דף צט - א
והקדיחו יורה [השאיר את הצמר ביורה זמן רב מדי, עד שנשרף], נותן לו דמי צמרו".
ומדייקינן - דמי צמרו אין, דמי צמרו ושבחו לא.
לאו [האם לא מדובר גם במקרה] שהקדיחו לאחר נפילה, [46] כלומר לאחר שנקלט הצבע בצמר, דאיכא שבחא, ובכל זאת, אינו נותן לו אלא דמי צמרו, אלמא שמע מינה אומן קונה בשבח כלי [47]!
ודחינן: אמר שמואל, הכא במאי עסקינן כגון שהקדיחו בשעת נפילה, דעדיין ליכא שבחא בצמר, ולכן נותן לו דמי צמרו בלבד.
הגמרא דנה בדברי שמואל: משמע מדבריו, שרק במקרה שעדיין אין שבח בצמר, נותן לו דמי צמרו, אבל הקדיחו לאחר נפילה, מאי? משמע דנותן לו דמי צמרו ושבחו.
לימא שמואל לית ליה דרב אסי שהרי, לפי רב אסי "אומן קונה בשבח כלי", ואף לאחר נפילה אין לו אלא דמי צמרו? ומכיון דקיימא לן כשמואל בדיני, אין לנו לפסוק כרב אסי מכאן ואילך.
ודחינן - לעולם, סבר שמואל כרב אסי, אלא דאמר לך שמואל, הכא במאי עסקינן כגון דהצמר והסמנין דבעל הבית, והצַבָּע אגר ידיה הוא דשקיל [נוטל שכר פעולתו בלבד] ובכהאי גוונא לא שייך לומר - "אומן קונה בשבח כלי", כיון שהסממנין הם המשביחים את הצמר [48], והאומן אינו אלא שכיר בעלמא. [49]
ומקשינן: אי הכי, נותן לו דמי צמרו וסמנין מיבעי ליה? כיון שגם הסממנים שיכים לבעל הבית? אלא, יש לתרץ דברי שמואל באופן אחר, דלעולם סבירא ליה כרב אסי, אלא דחויי קא מדחי ליה. כלומר - בא לומר שאין ראיה מהמשנה לרב אסי, אך אינו חולק עליו.
הגמרא דנה בדברי רב אסי:
תא שמע, שנינו בברייתא: "הנותן טליתו לאומן כדי לתקנה, גמרו, והודיעו, אך עדיין לא החזיר לו את הטלית, אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום 'לא תלין'.
אך אם נתנה לו [כלומר, שהחזיר האומן את הטלית] בחצי היום, כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום 'בל תלין' [50] ".
ואי סלקא דעתך, אומן קונה בשבח כלי, אמאי עובר משום "בל תלין", הרי הוי כאילו מכר את הטלית לאומן, ואחר כך חוזר וקונה אותה ממנו בתוספת השבח, ואין הוא נחשב כשכירו כלל?
אמר רב מרי בריה דרב כהנא - מדובר ב"גרדא דסרבלא" [כובס בגדים] דליכא שבחא, ולכן אינו קונה בשבח הכלי, ונחשב כשכיר יום, ועובר עליו משום בל תלין.
ומקשינן: סוף סוף למאי יהבה נהליה, לרכוכי, ואם כן, כיון דרככיה היינו שבחא, ויקנה את הכלי בשבח זה?
ומשנינן: לא צריכא, דאגריה לביטשי [לדרוך על הבגד, כדי לרככו], ומשלם לו עבור כל ביטשא ביטשא במעתא, דהיינו שכירות. [51] ולכן עובר עליו משום "בל תלין" [52].
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דלא אגריה לביטשי, כלומר - שאין הוא שכיר אלא קבלן, מסייע ליה - יש ראיה מהברייתא - לדברי רב ששת.
דבעו מיניה [שאלו] מרב ששת: הנותן לאומן לעשות עימו בקבלנות, האם עובר עליו משום "בל תלין", או אינו עובר?
ואמר להו רב ששת, עובר!
ולפי ההוה אמינא דלעיל, שהברייתא עוסקת בקבלן, יש ראיה לדברי רב ששת הללו.
והוינן בה: לימא דברי רב ששת דבקבלנות שייך לאו ד"בל תלין", פליגא אדברי רב אסי דלעיל - "אומן קונה בשבח כלי".
כיון, שאם נאמר שיש לאו ד"בל תלין" באומן, אם כן ודאי אינו קונה בשבח כלי.
דאם קנאו, אין הוא נחשב כשכירו, אלא יש כאן מכירה חדשה בסוף עבודתו.
אמר שמואל בר אחא, לעולם מודה רב ששת ד"אומן קונה בשבח כלי". ואכן, הנותן כליו לאומן, אינו עובר בבל תלין, כיון שהאומן קנה את הכלי בשבח שהשביחו ויש כאן מכירה חדשה לאחר מכן.
אלא, שיש קבלן שאינו משביח את הכלי, כגון בשליחא דאיגרתא, ששכר אדם בקבלנות להוליך לו איגרת מסויימת, ובכהאי גונא חידש רב ששת שיש דין "בל תלין" בקבלן.
בני הישיבה דנו בדברי רב אסי:
לימא דברי רב אסי, דאומן קונה בשבח כלי, כתנאי. כלומר - תלויים במחלוקת התנאים:
שהרי שנינו במסכת קידושין (מח' ע"א) - "אשה שאמרה לאיש - 'עשה לי שירים [צמידים] נזמין וטבעות, ובשכר עבודתך אתקדש לך', [53] כיון שעשאן מקודשת. דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אינה מקודשת, עד שיגיע ממון לידה".
והוינן בה: מאי ממון? כלומר, איזה ממון צריך להגיע לידה?
אילימא אותו ממון, כלומר - הצמידים שנתנה לו, מכלל דרבי מאיר סבר שאף אותו ממון לא צריך להגיע לידיה, ואם כן קשה, לדעת רבי מאיר - אלא במאי מקדשא [54]?
אלא פשיטא, מאי "ממון" - ממון אחר.
וסברוה, [בני הישיבה שדנו בדברי רב אסי סברו], דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין רבנן סברי - ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. כלומר, על כל פרוטה ופרוטה שעובד בשבילה נתחייבה לו פרוטה כנגדה בתורת הלואה. ולא אמרינן - "אינה לשכירות אלא לבסוף", כלומר, שחוב השכירות אינו חל אלא כשמשלים את המלאכה.
וכמו כן סברו, דכולי עלמא סברי - "המקדש במלוה אינה מקודשת", ואם כן קשה, מדוע לדעת רבי מאיר חלו הקידושין, הרי השכירות שעשה עמה הפכה לחוב, כדלעיל, ואי אפשר לקדש במלוה [55]?
ולכן, הסיקו בני הישיבה - מאי לאו, בדין אומן קונה בשבח כלי קמיפלגי.
דרבי מאיר סבר - אומן קונה בשבח כלי. וכאשר יחזיר לה את הצמידים הרי נתן לה ממון, ומתקדשת בו.
ורבנן סברי - אין אומן קונה בשבח כלי, ואין כאן אלא מלוה, עבור שכר פעולתו, והמקדש במלוה אינה מקודשת.
ודחינן - לא.
דאפשר לומר - דלכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי.
אלא במה נחלקו?
הכא בדין "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף" קא מיפלגי.
רבי מאיר סבר - אין לשכירות אלא לבסוף. כלומר - אין בעל הבית מתחייב לשלם את שכר הפעולה עד שיגמור את מלאכתו. ולכן, אין כאן מלוה, ויכולה להתקדש בשכר פעולתו כשיתן לה את הצמידים.
ורבנן סברי - יש לשכירות מתחילה ועד סוף, כדלעיל, והוי מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת.
ואי בעית אימא [אם תרצה, תוכל להעמיד את מחלוקתם] באופן אחר: דכולי עלמא סברי - ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.
והכא בדין מקדש במלוה קמיפלגי. דרבי מאיר סבר - המקדש במלוה מקודשת. ורבנן סברי - המקדש במלוה אינה מקודשת.
הערות
[46] דסתמא דמתניתין משמע דאיירי בכל ענין. פנ"י.
[47] ומוכח מכח, שאומן קונה בשבח כלי, אפילו שאין בשבח ממש, אלא צבע בעלמא. ומכאן הקשו על הרא"ש (הובא בקצה"ח סי' שו' ס"ק ב') בתשובתו, גבי אומן שניתנה לו טבלא כדי לצייר עליה ציורים, וכתב הרא"ש - שאינו קונה בשבח כלי, כיון שצבע אין בו ממש. ולכאורה הוא נגד הגמרא דידן. ועיין בקצה"ח (שם) ובנתיה"מ (שם ס"ק ג', ובחידושי הגרשש"ק (בבא בתרא סימן ד' אות ז').
[48] סברא זו אינה שייכת אלא בצביעת צמר, כיון שלגבי הצמר, הסממנים הם הגורמים את השבח. אבל הנותן עצים לאומן לעשות מהם שידה תיבה ומגדל, הרי העצים צריכים את אומנותו של האומן כדי להשביח. ולכן אומן קונה אותם בשבח שהשביחם. הרשב"א.
[49] לכאורה קשה - אם כן, מדוע העמיד שמואל במקרה זה, ולא העמיד בפשטות, אפילו שהצמר של בעל הבית, ולאחר נפילה, כרב אסי? ותרץ הרשב"א - דאורחא דמילתא שבעל הצמר הוא הנותן את הסממנים.
[50] לאו דוקא משום "בל תלין", אלא משום - "לא תבא עליו השמש". רש"ש.
[51] ומדובר שמשלם לו עבור הדריכות בלבד, בין ישביח ובין לא ישביח. שאם לא כן, הרי הוא כקבלן. תוספות.
[52] ואין להעמיד בשכיר יום, דאם כן לא שייך לשון - "גמר והודיעו". תוספות.
[53] ומדובר, כשנתנה לו את החומרים לעשייתם, ורוצה להתקדש לו בשכר הפעולה בלבד.
[54] לכאורה קשה, מדוע לדעת רבי מאיר הצמידים צריכים להגיע לידיה, הרי אינה מתקדשת בצמידים עצמם, אלא בשכר הפעולה שעשה בהם? ומבארים התוספות בשני אופנים, א. אפשר לומר, שאין דעתה של האשה להתקדש עד שיבואו השיראים והנזמים לידה. ב. אפילו אם תרצה להתקדש קודם לכן, כיון שאין הוא יכול לתובעה בדין על שכרו עד שיבואו הנזמים לידה, לא חשיב שנתן לה כלום קודם לכן, עד שתבא שעה שיוכל לתובעה בדין.
[55] הקשה הרשב"א, הרי המקדש במלוה שיש עליה משכון, מקודשת. וכאן, הוי כמלוה שיש עליה משכון, שהרי האומן תופס את הנזמים כמשכון עבור פרעון שכר עבודתו? ויש שחילקו - שאם האומן עובד בבית האשה, אינו תופס את הנזמים כמשכון. וזה דוחק. וכתב הרשב"א - שהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת, רק במקרה שהאשה נתנה לו את המשכון מדעתה. אז - סומכת דעתה להתקדש לו משום המשכון. אך כאן שתפס מעצמו את הנזמים כמשכון - לא מהני.
סימן מ"א
סוגיא דישנה לשכירות. ויבאר דברי הבית שמואל אי מועיל הנאת מחילה. ויבאר דגבי פועל דוקא אמרינן ישנה לשכירות. ולא בשכירת קרקע ומטלטלין ויבאר דברי הרמ"א דהכלי הוי משכון על השכירות
דף צט ע"א גמרא לימא כתנאי עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה מאי ממון אלימא אותו ממון מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא אלא במאי מקדשה אלא פשיטא מאי ממון ממון אחר וסברוה דכולה עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכו' מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קמפלגי דר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי ורבנן סבר אין אומן קונה בשבח כלי לא דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אלא הכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קא מפלגי ר"מ סבר אין לשכירות אלא לבסוף ורבנן סברי יש לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' עכ"ל הגמ'. והנה הבית שמואל באה"ע (סימן כ"ח ס"ק ל"ח) כתב ז"ל. וכתבו תוס' פרק הגוזל (דף צ"ט) בסוגיא שם אם אמר תתקדש בשכר שאעשה עמך אינו מקודשת עד שיגיע הממון לידה ופריך מה ממון אלימא אותו ממון היינו החפץ מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא אלא במאי. פירש לר"מ במאי מקדשה. ואור"י דסברא היא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרו כיון שאינו יכול לתובעה בדין בעד שכרו עד שמחזיר לה החפץ ואין חשוב כנותן לה כלום במחילתו עד שתבוא שעה שיכול לתובעה בדין ע"כ. מוכח מזה דאיירי שאמר לה בהנאת מחילת מלוה דהא כתבו זאת למ"ד אין אומן קונה הכלי ופשיטא דלא מהני מחילת המלוה אלא ע"כ דאיירי באומר בהנאת מחילת מלוה ומ"מ לא הוי קידושין כשהכלי בידו עכ"ל הבית שמואל ועיין ביתר דבריו:
ודבריו תמוהים מה שכתב שהרי כתבו זאת למ"ד אין אומן קונה הכלי ופשיטא דלא מהני מחילת המלוה ועכ"ז כ"ז שהכלי בידו לא מהני. זה תמוה דהרי בהדיא אמרינן בגמ' שם דאם ס"ל לר"מ אין אומן קונה בשבח כלי וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ע"כ דאית ליה לר"מ מלוה קנה. וא"כ מאי כתב הב"ש וז"ל ופשיטא לא מהני מחילת המלוה הלא לר"מ ע"כ דס"ל דמהני מחילת המלוה כשמוקמינן דס"ל אין אומן קונה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והתוס' מיירי להדיא כשס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דז"ל התוס' שם ועוד אור"י שאפילו שניהם רוצים כו' אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין. הרי דמיירי התוס' אם נסבור לר"מ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. דאם נימא אינה לשכירות בודאי דשפיר מקשי בגמרא במאי מקדשה שהרי אין עליו חיוב כלל אלא דהתוס' מקשי אם נסבור ישנה דאז כבר החיוב מוטל עליו לשלם וא"כ מאי מקשי בגמרא אלא במאי מקדשה תתקדש בהמלוה וע"ז משני התוס' דסברא הוא שאף אם נסבור לר"מ מקדש במלוה מקודשת כדמוקמינן שם בגמ' אי אמרינן דס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. עכ"ז לא אמרינן המקדש במלוה מקודשת אלא כשהגיע הזמן וס"ל דמגיע לה עתה הנאה מזה שיוכל לתובעה ומוחל לה עתה משא"כ כשלא הגיע הזמן הלא עתה קודם שהגיע הזמן הרי אין לה עתה שום הנאה שהרי לא יוכל לתובעה והכסף הרי הוא מכבר בידה ובמה תתקדש קודם שהגיע הזמן כיון שאין לה עתה שום הנאה. ומשו"ה פריך לר"מ במאי מקדשה קודם שהגיע הזמן דמדאמרי רבנן אינה מקודשת עד שיגיע מכלל דלר"מ מתקדשת אף שלא הגיע הממון לידה. (שוב מצאתי קושיא זו בא"מ). ואם נימא דכונת הבית שמואל להוכיח מדלא משני דלר"מ מתקדשת אף קודם שהגיע הזמן בהנאת מחילת מלוה ע"כ דגם במחילת מלוה אינה מתקדשת קודם הגעת הזמן. הנה מלבד שדברי הב"ש אינם מורין כן שהרי כתב הב"ש ז"ל ופשיטא דלא מהני מחילת מלוה אלא ע"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה עכ"ל. הרי שרצה להוכיח דמיירי במחילת מלוה ובודאי דזה אינו ראי' שהרי באמת אמרינן לר"מ דמהני מחילת מלוה. ומלבד זאת אין ראי' מכאן שאל"כ תקשה גם עתה אף אי נימא דקודם שהגיע הזמן לא מהני אף מחילת מלוה אמאי מוקמינן דר"מ ס"ל המקדש במלוה מקודשת. והא דאמרי רבנן עד שיגיע ממון לידה היינו ממון אחר ובקידושין פרכינן מזה לימא כתנאי. אמאי לא מוקים דמיירי במחילת מלוה אלא ע"כ דמשו"ה לא מוקי במחילת מלוה דא"כ תקשה מאי טעמייהו דרבנן א"כ שפיר נוכל לומר דבאמת אם קדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת אף קודם שהגיע הזמן. וטעמא רבה איכא בדבר דבשלמא במלוה עצמה אינה מקודשת אף למ"ד המקדש במלוה עכ"ז קודם הגעת הזמן אינה מקודשת משום דמאי הנאה מטי לידה קודם הגעת זמן הפרעון הלא הכסף הם בידה ולא יוכל לתובעה עד זמן הפרעון משא"כ במחילת מלוה משו"ה מתקדשת שהרי היתה נותנת פרוטה לאיש אחר שיפייס המלוה שימחול לה והנאת הפרוטה ישנו עתה אף למ"ד מלוה להוצאה נתנה עכ"ז מתקדשת משום דהנאת הפרוטה ישנה עתה. א"כ אף קודם זמן הפרעון נהי שממלוה אין לה הנאה שיקרא כסף עתה אחרי שהמעות הם כבר בידה ולא תוכל להתקדש בם והא דמתקדשת במלוה למ"ד דיכול לקדש במלוה משום שיש לה עתה הנאה כשמגיע זמן הפרעון במה שלא תצטרך להשיב הכסף משא"כ קודם הגעת הזמן אינה מתקדשת שהרי אין לה עתה הנאה. אבל אם מוחל ואמר בהנאת מחילת מלוה אף שהוא קודם הגעת הזמן אבל אטו לא היתה נותנת פרוטה לאחד שיפייס המלוה שימחול לה חוב של מנה אף שלא הגיע הזמן וא"כ הרי יש לה עתה הנאה מזה הפרוטה וא"כ תוכל להתקדש אף קודם הגעת הזמן בהנאת מחילת מלוה אלא דלהכי לא משני דמשו"ה מתקדשת אף קודם שהגיע הזמן היינו קודם שהגיע הממון לידה משום שקדשה בהנאת מחילת מלוה. שא"כ תקשה מאי טעמייהו דרבנן הלא בהנאת מחילת מלוה מגיע לה עתה פרוטה משו"ה מוקי דהאי ממון הוא ממון אחר ופליגי במקדש במלוה:
עוד כתב שם בב"ש ז"ל מיהו י"ל שאני הכא כ"ז שאין מחזיר לה החפץ אין שם הלואה כלל ומ"מ נשמע אם אינו נותן החפץ ואין שם מלוה כלל ולא מהני אפילו אמר בהנאת מחילת מלוה כו' מיהו מ"ש עשה מלאכה אצל אחר דסותר לזה וצ"ל דשם איירי אותו בה"ב שחייב לו נתחייב בקנין אז הוי כמלוה שהגיע זמן הפרעון והיינו מ"ש שנתחייב לו עכ"ל. וכל דבריו אינם מובנים מה שתירץ דכשנתחייב לו בקנין אז הוי כהגיע זמן הפרעון. קנין אינו מועיל אלא להתחייב כשחייב אבל לא כשאינו חייב ואם דין הוא דכל זמן שלא החזיר אין עדיין חוב עליו לשלם א"כ אם קנה ע"ז. לא קנה אלא שיתחייב כשיגיע זמן אבל לא קודם שעשה וגמר שאז אין עליו חיוב. אך באמת מה שכתב ב"ש כ"ז שאין מחזיר לה החפץ אין שום הלואה כלל שפתי התוס' שם ברור מללו ז"ל אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה כו' הרי דבאמת נתחייבה ראשון ראשון אלא שלתבוע אינו יכול וע"כ צריך לומר כן. דאל"כ אמאי אמרינן דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוי מלוה אם נימא דכ"ז שלא החזיר אין כאן הלואה כלל א"כ הרי כל ההלואה נעשית כשמחזיר וא"כ לאו הלואה היא. וכמו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף דלאו הלואה היא מטעם דכל החיוב נעשה לבסוף ואם נימא דגם מ"ד ישנה לשכירות ס"ל כן מה חילוק ביניהם. וממילא מה שהקשה הב"ש ממה שכתב הרמ"א עשה מלאכה אצל אחרים ונתחייב לו פרוטה הוה ליה כמלוה ביד אחרים לא קשה לענ"ד דאמאי לא הקשה מדוע אינה מתקדשת במלוה שלה ובמלוה של אחרים מתקדשת. אלא דכבר תרצו בתוס' ע"ז דמלוה שלה אינו נותן לה דבר חדש הכי נמי בעשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה היינו אף שלא הגיע הזמן מתקדשת. והוא דאף שפירשו בתוס' דבקדשה במלוה שלה ולא הגיע הזמן אינה מתקדשת אף למאן דאית ליה המקדש במלוה מקודשת. אכן כבר פירשנו למעלה דהטעם הוא שבמלוה אינו נותן לה כלום שהרי הכסף בידה והא דמקודשת למאן דס"ל המקדש במלוה מקודשת היינו מפני שמגיע לה הנאה במה שלא יוכל לתובעה וזהו דוקא כשיגיע הזמן משא"כ קודם שהגיע הזמן אין מגיע לה הנאה וגם אין נותן לה כלום משא"כ בקדשה בשכר שיש לו אצל אחרים אף שלא החזיר עדיין ואין יכול לתבוע לאותו פלוני עכ"ז הרי נותן לה עתה דבר ששוה דמים שהרי חוב שלא הגיע הזמן דמים מקרי ויוכל למכרו בדמים ואטו אם קדשה בקיץ בבגד שאינו ראוי אלא לימות החורף האם נימא דאינה מתקדשת כיון שעתה אין לה הנאה בודאי מקודשת כיון שנתן לה שוה כסף הכי נמי בקדשה בחוב שיש לו אצל אחר אף שלא הגיע הזמן כיון שנתן לה דבר חדש ששוה דמים מתקדשת:
אלא דבאמת דברי הרמ"א בכאן שאמר עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה הוי ליה כמלוה ביד אחרים משמע דמתקדשת בו תמוהים מאד דבמה הקנה לה המלוה ע"כ שהקנה במעמד שלשתן וכפי המובא למעלה דמע"ש יש אומרים שמקודשת וכן פירש בחלקת מחוקק (ס"ק כ"ח) דמתקדשת במע"ש ולכאורה תמוה דין זה שהרי איתא בחו"מ (סימן קכ"ו סעיף י"ח) ז"ל המחבר ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום לזמן שיצטרך לו וראובן הי' חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד שלשתן כו' אינו חייב ללוי אפילו דמי השכר שנשתמש באותו החפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר החפץ הרי דהיכא דמחויב לו מדין שכירות ולא החזיר עדיין לא חייל כלל שעבודא דמעמד שלשתן ע"ז (ועיין בש"ך שם) והרמ"א מדלא הגיה ע"ז כלום הרי דס"ל כדעת המחבר וא"כ איך יכול לקדש אשה הרי לא תקנה זה במע"ש ובמה תתקדש. ואין לומר דהרמ"א מיירי כאן כשכבר נגמר המלאכה והחזיר שאז יכול לקדש אשה בהחוב שיש לו בעד הפעולה. זה אינו שהרי הרמ"א הוציא דין זה מהמרדכי פרק איזהו נשך וז"ל המרדכי שם מסקינן הכא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו דוקא לענין דלא ישלם לו הבעה"ב שכרו עד שיעשה הכל מיהו ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה ועולה שכרו כדי פרוטה יכול לקדש אשה. הרי דמיירי בשלא גמר המלאכה ובשלמא על המרדכי לא קשה כי אולי ס"ל דחל מעמ"ש בשכירות שלא החזיר אבל הרב שסתם בחו"מ כדברי המחבר איך פסק בכאן כדברי המרדכי. והב"ש שהעיר ע"ז מדברי הריטב"א שהביא הש"ך ומדברי המחבר לא העיר כלום וכמובן תירוצו של הב"ש על קושיתו לשיטתי' שמפרש דכשנתחייב בקנין שאני מלבד שכפי שבארנו אין סברא לחלק בין נתחייב בקנין ללא נתחייב הרי כיון שהתחיל במלאכה מקרי קנין לענין דלא יוכל בע"ב לחזור וגם כשנתחייב בקנין לא נתחייב אלא לשלם כשמגיע הזמן ולא לשלם קודם הזמן ומלבד זאת הנה במרדכי ובהרמ"א לא נזכר מאומה מקנין ואם עיקר החידוש הוא דכשקנה אז הוא דין אחר הלא הי' להם לפרש ולא לסתום ובכן תמוהים דברי הרמ"א וגם לפלא על הש"ך שבח"מ הרבה להקשות על דין זה דבשכירות אין כאן מעמ"ש ולא העיר מדברי רמ"א שמשמע להדיא דלית ליה דין זה:
ואילולא דמסתפינא הוי אמינא דהנה הש"ך הרבה להקשות על דין זה דבשכירות קודם החזרה לא שייך דין דמעמ"ש ע"ז הקשה דהרי קיי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ הרי ההלואה כבר חיילא אלא דאינו מחויב לשלם וא"כ הוי כחוב שלא הגיע הזמן ובחוב שלא הגיע הזמן ס"ל לרוב הפוסקים דמהני מעמד שלשתן ואמאי לא מהני כאן. וכן הקשה הגר"א ונשאר בדין זה בצ"ע. ומה שתירץ הקצוה"ח שם משום דשכירות כשיחזיר אח"כ נעשה מלוה למפרע אבל בשעת מעשה אין חיוב. מלבד שדבריו קשים שאיך נוכל לומר שבשעה שמחזיר נעשה מלוה למפרע כיון שמתחלה לא היתה מלוה. א"כ כשמחזיר לשם קידושין לא יחול המלוה למפרע שהרי אינו מחזיר באופן שיחול מלוה וא"כ תתקדש אף למאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. ע"כ דמאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף חייל המלוה גם קודם שהחזיר. ומלבד זאת הנה יקשה מדברי הרמ"א בכאן שאמר שאם קדשה בשכר פעולה שעשה אצל אחר אף שלא גמר עדיין הפעולה מתקדשת אם קדשה במעמ"ש, לכן נראה לי דס"ל להטור והמחבר דהא דאמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו דוקא בפועל אבל לא בשכירות כלי. והטעם דהנה אמרינן (בב"מ נ"ו) שכירות ליומי' מכירה היא והקשה התוס' שם בד"ה והאי ביומי' ז"ל תימא דבפרק קמא דע"ז מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו. וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות עכ"ל. ולכאורה לדעתי פשוט דנהי דמקרי מכירה ליומי' היינו מכירת תשמיש הדבר ליומי'. אבל עכ"ז הוא לא קנה גוף הדבר שהרי גוף הדבר של המוכר הוא שהרי לא מכר אלא לתשמיש. אבל מכירה לתשמיש עכ"פ הוי שהרי הוא מכר את תשמיש הכלי לזמן. משו"ה בע"ז דרצו לומר דלאו ביתו של המוכר הוא ע"ז אמרו שכירות לא קניא שהרי מקרי עדיין ביתו שהרי גוף הדבר שלו הוא אבל מכירה עכ"פ לענין אונאה הוי אף שמכר את תשמיש הדבר דאטו אם מכר פירות לאו מכירה היא וכן שכירות מכירה הויא לתשמיש הדבר ועיין בחו"מ (סימן רי"ב) נפקא מינה בין מכר הדבר לתשמיש ובין מכר גוף הדבר לפירות] עכ"פ זה נוכל לומר דשכירות כלי לזמן קנוי לו לזמן השכירות וא"כ לא נוכל לומר דחל חיוב התשלומין בעד התשמיש של הכלי שהרי כי אישתמש בדידי' קא משתמש וא"כ אינו משלם בעד התשמיש אלא בעד הקנין שקנה אלא דלא נתחייב עדיין בתחילה שהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ עיקר החיוב כשנגמר הקנין שקנה שהוא כשנגמר זמן השכירות משא"כ אם לא הי' קונה כלל הדבר שמשתמש בו אז הי' מחויב כל שעתא ושעתא שמשתמש בהכלי שאז הי' חיוב התשלומין בעד השכירות של התשמיש וא"כ כל פרוטה שנשתמש הלא אין שייך לפרוטה השני' וא"כ הרי כבר נגמר פרוטה האחת וחל חיובה אבל עתה דאמרינן שקנה הדבר ששכר. כמו דאמרינן שכירות ליומי' ממכר הוא וכן אמרינן (בב"ק ס"ח) פרט לשהקנה לשלשים יום הרי דקרינן לזה מכירה החוזרת א"כ אינו מחויב בעד התשמיש אלא דעיקר החיוב בעד הקנין וא"כ כל הקנין לזמן לא נגמר עד שיכלה כל הזמן א"כ לא חל כלל החיוב עד שעה שיגמר הזמן משו"ה פסק שפיר בחו"מ דלא שייך בכה"ג מעמד שלשתן שהרי לא חל כלל חיוב התשלומין משא"כ בפועל השכור לזמן לא נוכל לומר שהתשלומין בעד הקנין שהרי מאי קנין עשה בו הרי לא קנה את הפועל. אלא דחיוב התשלומין הוא בעד הדבר שעושה היינו בעד כל המלאכה כשיגמור שהרי אמרינן בב"ב כל שפא ושפא זימנא הוא. וכן הביא הרמ"א בשם המרדכי בחו"מ (סימן ע"ח) דאם שכרו לכתוב כמה קונטרסים כל שנגמר קונטרס יכול לומר פרעתיך דמקרי שהגיע הזמן ואף שפירשו דהיינו דוקא כל הקונטרס. אבל בעד דף אחד לא יכול לומר פרעתי שהוא תוך הזמן. אך באמת הרי אמרינן (בע"ז י"ט) מכוש אחרון לית בו שוה פרוטה הרי דבאמת חשבינן לכל מכוש בפני עצמו אלא דבאמת כל פרוטה ופרוטה שעושה מתחייב בתשלומין כיון שהחיוב תשלומין בעד עשית המלאכה לא בעד הקנין והא דאמרינן דכ"ז שלא נגמר הקונטרס מקרי בתוך הזמן הוא משום דכ"ז שלא גמר הלא אם יתבענו בדין לא יתחייב לשלם שהרי יוכל לומר עדיין מה שעשית בידך ולא יוכל להשיב. שהרי עוד לא נגמר. ושכירות אינה משתלמת אלא כשיחזיר הדבר. משו"ה אמרינן דבודאי שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו היינו כ"ז שאין מחויב מן הדין לשלם משא"כ כשגמר הקונטרס הרי אם יתבענו בדין יתחייב לשלם בעד מה שעשה שהרי כל פרוטה ופרוטה בפני עצמה היא א"כ אינו שייך קונטרס זה לקונטרסים אחרים ולא יוכל לומר עדיין בידך הדבר שעשית שהרי הוא ישיב לו טול את שלך והבא מעות משו"ה משלם לו כיון שעתה הוא מחויב ע"פ דין ליקח את שלו וליתן מעות וכשמשלם מה איכפת ליה אם ישאר הקונטרס בידו. אבל זה מוכח שאם שכרו למלאכה אחת כל מכוש ומכוש הוא חיוב בפני עצמו והטעם שהרי לא עשה קנין בגוף הפועל וגם לא יוכל לומר בעד המלאכה אשלם שהרי פועל יכול לחזור בו בחצי היום ואף קבלן יוכל לחזור בו ואף שהביא הרמ"א (סימן של"ג) יש אומרים דבקבלן אם משך בעה"ב את כליו של הקבלן אין הקבלן יכול לחזור בו הלא לאו כו"ע ס"ל כן וגם לפי דעת י"א היינו דוקא שנשתעבדו הכלים למלאכה אבל גופו לא נשתעבד ויוכל לחזור בו ומכש"כ היכא דלא עשה הקנין א"כ כל פרוטה ופרוטה בפני עצמו דיינינן משו"ה שפיר אמרינן בשכירות פועל או קבלן. ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. שכל פרוטה שעשה כבר נגמר ומחויב לשלם בעד הפרוטה אלא דכ"ז שהחפץ בידו אינו מחויב להשיב מטעם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אבל חיוב בודאי הוי וא"כ היכא שנתחייב לפועל אף שעדיין לא נגמר הדבר עכ"ז יש עליו חיוב. ואם נתן הפועל את זה במעמ"ש בודאי מודים הטור והמחבר שנתחייב. שהרי בעד כל הפרוטות שכבר עשה יש על בעה"ב חיוב תשלומין אף קודם שנגמר הדבר משו"ה שפיר הביא הרמ"א דיוכל לקדש אשה. שהרי יוכל ליתן לה במעמ"ש. משא"כ הטור והמחבר בחו"מ מיירי בשכר כלי ואז לא שייך ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. שהרי התם קנה הכל לזמן. וא"כ החיוב לשלם בעד הקנין וכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ לא חל עליו כלל חיוב תשלומין עד שיגמר הקנין שקנה בהכלי. ומשו"ה כתבו הטור והמחבר דלא שייך כלל בזה מעמד שלשתן קודם שגמר הקנין. שהרי אין עדיין עליו חיוב השכירות כלל. משא"כ בפועל כל הפרוטה ופרוטה כבר סוף השכירות. אלא דמשו"ה אינו משלם משום שהחפץ בידו לא יוכל לכופו לשלם. אבל חיוב יש עליו. משו"ה חל מעמד שלשתן. ומיושב בזה קושית הש"ך והגר"א שהקשו הרי ישנה לשכירות כו' יעו"ש בדברי'. אכן לדברינו בשכירות כלי לא שייך כלל דינא דישנה לשכירות משא"כ בפועל שייך האי דינא כנ"ל. נמצא דלפי מה שבררנו שיש עליו חיוב ההלואה גם קודם שנגמר זמן השכירות בודאי. דאם קדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת ושלא כדעת הב"ש:
ואם נימא כן יתיישב קושית הלח"מ על דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות שכירות) שכתב (שם בהלכה ג'). השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר לא נטלתי בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים. אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראי' או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו או יטעון עליו בדמים שנתן תחילה טענה בפני עצמו. וישביעהו היסת. והקשה הלח"מ דמלשון זה שכתב הרמב"ם ויחרים על מי שלקח ממנו מוכח דלא חייבו שבועה למשכיר. דכיון דהוי בתוך הזמן איכא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. מהני הך חזקה כדי שיטול התובע בלא שבועה. והרי הרמב"ם בעצמו כתב (בפרק שלישי מהלכות שכנים) גבי אחד מן השותפין שבנה כותל שמבדיל בינו ובין חבירו דאם בא לתבוע אותו ליתן חלקו בהוצאת הגובה מה שהוסיף על ארבע אמות דנשבע בנקיטת חפץ ונוטל והא התם הוי בתוך זמנו ועדיף מיני'. דאמרינן בגמ' דאפילו אביי ורבא דאמרי אדם פורע בתוך זמנו מודו התם דאינו פורע משום טעמא דמי יימר דמחייבי לי רבנן. וא"כ משמע דעדיף מהיכא דהוי תוך זמנו וכיון דהכא לא הצריך רבינו שבועה כ"ש התם עכ"ל הלח"מ. אכן לפי דברינו יתיישב שפיר. דהנה גבי שטר תו"ז ועד אחד מעיד שהוא פרוע. פסק הב"י דאף שפסק הרמב"ם דאין צריך שבועה משום עד אחד. כיון דהוי תוך זמנו. אי טעין ישבע לי מחויב לשבע. הרי דתוך זמנו אינו מועיל אלא לדחות תקנתא דרבנן שפסקו שעד אחד הוי הוכחה שפרע. דמשו"ה חייבו רבנן שבועה. כיון דהוי תוך זמנו אין מקבלין הוכחות. דאדרבה יש הוכחה שלא פרע. אבל שבועה דחייבו רבנן בבא ליטול משום ספק דילמא פרע. מידי ספק לא יצא לגבי חיוב שבועה היכא דטוען ברי. ומשו"ה פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות שכנים) דאם בא לתבוע חלקו בהוצאות והלה אומר פרעתי. דנשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין שפסקו רבנן דהבא ליטול והלה אומר פרעתי לא יטול אלא בשבועה וכל זה דוקא בטוען פרעתי. אבל בטוען יש לי בידך כנגדו דלא הוה טענת פרעתי. על טענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו רבנן שבועה בבא ליטול. ורק משום מגו שהי' יכול לומר פרעתי יכול להשביעו. ותליא אי אמרינן מגו להשביע. (ועיין בקצוה"ח בסימן פ"ב). אבל אם אין יכול לומר פרעתי להשביעו. שאין כאן מגו בודאי דעל טענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו שהבא ליטול לא יטול אלא בשבועה. והנה כפי שביארנו גבי שכירות קודם שכלה הזמן החיוב עדיין דבר שלא בא לעולם הוי. נמצא כשנתן דמי השכירות בתוך הזמן המעות עדיין הלואה ביד המשכיר עד שיגיע הזמן שיחול החיוב. וכשיגיע הזמן ג"כ הוי חוב המעות חוב. וחוב השכירות חוב כדקיי"ל זה גובה וזה גובה ואפי' מאן דלא ס"ל זה גובה כו' היינו משום דהפוכי מטרתא למה לי. אבל היכא שיש נפקא מינה מודה שזה גובה וזה גובה. נמצא דהכא כשטוען פרעתיך בתוך הזמן איננו טענת פרעתי דבתוך הזמן לא הוי המעות פרעון. רק טענת יש לי בידך כנגדו ובטענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו רבנן שלא יטול אלא בשבועה. ואפילו אם נימא דבשטר אף בטענת יש לי בידך כנגדו אי טען לישתבע לי מחויב לשבע היינו שיש לו מגו דאי בעי טעין פרעתי. למאן דס"ל אמרינן מגו להשביע והכא הא אין יכול לטעון פרעתי בתוך הזמן דפרעתי הכא בשכירות תוך הזמן הוי טענת יש לי בידך. כיון שלא הגיע עדיין זמן החוב. משו"ה פסק הרמב"ם דבשכירות אם טוען פרעתיך בתוך הזמן נוטל בלא שבועה. משא"כ בכותל אף דחזקה שאין אדם פורע משום דמי יימר דמחייבו לי רבנן. כיון שרבנן תקנו שהבא ליטול ישבע בטענת פרעתי. חזקה דאין אדם פורע. אין פוטר מן השבועה בטוען ברי:
ולפי"ז מיושב ג"כ קושית הש"ך בחו"מ (סימן ע"ח ס"ק ט') על הרמ"א דבסימן (ע"ח) סתם כהאי סברא דאית לה דאם הלוה אומר שפרעו בתוך הזמן אין צריך לשבע. ומשמע דאפילו אחר הפרעון אין צריך לשבע. ואילו בסימן (שי"ז) גבי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי סתם הרמ"א דצריך לשבע אחר הפרעון ונשאר בצ"ע. אכן לדברינו ניחא דרבינו הרמ"א ס"ל כיון דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. בכה"ג לא אמרינן תקנת חכמים דהבא ליטול לא יטול אלא בשבועה בטוען פרעתי ורק בשטר תקנו ולא נגד חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. והיסת ג"כ לא שייך קודם הפרעון. רק אחר הפרעון. אולם היסת לא מצינו אלא היכא דיברר על מה תובעו ועל מה צריך לשבע. משו"ה ס"ל לרמ"א בטוען גבי הלואה פרעתי בתוך זמנו אין משביעין היסת אפילו אחר הפרעון משום דעל איזה טענה ישבע. אם על הכסף שנתן אח"כ בצווי ב"ד. לא מצינו היסת בכה"ג שמצווין ב"ד לפרוע. ואח"כ יאמרו השבע. וכיון שעל פי ב"ד נתן לא שייך שבועת היסת בכה"ג ואם יתבע הכסף שפרע בתוך הזמן, הלא אותם הכסף הוא מודה שהי' מחויב לשלם. ואיך יתבע אותם הכסף. משו"ה אין לנו עתה על מה להשביע. וכל זה בהלואה. אבל בשכירות כיון שנתן הכסף קודם הזמן שאז לא הי' חיוב עדיין. נמצא דהכסף הי' בתורת הלואה דלא דמי לחוב תוך הזמן. שחיוב יש רק שאין יכול לתובעו וכששלם באמצע הזמן הוי תשלומין דמשו"ה יש מעמ"ש בהלואה תוך הזמן. אבל בהלואה של שכירות כ"ז שלא נגמר השכירות לא הוי חוב ואין מעמ"ש קודם הזמן. נמצא דהפרעון שנתן בתוך הזמן הוי הלואה. וא"כ כשפרע אח"כ עוד הפעם לפי דבריו. יוכל לתובעו בעד הכסף שלקח באמצע הזמן וישבע שלא לקח אותם. ואין מגיע לו החוב ההוא. משו"ה שפיר פסק הרמ"א בשכירות תובעו הכסף שנתן לו באמצע הזמן ונשבע היסת עליהם. אבל בהלואה אין יכול לתובעו הפרעון שנתן באמצע הזמן. שהרי אף לפי דבריו אינו מחויב לו בעדם. שהרי הי' הפרעון בשעתם:
עוד איתא שם בב"ש (ס"ק מ') על דברי הרמ"א שכתב שאם הכלי עדיין אצלו וקדשה בשכרו לכו"ע מקודשת דהוי לי' כמלוה שיש עליו משכון. וכתב ע"ז הבית שמואל ז"ל רי"ו מורי ר"א כתב כי נראה לו לכו"ע אם עשה לה כבר שירים ונזמים ואח"כ קידש בשכרו מקודשת דכיון שתופס אותם בשכרו הוא כמקדש במלוה שיש עלי' משכון ול"ד לעשה לי שירים ונזמים דאינה מקודשת דהתם לא תפיס אאגרי' וכן אמרו בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש"י וכבר החזיר לה השירים עכ"ל ובד"מ הביא דבריו בקצור וכתב אע"ג דכתבנו לעיל דבעינן דוקא דמטא לידי' בתורת משכון נראה דבכאן כו"ע מודים שכל אומן שמחזיק הכלי בידו הוא כמשכון על שכרו עכ"ל וכוונתו מ"ש אע"ג שכתבנו לעיל כו'. היינו שם הביא מ"ש הטור בשם הרמ"ה במשכון שלה דוקא במטא לידי' בתורת משכון. ולכאורה דברי הד"מ תמוהים דהא הטור כתב שם כו' כל כמה דלא גלי דעתי' דנקיט ליה בתורת משכון אינה מקודשת ורי"ו איירי כשתופס על אגרי' א"כ מה קשה ליה כו'. ובהגה זו נמי משמע אפילו לא תפיס על שכרו הוי כמשכון וזה לא כדברי הטור ולא כדברי רי"ו גם קשה ליישב הסוגיא דאוקמי שם דפליגי אי ישנה לשכירות. ולפי הבנה שלו קשה ממ"נ אי איירי דעדיין הכלי בידו, וא"כ הא הוי כמשכון. ואי איירי שכבר החזיר א"כ אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף נעשה השכירות מלוה. ודברי רי"ו שפיר משום דאיירי שתופס על שכרו כו' עכ"ל הב"ש:
ונראה לי דאין כוונת רמ"א שאם בעת שמקדש יש הכלי בידו והוא נותן לה מקודשת משום דהוי כמלוה שיש עליו משכון דא"כ אין התחלה לדברי רמ"א דמפרש טעם היש אומרים דאם קדשה בשכר מלאכה מקודשת פירוש הרמ"א אם הוא קבלן על המלאכה דאומן קונה בשבח כלי ואם הכלי עדיין אצלו כו' לכו"ע. א"כ מיירי פלוגתא שהביא כשכבר החזיר הכלי קודם הקידושין. א"כ מאי מהני אומן קונה בשבח כלי סוף סוף כשהחזיר לה הכלי קנתה השבח. ועתה היא חייבת רק דמים. וא"כ איך תתקדש אף למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם החזיר לה הכלי ואח"כ בא לקדשה. ע"כ דמיירי דבעת שמקדש אותה מחזיר לה הכלי. ובזה פליגי. ולמאן דלא ס"ל אומן קונה. וישנה לשכירות אינה מקודשת ואיך מסיק רמ"א ואם הכלי עדיין בידו לכו"ע מקודשת הא פלוגתתם בזה. אלא פשוט וברור דכוונת הרמ"א הכי הוא. דבודאי דאם בעת שמקדשה מחזיר לה הכלי בודאי דאינה מקודשת. אי נימא אין אומן קונה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. שהרי לא הי' הכלי משכון בידו כיון שלא בא לידו בתורת משכון אלא דס"ל לרמ"א כיון דאמרינן בב"מ כל האומנין ש"ש הן. וכולן אם אמרו הבא מעות וטול את שלך ש"ח הרי דאמרינן כיון שתבע מעות מחויב בעל הבגד להביא מעות וליקח את שלו. א"כ כשתבע המעות אז נעשה הבגד משכון בידי'. שהרי כשתבע נתחייב אז הבעה"ב לשלם לו השכירות. ואם תבע מקודם השכר ואח"כ קדש מקודשת שהרי תיכף כשתבע השכר ומעכב בידו הבגד בשביל השכירות נעשה משכון. אבל אם החזיר בעת שקידש אינה מקודשת. שהרי כ"ז שהי' בידו לא הוי משכון. שהרי לא הי' עדיין חיוב על הבעה"ב ליתן לו המעות. ובשעה שנעשה חוב היינו בעת שיקדש דהוי כמו תובע שכרו הרי מחזיר הבגד וא"כ לא הוי משכון מעולם. אבל אם אמר התקדשי בשכר שעשיתי עמך. ולא החזיר לה הכלי כיון שאמר התקדשי בשכר הרי הוא תובע השכר. וכיון שתובע ואינו מחזיר. הרי הבגד בידו משכון. וממילא הוי הלואה שיש עלי' משכון. דמקודשת במקדש במלוה שיש עלי' משכון. ולפי"ז בפשיטות מיושבים כל קושיות הב"ש מה שהקשה דדברי הד"מ תמוהים דהא הטור כתב כל כמה דלא גלי דעתי' דנקיט ליה בתורת משכון. ורי"ו מיירי כשתופס על שכרו. אכן לפי דברינו רי"ו לא מיירי כשתופס על שכרו. דהרי הרי"ו מייתי ראי' מדברי רש"י שפירש וכבר החזיר לה השירים. ואם נימא דהיכא שאינו אומר כשתופס על שכרו לא היה משכון. א"כ למה לי' לרש"י לפרש שכבר החזיר יפרש שלא החזיר רק שלא אמר שתופס על שכרו. וגם הרישא דומיא דסיפא. ובסיפא בשכר שאעשה הא מיירי בנקיט עדיין בידו. ומתקדשת מטעם דאינה לשכירות אלא לבסוף. א"כ גם רישא בשכר שעשיתי עמך מיירי שכבר עשה אבל לא החזיר. אלא פשוט דרי"ו מפרש בהך דהאי וכבר החזיר שאמר רש"י היינו שהחזיר בשעת הקדושין. דאף דמה שמקדש הוי כתביעת שכר. כיון שבשעת התביעה החזיר לא נעשה מלוה שיש עלי' משכון. אבל אם בשעה שמקדש שאז הוי כתביעה לא החזיר. הרי תפיס אאגרי' ממילא אף שלא אמר שתופס. וממילא הוי כמקדש במלוה שיש עלי' משכון. ומה שאמר רש"י וכבר החזיר היינו בעת שבאים לשאול עתה בב"ד כבר החזיר לה השירים בשעה שקידש. וא"כ שפיר הקשה הד"מ מדברי הטור דמשמע דבעינן דוקא דגלי דעתי' ולא מהני תביעה בשעה שיש בידו החפץ שזה יעשה שהחפץ הוי משכון בידו. ע"ז משני הד"מ דגבי אומן כו"ע מודי. דדוקא בפקדון דאין שייכות לההלואה עם הפקדון. אז בסתמא לא אמרינן שכונתו שיהי' הפקדון בעד הלואה. אבל באומן שמגיע לו שכר בעד הכלי בעצמה. וכל האומנין מחזיקין הכלי למשכון כדאמרינן דנקיט לה אאגרי' כו"ע מודים. (ולפי דברינו נצטרך לומר דרי"ו ס"ל דהא דאמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף היינו בשעה שגומר. דאם נימא דרי"ו ס"ל דאינה לשכירות אלא בשעה שמחזיר הכלי כמו שכתב הט"ז והוכיח מדברי רש"י אלו שכתב וכבר החזיר. א"כ אין ראי' מדברי רש"י דאם נקיט בידי' הוי מלוה שיש עלי' משכון. דהרי הכא קיימינן למאן דס"ל אינה לשכירות אלא לבסוף. וא"כ אם לא החזיר בשכר שעשיתי הוי כמו אעשה. ע"כ דרי"ו ס"ל דהסוף הוי בשעה שגומר הפעולה. ואז נעשה השכירות. וא"כ לחנם הרעיש הט"ז על הפרישה כי מהרי"ו מוכח כהפרישה ודו"ק):
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. ואי ס"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר משום בל תלין. בעה"ב אינו עובר בבל תלין משום שאינו משלם בעד פעולת האומן אלא בעד השבח שיצר, ובל תלין חל דוקא כשמלין שכר שכיר המשתלם עבור פעולתו.
ובדומה לזה עיין ברמב"ם שהבחין בין פועל לבין קבלן בנוגע לאיסור אונאה, דכתב בנוגע לשכיר בפי"ג מהל' מכירה (הלט"ו) ז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. מאידך בנוגע לקבלן כתב (שם הלי"ח) ז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי זה יש לו הונייה כו' עכ"ל. ביאור החילוק שאין אונאה חלה בפועל שהוא משתלם בעד פעולתו ותחת מעשה ידיו ומשום שאדם הוקש לקרקע אין בו אונאה. מאידך קבלן משתלם בעד החפצא של שבח שהמציא, ובחפצא חל דין אונאה.
ברם צ"ע בפסק הרמב"ם הזה שהרי פסק שאין אומן קונה בשבח כלי (פ"י מהל' שכירות הל"ד) וכדכתב ז"ל נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבין לשלם, כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהן מסמר ושברו או שנתן לו את העצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח הכלי עכ"ל. וכן פסק לענין בל תלין (פי"א מהל' שכירות הל"ג) ז"ל נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו כו' נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות הוא וחייב ליתן לו בזמנו עכ"ל. וא"כ קשה למה הבחין באיסור אונאה בין פועל לבין קבלן86.
ונראה לבאר את פסקי הרמב"ם ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות ה' למס' שבועות (דף כז. בדפי הרי"ף בפרק כל הנשבעין ד"ה ומה שכתב עוד ומינה שמעינן כו'). שיטת הרי"ף והגאונים היא שהתופס משכון במיגו דלהד"ם וטוען שישלמו את חובו נאמן עם שבועת הנוטלין, דאע"פ שמוחזק במשכון נחשב לנוטל כשגובה חובו מהמשכון. ולפיכך חייב לישבע שבועת הנוטלין ויפרע מהמשכון. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' טוען ונטען (הל"ב) בפ"י מהל' טוען ונטען (הל"ג) ובפי"ג מהל' מלוה ולוה (הל"ג). והקשו הראשונים מאומן התופס כלי שזוכה בו בלי שבועת הנוטלין מפני שמוחזק בכלי, ומ"ש אומן ממלוה התופס משכון.
ועיין בסוף דברי הרמב"ן שם שהבחין בין אומן התופס את הכלי לבין בע"ח שתופס משכון, וז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס ליה כטוען על גופו של כלי דמי דמקנה קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל ליה וכו' עכ"ל. ודבריו צריכים עיון וכפי שהקשה הר"ן וז"ל אמאי עדיף אומן ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני ליה בדר' יצחק וכו' עכ"ל.
ונ"ל דהנה הגר"ח זצ"ל ביאר87 את דין הירושלמי שהזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות ואמר שאין זה משום שקנה את השדה, אלא שאע"פ שהשדה עדיין הפקר מ"מ הזורעה קנה את הפירות שגדלו מדין מעשה ידיו, דהואיל שבזריעתו גרם לגידול הפירות ממילא זוכה בהם עקב שהם פרי מעשה ידיו. דין הזורע שדה הפקר חלוק מדין מי שירד לתוך שדה חברו וזרעו. היורד לשדה חבירו אינו קונה את השבח מדין מעשה ידיו, מפני שבעל השדה קונהו מדין ארעי אשבח המפקיע את קנין מעשה ידיו של היורד. מאידך בזורע שדה הפקר שאין לשדה בעלים שיקנו מדין ארעי אשבח היורד עצמו קונה את השבח בקנין מעשה ידיו.
ומסתבר ע"פ יסוד הגר"ח זצ"ל שדין אומן קונה בשבח כלי אינו קנין בעלמא שקנה האומן ע"י הקנאת הבעלים אלא שקונה את השבח משום דהוי מעשה ידיו וזוכה ממילא בשבח שידיו יצרו. ודומה ליורד לתוך שדה חבירו ברשות שידו על העליונה שקונה את הפירות מדין מעשה ידיו וכמו הזורע שדה הפקר.
ועל זה בא הרמב"ן לחדש שאף למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי האומן קונה שבח הכלי מדין מעשה ידיו, אך בזה הם חלוקים: למ"ד אומן קונה בשבח כלי הו"ל השבח של האומן כשאר הדברים שהם שלו, והאומן מקנה את השבח בדעת מקנה רגילה לבעל הכלי בשעת החזרת הכלי. ולכן יתכן שיקדש בו אשה (כדאמרינן לקמן בסוגיין) שהרי בהקנאת השבח מקנה לה כסף קידושין. וכן אם הזיק את הכלי האומן פטור מלשלם שהרי השבח שלו. וכמו"כ בעה"ב פטור מבל תלין כי משלם בשביל השבח שהאומן מקנהו ולא בשביל הפעולה. מאידך למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי למרות שלכתחילה קונה האומן את השבח בגוף הכלי והו"ל שלו עכ"ז כשבעל הכלי משלם והאומן מחזיר לו את השבח והכלי, השבח חוזר ממילא לבעל הכלי בלי הקנאת האומן. זאת אומרת כי מאחר שבעל הכלי פורע והכלי הוחזר אליו קנין האומן פקע ממילא בלי דעת מקנה משלו להקנות את השבח לבעל הכלי. ולכן א"א לו לאומן להשתמש בשבח לכסף קידושין ולקדש את בעלת הכלי עם השבח כי אינו מקנה לה את השבח, ודוקא במקום שיש מצד המקדש דעת מקנה להקנות את הכסף חל קנין כסף קידושין, כי המקדש את האשה חייב להקנות לה את כסף קידושיה מדין כי יקח ואם אינו מקנהו לה אין הכסף מועיל ופסול לכסף קידושין.
ולפי"ז ניתן ליישב את קושית הר"ן על הרמב"ן ממשכון של מלוה. האומן קונה את השבח שבכלי מדין מעשה ידיו אלא שאף בעל הכלי קונה בו קנין משום שהכלי שלו. ולפיכך קנין האומן מוגבל לענין פרעון, דהיינו כ"ז שלא נפרע עבור פעולתו שבח הכלי הוי שלו, וכשבעה"ב פורע לאומן את שכירותו פקע קנין האומן ממילא והכלי ושבחו הם של בעה"ב. בהתאם לכך אין האומן נחשב לנוטל כי הכלי הוא שלו כל זמן שלא נפרע, ולכן אינו נשבע ונוטל. משא"כ במשכון שאע"פ שבע"ח קונה משכון מ"מ אינו נחשב לשלו דעדיין מחוסר גוביינא, ולכן כשמשתלם מהמשכון נחשב לנוטל וחייב לישבע שבועת הנוטלין.
ולפי"ז אף ניתן ליישב את פסק הרמב"ם הנ"ל שפסק שאין אומן קונה בשבח כלי ואעפ"כ פסק שיש באומן דין איסור אונאה. הרמב"ם סובר כדעת הרמב"ן דלכ"ע יש לאומן קנין בגוף השבח, אלא שלבעל הכלי זכות לשלם את דמי השכירות כדי לזכות בשבח בלי הקנאת האומן. ומכיון שהבעלים זוכים בשבח שבכלי מחמת התשלומין, משום הכי תשלומי השכירות נחשבין גם לדמי החפץ וחל בהן דין איסור אונאה, כי הבעלים משלמים גם בעד השבח שבחפצא. אולם מצד שני הרמב"ם פסק שיש באומן איסור בל תלין, כי עיקר חיוב התשלומין הוא לשלם לאומן את דמי השכירות עבור פעולתו, והחיוב הוי מדין שכירות פועלים, ומשו"ה חל איסור בל תלין. מאידך אליבא דמ"ד אומן קונה בשבח כלי האומן מקנה את השבח לבעלים בעד התשלומין ומקח בעלמא הוא, ואין התשלומין דמי שכירות פועלים אלא תשלומי מקח בעלמא, ומאחר שאין כאן חלות שכירות לכן אין כאן איסור בל תלין. ולפי"ז אף מובן למה הרמב"ם פסק שהאומן שהזיק את הכלי משלם, משום שמאחר שיש לבעל הכלי זכות לקחת את השבח מהאומן בע"כ בלי דעתו נמצא שיש לבעל הכלי קנין בגוף השבח, ואין האומן שהזיק יכול לטעון שהשבח הוא לגמרי שלו והזיק את עצמו שפטור, דאדרבא הוא הזיק אף את בעל הכלי שיש לו קנין בשבח וחייב לשלם לו את נזקו.
תוס' ד"ה דאגריה. ז"ל תימה מה ר"ל דמ"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום עכ"ל. נראה שרש"י סובר דמכיון דהתשלומין משתלמין כפי שיעור עבודתו כמו שכיר יום, משום כך דינו כשכיר יום ולא כקבלן, ואינו קונה בשבח כלי. מאידך תוס' סוברים דמכיון דהתחייב לשבח את הכלי כמו קבלן, ולפיכך דינו כקבלן וקונה בשבח כלי.
גמ'. ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. הגמרא תולה את דין המקדש אשה עם פעולתו במחלוקת של ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף שאם אמרינן ישנה לשכירות וכו' אינה מקודשת ואם אמרי' אינה לשכירות וכו' מקודשת. אך צ"ע דאף למ"ד ישנה לשכירות כו' למה לא מצטרפת כל הפעולה שעשה ביחד לחפצא אחד של כסף כדי לקדשה, ואפילו אם נאמר שכל מכוש ומכוש מחייב בעצמו פחות משו"פ, הרי שנינו (בקידושין דף מז.) שהמקדש אשה בחמש תמרות שכל א' וא' שוה פחות פחות משוה פרוטה ונתנן לה בזה אחר זה אפילו אכלה ראשונה ראשונה אינה מקודשת, כי מעות בעלמא חוזרין. ועיי"ש ברש"י (ד"ה וש"מ) שמבאר שהוא משום שנתן לה התמרים כפקדון וכשאכלה אותם נעשה מלוה. אבל אם מעות מתנה התמרים מצטרפות לשו"פ, ונחשב כאילו נתן לה את כולן בבת אחת, והויין חפצא של כסף קידושין אחד ומקודשת דאינו מקדש במלוה. וא"כ לכאורה ה"ה בשכירות, דאפילו אם ננקוט דישנה לשכירות כו' מ"מ למה לא יצטרפו כל מכוש ומכוש עד להחזרת הכלי לחפצא של כסף קידושין אחד ותהיה מקודשת ומ"ש מחמש תמרות, ויש לפלפל בזה, וצ"ע.
רש"י ד"ה ישנה כו'. ז"ל כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה כו' עכ"ל. מרש"י משמע דאליבא דמ"ד ישנה לשכירות וכו' ההתחייבות חלה עם כל פרוטה ופרוטה. וצ"ע מהגמרא בע"ז (דף יט:) דמשמע שהחיוב חל בכל מכוש ומכוש אפילו בפחות משו"פ וכדאיתא שם.
ואולי י"ל שרש"י כאן משתעי רק בפרוטה הראשונה דכדי שהשכירות תתחיל לחייב צריכים פרוטה ואילו אח"כ השכירות מחייבת בכל מכוש ומכוש ואפילו פחות משוה פרוטה, וצ"ע88.
תוס' ד"ה אלא כו'. ז"ל ועוד אר"י ונראה לו עיקר שאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות כו' כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין עכ"ל. צ"ע מ"ש ממקדש במלוה דעלמא, שלא שמענו חילוק בין מלוה תוך זמנו למלוה לאחר זמן פרעון ואפילו תוך זמנו מקודשת אליבא דמ"ד המקדש במלוה מקודשת. וי"ל דשאני מלוה תוך זמנו שהחיוב נגמר מלכתחילה בשעת ההלוואה והזמן הוא דין בגביית התשלומין, משא"כ בשכירות שהחיוב אינו נגמר עד שיגיע הממון לידה, ולפיכך אינה מקודשת במחילת השכירות כל זמן שאינו יכול לתובעה בדין.
גמ'. המקדש במלוה אינה מקודשת. הרמב"ם פסק שהמקדש במלוה אינה מקודשת (פ"ה מהל' אישות הלי"ג) וז"ל המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת, כיצד כגון שהיתה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו עכ"ל. ואעפ"כ פסק שמחילת חוב קונה במטלטלין ובקרקע מדין מעות קונות, וכמו שכתב בפ"ז מהל' מכירה (הל"ד) וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמי שנתן הדמים עתה, וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר עכ"ל. וצ"ע בכמה דברים: א) מ"ש קידושין ממכר, ועוד קשה את קושית הראב"ד שם שהשיג מהגמרא בקידושין (דף מז.) שהשווה קידושין למכר וקבעה שבשניהם מלוה אינה קונה; וב) למה המתין הרמב"ם וכלל את ההלכה שמחילת חוב קונה בקרקע ביחד עם ההלכה שמחילת חוב מועלת במטלטלין לענין מי שפרע ולא הביא אותה בריש הלכות מכירה (בפ"א) ששם הביא את כל שאר ההלכות של קנין כסף בקרקע.
ונראה שהשגת הראב"ד מהגמרא אינה קושיה, שניתן לחלק בין המקדש בכסף המלוה עצמו שלא הוציאתו האשה ושעדיין מונח אצלה, לבין המקדש בעצם החוב של המלוה. הגמרא מיירי בנוגע למקדש או המוכר עם הכסף עצמו של ההלוואה הנמצא אצלה וקובעת שאינו מועיל לכסף קנין משום דמלוה להוצאה ניתנה, כלומר שמיד שהכסף עבר מידי המלוה לידי הלוה קנוי הוא ללוה לגמרי ואין למלוה שום זכות וקנין בו וא"א לו להשתמש בו עבור קנין כסף, ומפני כן בין בקידושין ובין במכר לא קונה. מאידך הרמב"ם מיירי באופן שהמלוה השתמש בעצם החוב שיש לו על הלוה, ומחלו לו בשביל כסף קנין, ובציור הזה הבחין הרמב"ם בין קידושין לבין מכר ופסק דבקידושין לא מועיל ובמכר מועיל. ופסקו זקוק לביאור.
ונראה לבארו לפי המחלוקת שבין הסמ"ע לבין הט"ז (חו"מ רס"י ק"צ), דלהסמ"ע קנין כסף דעלמא קונה מדין פרעון ואילו להט"ז כסף קונה בתורת מעשה קנין ולא מדין פרעון. והט"ז הוכיח את שיטתו מכסף קידושין דא"א לומר שמועיל מדין פרעון כי אין האשה חפצא שיש בו שוויות ממון ששייך לפרוע בעדו. ועל כרחך צ"ל דכסף קידושין מהווה מעשה קנין בלי חלות פרעון כלל, וה"ה לגבי קנין כסף בקרקע דעלמא שאינו חל מדין פרעון אלא כמעשה קנין דעלמא - שהרי הגמרא למדה את קנין הכסף בקידושין מקרקע ומשמע ששניהם קונים מאותה חלות דין של מעשה קנין.
ולפי"ז יתכן אליבא דהרמב"ם שיש נ"מ בין קנין כסף בקרקע לבין קנין כסף במטלטלין. בקרקע עיקר חלות דין קנין כסף הוא מדין מעשה קנין בלי חלות פרעון. ואילו במטלטלין מעות קונות מדין פרעון.89 סמוכים לכך שבקרקע הגמרא נקטה בלשון "כסף" קונה, ר"ל חפצא של כסף שקונים בו בתורת מעשה קנין, ואילו במטלטלין נקטה בלשון "מעות" קונות, ר"ל דמים שיש בהם שוויות, דהיינו פרעון. ונ"מ בנוגע לדין מחילת מלוה לכסף קנין. החסרון במחילת מלוה הוא דליכא נתינת חפצא של כסף, עכ"ז מחילת מלוה מהווה פרעון. ולכן פסולה לקידושין, דקידושין חלין דוקא בנתינת חפצא של כסף. והוא הדין לגבי קנין כסף שבקרקע שחל כמעשה קנין כבקידושין שמחילת מלוה אינה קונה כי חסרה נתינת חפצא של כסף קנין. ומשום כך לא הביא הרמב"ם את הדין שמחילת מלוה קונה בקרקע בפ"א מהל' מכירה כי שם מיירי בחלות קנין כסף שחלה מדין מעשה נתינת חפצא של כסף, ובמחילת מלוה אין נתינת חפצא של כסף. מאידך הרמב"ם פסק שמחילת מלוה מועלת במטלטלין מדין מעות קונות, כי מחילת מלוה מהווה פרעון, ומטלטלין נקנין עם כסף פרעון ולא צריכין נתינת חפצא של כסף קנין. והוסיף הרמב"ם ע"ז וחידש שכמו שמחילת מלוה קונה במטלטלין ה"ה בקרקע, כי קרקע שוה למטלטלין לענין ההלכה שבמקום שיש פרעון יש חלות קנין. ונראה שהוא משום שפרעון אינו מעשה קנין אלא שהקונה שפרע בעד חפץ קונהו ממילא, ואין לחלק בזה בין קרקע לבין מטלטלין כי בכל אופן ששלם בעד החפץ ממילא הוי החפץ שלו. כי כל החילוקים שבין קניני קרקע לבין קניני מטלטלין הם רק בהלכות מעשה קנין ולא בפרעון. ומסתבר דקנין של פרעון מעות חל כששילם את כל מחיר החפץ דאז חל הקנין ממילא, ועיין באחרונים ואכמ"ל. ומשום כך מחילת מלוה מועלת בין בקרקע ובין במטלטלין מדין כסף פרעון. מסקנת הדברים שבקרקע יש שתי הלכות של קנין כסף - כסף קנין וכסף פרעון. ואילו במטלטלין ישנה רק הלכה אחת של קנין כסף - דהיינו כסף פרעון. ובקידושין ישנה רק הלכה אחת והיא של כסף קנין ולא של כסף פרעון.
86 עיין במגיד משנה בהל' מכירה שכבר הקשה כן והשאיר הרמב"ם בצ"ע.
87 ועיין בספרו על הרמב"ם (פכ"א מהל' מלוה ולוה הל"א).
88 אך עיין ברש"י לסוגיין (דף צט: ד"ה בשכר) ובקידושין (דף מח. ד"ה אלא במלוה) דמשמע שאינו מחלק בין הפרוטה הראשונה לבין שאר הפרוטות.
89 לפי"ז מתנה ע"מ להחזיר יועיל לקנין כסף בקרקע שחל מדין מעשה קנין כסף בלי חלות פרעון, אך לא יועיל לקנין כסף במטלטלין שנקנין דוקא בכסף פרעון ובמתנה ע"מ להחזיר ליכא פרעון.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.