ שהקשה עוד אמאי פסק הרמב"ם כרשב"ג דמזיק שיעבודו של חבירו חייב. והמ"מ נתן טעם לזה דס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו. הא הרמב"ם לא ס"ל האי כללא. (ועיין שם בדבריו דיש שם חסרון ניכר בדבריו וכפי הנראה הי' כתוב בדבריו הקושיא שהקשתי מהא דפסק דאין משלם פחת שפחתו מיתה). והראב"ד הקשה על הרמב"ם דאמאי פסק בעשה עבדו אפותקי ושחררו דמחויב לשלם. דהרב לא פסק כן כו'. ולא דמי לשורף שטר של חבירו דבדחברו קא עביד מעשה. והדברים תמוהים הא בשורף שטר של חבירו לא עביד מעשה אלא בהנייר ובהחוב הרי לא עשה מעשה ואטו אם הזיק שני נזקין ביחד האחד הוא מעשה בחברו והאחד הוא רק גרמא האם נאמר מדמשלם חיוב אחד ישלם חיוב האחר בודאי דהחיוב שעשה מעשה ישלם ואותו החיוב שאינו רק גרמא פטור. א"כ בשורף שטרותיו מדמחייב לשלם בעד החיוב דבהחוב הרי לא עשה מעשה ע"כ דלא בעינן שיעשה מעשה בשל חבירו:

(ג) ונראה לי לתרץ דהנה בחו"מ (סימן ק"ד) הובא דין דאם יתומים מכרו קרקע שנשאר להם מאביהם והי' על אביהם מלוה ע"פ. ועתה שמכרו לא יוכל הלוה לגבות שהרי מלוה ע"פ אינה נגבית מן הלקוחות י"א דצריכין לשלם להלוה כדין מזיק שעבודו של חבירו והקשו המפרשים. א"כ איך אמרינן בב"ב איזה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים. ואם נימא דהיתומים כשמכרו הנכסים מועטים יצטרכו לשלם להבנות כדין יורש שמכר קרקע שירש מאביו שמחויב לשלם להלוה איזה רשע ערום הוא מאי עצה השיא להם כיון שיצטרך לשלם ואי משום שיבריחו נכסיהם. א"כ כל גזלן יוכל לעשות כן להבריח נכסיו. אלא דעצה מקריא רק היכא שאינם צריכים לשלם. עוד הקשו דהא רב האי גאון כתב דעתה שתקנו הגאונים לגבות מזון הבנות מן המטלטלין יתומים שמכרו בנכסים מועטים והדמים עדיין בידם. גובין מן הדמים כדין מטלטלין שירשו מן אביהם. וא"כ היכא שיש עדיין אצל היורש הכסף שלקח בעד הקרקע יגבה המלוה כדין מטלטלין שירשו. דהאידנא לבתר תקנתא דהגאונים גובין מלוה ע"פ ממטלטלי דיתמי. וא"כ כ"ז שהכסף עדיין בידם יגבו אף בלא דין מזיק שעבודו. וא"כ איך כתבו סתמא דמאן דלא ס"ל לחייב במכרו קרקע מטעם מזיק שעבודו פטור. משמע דאף הדמים עדיין בידם פטורים. אכן לפי מה שבארתי במקום אחר לתרץ הקושיא מהפוסקים על דברי רב האי גאון דס"ל מלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת. מלוה ע"פ קדים לגבות והקשו דמשמע בכתובות דאם בא לגבות בעד מזונות ובעד כתובה חוב כתובה קדים. כיון דהיא מלוה בשטר. ואם נימא דמלוה ע"פ כשהיא מוקדמת למלוה בשטר היא קודמת לגבות ממילא כששניהם שוים בזמן שניהם גובין ביחד ומדאמרינן דאם חלו שני החובות ביחד כשבאו ביחד לגבות הכתובה דהיא מלוה בשטר קדמה. א"כ גם אם חיוב המזונות קדים ג"כ המלוה בשטר קדים. ואמרתי לתרץ דהנה טעם רה"ג דס"ל מלוה ע"פ קדים. הוא דמדין התורה שעבודא דאורייתא וא"כ גם למלוה ע"פ משועבדים הנכסים ורק מדרבנן תקנו שלא יגבו מלוה ע"פ מלקוחות. א"כ כי תקנו רק לגבי לקוחות ולא לגבי מלוה וס"ל לרה"ג דהא דרבנן תקנו שלא יגבה מלוה ע"פ מלקוחות אין הכונה שסילקו השעבוד רק הכונה שלא יגבה אבל לא שסילקו השעבוד היינו שלמלוה ע"פ לא יהי' משועבדים הנכסים. נמצא מדאמר רה"ג האי טעמא חזינן דלמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא בודאי דאם יש מלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת המלוה בשטר קדים לגבות דכיון דלמלוה בשטר משועבדים הנכסים. א"כ לא יוכל מלוה ע"פ לגבות דהוי כגובה מן המשועבדים. והנה כל זה הוא בשעבוד דאורייתא. אבל בדבר דרבנן אטו נימא דרבנן שעבדו הנכסים ואח"כ תקנו שלא יגבו מן הלקוחות בודאי דצ"ל היכא דלא תקנו לגבות מן הלקוחות. לא עשאו כלל שעבוד על הנכסים. אלא דעשו דין על היורשין שירשו קרקע מנכסי אביהם עשו דין עליהם שמחויבים לזון הבנות מנכסי אביהם. נמצא דהוי כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. דכיון דלמזון הבנות הנכסים אינם משועבדין ולחוב הכתובה הנכסים משועבדים שהרי כתובה גובה מן הלקוחות א"כ שעבדו רבנן הנכסים. משו"ה מלוה הכתובה קודם לגבות שאין הבנות יכולות לגבות מן המשועבדים משא"כ במלוה ע"פ דיכול מלוה ע"פ לגבות מן המשועבדין ורק לגבי לקוחות תקנו דלא יגבה מן הלקוחות. אבל לא לגבי מלוים:

(ד) נמצא דדין מזונות שאני מחיוב של מלוה ע"פ. דחיוב של מלוה ע"פ הוא על הנכסים. אבל מזון הבנות הוא דין על היתומים שיזונו מנכסי אביהן מנכסים שירשו מאביהן. לפי"ז מיושב הקושיא שהקשו איך סתמו דיתומים שמכרו נכסים שירשו מאביהן. דמאן דלא ס"ל דמחויב מטעם מזיק שעבודו פטור אף בהדמים עדיין בידם. דהרי במזון האשה והבנות כתב רה"ג דאם יתומים מכרו בנכסים מועטים והדמים עדיין בידם גובין מהדמים לבתר דתיקון הגאונים לגבות מן המטלטלין אכן לדברינו פשוט דמלוה ע"פ דגביית המלוה הוא מטעם שהנכסים משועבדים לו. א"כ היינו דוקא נכסים המשועבדים. אבל מטלטלי שלקחו היתומים בעד הקרקע על אלו המטלטלים לא חל השעבוד שהרי אלו הנכסים לא הי' בחיי אביהם. אבל במזון הבנות דטעם דנזונין הבנות מן הנכסים הוא דתקנת רבנן היתה על היתומים שיזונו הבנות מנכסים שירשו מאביהן ולבתר תקנת הגאונים אף מהמטלטלין. נמצא כיון דלקחו הכסף בעד הקרקע הרי הכסף ירשו מכח אביהן. ומשו"ה הבנות נזונות מהן. וכן יש לפרש דעת רש"י בבכורות דוקא חשיב במתניתין. אלא שאין נוטלין בראוי וקא חשיב מזון הבנות. ופרש"י בנות כגון שקיבל עליו לזון בת אשתו. ועיין שם בתוס' דתמה אמאי לא פירש במזון הבנות שתקנו בנן נוקבין כו'. אכן לדברינו ניחא דבת אשתו הרי אוכלת מטעם שעבוד שהרי היא כבע"ח שנשתעבד לה. וא"כ בראוי אינה נוטלת שהרי כיון דנפלו הנכסים לאחר מיתתו לא נשתעבדו הנכסים הללו לה ואינה גובה. אבל מזון הבנות דתקנת רבנן היתה על היתומים כשירשו מאביהן. א"כ גם בראוי הרי ירשו הנכסים מאביהן. (ועיין בתוס' ב"ב קנ"ט וברא"ש שם ובירושלמי ריש פרק הנזקין. ז"ל הירושלמי כרמו פרט לראוי):

(ה) ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשו על הפוסקים דס"ל דאם מכרו היתומים קרקע שירשו מאביהם משלמין לבעל מלוה ע"פ מטעם שהזיקו. אכן לדברינו ניחא. דהנה דינא דגרמי לא שייך רק אלא אם ע"י גרמתו הוא גורם שיוזק דבר של חבירו. אבל מה שמונע חבירו מלהרויח לכו"ע פטור מלשלם דבמבטל כיסו של חבירו ובנעל ביתו של חבירו. ולא הניחו להשכיר לכו"ע פטור. מעתה בפשטות מיושב החילוק דבמכרו היתומים נכסים שמשועבדים לבעל מלוה ע"פ הרי הזיקו את השיעבוד שהי' להם על השדה שהרי כשמכרו נפקע שעבודם אחרי דרבנן תקנו שלא יגבו מן הלקוחות ממילא נפקע השיעבוד וצריכין לשלם בעד השיעבוד שהזיקו. אבל במזון הבנות לא הי' כלל משועבד להבנות. וממילא לא גרמו ע"י מכירתם שיוזק דבר של הבנות. נמצא דהוא רק מונע חבירו מלהרויח שמקודם הי' דין על היתומים לזון הבנות. ועתה לא יזונו אחרי שאין להם ממה. אבל שיעבודם לא הפקיעו דזה אין שייך לומר שהפקיעו דין שלהם בודאי זה לא שייך לשלם בעד הפקעת הדין. אבל גבי יתומים יש הפקעת השיעבוד:

(ו) ולפי הנ"ל שביארנו דדינא דגרמי לא שייך אלא בגורם שיוזק דבר של חבירו. אבל לא בגורם שפלוני לא יגבה כדינו. לפי"ז לכאורה קשה איך שייך לחייב גבי שורף שטרותיו של חבירו הא עצם השיעבוד של פלוני לא שרף ורק את השטר שרף. ועי"ז לא יוכל לגבות והוי רק כנעל ביתו של חבירו היינו דגרם לו שלא יוכל לילך לגבות. אך באמת נראה דדעת הראשונים דאין הכונה לחייב בעד ששרף השטר שעי"ז לא יוכל לילך לגבות. דהנה לפי"ז במוחל שט"ח שמכרו בודאי דהי' מחויב שהרי מחל השיעבוד והפקיע הקנין שיש לו. אכן זה לשון הרמב"ם (בפ"ז מה' חובל ומזיק ה"י). וכן ראובן שהי' נושה בשמעון ומכר השטר ללוי וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון הרי נפטר שמעון כמו שיתבאר במקומו ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר שהרי גרם לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו כו'. ולכאורה תלי תניא בדלא תניא שהרי הסברא נותנת לחייב יותר במחלו שהרי הוא בדיבורו מפקיע שיעבודו. אבל בשרף הרי נשאר שיעבודו כמו שהוא ורק גרם לו שלא יוכל לילך לגבות. ועכצ"ל דס"ל דמוכר שט"ח לחבירו אין הכונה שגוף החוב נעשה של הלוקח. דע"ז לא שייך קנינים. ורק רבנן תקנו שמי שיש לו שטר השטר הוא אפסר השיעבוד. והשיעבוד הוא בהשטר ומי שהשטר שלו הוא גובה מן הנכסים. דהשיעבודים הוא בהשטר. מעתה אדרבה יותר סברא לחייב בשורף. דבשרף שטר הרי שרף שיעבודו של חבירו דהיינו השטר שהוא השיעבוד וס"ל דהשיעבודים הוא בהשטר. אלא דאם היינו סוברים דלא דיינינן דינא דגרמי לא היינו מחייבים בעד שריפת השטר כיון דאין גופו ממון אלא גורם לממון. אבל כיון דדיינינן דינא דגרמי. א"כ אם הזיקו דבר שהוא גורם לממון היינו דבר שהוא גורם לממון לכל העולם (דבזה שאני מקדשים שחייב באחריותן. דלרבנן פטור אף שהוא גורם לממון כיון דאינו גורם לממון לכל העולם וכדמפרש בתוס' (בדף ע') ד"ה אבל ושריפת השטר הוי דבר הגורם לממון לכל העולם). ומשו"ה מחויב לשלם. והנה לפי זה אדרבה בשורף שטרות ניחא. דכיון דשרף השטר שבו השיעבודים ושרף דבר שלו שגורם לממון מחויב לשלם. אבל במוחל שט"ח שמכר הרי בגוף השטר שהוא של פלוני לא נגע מאומה ורק מחל החוב. וע"ז לא שייך קנינים אלא דתקון רבנן שמי שקונה השטר והשיעבוד שבתוך השטר הוא גובה. נמצא דקנה רק השטר והשיעבוד והמוכר במחילתו הלא לא נגע בגוף השטר שמכר רק החוב. נמצא דרק נעל דלת שלא יוכל פלוני לילך לגבות החוב אבל לא הזיק דבר שהוא שלו ויהי' כמו יתומים שמכרו בנכסים מועטים דרק עשה שלא יהי' הדין דיוכלו לגבות. לזה דקדק הרמב"ם בלשונו הזהב וכתב גבי מוחל שהרי גרם לאבד השטר:

פירוש דקודם מחילתו הי' השטר שביד הלוקח שטר והי' בו שיעבודים. ועתה במחילתו נפקע מהשטר השיעבוד. ונעשה ניירא בעלמא והוי כשורף השטר ומחויב הוא לשלם משום שע"י דיבורו הפקיע השיעבודים מן השטר. ובזה מיושב לי מה שהקשיתי לפי שיטת התוס' דס"ל (ב"ק ק') דדיבור היכא דקם דינא הוא מזיק ממש. א"כ אמאי במוחל מקרי דינא דגרמי הא במחילתו הזיק החוב של פלוני. אך לפי הנ"ל מיושב חדא דשיעבוד כיון דאין גופו ממון הוי רק גורם לממון אלא גורם לממון לכל העולם וכונת התוס' שם (ב"ק ק') שכתבו דגבי שריפת שטר אינו נוגע בגוף הממון. אין הכונה בגוף החוב דחוב הוא ג"כ דבר שאין גופו ממון. אלא הכונה שאינו נוגע בממון ממש ולא דמי לפיגול דנוגע בגוף שור דהוא ממון ב' לפי דברי הרמב"ם שדקדק דהחיוב הוא בעד זה שנפקע השיעבוד מן השטר, הרי בשיעבוד השטר אינו עושה מעשה אלא ע"י מחילתו החוב ממילא נפקע השיעבוד. שוב מצאתי שהקצוה"ח (בסימן כ"ה) הביא קושיא זו בשם חידושי קו"נ מהרח"י. והקצוה"ח תירץ דבמוכר שט"ח כיון דנקנה לו רק שיעבוד הנכסים. ושיעבוד הנכסים הוי רק גרמא עיין שם בדבריו. אך לדברי הרמב"ם נראה לי ברור דהחיוב הוא מטעם הפקעת השיעבודים שבשטר. ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשיתי אמאי דחי הראב"ד דברי הרמב"ם במשחרר עבדו דמחייב ליה הרמב"ם וכתב הראב"ד דלא דמי לשורף שטרותיו של חבירו דהתם בחברי' קא עביד מעשה והקשינו הא לא עביד מעשה אלא בהנייר והחיוב לשלם הוא בעד החוב. אכן כפי מה שביארנו גם להרמב"ם החיוב משום שמזיק בשריפתו שיעבודים שבהשטר שאם באנו לחייבו בעד החוב הרי החוב לא הזיק ורק גרם שלא יוכל לגבות. והוי כנועל ביתו של חבירו ומבטל כיסו של חבירו דפטור אף למאן דדאין דינא דגרמי וע"כ דהחיוב הוא משום שמזיקו השטר ושיעבודים שבהשטר, דהוי השטר גורם לממון לכל העולם. וס"ל להראב"ד דדינא דגרמי לא דיינינן אלא אם עביד מעשה בדבר של חבירו. אולם הרמב"ם לטעמי' דבמוחל אין החיוב מטעם שמחל החוב שהרי לא הי' קנוי לו כלל להלוקח. אלא דהחיוב הוא מטעם שע"י מחילתו נפקע השיעבודים שהי' בשטר אף דהוא לא עשה מעשה בגוף השטר הרי דדיינינן דינא דגרמי היכא דע"י מעשיו גרם שיוזק דבר של פלוני אף שלא עשה מעשה בגוף הדבר של חבירו. ונהי דמשורף לא נוכל למילף אבל ממוחל נוכל למילף ולדברי הראב"ד דס"ל דבעינן דוקא שיעשה מעשה בגוף הדבר של חבירו לכאורה צריך לומר דס"ל דבמוחל החיוב מטעם שמחל החוב שהי' קנוי לו. וס"ל דחוב ג"כ דבר גורם לממון הוי ובמסור ג"כ הוי כעושה מעשה בדבר של חבירו ששולח הגזלן על דבר של חבירו. וזהו פלוגתתם ג"כ בזרק כלי מראש הגג והי' תחתיו כרים וכסתות וקדם אחד וסילקן דהרמב"ם פסק דמחויב והראב"ד השיג ג"כ מטעם דבסילק הכרים והכסתות לא עביד מעשה בדחברי' והיינו דהרמב"ם יליף לה ממוחל:

(ז) והנה לפי הנ"ל דהיכא דע"י מעשיו לא גרם שיוזק דבר של חבירו רק ע"י מעשיו גרם שלא יוכל לגבות בזה הוי כמבטל כיסו של חבירו דפטור לכו"ע. א"כ תקשה איך נוכל לומר דמחייב בשחטו המזיק השור שהוא משועבד לניזק דהרי החיוב הוא רק מטעם שנפקע שיעבוד של חבירו והכא הרי השיעבוד נשאר כמו שהוא ורק ע"י ששחט השור הוזל שלא יוכל לגבות החוב ממנו. נמצא דגרם רק שלא יוכל לגבות והוי כנועל דלת שלא יוכל להשכיר. אבל מזיק הא לא הוי. וכן היכא שחפר בורות בשדה חבירו אם באנו לחייבו מטעם שהפקיע השיעבוד מן השדה הרי בכרייתו לא הפקיע השיעבוד שהשיעבוד נשאר כמו שהוא. ואין לומר לחייבו מטעם שמקצת הקרקע שאיבד היינו הקרקע שהשליך לחוץ ממקצת הקרקע איבד השעבוד זה אין סברא כלל לומר דהרי הקרקע קנוי' לבעלים מתהום ארעא עד רום רקיע. וכן השיעבוד הוא מתהום ארעא עד רקיע וכשכרה הבור הרי תחתית הבור עד התהום הוא שלו, ואם באנו לחשוב איזה חלק הוא הבור מכל הקרקע עד התהום לא יעלה כלל חיוב בעד הפקעת השעבוד מחלק הקרקע שהשליך לחוץ ואיבד. אלא בודאי דפשוט דהחיוב בחפר בור הוא משום דקלקל כל הקרקע שע"י הבור הוזל כל הקרקע וכיון דאין הקרקע שלו אלא דיש לו שיעבוד בהקרקע והשיעבוד של כל הקרקע הרי לא הפסיד מאומה ורק שע"י שהוזל לא יוכל לגבות חובו מהקרקע. א"כ הוי רק כיתומים שמכרו בנכסים מועטים. ועכצ"ל דמאן דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו מחויב אין הטעם משום שהזיק שיעבודו, אלא דס"ל דכמו דמחויבים במזיק דבר של חבירו שהוזיל. שאם חפר בורות בקרקע של חבירו, מחויב משום שהוזיל גוף הקרקע של חבירו. ה"נ כשמשועבד הדבר הוי כדבר שלו. והוי כמזיק דבר של חבירו דמזיק דבר שמשועבד לחבירו הוי כמזיק דבר של חבירו. נמצא מיושב קושית הלח"מ שהקשה איך פסק הרמב"ם בשחט המזיק השור דאינו משלם פחת שפחתו מיתה דהרי אמרינן בגמ' דאף אם נסבור שורף שטרותיו של חבירו אעפ"כ נחייב בחפר בורות. א"כ הרמב"ם דפסק בשורף שטרות דמחויב מכש"כ דהי' לו לחייב בשחט דהוי כחפר בורות. אכן לדברינו נהי דמאן דס"ל דמזיק שעבודו של חבירו מחויב היינו דס"ל דדבר שמשועבד לו חשוב כדבר שלו לגבי נזקין. אבל בשורף שטרות ס"ל דפטור דאף אם השטר הוי שלו הרי אין גופו ממון ובדבר שמשועבד לו דגופו ממון הרי לא הזיק מאומה רק שעשה שלא יוכל לגבות. אבל לדידן דלא ס"ל דדבר שמשועבד לו חשיב כדבר שלו לגבי נזקין. ואעפי"כ מחויב בשורף שטרות דס"ל דיינינן דינא דגרמי. ואם הזיקו דבר שגורם לממון לכל העולם מחויב לשלם. א"כ בשורף שטר הרי הזיקו השטר והשיעבודים שבהשטר. אבל בחפר בורות הרי לא פגע ולא נגע בגוף השיעבוד שהשיעבוד נשאר כמו שהוא ורק גרם שלא יוכל לגבות החוב מהשור והוי רק מבטל כיסו. וזהו לא ס"ל דדבר המשועבד לו הוי כשלו דנתחייב על שהזיק הדבר ורק החיוב בעד השיעבוד והשיעבוד לא הזיק:

(ח) לפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשה הלח"מ איך פסק הרמב"ם כרשב"ג במשחרר עבדו דמחויב הא אנן לא ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו. וכן הקושיא שהקשינו איך פסק הרמב"ם במשחרר עבדו דמחויב דפירש בגמ' הטעם משום מזיק שיעבודו של חבירו דהרי הרמב"ם פסק דאם שחט המזיק את השור פטור מלשלם פחת שפחתו מיתה. אכן לפי הנ"ל מיושב דלא פסק הרמב"ם לחייב מטעם מזיק שיעבודו. אלא דקדק הרמב"ם בלשונו וכתב ז"ל וכן העושה עבדו אפותקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שיעבודו עכ"ל. הרי הא דס"ל לחייב לא מטעם שהזיק דבר שמשועבד לו. אלא מטעם דע"י שחרורו נפקע השיעבוד שהי' לו על העבד והוי כמוחל שט"ח שגרם לאבד השיעבוד. דע"י שיחרורו ממילא נפקע השיעבוד שהרי בב"ח לא שייך שיעבודים וכן מצאתי באלפס שכתב הלכה כרשב"ג משום דדינא דגרמי הוא. אכן בגמ' שם רב אמר להאי שמעתא ורב הא ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי (דאוקי דברי ר"מ דמחייב בדן את הדין בנשא ונתן ביד). משו"ה לדידי' ע"כ דסבר רשב"ג דמחייב משום דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו חייב פירוש אם הזיק דבר שמשועבד לחבירו הוי כמזיק דבר שלו. ומחויב משום שהזיק את העבד היינו שעשאו בן חורין. ובזה בדין המזיק שיעבודו של חבירו היינו פוסקים כרבנן דהרי ס"ל הלכה כרבים אף נגד רשב"ג. אבל לדידן דדיינינן דינא דגרמי אין מחלקותם מטעם מזיק שיעבודו של חבירו. אלא משום דינא דגרמי והחיוב לא מטעם שהזיק גוף העבד שהרי אין גוף העבד שלו לדידן דס"ל דמזיק שעבודו של חבירו פטור אלא מטעם שגרם להפקיע השיעבוד ובזה הלכה כרשב"ג שהרי כפי' רפרם לרב אשי ואגבי מיני' כי כשורא לצלמי. ולפי"ז בפשוט ניחא ג"כ מה שלא הביא הרמב"ם דהדין דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד דבעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק לא יהי' הדין דוקא אלא בתפסוהו ב"ד דאל"כ נימא אי תם הוי מעריקנא לאגמא. ולפי דברינו ניחא דאם הי' מעריקו לאגמא אין הכונה שהי' שוחטו דאז לא הי' מרויח מידי ורק הכונה דשם הי' אוכלו וכיון דהי' אוכלו הרי הי' מחויב לשלם. שהרי כשאיבדו ממילא נפקע השיעבוד שכיון שאין השור בעולם הרי אין השעבוד בעולם והי' מחויב לשלם מטעם מוחל. שע"י שאכל את השור גרם להפקיע השיעבוד לדידן דמחייבינן במוחל שט"ח. ולא דמי לשחטו דלא כתב הרמב"ם דמחויב לשלם פחת שפחתו מיתה דהתם הרי השעבוד נשאר כמו שהוא ורק גרם שלא יגבה כל החוב והוי כנועל ביתו ומבטל כיסו. אבל באכל השור. ממילא נפקע השיעבוד כמו במשחרר דנפקע השיעבוד ממילא. וא"כ איך יאמר הוי מעריקנא לאגמא ואכילנא ליה הא הי' מחויב לשלם כמו במשחרר. אלא דהתם הסוגיא אזלא אליבא דרב דלא דאין דינא דגרמי. ולרבנן דרשב"ג גם מזיק שיעבודו פטור. אבל אנן דפסקינן דדיינינן דינא דגרמי לא יכול לומר הוי מעריקנא ואכילנא ליה דאז הי' משלם מטעם דינא דגרמי. משו"ה לא הביא דבעינן דוקא בתפסוהו ב"ד. וכ"ז הוא אליבא דהרמב"ם דמחייב במשחרר עבדו. אבל הראב"ד ס"ל דמשחרר פטור. משו"ה השיג דבעינן דוקא היכא שתפסוהו ב"ד:

סימן כ"א

סוגיא דעשה עבדו אפותקי ומכרו. והרבה חילוקי דינים בשם פרה. ויבואר סוגית הגמ' ביבמות ס"ו. והירושלמי בין מכר נכסי צאן ברזל. למכר דבר שאפותקי הוי לאשה בכתובתה וחילוק בין מקרקעי למטלטלי:

(א) דף לג עשה עבדו אפותקי ומכרו בע"ח גובה הימנו. הרמב"ם פסק (בפי"ח ממלוה ה"ד) ז"ל עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו. או לאשה בכתובתה ומכרה ה"ז מכורה וכשיבא ב"ח לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותה בד"א בשמכר לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה. והשיג הראב"ד ע"ז א"א לא הבחין ולא הבין דרך הירושלמי אשר מצא על זאת המימרא עכ"ל. ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא בפירוש הירושלמי בפרק אלמנה לכה"ג דאיתא התם בירושלמי רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגין רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורין אמר ליה ר' אליעזר אוכלין תרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין כו' מה פליגין בשמכרן לעולם או שמכרו לשעה כו' נשמעינה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חובו על חובו מכרה הרי זו מכורה הלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם מכרן לעולם ד"ה אינן מכורין אמרו אתיא דר"י כרשב"ג דר' אלעזר כרבנן (כן הוא הגירסא כי כן איתא ברמב"ן ובאלפס ולא כאשר לפנינו בירושלמי דמקודם איתא אמרו אתיא כו' ואח"כ הוי בשמכרן). והנה הראב"ד מפרש דהא דאמרו הוי בשמכרן לשעה אבל אם מכרן לעולם ד"ה אינן מכורין קאי על נכסי צאן ברזל. אבל באפותקי אף אם מכרן לעולם מכורין. אכן הרמב"ם כפי הנראה סובר דמדמינן לה להדדי וכמו באפותקי אמרינן דאם מכרן לשעה מכור. כן בנכסי צאן ברזל הי' לו לפסוק דאם מכרן לשעה יהי' מכור. אכן הרמב"ם (בפכ"ב מהלכות אישות ה' ט"ו) ז"ל וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה ולא כלום. ומשמע דאף לשעה אינן מכור. וכיון דהוא בעצמו פסק כרבנן דאם מכר לשעה מכור. איך פסק כאן כרשב"ג דאף לשעה אינו מכור אחרי דלדידי' אפותקי ונכסי צאן ברזל שווין דהרי הוא מפרש בהירושלמי דמדמי אפותקי לנכסי צאן ברזל. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל א"א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבי' אלא רשב"ג ורבנן פליגי עלי' פרק אלמנה לכה"ג עכ"ל:

(ב) ולתרץ זה נראה לי דהנה ביבמות ס"ו אמרינן המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת. והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי ר' אמי אמר הדין עמו ר' יהודה אמר הדין עמה כו' ואמרינן שם תניא כותי' דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה והקשה בתוס' ז"ל תימא לר"י מה ראי' מייתי מהכא לר' אמי דהא ר' יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש כו' דמי לא מודה רב יהודה דמחסרי גוביינא. וא"כ ברשותי' קיימי ושחרור מפקיע מידי שיעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפילו לר' יהודה מפקיעין מידי שיעבוד. דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל דמפקיע מידי שיעבוד עכ"ל התוס'. ונראה לי לתרץ דהנה שם בגמ' אמרינן ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו אמר רב ספרא מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידי' נינהו וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן ישראל ששכר פרה מכהן ה"ז יאכילנה כרשיני תרומה כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. ותסברא נהי נמי דמחייב בגניבה ואבידה באונסה וכחשה ובנפחת' מדמי' מי מחייב הא לא דמיא אלא לסיפא ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה משמע דבעי לדחות דבאמת נכסי צאן ברזל הם לאו דידי' ואעפ"כ אוכלים עבדי צאן ברזל בתרומה. משום דדמיא לכהן ששם פרה מישראל דאע"ג שהגוף של ישראל אעפ"כ אוכלת הבהמה בתרומה. ולכאורה תקשה אדרבה נביא ראי' מהא גופא מדכהן ששם פרה מישראל דאוכלת בתרומה ע"כ דשומא הגוף של המקבל דאם הגוף של הנותן איך יכול להיות שגוף של ישראל יאכל בתרומה. ועיין בב"מ (דף ע') גבי המקבל צאן ברזל כו' למימרא דברשותא כו' עכ"פ כיון דסובר דהגוף של עבדי צאן ברזל של ישראל איך אוכלין בתרומה מפני חיוב אחריות. והנה מצאתי קושיא זו בירושלמי (פרק י"א דתרומות ה"ה) לא כן תני מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה (ופירוש המפרשים דאמתניתין פריך דקתני כהן ששם פרה מישראל מאכילה בתרומה ולא כן תני שאפי' יש לישראל שותפות אחד ממאה שאינו מאכילו בתרומה) תני בר קפרא אחד זו ואחד זו לא תאכל בתרומה. ופירשו ג"כ המפרשים דמתניתא דבר קפרא פליגא אמתניתין וס"ל לבר קפרא דכהן ששם פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. והנה אף פי' זה תמוה הוא שהירושלמי יביא קושיא על מתניתין ויביא ברייתא דפליג על מתניתין ולא יתרץ כלום אמתניתין. ע"כ נראה לי דהפירוש בירושלמי הוא כן דקאי אהא דאיתא שם בירושלמי לפני זה אית תנא תני יכול לא תאכל בכרשינין ובתלתן (פירש דאיכא דתני בתחילת הברייתא דאמר יכול שכהן ששם פרה מישראל לא תאכל בכרשינן ובתלתן. ומביא קרא דכהן כי יקנה וא"כ לפי המסקנא דברייתא אוכלת פרה ששם הכהן מישראל אף בתלתן) ר' חזקי' ר' ירמי' ר' חייא בשם ר' יוחנן לית כאן תלתן דבר תורה. פירוש דתלתן דבר תורה אינה אוכלת לא כן תני מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה פירוש א"כ כהן ששם פרה מישראל כיון דיש להישראל חלק בהפרה. ע"כ מדאורייתא לא אכלה ורק מדרבנן אוכלת. אם כן דוקא כרשינין דתרומתה מדרבנן אוכלת. אבל לא בתלתן דבר תורה. תני בר קפרא אחד זה ואחד זה אינה אוכלת פירוש וקשה ממתניתין וע"כ דבר קפרא קאי אתרומה מן התורה ומתניתין הוא לדברי הירושלמי דהא דכהן ששם פרה הוא רק מדרבנן. אבל לגמ' דילן דס"ל דמדאורייתא אכלה שהרי מביא דכן הדין בעבדי צאן ברזל. ועבדי צאן ברזל הא גם בתרומה דאורייתא אכלן. וא"כ תקשה כיון דגוף העבדים שלה איך אוכלים בתרומה דלא גרע מיש לישראל שותפות וכקושית הירושלמי:

(ג) אלא דבאמת קשה גם על זה דאיך אמרינן מניין לכהן שנשא אשה שאוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. וקשה נהי דאית ליה להכהן בהאשה קנין כסף היינו קנין אישות. אבל גופא הא לא קני ליה להכהן וכדאמרינן בהזורק נהי דקניא לה למעשה ידיה גופה מי קני ליה ופרש"י ז"ל אבל גופא מי קני לה וכיון דגופא לא קני לה כו' עכ"פ זה ודאי דגוף האשה לא קנוי לבעל. וא"כ איך אוכלת בתרומה מפני קנין הכהן הא גופא ישראל הוא. ועכצ"ל דהנה לכאורה קשה הא דאיתא בירושלמי מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה כו' וילפינן זה מקרא. ולכאורה למה לי קרא כיון שיש לישראל שותפות בהעבד א"כ איך יאכל חלק ישראל בתרומה. וממילא מפני חלק הישראל לא יאכל כלל. ועכצ"ל דאילו לא כתב קרא הוי אמינא דעבד שיש לישראל ולכהן בו שותפות אוכל בתרומה משום דקנין הישראל אין הכונה דהוא פוסל מלאכול בתרומה. אלא דקנין ישראל אינו מאכיל בתרומה. נמצא כיון דקנין שותפות הוא כולה לזה וכולה לזה. נמצא הוא קנוי כולו לכהן וכולו לישראל. וכיון דיש לו לכהן קנין בהעבד ממילא יאכל גם חלק הישראל דהרי הישראל אינו פוסל ורק שאינו מאכיל אבל הכא אוכל הוא מטעם הכהן ע"ז כתב קרא דכהן כי יקנה דגזיה"כ דכל הקנין של כסף יהי' של הכהן. אבל היכא דאיכא גם לישראל קנין כסף אז אינו אוכל בתרומה ולפי"ז יתיישב קושית מהרש"ל אתוס' גיטין (דף מ"ב) דפירש הא דאיבעיא לן מעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה הוא בחציו עבד וחציו בן חורין והקשה מהרש"ל א"כ איך יאכל בתרומה הא חציו בן חורין ואסור לאכול מפני צד החירות. אכן לדברינו ניחא דחציו עבד וחציו בן חורין הרי יש להכהן קנין וקנין הכהן מאכיל וצד הישראל אינו פוסל אלא שבלא קנין הכהן אינו מאכיל. אבל עתה יכול הוא לאכול מפני קנין הכהן וצד החירות אין לו כלל קנינים שבן חורין בעצמו אין לו קנינים רק דינים דאטו אדם בעצמו שייך לומר דיש לו קנינים בעצמו והא דמיעט קרא דבעינן דוקא שכל הקנין יהי' של הכהן אם לא שיש לישראל בו שותפות היינו היכא דיש לישראל קנין בהעבד. אבל אם אין להישראל קנין בכה"ג. קנין שיש להכהן יכול להאכיל משו"ה חציו עבד וחציו בר חורין שיש להכהן קנין בהעבד. ולהבן חורין אין לו קנינים בעצמו אוכל הוא בשביל קנין הכהן ולפי"ז ניחא מה שהקשינו איך אמרינן שכהן שנשא אשה אוכלת משום שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הא גוף האשה לא קני לבעל. אכן לדברינו ניחא דמה שגופא ישראל הוא. זה אינו פוסל רק שאינו מאכיל וכיון דכל קנינים שיוכל להיות באשה כדין בן חורין הרי קנוי להכהן. והיא בעצמה אין לה עלי' קנינים שבן חורין בעצמו לא שייך קנינים רק דינים. א"כ מקרא דממעטינן דבעינן שלא יהי' לישראל בו שותפות האי קרא לא מיעט רק היכא שיש לישראל קנינים והכא האשה בעצמה דאין לעצמה בגופה קנינים. משו"ה אוכלת מפני קנין שיש להכהן בה דקנין כהן מאכיל בתרומה. ולפי"ז מיושב שפיר הא דכהן ששם פרה מישראל אוכלת בתרומה והקשינו הא הגוף של ישראל הוא ואיך אוכלת וכאשר כן מצאנו בהירושלמי. אכן לפי הנ"ל ניחא דכיון דזולה וכחשה ופחת דמי' קבל הכהן. א"כ אף שהגוף עדיין של ישראל. אבל שווי' היא כולה של כהן. א"כ קנין הכסף כולה של הכהן ואין להישראל בקנין הכסף שותפות אף דגוף הוא של ישראל קרא לא מיעט אלא היכא דיש להכהן שותפות בקניני הכסף. אבל בשם פרה כיון דכל שווי' להכהן. א"כ קנין כסף של הכהן מאכיל בתרומה אף את גוף של ישראל דזה ילפינן מכהן כי יקנה נפש קנין כספו. דאף אם לא יהי' לו רק קנין כסף כמו באשה תאכל בתרומה אף דהגוף אינו שלו:

(ד) לפי"ז שפיר רצה לדחות דבצאן ברזל שהכניסה בכתובתה יהי' הדין עמה היינו דגוף העבד הוא שלה. ואעפ"כ אוכלין העבדים בתרומה מכחו דכיון שהוא קבל על עצמו אונסא וזולה ופחת דמי' הרי קנין הכסף שבהעבדים קנוים להבעל וקנין הכסף של הבעל מאכילין את גוף העבדים בתרומה. אף שהגוף שלה ומכחה אינם יכולים לאכול קנין כסף של הכהן מאכיל בתרומה. והוי דומיא דאשה שאוכלת אף שהגוף אינו של הבעל. והא דממעטינן היכא דיש לישראל שותפות שאינו אוכל היינו דוקא היכא שיש לישראל שותפות בקנין הכסף. ולפי"ז ניחא מה שהקשה בתוס' איך אמרינן עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה הא יש להבעל כהן קנין פירות ותקשי למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. אכן לדברינו ניחא נהי דקנין פירות כקנין הגוף. אבל כיון דכחשה ופחת דמי' שייך להאשה הרי לא גרע מיש לישראל שותפות דאפילו שותפות ישראל בקנין כסף פוסל מן התרומה. עכ"פ לפי דהוה סובר דנכסי צאן ברזל הם גופם של האשה ורק אחריות דאונסא וזולא קבל הבעל. והנה הא דאמרינן דכיון דמחסרא גוביינא שחרור מפקיע מידי שיעבוד זה לא שייך רק היכא דהגוף של המשחרר. אבל היכא דהגוף של אחר איך יפקיע הגוף. דשחרור מפקיע רק שיעבוד אבל לא גוף. ומשו"ה קאמר תניא כותי' דר' אמי דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש והוא ראי' דלא כרב יהודה דס"ל דהגוף שלה. דאם נימא דהגוף שלה איך יפקיע שחרורו הגוף שלה וגם לא קשה קושית התוס' שהקשה דהרי שחרור דומה לתרומה וכיון דתרומה אוכלין מכחו דידי' גם בשן ועין יצאו. אכן לדברינו לא דמי דגבי תרומה ילפינן מכי יקנה דקנין כסף של הכהן מאכיל בתרומה. אבל גבי שן ועין בעינן שיהי' עבדו וכיון דהגוף שלה לאו עבדו נינהו וע"ז קאמר רבא לר"נ והא תניא כותי' דר' אמי היינו כיון דיוצאין בשן ועין לו ע"כ דלאו כרב יהודה דס"ל דהדין עמה היינו דהגוף שלה וע"ז משני ליה רב נחמן מסתברא טעמי' דרב יהודה משום שבח בית אבי'. ואין הכונה דמסתברא טעמי' נגד ברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש אלא דהכונה הוא כך דלא כמו שהי' סובר מעיקרא דלרב יהודה הגוף שלה והא דאוכלין עבדי צאן ברזל מכחו הוא מטעם דהוי כמו שם. לא כן אלא דזה מודה רב יהודה דהן שלו לגמרי כ"ז שהיא נשואה לו ורק כשבאת לגבות הכסף תקנו רבנן שתגבה הכלים משום שבח בית אבי'. וזהו רק דין לגבי גבי' שתוכל ליקח הכלים. אבל לא שהגוף שלה. וא"כ לא אצטריך למימר דאוכלין עבדי צאן ברזל בתרומה מטעם קנין הכסף. אלא פשוט דהרי כל הגוף שלו ורק שהם אפותקי לה שתגבה אותם וזהו דקאמר מסתברא "טעמא" דרב יהודה דמשום שבח בית אבי'. פירוש דתוכל לגבותם. ויש לה שעבוד וכיון דלפי המסקנא הגוף שלו ורק שיש לה שעבוד בודאי דאין ראי' מיציאת שן ועין דשחרור מפקיע מידי שעבוד ורק מעיקרא דהוי סובר דהגוף הוא שלה הביא ראי' דאז לא שייך מפקיע דאין נפקע אלא השעבוד ולא הגוף אבל לפי המסקנא דיש לה רק שיעבוד בודאי דמפקיע השחרור וזהו שמשני ר"נ לרבא דטעמא דר' יהודה רק משום שבח בית אבי', לא שהוא סובר שהגוף שלה. ולפי מאי שהסביר ר"נ לרבא קאמר רבא הדין גבי אצטלא דמילתא דמפקיע מידי שעבוד כיון דלפי המסקנא רק שיעבוד יש לה על האיצטלא ואיסור של מת מפקיע מידי שיעבוד:

(ה) והנה כתב התוס' בב"ק ל"ג ד"ה משום בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד כו' וקשה מכאן לר"ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שיעבוד ואפילו קדושת דמים כו'. והנה קושית התוס' לכאורה לאו קושיא. דהנה החילוק שבין מטלטלין וקרקע דבמטלטלין מפקיע מידי שעבוד ובקרקע אין מפקיע לכאורה פשוט דהקדש הוי כמו שמכרו דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה משו"ה דבקרקע דגובה בע"ח מן הלוקח:

משו"ה אין מפקיע מידי שיעבוד כיון שבע"ח יוכל לגבות. אבל במטלטלין דגם בהדיוט אין הבע"ח גובה מן הלוקח. משו"ה גם בהקדש מפקיע מידי שיעבוד. וא"כ במטלטלין דבמכרם הי' בע"ח גובה בודאי דכקרקע נינהו. ואין קדושת דמים מפקיע כיון דגם במכירה הי' בע"ח גובה הוי כקרקע. א"כ מאי הקשה תוס' מהכא דגבי שור תם דבלא ר' אבהו לא הוי קדושי הא שור תם הדין דאם מכרו בע"ח גובה. וא"כ הוי כקרקע. דר"ת סובר דהקדש ומכירה חדא היא. ונראה לי דהנה בירושלמי (פרק י' דשביעית הלכה א') איתא המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעה. ר"י אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מן הדא שורו מצוי הוא להבריח שדה אינו מצוי להבריחה. (ופירשו המפרשים דפירוש הירושלמי הוא כן דשורו הוא מצוי להבריח ואין לו קול משו"ה אם עשאו אפותקי אין ב"ח גובה מן הלוקח. אבל שדה אין מצוי להבריחה ויש לה קול שנעשית אפותקי ולפיכך ב"ח טורפה מיד הלוקח וס"ל לר' יוסי דמכיון שכן הוא אינה מכורה כלל אפילו לשעה) הגע עצמך שהי' מכורה לבעלי זרוע. (פירשו המפרשים דהקושיא הוא נימא דמתיאש ממנה ויהי' מכור לשעה) מצוין הן בעלי זרוע ליפול. (ופירשו המפרשים אין בע"ח מתיאש שמצפה שיפלו בעלי זרוע) וכמובן פירוש המפרשים בדברי הירושלמי תמוה מאד. דאיך פירשו דנתן טעם לדברי ר' יוסי דס"ל מכר לשעה אינה מכור משום דשדה אין מצוי להבריחה ויכול לגבות מן הלוקח משום דיש לה קול חדא מאי שייכא דיש לה קול למצוי להבריח אף אם שדה הי' מצוי להבריחה. אעפ"כ כיון שיש קול שעשה אפותקי. משו"ה גובה בע"ח מן הלוקח. וכדאמרינן הכא בגמ' דשור תם כיון דיש לו קול שנגח משו"ה גובה אף דבודאי יכול הוא להבריח וכדאמרינן מעריקנא ליה לאגמא ואעפ"כ גובה הניזק מן הלוקח דכיון דיש לו קול לא הי' לו ליקח. ועוד מאי שייכא דין דגובה מן הלוקח לדין דאין מכור לשעה הלא בזה דגובה מן הלוקח בקרקע כו"ע לא פליגי וגם ר' אחא מודה בזה. גם מה שהקשה מכורה לבעלי זרוע. ופירשו דכיון דמתייאש משו"ה יהי' מכור לשעה חדא מאי שייך שמתייאש משדה זו כיון דמעיקר החוב אינו מתייאש ממילא לא חל המכירה דיאוש לא שייך אלא כשמתייאש מכל החוב. אבל לא שמתייאש שלא יוכל לגבות משדה זו. וגם מאי שייכא הכא לגבי מחלוקת אי מכור לשעה הי' לו להקשות בעלמא אם מכר לבעלי זרוע אם גובה בע"ח דאף למ"ד דמכור לשעה. אבל גבי' כו"ע מודי ויקשה היכא שמכרה לבעלי זרוע אם גובה הבע"ח ממנה וגם הא הפוסקים פסקו דיאוש בחוב לא מהני:

(ו) ע"כ נראה לי דפירוש הירושלמי כן דהנה בגמ' ב"מ (דף ז') איתא דקרקע שאין יכול להוציאו בדיינין אין יכול להקדישו אף דקרקע אינה נגזלת. אעפ"כ כיון שאין יכול להוציאו בדיינין היינו שהגזלן עומד ומחזיק בה ואין יכול להוציאה בדיינין אינה ברשותה מקריא דברשותו מקרייא כשהוא בעלים על הדבר ויכול לעשות כחפצו. אבל אם הגזלן אין מניח לעשות אותו כחפצו לירד להשתמש בה ואין בכחו לגרש את הגזלן מקריא אינה ברשותו. (וכן לגבי חמץ כיון דאין בידו להשתמש לאחר איסורו מקריא אינו ברשותו). והנה אם עשה שדהו אפותקי לאחר הלא מן הדין אינו יכול למכור שאסור לו למכור וכיון דב"ד לא יניחוהו למכור. לא גרע כח הב"ד מכח הגזלן דכיון דאינו יכול למכור מן הדין ממילא הוי השדה אינה ברשותו. וממילא המכירה אינה מכירה. ומשו"ה הי' יכול להיות דגם במטלטלין כיון דאסור לו למכור יקרא אינה ברשותו אלא דמטלטלין לא נוכל לומר דהדין עושהו לאינו ברשותו שהרי מטלטלין יכול הוא למכור בצנעה ולהבריחם משו"ה לא נוכל לומר דהוי אינו ברשותו. וא"כ זהו הפירוש בדברי הירושלמי חילי' דר' יוסי (פירוש דס"ל דאם מכר לשעה אינה מכור) דשורו מצוי הוא להבריח. משו"ה אף שאסור לו להבריח אעפ"כ מקרייא ברשותו. שדה אינה מצוי להבריחה שהרי הב"ד יכולין לטורפה מיד הלוקח. משו"ה הדין דאסור למכור עושהו לאינו ברשותו משו"ה אם מכר אינה מכור. כדין דבר שאינו ברשותו וע"ז פריך הגע עצמך שהי' מכורה לבעלי זרוע. פירוש וא"כ אף בקרקע יכול להבריח ונימא דגם קרקע הוי ברשותו ע"ז משני מצוין הן בעלי זרוע ליפול פירוש נמצא דקרקע אין יכול כלל להבריח משו"ה מכרו אינו מכור ולפי"ז יהי' גם הפירוש בדברי ר"ת דאמר דגבי קרקע קדושת דמים אינה מפקיע מידי שעבוד וגבי מטלטלין מפקיע דהוא הדין והוא הטעם שבירושלמי דגבי קרקע כיון שאסור לו להקדיש קדושת עולם. משו"ה מקרי אינה ברשותו ולא יוכל להקדישה קדושת עולם משו"ה אינה מפקיע מידי שיעבוד. אבל מטלטלין כיון דיכול להבריחם מן המלוה וברשותו נינהו אף שאסור להקדישם. אעפי"כ ברשותו מקריא. משו"ה חל ההקדש. וממילא מפקיע מידי שיעבוד וא"כ שפיר הקשה התוס' דא"כ גבי שור תם נהי דאם מכרו גובה אעפי"כ כיון דיכול להבריח בצנעה ולאוכלו ולהעריקו לאגמא. א"כ ברשותו הויא וחל ההקדש. ולר"ת הי' מפקיע מידי שיעבוד. וא"כ גם בלא ר' אבהו הי' חל ההקדש ואמאי אמרו דקדוש דוקא משום דר' אבהו אבל בלא ר' אבהו לא קדיש ואצטריך לטעמא דאלמוה. שוב הראני אחד דבספר הישר לר"ת איתא בפירוש דטעמא משום דאינו ברשותו:

(ז) לפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם דכתב תיכף אחר דין הנ"ל שכתב דאם עשה שדהו אפותקי ומכרה לעולם אינה מכורה. כתב אחר זה שאם עשה עבדו אפותקי ומכרו ב"ח גובה הימנו. ואמאי לא כתב דהוא דוקא בשמכר לשעה אבל אם מכר לעולם אינו מכור. אכן לפי הנ"ל ניחא דכיון דטעמא דהרמב"ם באפותקי משו"ה אינה מכור לעולם משום דאינו ברשותי' למכור לעולם. א"כ היינו דוקא בקרקע דמשום דאין לו רשות למוכרה נעשה אינה ברשותו. אבל בעבדי נהי דלכל מילי כקרקע נינהו. אבל לגבי זה דיכול להבריחם הרי כמטלטלי נינהו. (עיין בדברינו בסוגיא דעבדי כמטלטלי דמי). משו"ה הויא ברשותי' משו"ה אם מכרו לעולם ממכרו ממכר ורק דין הוא דב"ח יכול לגבות. אבל לא שיבוטל המכירה. ועפי"ז מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם גבי צאן ברזל דאם מכרן אינן מכורין כלל אפי' לשעה. אכן לפי דברינו ניחא דהנה באפותקי כ"ז שלא תבעו הרי אינו מחויב לשלם לו עדיין. ומשו"ה הרי מן הדין יכול הוא למכור לשעה ורק לעולם אינו יכול למכור כיון דנעשה אפותקי הרי אין לו רשות למכור. א"כ כיון דתליא בדין דמה דיכול למכור מן הדין חל המכירה. משו"ה לשעה מכור ולעולם אינה מכור. אבל בנכסי צאן ברזל דאמרינן בכתובות (בדף פ') בעל שמכר קרקע לפירות אינו מכור מ"ט אמר רבא משום ריוח ביתא. ואף דרש"י פירש דקאי על נכסי מלוג מדברי הרמב"ם משמע דקאי אף על נכסי צאן ברזל. וכיון דמן הדין אין לו למכור ממילא אף אם מכר לא עשה ולא כלום שנעשה אינו ברשותו ומשו"ה כתב הרמב"ם דאם מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר. ועיין בלח"מ שתמה בזה. אכן לדברינו ניחא דכיון דהוכחנו למעלה דמסקנת הגמ' דנכסי צאן ברזל הם שלו ורק הא דאמר רב יהודה הדין עמה הוא רק דין בגבי' ומטלטלין הלא יכול להבריחם נמצא דאף הדין דאסור למכור אין עשוהו לאינו ברשותו. משו"ה אם מכר מטלטלין מכור. ולפי"ז מיושב נמי הא דאמרינן מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. ועיין באלפס שכתב הא מילתא דרשב"ג לא איתבריר לן דנעביד עובדא. ועיין ברש"י שדחק למצוא טעם אמאי קתני לפרנסה. אכן לדברינו ניחא דכיון דעיקר הטעם דבמכר נכסי צאן ברזל אינו מכור. לדידן דס"ל דהגוף שלו הוא רק מטעם דכיון דאסור לו למכור ממילא נעשו לגבי זה אינו ברשותו. נמצא היכא דיש לו רשות למכור ממילא המכירה מכירה. נמצא כיון דעיקר הטעם דאין לו למכור הוא משום ריוח ביתא. נמצא היכא דמכר לפרנסה מן הדין הי' להיות מכירתו מכירה שהרי היכא דזבן לריוח ביתא המכירה מכירה. כדאמרינן שם בכתובות איכא בינייהו זוזי ועביד בהו עסקא ואמאי קאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות. אלא דכל זה שפירשנו דצאן ברזל הגוף שלו ורק שיש לה דין כשתגבה לגבות הכלים עצמם. היינו דוקא לרבנן. אבל רשב"ג ס"ל בכל דוכתי סברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. ומשו"ה ס"ל דבאפותקי אם מכרו אף לשעה אינה מכור. ממילא מכש"כ בנכסי צאן ברזל דנימא כדי שלא תהא אשה צריכה לחזור על בתי דינין לגבות מן הבעל. משום האי תקנה גופא אצטריך לן למימר דגם להבעל נכסי צאן ברזל כשהיא מכנסת לא הקנו כלל לו כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. נמצא דלרשב"ג הגוף שלה. משו"ה אם מכר אף לפרנסה אין מכור כלל שהרי אין הגוף שלו. והוא שמכרה בודאי דאינו מכור שהרי משועבדים הם לו לפירות ולא גרע מתקנתא דאושא בנכסי מלוג. אבל לדידן אם מכר לפרנסה מכור:

(ח) ולפי הנ"ל מיושב ג"כ מאי דהוה קשה לי. דהנה שם ביבמות אמרינן תניא כותי' דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין כו' תניא כותי' דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה לפני רבן שב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. אמר רבא אמר ר"נ הלכה כרב יהודה אמר ליה רבא לר"נ והתניא כותי' דרב אמי אע"ג דתניא כותי' דרב אמי מסתברא טעמא דרב יהודה. ולכאורה קשה מאד מאי הקשה רבא לר"נ והתניא כותי' דרב אמי אטו כותי' דרב יהודה מי לא תניא הא אמרינן תניא כותי' דרב יהודה. אכן לדברינו ניחא שהרי באמת מהאי ברייתא דמייתי סייעתא לרב יהודה אין ראי' דהלכה כרב יהודה דנוכל לומר דדוקא רשב"ג קאמר דהבעל מוציא מיד הלקוחות. דאזיל לטעמי' דס"ל כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין אבל רבנן דפליגי באפותקי ולא ס"ל הסברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין נוכל לומר דבנכסי צאן ברזל ס"ל דהגוף של הנכסים של הבעל נהי דנוכל לומר ג"כ דאף דבאפותקי ס"ל דגובה משאר נכסים. אבל נכסי צאן ברזל לא נעשה כלל של הבעל מטעם שלא הקנתה לו רק שהוא קבל אחריות. ואף דלא ס"ל הסברא דכדי שלא תהא אשה מחזרת אעפי"כ בדין דנכסי צאן ברזל הגוף שלה ס"ל כרשב"ג מטעם אחר. אבל כיון דתניא כותי' דרב אמי. ע"כ דחכמים פליגי על רשב"ג. וא"כ פריך ליה כיון דתניא כוותי' דרב אמי. איך פסק כרב יהודה כיון דחכמים פליגי על רשב"ג הי' לן לפסוק כרבנן. ולפי"ז מיושב שפיר מאי דבירושלמי מדמה נכסי צאן ברזל לאפותקי והרמב"ם הלא חילק ביניהם. אכן לדברינו ניחא. דהנה הירושלמי שרצה לומר דעבדי צאן ברזל אינן מכורין אם מכרן. ע"כ אין לומר משום טעמא דאסור למכור צאן ברזל דהרי עבדים הם דבר שיכול להבריחם. וא"כ אף דאסור למכור אעפי"כ ברשותו הם. ואם נימא דס"ל לר' יוחנן דהגוף של הבעל הי' לו לומר דמכורין וע"כ דסבר ר' יוחנן דצאן ברזל הגוף של האשה וכיון דגופם של האשה הרי מכר דבר שאינו שלו. משו"ה קאמר דר' יוחנן כרשב"ג דס"ל באפותקי הסברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. משו"ה נשאר הגוף שלה. משו"ה אף בעבדים אין מכור שהרי מכר לאו דידי' ושפיר מביא ראי' דלר' יוחנן אף לשעה אין מכור. אבל לר' אלעזר מכור אף לעולם שכיון שס"ל דצאן ברזל הגוף שלו. ורק משום זילותא דדינא דאסור למכור אין מכור באפותקי לעולם. אבל בעבדים דכמטלטלין דמיא אף אם מכרן לעולם מכורין. נמצא דנהי דלרשב"ג ילפינן צאן ברזל מאפותקי דכמו דבאפותקי לא העמידו ברשות לוקח אף לשעה. משו"ה בנכסי צאן ברזל בשעה שהכניסה לבעלה לא העמידו ברשות הבעל שיהי' הגוף של הבעל. אבל לרבנן יש חילוק בין צאן ברזל לאפותקי דאפותקי דיש לו רשות למכור לשעה המכירה לשעה מכירה. אבל בנכסי צאן ברזל דאין לו למכור אף לשעה משום ריוח ביתא משו"ה אף לשעה אין מכור ואם מכרו לפרנסה לא עבדינן עובדא כרשב"ג דכיון דלפרנסה מכר ואיכא ריוח ביתא. משו"ה לדידן אם מכר לפרנסה לשעה אין מוציא מיד הלקוחות:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גליון הש"ס תוס' ד"ה איכא כו' ז"ל תמוה לי טובא וכו' עכ"ל. יתכן שהשאלה אם צריך גט שחרור או לא והספק אם השחרור חל למפרע משעת הפלת העין או בשעת ההעמדה בדין תלויים זה בזה. אם השיחרור חל משעת הפלת העין מסתבר שאינו צריך גט שחרור כי כמו שעצם ההפלה מפקיעה את קנין הממון של העבד אף תפקיע קנין האיסור שבו. מאידך אם חלה היציאה בשעת ההעמדה בדין מסתבר שבי"ד מפקיע את קנין הממון לבדו ואילו קנין האיסור עדיין בתוקפו עד שישוחרר בשטר, כי קנין האיסור אינו בידי בי"ד להפקיע. וזוהי סברת התוס' כי מאחר שלר"ע צריך גט שחרור ש"מ שגם קנין הממון לא פקע למפרע משעת הפלת העין אלא משעת ההעמדה בדין דוקא, ודו"ק.
תוס' ד"ה משום דר' אבהו. יעויין בתוס' במס' גיטין (דף מ: ד"ה הקדש). אליבא דרש"י קדושת הגוף מפקיעה מידי שעבוד אבל קדושת דמים אינה מפקיעה מידי שעבוד. והקשה עליו ר"ת דמאי שנא - אם דבר משועבד אינו ברשותו בדין הוא שלא יוכל להקדישו בין בקדוה"ג בין בקדו"ד, ואם נחשב ברשותו בדין הוא שיוכל להקדישו לכל דבר. ואמר הר"י שההבדל ביניהם הוא שקדו"ד יוצאת בפדיון וגביית חוב כפדיון ואילו קדוה"ג אינה יוצאת בפדיון וה"ה שאינה יוצאת בגבייה.
בביאור המחלוקת בין הר"י לבין הר"ת נראה שהר"י סובר שכשם שפדיון מוציא חפץ מקדו"ד מדין קנין מהקדש ה"ה לגבייה המהווה קנין מידי הקדש. מאידך ר"ת סובר שפדיון הקדש אינו מועיל מדין קנין אך הוי דין בפני עצמו שכשנותן חפץ חולין תחת חפץ הקדש הקדושה נחלפת מזה לזה, וגביית שעבוד מאחר שאינה מחליפה חפץ בחפץ הקדש לכן אינה מועלת להפקיע הקדש.64
עוד נראה להסביר למה משועבדים אינם נגבים מהקדש לשיטת ר"ת עפ"י יסודו של הראב"ד בתחילת פרק הניזקין "שהלקוחות כמו ערבים הם" ששעבוד נגבה מלוקח מדין ערב. בד"א בלוקח הדיוט שמתחייב כערב לשלם את החוב. אבל על הקדש לא ניתן להטיל דין ערבות והתחייבות הגוף לשלם, ולפיכך לא שייך לגבות שעבודים מהקדש.
אמנם רש"י כתב במס' ערכין (דף כג: ד"ה ל"ל) ז"ל תשקול אשה ובע"ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. משמע שלרש"י שיטה אחרת מהר"י. אליבא דרש"י לענין קדושת דמים הו"ל הנכסים דבר שאינו שלו וברשותו להקדיש. וא"כ חוזרת נגדו קושית ר"ת מ"ש קדושת דמים מקדושת הגוף. ונראה שרש"י הבחין בין קדו"ד המהווה ביסודו חלות קנין לבין קדוה"ג המהווה ביסודו חלות איסור.65 והנה א"א לגבות שעבוד מהקדש שהרי אין גבייה כפדיון לפי שפדיון חל מדין חליפי חפץ בחפץ ובגבייה אין חליפין כנ"ל. משום כך ביד המלוה, שיש לו זכות השעבוד, לעכב את הלוה מלהקדיש את הנכסים המשועבדים בקדו"ד ולהשוות את החפץ המשועבד כדבר שאינו ברשותו של הלוה המחוייב לשלם, שכן אם יחול ההקדש תהיה גביית השעבוד נמנעת כי ההקדש יפקיע את השעבוד. כ"ז בקדו"ד. אבל קדוה"ג הרי חלה מדין איסורים ולא מדין קנין ובחלות איסורין אין לבעל השעבוד זכות עיכוב זו, ולפיכך למרות שע"י ההקדש יפקע שעבוד שלו עכ"ז חל ההקדש.
עוד י"ל שרש"י סובר שתתכן גבייה מהקדש שכן קדו"ד מעיקרא דדינא חלות קנין ממון הוא וכן פדיון קדו"ד דין קנין הוא. אך לדעתו הקדש שניתן להפקיעו ע"י גבייה אינו הקדש - ואינו חל מעיקרו, ולכן אין קדו"ד חלה. מאידך קדוה"ג אינה ניתנת לגבייה כי חלות איסורים היא, ולפיכך חלה קדוה"ג ופקע השעבוד.66 ואמנם מלשונם של התוס' שלפנינו וז"ל אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדו"ד אין מפקעת מידי שעבוד עכ"ל, משמע שאינו קדוש כלל, וכפי שביארנו אליבא דרש"י - ולא כר"י הסובר שההקדש חל ואח"כ גובה מהקדש.
והנה לדעת ר"ת הקדש מפקיע מידי שעבוד מטלטלין ולא מידי שעבוד קרקעות. שעבוד קרקעות חל מדין קנין ולכן אין ללוה רשות להקדישן, ואילו שעבוד מטלטלין זכות גבייה בעלמא הוא, ולכן ברשותו להקדישם. וכ"כ בספר הישר לר"ת (סי' קי"ג) וז"ל וטעמא משום איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכל מטלטלין ברשות המקדיש איתנהו כו' אבל במקרקעי אין הקדש מפקיע כו' משום דמקרקעי כמאן דגביא מלוה דמיא, דלא דמיא לביתו דמקדיש כו' וכן גבי שעבוד מלוה נהי דלא מצי מקדיש מלוה לוה נמי לא מצי מקדיש דדמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולים להקדיש כו' עכ"ל.67
ב.
לרמב"ם בפ"ז מהל' ערכין (הלי"ד) שיטה השונה משיטותיהם של יתר הראשונים וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו כו' עכ"ל. לדעת הרמב"ם הקדש אינו מפקיע מידי שעבוד,68 אך אין שייך לגבות מהקדש, ורק אחרי שההקדש נפדה ניתן לגבות את הנכסים מידי הפודה.
אמנם הרמב"ם הביא את הדין דר' אבהו בנוגע להקדש שור תם וכתב בפ"ח מהל' נ"מ (הל"ז) ז"ל הקדישו המזיק הרי זה מוקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עכ"ל. ומשמע שמעיקר הדין פקע ההקדש בלי פדיון, וצריך עיון, מ"ש מדין שעבודי חוב דעלמא שאין גבייה מהקדש.
ונראה שאין גבייה דעלמא מהקדש. אמנם ההעמדה בדין בשור תם אינה חלות דין גבייה אלא חלות דין דהחלטת השור לניזק המפקיעה בעלות דהשור מעיקרא, ולכן חלה אף בנוגע להפקעת הקדש. ואלמלא הדין דר' אבהו היה מופקע ההקדש מדין הוחלט השור ורק עקב הגזירה דר' אבהו צריכים פדיון ואח"כ לוקחו הניזק.
ויש לדון אליבא דהרמב"ם, מדאורייתא אם ההקדש חל בשעתו אלא שפקע ההקדש בשעת העמדה בדין והחלטת השור לניזק - או שההקדש אינו חל כלל מדאורייתא לפי שהקדש העומד להפקעה מחמת החלטה אינו חלות הקדש כלל - וכעין הפירוש השני הנ"ל ברש"י, וצ"ע.
לפי הרמב"ם כשנאמר בש"ס שלנו שהקדישו הקדש משום דר' אבהו היינו דוקא אליבא דר"ע שהוחלט השור וכדמבואר. אולם אליבא דר' ישמעאל ליכא נ"מ בין שעבודי שור תם לשאר שעבודים כי בגלל חלות ההקדש אין לגבות מהמשעובדים.
גמ'. זיקא בעלמא הוא דשקלי מינך כו'. דברי הגמרא סתומים וצריכים ביאור. ונראה שרוצה לחלק בין שורף שטר חוב של חבירו לבין מזיק נכסים משועבדים כגון ששחט שור תם או שחפר בורות בקרקע המשועבדת. לרבה השורף ש"ח של חבירו פטור "דא"ל ניירא קלאי מינך" (לקמן דף צח.), כלומר שחסר מעשה נזק שהרי החוב קיים ולא הזיק את גופם של הנכסים המשועבדים. שריפת השטר מנעה במציאות את מעשה הגבייה, כי בלי הראייה דשטר אין המלוה יכול להוכיח לפני בי"ד שהלוה שכפר בחיובו חייב והשרפה היא גרמת הפסד בעלמא. לעומת זאת בחפר בור בנכסים משועבדים הרי הזיק את גופו של הדבר המשועבד ובכן י"ל שחייב לפי שנעשה נזק ממש בחפצא ואינו גרמא בעלמא. הספק במזיק נכסים המשועבדים הוא בנוגע לבעלות - אם בעל השעבוד נחשב לבעלים של הנכסים המאפשר לו לתבוע את דמי נזקם או לא.
והנה במס' גיטין (דף מא.) חלוקים תנאים במי שעשה את עבדו אפותיקי ושחררו אם חייב לשלם משום מזיק שעבודו של חבירו. הרמב"ם פסק שחייב והראב"ד שפטור (פ"ז מהל' חובל ומזיק הלי"א). וכתב הראב"ד שם וז"ל ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בחבריה קא עביד מעשה עכ"ל. הרמב"ם פסק (שם, הל"ט) שהשורף ש"ח של חבירו חייב וז"ל השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד ממון עכ"ל. אליבא דהרמב"ם משלם משום שגרם הפסד החוב. לפיכך מחייב בשחרור עבד כבשורף שטר שכן בשניהם גרם הפסד החוב. ואילו הראב"ד מבחין ביניהם כי בשורף שטר חבירו עשה נזק בממון חבירו - בשטר - אבל בשחרור עבד לא נעשה נזק כלל בממון חבירו שהרי עבד שלו היה וברשותו לשחררו.
64 עי' ברש"י למס' קידושין (דף כו. ד"ה דבר תורה) שכ' שמעות קונות דבר תורה משום שהקדש נפדה בכסף וכדכתיב ונתן הכסף וקם לו. רש"י סובר שפדיון מהקדש מועיל מדין קנין. וע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה דף ר"ד - ר"ה.
65 עיין למעלה בשיעורים (דף יב:) בענין קדשים קלים ממון בעלים ועוד עיין כרשימות שיעורים למס' נדרים חלק א' דף קע"א - קע"ב.
66 ואמר מרן הרב וצ"ל שהפירוש השני מצא חן בעיניו יותר מהפירוש הראשון ולשונם של התוס' שלפנינו הולמו יותר.
67 ובפשטות סובר הר"ת דה"ה במכר שאין הלוה יכול למוכרם וכ"כ רש"י בפסחים (דף ל: ד"ה כ"ע כו').
68 הרמב"ם כותב מפורש: "שההקדש מפקיע השעבוד הקודם", אך דברי רבנו זצ"ל הם ע"פ הכ"מ.

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

כיון דמשעבד ליה. דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא שעבדיה ניהליה: והתניא מכרו מכור. אמר ליה חוזר וגובהו ניזק מלוקח: לרידיא. שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק: ש''מ. בתמיה והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח: אפותיקי. רחמנא שוייה למיגבי מהאי שור: אין בעל חוב גובה ממנו. והכא אמאי גבי ליה מלוקח: ומשני עבד טעמא מאי. גובהו מלוקח משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי שווי' אפותיקי: בר מערבא. מא''י הוה: מכרו אינו מכור. קס''ד אפי' לרדיא: לעולם מזיק. ומכרו אינו מכור לגופיה קאמר דהדר גבי ליה ואפילו לרבי ישמעאל: הקדישו מוקדש . לאו קדוש ממש אלא ליתן דבר מועט בפדיונו: כדרבי אבהו. דאמר במסכת ערכין (דף כג:) גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בעל חוב דיליה ואמר ר' אבהו דהא דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שמא יאמרו הקדש גמור יוצא לחולין בלא פדיון: מכרו מכור. כולה הך ברייתא מפרש לקמן: משעמד בדין. נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא: מכרו. מזיק: אינו מכור. ואפי' לרדיא: הקדישו אינו מוקדש. ואפילו מידי לא יהיב להקדש: קדמו בעלי חובות כו'. מפרש טעמא לקמן: מכרו מכור. אשור תם קאי עד שלא עמד בדין: כדרבי אבהו. דיהיב דבר מועט: נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא. כמכירה: אלא שחטו. קס''ד מה שעשה עשוי לאפקועי מניזק קאמר דהתם ליכא למימר לרדיא: לפחת שחיטה. מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם: שעבודו של חבירו. קרקע המשועבדת לחבירו: פשיטא. דמהכא שמעינן לה בלא מימרא דרב הונא: ה''ג הא נמי רבה אמרה דאמר רבה. רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו כתיב במשנה או בברייתא: כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי. שהרי השחיטה נראית ונכרת: בין הזיק עד שלא חב. עד שלא לוה בעליו המעות מבעלי חובין:
נינהו ועוד דלרבי עקיבא קדוש הגוף והשבח משהקדיש אבל לרבי ישמעאל אפילו למ''ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוי ולא קדיש עד שיגבנו ונראה דאע''ג דלרבי עקיבא קיימא ליה ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותה שעה ואע''ג דקי''ל פלגא נזקא קנסא מכל מקום אם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא בע''ש נגח דמשלמין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דכל זמן דלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין אע''ג דקם ברשותו דניזק בשעת הנזק כדמוכח במרובה (לקמן דף עד. ושם) גבי מעידנו באיש פלוני שהפיל שן עבדו (של פלוני) וסימא את עינו ואתו סהדי ואפכינהו ואזמינהו ומוקים לה דקדמי אקדומי ואפ''ה פריך אי דלא עמד בדין דמי כולו עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא אלמא לא חשבינן גברא בר תשלומין כל זמן שלא נודע אע''פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וא''ת דבפרק נערה (כתובות דף מא: ושם) תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי והא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק וכן במרובה (דף עד: ושם) משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו הוה אמרינן דסימא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד שיעמוד בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק ועוד דר' עקיבא אית ליה בהשולח (גיטין מב:) דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור והתם אמר דמ''ד דצריך גט שחרור קסבר שיוצא בשינו ועינו ושמא י''ל דהיינו טעמא דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דמשמע לרבי עקיבא דמכרו אמזיק ואניזק קאי וההיא דמרובה (דף עד:) נמי גלי קרא למאן דאית ליה: איכא בינייהו. דלרבי עקיבא קדוש אף על גב דאי מודה מפטר דקנס הוא מכל מקום השתא מיהא לא הודה: משום דרבי אבהו. אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום א''נ בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית דקדוש קדושת דמים וכדאמרינן (תמורה דף ו.) המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי וקשה מכאן לר''ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שעבוד ואפי' קדושת דמים ואומר ר''ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן בהחובל (לקמן צ. ושם) אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל: זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור. ופליג אדרשב''ג דמחייב בהשולח (גיטין מא. ושם) לחד מאמוראי דהתם: שמע מינה ב''ח מאוחר שקדם וגבה כו'. ודלא כבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד.) דלדידיה כי היכי דבקרקעות עדיף ב''ח מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר הכי נמי אע''ג דמלוקח מאוחר גבי ליה ניזק כדאמר לעיל משום. דאית ליה קלא מב''ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד