דף מז - א
ואם ליתא לפרה - שאבדה או שמתה, משתלם רביע נזק בלבד מן הולד, דהא שור תם שהזיק אין גובין אלא מגופו. [1]
ואמנם, אם הולד אכן השתתף בנגיחה, היה הניזק יכול לגבות את חצי הנזק כולו מן הולד, כדמפרש לקמן, אבל השתא דהוי ספק, חולקים ביניהם, ואינו גובה אלא רביע נזק.
ודייקינן מדברי רבא: הא דאם ליתא לפרה משתלם רק רביע נזק, טעמא דמילתא, משום דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה [עם הפרה] כי נגחה, אי לא הוה בהדה כאשר נגחה.
אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה, משתלם כוליה חצי נזק מן הולד, כלומר, אם ידוע לנו שהולד השתתף בנגיחה, יכול הניזק לגבות את כל תשלום חצי הנזק מן הולד, כאשר ליתא לפרה.
ואזיל רבא לטעמיה [לשיטתו]:
דאמר רבא: פרה שהזיקה גובה אף מן הולד שלה, ומאי טעמא? כי הולד גופה של פרה היא. [2] אבל תרנגולת שהזיקה, אינו גובה מביצתה, [3] ומאי טעמא? כי הביצה פירשא בעלמא הוא, כלומר, הביצה היא דבר המופרש מן התרנגולת, ואינו כחלק מגופה. [4]
ואמר רבא: א. שור שנגח את הפרה, והפילה הפרה על ידי הנגיחה, כשבאים לשער את הנזק, אין שמין לפרה בפני עצמה, ולולד בפני עצמו. [5]
אלא שמין לולד על גב פרה, כמה היתה הפרה שוה כשהיתה מעוברת, וכמה היא שוה עכשיו בלא הולד. וההפרש הוא שויו של הולד, ומספק משלם המזיק לניזק מחצית ערכו של הולד.
שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו, [6] נמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק, וקיימא לן [7] דבכל מקום ששמין את הנזק יש להקל על המזיק. [ולקמן פריך: אם מן הדין ראוי לשום כל אחד בפני עצמו, מהיכי תיתי להקל על המזיק!?]
ב. וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו הכנעני [8] של חבירו, שאין שמין את היד בפני עצמה, לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה [9], אלא שמין עבד זה, כמה היה שוה תחילה, וכמה הוא שוה עכשיו, והמזיק משלם לבעל העבד את ההפרש.
שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את היד בפני עצמה, הרי אדם הרואה את עבדו שלם, לא יהיה מוכן לקטוע את ידיו אלא בדמים מרובים, ונמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק. [10]
ג. וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו שאם אכל ערוגה אחת, אין שמין אותה לבדה אלא שמין שטח של "בית סאה" באותה שדה, [11] כמה היתה יפה תחילה, וכמה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו.
שאם אי אתה אומר כן, ותרצה לשום את הערוגה בפני עצמה, הרי דמיה יקרים, ונמצא אתה מכחיש ומפסיד את המזיק. [12] אמר [שאל] ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי דינא הוא ליכחוש מזיק!? כלומר, אם אכן שורת הדין מחייבת לשום את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפני עצמו, היות שהפרה והולד הם שני גופים, [13] אם כן מה איכפת לנו שהמזיק מפסיד, ומה טענה היא זו, כדי לפטור את המזיק מחיובו!?
אמר ליה רב אשי: משום דאמר ליה מזיק לניזק, הרי פרה מעברתא אזיקתך, על כן פרה מעברתא שיימנא לך, כלומר הפרה והולד נחשבים כגוף אחד - "פרה מעוברת" ועל כן מקילים אנו לשום את הולד אגב אמו.
אגב שהוזכר לעיל "פרה דחד וולד דחד", דנה הגמרא כיצד משערים את שיווי חלקם של בעל הפרה ושל בעל הולד: [14]
הא פשיטא לן שאם פרה דחד גברא וולד דחד גברא, הוי פיטמא מה שעולה ערכה של הפרה מפני שומנה - לבעל הפרה, ולא לבעל הולד, שהרי אין השומן בא מחמת הולד.
אבל לגבי נפחא - מה שעולה ערכה של הפרה מפני שהיא גדולה בנפח - יש להסתפק: מאי הוי דינו?
רב פפא אמר: נפחא לבעל פרה היות והנפח הוא בגופה של הפרה, והולד אינו אלא גורם לנפח.
רב אחא בריה דרב איקא אמר: חולקין ביניהם, בעל הפרה ובעל הולד, היות וסוף סוף הולד שותף במה שהפרה נראית גדולה בניפחה.
והלכתא: חולקין. [15]
מתניתין:
א. הקדר [יוצר קדירות] שהכניס את קדרותיו לחצר של בעל הבית שלא ברשות של בעל הבית, ושברתן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הבית פטור מלשלם את דמי הקדרות, שהרי בעל הבית אומר לבעל הקדרות: "מי הירשך להכנס, ולהכניס את שלך בשלי". [1]
ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הקדרות חייב בנזקיה. [2]
ואם הכניס הקדר את קדרותיו ברשותו של בעל הבית [החצר], ונשברו הקדירות, הרי בעל החצר חייב.
ויש בזה שני פירושים בגמרא:
האחד: בעל החצר חייב רק כששברתן בהמתו, ומשום שבסתם מקבל הוא על עצמו שמירת הקדרות מנזקי בהמתו שלו.
השני: בעל החצר חייב בנזקי הקדרות אפילו אם נשברו ברוח, כי כשאמר לו "היכנס" כוונתו היתה: "היכנס ואשמור לך את קדרותיך", ונעשה עליהם שומר גמור.
ב. אם הכניס אדם את פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הבית פטור מלשלם את דמי הפירות, שלא היה לו להכניס.
ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית וכגון שהוחלקה בהן, הרי בעל הפירות חייב בנזקיה. [3]
ואם הכניס אותו אדם את פירותיו ברשות בעל החצר, הרי בעל החצר חייב אם אכלתן בהמתו, וכשני הפירושים שנתבארו לעיל.
הערות
[1] מאירי.
[2] א. כתב המאירי: "ואם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הקדרות חייב לשלם את הכל, או מדין בור, או מדין אדם המזיק שהרי הוטל עליו לשומרם", וכן כתב הר"י מלוניל. ב. ואם הכניס ברשות, הרי הוא פטור, וכפי שהגמרא מדייקת, ומבארת בזה הגמרא שני פירושים: האחד: שיטת רבי [שבסוף המשנה] בלבד היא, אבל לדעת חכמים הסוברים בהמשך המשנה, שאם הכניס ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית הרי בעל הבית חייב, ומשום שהוא מקבל על עצמו את שמירת הקדרות שלא יוזקו מבהמתו, הוא הדין שבעל הקדרות מקבל על עצמו את שמירת בהמתו של בעל הבית שלא יוזקו מקדרותיו. השני: בזה מודים אפילו חכמים, שבעל הקדרות אינו מקבל על עצמו את שמירת בהמתו של בעל הבית מנזקי קדרותיו.
[3] אבל אם הכניס ברשות הרי הוא פטור, וראה בהערה לעיל גבי קדירות.
[4] כתבו הראשונים: הני מילי בביצה שהיתה נפרדת מבשר התרנגולת בשעת נגיחה, אבל אם ידוע לנו בבירור שבשעת נגיחה היו הביצים מעורות וקשורות לגופה של תרנגולת, הרי הן כגופה, וגובה את חצי נזק אף מן הביצה.
[5] כתב רש"י: אין שמין כל אחד בפני עצמו. ובפשוטו הכוונה היא שאין שמין בכמה תמכר הפרה בפני עצמה, ובכמה ימכר הולד בפני עצמו. אך במאירי כתב: ואילו היינו שמין הולד כאילו נולד והיה לפנינו חי, כמו שהוא עכשיו לפנינו מת, היתה פסידא בזה למזיק, ולכך שמין לולד על גבי פרה, שאין אדם נותן בולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם, כאילו יצאו.
[6] לפירוש רש"י החומרא למזיק הוא בין בשומת הפרה ובין בשומת הולד, כי אם שמים כל אחד בפני עצמו, הרי הם שוים יותר מאשר שומת שניהם כאחד. ולדברי המאירי החומרא למזיק היא בשומת הולד, אם היינו רואים אותו כאילו כבר נולד.
[7] לקמן נח ב מקרא ד"ובער בשדה אחר" [שמות כב ד] - על פי דברי הרא"ש ריש פרק החובל. ולדברי המאירי נראה שהוא מילתא דמסתברא, לשום אותו כמות שהוא עכשיו, ולא כמות שהוא עתיד להיות.
[8] א. הוא הדין דמצי למימר בקוטע ידו של חבירו, דהכי שיימינן בפרק החובל [פג ב], אלא משום דאיירי הכא לענין ממונו של אדם, על כן נקט נמי קוטע יד עבד כנעני שהוא ממונו של אדם. ועוד דיד חבירו הוי נמי בכלל יד עבדו, כדאמרינן התם בפרק החובל [שם]: שמין אותו כעבד הנמכר בשוק [והיינו עבד כנעני כמו שכתב שם הרא"ש] - תוספות רבינו פרץ. ב. ובספר "חידושי מרן רי"ז הלוי" [במכתבים, דף פ עמוד ב] כתב: הא דשמין אגב כולו הוא משום דמזיק מחוייב לשלם את הפסידא של הבעלים, ובזה יש לדון בתרי אנפין: היד בפני עצמה יש לה שיווי אחר, ואגב העבד יש לה שיווי אחר, ועל זה באו דברי רבא דבשביל שלא להכחיש את המזיק שמין את היד רק אגב העבד, ולא בפני עצמה, כמו בפרה וולד, וכמו במזיק שדה של חבירו, וכל זה מקרא ד"ובער בשדה אחר" שהוא ביסודו דין זכות למזיק כמבואר בלשון הגמרא, שאם אי אתה אומר כן נמצא אתה מכחיש את המזיק. אבל תשלומי חבלות, כקוטע יד חבירו אין עיקר חיובו כלל משום הפסד ודררא דממונא, ורק דגזירת הכתוב הוא לשלם כפי שיווי הנזק, והוא כעין "תשלומי כופר" שצריך לשלם לו דמי העין שהזיקו, אם כן כל עיקרו הוא רק שומא בעלמא כמה הוא דמי העין האמור בקרא דעין תחת עין, ולא שייך כלל לנידון דברי רבא בסוגיין, דהא לא שייך למידן ביה תרי אנפי בהפסידו, כיון דלאו ההפסד הוא המחייבו, והא דתנן דרואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה, הוא זה דין אחר לגמרי האמור בתשלומי חבלות דכך הוא שיוויו של העין לענין תשלומי חבלות. וראה שם בדברי הגרי"ז שפירש על פי זה את דברי הרמב"ם, ותירץ בזה קושיית תוספות אמאי לא קאמר רבא: וכן אתה מוצא בשומת דמי ולדות! ? [וברא"ש ריש פרק החובל מבואר להדיא שאף לענין תשלומי חבלה ילפינן מ"ובער בשדה אחר" כשיטת רבינו פרץ והתוספות בסוגיין, ודלא כהגרי"ז.]
[9] רש"י. ואין אומדים כמה אדם היה מוכן לשלם כדי שלא יקטעו את ידו של העבד [כדאמרינן לקמן פה א לענין צער], היות והטעם שאין אומדים שם כמה אדם רוצה ליטול אם ירצו לצער אותו, הוא כדי לא להכחיש את המזיק, וכדילפינן מקרא ד"ובער בשדה אחר" [כפי שנתבאר בהערה שם], אם כן כאשר רש"י מבאר מה היינו אומרים לולא הך סברא ד"נמצא אתה מכחיש את המזיק", שפיר כתב דאומדים כמה אדם רוצה ליטול.
[10] טעמו של דין זה, הוא משום דילפינן להקל על המזיק מקרא ד"ובער בשדה אחר" - על פי הרא"ש ריש פרק החובל. ואין להקשות איך ילפינן אדם המזיק מבהמה שהזיקה! ? משום דכולהו אבות נזיקין ילפינן בגזירה שוה ד"תחת, נתינה, ישלם, כסף" - רש"ש.
[11] דוקא אם יש לו בית סאה, אבל אם יש לו רק ערוגה אחת, שמין אותה כמות שהיא - "חזון איש".
[12] דין זה ילפינן להדיא לקמן נח ב מקרא ד"ובער בשדה אחר", דמדלא כתיב ובער בשדה חבירו, שמעת מינה דשמין את הנזק אגב שדה אחר.
[13] אבל לענין עבד ושדה לא הקשה רב אחא בריה דרבא, שהרי פשיטא שהכל גוף אחד - תוספות. א. אין להקשות: הרי לעיל נאמר טעם אחר - דלא ליכחוש מזיק, ועתה אנו אומרים טעם חדש, כי באמת הא דמצי אמר ליה פרה מעברתא אזיקתך הוא משום קולא למזיק. וביאור השקלא וטריא הוא כך: מעיקרא סלקא דעתין ששומא דולד אגב פרה אינה שומא נכונה, ועל זה הקשו ואי דינא הוא ליכחוש מזיק, ומהדרינן דהיות והוו כגוף אחד על כן גם זו היא שומא נכונה, אבל אין הכי נמי שאפשר לשום את הפרה והולד כל אחד בפני עצמו, ואך משום "קולא למזיק" שיימינן לולד אגב פרה. ב. טעם הדבר דמצי אמר ליה פרה מעברתא אזיקתך כו' הוא משום שדין "שמין על גב שדה" הוא היות והנזק מתייחס אל כל השדה. [ונפקא מינה, אם פירות לחד ושדה לחד] - ראה "חזון יחזקאל" [פרק ו הלכה י ד"ה הנה] ולעיל הערות 9, 12.
[14] ונפקא מינה בשור שנגח פרה מעוברת כמה ישלם לבעל הפרה וכמה ישלם לבעל הולד - רש"י.
[15] נראה לבאר טעמא דחולקין, משום דבתמורה ל ב איתא דבהמה שהקצו אותה לעבודה זרה או שעבדו אותה, גם הולד שלה אסור, משום דניחא ליה בניפחיה, והיינו דהיות והוא מעוניין בנפח, על כן נחשב כמו שהוא מקצה ועובד גם את הולד; הרי דלענין נפח הפרה הולד נחשב כחלק ממנה, ושפיר קאמרינן חולקין - על פי ספר "אמרי דוד"
[1] מאירי.
[2] א. כתב המאירי: "ואם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הקדרות חייב לשלם את הכל, או מדין בור, או מדין אדם המזיק שהרי הוטל עליו לשומרם", וכן כתב הר"י מלוניל. ב. ואם הכניס ברשות, הרי הוא פטור, וכפי שהגמרא מדייקת, ומבארת בזה הגמרא שני פירושים: האחד: שיטת רבי [שבסוף המשנה] בלבד היא, אבל לדעת חכמים הסוברים בהמשך המשנה, שאם הכניס ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית הרי בעל הבית חייב, ומשום שהוא מקבל על עצמו את שמירת הקדרות שלא יוזקו מבהמתו, הוא הדין שבעל הקדרות מקבל על עצמו את שמירת בהמתו של בעל הבית שלא יוזקו מקדרותיו. השני: בזה מודים אפילו חכמים, שבעל הקדרות אינו מקבל על עצמו את שמירת בהמתו של בעל הבית מנזקי קדרותיו.
[3] אבל אם הכניס ברשות הרי הוא פטור, וראה בהערה לעיל גבי קדירות.
פרה שהזיקה גובה מולדה. כלומר משום דעובר ירך אמו הוא ואע"ג דקי"ל דעגל שנולד מן הטריפה מותר וכדאיתא בביצה וכן בפרק בהמה המקשה גבי בן פקוע דקי"ל כמ"ד ארבעה סימנים אית ליה להאי שאני התם דטרפה שאסרה תורה היינו משום שאינה יכולה לחיות וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אלו טרפות ובהא נמי דאמרינן תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דמשמע דביצה לאו כגופה דוקא בדלא אגידא בה אבל אגידא בה גובה ממנה כדאמרינן התם ומודים בביצת טריפה שאסורה דכיון דאגידא בה כגופה דמיא וכבר כתבתיה שם בארוכה ואיזו ביצה אסורה כטרפה ונבלה ואיזו מותרת כחלב. ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דאלו משנגחה ולדה משתלם רביע נזק מן הולד כמו שמשתלם מהפרה והיאך אפשר לומר כך וכי מי שיש לו רגל אחד בפרה וכולה לאדם אחר ישלם בעל הרגל כמו בעל הפרה בודאי לקתה מדת הדין בכך.
ועוד דאמרינן במכלתין אמר רבה שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן ואוקימנא לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן דמשמע דאפילו בלא דרבא פשיטא דלא היה גובה מבשרן אלא כנגד חלק המגיע לאמוריהן. ובירושלמי נמי הקשוה דגרסינן התם אמר רבי בון כהנא בעו קומי ומפני שהוא ספק הא אלו היה ודאי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כך אנו אומרים רגלה של אדם אחד וכולה של אדם אחר זה נותן מחצה וזה נותן מחצה אמר ליה במועד היא מתנייא ובתוספת תירצו דחצי ורביע לאו דוקא אלא כולה מלתא נקט לסימנא בעלמא כאלו הולד עושה חצי הנזק אבל לעולם לא משלם אלא רביע נזקו.
ואי דינא הוא ליכחוש מזיק. האי מקשה לא פליג אקוטע יד עבד ולמזיק שדה חברו דהתם חד גופה אבל פרה וולד דתרי גופי נינהו לישימו לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו ואהדר ליה דלא דאף אלו כגון אחד ופרה מעוברת אזיקו פרה מעוברתא שיימינא.
הא דקתני במתניתין דהכניס שורו שלא ברשות נגח הוא לשורו של בעל הבית חייב. מסתברא לי דלאו למימרא שאם הכניסו ברשות ונגח שורו לשורו של בעל הבית יהא פטור דלא גרע מחצר השותפין א"נ מרשות הרבים שהקרן חייבת שם ואף ע"פ שיש רשות לזה ולזה והיינו נמי דלא קתני בה ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור אלא משום דסירכא דהנך בבי תנא נמי הכי בהאי בבא אבל בתוס' פירשו דסובר ר' כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאלו התנה בהדיא שלא יהא אחד מהן חייב בנזקו ואפילו נגח שור של זה לזה וכ"ש לרבנן דכל ברשות סתמא קביל עליה בעל החצר שמירתו.
כבר בארנו במשנה על פרה שהזיקה כשהיא מעוברת ואח"כ ילדה ונאבדה הפרה שמשתלם כל חצי נזקו מגוף הולד אחר שהפרה וולד שניהם לאחד שהרי כגופה היא מכל וכל וכן אם לא נאבדה הפרה אלא שאינה מספקת לחצי נזקו משתלם אף מן הולד מ"מ לענין תרנגולת שהזיקה ואח"כ הטילה ביצתה אינו גובה מולדה כלל אפילו היה הביצה לאחד והתרנגולת לאחר אין בעל הביצה מסייע כלום שאין זה בשר אלא פרש בעלמא ואין לה שום חיות כדי ליחשב מכלל אבריה לענין זה אע"פ שלענין איסור והתר אמרו בהפך שולד טרפה מותר וביצת טרפה אסורה כמו שהתבאר במסכת חולין טעם הדבר שלענין איסור ביצה אגידא בגופה מה שאין כן בולד אבל בזו ולד מסייע להזיק ומאמר שהנזק נעשה כאחד אף הם נחשבים כגוף אחד אבל ביצה אינה מסייעה בכך ודבר זה בתרנגולת הצריכה להעדה שבתמותה אין נזקיה משתלמין אלא מגופה כגון דליל קשור ברגלה ואדי אדויי על הדרכים שבארנו בפרק שני שאם היתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה הרי חצי נזק שבו בדין צרורות ומשתלם מן העליה כמו שהתבאר ואם הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת ואף מן העליה משתלם כל שכן בביצתה ומ"מ לענין אם הביצה לאחד והתרנגולת לאמר פטור בעל הביצה אף במועדת:
כבר בארנו במשנה שאין שמין פרה בפני עצמה וולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה ומקילין בזה למזיק שאין אדם נותן בולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאלו יצאו אף בקוטע יד עבדו של חברו הדין כך שאין שמין את היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ושיחתכו ידו של עבד כזה שאין לבו של אדם נמלך לעשות כך אא"כ בדמים מרובים אלא שמין כמה שוה עכשו וכמה היה שוה מתחלה אף במזיק שדהו של חברו הדין כן שאם אכלה ערוגה של חברו אין שמין אותה בפני עצמה אלא שמין באותה שדה כמה היתה שוה תחלה וכמה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו כמו שיתבאר בפרקים הבאים:
דברים אלו כלם קולא הן אצל המזיק ולא שנמשכן את עצמנו להתיש כח הדין בשבילו אלא שאף הדין כך הוא כשהזיק חלק בתוך הכל הזיק וכשאנו שמין לו אנו שמין לו הכל עם אותו חלק כמה שוה ובחסרונו כמה שוה:
שור שנגח פרה מעוברת ומתה והיתה פרה לאחד וולד לאחר כששמין את הפרה ומגיעין לשומת מה שהיא יפה מחמת שמנה והוא הנקרא בלשון תלמוד פיטמא לבעל פרה הוא שהרי נבלע הוא באבריה ואע"פ שעבורה גורם לה שהרי בלא עבור באה כמה פעמים לידי שומן ועובי ועוד שהרי גוף הולד אינו מסייע לכך אע"פ שאפשר שהעבור מסייע לכך אבל מה שהיא יפה מחמת נפחה שהיא נראית בעלת איברים ועורה מתפשט ומתגדל לסבת הנפח חולקים שהרי אף גוף הולד מסייע לכך:
לפי מה שבארנו בענינים אלו שאין מוציאין מן הספק כלל אלא כל המוציא מחברו עליו הראיה נתבאר במסכת בבא בתרא צ"ג א' בשור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה נשוך וזה מועד לישוך אין אומרין בידוע שזה נגחו וזה נשכו אלא המוציא מחברו עליו הראיה אף גמל האוחר בין הגמלים וידוע מדרכו שהוא צנוע בתשמיש וכשאין הבהמות מתרחקות ממנו בשעה זו כמלא עיניו הוא הורגן ונמצא גמל אחד הרוג בצדו במקום שהוא אוחר בו פטור כל המוציא מחברו עליו הראיה ואין מוציאין ממון באומדנא ואמתלא:
המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזק בהם בעל קדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל הבית חייב הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור נגח הוא שורו של בעל הבית חייב נפל לבור והבאיש מימיו חייב היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב ר' אומר בכלן אינו חייב עד שיקבל בעל הבית לשמור אמר הר"ם מה שאמר בפירות ואם הוזקה בהם ר"ל אם כשלה בהם אבל אם אירע לה נזק מאכילתה אינו חייב כלום בשום ענין לפי שבעל הפירות לא קבל עליו שמירת בהמה של בעל הבית והיה לה שלא תאכל הכניס שורו וכו' זהו כשיהיה אותו השור מועד ליפול על בני אדם בבורות ולפיכך יתחייב כופר ובלבד כשיפיל עצמו לשם בשביל מאכל שראה בבור ולכן לא יתחייב מיתה והלכה כר' שאמר שלא יתחייב בעל הבית שום דבר אם לא קבל עליו לשמור וכמו כן בעל השור לא יתחייב שום דבר לפי שברשות הכניס:
אמר המאירי הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור שהרי הוא אומר מי הרשך להכנס ולהכניס את שלך בשלי אם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית הרי בעל קדרות חייב לשלם את הכל או מדין בור או מדין אדם המזיק שהרי הוטל עליו לשמרם:
ואם הכניס ברשות והוא שאמר לו הכנס בעל חצר חייב בשמירת הקדרות לדעת חכמים מפני שכל שמרשה חברו להכניס את שלו בביתו מן הסתם מקבל הוא עליו שמירתו והרי הוא כאלו אמר הכנס ואני אשמור וכן אם הוזקה בהמתו של בעל הבית בקדרות הרי בעל הקדרות פטור שהרי שמירתן על בעל הבית אם שלא יוזקו ואם שלא יזיקו ולא עוד אלא אפילו יושברו ברוח:
ורבי חולק בסוף המשנה לומר שאע"פ שאמר לו הכנס אין זה רשות לקבל עליו שמירה שכך הוא אומר הכנס אלא שמ"מ הזהר בשמירתם הן שלא יזיקו הן שלא יוזקו אלא אם כן קבל עליו בפירוש שמירתן והוא שיאמר הכנס ואני אשמור ומ"מ קבל עליו מיהא חייב אפילו נשברו ברוח או לאיזו סבה מ"מ דוקא בפשיעה ושלא על ידי אונס שאם באונס פטור אין זה יותר משומר חנם והלכה כרבי:
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב ופירשו בגמרא דוקא אם הוזקה בהחלקה הא אם הוזקה מדרך אכילתה פטור היה לה שלא תאכל ואע"פ שגורם הוא לכך הרי גרמא בנזקין פטור ואם הכניס ברשות הרי בעל חצר חייב בנזקי פירות ובעל פירות פטור מנזקי בהמה ולדעת רבי הרי הוא כנכנס שלא ברשות עד שיקבל עליו לשמור בהדיא והלכה כרבי:
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו בעל הבית פטור נגח זה שורו של בעל הבית חייב:
נפל שורו זה לבורו של בעל הבית והבאיש את מימיו ר"ל מים המכונסים חייב לשלם את המים ופרשו בגמרא דוקא שהבאיש מגופו כגון שהיה מלוכלך בטיט ובצואה ונמצא כאלו הזיק הפושע בידים אבל אם לא היה מלוכלך אלא שאחר שעה סרחה והבאישה מחמת ריחה פטור לגמרי שגרמא בעלמא הוא ואף מגופו דוקא שהזיק לדעתו בשעת נפילה הא לאחר נפילה נעשה השור בור והמים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים:
היה אביו או בנו בתוכו ונהרג בחבטת השור משלם את הכופר ופרשו בגמרא כגון שראה עשבים בבור ונפל מחמת עשבים שזהו דרכו וזהו הלוך והרי הוא רגל בחצר הניזק וכבר בארנו שרגל בחצר הניזק משלם כופר אף בפעם ראשונה ואין כאן מיתה לשור שכגון זה שלא בכונה הוא הואיל ומחמת הירקות הוא מפיל עצמו אבל אם נפל שלא בראיית ירקות הרי זה שנוי והרי הוא קרן ולא ישלם כופר עד שיעשה מועד ר"ל שיהא מועד ליפול על בני אדם בבורות וכשהוא מועד משלם את הכופר והוא במיתה וכן הלכה:
ר' אומר בכלם ר"ל בשלשת המשניות שהזכיר אינו נקרא רשות לענין קבלת שמירה עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור כמו שבארנו והלכה כדבריו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
הקדר שהכניס קדירותיו כו' טעמא דשלא ברשות דחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל בחצר הא ברשות פטור ולא אמרינן מסתמא קביל עליה בעל קדירות לנטורי בהמתו דבעל החצר. מני ר' היא. הנה יש לתמוה מה זה שהוא מקשה התלמוד מבעל קדירות ובעל החצר בעל החצר קביל עלי' נטירותא דקדירות משום דאמר ליה עייל ואנן מפרשינן דעייל ואינטור קאמר ליה אבל בעל קדירות דלא א"ל כלום אמאי בעי לקבול עליה נטירותא דבהמתו דבעל החצר איהו לא אמר ליה אלא עיילנא ובעל החצר אמר ליה עול ומשום דאמר עיילנא מקבל עליה נטירותא בתימה ומה ראה רבי זירא להידחק ולהעמידה כתנאי. ונ"ל לתרץ דהא דאיתקש' תלמודא ורבי זירא נמי דאמר תברא ולא אוקמי כרבא משו' דדייק לישני דמתני' דקתני ושיברתן בהמתו של בעל הבית והתם קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב מפני ששיברתן בהמתו של בעל הבית. אבל אם נשברו מאליהן ברוח אין בעל החצר חייב ואע"פ שהכניס ברשות דאע"ג דאמרינן מסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש אנא אינטור תורי דלא יזיק קדירותיו. אבל אם ינזקו קדירותיך מעלמא או מאליהן ברוח לא קיבל עליה שמירתן דלא משמע ואינטור שאשמור קדירותיך ואתה תלך לך אלא שאשמור שורי שלא יזיקך אבל אתה תעמוד על שלך שלא ינזק מאליהן. וכיון שבעל הקדירות צריך לשמור קדירותיו סתמא דמילתא כי היכי דבעל החצר קביל עליה נטירותא דתורי שלא יזיק קדירותיו הכי נמי בעל הקדירות קביל עליה נטירותא דקדירותיו שישמרם שלא תינזק בהם בהמתו של בעל הבית שאע"פ שהרשהו להכניסם כך הרשהו שיעמוד עליהם וישמור את שלו שלא ינזקו ברוח ואע"פ שלא קבל עליו בעל הקדירות שמירת בהמתו של בעל הבית בפירוש מסתמא קביל עליה נטירותא כמה שבעל החצר מקבל עליו שמירת במהתו מסתמא דלא יהא אלא שותפא שוויה בהדי' בהאי חצר וכיון דשותפא שויה כמו שזה חייב בנזקי זה כך זה חייב בנזקי זה. ואליבא דרבנן דאמרי מסתמא קביל עליה שמירת בהמתו של בעל החצר ואליבא דר' דאמר מסתמא לא מקבל עליה נטירותא גם בעל החצר נמי לא יתחייב בנזקי הקדירות וא"כ מתניתין דקתני ואם הוזקה בהן בהמתו של בעה"ב חייב ודייקי' טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור בודאי דלא אתיא אלא כר' דאמר מסתמא לא קביל עליה נטירותא שאינך יכול לחלק בין בעל החצר ובין בעל הקדירות כלל. כיון שהוא צריך לשמור בקדיורתיו שאם בעל החצר קבל עליו שמירת בהמתו מסתמא שלא תזיק את הקדירות כך גם בעל הקדיות קיבל עליו שמירת קדירותיו מסתמא שלא תינזק בהם בהמתו של בעל חצר. ואם בעל הקדירות לא קיבל עליו מסתמא שמירת קדירותיו גם בעל החצר לא קיבל עליו מסתמא שמירת שורו לכן אמרה תלמודא ר' היא ור' זירא אמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. אבל רבא סבר דמתניתין דקתני ושיברתן בהמתו של בעה"ב לא דווקא אלא אורחא דמילתא קתני א"נ רבותא נקט שאע"פ ששיברתן בהמתו פטור. כיון שהכניס שלא ברשות וה"ה שאפילו אם נשברו ברוח נמי חייב בעל החצר כשהכניס ברשות דהאי דאמרינן דמסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש ואינטור קדירותיך וא"צ בעל הקדירות כלל לעמוד עליהן ולשומרם שכיון שברשות הכניסו הכא משמע מסתמא שכל שמירתן קביל עליה וא"צ לעמוד עליהם כלל. וכיון שאינו צריך לעמוד עליהם איך יתחייב אם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית שכל שמירת הקדירות היא מוטלת על בעל החצר. הלכך כולה מתניתן רבנן היא ולא קשיא מידי:
אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה וכו'. וא"ת והא אמרינן לעיל כחש בשעת העמדה בדין שהמזיק נפסד בכחש כפי חלקו והכי נמי אין לך כחש גדול כי ליתא לפרה ויפסיד המזיק כפי הלקו ואמאי משתלם כל החצי נזק מולד. וי"ל דלעיל איירינן לרבי עקיבא דאית ליה שותפי נינהו והכא איירינן לרבי ישמעאל. והר"מ פירש דשפיר מיירי לרבי עקיבא וכגון דאשכח ולד וקם בדמי פרה ששוה עתה הולד ככל הפרה ולא מפסיד מזיק מידי במאי דליתא לפרה כמו שהולד היה בשעת נגיחה. טעמא דלא ידעינן אם היח ולד וכו'. פירוש מדקאמר משתלם רביע מולד מספק אלמא דאי ידעינן דנגח ולד משלם כוליה פלגא דאם לא כן לא היה לו לשלם אלא אחד משמינית כפי חלקו. תלמידי הר"פ ז"ל.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אלא אמר רבא לעולם וכו'. כלומר דוקא ואליבא דרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הילכך לרבי ישמעאל כיון דפרה וולד דחד נינהו וקיימא לן דבעלי חובות נינהו ופרה וולד חד גופא הוא לא סגיא דלא משתלם חצי נזק כוליה מן הפרה ואפילו ליתיה לולד דלרבי ישמעאל מהאי דמשכח דמשתאר משתלם וגבי חוביה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד מן הספק אבל אי פשיטא לן וכו' משתלם וכו' ואף על גב דליתא לפרה אליבא דרבי ישמעאל. רבא לטעמיה וכו' פירוש שמעתא דרבא לכולי עלמא היא בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא והכי קאמר פרה שהזיקה גובה מולדה שהוא כאחד מאיבריה לגמרי לרבי ישמעאל כדאית ליה ולרבי עקיבא כדאית ליה. מאי טעמא גופה היא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שאי אפשר לו אלא עמה. תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה אלא לפי חשבון לפי מה שסייעה הביצה בנזק כאלו היא הזיקה בפני עצמה מאי טעמא פרשא בעלמא היא שאין צריך לה כלל מכיון שנגמרה אלא הרי היא כאבן בתוך גופה. ולא שייכא הא דרבא כההיא דאמרינן בעלמא עובר אי ירך אמו הוא או לא ולאו כמאי דאמרינן בביצת טרפה ונבלה אי מותרת אי לא כדמוכח במאי דפרישנא. עד כאן. וכן פירש הראב"ד ז"ל עיין בלשונו הכתוב לעיל.
מאי טעמא פרשא בעלמא היא. הא אמרינן באלו טרפות גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד לטרפה וכו' ככתוב בתוספות עוד דתנן במסכת עדיות דבית הלל אוסרים. ואם תאמר ומאי שנא דלענין איסור בשר בחלב שרינן בפרק קמא דביצה דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר וכו'. ותירץ בה"ג משום דאיסור בשר בחלב דרבנן וכו' ככתוב בתוספות בפרק קמא דחולין נ"ח א'. ובטומאה אף על פי שהיא דאורייתא אין סברא להחמיר יותר מבשר בחלב ולכך מדמה התלמוד טומאה לבשר בחלב דאפושי טומאה לא מפשינן להחמיר בה לענין טומאת נבלה כל ענין איסור. מכל מקום יש להחמיר בטומאה ובבשר בחלב דהוי דרבנן וכי קאמר אביי בלישנא קמא ודילמא לא הוה בעי למימר דכי היכי דלא החמירו בה בטומאת נבלה כבאיסור נבלה משום טומאה לא מפשינן ומהאי טעמא נמי לא החמירו בה אפילו בבשר עוף בחלב הוי דרבנן. ומיהו קשה לר"י על דברי הלכות גדולות וכו' ככתוב בתוספות שם. ורבינו תם מפרש דביצת שחוטה בחלב אפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא כיון שהביצה יצאה משחוטה אין דבר מגונה אם נתירנה בחלב כמו שהיה מגונה הדבר אם היינו מתירים ביצת נבלה שיצתה מן האיסור. ויש מפרשים טעם אחר דבאיסור נבלה החמירו בה גזרה אטו ביצת טרפה שהיא אסורה מן הדין לפי שהיא גדלה באיסור אף על פי שהיא גמורה וילדה אבל ענין טומאת נבלה ולענין איסור בשר בחלב לא שייך למגזר מידי משום ביצת טרפה ולכך אין להחמיר שם כבאיסור ביצת נבלה. וא"ת מכל מקום היכי שרו רבנן ביצים המעורות בגידין לאכול בחלב ואמאי טהור האוכל מנבלת העוף טהור מן השלל של ביצים והא היכא דמחברא בגופה חשבינן כגופה. ויש לומר דטעמא דמחברא בגופה דמסיק כחולין מדרבנן הוא. וא"ת והא במסכת ביצה משמע דביצת טרפה דאורייתא גבי הא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת וכו' וספקא אסור דקאמרי בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לרב יוסף ורב יצחק דקאמרי גזרה דרבנן ספיקא דרבנן היא ומשני סיפא אתאן לספק טרפה ואי הוי ביצת טרפה דרבנן אכתי תקשי ליה ספיקא דרבנן היא. וי"ל דהא דחשיב לה ספיקא דאורייתא היינו לרבי יעקב דאסר מעורות בגידים מדאורייתא אסר להו לרב יוסף דמוקמי בשלל של ביצים טהור כרבנן ולא כאביי דאפילו רבי עקיבא לא אסר לאביי אלא מדרבנן מדקאמר ליה אביי לרב יוסף ע"כ לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין איסור אבל לענין טומאה לא. אי נמי יש לומר דאפילו לרבנן אתי שפיר והכי קאמר סיפא אתאן לספק טרפה דכיון דאיסור טרפה דאורייתא החמירו רבנן אפילו בספקה אבל לרב יוסף ולרב יצחק דאמרי ביצה שנולדה ביום טוב גזרה דרבנן היא ליכא למימר הכי דאינהו גזרי אטו פירות הנושרין ומשקין שזבו והנהו נמי לא אסרי אלא מדרבנן. וכהאי גוונא אשכחן בסוף הערל דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא לא אמרינן עיגול בעיגולים עולה אף על גב דטומאת תאנים דרבנן. ומיהו למאי דגרסינן במסכת ביצה ומצא בה ביצים גמורות לא צריכינן למימר דטעמא דאגידה בגופה דבחולין הוי דרבנן אלא ביצת טרפה דאורייתא היא אפילו לרבנן אותם שאינן גמורות. ואם תאמר והלא הגמורות לעולם לא יהיו מעורות בגידין אפילו אותן שהן בקליפה רכה. יש לומר דלא כגמורות בקליפה קאמר אלא כדפירש התם בקונטרס וכו' ככתוב בתוספות במסכת ביצה ז' א'. וההיא דמן שלל הביצים נמי טהור בגמורות איירי אבל שאינם גמורות כלל כגון הקטנות שלא נגמר אפילו החלמון עדיין הנהו בכלל אשכול נינהו בין ללישנא קמא בין לאיכא דאמרי ואפילו לרבנן אסירי מדאורייתא אלא דגמורות ומעורות ללישנא קמא הוו בכלל שלל ולאיכא דאמרי הוו בכלל אשכול לרב יוסף וכל שכן הקטנות ואותן שאינן מעורות ואינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק הוו בכלל שלל לרב יוסף ולאביי הוו אשכול גופיה וקטנות שאינן גמורות מצינו למימר דהנהו נמי בכלל אשכול נינהו או שמא באשכול גופיה איצטריך למימר דהוי כבשר משום דאיכא אינשי דלא אכלי אבל בביצים הקטנות לא הוצרכה הברייתא לומר שהן כבשר וכיון דאינן גמורות ולאכילה נמי חזו שפיר לכל אינשי פשיטא דכבשר חשיבי ושלל הוי בצים גמורות המעורות באשכול בין מעורות יפה בין קרובות לינתק. ואתיא ברייתא כרבנן אליבא דאביי או שמא סובר דאתיא ככולי עלמא ושלל גמורות שאין מעורות וקרובות לינתק אבל במעורות יפה לא דברה הברייתא כלום לפי שנחלקו בהם רבנן ורבי יעקב ובפלוגתא לא קא מיירי. ומיהו קשה לפי גירסא זו דלשון גמורות משמע גמורות ממש בקליפה בההיא ברייתא דקתני התם לעיל השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב. ועוד לאיכא דאמרי דפריך אביי ממאי דהאי אשכול הנך ביצים דמעורות באשכול דילמא מאשכול גופיה לימא דאשכול הם ביצים קטנות שאינן גמורות המעורות באשכול. ומיהו לפי מה שפירשתי דבאותם לא היה שום חידוש להשמיענו שהם כבשר ניחא. והריב"ם לא גריס גמורות ומפרש דרבנן שרו בחלב בין גמורות בין שאינן גמורות אפילו הקטנות ולפי דבריו ודאי טעמא דאגידא בגופה כגופה דמיא דקאמר בחולין לאו דאורייתא דאם כן לענין בשר בחלב מחשב נמי כגופה ואפילו לפי אותו טעם שפירשתי דמשום שגדלה באיסור מסתברא לענין טרפות טפי שייך להזכיר טעם מדאורייתא דהא בחולין לא קאמר האי טעמא אלא דאגידא בגופה ואגידא בגופה אינו מעלה ומוריד כלום לרבנן. והשתא ללישנא קמא הוי שלל ביצים המעורות בין גדולים בין קטנים ואשכול הויא אשכול גופיה. ומיהו גם לפירושו קשה ללישנא קמא דמי דחקו אביי לחלק בין איסורא לממונא לימא הכי ממאי דהאי שלל בהנך ביצים המעורות יפה דילמא באותן שאינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק כדמפרשינן ליה ללישנא בתרא אליבא דרב יוסף. אלא על כרחך צריך לומר דאביי היה משיב כל שעה לפי דברי רב יוסף ואינו רוצה לחלוק עליו במשמעות שלל ואשכול ולפיכך לא היה יכול לדחות כן ואם כן אפילו גרסינן נמי גמורות ניחא שלא היה אביי יכול לדחות דברי רב יוסף בענין אחר בלישנא בתרא כיון שהיה משיב לפי דבריו דרב יוסף היה סובר דאי אשכול קרוי הנך ביצים דמעורות באשכול יש במשמעותו בין גדולות בין קטנות אבל השתא כשאומר דילמא מאי אשכול אשכול גופיה אינו חולק במשמעות אשכול על רב יוסף שגם רב יוסף מודה שיותר שייך שם לאשכול גופיה מעל הביצים. ולא דחק רב יוסף לשנות אשכול ממשמעותיה אלא משום שהיה קשה לו מאשכול גופיה מאי למימרא. ורבינו שמואל מפרש ביצים גמורות מסוימות לגמרי בקליפה החיצונה הקשה מותרות לאכלן בחלב דהשתא לאו בשר בחלב נינהו הא מקמי הכי אף על פי שיש חלמון מבחוץ אסורות הואיל ואין קליפה קשה. וכן משמע לשון גמורות בכל ההלכה וכן עיקר לפרש ולחומרא. רבי יעקב אומר וכו' אדיוקא דרבנן דאסרו מקמי שנגמרו קאי רבי יעקב ואתא למימר המעורות דהיינו כל זמן שאין בהן לובן אסורות אבל בתר הכי מותרות דהיינו כשהיא באה בתוך השליא יש בה חלבון וחלמון אף על פי שאין קליפתן קשה מותרות. מאן תנא מן השלל של ביצים טהור דלא חשיב בשר אמר רב יוסף דלא כרבי יעקב דחשיב ליה בשר כשמעורות בגידים דהיינו של ביצים ואשכול דברייתא דמעורין בה הביצים. והשתא אי מוקמינן הך ברייתא כרבנן יש חילוק כשנעשו ביצים בלובן הוו בשר כל זמן שלא נתכסית הקליפה ולא נגמרה וכשהן בשלל מעורות בגידים דלא הוו לא ביצים ולא בשר מותרות לאכלן בחלב משום תורת פירשא בעלמא כדקתני מן השלל של ביצים טהור. ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא אמר רב יוסף רבי יעקב היא להאי לישנא דקרי אשכול למעורות ומטמא להו צריך לפרש שלל של ביצים דמתניתין דקתני טהור ביצים הדקות מאוד ומחוברות יחד דהוי כפירשא בעלמא וטהורין אבל משגדלו כל כך שנגדלו ותלויין באשכול הוו בשר וטמאים ורבי יעקב הוא דקרי למעורות בגידים דהיינו אשכול ומשתצא מתורת אשכול ונכנסה בשליא והלבינה בלובן תטהר מלטמא בתורת ביצת עוף טהור דלא מיקריא נבלה כרבי יעקב דלא חשיב בשר אלא המעורות אבל לרבנן דחשיבי להו בשר עד שתגמר בקליפה קשה לא מתוקמא מתניתין דהא אשכול קתני דמשמע ולא ביצים שיש בהן לובן שבשליא ואלו לרבנן כלן טמאים כל זמן שאינן גמורות דדוקא ביצים גמורות שרו הילכך רבי יעקב היא ולא רבנן. תוספות שאנץ.
ולענין פסק כתב הרא"ה ז"ל לית הילכתא כמתניתין דכולה כסומכוס אלא כרבנן דפליגי עליה וקיימא לן נמי כי הא שמעתא דרבא דלכולי עלמא אמרה למילתיה כדפרישנא. ע"כ.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל תרנגולת שהזיקה ואחר כך הטילה ביצתה אינה גובה מביצתה כלל אפילו היה הביצה לאחד והתרנגולת לאחר אין בעל הביצה מסייע כלום שאין זה בשר אלא פירשא בעלמא ואין לה שום חיות כדי להחשב מכלל אבריה לענין זה. אף על פי שלענין איסור והיתר אמרו בהיפך שולד טרפה מותר וביצת טרפה אסורה. טעם הדבר שלענין איסור ביצה אגידא בגופה מה שאין כן בולד אבל בזו ולד מסייע להזיק ומאחר שהנזק נעשה כאחד אף הם נחשבין כגוף אחד אבל ביצה אינה מסייעה בכך. ודבר זה בתרנגולת הצריכה להעדאה שבתמותה אין נזקיה משתלמין אלא מגופה כגון דליל קשור בתרנגולת ואדויה אדויי על הדרכים שביארנו בפרק ב' שאם היתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה הרי חצי נזק שבה כדין צרורות ומשתלם מן העלייה. הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת ואף מן העלייה משתלם וכל שכן בביצתה. ומכל מקום לענין אם הביצה לאחד והתרנגולת לאחר פטור בעל הביצה אף במועדת. ע"כ.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה. ונראה לומר דאף על גב דפרה דחד ועובר דחד כיון דהשתא חד גופא נינהו דעובר ירך אמו הוא משתלם הניזק חצי נזק מגופה של פרה ומולדה אף על פי שאין הולד מספיק לרביע נזק. תרנגולת טעונה ביצים שהזיקה אין גובין מביצתה ודוקא ביצה שהיתה גמורה במעיה בשעה שהזיקה אבל אם טענה אחר כך ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפילו מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפיים אחר שהזיקה. וטעמא דביצה משום שפירשא בעלמא היא ולא מסייע בנזקא כלל. ואף על גב דאמרינן בעלמא ביצת טרפה אסורה התם הוא משום דביצתה דאיטרפא הוה טעונה ומאיסורא קא ינקי ביעי עד דגמרי ואף על גב דקיימא לן דטרפה אינה יולדת מטען הוא דלא טענה אבל מאי דאטעינא מקמי דאטרפה אשבוחי משבחא וגמרה להו וילדה. ע"כ.
אמר רבא אין שמין בשור שנגח את הפרה המעוברת לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה. פרה מעוברת כמה שוה יותר משאינה מעוברת. וכן אתה מוצא בקוטע ידו של חבירו רואין אותו כאילו הוא שלם ואומדין כמה בין השלם לחסר ואין אומדין זה החסר כמה היה שוה יותר אם היה שלם לפי שכשרואין אותו החסרון הוא גדול בעיניהם. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל אין שמין את הפרה לבד והולד לבד אלא שמין כמה היתה שוה הפרה כשהיתה מעוברת מנה וכשאינה מעוברת כמה שוה שמונים נמצאת שומת הפרה שמונים ושומת הולד עשרים ומשלם ארבעים לפרה ועשרה לולד ואלו היינו שמין הולד כאלו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשיו לפנינו מת היה שוה יותר מעשרים והיתה פסידא לזה למזיק ואף על פי שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מכל מקום הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ולכך שמין לולד על גבי פרה שאין אדם נותן בוולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאלו יצאו. אף בקוטע ידו של חבירו הדין כן שאין שמין את היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ושיחתכו ידו של עבד כזה שאין לבו של אדם נמלך לעשות אלא אם כן בדמים מרובים אלא שמין כמה שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחילה. ע"כ.
וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו. הוא הדין דמצי למימר בקוטע ידו של חבירו דהכי שיימינן בפרק החובל אלא משום דאיירי הכא לענין ממונו של אדם. ועוד דיד חבירו הוי נמי בכלל יד עבדו כדאמרינן התם בפרק החובל שמין אותו כעבד הנמכר בשוק וכו'. ממורי שיחיה. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו וכו'. מתוך פירוש רש"י משמע דמאי דתנן לקמן במתניתין ששמין אותה כמה היתה יפה וכו' דהיינו שומת דמי ולדות. דפירש לקמן גבי מאי דאמרינן הכי נמי קאמר כיצד משלם דמי וכו' שמין את האשה וכו' בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ושומא זו נותן לבעל והיינו דמי ולדות. ואם תאמר אמאי לא קאמר וכו' כמו שכתוב בתוספות ואמאי שבק רבא למיתני דומיא דפרה וולד ונקט במילי דעלמא. עוד כתבו בתוספות לאו משום דבכלל שומת האשה דמתניתין וכו' אלא הכי קאמר האי דמי ולדות שבח ולדות נמי דקאמר כלומר במשנה לא הזכיר כי אם דמי ולדות ובכלל שומא זו ישנן נמי שבח ולדות. תוספי הרא"ש ז"ל. עוד יש לומר כך כיצד משלם מהו חייב לשלם וכיצד דמי ולדות כמשמען שנישומן בפני עצמן חייב לשלם ושבח ולדות כמו כן חייב וכיצד שומתן שמין את האשה וכו' אבל אין צריך לפרש אלא כפשוטו כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות הכל מחובר יחד. ע"כ. ואחר כך מפרש האיך שמין על שבח ולדות. תוספות שאנץ.
עוד כתבו בתוספות אבל דמי ולדות אין צריך לפרשו ולא מסתבר למימר דסבר רבא דשמין ולדות בפני עצמן אלא רבא ארישא דמתניתין דפרה וולד קאי משום דשני גופין נינהו ואתא לפרושי דלא תימא דשמין לולד בפני עצמו דאם כן מפסיד מזיק ואסתייע למילתיה מקוטע יד עבד ושברה והוא הדין נמי לדמי ולדות. והא דלא אייתי ראיה ממתניתין משום דלא מפרשא בהדיא אשומת דמי ולדות דאפשר לפרשה בשבח ולדות ומיהו רבא סבירא ליה דשמין אגב אשה. הרא"ש ז"ל.
וכתב ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל וכן אתה מוצא בקוטע וכו'. כתוב בתוספות אין שמין דמי ולדות ושבח ולדות בפני עצמן. מפרש מהרא"ל דרוצה לומר אין שמין אותו אלא שומא אחת אגב האשה ולא שבח ולדות אגב האשה ודמי ולדות בפני עצמן דבפני עצמן ממש אין שייך בשבח ולדות דאי הוה שייך אם כן מאי טעמא לא קאמר וכן אתה מוצא בשבח ולדות. עוד כתבו בתוספות וכן משמע דמתניתין לא איירי וכו'. הקשה מהרא"ל דילמא מתניתין איירי כרבנן ורבן שמעון בן גמליאל אשבח ולדות לחוד. וי"ל מדפליג בסתם משמע דאכולה פליג. וכי האי גוונא פירש ר"י סוף פרק חלון. ע"כ.
ואי דינא הוא לכחוש מזיק. וא"ת ומאי איריא דפריך ליה הכא גבי מתניתין דהביא רבא שמביא לקמן גבי קוטע ידו הוי ליה למפרך. וי"ל דהתם ניחא שפיר משום דחד גופא הוא וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.
נפחא רב פפא אמר לבעל הפרה ולא דמי לשבח ולדות של גוף האשה שהוא כולו לבעל לרבנן ולרבן שמעון בן גמליאל חולקין דשאני התם דאיכא קראי גזרת הכתוב היא אף על פי שולדות אינם צררי הילכך אין ללמוד משם למקום אחר. הרא"ש ז"ל.
והר"א מגרמישא ז"ל כתב וז"ל נפחא רב פפא אמר וכו'. כתוב בתוספות אף על גב דבשאר נזיקין גופה יש לה וכו' והיינו טעמא משום דאז שמין לפחת של חלושה מבריאה ובזה יש לה נפקותא אף על פי שלעולם לא תמכור אפילו בנפוחה מאי איכפת לה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שור שנגח פרה מעוברת ומתה והיתה פרה לאחד וולד לאחר כששמין את הפרה ומגיעין לשומת מה שהיא יפה מחמת שומנה והוא הנקרא בלשון תלמוד פיטמא לבעל פרה הוא שהרי נבלע הוא באיבריה ואף על פי שעיבורה גורם לה שהרי בלא עיבור באה גם כן כמה פעמים לידי שומן ועובי. ועוד שהרי גוף הולד אינו מסייע לכך אף על פי שאפשר שהעיבור מסייע לכך אבל מה שהיא יפה מחמת נפחא שהיא נראית בעלת אברים ועורה מתפשט ומתגדל לסיבת הנפח חולקין שהרי אף גוף הולד אינו מסייע לכך. ע"כ.
מתניתין הקדר שהכניס קדרותיו וכו'. פירוש שלא ברשות כגון שאמר לו בעל החצר אל תכניסם והכניסם לפיכך חייב בעל הקדרות בנזקי בהמות של בעל החצר. רבינו חננאל ז"ל.
ואם הוזק בהם בעל פירות הא דהדר ותנא הא דאשמועינן דדוקא הוזק בהם שמשמע שהוחלק אבל הוזק מתוך אכילתה פטור וכו'. ולמאן דאמר איפכא בגמרא לאשמועינן נמי היא גופה דלא אמרינן היה לה שלא תאכל. הרא"ה ז"ל.
נגח הוא שורו של בעל הבית וכו'. תנא הא לאשמועינן דטעמא משום דהוי שלא ברשות הא היכא דהוי ברשות אפילו נגח הוא שורו של בעל הבית דמזיקו בידים פטור. הרא"ה ז"ל.
והתוספות כתבו דלא זו אף זו וכו'. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל נראה דגם בבא דרישא צריכי משום רבותא דרבי. ע"כ.
בד"ה וכן אתה מוצא כו' ומתני' לא איירי כלל בשומת הולד אלא בשומת שבח וולדות כו' עכ"ל ולא תקשי להו דא"כ אמאי לא קאמר נמי וכן אתה מוצא בשומת שבח וולדות דלא שייך בשבח וולדות שומא אחרת בפני עצמה וק"ל:
בד"ה הקדר שהכניס כו' ה"א ברשות חייב לפי שנוחות לישבר ובסתמא קביל כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי קא קשיא ליה לתלמודא בבבא דקדירות מדיוקא דרישא אסיפא דאימא דבעל חצר ודאי מסתמא מקבל נטירותא מה"ט דקדירות נוחות לישבר וכן בפירות נוחות להתקלקל אבל בעל קדירות ופירות אינו מקבל נטירותא על שורו של ב"ה ואפשר שסמך תלמודא אבבא שלישית דהכניס שורו לחצר של ב"ה כו' דהתם הוה סברא דזה מקבל נטירותא כמו זה ודו"ק:
תוס' בד"ה מ"ט כו' דברי הכל דהא רבא גופיה כו' כצ"ל:
בד"ה מ"ט פירשא בעלמא היא והא דאמר כו' אע"פ שהיא גמורה נ"ב קאי אביצת נבילה וק"ל:
בד"ה וכן אתה כו' שבח ולדות הוא לאו משום דבכלל כו' נ"ב פירוש אף שבח ולדות בעי ליה למימר כן פירש רש"י ומ"ה צריכין התוספות לומר לאו משום כו' ודו"ק:
גמרא טעמא דלא ידעינן כו' רבא לטעמיה כו'. קשה מנ"ל לטעמיה כו' דלמא פי' רביע נזקו ואין משלם כלום בשביל הפרה (אלא) [וא"ל] דא"כ קשה [כמו] על אביי [כמו שכתב למעלה בד"ה רביע נזק] א"כ למה ליה טעמא דלא ידעינן כו' לדייק כפשוטו דאי לאו ירך אמו למה משלם כלום בשביל הפרה אטו שני שוורים כו' כמ"ש התוס' בד"ה מ"ט אטו שני כו' [אע"כ צריך לפרש] רביע נזקו [והא דלא תני נזקו] כיון דחצי נזק ניחא תני איידי רביע לאפוקי לאביי וכו' [א"כ מנ"ל לטעמיה כו']:
תד"ה ליתא לפרה לא אתיא מתני' כר"ע כו' אם כחש המזיק כו'. פשוט דכוונתם דלר"ע ה"ה כי ליתא לפרה דהיינו שנאבדה הוה ההיזק דהוא דמי הפרה לתרוייהו וא"כ אפי' היה בודאי שנגחה ואח"כ ילדה ה"ל להפסיד מן חצי נזקו כפי ערך חלקו בהפרה והמותר יגבה מן הולד. ועתה שספק דלמא ל"ל בולד כלום לא יטול אלא חצי המותר והתוי"ט נראה שלא הבין כן בדבריהם ותמוה:
תד"ה מ"ט גופה אטו ב' שוורים תמים שהזיקו כו' מי הוה משלם חלקו וחלק חברו. ולכאורה אליבא דר"נ דאמרי' (לקמן נג ב) בשור ושור פהמ"ק שנגחו כיון דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ה"נ כיון דליכא לאשתלומי מהאי דנאבד משתלם כוליה ח"נ מהאי אבל נראה דדעתם כהוי"ח שבשו"ע סי' ת"י סל"ז דדוקא היכא דחבירו אינו חייב מדינא הוא דס"ל לר"נ כיון דליכא כו' אבל בחייב מדינא אלא שברח או שאין לו לא וגדולה מזו חלקו לעיל בד"ה גלית אדעתך ע"ש אבל לפי הדעה הראשונה שם וכ"נ דעת הנ"י לעיל בס"פ המניח גם בזה משתלם כוליה מהאי ונראה דזוהי גם דעת ר"ת בתוס' (סנהדרין פ ב) ד"ה עובר ומוצל מקושיית התוספות שם עליו בסה"ד מהך דהכא ולזה כוון הר"ן ג"כ בפ' א"ט גבי ולד טרפה ודלא כשעה"מ בפ"ב מהל' גנבה שנדחק בדבריו ע"ש:
תד"ה מ"ט פירשא דמאתמול גמרה לה. כ"ה בריש ביצה:
רש"י ד"ה המזיק. קצץ כו' אלא שמין ב"ס כו'. וכן (לקמן בגמ' נח ב) גבי ההוא גברא דקץ קשבא פסק ר"נ בששים וכן מסיק אביי שם ובסוף הסוגיא בדקלא דארמאה ודלא כרבא דרצה לחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו. ולכאורה טעמא בעי דהלא ובער בשדה אחר דמיניה ילפינן דשמין ע"ג שדה לא כתיב אלא בנזקי בהמה ואיך נלמוד קולא מבהמה מזקת לאדם המזיק שיש בו חומר שחייב בד' דברים עיין לעיל (ד) וז"ל התוס' (רד"ז) דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שילוח בעירו וי"ל דכולהו אבות ילפינן מתחת נתינה כו' לעיל (ה) ומש"כ התוס' (ו ב) בד"ה שור רעהו דלא נתקבלה הג"ש אלא לענין תשלומי מיטב ל"ד אלא דר"ל לענין איכות התשלומין ולאפוקי פרטיהם בעיקר חיובייהו וכדמסקי וכ"מ מלשונם (בכתובות לב ב) ד"ה אלא ע"ש ועמש"כ לקמן בר"פ החובל:
במשנה ושברתן. כצ"ל [וכ"ה ברי״ף ורא"ש]:
תוס' ד"ה מאי טעמא גופה היא וכו' בסה"ד אלא משום דבעי לאוקמי. כעין זה לעיל דף מא ע"ב בתוס' ד"ה נפקא:
בתוספות בד"ה ליתא לפרה וכו' לדברי רבא לא אתיא מתני' כר"ע כו' עכ"ל. לכאורה נראה מלשון התוספות דדוקא אמתני' קשיא להו אבל דברי רבא גופא דבסמוך פרה שהזיקה אתיא אליבא דכ"ע דדוחק לומר שדברי רבא יהיו דלא כהלכתא וקשה דהא באמת על דברי רבא גופא יש להקשות כן וא"ל דרבא גופיה לא איירי כלל אי ליתא לפרה אלא איירי ששניהם קיימים והחצי נזק הוא כנגד שניהם ומש"ה קאמר דגובה נמי מולדה הא ליתא דא"כ מאי קאמר רבא לטעמיה הא בכה"ג כ"ע מודו דגובה נמי מולדה ולא מטעמא דגופה היא אלא מטעמא דהיא וולדה נגחו ואביי נמי דאוקי למתני' בפרה דחד וולד דחד ע"כ נמי דס"ל דהיא וולדה נגחו וא"כ מאי איצטריך נמי רבא לומר מ"ט גופה היא ות"ל דהוא וולדה נגחו אע"כ דרבא דאמר מולדה היינו אי ליתא לפרה והיינו מטעמא דגופה היא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהוי דלא כהלכתא כיון דלר"ע היזק הפרה הוא ג"כ על הניזק ואמאי גובה כל הח"נ מולדה וכן קשה באמת על כל הפוסקים שכולם כאחד כתבו ההיא דרבא להלכה וכתבו להדיא דאפילו ליתא לפרה גובה כל הח"נ מולדה ופסקו נמי כר"ע דקאמר שותפים נינהו וא"כ קשה אהדדי. ונ"ל ליישב דהא דאמרינן בגמ' ובפוסקים אי ליתא לפרה אין הכוונה שנאבדה או מתה מאליה אלא כגון שנאבדה בפשיעת המזיק או ששחטה ואכל את בשרה וסד"א דמשלם מביתו ולא מגופו של הולד קמ"ל דגובה רביע נזק מגוף הולד דוקא משום ספק לסומכוס וכשנגח הולד בודאי גובה כל הח"נ מגוף הולד ולא מעלייה והיינו מטעמא דגופה היא וא"כ לפ"ז לא מקשו תוספ' מידי. אבל מלשון רש"י לא משמע כן ויש ליישב וצ"ע:
בד"ה הקדר וכו' הנך תלתא בבי צריכי כו' אבל בהמה לא עכ"ל. ואין להקשות ליתני בהמה לחוד וכ"ש הנך די"ל דה"א בהא פליג רבי ואמר דבסתמא לא קבל נטירותא אבל בקדירות אפי' רבי מודה קמ"ל דבכולהו פליגי ופירות נמי איצטריך לאשמעינן דפליג רבי דסד"א דוקא בהנך דלאו אורחא אבל אכילת פירות בבהמה אורחא הוא וסד"א דבסתמא קביל נטירותא אפילו לרבי קמ"ל דבכולהו פליגי ומה שכתבו התוספות לא זו אף זו לרווחא דמילתא:
סימן כ"ט
סוגיא דעובר ירך אמו. ויתבאר בע"ה הרבה חילוקים ויבאר סוגיא דתמורה כ"ה אם שיירו משויר. ויחקור אי עובר הוי דבר שבא לעולם:
דף מז גמרא אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופא היא. ועיין בתוס' דהטעם משום דעובר ירך אמו הוא. והנה הרמב"ם פסק כן דפרה שהזיקה גובה מולדה הרי דהרמב"ם פוסק דעובר ירך אמו הוא. והנה בתמורה (דף כ"ה) אמרינן אמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר מ"ט קא סבר ר' יוחנן אם שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו הוא דהוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר הרי דאם נפסוק עובר ירך אמו הוי ולד חטאת ולמיתה אזל. א"כ הרמב"ם דפסק כרבא דעובר ירך אמו איך פסק (בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין). רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. הא מגמ' משמע דאם נימא עובר ירך אמו. אין מתכפר בולדה. והנה הלח"מ שם הקשה על דברי הרמב"ם. דבגמ' שם אמרינן מתיב ר' אליעזר היא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד שלמים. ואי ס"ד שיורי משייר הרי זה ולד שלמים. הרי זו שלמים בעי מיתבא אמר רב טבלא בר מינה דההיא הא אמר רב לתנא תני הרי זו שלמים. וא"כ איך כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות היא שלמים וולדה עולה הרי ולדה שלמים. הרי הו"ל לומר זו שלמים אכן קושיא זו אינני מבין דבגמ' לא פריך אלא מהא דקתני ולד שלמים. דולד שלמים משמע דאינו שלמים אלא מדין ולד שלמים היינו מלתא דאמה. ע"ז פריך כיון דשיירו משויר. א"כ היא שלמים משום לתא דידה שהרי הקדישה לשלמים אם נימא דעובר לאו ירך אמו וחל עלי' קדושה בפני עצמה. ועיקר קשיא לי' לשון ולד שלמים. אבל הרמב"ם דקדק בלשונו הרי ולדה שלמים ולא נקט בלשונו ולד שלמים. אלא ולדה שלמים. וא"כ לא מטעם לתא דהאם רק מטעם דהיא עצמה שלמים. אבל הקושיא השני' שהקשה הלח"מ איך פסק הרמב"ם כר' יוחנן דאם שיירו משוייר. הא בגמ' אמרינן תיובתא דר' יוחנן מברייתא דהאומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין. אם היתה עוברה זכתה לו. ואי אמרת עובר לאו ירך אמו אמאי זכתה לו והא תניא נראין הדברים שעבד מקבל גט מיד רבו של חבירו ולא מיד רבו שלו ואסיקנא בתיובתא. ואיך פסק הרמב"ם כר' יוחנן. היא קושיא. ומה שתירץ הלח"מ משום דבתר הכי אמרו אם שיירו משוייר תנאי א"כ לא קשה על ר' יוחנן דברייתא אתיא כר' יוסי הגלילי דס"ל אם שיירו אינו משויר והרמב"ם יפסוק כרבנן. הנה הלח"מ בעצמו בהלכות עבדים (פ"ז ה"ה) הקשה. דא"כ הי' ליה להרמב"ם לפסוק דאם אמר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום מפני שעובר לאו ירך אמו. והוי מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלו. והרמב"ם כתב דהוי כמשחרר חצי'. הרי דאילולי הטעם הזה הי' מועיל השחרור וקשה דידי' אדידי'. ועיין שם עוד דדברי הרמב"ם בעצמם תמוהים שם. שכתב הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין. הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום שזה כמשחרר חצי'. והקשה הראב"ד ז"ל קשיא רישא לסיפא סיפא אמר דעובר ירך אמו א"כ רישא אמאי דבריו קיימין. אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא. וסיפא לא אמר כלום משום דלא בא לעולם. או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ"ל הראב"ד. והנה יש בכלל דברי הראב"ד שתי קושיות על הרמב"ם חדא דסתר רישא לסיפא. ועוד כיון דהרמב"ם פסק המזכה לעובר לא קנה הרי דעובר הוי דבר שלא בא לעולם. א"כ למה ליה טעם דמשו"ה אם אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום משום דהוי ליה כמשחרר חצי' תיפוק ליה דהוי דבר שלא בא לעולם. וגם בדין אי הוי עובר דבר שלא בא לעולם יש סתירה בדברי הרמב"ם. שהרמב"ם פסק המזכה לעובר לא קנה הרי דס"ל עובר הוי דבר שלא בא לעולם. ואילו בפ"ז מהלכות אישות (ה' ט"ז) כתב הרמב"ם האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת בזה לא אמר כלום ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה הרי זו מקודשת. ויראה שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתלד ע"י אבי' כדי שיכנוס אותה בקדושין שאין בה דופי עכ"ל הרמב"ם. הרי דס"ל להרמב"ם דאם הוכר העובר הוי דבר שבא לעולם. וכבר השיגו הראב"ד שם שהוא נגד סוגית הגמ' בקידושין דמשמע דלא נאמר הלכה דאם הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב"י דאמר, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולית הילכתא כותי' דאמרינן בקדושין (דף ס"ב) האומר לחבירו כו' יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין. פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיבואו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין. ואמרינן שם אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת דבי כיבשא. אבל בשחת דבי שקייא לא. ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא. כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כמאן. כשהוכר עוברה ודברי הכל. כלומר בין לרבה ובין לרב יוסף. ובתר הכי אמר אביי ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הרי דהוכר עוברה דמיא לשחת דלא קנה אלא למאן דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע. והרמב"ם דפסק בהלכות תרומות דלא כראב"י. דאף בשחת לא חייל תרומה עד שיביא שליש ויעשה אז תרומה. א"כ איך כתב דבהוכר עוברה מקודשת אחרי דבגמ' השוו הדינים להדדי:
וליישב כל זה נראה לי דהנה שם בתמורה אמרינן מתקיף לה רבא ממאי דטעמא דר' יוחנן אם שיירו משוייר דילמא היינו טעמא דר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש. אמר ליה רב המנונא ר' אלעזר תלמידו דר' יוחנן ויתיב לקמי' דר' יוחנן ולא אהדר ליה האי שינוייא ואת אמרת טעמא דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש. והקשה בתוס' ז"ל תימא דהכא משמע דאית ליה לר' יוחנן אין אדם מתכפר בשבח הקדש. ובפרק בתרא דכריתות כו' אלמא ס"ל דמתכפר וצריך לחלק בין שבח הקדש דתודה. לשבח הקדש דחטאת. והכא בחטאת עכ"ל התוס'. והנה התוס' הקשו וכתבו בלשון אפשר לחלק ולדידי הדבר צריך עיון. וקשה מאד דאיך רצה לומר. דמשו"ה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר הוא משום דאדם מתכפר בשבח הקדש. פירוש ואף אם נימא דעובר ירך אמו הוא. ואיך נוכל לומר כן. דבשלמא גבי תודה שייך שפיר לומר אדם מתכפר בשבח הקדש דהרי תודה שלמים. וולד תודה שלמים. ומשו"ה יש לשאול אם מתכפר בשבח הקדש או לא. אבל וולד חטאת דלאו חטאת היא. רק וולד חטאת ולמיתה אזל. איך יתכפר בשבח הקדש. בשלמא גבי תודה דולדה נמי קרב. שפיר שייך לומר דיתכפר. אבל ולד חטאת למיתה אזל. אם נימא דעובר ירך אמו הוא. דאז הולד אינו חטאת אלא וולד חטאת ולמיתה אזל. איך שייך לומר אדם מתכפר בשבח הקדש. ונראה לי דהנה התוס' בב"ק שם ד"ה מ"ט הקשו אהא דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה והלא רבא בעצמו קאמר בחולין השוחט את הטריפה ומצא בן ט' חי דמותר. ועיין שם תירוץ התוס'. ובחולין נ"ח אמרינן דאם נימא עובר ירך אמו. אף בעיברו ולבסוף נטרפו אסור אף להדיוט אם נימא עובר ירך אמו הוא. ונראה לי דהנה בעובר ירך אמו יש לומר שני פרושים. או דהעובר אינו כלל בעולם. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם משום דעובר ירך אמו היינו כיון דנפרש מהאם חל על העובר דיני האם. משום דכל היוצא ממנו הרי הוא כמוהו. והנה אם נאמר כן בודאי דולד טריפה יהי' אסור שהרי הוא יוצא מן הטריפה. וכל היוצא מן הדבר הרי הוא כמוהו ויש עוד לומר דעובר ישנו בעולם. אלא דכל זמן שהוא במעי אמו הרי הוא כאבר מן הבהמה כרגלה וכידה. דעובר ירך אמו וכגוף אמו הוא. ולפי"ז ניחא קושית התוס' דהנה ר' אליעזר דס"ל עיברה ולבסוף נטרפה אסור בודאי דס"ל עובר אינו בעולם ורק ביציאתו אז חל עליו דיני האם משום דכל היוצא ממנו הרי הוא כמוהו. אכן רבא דפסק עובר ירך אמו. אין הטעם משום דחל עליו דיני האם. רק דרבא ס"ל עובר אבר הבהמה הוא כל זמן שבמעי אמו הוא כידה וכרגלה. דמשו"ה אם הזיקה גובה מולדה משום דגופה הוא. ולפי"ז ניחא דהנה הא חזינן דאם נגחה בהמה בקרנה נאסרה כל הבהמה דהרי כן הדין דאם נגחה בקרנה כל הבהמה נעשה שור הנסקל. וכן הדין בנרבעה חל איסור הרביעה על כל אברי הבהמה. דכן הוא הדין אם נרבעה כל הבהמה נאסרה. ואם כן הולד שהוא ג"כ אבר הבהמה נאסר בכלל הבהמה. וזהו דקאמר רבא ולד הנוגח אסורה היא וולדה נגחו. ולד הנרבעת אסורה שהרי היא וולדה נרבעו שהרי העובר בכלל אברי הבהמה הוא. אבל הא דטריפה אסורה אין הטעם משום דאם יש לה אבר שנטרף. אז דין הוא דכל הבהמה אסורה. אין הטעם משום זה. אלא דבאמת כל הבהמה נעשית טריפה שהרי כשנטרף אבר שהנשמה תלוי' בו. תלוי בו חיות הבהמה. וכשיש נקב בהאבר הזה. הרי חסר חיותא דכל הבהמה וכולה נעשית טריפה. נמצא דאם יש לה אבר שהוא אינו נטרף עם הבהמה היינו שמאותו אבר לא חסר חיות לא נטרף עם הבהמה דבעינן שיהי' טריפה וזה לאו טריפה הוא. דטריפה הוא פירש שחסר חיותא. נמצא דעובר אף שהוא כאבר מן הבהמה. כיון דבטריפת הבהמה. לא נטרף העובר דלא חסר ממנו חיות לא נטרף העובר ומשו"ה בשוחט הטריפה ומצא בה עובר מותר:
ובאמת הדברים מבוארים בתוס' שם. אך ארוח לן שמעתא לתרץ הקושיא. איך פסק הרמב"ם דאם הפריש פרה מעוברת לחטאת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר משום דאם שיירו משוייר. והרי הרמב"ם פסק עובר ירך אמו שהרי פסק פרה שהזיקה גובה מולדה וגם וולד הנוגחת היא וולדה נגחו. אכן לדברינו ניחא דהרמב"ם פסק כרבא דעובר ירך אמו. אין הטעם משום דביציאתו חל עליו דיני האם. אלא משום דעובר הוא כאבר האם כידה ורגלה. והנה לפי"ז לא דמי כלל מקדיש לנוגחת. דנוגחת דין הוא אם נגחה בקרנה נאסרה כל הבהמה ממילא. אבל בהקדש הרי הוא צריך להקדיש כל הבהמה. אלא דבסתמא אמרינן דמסתמא מקדיש כל הבהמה היינו כל אבר ואבר שבה. אבל אם שיירו משויר. שהרי הוא לא הקדיש האבר הזה. ואף דס"ל עובר ירך אמו. כסברת רבא דעובר כאבר הבהמה דמי. אעפי"כ אם הקדיש הבהמה ושייר העובר. על העובר לא יחול קדושה ואף דאמרינן אם הקדיש חוץ מרגלה פשטה קדושה בכולה. יש לומר דזה הוא דוקא. באבר שבלעדו הוא חסרון בהבהמה שאיננה שלימה בלעדו. אז בכה"ג אמרינן פשטה קדושה בכולה דקרא כתיב בהמה שלימה אבל עובר אף אם אבר הבהמה הוא לא נוכל לומר שבלעדו חסרון בהבהמה שהרי הוא עתיד לאיתפרושי ממנה. (וגם יש לומר כיון דיש לו חיות בפני עצמה לא הוי לגבי' אבר שהנשמה תלוי' בו ודו"ק). נמצא דאע"פ שעובר ירך אמו היינו שהוא אבר הבהמה בזה חלוק מן ידה ורגלה. דבידה ורגלה. אם שיירו ולא הקדישה פשטה קדושה בכולה. משום דכתיב בהמה וילפינן דאם הקדיש אבר שהנשמה תלוי' בה פשטה קדושה בכולה ובעובר אף שאבר הבהמה הוא. כל הבהמה לגבי' לאו אבר שהנשמה תלוי' כיון דיש לו חיות בפני עצמו. והוי רק הבהמה לגבי העובר כמו שמקדיש רגלה דלא פשטה בכולה. כן בהקדיש הבהמה לא פשטה קדושה על העובר כיון דיש לו חיות בפני עצמו וכיון דאם שיירו משוייר. ממילא דכשהקדיש ולא שיירה. הרי הקדיש העובר הזה בפני עצמו והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות. וא"כ לא תליא דין זה כלל בעובר ירך אמו:
אולם לפי"ז יקשה דברי הגמ'. דמאי פריך על ר' יוחנן מברייתא דהאומר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו. על דברי ר' יוחנן שאמר הפריש חטאת מעוברת. ואי ס"ד עובר לאו ירך אמו. הא אין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. ולדברינו לאו קושיא היא כלל. דבאמת העובר גופה היא והוי כהקנה לה אחד מאברי'. אבל הפריש מעוברת הוי כמפריש שתי חטאות כיון דצריך להקדיש כל אבר ואם שיירו משוייר. ממילא כשהקדיש הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות. וצריך לומר נהי דכיון שיכול לשייר א"כ כשהקדיש גם העובר הוי הקדש אחר. אעפי"כ אח"כ מה שהעובר גדל. כיון דעובר ירך אמו הוא. מה שהוא משביח וגדול יותר. אין זה השבח של האבר. אלא השבח של החטאת. א"כ אם נימא אין אדם מתכפר בשבח הקדש. אין יכול להתכפר בהעובר שהרי פתיך בי' הרבה שבח הקדש דאין יכול להתכפר ומדקאמר ר' יוחנן דיכול להתכפר בהעובר ע"כ דסבר עובר לאו ירך אמו כלל הוא ואינו נחשב לאבר הבהמה רק כאבר בפני עצמה. והשבח שמשביח הוא של עצמו. וא"כ שפיר פריך לר' יוחנן מברייתא דהרי את שפחה וולדך בן חורין. דכיון דסבר ר' יוחנן דבהמה בפני עצמה. ה"נ בעבד עבד בפני עצמו הוא. ואיך תוכל לקבל גט שחרור בעדו מיד הרב שלה. וע"ז קאמר הגמרא תיובתא. דאיתותב ר' יוחנן מברייתא זאת. וע"ז פריך רבא דילמא טעמא דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש והקשינו איך שייך לומר אדם מתכפר בשבח הקדש שהרי וולד חטאת לאו חטאת הוא. אכן לדברינו ניחא דרבא לטעמי' דס"ל עובר ירך אמו הוא היינו דהוא כאבר מאברי' ולדידי' אעפי"כ אם שיירו משוייר דכיון דהקדש הוא לאו איסורא דממילא. רק הוא מקדיש כל אבר. נמצא דאם שייר העובר הוי שיור וכשהקדיש ולא שייר הרי הקדישו לחטאת. ואי משום דעובר ירך אמו. וא"כ השבח שהשביח הוי שבח הקדש דילמא ס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש. אמר ליה רב המנונא ר' אלעזר תלמידי' דר' יוחנן ויודע דטעמא דר' יוחנן לאו משום הכי. אלא משום דס"ל עובר לאו ירך אמו כלל. וס"ל לר' יוחנן דלמאן דס"ל דעובר ירך אמו היינו לר"א. העובר לא הוי כלל בעולם ורק ביציאתו חל עליו דינים דיני יוצא מן הדבר. נמצא לדידי' אי אפשר לפרש משום שבח הקדש שהרי וולד חטאת הוא. וולד חטאת אינו חטאת שהרי כל זמן שהוא עובר אינו כלל בעולם. ורק ביציאתו חל עליו הדינים. וא"כ לאו חטאת הוא הולד כלל. ומשו"ה טעמא דר' יוחנן דס"ל עובר לאו ירך אמו כלל. דלא נחשב כאבר הבהמה. דר' יוחנן לא ס"ל החילוק למאן דס"ל עובר ירך אמו שיחשב כאבר הבהמה. דהוא ס"ל דלמאן דס"ל עובר ירך אמו אין עליו דינים כלל. רק שחל עליו דיני האם. והוא סובר דלאו ירך אמו. וכשני בהמות נינהו. משו"ה איתותב ר' יוחנן בתיובתא מברייתא. דמברייתא מוכח דאינו כשני בהמות. ובזה מיושב לי מאי דהוה קשיא לי מאי קאמר תיובתא דר' יוחנן מברייתא. הא בעובר ירך אמו פליגי תנאי. ר"א ור' יהושע דר"א סבר עובר ירך אמו. ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו. א"כ לימא דברייתא אתיא כר"א דס"ל עובר ירך אמו. ור' יוחנן יסבור כר' יהושע דלאו ירך אמו הוא. אכן לדברינו ניחא דכיון דס"ל לר' יוחנן דלמאן דס"ל דעובר ירך אמו הולד אינו בעולם כלל. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם. א"כ אי אפשר לאוקמא ברייתא כר"א שהרי לר"א איך תוכל לזכות השפחה בעד העובר השחרור דהרי אף מאן דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מודה בזה דהקנין אינו חל אלא לכשיבא לעולם. אבל קודם שבא לעולם לא חייל. רק דמהני מעכשיו שלא יוכל לחזור דאח"כ נעשה למפרע והיינו דוקא אם אח"כ כשבא לעולם יכול לחול הדבר. אבל אם בשעה שבא לעולם. אי אפשר לחול בודאי דגם מאן דס"ל אדם מקנה יודה דלא חייל. ועתה ממ"נ קשה אי ס"ל להברייתא דעובר ירך אמו היינו דהעובר הוי כלא בא לעולם. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם. דמשו"ה ס"ל לר"א דעברה ולבסוף נטרפה אסור הולד מטעם יוצא מן הטריפה. א"כ איך תוכל לזכות בעד העובר. הרי כל זמן שהעובר במעי'. הרי לא יוכל להשתחרר שהרי לא בא לעולם. ואם תזכה השפחה את השחרור בעד העובר לכשיבא לעולם. הרי אף מאן דס"ל עובר ירך אמו היינו דוקא כשהוא עובר. אבל ביציאתו הרי אז אינו ירך אמו וגוף אחר הוא ביציאתו. וא"כ איך תזכה השפחה בעדו אז השחרור הא אין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. וממ"נ לא חייל השחרור. בשעה שהוא עובר אינו בעולם. וכשיולד הרי אין העובר גופה ולא תוכל לזכות בעדו שאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו ור' יהושע דס"ל דעברה ולבסוף נטרפה מותר. ס"ל לר' יוחנן דאליבי' העובר בשעה שהוא במעי אמו כשני גופי נינהו שהרי ר"א ידע דטעמא דר' יוחנן משום דשני גופים הם העובר והאם. א"כ לר"י בודאי האי ברייתא תיובתי' דאם שני גופים הם. איך זכתה בעד העובר. הא אין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. אכן לרבא דהוא ס"ל עובר ירך אמו. אין הטעם משום דחל עליו דיני האם. שהרי הוא אמר וולד הנוגחת היא וולדה נגחו. הרי דהטעם משום דהעובר נחשב כאבר מן הבהמה. ולפי"ז ולד טריפה אינה אסורה שהרי הולד לא נטרפה. נמצא דבהקדש דהוא העושה ההקדש ואם שיירו משוייר. שהרי האבר הזה לא הקדיש. א"כ אדרבה מברייתא זו הוי סייעתי'. דמשו"ה אם היתה עוברה זכתה. דנעשה כמו שהקנה לה אחד מאברי'. נמצא הרמב"ם לטעמי' דפסק כרבא. שפיר פסק דאם שיירו משוייר. והפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר. רצה בולדה מתכפר. שהרי האבר הזה הקדיש בפני עצמה. וגבי שחרור הביא דמשו"ה אם אמר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין. הטעם דאין מועיל משום דהוי כמשחרר חצי'. אבל משום אין אדם מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו לא קאמר. שהרי לדידי' אף דפסק אם שיירו משוייר אעפי"כ העובר אבר הבהמה הוא. ואבר השפחה הוא. וגופה הוא כידה ורגלה. ואילו הי' הדין דמשחרר חצי'. הי' הדין דזכתה:
ועתה נבוא לבאר יתר דברי הרמב"ם התמוהים א) דהרמב"ם סותר את עצמו דברישא כתב אם אמר לשפחה הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין. הרי דאם שיירו העובר לא הוי כחצי'. ובסיפא כתב דאם אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין הוי כמשחרר חצי'. ב) דהרמב"ם פסק דהמזכה לעובר לא קנה הרי דס"ל עובר הוי דבר שלא בא לעולם. וא"כ בשחרר העובר. בלא טעמא דמשחרר חצי' לא הי' ליה לחול. שהרי הוא ס"ל דבר שלבל"ע הוי. ג) איך פסק הרמב"ם דאם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה ואמר אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי מקודשת. והא בגמ' אמרינן דתליא בפלוגתא דרבה ורב יוסף אליבא דראב"י בשחת. וטעמא דראב"י בשחת הוא משום דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והרמב"ם פסק דאף בשחת לא חייל. וא"כ איך פסק בהוכר העובר מקודשת. ד) בכלל אין מובנים דברי הרמב"ם שכתב שצריך לקדשה אחר שתלד. כדי שיהי' קדושין שאין בהן דופי. מהו דופי כיון דמקודשת. ואם מספקא ליה להרמב"ם הי' לו לכתוב דהוי ספק קידושין. ונראה לי דהנה לפי שביארנו למעלה. דעובר ירך אמו הוא וכאבר מאברי' הוא. והוי דבר שבא לעולם. א"כ איך הביאו הפוסקים בחו"מ (סימן ר"ט) דאם מכר עובר פרה אפי' היתה הפרה מעוברת לא עשה ולא כלום. ואמאי כיון דהעובר הוי אבר הפרה. א"כ כמו שיכול להקנות אבר הבהמה כמו כן יכול להקנות עובר הבהמה. דמאי שנא אבר הזה מכל האברים. שוב מצאתי שהקצוה"ח והנתיבות האריכו בזה. והקצוה"ח האריך והוכיח דאם היתה הפרה מעוברת מכור שלא כדעת הב"י. מהא דכתב הרמב"ם אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה מקודשת. ומהא דאיתא בפרק יוצא דופן. דאתנן חל על עובר קדשים. ועיין שם בדבריו דדעתו דלהרמב"ם אם היתה מעוברת יכול למכור. ותמוהים דבריו דהרי דברי הפוסקים דאפילו היתה מעוברת אין יכול למכור הוא תוספתא שלימה הובאה בהרא"ש (פ"ד דבבא בתרא) המוכר עובר שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום. המוכר עובר בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום. וכמובן זה דוחק לומר דמיירי דוקא בלא הוכר העובר (וגם נראה לי דאם נימא דיכול למכור מטעם דהוי כאחד מאברי' א"כ אף אם לא הוכר העובר ג"כ הי' יכול למכור. שהרי ישנו בעולם ואטו משום דלא חזינן לא יכול למכור אברי הבהמה הפנימים). והנה רבינו הנתיבות מצאתי שפירש ג"כ כיון דעובר אבר הבהמה משו"ה יכול למכור העובר. אלא דזה דאמרינן דאין יכול למכור מיירי כשאמר לכשתלד. ומכר לו וולד מעליא ואם ימות מן הבטן או ישחוט קודם אין לו בהולד כלום. והנה מלבד דקשה עליו מפשטות התוספתא דקתני המוכר עובר בהמתו לא עשה ולא כלום הרי דמיירי במוכר העובר ולא נזכר כלל באמר לכשתלד. וכל דברי הנתיבות הם רק שהקשה דמוכח מקדושין דעובר הוי דבר שלא בא לעולם. אבל מתוספתא זו לא זכר מאומה. וגם רבינו הבאר הגולה כתב ע"ז ז"ל הב"י לא כתב מוצא דין זה. ולענ"ד שלמדו ממ"ש התוס' בקדושין (דף ס"ב) אהא דא"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת וכו' דאין הלכה כראב"י עכ"ל. והדברים תמוהים. דהרי הרא"ש הנ"ל שהזכרנו הביא תוספתא מפורשת. ורבינו הגר"א זצ"ל. הביאה בהגהותיו וכפי הנראה גם הנתיבות סבר דהראי' רק מגמ' הנ"ל. ועל גמ' קידושין תירוצו עולה יפה דשם מיירי דאמר לכשתלד ובעת שהיא מעוברת לא הקנה כלום. ומיירי שפירש כן. אבל התוספתא ביארה בפירוש שלא יקנה אלא לכשתלד. ואם כן איך מסיק שם בתוספתא אלא מוכר פרה ומשייר עובר. אם מיירי בהתנה בפירוש שאין משייר אלא לכשיולד. ועתה אין לו כלום בהעובר. הא בכה"ג גם בשייר לא קנה דהרי אמרינן שם בב"ב דאין אדם משייר דבר שלא בא לעולם. וע"כ דמיירי התוספתא בשייר בסתמא העובר. דאמר פרה אני מוכר לך ומשייר עוברה ומשום דמשייר לגבי' נפשי' בעין יפה משייר. ושייר קנין בהפרה לעוברה. כמפורש שם בהרא"ש. ולדברי הנתיבות בכה"ג היכא דאמר סתמא אף במוכר עובר פרה. שאמר עובר פרתי הנני מקנה לך קנה. ואיך מחלק התוספתא דאם מכר עובר פרה לא עשה ולא כלום. ואם שייר קנה. ממ"נ אם אמר בפירוש שאין משייר אלא לכשיולד גם בשיור לא קנה דהוי שיור בדבר שלא בא לעולם. ואם בסתמא גם במוכר עובר מהני:
ונראה לי דהנה בתמורה (דף ו') אמרינן גבי פלוגתא דאביי ורבא דאביי ס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. ורבא ס"ל אי עביד לא מהני ואמרינן שם בגמ' והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה תיובתא דרבא. אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא והשיב את הגזילה אשר גזל כמה שגזל ולאביי האי אשר גזל מאי עביד לי' מיבעי ליה על גזילה שלו מוסיף חומש. על גזילו של אביו אין מוסיף חומש והנה לכאורה הא דפריך בגמ' על רבא דס"ל אי עביד לא מהני מהא דשינוי קונה לכאורה לא קשה שהרי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. היינו דוקא הכא דממילא לא הי' קנה. ורק מעשיו גורמים. ואז אמרינן אי עביד לא מהני. אבל היכא דגם אם הי' נעשה ממילא ג"כ הי' קונה. לא שייך אי עביד לא מהני. דהא לא גרע מנעשה ממילא. וכמפורש שם בתוס' ד"ה רבא. וא"כ בשינוי דאף שינוי הבא מעצמה קונה שהרי קיי"ל טלה ונעשה איל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה הרי דשינוי דממילא קונה. איך שייך למיפרך אי עביד לא מהני הא לא גרע מאילו נעשה ממילא. ועכצ"ל דקושית הגמ' לא הויא אלא אם נימא עביד לא מהני:
א"כ לא הועיל הגזילה שגזל ולא נכנסה לרשות הגזלן. והויא כנשתנה ביד הנגזל. דבודאי אף אם נשתנתה קנוי' היא להנגזל דפרה דידי' נשתנתה. והנה מצאתי שהנתיבות (בסימן ל"ד) הוכיח דע"כ הקושיא דאי עביד לא מהני. הוא על השינוי. דאי הקושיא על הגזילה. א"כ אמאי לא פריך גם על יאוש ושינוי השם. אמאי קני. ודבריו שגבו ממני. דהרי לאחר יאוש גם איניש דעלמא קונה. ואדרבה איניש דעלמא קונה בלא שינוי השם. דמשו"ה אמרינן יאוש ושינוי רשות קונה. היינו דלגבי מי שהוא אצלו שינוי רשות כיון דאצלו הוא לאחר יאוש קני. ורק גזלן לא יוכל לקנות מטעם דמחויב והשיב את הגזילה. א"כ כיון שנשתנה השם. ואין על זה דין דוהשיב את הגזילה. משו"ה קונה ביאוש דכיון דנשתנה קונה לאחר יאוש כאיניש דעלמא. א"כ איך שייך למיפרך ע"ז אי עביד לא מהני היינו כיון שלא הועילה הגזילה. איך יקנה ביאוש ושינוי השם. הא באיניש דעלמא. דגבי' לא שייך כלל מהני ואעפ"כ מהני וקונה. ורק גבי שינוי פריך. שהרי איניש דלאו גזלן אינו קונה בשינוי ורק הגזלן קונה בשינוי משום דאהני גזילתו. ע"ז פריך כיון דאמר רחמנא לא תגזול נימא אי עביד לא מהני. ויהי' הגזלן כאיניש דעלמא ולא יקנה בשינוי. אבל גבי יאוש ושינוי השם דשינוי השם לא בא אלא לסלק הגריעותא שגרע הגזלן מאיניש דעלמא שהרי איניש דעלמא קונה בלא שינוי השם. בזה לא שייך כלל למיפרך אי עביד לא מהני. ומה שפירש הנתיבות דברי הגמ' דהקושיא איך מועיל השינוי היינו בשינוי החוזר. ובשינוי החוזר דוקא אי עביד בידים מהני. ובשינוי שאינו חוזר אף ממילא קונה. ומשו"ה פריך אם קונה בשינוי החוזר נימא אי עביד לא מהני. שבשעת שינוי הוא עובר על לאו דלא תגזול. ג"כ איני מבין דבריו. דממ"נ אם נימא דשינוי החוזר מדאורייתא הוי שינוי איך שייך לחלק בין שינוי החוזר דלא יקנה אלא בעביד בידים. ושינוי שאינו חוזר אף ממילא יקנה. מאין לנו לחלק ביניהם כיון דזה דאורייתא. וזה דאורייתא. ואם נימא דיש גזיה"כ. א"כ מאי פריך. ואם נימא דשינוי החוזר לאו דאורייתא. ורק מדרבנן תקנוה מפני תקנת השבים. ותקנו רק בעביד בידים. א"כ איך שייך למיפרך כל מלתא דאמר וכו' הא מדרבנן הוא מפני תקנת השבים:
הן אמת שמדברי רש"י בב"ק (ס"ו) ד"ה שינוי קונה שפירש היכא דשני בידים. הרי דס"ל לרש"י דשינוי אינו קונה אלא היכא דשני בידים. נראה לפרש לדברי רש"י דלא תקשה מטלה ונעשה איל ומגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה. הרי לכאורה דשינוי קונה אף ממילא. ונ"ל דרש"י ז"ל בלשונו הזהב העלה ארוכה, דז"ל רש"י גבי טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו בשינוי להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח ופטור מדו"ה. וכן פירש רש"י (בדף צ"ו) ד"ה נעשה שינוי בידו וקנאו לכך דאם טבח ומכר שלו הוא טובח. הרי דדוקא להא מלתא. דרש"י ס"ל דהנה באמת יש שני פסוקים על שינוי. חדא דהם ולא שינוייהם. ואידך קרא דוהשיב את הגזילה כדאיתא בתוס' ד"ה הם. והנה רש"י ס"ל נהי דמהם ולא שינוייהם ילפינן דכשנשתנה הדבר לא הוי דבר ההוא שמקודם. דכיון דנשתנה הוי כדבר אחר. וזה ילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם. היינו כיון דנשתנה הדבר אין על זה איסור אתנן. ולגבי גזילה עדיין לא ידעינן שיקנה הגזלן דבר הנשתנה. דנהי דנעשה דבר אחר אמאי יקנה הגזלן. והוי הדבר כמונח ברה"ר דאטו אם מונח ברה"ר דבר מה ונשתנה כגון טלה שהי' באפר עד שגדל ונעשה איל. האם נימא דיכול אחר לזכות כיון דמטלה שלו נעשה האיל הא לא יוכל אחר לזכות בו. ומשו"ה בגזילה שיהי' קנוי להגזלן בעינן קרא והשיב כו' אשר גזל. דגזיה"כ הוא דגזלן קונה הגזילה בשינוי. א"כ דוקא היכא דשני בידים. ככל קנינים דעלמא. אבל היכא דנעשה השינוי ממילא מדוע יקנה הגזלן. אלא אף דהגזלן לא קנה היכא דנעשה ממילא. מ"מ זה ילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם. דכשנשתנה הדבר מקרי דבר אחר. נמצא גבי טבח ומכר דהחיוב הוא דוקא בטבח ומכר אותו הדבר שגזל ומשום ששנה בחטא. אם נשתנה הדבר ממילא. נהי דלא קנה הגזילה דגזיה"כ דשינוי קונה הוי רק היכא דשני בידים. אבל אם טבח ומכר אחר שנשתנה ממילא. אינו מחויב משום טביחה ומכירה שהרי זה ילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם. דכשנשתנה נקרא חפץ אחר. נמצא דהחפץ הזה החדש. לא הי' עליו גניבה מבית הבעלים שהגניבה הראשונה שהי' מבית הבעלים הי' על החפץ הראשון. לא על זה. והחפץ הזה כשטבחו או מכרו. כבר הי' שלא ברשות הבעלים. והוי כגונב מבית הגנב דפטור מכפל. ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה. ומשו"ה פרש"י דאם גזל טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו להא מלתא. דאם טבח ומכר להאיל. אין משלם דו"ה. שהרי זה ילפינן מקרא דשינוי הוי כדבר אחר מקרא דהם ולא שינוייהם. נמצא דהגניבה הראשונה לא הי' על האיל. והגניבה השני' היינו בשעה שטובח אף שהאיל עדיין של הבעלים שהרי כיון דנעשה ממילא לא קנה להאיל. עכ"פ חיוב גניבה שישלם כפל בעד גניבת האיל אין כאן שהרי בעת טביחתו האיל הוי כגונב מבית הגנב. שכבר הי' ברשותי' קודם שטבחו. ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכן הא דאמרינן גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה. נראה לי לתרץ ג"כ. דהנה הקשו הפוסקים על דברי התוס' בב"ק נ"ו ד"ה פשיטא. דגבי שומר מחויב אם מסר לו פירות והרקיבו מקצתן. אף דבגזלן אם גזל והרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך. משום דהוי היזק שאינו ניכר. והקשו הא בב"ק מ"ד גבי החזיר שור שנגמר דינו למיתה משום דאתפסתי' לתוראי בידים דמאן דלא מצינא לאישתעויא דינא בהדייהו. פירשו התוס' דאם גומרין דינו של שור שלא בפניו. הוי התפיסה היזק שאינו ניכר. ואין מחויב השומר. ועתה ממ"נ אם הרקיבו מקצתן הוי היזק ניכר. אמאי אומר הרי שלך לפניך בגזלן הא היכא דניכר אין אומר לו הרי שלך לפניך. דאף בהיזק שאינו ניכר. למאן דס"ל היזק שאינו ניכר הוי היזק. אין יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בהנזקין נ"ג. וא"כ בהיזק ניכר לכו"ע אין יכול לומר הרי שלך לפניך. וע"כ כיון דהרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך. ע"כ דהיזק שאינו ניכר הוא. וא"כ בשומר אמאי משלם. הרי בהיזק שאינו ניכר אף בשומר אין משלם. ונראה לי דהנה בגזלן תיכף כשגזל נתחייב דמים לשלם. אף שהגזילה בעין אעפי"כ מחויב לשלם. שהרי אמרינן כל הגזלנין משלמין דמים כשעת הגזילה. ובאתבר ממילא אף דבשעה שנשברה שויא ד' אין משלם אלא זוזא כמו שהי' שוה בשעת הגזילה. ואם נימא דמה שהגזלן מחויב דמים. הוא דוקא בשעה שנאבדה הגזילה אבל כל זמן שהיא בעין אין עליו חיוב דמים. א"כ עיקר החיוב בשעה שנשברה א"כ הי' משלם כשעת האונס. וע"כ דגזלן תיכף בגזילתו מחויב דמים לשלם. כדכתיב ושילם בראשו. אלא דיש עליו ג"כ חיוב להשיב הגזילה בעצמה כדכתיב והשיב הגזילה אשר גזל. וכשהוא משיב הגזילה אשר גזל נפטר מחיוב הממון אבל כשנאנסה ולא נפטר מחיוב הממון נשאר עליו חיוב הממון נמצא דגזלן אין מחויב באונסין. רק שהאונס אין פוטר אותו דאונסו כמאן דלא עבד. אבל כשמשיב הגזילה נפטר מחיוב הממון. נמצא דהרקיבו מקצתן לא נוכל לומר דהויא היזק שאינו ניכר. שהרי ניכר לכל שהרקיבו המקצת אלא כיון שהרקיב רק מקצת עדיין שם הגזילה על הפירות ולא מקרי שינוי. וכשמשיב מקרי שהשיב הגזילה. וכשמשיב הגזילה נפטר מחיוב הממון. ולא דמי להא דאמרינן בגיטין דאם היזק שאינו ניכר הוי היזק לא יוכל לומר בחמץ ועבר עליו הפסח הרי שלך לפניך. דהתם כל החמץ נעשה איסור. ואם היזק שאינו ניכר הוי היזק. הוי כנשתנה כל הדבר. ואין מקיים והשיב הגזילה אבל בהרקיבו מקצתן משום מקצת שהרקיב לא נשתנה כל הדבר. נמצא כשהחזיר קיים והשיב הגזילה ונפטר מחיוב הממון שנתחייב בשעה שגזלו ועל מה שנרקב התבואה אין מחויב הגזלן. שהרי הגזלן אין משלם על הפשיעה שהרי תשלומו כשעת הגזילה. אבל שומר דחיובו לשלם על היזק הפירות שהרי שומר אין משלם כשעת הגזילה וגבי שומר לא שייך שיפטר מטעם והשיב. והשומר מחויב לשלם בעד הפשיעה. היינו בעד מה שהרקיבו מקצתן שהרי מה שהרקיבו מקצתן היזק ניכר הוא. ולפי"ז מיושב ג"כ מה שאמרינן גזל פרה והזקינה משלם כשעת הגזילה אף דרש"י ס"ל דשינוי אין קונה אלא היכא דשני בידים. אבל זה פירשנו. היינו דוקא לענין זה לא הוי שינוי שיקנה הגזלן הגזילה דהוא גזיה"כ דשינוי הוי קנין בגזלן. וקנין הוי רק בעושה בידים. אבל כשלא עשה בידים לא קנה. אבל הדבר כבר איננו אותה הדבר שגזל דזה ילפינן מהם ולא שינוייהם. וא"כ לא יוכל לקיים בהם והשיב את הגזילה שהרי כבר נשתנה ורק שאין יכול לקנותם דכיון דהם של הנגזל אין יכול לקנותם בע"כ, רק בענין דאמרה התורה, היינו בעשה קנין שינוי בידים, נמצא דכשמשיב גזילה שנשתנית ממילא. נהי דלא קנה אותה, אבל כיון דאין מקיים והשיב את הגזילה שהרי ד"א הוא. לא נפטר מחיוב הדמים שחל עליו בשעה שגזל, ומשו"ה אם הוזלה מכפי שגזל משלם כשעת הגזילה, ובזה נראה לבאר ולישב קושית הקצוה"ח. דאיך אמרינן בתמורה לחד לישנא דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה, היינו דרבא דס"ל אי עביד לא מהני שינוי אין קונה, והרי מצינו אדרבה דרבא ס"ל בריש הגוזל דשינוי קונה, אכן לדברי רש"י ניחא דהנה לרבא בלא גזירת הכתוב לא הוי קונה שינוי רק מגזיה"כ דוהשיב את הגזילה. אמרינן דגלתה התורה רק בעושה בידים קונה ע"י שינוי. אבל לא בנשתנית ממילא. אבל לאביי דס"ל שינוי קונה מטעם דאי עביד מהני. היינו דהועיל הגזילה והחיוב להשיב הוא רק קודם שנשתנית. ולא לאחר שנשתנית. נמצא לאביי אף בנשתנה ממילא קונה. נמצא דזהו דקאמר בשינוי קונה היינו אי מטעם גזיה"כ אז אין קונה אלא בעביד בידים. ואי מסברא אף בנשתנה ממילא הדין כן:
אך כל זה לדעת רש"י אבל כל הפוסקים פירשו דטלה ונעשה איל קונה אף דשינוי ממילא הוא וא"כ לדידהו אי אפשר כלל לפרש דהקושיא הוא איך מועיל השינוי. הא אי עביד לא מהני. דכיון דשינוי ממילא נמי קונה. לא גרע בעשה בידים מאילו נעשה ממילא. וע"כ דהקושיא הוא איך מועיל הגזילה וכדביארנו ואף לפירוש רש"י אף דמפרש דאינו קונה אלא בעשה בידים. היינו דוקא להמסקנא דילפינן מוהשיב הגזילה אבל בתחילה דלא ידע עדיין מקרא. וסבר כסברת אביי בודאי דמועיל אף ממילא. וא"כ בהקושיא בודאי דהקשה אמאי קונה שינוי הא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני היינו דהגזילה לא הועיל והוה כמונח ברה"ר. והנה לפי"ז קשה מאי הקשה לרבא אבל לאביי ניחא. כיון דלא ידע דילפינן מקרא דשינוי קונה דילפינן מאשר גזל כעין שגזל דאילו ידע לא הי' מקשה לרבא. וע"כ דלא ידע מקרא וא"כ מאי איריא דהקשה לרבא הא בזה גם אביי מודה דגזילה לא מהני. שהרי מבואר בכמה משניות דכל זמן שלא נשתנה הגזילה היא של הנגזל ומתניתין גופא דהגוזל עצים נמי מוכח דדוקא כשנשתנה אבל אם לא נשתנה לא קנה הגזילה. וכן מתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח. ואי ס"ד קונה תיכף בגזילתו, אמאי אומר לו הרי שלך לפניך, וע"כ דגם לאביי אין מועיל הגזילה שיקנה אותה, וא"כ גם לאביי תקשה אמאי מועיל שינוי כיון דגם לאביי אין מועיל הגזילה ומקרא דאשר גזל לא ידע עדיין, וגם להמסקנא לאביי לא דרשינן אשר גזל למעוטי אם נשתנה רק למעוטי שאין מוסיף חומש על גזל אביו. ועכצ"ל דלאביי לא קשה, דהנה לאביי מקרא דלא תגזול באמת היינו אומרים דאם עבר אמימרא דרחמנא וגזל. יקנה אותה תיכף שהרי אי עביד מהני ס"ל לאביי אלא דגלי לן קרא והשיב את הגזילה דמזה ילפינן, דאין קונה גוף הגזילה, א"כ אין לך בו אלא חידושו דגוף הגזילה, הוי של הנגזל. אבל הגזילה כבר נכנסת לרשות הגזלן וקנינים יש לו בהגזילה, דמשו"ה אמרינן דאם חרש בשור הנגזל אין משלם אלא כשעת הגזילה משום שהגזילה כבר ברשות הגזלן, ולא נתחייב בעד מה שחורש בשורו אף שאם בא אדם וחרש בשור חבירו, היכא דלא גזלו כמו בנחית לאגרא. או בבית דאין נגזלת מחויב לשלם בעד ההשתמשות אם הוה זה נהנה וזה חסר כגון בגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא, ואילו בשור שגזלו אין מחויב לשלם בעד שהשתמש בו אף בזה נהנה וזה חסר. משום דכשעומד ברשות הנגזל כגון בית דאין נגזלת, יש לו קנין בהבית שיחייב בעד ההשתמשות. אבל היכא דנגזלת. אז אף דגוף הגזילה עדיין של הנגזל. אבל הקנינים בשבח של הגזילה כבר של הגזלן דקרא דוהשיב את הגזילה לא בא אלא למעט גוף הגזילה. אבל לא הקנינים, נמצא כיון דילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם. דשינוי הוי כדבר אחר, וכל הגזילה כשנשתנית הוי כל הגזילה כשבח, דכיון דנשתנה הרי גוף הגזילה אין כאן, רק שהדבר של עתה בא מגזילה הקודמת והוי שבח הגזילה, נמצא לאביי דס"ל עביד מהני, לא קשה אמאי קונה שינוי. דאף דזה מודה אביי דגוף הגזילה הוי של הנגזל דגלי לן קרא והשיב הגזילה, כיון דבלא קרא דוהשיב את הגזילה הי' קונה גם גוף הגזילה דהרי ס"ל עביד מהני. אין לך בו אלא חידושו היינו גוף הגזילה. אבל שבח הגזילה, לזה הועיל הגזילה. דשבח הגזילה יהי' שייך להגזלן. נמצא בשנשתנה, דגוף הגזילה אין כאן, דזה ילפינן מהם ולא שינוייהם. רק כיון שבא מהגזילה הוי שבח הגזילה כל החפץ. לאביי שייך השבח דהוא כל הדבר שנשתנה להגזלן אבל לרבא דס"ל אי עביד לא מהני. ולא הועיל כלל הגזילה. ועדיין ברשות הנגזל אף לגבי השבח, משו"ה פריך שפיר אמאי בנשתנה הגזילה קנה הגזלן. כיון דהגזילה לא הועיל כלל. הרי יש קנינים להנגזל בהדבר שכל השבח שיצא ממנה יהי' שלו וא"כ כשנשתנה ג"כ יהי' של הנגזל, ומשו"ה הוצרך להביא קרא דאשר גזל כעין שגזל דגזיה"כ דהועיל הגזילה לזה:
ועפי"ז יתיישב מאי דאמרינן בכל דוכתי' היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות וזרעה אין לו אלא הוצאותיו. אף דהשבח יתר על הוצאותיו. (ואף בדבר שאין זרעו כלה ג"כ הדין כן. דלא אישתמיט בשום פוסק לחלק). ולכאורה תקשה אמאי לא יהי' לו קנין בגוף הזרעים. שהרי מזרע שלו יצאו הזרעים, ואמאי קונה בעל השדה זרעים של זה. אכן לדברינו ניחא דהרי יש לאדם קנינים בשדה שלו שהשבח וכל היוצא משדה יהי' שייך לו. וכיון דבשעה שמשביח זרעים שלו נשתנו ונעשה גוף אחר, דזה ילפינן מהם ולא שינוייהם. דשינוי הוה כדבר אחר. אלא דהיכא דאין לאחר קנינים השבח הוא ג"כ של בעל הדבר. אבל הכא בשדה בשעה שנשתנה קנין השבח שייך לבעל השדה לא לבעל הזרע. משו"ה שייך הכל לבעל השדה דבשעה שנשתנה הזרעים הי' לבעל השדה קנין שיקנה הזרעים בתורת שבח השדה. ולפי"ז מיושב בפשטות הקושיא שהקשינו, אמאי אין יכול למכור עובר, כיון דקיי"ל עובר ירך אמו, היינו כאבר מאברי', א"כ הרי יכול להקנות האבר הזה. אכן לפי הנ"ל ניחא דאף דיקנה העובר. אבל הא לבעל הפרה יש קנינים בבהמתו, שכל שתלד ותשביח יהי' שייך לו, והעובר הזה כל שעה הוא משביח. ואחר כן כשיולד ישתנה כדמוכח בהגוזל דלידה הוי שינוי. נמצא אף דהעובר בעצמו הוא של הלוקח כיון דהשבח אינו של בעל העובר שהרי לא קנה פרה לעוברה. ואין לו רק העובר. אבל בהפרה אין לו קנינים הוי דומיא דזרק אחד זרע שלו לתוך שדה אחר דביארנו דקנה בעל השדה משום דבשעה שנשתנו הזרעים הי' קנין לבעל השדה שיקנם בתורת שבח, ה"נ קונה אח"כ בעל הפרה את העובר, דבשעה שהוא נשתנה, שמשביח ויצא לאויר העולם. דנעשה אז דבר אחר, באותה שעה יש לו לבעל הפרה קנינים שיקנה העובר בתורת שבח בהמתו. ולבעל העובר אין קנינים, שהרי העובר נשתנה וכנ"ל. ולפי"ז ניחא קושית הקצוה"ח שהקשה, כיון דאין יכול למכור עובר פרתו. איך חייל אתנן על עובר בהמת קדשים. אכן לדברינו ניחא. דהנה קנינים לא שייך אלא בקניני דמים. אבל בקדושת מזבח לא שייך שיהי' קנינים למזבח, שכל שתלד הפרה יהי' קנין המזבח שהרי סברינן הכא וולדות קדשים בהויתן הן קדושין, דאין קנין להמזבח שכל שתשביח הבהמה יהי' קנין המזבח. והא דקדשי כשנולדו, הוא דין דולדות קדשים קדושין לא מטעם קנינים. אלא דיש על הולד דין חדש, שולד קדשים קדוש. וולד חטאת למיתה. והא דולד קדשים קדוש לא אמרה התורה אלא היכא דאין על העובר דין אחר. אבל היכא שיש על העובר דין אחר כמו בהקדישה לדבר אחר דקדשה, וכיון דביארנו דבאמת הי' יכול למכור עובר פרה. אלא דהחסרון משום דאח"כ יקנה בעל הפרה בשעה שהעובר ישתנה מטעם שבח פרתו. אבל היכא דאין קנינים לבעל הפרה, בכה"ג הוי כעובר שלו עומד ברה"ר ונשתנה, נמצא אם הקנה לאחד עובר שבמעי בהמת קדשים דאין קנינים למזבח לקנות בוולד בהמת קדשי מזבח. בכה"ג קנה הלוקח, משו"ה בנתן לה אתנן חייל דיני אתנן שלא יחול אח"כ דיני וולדות קדשים:
ולפי"ז מיושב ג"כ דברי הרמב"ם מאי שאמר דהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ואם אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום שהוא כמשחרר חצי'. והקשה הראב"ד דסתר רישא לסיפא. אכן לדברינו ניחא דאף שביארנו דס"ל עובר ירך אמו הוא והוי כאבר מאברי', אעפ"כ ביארנו דפשטה קדושה בכולה לא שייך בכאן. דזה הוי רק היכא דשייר אבר דבלעדו הי' חסרון בהבהמה. ובלעדו לא מתקריא בהמה שלימה. אבל עובר כיון דעתיד הוא לאיתפרושי ממנה, לא מקרי חסרון בהבהמה מה ששייר העובר. דהבהמה מקריא בהמה שלימה, גם בלא העובר כיון דעתיד הוא לאיתפרושי ממנה. ה"נ גבי שחרור דג"כ כהקדש הוא שהוא משחרר. ויכול לשחרר כולה. ויכול לשחרר חצי', אלא דילפינן מקרא דומיא דאשה דכולה ולא חצי'. היינו דוקא שאין יכול לשייר אבר כזה, שבלעדו חסרון בהעבד שאין משחרר עבד שלם, כמו בשייר ידו, דזה הוי דומיא דאשה דכולה נתגרשה. אבל עובר אף דאבר השפחה הוא, אם ישיירו ולא ישחררו. לא נקרא חסרון שלא שחרר עבד שלם, שהרי כיון דהאבר הזה, היינו העובר עתיד לאיתפרושי ממנה, מקרי עבד שלם גם בלא האבר. וכן העובר בלא השפחה, ג"כ לא מקרי חצי עבד כיון דעתיד לאיתפרושי ממנה ויהי' עבד שלם, ואין חסרון לגבי' מה ששייר השפחה כיון שהוא יהי' אח"כ עבד שלם, ומשו"ה אם הקדיש עובר מקריא הקדיש חטאת שהרי העובר הזה עתיד להיות וולד שלם, אלא דמשו"ה אין מועיל בשחרר רק העובר ולא השפחה. שהרי אמרה התורה האשה וילדי' תהי' לאדוני' פירוש אף שבא בן חורין על שפחה. א"כ העובר פתיך בו חירות, אעפי"כ אמרה התורה דכל מה שהשפחה תלד יהי' עבד. אף שבא מבן חורין, דיש לו קנינים בשפחה שלו שכל שתלד יהי' עבד, משו"ה אם שייר השפחה ושחרר העובר אין מועיל שהרי יש לו קנינים בשפחתו. אלא דיש לומר כיון שהקנה לה אחד מאברי' הרי שחרר השפחה לעוברה. והוי כמוכר פרה לעוברה. לזה קאמר הרמב"ם דהוי כמשחרר חצי' פירוש דשחרור שפחה לעוברה לא מהני, כמו שחרור חצי' דלא מהני דילפינן מאשה דשחרור כגט הוא. לא קנינים. וכל זה בשחרר העובר ושייר בשפחה. אבל בשחרר השפחה, ושייר העובר. בת חורין אין לה קנינים בעצמה שכל שתלד יהי' בן חורין דבן חורין אין לו קנינים, רק ממילא הוא דנולד מבת חורין הוא בן חורין דאמאי יהי' עליו דין אחר. נמצא היכא דשחרר השפחה ושייר העובר, כיון דהעובר הוי עבד כשנולד נולד עובר שלו, ועובר שלו השביח, וחסרון בהשפחה שתקרא חצי' משום ששייר העובר לא הוי. כיון דעתיד לאיתפרושי ולא קשה ג"כ ממאי דקאמר הרמב"ם המזכה לעובר לא קנה דאין טעם הרמב"ם משום דעובר הוי דבר שלא בא לעולם דהרי ביארנו דעובר הוי דבר שבא לעולם, אלא דירך אמו הוא היינו כאבר מאברי'. והנה המקנה לאדם, אין הכוונה שמקנה לאבריו, אלא להאדם בעצמו. אבל אם יאמר לאחד הנני מקנה דבר זה לידך בודאי דלא יקנה. נמצא כיון דעובר ירך אמו הוא, והוא הקנה להאבר הזה לא קנה. אבל גבי קדושין הא אמרינן בקדושין מניין שאין קדושין תופסין בא"א, וילפינן מהקישא דר' יונה, הרי דאילו לא הי' הקישא דר' יונה הוי אמינא דקדושין תופסין בא"א, הרי דא"א אין קנוי' לו כדבר שהוא שלו, דאם הי' קנין אישות כשארי קנינים אטו אצטריך קרא שאם מכר לאחד דבר מה שלא יוכל למכור לאחר. ע"כ דאישות הוי רק חלות. שע"י שהיא מבטלה דעתה לגבי' הוא מקדשה היינו שמקדישה על כל העולם, והוי אמינא דאח"כ יוכל לבא גם אחר ויקדישה ג"כ הקדש שלו. וגלי קרא דלא חייל קדושין בא"א. א"כ גלי קרא דוקא באלו האברים שהם א"א אבל האבר הזה היינו העובר כיון שהוא עומד לפרוש ממנה ויש לו חיות בפני עצמו עליו לא שייך דין אשת איש. א"כ עליו חל הקדושין שהוא עושה. ולפי"ז מיושב ג"כ דברי הרמב"ם שאמר שצריך לקדשה שנית משום דכל אשה אף שקידשה כשהיא קטנה. אעפ"כ כשהיא גדולה. מקרי שהאשה הקטנה נתגדלה אבל בעובר כיון שהוא ירך אמו הרי לא האבר נתגדל. אלא מה שהעובר נתגדל שבח של כל האשה הוא. נמצא כשעשה קדושין על האבר. מה שאח"כ נתוסף על האבר מחמת האשה. זה לא קידש, כיון דעובר שבחו מקריא שבח האם לא שבח העובר, נמצא כשנולדה מקצת' מקודשת. ומה שנתוסף אינה מקודשת משו"ה צריך לחזור ולקדשה שנית. והנה דברינו הוא דוקא לרבא דס"ל עובר ירך אמו היינו שהעובר הוי כאבר מאברי הבהמה. אבל למאן דס"ל דעיברה ולבסוף נטרפה אסור. לדידי' העובר אינו כלל בעולם. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם. א"כ לפי"ז נוכל לישב בפשטות הקושיא שהקשו איך פסק הרמב"ם הוכר עוברה מקודשת. הא בגמ' משמע דזהו דוקא לראב"י דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דנוכל לומר דהגמ' אזיל שם כשיטת ר' יוחנן בתמורה דעובר לא הוי דבר שלא בא לעולם. כדביארנו לעיל שיטת ר' יוחנן והרמב"ם לטעמי' דפסק כרבא דכאבר מאברי'. וממילא הוי דבר שבא לעולם. אלא דיש ליישב ג"כ לדידן. דהנה ראב"י דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמאי צריך שיהי' שחת דוקא. ועכצ"ל דנהי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. היינו דחייל הדבר שיוקדש להבא היינו בשחת שהוא דבר חשוב דחל על זה החלות שיהי' תרומה לכשיביאו שליש. אבל היכא דהוי אגם דלא חשוב עדיין לא חייל על זה שום חלות שיהי' תרומה דבכה"ג לא חייל. נמצא דחלות בעינן רק על דבר חשוב. א"כ בשלא הוכר עוברה אף דבא לעולם הוא. כיון דלאו דבר חשוב הוא לא חייל ע"ז קדושין. דכמו דלראב"י דס"ל אדם מקדיש דשלבל"ע. ואעפ"כ היכא דלא חשוב אין על זה חלות. ה"נ לדידן כיון דקדושין הם חלות. על דבר שאינו חשוב היינו היכא דלא הוכר העובר לא חייל הקדושין. אבל למאן דס"ל אראב"י אפילו באגם. אבל פחות מאגם לא אמר. הרי דס"ל דבעינן דוקא חלות שיחול על הדבר. אלא דס"ל דאף על דבר שאינו חשוב יוכל לחול שם תרומה. לדידי' גם בלא הוכר העובר חל דיני קדושין. דבחלות על הדבר הוי לדידן בבא לעולם כמו לראב"י דלא בא לעולם ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ליתא לפרה. ותם אין משלם אלא מגופו ואמר ליה הב לי כולה פלגא הזיקא מולד דאיהו נמי אזקן בהדי פרה ורבא ס''ל דחד גופא הוא והוי כאחד מאבריה כדמפרש בסיפא דמילתיה משלם ליה מינה רבעא דנזקא ואידך רבעא מפסיד ואפי' שוה הולד כל פלגא נזקא: משתלם כוליה חצי נזקא מולד. כי ליתא לפרה: פרשא. דבר המופרש ממנה: אין שמין. ארישא קאי שור שנגח את הפרה והפילה אין שמין כל אחד בפני עצמו שעולין דמי הנזק הרבה אבל שמין פרה מעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא שוה עכשיו אם מתה אם חיה: מכחיש. מפסיד ולקמיה פריך אי דינא הוא לכחוש: בקוטע יד עבדו של חבירו. אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה: המזיק שדה חבירו. קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו: פטומא. מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה הוי דבעל פרה דהא ולד מחמתיה לא אתי שומנה: נפחא מאי. מה שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם:
ליתא לפרה משתלם רביע נזק כו'. לדברי רבא לא אתיא מתניתין כר''ע דכיון דשותפין נינהו הא אמרינן בהמניח (לעיל דף לד.) אם כיחש המזיק או שבח ברשותן דתרוייהו אלא כר' ישמעאל אתיא.: מאי טעמא גופה היא. מדאמר רבא בפרק כל האסורין בתמורה (דף ל: ושם) ובסנהדרין בפרק הנשרפין (דף פ. ושם) ולד הנרבעת והנוגחת אסור היא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה והיא וולדה נגחו ונרבעו אך משמעתין יש להוכיח כי ליתא לפרה להשתלם משתלם מן הולד ואם לאו ירך אמו למה משתלם מולד חלקו וחלק הפרה אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם נאבד אחד מהן מי הוה משלם חלקו וחלק חבירו ותימה דרבא גופיה אית ליה בפרק בהמה המקשה (חולין דף עה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי דמותר דארבע סימנין אכשר ביה רחמנא ואור''י דבכל מקום עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה דכיון שיש לו חיות בפני עצמו ליכא למימר שנטרף עם אמו וכן הלכה דבכ''מ עובר ירך אמו הוא לבר מטריפה אע''ג דבפרק כל האסורין (תמורה דף ל: ושם) אמר רב הונא בר חנינא א''ר נחמן מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דר''א סובר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי לאו ירך אמו הוא אע''פ שהולד עצמו נהנה ברביעה אין הלכה כן אלא כדאמר רבא אמר רב נחמן התם כשנרבעו ולבסוף עברו פליגי בזה וזה גורם אבל עברו ולבסוף נרבעו אסור ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי לה בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מו:) גבי המשתחוה לקמה וכן משמע בתמורה בפרק כיצד מערימין (דף כה.) דמסיק אדר' יוחנן דאמר עובר לאו ירך אמו תיובתא דרבי יוחנן תיובתא אע''ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמ' כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע''ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג:) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא ואע''ג דבפרק הערל (יבמות דף עח. ושם.) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה כו' ודחיק לשנויי שאני עובר כו' לא משום שהיה מילתיה דרבי יוחנן עיקר אלא משום דבעי לאוקמי מילתיה דרבא דנכרית כו' לדברי הכל [דהא] רבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו: מאי טעמא פירשא בעלמא הוא. והא דאמר באילו טריפות (חולין דף נח. ושם) גבי פלוגתא דר''א ורבי יהושע בולד טריפה הכל מודים בביצת טריפה שהיא אסורה מאי טעמא כיון דאגידה בגופה כגופה דמיא היינו דוקא אותם שמעורות בגידין שנמצאו אדומות במעי תרנגולת חשיב כגוף התרנגולת ולכך אין גובה מביצתה דמי יימר שהיו מעורות בשעה שהזיקה התרנגולת ואפילו לסומכוס לכל הפחות מאותה דמתיילדא האידנא אין גובה דמאתמול גמרה לה אבל לענין טריפה אסורה דשמא בשעה שנטרפה היתה מחוברת ואפילו אותם שנולדו מיד אחר שנטרפה אסורה מגזירה דרבנן כמו שאסרו ביצה דתרנגולת נבילה דתנן במסכת עדיות (פ''ה מ''א) דב''ה אוסרין ונראה דטעם דביצת תרנגולת נבילה אסורה אטו ביצת טריפה שהגדילה באיסור אע''פ שהיא גמורה.: וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו כו'. וא''ת אמאי לא קאמר נמי וכן אתה מוצא בשומת דמי ולדות דתנן במתני' לקמן (ד' מח:) ששמין אותה כמה היתה שוה האשה עד שלא ילדה מחמת ולדות וכמה היא יפה משילדה ואין שמין דמי ולדות בפני עצמן שהיה נכחש מזיק ביותר אלא שמין הכל ביחד ורשב''ג לא נחלק על רבנן אלא בזה שאם שמין כך פטור המזיק שהאשה משבחת יותר לאחר לידה אבל לא בא לחלוק לומר שישומו הולדות בפני עצמם כי בזה לא נתן טעם למה יחלוק בכך אלא לרשב''ג שמין ולדות אגב אשה כמה שוה אשה מעוברת למכור גופה בלא ולדות פחות מלמכור הכל ביחד ונראה לר''י דבין לרבנן ובין לרשב''ג שמין ולדות בפני עצמם ולא אגב האשה משום דכיון דגוף האשה לאו ממון בעלים הוא וגם לענין שאר תשלומי חבלות אינו שלו אינו ראוי לשום ולדות אגב האשה כמו ולד אגב פרה ומתני' לא איירי כלל בשומת הולד אלא בשומת שבח ולדות ולכך לא מייתי הכא ראיה מדמי ולדות וכן משמע דמתניתין לא איירי בשומת ולד כלל למאן דמפרש מילתיה דרשב''ג וכי אשה משבחת יותר קודם שתלד מלאחר שתלד והא ודאי סברא גדולה הוא שדמיה עם הולדות מרובין מדמיה שלאחר לידה אלא ודאי לא דברו רבנן ורשב''ג אלא בשומת שבח ולדות אבל ולדות שמין לכ''ע בפני עצמם וה''פ דמתניתין כיצד משלם דמי ולדות ולא תימא דמי ולדות לבדן אלא שמין את האשה כו' ומוסיפין הדמים הללו על דמי הולדות ודמי ולדות גופייהו לא אצטריך לפרש מידי והא דמקשה בגמרא האי דמי ולדות שבח ולדות הוא לאו משום דבכלל שומת האשה דמתניתין ליהוי דמי ולדות אלא להיות נתוסף על דמי ולדות הוא דקתני לה במתניתין כדפרישית וכי משני כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כו' היינו פי' שבח ולדות אבל דמי ולדות א''צ לפרשו: אי דינא הוא ליכחוש מזיק כו'. סובר המקשה כיון שפרה וולד שני גופין הן שמין ולד בפני עצמו ולא דמי לקוטע יד עבד שכל העבד גוף אחד וכן כל השדה שהיא הכל של ניזק כגוף אחד דמי ולהכי מקשה אי דינא הוא כאשר נראה מתוך הסברא לפי שהן שני גופין לכחוש מזיק ומשני הא נמי כגוף אחד דמי דאמר ליה פרה מעוברת כו': נפחא מאי רב פפא אמר לבעל הפרה. ולא דמי לשבח ולדות דהוי כולה לבעל לרבנן ולרשב''ג חולקין דהכא כיון שבעל הפרה יכול למכור פרתו בלא ולד נמצא כשמפסידו מפסיד כל מה שדמיה נפחת אבל אשה דאינה יכולה למכור אותו שבח אין ליפות כחה בשבח ולדות אע''ג דבשאר נזקין גופה יש לה אע''פ שאין יכולה למכור עצמה מטעם זה יפה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בין לרבנן בין לרשב''ג וכן למ''ד דבנפחא חולקין יפה מטעם זה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בשבח ולדות לרבנן: הקדר שהכניס קדרותיו כו'. הנך תלתא בבי צריכי ולא זו אף זו קתני דאי תנא קדירות הוה אמינא ברשות חייב לפי שנוחות לישבר ובסתמא קבל עליה נטירותא אבל פירות לא ואי תנא פירות שנוחות להתקלקל אבל בהמה לא: