דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - ב

ושמואל לא עייל קמיה דרב אסי [לא היה נכנס לפני רב אסי, כי הוא היה גדול ממנו], ורב אסי לא עייל קמיה דרב, שהיה רבו.

ולפיכך אמרי: מאן נתרח [מי יתאחר בחוץ] למשך זמן, [1] ויבואו השנים האחרים תחילה, ואחר כך יכנס הוא יחידי?

והחליטו, נתרח שמואל [שמואל יתאחר] וניתי רב ורב אסי, כלומר: תחילה רב ואחריו רב אסי, שהרי רב היה רבו של רב אסי.

ומקשינן: ונתרח רב או רב אסי [למה לא ימתינו רב או רב אסי]!? [2] ומשנינן: רב אסי הרי גדול היה משמואל, ואף רב גדול היה משמואל וכפי שיתבאר, ולכן מן הדין שימתין שמואל בחוץ -

ומה שלא היה נכנס רב לפני שמואל, אין זה משום ששמואל היה גדול ממנו, אלא רב מילתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל [מנהג של כבוד בעלמא היה נוהג בו], דמשום ההוא מעשה דלטייה, אדבריה רב עליה [משום שקיללו רב לשמואל כמבואר בשבת קח א, הטעינו רב עליו לנהוג בו כבוד]. [3] אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא [ביני לביני שהיו מתוכחים, בא חתול וקטע ידו של תינוק] -

נפק רב ודרש ברבים תקנה שהתקינו חכמים זה מכבר: [4]

חתול של זה, מותר לאחר להורגו, ואסור לבעליו לקיימו, ואין בו משום גזל, [5] ואין בו משום השב אבידה לבעלים.

ומקשינן: וכיון דאמרת "מותר להורגו", מאי ניהו תו "אסור לקיימו" [אחר שאמר רב שמותר להורגו, למה היה צריך להוסיף שאסור לקיימו] והרי ממילא מובן הדבר!?

ומשנינן: צריך הוא להוסיף שאסור לקיימו, אף שכבר אמר שמותר להורגו, כי מהו דתימא: מותר להורגו, אבל איסורא לקיימו ליכא, קא משמע לן שאסור לקיימו.

אמרי בני הישיבה להקשות עוד על דברי רב:

וכיון דאמרת: "אין בו משום גזל", מאי ניהו תו "אין בו משום השב אבידה לבעלים", והרי ממילא מובן הדבר!?

אמר תירץ רבינא: לכך הוסיף רב שאין בו דין השבת אבידה: ללמד שאף את עורו אין צריך להשיב לאחר שהרגו.

מיתיבי לרב שאסר לקיים חתולים, מהא דתניא בברייתא שהובאה לעיל עמוד א:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית מן העכברים; הרי מבואר שמותר לקיים חתולים, ודלא כרב!?

ומשנינן: לא קשיא: הא - דשנינו בברייתא שמותר לקיימם - באוכמא [חתול שחור].

הא - דרב שאסר לקיימם - בחיורא [חתול לבן], שהוא מועד להרוג אדם.

ותמהינן: והא מעשה דרב - שבגינו דרש רב את דינו בחתול - אוכמא הוה, ואם כן משמע שאסר רב בחתול שחור, ולא בלבן!?

ומשנינן: התם - במעשה דרב - אוכמא בר חיורא הוה [חתול שחור בן לבן היה], ואסור לגדל חתולים לבנים וזרעם כמותם.

ואכתי תמהינן: והא מיבעיא בעיא ליה רבינא!? דבעי רבינא: אוכמא בר חיורא מהו? [והרי חתול שחור בן לבן נסתפק בו רבינא מה דינו]!?

ומשנינן: כי קמיבעיא ליה לרבינא: באוכמא בר חיורא בר אוכמא [ספיקו של רבינא הוא בבנו של חתול לבן שהוא עצמו בנו של שחור], ואילו מעשה דרב באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה, [ומעשה דרב היה בחתול שחור בנו של לבן בן לבן].

חב"ד בי"ח בח"ן [סימן הוא לשמות האמוראים: אחא, אבא, אדא, אבא, חייא, אחא, אבא, אחא, חנינא].

אמר רבי אחא בר פפא, משום רבי אבא בר פפא, משום רבי אדא בר פפא -

ואמרי לה [יש האומרים שמועה זו, כך]: אמר רבי אבא בר פפא, משום רבי חייא בר פפא, משום רבי אחא בר פפא -

ואמרי לה: אמר רבי אבא בר פפא, משום רבי אחא בר פפא, משום רבי חנינא בר פפא:

מתריעין - בתחינה בשופרות [6] וחצוצרות, ועושים כן בציבור - על החיכוך [מכת שחין, שהאדם מתחכך ממנה] אפילו בשבת.

ודלת הננעלת לא במהרה תפתח, מפרש לה ואזיל.

והלוקח בית מן הגוי בארץ ישראל, כותבין עליו אונו [שטר מכירה] אפילו בשבת, ומפרש לה ואזיל.

מיתיבי על מה שאמרו: "מתריעין על החיכוך בשבת", מהא דתניא:

ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור, כגון: חיכוך, חגב, זבוב, צירעה ויתוש, ושילוח נחשים ועקרבים, לא היו מתריעין, אלא צועקים ביחיד!?

לא קשיא:

כאן - ששנינו: צועקים ולא מתריעים - בשחין לח.

כאן - שאמרו: מתריעים - בשחין יבש, שהוא קשה מן הלח.

דאמר רבי יהושע בן לוי: שחין שהביא הקב"ה על המצרים: לח מבחוץ ויבש מבפנים היה, שנאמר: "ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה", כלומר: בפריחתו היה מבעבע, דהיינו שמבחוץ היה לח, ומשמע: שבפנים היה יבש.

"ודלת הננעלת לא במהרה תפתח", מאי היא?

מר זוטרא אמר, פירש: סמיכה, כלומר: אם ננעלה הדלת על האדם מלקבל סמיכת חכמים, לא במהרה תיפתח הדלת לכך, וצריך הוא להרבות בתפלה ותחנונים שתיפתח.

רב אשי אמר, פירש: כל המריעין לו, לא במהרה מטיבין לו.

רב אחא מדיפתי אמר: לעולם אין מטיבין לו.

ולא היא כמו שאמר רב אחא מדיפתי, כי רב אחא מדיפתי מילתא דנפשיה הוא דאמר, מתוך מה שנעשה עמו אמר כן, שמתחילה חשבוהו למנות ראש ישיבה, ונתבטל הדבר ושוב לא המליכוהו. [7]

אמר מר: "והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת":

ותמהינן: וכי בשבת סלקא דעתך שיכתוב יהודי שטר ויעבור על איסור דאורייתא!?

אלא כדאמר רבא התם [כדפירש רבא גבי ענין אחר]: אומר לנכרי ועושה, הכי נמי: אומר לנכרי ועושה, וקא משמע לן, דאף על גב דאמירה לנכרי לעשות מלאכה בשבת "שבות" [איסורים דרבנן בשבת קרויים "שבות"] היא, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן. [8]

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

הלוקח עיר בארץ ישראל, כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה, [9] משום ישוב ארץ ישראל.

תנו רבנן: עשרה תנאין התנה יהושע עם ישראל: [10]


הערות

[1] "שיטה מקובצת" בשם גאון.

[2] תמה הרא"ש ב"שיטה מקובצת": הניחא מה דמקשה הגמרא שימתין רב, ניחא, כי לכשיבואו שמואל ורב אסי אין ספק שיקדם רב אסי, שהיה גדול משמואל; אבל מאי קשיא לגמרא שימתין רב אסי, והרי אז לא ידעו מי יכנס תחילה שמואל או רב, שהרי שמואל לא רצה להכנס אפילו לפני רב אסי וכל שכן לפני רב, ורב אף הוא, הרי לא רצה להכנס לפני שמואל, ואם כן מה נועיל במה שנאמר שימתין רב אסי! ? וביאר, שמתחילה היתה סבורה הגמרא, שרב לא היה נוהג כבוד בשמואל, שהרי לפני רב אסי שהיה גדול משמואל היה מוכן רב להכנס, ומה שלא רצה רב להכנס לפני שמואל בפעם הזאת, אינו אלא משום שלא היה רוצה שיכנס שמואל האחרון, וזה גנאי לו ששנים נכנסים לפניו, ולכן מקשה הגמרא שימתין רב אסי, ואז ילך רב לפני שמואל, כי מאחר שרב לבדו הולך לפניו, אין בזה גנאי [וראה שם בשם גאון ז"ל שהוא מפרש דלפי קושיית הגמרא יכנס שמואל לפני רב, ודלא כהרא"ש; וכן נראה מהמאירי שהובא בהערה הבאה כפי שיתבאר שם; ויש לעיין לפי פירוש הרא"ש מה נתחדש בתירוץ הגמרא, והרי ידענו כבר בקושיא שרב גדול משמואל! ?].

[3] כתב המאירי: ושמעינן מהאי עובדא, שתלמיד חכם שהוא גדול מחבירו או בימים או במעלה [כגון רב שהיה גדול מרב אסי], והטיח [אותו תלמיד חכם, כגון רב] דברים כלפי חכם אחר שאינו גדול כמוהו [כרב שהטיח דברים כלפי שמואל], ונתחרט על זה, ורצה להנהיג עצמו לנהוג כבוד לאותו חכם שקפחו בדברים להכניסו לפניו, או לכל כיוצא בזה, רשאי האחר לקבל כבוד זה, ואין כאן משום יוהרא, [אפשר שראייתו היא ממה שאמרו ששמואל לא היה מוכן להכנס לפני רב אסי, ומשמע שלפני רב היה מוכן להכנס, ולפי זה אין המאירי סובר כהרא"ש, שהרי הרא"ש נקט ששמואל לא היה מוכן להכנס לפני רב], ומכל מקום אם היה שם אחר, לא יהא מקבל ממנו כבוד זה על גב אותו שחרפו, ואף על פי שאותו שחרפו גדול מזה האחר, כיון שאותו האחר גדול ממנו, [אפשר שכוונתו היא, שהרי שמואל לא היה איכפת לו להכנס לפני רב משום שחרפו, ומכל מקום לא היה מוכן להכנס לפני רב אסי, ואין אומרים: אם לפני רב הוא נכנס, לפני רב אסי לא כל שכן].

[4] נתבאר על פי התוספות.

[5] כתבו התוספות, שאם אין בו משום גזל, שוב אין צריך לומר שמותר להורגו, אלא היות "ומותר להורגו" נאמר לפני "ואין בו משום גזל", לכן לא הקשתה הגמרא גם על זה "למה לי" . ומבואר מדבריהם, ש"אין בו משום גזל" אין הכוונה שאין לחוש לגזל כשהורגו, אלא דבר בפני עצמו הוא; וכן נראה מלשון הרמב"ם [גזילה ואבידה טו יז]: "חתול רע שהורג את הקטנים, אסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה אף על פי שעורו מועיל, אלא כל המוצאו זכה בו, והורגו והעור שלו". אלא שמדברי הרמב"ם אין נראה שהוא סובר כתירוץ התוספות, שאם כדבריהם לא היה הרמב"ם כותב דין "ואין בו משום גזל", קודם שהתיר להורגו.

[6] כן פירש רש"י, אבל התוספות חלקו על זה שיתקעו בשבת, אלא פירשו שהכוונה היא לאמירת "עננו", וראה בדבריהם המשך ביאור הסוגיא לפי שיטתם.

[7] ראה בבא בתרא יב ב.

[8] כתבו התוספות, שדוקא משום מצוה זו מותרת אמירה לנכרי, אבל בשאר מצוות, לא, ואפילו לומר לו לעשות איסור דרבנן כגון טלטול בכרמלית, אסור לשם מצוה. ולצורך מילה שהיא עצמה דוחה שבת, הביאו התוספות שתי שיטות, לשיטה אחת מותר לומר לו רק לעשות איסור דרבנן, ולשיטה אחרת מותר לומר לו לעשות אפילו איסור דאורייתא.

[9] כדי להזריח דרך לעוברים ושבים, למצוא מקום ישוב, הגהות יעבץ.

[10] בדף פא ב מתבאר, אם דין זה הוא בארץ ישראל או אף בבבל או אף בחוצה לארץ, וקיימא לן שאפילו בחוצה לארץ.

ואילו שמואל לא היה רוצה עייל קמיה [להיכנס לפני] רב אסי, שראה אותו כגדול ממנו, ורב אסי לא היה רוצה עייל קמיה [להיכנס לפני] רב שהיה רבו, ומשום כך לא נכנסו שלושתם. אמרי [אמרו]: מאן נתרח [מי יאחר] וימתין בחוץ ויכנס לבדו אחרון? וסיכמו: נתרח [יאחר] שמואל וניתי [ויבואו] רב ואחריו רב אסי.

ושואלים: ונתרח [ושיתאחר] רב או רב אסי? שיכנס תחילה שמואל ואחריו אחד משניהם, והאחר ימתין! ומשיבים: משום שבאמת היה רב גדול משמואל, והיה ראוי לו להיכנס לפניו. אלא רב, שלא רצה להיכנס לפני שמואל, מילתא בעלמא [דבר של כבוד לבד] הוא דעבד ליה [שעשה לו] לשמואל, ולא משום שהיה גדול ממנו, אלא משום ההוא מעשה דלטייה [אותו מעשה שאירע שקילל אותו] רב לשמואל בטעות וכדי לפייסו על כך אדבריה [הנהיגו] רב עליה [עליו], שהיה נוהג כלפיו כבוד יתר.

ומספרים: אדהכי והכי [בין כך וכך] אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא [בא חתול וקטע את ידו של תינוק]. נפק [יצא] רב ודרש בענין זה: חתול מותר להורגו, ואסור לקיימו בבית, וכל הלוקח אותו והורגו אין בו משום איסור גזל, ואין בו משום מצוה של השב אבידה לבעלים.

ושואלים: וכיון דאמרת [שאתה אומר] מותר להורגו, מאי ניהו תו [מה הוא עוד] הצורך לומר שאסור לקיימו? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] מותר אמנם לאחרים להורגו, אך איסורא ליכא [איסור אין] בהחזקתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אסור לקיימו.

ועוד אמרי [אומרים] בשאלה על ניסוח הדברים: וכיון דאמרת [שאתה אומר] "אין בו משום גזל", כלומר, שאין זה איסור לקחת מיד הבעלים בכח, מאי ניהו תו [מה הוא עוד] הצורך לומר ש"אין בו משום השב אבידה לבעלים"? אמר רבינא: הכוונה היא לענין עורו, שאין צורך להחזירו לבעלים.

על דברי רב בדינו של חתול מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין (כלבי ציד), וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית, הרי שמותר לגדל חתול! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] דברי ר' שמעון שאמר שמותר נאמרו באוכמא [בחתול שחור], הא [זה] דברי רב שאמר שאסור נאמרו בחיוורא [בחתול לבן].

ומקשים על כך: והא [והרי] באותו מעשה של רב, אוכמא הוה [חתול שחור היה]! ומשיבים: התם אוכמא בר חיורא הוה [שם חתול שחור בן לבן היה] ודינו כחתול לבן. ומקשים: והא מבעיא בעיא ליה [והרי דבר זה נסתפק לו] לרבינא,

דבעי [ששאל] רבינא: אוכמא בר חיורא, מהו [חתול שחור בן לבן מה דינו]? ואם כך היה המקרה, מדוע היה מסופק בדבר? ומסבירים: כי קמבעיא ליה [כאשר נסתפק לו] לרבינא היה זה באוכמא בר חיורא בר אוכמא [בחתול שחור בן לבן בן שחור], ואילו המעשה שאירע לפני רב — באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה [בחתול שחור בן לבן בן לבן היה].

א (חב"ד בי"ח בח"ן: סימן לשלוש מסורות שונות של שמות החכמים וסדר מסירת הלכות שתוזכרנה להלן, והם: ר' א ח א, ר' א בא, ר' א דא. ר' א בא, ר' ח י יא, ר' א ח א. ר' א בא, ר' א ח א, ר' ח נ ינא). אמר ר' אחא בר פפא משום [בשם] ר' אבא בר פפא משום [בשם] ר' אדא בר פפא, ואמרי לה [ויש אומרים] שמסורת זו היתה כך: אמר ר' אבא בר פפא משום [בשם] ר' חייא בר פפא משום [בשם] ר' אחא בר פפא, ואמרי לה [ויש אומרים] שכך היתה המסורת: אמר ר' אבא בר פפא משום [בשם] ר' אחא בר פפא משום [בשם] ר' חנינא בר פפא:

מתריעין בתקיעת שופר על החיכוך (מחלת שחין המתפשטת) ואפילו בשבת, ודלת הננעלת לא במהרה תפתח, והלוקח (הקונה) בית בארץ ישראל — כותבין עליו אונו (שטר מכירה) אפילו בשבת. ומבררים מאמרים אלה.

על הנאמר "מתריעין על החיכוך" מיתיבי [מקשים] הלא שנינו בברייתא במסכת תענית: ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור, חוץ מאלו המנויות במשנה שם, כגון חיכוך, או חגב, או זבוב, צירעה ויתוש, ושילוח נחשים ועקרבים — לא היו מתריעין בשופרות אלא צועקים בתפילה בלבד!

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן מדובר בשחין לח, כאן מדובר בשחין יבש שהוא קשה מן הלח ועליו אף מתריעים בשופרות. שכן מצאנו שני סוגים אלה של שחין, וכפי שאמר ר' יהושע בן לוי: שחין שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים — היה לח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר: "ויהי שחין אבעבעת פרח באדם ובבהמה" (שמות ט, י), כלומר, שחין זה היה יבש ("שחין") מבפנים ולח מבחוץ ("אבעבועות פורח").

ומה שאמרו "ודלת הננעלת לא במהרה תפתח", מאי [מה] היא, מה פירושו? מר זוטרא אמר: סמיכה, שאם אדם לא זכה להיסמך בתואר רבי בשעת הכושר שהזדמנה לפניו וחלפה, עלול לעבור זמן רב עד שיזכה לכך. רב אשי אמר: כל המריעין לו, מי שהורע מזלו, לא במהרה שבים ומטיבין לו. רב אחא מדיפתי אמר: לעולם אין מטיבין לו עוד. ומעירים: ודברים אלה לא פירוש המימרא היא, אלא רב אחא מדיפתי מילתא דנפשיה [דבר של עצמו] הוא שאמר, שכך אירע לו בעצמו.

ועל מה שאמרו "והלוקח בית בארץ ישראל — כותבין עליו אונו אפילו בשבת", תוהים: בשבת סלקא דעתך [עולה על דעתך]? וכי התירו איסור מלאכה בשבת לצורך זה?!

אלא כפי שאמר רבא התם [שם] בענין אחר: אומר בשבת לגוי לעשות מלאכה ועושה, הכי נמי [כאן גם כן] הכוונה שאומר לגוי שיכתוב שטר על המכירה ועושה הגוי כדבריו. ואף על גב [ואף על פי] שאמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת איסור שבות היא שאסרוהו חכמים, מכל מקום במקרה זה, משום מצוות ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה [בו] רבנן [חכמים] לאסור.

ובענין זה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הלוקח (הקונה) עיר בארץ ישראל, כופין אותו עם זאת ליקח (לקנות) לה גם דרך מארבע רוחותיה, משום ישוב ארץ ישראל, שתהא עיר זו פתוחה לכל צד.

ב אגב המדובר בתקנות שנעשו משום ישוב ארץ ישראל, מביאים כמה דברים כלליים בנושא זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: עשרה תנאין התנה יהושע בן נון עם בני ישראל בכניסתם לארץ, שינהגו זה עם זה לפנים משורת הדין, ולא יקפידו על זכויותיהם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Shmuel would not enter before Rav Asi, as he considered Rav Asi to be greater than he; and Rav Asi would not enter before Rav, as Rav was his teacher. They said: Which of us should stay behind and let the other two come in before him? They decided: Let Shmuel stay behind, and let Rav and Rav Asi come inside in that order. Afterward, Shmuel himself would enter.

The Gemara asks: And why didn’t they decide to let Rav or Rav Asi stay behind? The Gemara explains: It was a mere gesture that Rav performed for Shmuel in initially stating that Shmuel should precede him, as Rav did not really feel that Shmuel was superior to him. Rather, on account of that incident in which he inadvertently cursed Shmuel, Rav took upon himself to treat Shmuel with deference.

In the meantime, while all this was going on, a cat [shunara] came and severed the hand of the baby. Rav emerged from the house and taught: With regard to a cat, it is permitted to kill it even if it is privately owned; and it is prohibited to maintain it in one’s possession; and it is not subject to the prohibition against theft if one takes it from its owner; and, in the case of a lost cat, it is not subject to the obligation of returning a lost item to its owner.

The Gemara asks a question with regard to Rav’s statement: And since you said that it is permitted to kill it, what is the need to state further that it is prohibited to maintain it in one’s possession? If a cat is considered such a dangerous animal that it is permitted to kill it, of course one cannot keep it in his possession. The Gemara answers: Lest you say that although Rav ruled that it is permitted to kill it, he concedes that there is no prohibition in keeping it, Rav therefore teaches us that it is also prohibited to keep it in one’s possession.

The Sages say, further questioning Rav’s statement: And since you said that it is not subject to the prohibition against theft if one takes it from its owner, what is the need to state further that it is not subject to the obligation of returning a lost item to its owner in the case of a lost cat? If one may actively steal a cat, certainly there is no obligation to return it when found. Ravina said in response: Rav was referring to its hide.

The Gemara raises an objection from a baraita against Rav’s ruling that it is prohibited to keep a cat. Rabbi Shimon ben Elazar says: One may raise village dogs, cats, monkeys, and genets, because they serve to clean the house of mice and other vermin. The Gemara resolves the apparent contradiction: It is not difficult. This ruling in the baraita is stated with regard to a black cat, which is harmless, whereas that ruling of Rav is stated with regard to a white cat, which is dangerous.

The Gemara raises a difficulty against this answer: But in the incident of Rav it was a black cat. Since this cat severed the baby’s hand, it was obviously a vicious, dangerous animal. The Gemara answers: There it was a black cat, but it was the offspring of a white one. The offspring of a white cat is dangerous, even if it itself is black. The Gemara further objects: But didn’t Ravina raise this very issue as a dilemma?

As Ravina raised a dilemma: What is the halakha with regard to a black cat that is the offspring of a white one? Is it also dangerous like its parent? The Gemara answers: When Ravina raised the dilemma, it was with regard to a black cat that is the offspring of a white cat that itself is the offspring of a black cat. By contrast, in the incident with Rav it was a black cat that was the offspring of a white one, which was itself the offspring of a white cat. That animal is definitely dangerous.

§ The Gemara provides a mnemonic device for the distinguishing letters in the various names of the sons of Rav Pappa in the ensuing list: Ḥet beit dalet, beit yod ḥet, beit ḥet nun. Rabbi Aḥa bar Pappa says the following three statements in the name of Rabbi Abba bar Pappa, who said them in the name of Rabbi Adda bar Pappa. And some say Rabbi Abba bar Pappa says them in the name of Rabbi Ḥiyya bar Pappa, who said them in the name of Rabbi Aḥa bar Pappa. And some say Rabbi Abba bar Pappa says them in the name of Rabbi Aḥa bar Pappa, who said them in the name of Rabbi Ḥanina bar Pappa.

The three statements are as follows: The court sounds the alarm on Shabbat over a breakout of sores; and a door that is locked will not be opened quickly; and with regard to one who purchases a house in Eretz Yisrael, one writes a bill of sale for this transaction even on Shabbat.

The Gemara raises an objection from a baraita: After explaining how the public engages in prayer when there is a drought, the baraita teaches: And with regard to all other types of calamities that break out upon the community, other than drought, such as sores, a plague of locusts, flies, hornets, or mosquitoes, or infestations of snakes or scorpions, the court would not sound the alarm on Shabbat, but the people would cry out. This indicates that it is not proper to sound the alarm on Shabbat for an epidemic of sores.

The Gemara answers: This is not difficult. Here it is referring to moist sores; whereas there it is referring to dry sores, which are more dangerous than moist ones. As Rabbi Yehoshua ben Levi says: The boils that the Holy One, Blessed be He, brought upon the Egyptians were moist on the outside and dry on the inside, as it is stated: “And it became a boil breaking out with oozing upon man and upon beast” (Exodus 9:10). The phrase “breaking out” is referring to the exterior of the wound. Since the verse specifies that the outside was oozing with secretions, it can be inferred that the inside was dry. This indicates that the sores can be of either type.

The Gemara analyzes the second of the three statements: And a door that is locked will not be opened quickly. This is clearly a metaphor, but to what is it referring? Mar Zutra said: It is a metaphor for rabbinic ordination. If one meets with resistance in his quest to receive ordination, he should take it as a sign that this opportunity will not soon open up for him again. Rav Ashi said: It means that anyone who is treated poorly will not soon be treated well. Rav Aḥa of Difti said: He will never be treated well. The Gemara comments: But that is not so; Rav Aḥa of Difti was saying only a matter that reflected what had occurred to him.

The Gemara turns its attention to the third statement: And with regard to one who purchases a house in Eretz Yisrael, one writes a bill of sale for this transaction even on Shabbat. The Gemara asks: Can it enter your mind that one may write this bill of sale on Shabbat? Writing on Shabbat is a prohibited labor for which one is liable to receive the death penalty.

The Gemara explains: Rather, this is as Rava said there, with regard to a similar issue, that one tells a gentile to do it, and he does so. Here, too, it is referring to a situation where he tells a gentile to write a bill of sale for the house, and he does it. And even though telling a gentile to perform an action that is prohibited for a Jew on Shabbat is generally a violation of a rabbinic decree, as the Sages prohibited telling a gentile to perform prohibited labor on behalf of a Jew on Shabbat, here the Sages did not impose this decree, due to the mitzva of settling Eretz Yisrael.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: With regard to one who purchases a city in Eretz Yisrael, the court forces him to purchase a path to the city from all four of its sides, due to the importance of settling Eretz Yisrael.

§ The Sages taught in a baraita: Joshua stipulated ten conditions when he apportioned Eretz Yisrael among the tribes:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דנפק רב ודרש חתול מותר להרגו. לאו למימרא דעכשיו תיקן, דאם איתא מאי קא מותיב ליה מברייתא, אלא נפק ודרש שמימות הראשונים התקינו שיהא מותר להרגו, ואפשר לי לומר דעכשיו תיקן והכי אקשו עליה היאך תיקן ואף על פי שעכשיו הזיק והלא התירו לגדל מפני שהוא צריך לבריות הרבה כדי לנקר את הבית.

מתריעין על החכוך בשבת. פירש רש"י ז"ל בשופר. והקשו עליו בתוספות שהרי אמרו בפרק קמא דתעניות (יב, א) שופר בשבת מי איכא, פירשו הם מתריעין בעננו. ואם תאמר אם כן הא דקתני בברייתא דושאר כל מיני פורענות אין מתריעין אלא צועקין היינו צעקה היינו התרעה היינו עננו, י"ל דההיא ברייתא בחול מתניא והתרעה דהתם ודאי היינו התרעה בשופר אלא הכי קא מקשה מדקתני שאין מתריעין על החכוך בשופר אפילו בחול שמע מינה שאין מתריעין עליו בשבת אפילו בעננו שאילו היה כל כך קשה שמתריעין עליו בעננו בשבת ראוי להתריעו עליו בחול בשופר.

הכי גרסינן: כגון חכוך וחגב. ולא גרסינן גובאי דהא בפרק סדר תעניות (יט, א) שנינו באלו שנים מתריעין על הארבה ועל החסיל והגובא אלא חגב אינו קשה כל כך ובתוספתא (תענית פ"ב ה"א) נמי תניא מתריעין על הגובאי בכל שהוא מפני שהוא מכה מהלכת רבי שמעון ב"א אומר אף על החגב, ולספרים דגרסי הכא גובאי אפשר לומר דשני מיני גובאי הם ואחד מזיק לשדות ועליו מתריעין ויש שאינו מזיק אלא לאדם והיינו הא דהכא דומיא דנחשים ועקרבים וזבובים.

אלא אומר לאינו יהודי ועושה. דמשום ישוב ארץ ישראל התירו שבות דאמרינן דאמירה לאינו יהודי, ויש אומרים דהוא הדין לצורך מצוה אחרת וכן אמרו בהלכות גדולות שמביאין איזמל על ידי אינו יהודי אפילו דרך רשות הרבים ויש אומרים שאין מביאין אפילו על ידי אינו יהודי שמשום ישוב ארץ ישראל בלבד התירו, וכבר הארכתי בה הרבה בעובדא דההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה (עירובין סח, א).

תלמיד חכם שהוא גדול מחברו או בימים או במעלה והטיח דברים כלפי חכם אחר שאינו גדול כמהו ונתחרט על זה ורצה להנהיג את עצמו לנהוג כבוד לאותו חכם שקפחו בדברים להכניסו לפניו או לכל כיוצא בזה רשאי האחר לקבל כבוד זה ואין בכאן משום יוהרא מעשה היה ברב שקלל את שמואל שהיה בר מחלקתו וקטן הימנו כמו שהתבאר במסכת שבת בפרק שמנה שרצים ומאותה שעה קבל עליו להכניס את שמואל לפניו בכל מקום והיה שמואל מקבל את הכבוד ממנו מ"מ אם היה שם אחר לא יהא מקבל ממנו כבוד זה ואע"פ שאותו שחרפו גדול מזה האחר כיון שאותו האחר גדול ממנו מעשה היה ברב ושמואל ורב אסי שהיו נכנסין לבית שהיה שם מילת הבן ויש אומרין פדיון הבן והיה שמואל קטן מכלם ורב גדול מכלם ורב לא היה נכנס קודם לשמואל כמו שבארנו ושמואל אע"פ שהיה מקבל כבוד זה מרב לא רצה לקבלו מרב אסי אע"פ שהיה רב גדול מרב אסי ורב אסי לא היה נכנס קודם רב והסכימו שיפרד שמואל מהם ויכנס רב ואחריו רב אסי ואחר שיכנסו יבא שמואל ויכנס יחידי או בחבורה אחרת:

יש לו לדיין לחדש גזרות לפי מה שרואה אחר שנתברר לו הענין מעשה היה בחתול שקטע ידו של תינוק ויצא רב וחקר על אותו המין ונתברר לו שטבעו בכך ודרש על אותו המין שמותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואף בעורו אין בו משום אבדה וכן כל כיוצא בזה:

כבר בארנו במסכת תענית על קצת חליים שנמשכה מהם מיתה שמתענין עליהם ומתריעין אף בשבת כגון אסכרה בזמן שיש בה מיתה כמו שהתבאר שם הרי שירד שחין בעולם וחכוך גדול וכיוצא באלו עד שהיו מתים בזה החולי הרי זה צרת הצבור ומתענין ומתריעין אף בשבת ודוקא בחכוך הלח שהוא כעין שחין הפורח אבעבועות ודבר זה בשפשט ברוב צבור ומ"מ חכוך יבש צועקים עליו ואין מתריעין וכן על שאר פורענות כגון זבוב וצרעה ויתוש ושלוח נחש ועקרב וענין התרועה וצעקה כבר בארנוה במסכת תענית:

אע"פ שמשפטי האדם מצד תולדתו ומערכת מזלו מבא גדול בעניניו ובהצלחתו ובמקריו עד שדלת הנועלת לא במהרה היא נפתחת מ"מ אין בזה עכוב מכל וכל אלא הדבר מסור לתפלה ולמעשים ולעולם שערי תפלה או מעשים טובים לא ננעלו אלא מגינין בעדו ומשנין עליו סדרי בראשית שלו וזה דבר ראוי ומוכרח באמונה ובגדרי הדת וכבר בארנו הענין יפה בחבור התשובה:

מצוה על כל אדם מישראל לקבוע דירתו בארץ ישראל ולישבה כפי כחו לקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו על יד גוי אף בשבת משום ישוב ארץ ישראל הקלו בשבות:

הלוקח עיר בארץ ישראל כופין אותו לעשות לה דרך מארבע רוחותיה כדי להפליג בישובה שיהו יכולין בכל עיירות שבה לחזר ולבא שם מכל צד:

עשרה תנאים התנה יהושע עם יושבי הארץ בשעה שחלק להם את הארץ:

מאן תרח מי ישהה לחוץ עד לאחר שעה ודומה לו במסכת עבודה זרה דכולהו לא מצו עיילי בזה אחר זה משום דרב לא בעי למיעל מקמי שמואל וכו'. וניתרח רב וליעיילו רב אסי ושמואל או ניתרח רב אסי וליעיילו שמואל ורב. וליקדם שמואל לרב אמרי הא לא אפשר דרב חשיב טפי מינייהו. והא דלא קא עייל רב מקמי שמואל משום דמילתא הוא דעביד רב לשמואל משום ההוא מעשה דלטייה על דלא וכמפרש בפרק שמונה שרצים. גאון ז"ל.

י"ד רע"ד ונתרח רב או רב אסי. הקשה ר"מ מה מועיל זה דנתרח רב אסי הא כבר אמרינן דרב לא עייל קמיה דשמואל וכל שכן שמואל לא עייל מקמיה דרב כל כמה דלא ידע דאדבריה רב עלויה בהאי אפילו קמיה דרב אסי שהיה תלמידו של רב לא הוה עייל. ותירץ דסלקא דעתיה מעיקרא הא דלא עייל קמיה דשמואל לא מפני שהיה רב נוהג בו כבוד שהרי היה הולך בפני רב אסי שהיה גדול ממנו אלא להכי לא הוה עייל מקמיה בפעם הזאת שאם היה הולך תחילה היה צריך שמואל ליכנס באחרונה וזה היה גנאי לו ששנים היו הולכין לפניו ולהכי קאמר נתרח רב אסי וילך רב לפני שמואל וילך יחידי לפניו ולא יהיה גנאי. הרא"ש ז"ל.
ושמעינן מהאי עובדא שתלמיד חכם שהוא גדול מחברו או בימים או במעלה והטיח דברים כלפי חכם אחר שאינו גדול כמוהו ונתחרט על זה ורצה להנהיג עצמו לנהוג כבוד לאותו חכם שקפחו בדברים להכניסו לפניו או לכל כיוצא בזה רשאי האחד לקבל כבוד זה ואין כאן משום יוהרא ומכל מקום אם היה שם אחר לא יהא מקבל ממנו כבוד זה על גב אותו שחרפו ואף על פי שאותו שחרפו גדול מזה האחר כיון שאותו האחר גדול ממנו. הרב המאירי ז"ל.

ודרש חתול מותר להרגו. ונראה דהיינו כרבי יוחנן דאמר בפרק קמא דסנהדרין גבי נחש וברדלס דקאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה ואמר רבי יוחנן אף על פי שלא המיתו. אי נמי אפילו לריש לקיש דאמר והוא שהמיתו יש לומר דקנס רב בחתול מפני שבני אדם רגילין לגדלו והתיר להרגו אף בלא המית כדי להרחיק בני אדם מלגדלן. ה"ר ישעיה ז"ל.
נפק רב ודרש לאו למימרא דעכשיו תקן דאם איתא מאי קא מותיב לה מן הברייתא אלא דנפק ודרש שמימות הראשונים הסכימו והתקינו שיהא מותר להורגו. ואפשר לי לומר דעכשיו תקן והכי אקשו עליה האיך תקן ואף על פי שעכשיו הזיק והלא התירו לגדל מפני שהוא צריך לבריות הרבה כדי לנקר את הבית. הרשב"א ז"ל.

מתריעין על החיכוך בשבת. כתבו בתוספות ויש לומר דהכי פירושו מדקאמר שבשבת מתריעין לכל הפחות בעננו אם כן ראוי לעשות וכו' עד סוף הדיבור. שהרי יש דברים דאפילו בשופר בחול ואפילו הכי בשבת אפילו צעקה ליכא כי ההיא דתנן בפרק סדר תעניות אלו ועל אלו מתריעין בכל מקום על השדפון וכו' היינו בשופר למאן דאמר בסוף פרק קמא דתענית דעננו לא קרי התרעה ואפילו הכי קתני בתריה ועל אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים וכו' והיינו בפה דשופר בשבת מי איכא מכלל דבקמייתא ליכא אפילו צעקה בפה בשבת. ומיהו יש לדחות כיון דההוא תנא דסדר תעניות האלו קרי לה לעננו התרעה דילמא הא דקתני דעל השדפון דמתריעין היינו בעננו ולא בשופר. ומכל מקום בלא ראיה מתיישב לומר כמו שפירשנו. ועוד דאי הך ברייתא דושאר כל מיני פורעניות קיימא אמתניתין דעל אלו מתריעין בכל מקום על השדפון וכו' אם כן היינו יכולין לדקדק דהתרעה דשדפון בשופר דהאי תנא אשאר מיני פורענות לא קרי ליה דעננו התרעה כדאיתא בסוף פרק קמא דתענית ומשמע דוקא אשאר מיני פורענות לא היו מתריעין בשופר אבל אהנהו דמתניתין מתריעין בשופר. ובקונטרס פירש שלא היו מתריעין דקתני הכא היינו בשבת ולא משמע הכי. וא"ת והא דקתני שעל הגובאי אין מתריעין והא במסכת תעניות תנן שמתריעין על הארבה וכו'. ולפי הספרים דלא גרמי בשמעתא גובאי אלא חגב מצינו לחלק דחגב אינו קשה כל כך והוא מין אחר כדאמרינן חגב זה נדיין. ובתוספתא נמי תניא מתריעין על הגובאי בכל שהוא מפני שהיא מכה מהלכת רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על החגב. ועוד יש לומר דהתם בגובאי המזיק לשדות וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וזה לשון גאון ז"ל מתריעין על החיכוך על השחין דעבדינן כנופיא לצלויי ולזעוק דבתחילה לא היו מתריעין דלא עבדי כנופיא לכתחילה אלא צועקין שמתפללין כל אחד ואחד בביתו. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ביארנו במסכת תעניות על קצת חלאים שנמשכה מהן מיתה שמתענין עליהן ומתריעין אף בשבת כגון אסכרה בזמן שיש בה מיתה. הרי שירד שחין בעולם וחיכוך גדול וכיוצא באלו עד שהיו מתים בזה החולי הרי זה צרת ציבור ומתענין ומתריעין אף בשבת ודוקא בחיכוך הלח שהוא כעין שחין הפורח אבעבועות ודבר זה כשפשט ברוב הציבור אבל חיכוך יבש צועקין עליו ואין מתריעין. ע"כ.
אכל הרמ"ה ז"ל כתב בפריטיו דבחיכוך יבש מתריעין ובלח אין מתריעין. וכן פירש רש"י ז"ל דיבש קשה מלח. וכן פירש גאון דביבש מבפנים מתריעין שהוא קשה.
מר זוטרא אמר לסמיכה דהיכא דנמנו על חכם אחד לסמכו ולקרותו רבי וננעל הדלת לא במהרה תפתח לא מתרמי מילתא למסמכיה אלא על ידי הדחק. גאון ז"ל.

אומר לגוי ועושה. דוקא משום מצוה זו כדאמרינן משום ישוב ארץ ישראל אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה. ומכאן יש לדקדק אם שכחו להביא חומש לבית הכנסת ואין במה לומר ההפטרה שלא יאמרו לגוי להביאו אלא ילכו מנין עשרה למקום שיהא החומש ויאמרו שם ההפטרה. תלמידי הר"פ ז"ל.

שיהו מרעין בחורשין אפילו של שבט זה בשל שבט אחר. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

מעין היוצא בתחילה וכו'. הרמב"ם פירש פרק ו' מנזקי ממון מעין היוצא בתחילה בני העיר וכו' בענין אחר דלא קשה מידי מקושית התוספות. עיין שם. הרשב"א ז"ל.
והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל ומעין היוצא בתחילה בני העיר שיצא בגבולן מסתפקין ממנו אף על פי שיצא בשדה המיוחדת לאחד מבני העיר אינו יכול לעכב על כל בני העיר מליכנס ולשאוב ובלבד שלא יזיקוהו בהכנסתם שם כך פירש ה"ר יהונתן ז"ל. וצריך עיון מי נתן להם רשות ליכנס לשדה אחרים אלא בימים שאדם רשאי ליכנס בהן לפי תקנת יהושע ולא אחרים עמהם אלא מדעתם אף על פי שאין עיקרו בגבולן. ע"כ לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל.

בד"ה אומר לעכו"ם כו' דע"י ישראל קאמר ותוך ז' דמחללין עליה כו' עכ"ל מפורש ברא"ש דתוך שבעה מעת לעת מחללין על חיה ועיין בתוספות פ"ק דגיטין וק"ל:

ודלת הננעלת כו' זו סמיכה רב אשי אמר כל המריעים כו'. מצינו בכמה מקומות שהיו הת"ח בורחין מן השררה ולא היה רע בעיניהם שנדחו מהשררה ולזה אמר רב אשי כל המריעין לו כו' דהיינו שמצטער על כך ויחשוב לו שהוא רעה לו שנדחה מן השררה לא במהרה מטיבין לו ע"ד שאמרו כל הרודף אחר השררה היא בורחת ממנו וק"ל:

גמ' כופין אותו כו' משום ישוב א"י. נ"ב להזריח הדרך לעוברים ושבים ללכת אל עיר מושב:

וְנִתְּרַח רַב אוֹ רַב אַסִי. כתב בשיטה מקובצת הקשה רבי מאיר ז"ל מה מועיל זה דנרתח רב אסי הא כבר אמרו דרב לא עייל קמיה שמואל וכל שכן שמואל לא עייל מקמיה דרב כל כמה דלא ידע עדיין המקשן דאדבריה עלויה דהא אפילו קמיה דרב אסי תלמידו של רב לא הוה עייל?
ותירץ דסלקא דעתיה מעיקרא הא דלא עייל רב קמיה דשמואל היינו דוקא בהיכא שיש גדול אחר נכנס אחריו דנמצא שמואל נכנס שלישי וגנאי לו טפי שיהיו שנים הולכים לפניו אבל אם לא היה ביניהם אדם אחר אין הכי נמי היה נכנס רב קמיה דשמואל כיון דשמואל נכנס אחריו ממש ולהכי קאמר נרתח רב וילך רב יחידי לפני שמואל וליכא גנאי כל כך בכהאי גונא עד כאן דבריו עיין שם.
ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד דלעולם המקשן ידע מנהגו של רב לתת כבוד לשמואל דיהיה עייל מקמיה ולהכי קא מקשי דלרתח רב אסי ובא התרצן וחידש לו סברה בזה באמרו הא דנהג רב כבוד זה עם שמואל שיהיה עייל מקמיה לאו משום דהחשיב את שמואל גדול ממנו דלעולם רב היה גדול משמואל וידע הוא שהוא גדול משמואל וגם שמואל יודע כך ורק משום ההוא עובדא אדבריה רב עליה בענין זה של כניסה ויציאה שיהא הוא עייל מקמיה וזה הכבוד שעשה לו רב אין לך בו אלא חדושו דאינו נוהג אלא רק בכניסה שיכנס שמואל קמיה דרב אבל בדבר זה דנרתח רב או דנרתח רב אסי בשבילי אין נוהג כבוד לשמואל דכולי האי לא עבדי ליה מאחר דשניהם גדולים ממנו.
ברם בגוף המאמר הנזכר קשיא לי טובא דמאי נפקא מינה מהאי עובדא דמייתי תלמודא כאן? ולא עוד אלא דחכמי התלמוד שקלו וטרו דנרתח רב או רב אסי והוצרכו לתרץ דרב מלתא בעלמא הוא דעבד ליה לשמואל, דמאי נפקא לן מן קושיות ותרוצים אלה וכי הלכות הן או מקראות הן שצריך לנו להבין טעמייהו? ועוד בלאו האי תרוצא דגמרא נמי אין נראה התחלה לקושיא זו דמקשי תלמודא ונרתח רב אסי כי כיון דצריך למרתח חד מנייהו מאי חזית דמרתח רב אסי ולא רתח שמואל דאדרבה רב אסי גדול משמואל הוא דהא לא עייל שמואל מקמיה וגם רב הוא גדול ודאי משמואל ומזכירין בכוליה תלמודא רב קמיה שמואל? ועל כן נראה ודאי דלא הביא תלמודא האי עובדא ושקלא וטריא דעבדי בה אלא בא ללמדינו בזה איזה דין והלכה בענין אחד.
ואנכי הרואה להגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים שציין על המאמר לעיין בספר בתי כהונה (חלק ב' סימן ב') וראיתי שם שהביא ספק של הגאון מגן אברהם ז"ל (בסוף סימן ריא) והניחו בצריך עיון ואנא עבדא ארחיב הדברים ואמתיקם כדי ליישב בהם דקדוקים הנזכר אשר כתבתי והוא:
דאיתא בשולחן ערוך היין קודם לזית בברכה מפני שקבע ברכה לעצמו כי ברכת על הגפן חשיבה טפי מברכת על העץ אך לא קדים לברכת תבשיל של שעורים שאם לפניו יין ותבשיל של שעורים יברך על תבשיל של שעורים קודם היין דברכת על המחיה עדיף מברכת פרי הגפן גם אם יש לפניו זית ותבשיל שעורים יקדים לברך על הזית תחלה כי הזית ראשון ל'אֶרֶץ' בתרא והשעורים שני ל'אֶרֶץ' קמא (דברים ח, ח).
ועל זה נסתפק המגן אברהם ז"ל אם יש לפניו יין ותבשיל שעורים וזית כיצד יעשה אם יברך על תבשיל שעורים תחלה הא איכא זית דקדים לשעורים ואם יברך על הזית תחלה הא איכא יין דקדים לזית ואם יברך על היין תחלה הא איכא תבשיל שעורים דקדים ליין והניח דין זה בצריך עיון.
והנה רואה נידון זה הוא דומה בדומה להאי עובדא דתלתא רבנן דאשתכחו שהם רב ושמואל ורב אסי דאשתכח האי מילתא בהו דאי אפשר להקדים אחד מהם בכניסה כי רב לא עייל קמיה דשמואל ושמואל לא עייל קמיה דרב אסי ורב אסי לא עייל קמיה דרב ועשו תיקון לדבר זה דנרתח חד מנייהו ואז יוכלו השנים ליכנס בזה את זה ואחריהם יבא השלישי להכנס בפני עצמו לבדו והכי נמי ילפינן בהאי ספיקא דהמגן אברהם ז"ל בקדימת הברכות דאמרינן לבעל השלחן שיסלק מלפניו מין אחד מהנך תלתא ואז יקדים לברך על אחד מהשנים כדינו ואחר כך יביא אותו המין שסילקו ויברך עליו.
אך עדיין צריך לנו לדעת איזה מן השלשה הנזכר יסלקו מלפניו? ודבר זה נלמדהו מן הקושיא והתירוץ דמקשי ומתרץ תלמודא בעובדא הנזכר והוא כי הסכימו שיתאחר שמואל ויבואו רב ורב אסי בראשונה ומקשי הגמרא מאי חזית דיתאחר שמואל יתאחר רב אי נמי יתאחר רב אסי? ומשני דרב ורב אסי מצד עצמם דהיינו מצד חכמתם הם גדולים משמואל ומה שנהג רב כבוד בשמואל שלא יכנס קודם ממנו לאו משום גדולת עצמו אלא בשביל סיבה אחרת שגרם לו נזק על ידי קללתו בחנם ולכן אדבריה עליה וזה הכבוד שעשה לשמואל לא זכה בו שמואל מצד יתרון חשיבות עצמו אלא מצד דבר אחר ואין לך בו אלא חידושו שיתכבד רק בדבר זה שנהג בו רב לאקדומי עליה בכניסה ועל כן אין ראוי שיהיה רב ורב אסי שהם גדולים ממנו בחכמה להתאחר חד מנהון בשביל לעשות קדימת כניסה לשמואל ולכן אמרו חכמים מוטב שיתאחר שמואל ויכנס רב ורב אסי בראשונה ואז אחריהם יבא שמואל לבדו ויכנס.
ולפי זה גם בנידון המגן אברהם ז"ל אנחנו למידין לעשות כן שיסלקו היין מן השלחן כדי להביאו באחרונה יען כי שעורים וזית מצד חשיבות עצמן הם עדיפי מן היין שזה הוא ראשון ל'אֶרֶץ' בתרא וזה שני ל'אֶרֶץ' קמא ולכן אין מן הראוי שיהיה אחד מהם נדחה לסלקו מעל השלחן כדי לעשות כבוד הקדימה ליין יען כי היין מצד חשיבות העצם הוא גרוע מהני תרין מינין ומה שקדם לזית לאו משום חשיבות עצמו אלא מפני שקבע ברכה לעצמו שהיא ברכת בורא פרי הגפן ולכן הדין הוא לסלק היין עד שיברך על זית ושעורים כדינייהו להקדים הזית ואחר כך יביא היין לבדו לברך עליו ונמצא בזאת המעשה ובשקלא וטריא דעבדי בתלמודא עלה אנחנו למדין הלכה בדיני ברכות בכהאי גונא לידע מה לעשות.
והא דנקיט תלמודא בשמותם לרב אסי באחרונה אף על גב דגדול הוה משמואל נקיט להו כפי סדר השנים כי שמואל גדול בשנים מן רב אסי ועוד דרך תלמודא להזכיר את שמואל בהדי רב בכל דוכתא, מפני ששניהם היו ראשי ישיבות רב ראש ישיבה בסורא ושמואל ראש ישיבה בפומבדיתא.

גמ' על החיכוך בשבת. עי' בכורות דף לח ע"ב תוספות ד"ה וסימניך:

רש"י ד"ה מאן נתרח מי יתאחר. וכן תרחיה גביה גיטין דף סח ע"ב וכן מתרחנא ע"ז דף יח ע"א:

תוס' ד"ה אמר וכו' וקצת תימה. עיין תשו' רשד"ם חי"ד סימן רלב ובתשובת מהר"י אדריבי סימן של"ו:

תוספות בד"ה מותר להורגו וכו' והא דאמר ר"ל וכו' אבל לא המיתו לא עכ"ל. וליכא למימר דהא דקאמר ר"ל כשהמיתו דוקא היינו לענין שזכה לשמים וכשלא המיתו לא זכה לשמים אם הרגן אבל איסורא נמי ליכא אם הרגן דהא מסיק ר"ל התם להדיא דיש להם בעלים מכלל דאסור להורגן ויש בהם משום גזל וק"ל:

בא"ד היינו בקשורים בשלשלת וכו' והכא בחתול שאין קשורה עכ"ל. וקשה דא"כ מאי מקשה בסמוך מדרשב"א דאמר מגדלין דלמא התם איירי במקושרים בשלשלת שכן דרך לגדלן וא"ל דאי בקשורין מאי איריא מפני שעשוי לנקר ותיפוק ליה דבלא"ה שרי כמו בארי ודוב הא ליתא דהא רשב"א אמלתא דת"ק קאי דקאמר כשם שאין מגדלין בהמה דקה כך אין מגדלין חיה דקה ומשמע להדיא דאסורה משום פסידא דשדות וכרמים וכ"כ הרמב"ם בהדיא ונראה דהטעם בזה כיון שאין צורך בגדולן אסור ולא דמי לבהמה גסה שיש צורך בגדולן לחרישה ומשוי כפרש"י לעיל וא"כ שהטעם משום הזיקא דשדות ע"כ דאפילו בקשורה אסור דומיא דבהמה דקה דאסרינן לעיל אפילו בקשורה בכרעי המטה וע"ז קאי רשב"א וקאמר דכלבים כופרים וחתולין מותר לגדלן דכיון שעשוין לנקר הבית הרי יש צורך בגדולן וה"ל כבהמה גסה דשרי דכל שיש צורך בגדולן לא חיישינן לפסידא דישוב א"י דאין גוזרין גזירה וכו' ומיהו לעולם בקשורים דוקא אבל בלא"ה אסורים מפני סכנת נפשות כמו ארי ודוב ויש ליישב דמדקאמר שעשויין לנקר את הבית והיינו מן השרצים א"כ משמע שאינן קשורים ודוחק להעמיד בקשורים בחבל ארוך בענין שאינם יכולים לילך חוץ לבית או שקושרן ביום ומתירן בלילה כדאיתא בתוספתא גבי כלבים בעיירות העומדים על הספר ואפשר שזה לשון התוספות שכתבו והכא בחתול שאין קשורה והיינו שאין דרך חתול בקשירה מטעמא דכתיבנא:

בד"ה אמר רבינא לעורו שאם מצאן מת וכו' דאל"כ ממילא ידעינן כיון דאין בהם משום גזל ממילא דזכה בעורו אלאע"כ דקמ"ל שאפילו מצאן מת דסד"א דלא זכה בה אלא כשהרגה לפי שזכה לשמים והסיר התקלה זכה נמי בעורו משא"כ כשמתה מעצמה קמ"ל דלא ובזה נתיישב היטב המשך קושית התוספות במה שהקשו כיון דאשמעינן כו' למאי איצטריך הך דמותר להורגו והיינו דוקא לדבריהם הקודמים דבלא"ה הייתי אומר דהיא גופא קמ"ל והכי קאמר מותר להורגו ואז אין בה משום גזל משא"כ כשלא הרגו אבל עכשיו שכתבו בהכרח דאפילו מתה מעצמה זכה מקשו שפיר וק"ל:

בד"ה אומר לנכרי כו' לכאורה משמע שלפני המילה היה עכ"ל. פי' דאי לאחר המילה אפילו ע"י ישראל הוי שרי מפני שסכנה הוא לו ואפי' למאן דלא גריס בהדיא ע"י נכרי נמי א"א לפרש דאיירי לאחר המילה וע"י ישראל דא"כ אמאי צריך להביאו אגב דצריך לאמו ועוד אפילו אי לא הוי סכנת נפשות כ"ש דליכא לאוקמי אחר המילה וע"י ישראל אגב אמו דא"כ הוי לאחר ז' ללידתה ואין מחללין עליה השבת אפילו אמרה צריכה אני כ"ז מבואר בתוספות דגיטין וברא"ש במכילתין ובמסכת שבת פרק ר"א דמילה ע"ש:

מאן נתרח נתרח שמואל וכו'. [ומעין דוגמא נסתפק ר"י ביש לפניו כבוד אביו ואבידתו ואבידת חבירו ופשיט לה כמ"ש בתוס' ר"י כ"י פ"ק דקדושין והביאו התוס' דידן שם דף ל"ב ע"א בשמו ויש לחלק כמבואר] מכאן הביא זכר לדבר לנדונו מורינו הרב בספר בתי כהונה ח"ב סימן ב' ע"ש ודוק:

מר זוטרא אמר סמיכה. כדאמרינן פרק הפועלים גבי שמואל דהוה רבי מצטער למסמכיה ולא אסתייעא מילתא ושוב ראיתי שכן כתב הרב עיון יעקב. ומשום דזמנין דמשכחת דיעלה בידו להכי הוה מצטער רבי למסמכיה והיינו דאמרינן לא במהרה תפתח מכלל דאפשר שתפתח והכי חזינן לגאון הובא בשיטה מקובצת שפירש פירוש זה וסיים לא מתרמי מילתא למסמכיה אלא על ידי הדחק ע"ש:

סימן ל"ז

סוגיא דהקונה בית בא"י כותבין עליו אונו. ויתבארו בו הרבה דיני תרומות מעשרות ושמיטין ויובל בזה"ז ובזמן בית שני. וקדושה ראשונה קדשה לשעתה והרבה מקומות שלא כבשו עולי מצרים:

דף פ הלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך אלא כדאמר רבא התם אומר לעכו"ם ועושה ה"נ אומר לעכו"ם ועושה ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בי' רבנן. והנה הרמב"ם פסק (בפ"ו מהלכות שבת הלכה י"א) דסוריא כא"י לדין זה. והקשה המ"א באו"ח (סימן ש"ו סעיף י"ב) דדין זה דסוריא כא"י לענין הקונה בית כותבין השטר ע"י עכו"ם אפילו בשבת הוציא הרמב"ם מגמ' גיטין (דף מ"ח) דאיתא התם הקונה בית בסוריא כקונה בפרורי ירושלים והתם אמרינן דברייתא סברה כיבוש יחיד שמי' כיבוש דברייתא סברה דגם לענין תרומות ומעשרות שוותה סוריא לא"י. וא"כ הרמב"ם דפסק כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש ותרומות ומעשרות בסוריא אינה אלא מדרבנן מנ"ל דגם למ"ד לאו שמי' כיבוש שוה סוריא לא"י לדין דכותבין אונו ע"י עכו"ם אפילו בשבת:

ונראה לי לתרץ דהנה התוס' בגיטין (דף ב') הקשו על מתניתין דמשמע דעכו חוץ לארץ. והרי בפרק מי שאחזו אמרינן למימרא דעכו לאו מא"י היא הא כי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוי מפטרי כו' וע"כ פירשו התוס' דעכו חצי' ארץ ישראל וחצי' חו"ל. אכן הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות תרומות דעכו חוץ לארץ. וקשה עליו קושית התוס'. דהא אמרינן כי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי. ואמאי לא פירש דחצי' ארץ ישראל. ובאמת ירושלמי מפורש הוא דעכו חצי' ארץ ישראל וחצי' חו"ל. וביחוד קשה על הרמב"ם קושית הרשב"א דהרי קרא מפורש הוא דעכו מחו"ל היא שהרי כתיב קרא אשר לא הוריש את יושבי עכו ובחולין אמרינן למימרא דבית שאן לאו מא"י היא הא כתיב מנשה לא הוריש את יושבי בית שאן. הרי היכא דכתיב קרא לא הוריש מא"י היא ומהרמב"ם מוכח דס"ל דעכו אינה אף מהנך שכבשו עולי מצרים. שהרי כתב הרמב"ם שם דמקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל מחויבים מדרבנן בתרומות ומעשרות ואילו עכו כתב שהיא חו"ל ופטורה לגמרי. וכתב איזה ארץ שכבשו עולי מצרים כו' עד עכו כו' ועכו חו"ל הרי שאינה כלל מא"י וקשה עליו מקרא:

וליישב כל זה נראה לי להקדים עוד דברי הרמב"ם שם (בפ"א מהלכות תרומות שכתב בהלכה כ"ו) ז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד. ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית לא כשהי' בירושה שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן. ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהן כתרומה. והקשה הרדב"ז מדברי הרמב"ם עצמו שכתב בהלכות שמיטה ויובל שאף בביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר. ואף בביאה שלישית ג"כ יהי' כל אלו דילפינן מאשר ירשו אבותיך וירשתה דמקיש ירושות להדדי הרי דס"ל להרמב"ם דמעשר בימי עזרא הי' מדאורייתא. והכא הרי מדמה הרמב"ם מעשר לתרומה והוא סובר דאף בימי עזרא הי' חיוב התרומה רק מדרבנן. עוד הקשה הכ"מ על דברי הרמב"ם דס"ל דבימי עזרא אף שהי' א"י קדוש אעפי"כ לא נהג תרומה ומעשרות מן התורה כיון שלא הי' ביאת כולכם. שהרי אמרינן ביבמות (דף פ"א) א"ר יוחנן ואנא דאמרי כר' יוסי פירוש דס"ל תרומה בזמן הבית בימי עזרא דאורייתא דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להן ירושה שלישית אין להן ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם האיך מביא ר' יוחנן דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דאורייתא דילמא ס"ל תרומה בזה"ז לאו דאורייתא מפני שלא באו כולם:

והנה שם (בפ"א מהלכות תרומות הלכה כ"ב) כתב הרמב"ם פירות א"י שיצאו חו"ל פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבין. בחו"ל פטורין. ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה. שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חו"ל ואם יקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם. וכתב הכ"מ ע"ז ז"ל לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות חו"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהן. ויש לתמוה דמאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות א"י ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח"ל שנכנסו לארץ לענין תרומות ומעשרות וכל דכן הוא ועיין שם בדבריו שרוצה לומר דמדבריהם קאי גם אחלה. או דגם לענין תרומה ומעשרות חייב אם נכנסו לארץ קודם מירוח מן התורה. אכן לענ"ד אי אפשר לומר כן. שהרי למ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י אף אם מרחו ישראל פטור מן המעשרות. ואמאי נהי שיש קנין לעכו"ם והוי השדה חו"ל. עכ"פ כשקצרם ומירחם הרי מירחם בא"י וא"כ יתחייב מדאוריי' דלא גרע מפירות חו"ל שנכנסו לא"י. וזה בודאי דוחק לומר דמיירי שמירחם באותה שדה בעצמה. וגם מוכח בגיטין (מ"ז) שאם הביאה שליש ביד עכו"ם אף שמכר אח"כ לישראל פטור מן המעשרות למאן דס"ל יש קנין. והרי עתה כשמכרה לישראל הרי עתה השדה א"י. וא"כ הרי נכנסו הפירות לא"י. ע"כ דפירות חו"ל שנכנסו לארץ פטורין מן המעשרות מה"ת ומה שהקשה הכ"מ שנילף לחיובא מחלה. דאמרינן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין ומשמע דגבי חלה חייבין מדאורייתא. לענ"ד לא קשה מידי שהרי אמרינן שבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. משום דגבי תרומה כתיב שדך דחיוב שמחייב למעשר הוי הגדל בארץ של ישראל ומירוח של ישראל, אבל גבי חלה לא בעינן שדך. היינו דקביעות החיוב לחלה קובע הגלגול. ולא בעינן שיהי' פירות שגדלו בקרקע של ישראל. ולפי"ז שפיר אמרינן דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. שהרי כתב רחמנא שמה דבא"י מחויבין. א"כ הקביעות לחלה היינו הגלגול הי' בחיוב. שהרי הי' בא"י. אבל פירות חו"ל שנכנסו לארץ לגבי מעשר מאי מועיל שהמירוח יהי' בחיוב. הא בעינן שדך היינו שגם הגדולין יהי' בקרקע של א"י. דלגבי מעשר הקביעות למעשר הוא הגדולין שגדל בקרקע של ישראל וא"כ כיון שגדל בקרקע חו"ל איך יתחייב במעשר הא לא גדלו בשדך. והוא כמו בשבע שכבשו ושחלקו שנתחייבו בחלה. דלא בעינן שיגדל בשדה של ישראל. אבל בתרומה לא נתחייבו דשם בעינן שדך. אף שהפירות שקצרו הי' בא"י שהרי כלל הארץ תיכף שנכנסו ישראל לא"י נעשית א"י אבל על השדה לא הי' עדיין כיבוש ולאו שדך מקריא. וכיון שלא גדלו הפירות בחיוב פטורין מן התו"מ. שהרי חסר קביעות הגידול למעשר אבל לענין פטור שפיר ילפינן דכמו גבי חלה אמרינן שקביעות הגלגול הוא דוקא בא"י א"כ גם המירוח בעינן דוקא בא"י והרי גבי מעשר ותרומה אף היכא שהגדולין הי' בחיוב אם מירחן עכו"ם פטור. הרי דבעינן דוקא שגם המירוח יהי' בחיוב ובצירוף שניהם לחיוב היינו הגדולין בחיוב. והמירוח בחיוב אז נתחייבו. והיכא דחסר אחד מהן פטור. א"כ היכא דמירחם בחו"ל. הרי המירוח בפטור דזה ילפינן משמה דדוקא בא"י קובע החיוב כל חד מאי דצריך לי'. גבי חלה דהקביעות לחלה הוא הגלגול. בעינן שיהי' הגלגול בא"י. וגבי תו"מ דהמירוח קובע בעינן שיהי' המירוח בא"י. אבל אם מירחם בחו"ל הרי לא הי' המירוח בחיוב. משו"ה פטורים פירות א"י שנכנסו לחו"ל קודם מירוח מדאורייתא ורק מדרבנן מחויב:

והנה ביבמות פ"ב בתוס' ד"ה ירושה הביאו בשם ר"ת דהא דאיתא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להן ירושה שלישית אין להן. ירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב. ירושה שניה היא ירושת יהושע. והקשה התוס' ע"ז דבסוף פרק יוצא דופן מפליג ר' יוסי בין תרומה לחלה. וא"כ קדושה שני' היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק עכ"ל התוס' ונראה לי דהא דילפינן דבעינן ביאת כולכם. היינו כל חד כדיני' גבי תרומה דבעינן שדך. א"כ עיקר הדין דביאת כולם היינו על ירושת וכיבוש הקרקע. דכל זמן שלא נכבשה ונתחלקה א"י לכל ישראל אף זה שזכה כבר בחלק שלו לא הי' מחויב בתרומה דבעינן ביאת כולכם. היינו שיזכו כל ישראל בקרקע א"י ולא מקרי זכות זה שדך לחייב בתרומה. כל זמן שכל ישראל לא זכו אבל אם הלכו שבט אחד למלחמה. לא נפטרו בשביל זה מתרומה. שהרי עדיין א"י שלהם היא ועדיין יש ביאת כולם. והנה אף דאמרינן אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר היינו דוקא קנין עכו"ם. אבל כיבוש עכו"ם מועיל למאן דס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. וילפינן זה מאשר ירשו אבותיך וירשתה שהרי כתב הרמב"ם שם (בפ"א מהלכות תרומות הלכה ה') ז"ל כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלה קדושתן שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא הרי שהכיבוש הראשון בטל כשגלו ישראל ואם נימא דכיבוש עכו"ם אין מועיל. א"כ הוי רק כמו שהלכו. וא"כ הרי עדיין הכיבוש הראשון קיים. ע"כ דכיבוש עכו"ם מועיל למאן דס"ל קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. אבל אם נימא שגם כיבוש עכו"ם אין מועיל א"כ לא בטלה קדושה ראשונה וכשגלו הוו רק כמו שהלכו ישראל אבל א"י עדיין שייך להם. ולפי"ז מיושב שפיר מאי שהקשה הכ"מ על דברי הרמב"ם איך קאמר הרמב"ם דחיוב תרומה תלוי בביאת כולם. א"כ מאי ראי' מייתי ר' יוחנן דר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. מדקאמר ירושה ראשונה ושני' יש להן ושלישית אין להן דילמא סבר קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ואעפי"כ הוי תרומה בזמן הזה דרבנן כיון שלא הי' ביאת כולם. אכן לפי הנ"ל ניחא לפירוש ר"ת דס"ל דירושה ראשונה הוי ירושת אברהם יצחק ויעקב. וירושה שני' הוה ירושת יהושע. א"כ ע"כ ס"ל לר' יוסי כיבוש עכו"ם אין מועיל. ומשו"ה לא יצטרכו לירושה שני'. שאף שגלו ישראל עדיין א"י שלהם היא. דאם נימא כיבוש עכו"ם מועיל. ועתה לא שייך א"י לישראל. א"כ הרי יצטרכו ירושה שני' ע"כ דכיבוש עכו"ם אין מועיל א"כ מה שגלו ישראל הוי רק כהלכו משם. וא"כ הרי קיים עדיין ביאת כולם. א"כ ע"כ לר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא. משא"כ לדידן דס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. הרי ס"ל דכיבוש עכו"ם מועיל א"כ שפיר אמרינן דבביאתן בימי עזרא לא נתחייבו בתרומה. שהרי הכיבוש הראשון בטל והכיבוש הזה לא הי' לכולם. ואף לפרש"י שפירש ירושה ראשונה היינו בימי יהושע וירושה שני' היא בימי עזרא ג"כ לא קשה, שאף דלפרש"י צ"ל דבפעם הראשון הי' קדושה שקידשו רק לזמן שיהיו ישראל, בא"י ובפעם השני קדשו אף לאחר שיגלו. עכ"פ אם נימא דכיבוש עכו"ם מועיל שלא יקרא של ישראל. א"כ נהי דכשישובו בפעם השני' לא יצטרכו לקדש פעם אחרת. אבל לכבשה ולירשה נצרכו. שהרי עתה אינה קנוי' לישראל. ואף דלפרש"י קדושה שקדשו בפעם שני' מקרי ירושה. אבל הקנין שיצטרכו לעשות ולכבוש אותה. בודאי דגם זה מקרי ירושה. וא"כ איך קאמר ירושה שלישית אין להן. עכצ"ל לר' יוסי כיבוש עכו"ם אין מועיל לבטל קנין שהי' לכל אחד מישראל בא"י ורק קדושה בטלה בגלות ראשון משום שלא הקדישו אלא לשעתה היינו לזמן שישבו ולא יגלו א"כ הרי ע"כ לר' יוסי בפעם השני כשגלו וגם בפעם הראשון לגבי כיבוש הי' רק כמו שהלכו, ויש עדיין ביאת כולם היינו כיבוש כולם הראשון (שהרי כיבוש כולם דגבי תרומה דבעינן שדך דין דביאת כולם הוא שיהי' שדך של כל ישראל) ורק כשגלו חסר הקדושה. אבל הכיבוש לא בטל וא"כ יש עדיין ביאת כולם שהרי גם עתה שייך א"י לכל שבט מישראל משו"ה ע"כ לר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא אבל לדידן דפסקינן כיבוש עכו"ם מועיל. א"כ בטל הכיבוש הראשון. משו"ה תרומה אף בימי עזרא הי' רק דרבנן. שהרי לא היתה א"י כבושה לכל ישראל:

וכל זה שביארנו דביאת כולם היינו כיבוש כולם היינו שלא מקרי שדך לגבי זה עד שיהי' שדה לכל אחד מישראל היינו דוקא לגבי תרומה. אבל גבי חלה דשם לא בעי כלל שדך ושם תלוי רק במקום, היינו כיון שנכנסו ישראל לא"י נתחייבו בחלה, ומחויבין בחלה בא"י בעת שיהיו ישראל בא"י. ובעינן דוקא ביאת כולם שיהיו כל ישראל. א"כ האי דינא דלגבי חלה דבעינן ביאת כולם. היינו דין שיהיו כל ישראל בארץ ישראל לא שיקנו ויחזיקו כל ישראל בקרקע. ולפי"ז מיושב שפיר קושית התוס' שהקשה על הר"ת איך מפרש דירושה ראשונה הוה ירושת אברהם יצחק ויעקב וירושה שני' היינו ירושת יהושע. דא"כ איך מפליג בנדה בין תרומה לחלה אליבא דר' יוסי שהרי בירושת יהושע היו כולם. אכן לדברינו ניחא וידוקדק היטב הא דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. א"כ חזינן דחמיר חיובא דחלה מחיובא דתרומה ואמינא להו אדרבה (פירוש מראי' שהבאתם הא גופא מוכח להיפוך) שהרי בעינן ביאת כולם כדכתיב בבואכם. א"כ אדרבה מדשבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ע"כ דגבי חלה לא בעינן שדך רק שפירות שהם בא"י בעת שכל ישראל שם, ותלוי רק אם ישראל שם או לא. א"כ אדרבה אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא פירוש ר' יוסי דס"ל כיבוש עכו"ם אינו מועיל היינו דוקא גבי תרומה. דשם הדין דביאת כולם קאי על כיבוש אדמת הארץ וחלוקה לישראל. א"כ שפיר נוכל לומר. הרי גם עתה שייך א"י לכל אחד מישראל. שכיבוש עכו"ם אין מועיל. אבל בחלה דעיקר הדין תלוי אם ישראל המה בארץ ישראל א"כ כיון דבעינן ביאת כולם. הכונה שיהא בארץ ישראל. א"כ השתא שאינם בארץ ישראל. אף ששייך להם ארץ ישראל למאן דס"ל תרומה בזמן הזה דאורייתא פטורין מן החלה. דגבי חלה ביאת כולם היינו שיהיו בארץ ישראל. (ואף אם נימא דגבי חלה ביאת כולם ג"כ הוא כיבוש אלא דלא בעינן כיבוש על גוף הקרקע רק כיבוש כללי על הארץ היינו על ממשלת הארץ ג"כ לא קשה דאף דר' יוסי סבר כיבוש עכו"ם אינו מועיל היינו על גוף הקרקע. אבל כיבוש הכללי בודאי דמועיל. וא"כ גבי תרומה עיקר הדין תלוי בכיבוש הפרטי של השדה. ומשו"ה כשגלו ישראל אף שבטל כיבוש הכללי. אבל כיבוש השדה לא בטל ומוחזקת קרקע א"י לכל ישראל, משו"ה חייבין בתרומה למאן דס"ל כיבוש עכו"ם אינו מועיל היינו ר' יוסי דס"ל ירושה שלישית אין להן. אבל כיבוש כללי אין כאן א"כ במעשר דתלוי בכיבוש הכללי. שהרי תיכף כשנכנסו ישראל לארץ אף שלא הי' כיבוש פרטי על השדה נתחייבו בחלה. א"כ תלוי גבי חלה בכיבוש כללי. ומשו"ה כשגלו בפעם הראשון בטל הכיבוש הכללי אף לר' יוסי. והא דקאמר ר' יוסי שלישית אין להן היינו דירושה לא שייך רק על השדה לא על כיבוש הממשלה. ומשו"ה חלה לר' יוסי ג"כ מדרבנן אף בימי עזרא שהרי לא הי' ביאת כולם היינו הכיבוש הכללי לא הי' לכולם דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק).

ולפי"ז מיושב כמין חומר הקושיא שהקשו על דברי הרמב"ם איך קאמר הרמב"ם ויראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזה"ז אלא מדבריהן היינו אף דגבי מעשר לא כתיב ביאת כולכם ילפינן מעשרות מתרומה. והרי הרמב"ם כתב בהלכות שמיטה ויובל דבביאה שני' נתחייבו במעשרות ומשמע דהוי מן התורה. אמנם לדברינו מיושב דאין כוונת הרמב"ם דמעשר יליף מתרומה לגבי ביאת כולם. אלא דבודאי גבי תרומה בעינן ביאת כולם דילפינן מחלה. אבל מעשר לא בעינן ביאת כולם ומשו"ה בימי עזרא תרומה הי' דרבנן ומעשר מדאורייתא, אבל עכ"פ נהי דגבי מעשר לא בעינן ביאת כולם. אבל שדך הא בעינן. ומשו"ה כתב ויראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזה"ז אלא מדבריהן פירוש אף דבימי עזרא נתחייבו. אבל בזה"ז הוא מדרבנן שהרי כיון דס"ל תרומה אף בימי עזרא דרבנן ע"כ דס"ל כיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין ישראל שאם הי' עומד קנין ישראל בתקפו. א"כ הרי כשגלו הוו רק כהלכו, אבל ביאת וכיבוש כולם לא בטל. ומדאמרינן תרומה בימי עזרא דרבנן ע"כ דכיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין ישראל א"כ בזה"ז פטור אף מן המעשרות מה"ת אף דלא בעינן ביאת כולכם. אבל שדך הא בעינן וכיון דכיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין ישראל. א"כ הא לאו שדך של ישראל הוא. משו"ה פטור מן המעשרות בזה"ז דוקא. אבל בימי עזרא אף שבתרומה לא נתחייבו שהרי לא הי' ביאת כולם במעשר נתחייבו שהרי במעשר לא בעינן ביאת כולם. רק שדך בעינן וכיון דכבשוה בימי עזרא הרי שדך הוא, משו"ה כתב הרמב"ם דבביאתן בימי עזרא נתחייבו במעשר מן התורה:

ועפ"י דרכנו יש לבאר דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל הסותרים זה את זה לכאורה דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות שמיטה ויובל הלכה כ"ה) ז"ל אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והקשה הכ"מ דמדברי הרמב"ם משמע דס"ל שביעית בזמן הזה דאורייתא. והרי הרמב"ם בעצמו הביא בריש פ"ט הא דרבי דאמר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. ועוד שהרי הרמב"ם כתב שפרוזבול הוי דוקא בשמיטה דרבנן. וא"כ פרוזבול היינו דוקא אליבא דרבי דס"ל שמיטה בזה"ז דרבנן והרמב"ם פסקה להא דפרוזבול. ואיך פסק כאן שמיטה בזה"ז דאורייתא, ע"כ פירש הכ"מ דהרמב"ם ס"ל הא דאמר בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. שמיטת קרקע היא יובל ושמיטת כספים היא שביעית ולא הוקשה ליובל אלא שמיטת הכספים דומיא דשמיטת הקרקע ביובל, אבל חרישה וזריעה בשביעית לא הוקשה ליובל. ואעפ"י שאין היובל נוהג בזמן הזה חרישה וזריעה בשביעית אסור מדאורייתא אף בזמן הזה. אף שאין היובל נוהג. אך הכ"מ בעצמו הקשה על דבריו אלו שהרי הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט') ז"ל ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ושדה אחוזה ומקבלין גר תושב ונוהג שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית דארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהן כמו שביארנו עכ"ל הרמב"ם. ותירץ הכ"מ דהאי מדבריהם לא קאי אלא על השמטת כספים. אבל שביעית בארץ מדאורייתא נהגה אף בזמן שאין היובל. אך דברי הכ"מ תמוהים אם שביעית בארץ אינו תלוי כלל ביובל. למאי מנה הרמב"ם שביעית בארץ בכאן בין הדברים שתלוים ביובל. ואיך שייך דברי הרמב"ם בזמן שהיובל נוהג נוהג כו' שביעית בארץ כו' ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהג אחד מכל אלו חוץ שביעית בארץ שנוהג אף בזמן שאין היובל נוהג. א"כ לא שייכא כלל שביעית גבי יובל ומדוע לא מנה הרמב"ם כלאי הכרם וערלה. ועוד הרבה דברים דיני הארץ ובודאי דלא מנה הרמב"ם בכאן אלא דברים התלוים ביובל. ע"כ דשביעית מדאורייתא תלוי ביובל והאי מדבריהם קאי גם על שביעית דחרישה וזריעה. ועיין עוד בלח"מ שמקשה על דברי הכ"מ איך נוכל לומר דחרישה וזריעה דשביעית לא תליא ביובל אף לדברי רבי דבמועד קטן (דף ב') אמרינן וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו' הרי דלרבי גם חרישה וזריעה בזה"ז דרבנן:

והנה אף כי לכאורה קושית הכ"מ אינו מובן. דלכאורה יש לומר דהרמב"ם בודאי ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן כיון שלא נוהג יובל. וס"ל כרבי דהוקשה שמיטת כספים שהוא שביעית לשמיטת קרקע שהוא יובל. וכיון דיובל לא נהגה גם שביעית לא נהגה. ומה שכתב הרמב"ם דשביעית נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אין ראי' דס"ל שביעית בזה"ז דאורייתא. שהרי הרמב"ם בעצמו כתב בזה"ל גם גבי תרומות שנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אף שהוא ס"ל תרומה בזה"ז לאו דאורייתא וביאר הכ"מ בעצמו (בפ"א מהלכות תרומות) דכונת הרמב"ם דתרומה לא תליא בבית רק תלוי בביאת כולם ואם יש ביאת כולם נוהג אף שלא בפני הבית ואם אין ביאת כולם אף בפני הבית לא נהגה. א"כ לכאורה יש לבאר ג"כ כאן הכי דשביעית תליא ביובל כדיליף רבי מוזה דבר השמיטה שמוט. ויובל תלוי אם כל יושבי' עלי' כמו שכתב הרמב"ם (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ח'). ומשו"ה כתב הרמב"ם דשביעית נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית דלא תלוי כלל בבית. שאם כל יושבי' עלי' אף שלא בפני הבית נהגה, ואם אין כל יושבי' עלי' אף בפני הבית לא נהגה. ולפי"ז נצטרך לומר דשביעית גם בימי עזרא לא הי' אלא מדרבנן שהרי יובל לא נהג מפני שאין כל יושבי' עלי'. ויקשה אמאי מחלקינן בין מקום שהחזיקו עולי בבל למקום שהחזיקו עולי מצרים לגבי ספיחין. (עיין ברמב"ם פ"ד מהלכות הנ"ל הלכה כ"ו). כיון דמקום שהחזיקו עולי בבל ג"כ הוא מדרבנן, ודוחק לומר דמדרבנן חילקו בין המקומות. דמשמעות הדברים דמשו"ה מחלקינן מפני שמקום שהחזיקו עולי בבל הוא מדאורייתא, וגם זה קשה כיון שסובר הרמב"ם דתקנת הלל פרוזבול הי' רק בשמיטה דרבנן א"כ גם בבית שני לא הי' יובל אלא מדרבנן. שאם הי' יובל דאורייתא גם שמיטה הי' דאורייתא וע"כ דיובל גם בזמן הבית הי' מדרבנן מדתקן הלל פרוזבול, ותקשה מדברי הרמב"ם בעצמו שמסיק כהגאונים דאחר החורבן לא מנינן יובל, משום שהקבלה הוא עמוד הוראה וקבלה בידם איש מפי איש שאחר החורבן מונין רק שמיטין ולא יובלות, ע"כ דלא ס"ל מנו יובלות לקדש שמיטין, וא"כ ע"כ היכא דלא נהג יובל אין מונין יובל, וא"כ מדמנו יובל בבית שני ע"כ דגם שמיטה הי' דאורייתא, ואולי סובר הרמב"ם כתירוץ התוס' בגיטין (ל"ז) דהלל תקן פרוזבול לא לדור שלו, שאז הי' שמיטה מן התורה והוא תקן רק לדור שאחר החורבן. אך כמובן הוא דחוק מאד:

גם דברי הרמב"ם שם קשים מאד שכתב שם ז"ל (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ג') שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו כו' כיון שחרב הבית בטל מנין זה כו' ונבנה בית שני כו' ובשנה השביעי לבנינו עלה עזרא ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר כו' ומנו שבע שמיטות וקדשו שנת החמשים אע"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות כו', אבל כל הגאונים אמרו שמסורת בידם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד כו' וע"ז אנו סומכין וכפי החשבון הזה אנו מורין כו' שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות עכ"ל הרמב"ם, והביא הכ"מ בשם הרמב"ם בתשובה לתרץ דברי הגאונים שהם כנגד גמ' ערכין דמשמע להדיא כתחלת דברי הרמב"ם וז"ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז"ל ענינה שמנין ראשון לא בטיל ועליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד כו', ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במס' ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דילי' אליבא דמ"ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממס' ערכין אליבא דמ"ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כו'. והקשה שם הכ"מ שאם טעם הגאונים משום שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, מה נשתנה קודם החרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין ואחר החורבן לא הי' מונין רק שבע שבע, ועיין שם עוד בדבריו, ולדידי קשה טובא אם נאמר דטעם הגאונים לפסוק דלא כגמ' ערכין מטעם דס"ל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, א"כ שפסק הרמב"ם כהגאונים מטעם שהקבלה והמעשה עמודים הן, א"כ ע"כ מוכח דפסק הלכה קדושה ראשונה קדשה לשעתא ולעתיד לבוא, א"כ איך פסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות תרומות) קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. ומשו"ה תרומה בזה"ז דרבנן הא הקבלה והמעשה מחשבון השמיטה מוכח דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ועוד תקשה כיון דאם לא קדשה בטל מנין השמיטה והיובלות, א"כ גם אם קדשה אעפי"כ כיון שאין כל יושבי' עלי'. א"כ ממילא בטלו יובלות וממילא בטל גם שמיטין שהרי פסק הרמב"ם לפסק הלכה דבזמן שאין היובל נוהג אין שמיטה נוהג:

לכן נראה לי לבאר דברי הגאונים וטעמם שפסקו דלא כגמ' ערכין. ואפשר שזהו ג"כ כונת הרמב"ם בתשובה הנ"ל שהביא הכ"מ. דהנה הרמב"ם (בפי"ב מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט"ו) כתב ז"ל אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ כיצד עיר שלא היתה מוקפת חומה בשעה שכיבש יהושע את הארץ אע"פ שמוקפת עתה הרי היא כבתי החצרים ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אע"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת. וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהי' בימי יהושע כיון שעלה עזרא בביאה השני' נתקדשו כל הערים המוקפים חומה באותו העת מפני שביאתן בימי עזרא כביאתן בימי יהושע. והקשה הכ"מ דבפרק בתרא דערכין (דף ל"ב) תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר למה מנו חכמים את אלו כלומר עירות מוקפות חומה מימות יהושע שמנו שם במשנה שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ אלמא קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ורמינהו אמר ר' ישמעאל בר' יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל המצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא אי בעית אימא תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל, ואיבע"א חדא מינייהו ר"א בר' יוסי אמרה דתניא ר"א בר' יוסי אומר אשר לוא חומה אע"פ שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן (ופרש"י הך דקתני קדשה לעתיד לבוא ר"א בר' יוסי אמרה כי היכי דאמר אע"פ שאין לו עכשיו ואע"ג דחרוב לא בטלה קדושתי'). וא"כ הרמב"ם דפסק לא קדשה לעתיד לבוא איך פסק דעיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אפילו בזמן שאינה מוקפת הרי היא כמוקפת והיינו כר"א בר' יוסי והרי זה כמזכה שטרא לבי תרי עכ"ל הכ"מ וכמדומה לי שקושיא זו שלו הקשה שם ג"כ הראב"ד, ולחנם שויוהו הכ"מ והרדב"ז לטועה בדברי הרמב"ם דכונת הראב"ד בפשיטות להקשות קושית הכ"מ הנ"ל דוק בדבריו, ונ"ל דהרמב"ם לא מפרש כפירוש רש"י דכונת הגמ' להוכיח דכמו שסובר ר"א בר' יוסי דאף אם אין לו חומה עכשיו דינה כמוקפת חומה ה"נ ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא. דמאי תליא זה בזה. דילמא קדושת הארץ לא קדשה אלא לשעתה. אבל בתי ערי חומה דין הוא דלא בעינן רק שיהי' מוקף חומה בשעת הכיבוש. לכן מפרש הרמב"ם פירוש אחר בדברי הגמ'. דהנה כפי שביארנו למעלה מחלוקת בין הני תנאי ואמוראי אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא או לא הוא אי כיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין של ישראל או לא דמאן דס"ל לא קדשה לעתיד לבוא. ס"ל דכיבוש עכו"ם מועיל. וכשכבשוה עכו"ם נעשית של עכו"ם ומאן דס"ל קדשה לעתיד לבוא. ס"ל דכיבוש שכבשוה עכו"ם לא הועיל כלל. וקנוי' היא לכל אחד מישראל כמו קודם החורבן. והנה מדמצינו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאו דוקא שהי' להם אז חומה. ור"א בר' יוסי ס"ל אע"פ שאין לו חומה עכשיו ובעינן רק שיהי' לו חומה בשעת הכיבוש. ובשלמא אם נימא דר"א בר' יוסי סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. א"כ כיבוש עכו"ם מועיל וכשעלו בני הגולה הי' כיבוש חדש שפיר הא דמנו עולי הגולה אלו שמצאו חומה. שאלו שהי' חומה בשעת הכיבוש השני קדשו בקדושת בתי ערי חומה ואף אם אח"כ תפול החומה תעמוד בקדושתה. כי עיקר תלוי בשעת הכיבוש. אבל אם נימא דסבר ר"א בר' יוסי לעתיד לבוא נמי עומדת קדושת יהושע משום דכיבוש עכו"ם אין מועיל. א"כ הרי בשעה שעלו לא הי' כלל כיבוש חדש. שהרי עדיין הכיבוש הראשון עומד. וא"כ קדוש עדיין בתי ערי חומה אף שנפלו חומתן שהרי ר"א בר' יוסי ס"ל דלא בעינן החומה רק בשעת הכיבוש. ולמאי מנו בני הגולה אלו שמצאו חומתן עומדים, ע"כ דר"א בר' יוסי סבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ומאן דס"ל קדשה לעתיד לבוא. ע"כ יסבור דלא כר"א בר' יוסי וס"ל דבעינן דוקא שיהי' החומה. ואינו מועיל שיהי' בשעת כיבוש, ומשו"ה מנו עולי הגולה אלו שמצאו בחומתן, רק להודיע שאלו בודאי מוקפת חומה מימות יהושע לאפוקי אינך חומתם הוקף אח"כ, ואעפ"כ לא מנו רק אלו שמצאו עומדין בחומתן שאלו שלא הי' חומה אינם קדושים לענין בתי ערי חומה. דאינם קדושים אלא בעומד חומתה. נמצא לפי זה אדרבה ר"א בר' יוסי שסובר דלא בעינן שיהי' חומתם עומדים רק בשעת הכיבוש, מדמנו בני הגולה רק אלו שעומדים בחומתן, ע"כ דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ובביאה שני' הי' כיבוש חדש. משו"ה הרמב"ם לטעמי' דפסק כר"א בר' יוסי דלא בעינן שיהי' חומתם עומדים רק בעת הכיבוש, פסק קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ובביאה שני' הי' כיבוש חדש דמקיש ביאה שני' לביאה ראשונה, מה ביאה ראשונה הי' כיבוש חדש, אף ביאה שני' הי' כיבוש חדש. שכיבוש עכו"ם הועיל לבטל קנין של ישראל, ומשו"ה אלו שהי' מוקפים חומה בשעת ביאה שני' נתקדשו. ואף אם נפלה חומתה בקדושתה קיימא:

ולפי הדברים יתיישב ג"כ מה שהגאונים פסקו דלא כגמ' דערכין וסמכו אגמ' דע"ז דמשמע דלא בעינן למנות יובל כדי לקדש שמיטין. הוא דהנה הא דאמרינן דבעינן כל יושבי' עלי'. אין הכונה דוקא כל ישראל. אלא הכונה דבעינן רק שיושבי א"י היינו רוב ישראל שיש להם זכות בא"י ישבו בארץ ישראל. והנה אם נאמר דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, א"כ ילפינן מאשר ירשו אבותיך וירשתה שכיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין של ישראל. ובביאה שני' הי' כיבוש חדש, ושייך א"י דוקא לאלה שכבשוה בביאה שני'. והם קרוים יושבי' שרק להם שייך א"י. וא"כ הי' בבית שני' כל יושבי' עלי'. ורק דבעינן שיהי' מכל השבטים. ומשו"ה כיון שירמי' החזירן היינו שהחזיר הרבה מכל שבט ושבט והיו י"ב שבטים כתקונן א"כ נהג יובל בבית שני מן התורה. אף כי בודאי לא החזיר ירמי' כל ישראל כדמשמע בכמה דוכתי ביבמות ובסנהדרין במשנה דמעשרת השבטים עתידין כו' שהרבה מעשרת השבטים לא חזרו. אלא הכונה שרק מכל שבט החזיר. וכיון שכיבוש הראשון בטל. אלו ששבו הי' יושבי'. והוי כל יושבי' עלי' אבל אם נימא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא א"כ כיבוש עכו"ם אינו מועיל לבטל קנין ישראל. וא"כ כל ישראל קרוים יושבי' וא"כ בבית שני לא הי' כל יושבי' עלי' שהרי חסר הרבה מישראל שלא עלו. וזה מצינו שמנו יובלות בבית שני. וא"כ לדידהו ע"כ צריך לומר הא דכתיב קרא וקדשתם את שנת החמשים וקראתם דרור בארץ לכל יושבי' יש שני דינים מנין השמיטות ומנין היובל. ודין דשלוח עבדים ביובל. וקרא דכתיב כל יושבי' קאי דוקא על דרור דהדרור של היובל הוא דוקא בעת שכל יושבי', אבל מנין השמיטין והיובלות לא תלוי בכל יושבי'. וס"ל כמ"ד (בר"ה ט') יובל היא אע"פ שלא שמטו ולא שלחו דיובל אינו תלוי בשלוח ושמיטה. וכמו התם דמיירי שלא שלחו ולא שמטו בשעת החיוב. ה"נ אף בזמן שאין חיוב להנך דברים היינו בזמן שאין כל יושבי' דאין דרור. אעפי"כ יש מנין היובל וקידוש השמיטין. משו"ה למ"ד קדשה לשעתה ולעתיד לבוא. ע"כ תלוי מנין השמיטה במנין היובל שהרי המנין ודיני היובל אינם תלוים זה בזה. וממילא אף בזמן שאין יובל מנין היובל לא בטל. אבל למאן דס"ל לא קדשה לעתיד לבוא. א"כ בעת בית שני הי' כל יושבי' היינו אלו שזכו בא"י בביאה שני' עלי' וא"כ לא נצטרך לומר דמנין היובל אינו תלוי בדין שילוח עבדים. וא"כ בזמן שאין כל יושבי' עלי' גם מנין היובל אין כאן. וס"ל כחכמים (בר"ה ט') דשילוח ושמיטה מעכב ביובל. ומשו"ה פסקו הגאונים דעתה שאין כל יושבי' עלי' בטל גם מנין היובל כמו שמוכח החשבון מגמ' ע"ז ורק מנין השמיטה נאמר וספרתה לך שבע שנים. שמנין השמיטה אינו תלוי בדיני השמיטה. אבל קרא דוקדשתם את שנת החמשים כתיב באותו כתוב בעצמו לכל יושבי' דבזמן שאין כל יושבי' אין מקדשים שנת החמשים משא"כ מצות וספרת לך שבע שנים אין תלוי כלל ביובל. ומשו"ה אחר החורבן מנו רק שבע שבע. וכיון שהקבלה והמעשה עמודים הן בהוראה ראוי לתלות בהן ולומר כדבריהן דלדידן דס"ל לא קדשה לעתיד לבוא מנין השמיטין דוספרת לך אין תלוי ביובל דע"ז נאמר וקדשת כו' לכל יושבי' ובזמן שאין כל יושבי' אין כאן קדוש שנת החמשים:

ויש לבאר ג"כ דברי הרמב"ם שהביא הכ"מ במ"ש והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דילי' אליבא דמ"ד עזרא לא קידש וזכר בעלמא הוא דעבד. אין כונתו על רב האי גאון כמו שהבין הכ"מ. אלא אדלקמי' קאי שכתב הרמב"ם ז"ל ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במס' ערכין כאלו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא כו' פירוש האי מימרא דמס' ערכין שמנו יובלות לקדש שמיטין הוא אליבא דמ"ד עזרא לא קידש וזכר בעלמא עבד כו' וא"כ לא הי' כל יושבי' עלי'. וע"כ דכל יושבי' בעינן רק בדרור. אבל וקדשתם שנת החמשים הוא מצוה אחרת דקאי אוספרתה לך שבע שבתת כו' וקדשתם את שנת החמשים, ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממס' ערכין פירוש מימרא קמא הוא המימרא שהביא רב האי היא סלקא כמ"ד בערכין שם דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא וא"כ בביאה שני' הי' כל יושבי' עלי' שרק אלו שעלו להם שייך א"י והם קרוים אז יושבי'. וא"כ וקדשתם לא קאי על וספרתה אלא אקרא דלקמי' וקראתם דרור לכל יושבי'. ובזמן שאין כל יושבי' אין כאן וקדשתם. אבל וספרתה לך שבע כו' נשאר. ומשו"ה אחר החורבן לא מנו רק שמיטין ולא יובלות כיון שלא הי' כל יושבי'. משום דמנין השמיטין אין תלוי ביובל. אף דשמיטת הכספים וחרישת הקרקע בשביעית תלוי ביובל כדילפינן מזה דבר השמיטה שמוט. בזמן שיש שמיטת הקרקע של יובל. נוהג שמיטת הכספים וחרישה וזריעה בשביעית ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהג שביעית. ומה שכתב הרמב"ם ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית ביארנו דכונתו דלא תליא רק אי כל יושבי' עלי' ושבטים כתקונן. ובזמן שאין יושבי' עלי' ושבטים כתקונן אין נוהג יובל ולא שביעית. אבל מנין השמיטין דנפקא מוספרת לך שבע שבתת כו' לא בטל. ולפי"ז מיושב נמי מה שהקשינו כיון דמוכח מהרמב"ם שיובל בזמן בית שני בביאת עזרא הי' מן התורה. א"כ למאי תקן הלל פרוזבול אחרי שהרמב"ם סובר דפרוזבול אינו מועיל אלא לשמיטת כספים דרבנן ונצטרך לומר דהרמב"ם ג"כ ס"ל כתירוץ התוס' שהלל תקן פרוזבול לדור שאחר החורבן. אכן לפי הנ"ל כיון דתליא בכל יושבי' עלי'. ובביאה שני' קרוים יושבי' אותן שעלו אז. שלהם הי' שייך אז א"י. א"כ בעת שבאו מלכי יון הזדים ומלכי רומים ושבו הרבה מהם בטל אז מנין היובל וקדושת שביעית מן התורה. ובעת שחזרו לגבולם חזר יובל ושמיטה מן התורה. ובעת שתקן הלל פרוזבול גלו הרבה ויוכל להיות כי הי' אז גלות רוב שבט אחד שהי' אז. ותקן הלל שיועיל פרוזבול. בעת שהשמיטה מדרבנן ובעת ששבו בנים לגבולם בטל פרוזבול דבשעת הבית גופא הי' זמנים שנהג שמיטת כספים מן התורה, וזמנים שלא נהג אלא מדרבנן, והא דכתב הרמב"ם שנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית היינו דלא תליא בבנין הבית שדין שביעית תלוי אם כל יושבי' עלי' ושביעית ויובל בזה"ז בודאי מדרבנן. שהרי אין יושבים עלי' שבטים כתקונן:

ובזה מיושב הקושיא על הרמב"ם איך כתב דעכו חו"ל ואינה אף מאותן המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. והרי מקרא מפורש (בשופטים א') אשר לא הוריש יושבי עכו ובחולין אמרינן למימרא דבית שאן לאו מא"י הא כתיב מנשה לא הוריש את בית שאן. אכן לפי שביארנו דמשו"ה מעשר בזה"ז דרבנן אף שקדושה שני' קדשה גם לעתיד לבוא. אך דכיבוש עכו"ם מועיל א"כ כמו דאמרינן שבע שכבשו ושבע שחלקו לא נתחייבו במעשר משום דבעינן שדך. וגבי מעשר בעינן כיבוש פרטי על הקרקע וכיון שכבשו עכו"ם לאו שדך הוא. א"כ אדרבה מדכתב קרא אשר לא הוריש יושבי עכו. א"כ על עכו לא הי' כיבוש פרטי על הארץ. וא"כ עכו לא נתקדשה מעולם בקדושת א"י כיון שלא הוריש אשר את יושבי עכו וחסר עלי' השבע שכבשו ושבע שחלקו. ולא נתחייבה מעולם בתרומה ומעשר. והא דפריך הגמ' בחולין למימרא דבית שאן לאו מא"י היא כו' נראה לי דהנה לפירוש הרמב"ם שמפרש הא דאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל והניחו כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית דרש"י פירש דהניחו פירוש שלא קדשו בקדושת הארץ כדי שיסמכו עניים ליטול לקט שכחה ומשחרב הבית אותן המקומות שלא קדשו עולי בבל. נפטרו מכל החיובים. שרק אותן שקדשו בקדושה שני' נתחייבו אף אחר החורבן. אבל אותן המקומות שלא קדשו בקדושה שני' פטורים מן התרומות ומעשרות אחר החורבן. אבל הרמב"ם שפירש הניחום ולא פטורים מן התרומות ומן המעשרות. ואותן המקומות שלא החזיקו עולי בבל מחויבים ג"כ מדרבנן. וא"כ אמאי התיר רבי בית שאן לגמרי מתרומות ומעשרות אף מדגן דהרמב"ם פסק דבית שאן פטור ממעשר אף בדגן ותירוש. אכן לפי דברינו ניחא דהנה בתחלה סבר דלא בעינן כיבוש פרטי על כל קרקע רק שיהי' תחת ממשלת ישראל. ולפי"ז אף אותן מקומות שלא הורישו יושבי הארץ ג"כ א"י גמורה היא לתרומות ומעשרות ומשו"ה קאמר אישתמיטתי' הא דאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל והניחום ולא פטרום מן המעשרות רק כדי שיסמכו עניים בשביעית. אבל מן הדין פטורין מן המעשר אף שכל א"י נתחייב במעשר בביאה שני' מן התורה. אף שכללות א"י אי אעפ"כ אותן המקומות פטורין מן המעשר. הרי דבעינן כיבוש פרטי על כל הקרקעות. ולא מהני כיבוש הכללי שכבשו את א"י. וא"כ אדרבה משום דמנשה לא הוריש את יושבי בית שאן וחסר על בית שאן הכיבוש הפרטי משו"ה וגם עולי מצרים לא כבשוה וא"כ לא נתקדשה מעולם בקדושת א"י והם הניחו ולא פטרו מן המעשר, אלא אותן המקומות שעולי מצרים כבשום, אבל אותם המקומות שחסר עליהם הכיבוש הפרטי שהי' בשבע שכיבשו ושבע שחלקו אותן המקומות פטרו מן המעשר. אלא דהרבה מקומות מאותן שכתוב עליהם לא הוריש אע"פ כשאחר כן בזמן מן הזמנים קודם החורבן כבשום נתקדשו אז בקדושת א"י כמו שכתב הרמב"ם שם (בפ"א מתרומות ה"ב) שמפני זה חלק יהושע א"י לשבטים אף ע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהי' כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ויכבוש חלקו. אבל אם לא כיבש חסר הכיבוש הפרטי על הקרקע. ומשו"ה כיון שהעיד ר' יהושע בן זרוז על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן בלא מעשר הבין רבי שידוע הי' לר"מ שמנשה לא הוריש יושבי בית שאן עד החורבן. וא"כ נשארה בלי כיבוש ולא נתקדשה מעולם בקדושת א"י לענין תרומות ומעשרות. וכן אשקלון ידוע הי' לרבי שלא כבשוה בני יהודה ומיושב לפי"ז קושית הכ"מ שהקשה אמאי לא הביא הרמב"ם המקומות שהתיר עוד רבי קסרין ובית גוברין וכפר צמת (בירושלמי פ"ב דדמאי). אכן לפי הנ"ל ניחא דאותן המקומות שהתיר רבי היינו משום דרבי ידע שהם חוץ לגבולות א"י ולא איצטריך להרמב"ם להביא. שזה נכלל במה שכתב תחומי א"י. אבל בית שאן הוא בגבול א"י משו"ה איצטריך להביא שנמנה ופטרה וכן אשקלון הוא תחום א"י והיא מא"י. רק שיהודה לא הורישה משו"ה נשארה חו"ל. וכן עכו כיון שאשר לא הורישה וידוע הי' להם שכן נשאר עד גלות הארץ. א"כ היא חו"ל שלא נתקדשה מעולם:

אמנם כל זה שביארנו שעכו ואשקלון ובית שאן כיון שידוע הי' להם שלא הורישו כל ימי בית ראשון. לא נתקדשו בקדושת א"י מעולם היינו דוקא לגבי תרומה ומעשרות שחסר הכיבוש והחלוק. אבל בחלה בודאי נתחייבו אלו המקומות דלא גרע אלו המקומות מכל א"י בשבע שכיבשו ושחלקו שנתחייבו בחלה אף שלא הי' כיבוש הפרטי. א"כ ה"נ עכו וכיוצא בהן בודאי דכל העת של בנין בית ראשון הי' מחויבים בחלה ולא בתרומה ומעשר. נמצא אף דעכו היא חו"ל לגבי מעשר ותרומה. אעפ"כ ארץ העמים לא מקריא כיון שכל העת הי' מחויבים שם בחלה. לפי"ז מיושב שפיר מה שהביא בתוס' בשם הירושלמי דעכו חצי' ארץ ישראל דשם קאי לגבי טומאת ארץ העמים. וכיון שיש בעכו חצי המקום שהי' מגבולת ארץ ישראל אף שלא הורישוה אעפי"כ אינה מטמאה משום ארץ העמים כיון דבחלה היתה מחויבת וכן מפורש ברמב"ם (בפי"א מהלכות טומאת מת הלכה י"ב) שאשקלון וחברותי' אע"פ שפטורות מן המעשר ושביעית אין בהן משום ארץ העמים ולפי"ז מיושב נמי מאי דאמרינן בגיטין למימרא דעכו לאו מא"י היא הא כי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוה מיפטרי. הרי דעכו יש בה מא"י ואיך כתב הרמב"ם שעכו חו"ל. אכן לפי דברינו ניחא דשם קאי לגבי הדין דאסור לצאת מא"י לחו"ל. ולא תליא כלל אי נתחייבה בתרומה ומעשרות אי לא רק דאלו המקומות שנתן ה' לאברהם אם הי' תחת יד ישראל הם א"י. ולפי"ז שפיר קאמר דאף למאן דס"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אעפ"כ כותבין אונו אפילו בשבת דבודאי לגבי דין זה לא שייך כלל אי מחויב במעשרות מן התורה והרי גם עיקר א"י פטור עתה מתרומה מן התורה וגם כשיקנה אחד יהי' רק כיבוש יחיד ואעפ"כ אמרו משום ישוב א"י לא גזרו רבנן. הרי דגם בשביל כיבוש יחיד שרינן לכתוב ע"י עכו"ם השטר. א"כ אף דסוריא אינה כא"י היינו רק לגבי תרומות ומעשרות דשם בעינן ביאת כולם שהוא כיבוש כולם. ובסוריא לא הי' כיבוש כולם. אבל לדין דכותבין אונו לא בעינן כיבוש כולם. שהרי כיון דכיבוש עכו"ם מועיל, גם בעיקר א"י כשקונה ישראל מעכו"ם קרקע לא הוי כיבוש וא"כ בעינן רק שיהי' הארצות שנתן ה' לאברהם והי' שייכים לישראל ביד ישראל. וא"כ גם סוריא כן:

השמטה לסימן לז ד"ה אמנם

בענין מה שכתבתי שם שנשארו מקומות שלא כבשו עולי מצרים מגבולות א"י והמה לא נתחייבו מעולם במעשר שהרי חסר עליהם הכבוש והחילוק. אבל בחלה נתחייבו ככל א"י בשעת כיבוש וחילוק. מצאתי ת"ל שהוא מפורש כן בירושלמי שביעית (פ"ו ה"א) א"ר אבוה יש עיירות של כותים שנהגו בהן היתר מימות יהושע בן נון והן מותרות ר"י בעי מעתה לא יחושו כהנים על חלתן. ואנן חמיין רבנן חששין. אר"י בן פזי לא בגין מילתא דאת אמרת אלא בגין דלא חלטאתא מלכותא בידא עכ"ל הירושלמי. והנה המפרשים פירשו דר"י הוה סבר דטעמא דר' אבוה שהכותים אינם נחשבים כישראל והדברים תמוהים איך הי' סבור כן הא בימי יהושע בן נון לא הי' כלל כותים עד גלות עשרת השבטים. ואיך הי' סבור שנהגו היתר מימות יהושע בן נון משום שהכותים עכו"ם הן. אכן לדברינו פשוט שר"י הי' סבור שאותן המקומות אינם מגבולי א"י. משו"ה נהגו היתר מימות יהושע בן נון. ע"ז הקשה לא יחושו על חלתן. ע"ז משני ר"י בן פזי לא בגין מילתא דאת אמרת. דבאמת ממקומות א"י הן רק דלא חלטתון מלכותא בידא פי' לא כבשום כיבוש פרטי רק שמום למס עובד. וחסר הכיבוש על הקרקע. משו"ה נהגו היתר במעשר והן מותרין אבל בחלה נתחייבו אותם מקומות של כותים משום דלא גרע מכל א"י בשבע שכבשו ושבע שחילקו שנתחייבו בחלה אף שלא נתחייבו במעשר משו"ה חששין רבנן על חלתן של אותם המקומות:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

שמואל לא עייל קמיה דרב אסי. שהיה גדול ממנו ורב אסי תלמיד של רב הוה: מאן נתרח. מי יתאחר מבחוץ ויבא אחרונה יחידי: נתרח שמואל. בחוץ ויבואו רב ורב אסי רב ואח''כ תלמידו: מלתא בעלמא הוא דעבד לשמואל. שמואל קטן שבכולן היה וזה שאין רב נכנס לפניו טיבותא ויקרא הוא דקא עבד ליה משום מעשה דלטייה לשמואל בשמונה שרצים (שבת דף קח.): אדבריה עליה. הטעינו עליה לנהוג בו כבוד: אדהכי והכי. דהוו מסרבי אתא שונרא וקטעיה לידא דההוא ינוקא: חיורא. מועד להזיק אדם: מתריעים. בצבור ובתחנה ובשופרות ובחצוצרות במסכת תענית: חיכוך. שחין שמתחכך האדם עליה פרוטי''ר בלע''ז: ודלת הננעלת. על האדם מהיות מצליח: לא במהרה תפתח. ונפקא מינה לאפושי ברחמי: מלתא דנפשיה. בב''ב בהשותפין (דף יב:) דאימנוה לאותוביה ברישא ולא איסתייעא מילתא: והלוקח בית. מנכרי: אונו. שטר מכירה: לא היו מתריעין. בשבת: צועקין. ביחיד: יבש. קשה מלח: אבעבועות פורח. בפריחתו דהיינו מבחוץ הוא מבעבע דהיינו לח מכלל דבפנים הוי יבש:
נפק רב ודרש. לא עתה על זה המעשה תיקן דהא פריך עלה ' מברייתא אלא דרש דמקודם נתקן: מותר להורגו ואסור לקיימו. והא דאמר ר''ל בפ''ק דסנהדרין (דף טו: ושם) גבי ארי ונמר ודוב וזאב וברדלס ונחש דאפי' ר''א דאמר כל הקודם להורגו. זכה היינו דוקא כשהמיתו אבל לא המיתו לא היינו בקשורין בשלשלת שכן דרך לגדלן והכא בחתול שאין קשורה א''נ מהנהו רגילים בני אדם להזהר ולא אתי לידי היזק אבל מחתול אין נזהרין שאין יודעים אם היא בר אוכמא או בר חיורא שאין מכירים באבותיהם: אמר רבינא לעורו. שאם מצאן מת אין חייב בהשבת העור וקצת תימה כיון דאשמועינן דאין בו משום גזל למאי איצטריך הך דמותר להורגו וי''ל דאין לחוש כיון דמתחילה קאמר דמותר להורגו: מתריעין על החיכוך בשבת. ע''כ לאו היינו התרעה בשופר דשופר בשבת מי איכא כדדייק בספ''ק דתענית (דף יד. ושם) אלא התרעה בפה בעננו וסבר כמ''ד התם דעננו קרי ליה התרעה ותימה דמאי פריך מההיא דבשאר מיני. פורעניות דקתני לא היו מתריעין על החיכוך אלא צועקים דילמא ה''ק לא היו מתריעין בשופר אלא צועקים בפה בעננו ואין לומר אע''ג דתרוייהו בפה התרעה לחוד וצעקה לחוד דהתם משמע דלמ''ד עננו קרי ליה התרעה חדא היא וי''ל דה''פ מדקאמר שבשבת מתריעין לכל הפחות בעננו א''כ ראוי לעשות על החיכוך התרעה אפי' בשופר בחול כיון שהוא דבר גדול כל כך דבשבת צועקים: על החגב. ל''ג ועל הגובאי דהא במתני' דסדר תעניות האלו (תענית יט.) תנן שמתריעין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי וי''ל דהתם בפה ועי''ל דשפיר גרסינן ליה והתם בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחתול דקתני התם וגובאי דהכא במזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושילוח נחשים. פירוש ר''י: לעולם אין מטיבין לו. והא דקאמר איהו גופיה בעובדא דידיה לא במהרה מטיבין לו בפרק קמא דבבא בתרא (דף יב:) זה אמר בשעה שהיה סבור עדיין שיחזירו וימנו אותו ראש ישיבה אבל לבסוף שלא החזירוהו אמר לעולם אין מטיבין לו: אומר לנכרי ועושה. דוקא משום מצוה זו דישוב דא''י אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לנכרי ואפי' לצורך מילה משמע בפרק הדר (עירובין דף סח.) דלא שרי אמירה לנכרי באיסורא דאורייתא גבי ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה דקאמר נשייליה לאימיה אי צריכה נחים ליה אגב אימיה משמע דאי לא צריכה אימיה לא שרי אפילו על ידי נכרי וי''ס שכתוב בהדיא נחים ליה נכרי אגב אימיה ולכאורה משמע שלפני המילה היה והיו צריכין לחמימי כדי למולו ולא שרי אפילו ע''י נכרי אלא אגב אימיה כדשריא הכא והתם בעובדא דלעיל דקאמר גבי ינוקא אחרינא נימא ליה לנכרי דניתי מגו ביתא ההוא דלעיל איסורא דרבנן הוה להביא דרך חצר שלא עירב ואפילו איסורא דרבנן אור''י שאין להתיר משום מצוה אחרת על ידי נכרי כגון להביא ספר דרך כרמלית כדי ללמוד בו דדוקא מילה דהיא גופא דחי שבת שרי על ידי נכרי איסור דרבנן ומיהו בה''ג משמע דאפילו איסורא דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה שפירש דאפי' דניתי נכרי מתוך ביתו דהיא דרך רשות הרבים דהוי איסורא דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה כמו הכא משום ישוב ארץ ישראל ולדבריהם בעובדא בתרא דקאמר נחים ליה נכרי אגב אימיה לאחר המילה הוה ולאחר שלשה שכבר נתרפא הולד יפה ולספרים דל''ג נכרי נוכל לומר דע''י ישראל קאמר ותוך שבעה דמחללין עליה השבת אם אמרה צריכה אני כדאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכט. ושם) אבל אין נראה דעל ידי ישראל הוה אסור להרבות בשביל התינוק כדאמרינן בפ''ק דחולין (דף טו:) ולפי ה''ג טפי אית לן למישרי על ידי נכרי איסורא דאורייתא מאיסורא דרבנן על ידי ישראל כדמסיק התם אהאי עובדא ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה ואמרינן נמי בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל:) כשם שאין מביאין דרך רשות הרבים כך אין מביאין דרך גגות חצירות וקרפיפות והיה נראה מתוך ה''ג להתיר ביום שני אפילו של ר''ה לעשות כל צרכי מילה אפילו לכרות עצים לעשות ברזל ע''י ישראל שהרי מת דלא שרי לקבור על ידי נכרי כדמוכח בפ''ק דר''ה (דף כ.) אפילו
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד