דף קב - א
סתם עצים, אפילו עצים דמשחן, להסקה הן עומדין, ושימושם הרגיל הוא ליהנות מחום הגחלים ולא להאיר בהם בשעת הדלקתם, ולכן אפילו אם אירע והשתמשו בהם לצורך אור, אין הם נחשבים לדבר שהנאתו וביעורו שוים, ומשום כך אין בסתם עצים קדושת שביעית, אך עצים המשמשים כסממני צביעה, יש בהם קדושת שביעית לפי שהנאתם היא בשעת כילויים. ואילו עלי גפנים שיש בהם שימוש כפול, להסקה ולאכילה, תלויה קדושתם בדעת המלקטם.
אמר רב כהנא: ועצים להסקה אם יש בהם קדושת שביעית כאשר הם עצים דמשחן, אם לאו, כיון שסתם עצים להסקה הם עומדים - מחלוקת תנאי היא.
דתניא: אין מוסרין פירות שביעית, כגון יין שביעית, לא למשרה, לשרות בו פשתן, ולא לכבוסה, לכבס בו בגדים, כיון שאינו נהנה מהיין בדרך אכילה ושתיה, ואילו התורה אמרה "לאכלה" ולא לסחורה, ולכן, כל רווח או שימוש שלא כדרך אכילה, נאסר מכח לימוד זה.
ודין זה הוא גם אם בשעת הלקיטה מן הכרם כיוון הלוקט את הענבים לעשותם יין לצורך שימוש של שריית פשתן או כיבוס בגדים, שהוא שימוש שאין הנאתו וביעורו שוים [היין מתקלקל מיד כשמשרים בתוכו פשתן, וכן כאשר ניתן בו בגד], ומכח שימוש שכזה לא היה צריך לחול על היין קדושת שביעית, אך בכל אופן היא חלה עליו, היות וסתם יין עומד לשימוש של שתיה, שהנאתה וביעורה שוים, ומשעת יצירת הפרי הוא עומד לאכילה [ואין זה דומה לעלי גפנים העומדים מתחילת גידולם לשני השימושים].
ולדברי חכמים, יש לומר לצד ההפוך, שגם עצים דמשחן, אין מתחשבים בשימוש של האור, היות ובסתמן הם עומדים משעת גידולם להסקה, ולא להאיר. ולכן אין בעצים, אפילו בעצים דמשחן קדושת שביעית.
ורבי יוסי אומר: אין אומרים סתם פירות לאכילה הם עומדים כדי להפקיע מהם את האפשרות לייחדם לכביסה ולמשרה, אלא אם אירע שליקט את הענבים מהכרם כדי לעשות מהם יין לצורך שריית פשתן או כיבוס בגדים, מוגדרים הפירות הללו כפירות שאין הנאתם וביעורן שוים, ואין בהם קדושת שביעית, ולפיו: נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה.
ולפיו, הוא הדין עצים דמשחן, אם לקטם לצורך הדלקתם לאור, יש בהם קדושת שביעית כיון שלקטם לצורך שימוש שהנאתו וביעורו שוים.
ועתה מבארת הגמרא את טעם המחלוקת.
מאי טעמא דרבנן?
אמר קרא "לאכלה", ולא למשרה. "לאכלה" ולא לכבוסה.
ורבי יוסי אומר: אמר קרא "לכם", ומרבה הכתוב שפירות שביעית ניתנו לכל צרכיכם.
ורבנן נמי, הכתיב "לכם", שמשמע לכל צרכיכם?
ומבארת הגמרא: רבנן דורשים "לכם" דומיא ד"לאכלה", במי שהנאתו וביעורו שוין. יצאו משרה וכבוסה, שהנאתן היא אחר ביעורן. כי היין מתקלקל מיד עם נתינת הפשתן או הבגד בתוכו, ואילו פעולת היין לגבי הפשתן או הבגד נעשית לאחר מכן.
ורבי יוסי נמי, הכתיב "לאכלה"!?
אמר לך: ההוא "לאכלה" מיבעי ליה למדרש ממנו, כדתניא:
דתניא: "לאכלה" ולא למלוגמא [רפואה], על אף שהנאתה וביעורה שוים, ולפי הטעם שיבואר להלן.
אתה אומר שמיעוט הכתוב הוא "לאכלה" ולא למלוגמא, או אינו אלא "לאכלה" ולא לכ בוסה.
כשהוא אומר "לכם" הרי כבוסה אמור להיתר. הא מה אני מקיים "לאכלה"? לאכלה ולא למלוגמא!
ומה ראית לרבות הכבוסה ולהוציא את המ לוגמא?
מרבה אני את הכבוסה, ששוה בכל אדם, ומוציא אני את המלוגמא, שאינו שוה בכל אדם, אלא בחולה בלבד.
ומבארת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא: "לאכלה" ולא למלוגמא, "לאכלה" ולא לזילוף יין בבית לשם ריח, "לאכלה" ולא לעשות ממנה אפיקטויזין [רפואה משלשלת]?
כמאן, בהכרח כרבי יוסי. דאי כרבנן, איכא נמי משרה וכבוסה שהתמעטו.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר אם השבח כו':
(סימן סבן)
יתיב רב יוסף אחורי דרבי אבא, קמיה דרב הונא.
ויתיב רב הונא, וקאמר שתי הלכות: האחת, הלכה כרבי יהושע בן קרחה במחלוקתו עם חכמים [בענין שיבואר בגמרא להלן], והשנית, הלכה כרבי יהודה במשנתנו.
אהדרינהו רב יוסף לאפיה, סובב רב יוסף את ראשו לאחור בכעס, ואמר: בשלמא מה שאמר רב הונא הלכה כרבי יהושע בן קרחה, שפיר אצטריך רב הונא להשמיענו זאת, כי סלקא דעתך אמינא שיש לפסוק שלא כמותו, היות וקיימא לן שבמחלוקת יחיד ורבים, הלכה כרבים, ולכן קא משמע לן רב הונא שבכל זאת כאן הלכה כיחיד.
ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא: רבי יהושע בן קרחה - מאי היא?
דתניא: רבי יהושע בן קרחה אומר: ישראל שהלוה כסף לגוי, אם היה זה מלוה בשטר, אין נפרעין מהן סמוך לימי אידיהם [ימי חגותיהם של הגויים]. כי מלוה כזאת, שיש לישראל שטר על הגוי, הרי היא מעיקה על הגוי, כיון שאינו יכול להשתמט מלפורעה. וכאשר הוא פורע אותה, יש לו שמחה. ולכן, אם יגבה הישראל את חובו מהגוי לפני החגא, יש לחוש שהוא גורם בכך שיילך הגוי ביום החגא אל בית העבודת כוכבים, כדי להודות לעבודה זרה על שחרורו ממועקת החוב. אבל, אם היה זה מלוה על פה, שאינה מעיקה על הגוי, נפרעין מהן אפילו סמוך לימי אידיהם, מפני שהוא כמציל מידם. דהיינו, גביית חוב שאין עליו שטר מנכרי, הרי זה כמעשה הצלה גרידא ולא כגביית חוב, כי הנכרי אינו שמח בכך שזכה לפרוע עתה את החוב, כיון שהיתה לו יכולת לא לשלם את החוב כלל.
אלא זה שהוסיף ואמר רב הונא "הלכה כרבי יהודה" - למה לי להשמיענו זאת? והרי מחלוקת זאת, "מחלוקת ואחר כך סתם" היא, שתחילה היא נשנית כאן בתורת מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר, ולאחר מכן נשנית דעתו של רבי יהודה כמשנה סתם [וכפי שתבאר הגמרא מיד], וקיימא לן כלל להלכה, שבכל מקום ששנינו מחלוקת, ואחר כך שנינו סתם משנה כדעת אחד החולקים, הלכה כסתם.
ומבארת עתה הגמרא כיצד נשנית המחלוקת הזאת כמחלוקת ואחר כך סתם:
מחלוקת - כאן, במסכת בבא קמא.
שהרי ששנינו במשנתנו: לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו. רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח.
ואחר כך שנינו במשנה סתם, כדעת רבי יהודה, בבבא מציעא.
דתנן:
א. כל המשנה - ידו על התחתונה.
ב. וכל החוזר בו, ידו על התחתונה.
הרי ששנינו שם כדעת רבי יהודה, שכל המשנה ידו על התחתונה!
ומסבירה עתה הגמרא את טעמו של רב הונא:
ורב הונא, אצטריך, הוצרך להשמיענו שהלכה כרבי יהודה, כי סלקא דעתך אמינא ש"אין סדר למשנה", ויתכן שהמשנה בבבא מציעא נשנתה תחילה, ואם כן, יתכן ש"סתם ואחר כך מחלוקת" היא, ובסתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם, שהרי כיון שחזר רבי לאחר מכן ושנה את המחלוקת, משמע שאין הלכה כסתם. ורב יוסף שהקפיד, סובר: אי הכי, שיתכן והמשנה בבבא מציעא נשנתה קודם, תיקשי על עצם הכלל הזה: כל מחלוקת ואחר כך סתמא, נימא אין סדר למשנה, וסתם ואחר כך מחלוקת היא! אלא בהכרח שיש סדר למשנה, ולכן הקשה שפשיטא לנו שהלכה כרבי יהודה, שהרי שנינו במסכת בבא מציעא סתם משנה כדעת רבי יהודה, אחר ששנינו כאן את המחלוקת שלו עם רבי מאיר.
ורב הונא סובר, כי לא אמרינן "אין סדר למשנה" [דהיינו, אלא יש סדר למשנה] בחדא מסכתא, ושם נאמר שהלכה כמחלוקת ואחר כך סתם.
אבל בתרי מסכתות, אמרינן "אין סדר למשנה", ולכן יתכן והמשנה במסכת בבא מציעא אכן נשנתה לפני המשנה כאן, ואין לנו כאן את הכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם, הלכה כסתם".
ואילו רב יוסף סובר שכולה, כל המסכתות שבסדר נזיקין, חדא מסכתא היא. וקיים בהן הכלל שמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם.
ואיבעית אימא, גם רב יוסף יכול לסבור שהמסכתות שבסדר נזיקין הן מסכתות נפרדות, וממילא אין להוכיח משתי מסכתות את הכלל של מחלוקת ואחר כך סתם, כי בשתי מסכתות אין סדר למשנה. וכעסו של רב יוסף על רב הונא היה משום דקתני לה לדעתו של רבי יהודה במשנה במסכת בבא מציעא לגבי "הלכתא פסיקתא", שמשמע שם שהתנא בא שם להשמיענו כמה הלכות פסוקות, כיון שהוא מונה שם שתי הלכות שונות, האחת, כל המשנה ידו על התחתונה. והשנית, וכל החוזר בו ידו על התחתונה, ולכן פשיטא הוא שהלכה כרבי יהודה.
סימן מ"ב
סוגיא דמי הודיע לבעל חטין. ויתבאר דין קנה במעותיו לחבירו ודברי הרא"ש שמחלק בין צבע לשליח. ודין מקדש אשה לחבירו במעותיו. ואגב יתבאר דיני ידיעה וראי' דגם בממון בעינן ידיעה וראי':
דף קב תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהן שעורין שעורין ולקח מהן חיטין תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי הכי אפילו חטין וחטין נמי לא אמר רבי אבוה שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן וכו'. ואמאי לימא ה"נ מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא משום דאמרינן דשליחותי' קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי:
והנה הש"ך בח"מ (סימן קפ"ז ס"ק ב') כתב וז"ל כתב רבינו ירוחם (בנכ"ח ח"א) ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי אלא אם כן הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל וב"י הביאו בחידושין ג' כו' ובדרכי משה כתב וז"ל ומה שכתב הטור כמאן דאוזפינהו דמי הוא שלא כדברי רבינו ירוחם (נתיב כ"ח ח"א) דאפילו אם קנה במעותיו ומתכוין לחבירו לא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותיו אלא אם כן הודיעו למוכר כו' גם ממה שכתב הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראי' דשאני התם דאמר ליה זיל זבין לי עכ"ל הש"ך. ולכאורה אין מובן דבריו מאי מהני שאמר ליה זיל זבין לי סוף סוף המעות אינם של הקונה ואיך יקנה מעותיו לחבירו ואם נימא דמועיל כשאמר לו זבין לי דאז יכול לקנות במעותיו א"כ גם אם לא אמר לו זיל זבין לי אמאי אינו יכול לזכות בעדו הא קיי"ל בכל דוכתי זבין לאדם שלא בפניו. והנה הקצוה"ח (שם בס"ק ד') כתב הטעם וז"ל והנראה לי בזה דהיכא דאמר לו זיל זבין והשליח קונה במעותיו הוה ליה המשלח בעל המעות דהוה ליה כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציא והמשלח צריך להחזיר לו המעות ואינו אלא הלואה והוה ליה המשלח בעל המעות ממש אבל בדינא דרבינו ירוחם דלא אמר לו זיל זבין אלא שקונה בעצמו במעותיו ולא הוה ליה לוה כלל על המעות דאי בעי אינו רוצה במקחו וא"כ לא הוה בעל המעות אלא השליח וכן בצבע לאשה דהבעל נותן מעות ואין האשה מחזרת כלום א"כ לא הוי האשה בעלת המעות עכ"ל הקצות. וגם דבריו אינם מובנים לכאורה כיון דטעמא דרבינו ירוחם שאינו יכול לקנות במעותיו בעד אחר א"כ מאי מהני שאם אמר לו זבין לי ומתחייב אותו המשלח בעד שהוציא המעות נהי דמחויב בעד המעות מדין ערבות אבל מ"מ הכסף לא קנה ואיך יקנה המשלח בכסף של זה. אכן צ"ל דהקצוה"ח סבר דטעמא דרבינו ירוחם הוא משום דאמרינן כונת המוכר להקנות דוקא לבעל הממון. משום הכי היכא דמחייב המשלח בעד הוצאת הממון אז אמרינן שכונת המוכר להקנות למי שנתחייב בעד הוצאת הממון וכן מפרש שם הקצוה"ח דברי הרא"ש שכתב שם ז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטים. ידו כיד בעל המעות משום שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואע"ג דרבי אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסים אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיע לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו וכתב שם הפלפולא חריפתא דטעם חילוק הרא"ש הוא משום דהבעה"ב נותן מעות שלו להצבע משא"כ בשליח שנותן מעותיו של בעה"ב זוכה משום אחר היינו מבעל החטין לבעל המעות. והנה לפי דבריהם יהי' טעמא דהרא"ש ג"כ משום דכיון דפסקינן דלא כבני מערבא כונתו לזכות לבעל המעות דוקא ולא לקונה ממנו משום הכי בכסות אשתו דהבעה"ב נותן מעות אמרינן דכונת הצבע הי' להקנות דוקא לבעל המעות היינו הבעל אבל בשלח הבעה"ב שליח ונתן לו מעותיו אמרינן כונת המוכר הי' להקנות לבעל המעות:
אכן אי אפשר לומר דטעמא דרבינו ירוחם דאמר דאם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו היינו משום דכונת המוכר הי' דוקא להקנות לבעל המעות ומשו"ה אם אמר לו זיל זבין לי דנתחייב המשלח בעד הדמים אז לגבי כונת המוכר נעשה הוא בעל המעות שכונת המוכר הי' להקנות למי שנתחייב בעד המעות. שהרי אדרבה הב"י רצה לומר טעמא דרבינו ירוחם משום דסבירא ליה כבני מערבא דאמרי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות ע"ש בב"י. וגם טעמא דהרא"ש אי אפשר לומר דהיינו משום שכונתו להקנות לבעל המעות דוקא משו"ה בצבע דבעה"ב נותן המעות כונתו להקנות לבעה"ב דוקא ולא לאשה ובשולח שליח דנותן המשלח מעות כונתו להקנות להמשלח זה אי אפשר לומר בדעת הרא"ש שהרי כתב הרא"ש בפירוש ז"ל אף שהמוכר מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות. הרי שבעל החטין מתכוין להקנות לשליח אלא דלא איכפת לן כיון שהשליח זוכה לבעל המעות. אלא פשוט דכונת הרא"ש הוא כן דהנה הא דאחד יכול לזכות בעד חבירו היינו דוקא בעושה מעשה לזכות כגון שמגביה או מושך או עושה חזקה ע"מ לזכות בעד חבירו אבל בדבר שנקנה לו בלא שום מעשה לא יוכל לזכות בעד חבירו למשל אם ראובן זוכה דבר בעד שמעון לא יוכל שמעון לומר זכיתי יהי' בעד לוי. ואף אם אמר שמעון קודם שזכה ראובן בעדו ג"כ לא יקנה לוי דבמה יזכה ללוי בשלמא כשעושה מעשה אמרינן דמעשה הזכי' בעד לוי אבל כשאינו עושה שום מעשה רק שנעשה הדבר שלו לא שייך לומר שמה שנעשה שלו יהי' של פלוני. לפי"ז פשוט החילוק דבצבע איצטריך לטעמא דאין אדם מקדש כסות אשתו אבל בלא האי טעמא אף שדעת הבעל הי' שהצבע יהי' בעד האשה לא קנתה משום דאין אדם זוכה בשלו לאחרים. דהא דאומן כשעושה שבח בהכלי אמרינן דאין אומן קונה בשבח כלי ונעשה השבח של הבעלים הטעם הוא משום דכן דין שכירות כשזה עושה בעד הבעלים והבעלים מתחייבים שכר. נעשה השבח של הבעלים ונקנה להבעלים. וא"כ אין הבעלים עושים שום זכי' בצבע הכסות שנימא שע"י זכיתו הוא זוכה בעד האשה דכיון דהשבח נקנה לו ממילא א"כ במה יזכה הבעל להאשה דזה אינו יכול אדם לומר מה שנעשה שלי יהי' של חבירו אבל כששלח שליח לקנות חטין או שעורים א"כ הרי השליח עושה מעשה זכי', הגבהה או משיכה א"כ הרי השליח יוכל לזכות ע"י מעשה קניתו בעד המשלח ולא דמי לצבע דשם אינו עושה הבעל שום מעשה שיזכה בזה להאשה:
ולפי"ז לענ"ד נראה דלא קשה מה שהקשה הדרכי משה על רבינו ירוחם דאמר דאם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו מדברי הטור שכתב (בסימן קפ"ג) וז"ל כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה מסתמא קניי' ראובן משעת משיכה וכו' ואפילו שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי ליקנות אינו נאמן אף ע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קניי' ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי עכ"ל הטור שהקשה מזה הדרכי משה לדברי רבינו ירוחם. אבל באמת לא קשה שהרי רבינו ירוחם מיירי בקנין קרקע בכסף דאמר דאם הקנה במעותיו היינו בקנין כסף ובקנין כסף הלא הקונה אינו עושה שום מעשה אלא דממילא נקנית לו הקרקע בעד הכסף שנתן אבל הוא אינו עושה מעשה ומשו"ה לא יוכל לזכות בעד חבירו שהרי לפי דברינו היכא שאינו עושה מעשה לא שייך למימר שזכיתו יהי' בעד חבירו. אבל הטור הרי מיירי בקנין מטלטלין במשיכה ובמשיכה הרי הוא עושה מעשה המשיכה ובמעשה שייך שפיר למימר שעשיתו הקנין יהי' בעד חבירו משו"ה שפיר כתב הטור דקונה בעד חבירו ולא קשה כלל על רבינו ירוחם. דהיכא דקניתו בלא שום מעשה כגון בקנין קרקע בכסף שם גם הטור מודה דבלא מעשה לא יוכל להיות שזכיתו שזוכה בהדבר ממילא יהי' בעד חבירו שאין אדם זוכה בשלו לחבירו:
ועפי"ז יש לבאר דברי הרמב"ם דהנה בקידושין (דף ו') אמרינן הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואתמר שם משמי' דרבא וכן לענין ממונא. אכן הרמב"ם הביא הדין דנקנה מדין עבד כנעני דוקא בקידושין דאם אמר הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני אבל במכירה כגון שאמר הילך מנה ותהי שדך מכורה לפלוני לא הביא הרמב"ם האי דינא דתהא מכורה מדין עבד כנעני ומפרש הרמב"ם הא דאתמר משמי' דרבא וכן לענין ממונא קאי דוקא על דין ערבות היינו אם אמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דהתם מקודשת מדין ערב ועל זה קאי הא דאתמר משמי' דרבא וכן לענין ממונא ודין זה הביא הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק א' הלכה ו') האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב אבל דין דאומר לחבירו הילך מנה ויהי' ביתך מכור לפלוני דזה הוא דין דעבד כנעני לא הביא בהלכות מכירה משמע דס"ל דלא קנה מדין עבד כנעני במכירה. וכבר תמהו המפרשים מ"ש קידושין ממכירה דבקדושין מועיל מדין עבד כנעני ובמכירה אינו מועיל ותירץ הר"ן ה"ט משום דלגבי קידושין דוקא ילפינן מדין עבד כנעני משום דגמרינן לה לה מאשה היינו אשה ושפחה מהדדי אבל לא לענין מכירה, אך דבריו תמוהים דאדרבה קידושי אשה ילפינן מקנין קיחה קיחה משדה עפרון ולא לה לה מאשה. ושטר קידושין ילפינן מויצאה והיתה ולא משטר שחרור ע"כ דלימוד דלה לה לא נאמר אלא גבי יציאות או לגבי מצות אבל לא לגבי קניני האשה. וא"כ אמאי יליף גבי דין עבד כנעני אשה משפחה הא אדרבה מקנינים הוה ליה למילף שהרי עיקר דין קידושי כסף ילפינן מקנינים. עוד הקשה הרשב"א על דברי הרמב"ם דהרמב"ם בהלכות קידושין (פ"ה הלכה כ"ב) כשהביא דין זה דאמר לה הילך דינר זה והתקדשי לפלוני כתב וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי ותמה הרשב"א ע"ז דלמה בעינן דוקא שהמקדש יאמר לה הרי את מקודשת לי אמאי אינו מועיל באמר לה הנותן בשליחות המקדש התקדשי לפלוני בדינר זה שאני נותן לך בגללו וכמו דאותו פלוני הוא שליח על נתינת הכסף כן יהי' שליח גם על אמירת הרי את מקודשת:
ונראה לי לתרץ דהנה הבית שמואל באבן עזר (סימן מ"ב ס"ק י"ב) הביא דברי המרדכי דס"ל שאם שמעו עדים אחד שאמר לאשה הרי את אלא בטבעת זו ולא ראו נתינת טבעת ואח"כ ראו הטבעת יוצא מתחת ידה מקודשת כיון שיש אומדנא שהנתינה היתה בשעת מעשה היינו בשעה שאמר לה הרי את מקודשת ואומדנא מועיל בקידושין שהרי אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. אולם באמת הדברים צריכים עיון דכפי מה שבארנו לעיל דמשום הכי אמרינן בסנהדרין דאינו מועיל בדיני נפשות אומדנא דראו אחד שרץ אחר חבירו ונכנס אחריו לחורבה ורצו אחריו ומצאו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אין הטעם דלא אזלינן בתר אומדנא בדיני נפשות אלא הטעם דאימתי נעשה האומדנא שהרגו לאחר מעשה ההריגה ובדיני נפשות בעינן דוקא עדים בשעת מעשה. כן הכא נמי מאי מייתי ראי' מדמועיל הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מועיל נמי היכא שלא ראו נתינת הטבעת בשעת מעשה רק ראו אח"כ הטבעת יוצא מתחת ידה כיון דקיי"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושין אפילו בשניהם מודים הרי דבלא עדים לא חלין הקידושין א"כ נהי דגבי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מועיל היינו משום דכיון דאזלינן בתר אומדנא הוי אומדנא כראי' א"כ בשעה שעדים רואין היחוד הוי כרואים הביאה והוי הקידושין בעדים. אבל גבי הטבעת שלא ראו נתינת הטבעת בשעת מעשה נהי שעתה יש לנו אומדנא שנתן בשעת מעשה שהרי רואים אנחנו הטבעת יוצא מתחת ידה. אבל אימתי נולדה האומדנא לאח"כ בשעה שראו הטבעת בידה אבל בשעת מעשה לא היתה האומדנא ונהי דאומדנא מועיל אבל הלא לא היתה בשעת מעשה כלל אומדנא והוי כקידושין בלא עדים דלא הוי קידושין אף ששניהם מודים. וקשה לפי זה נמי טעם השני שהביא הבית שמואל משום דעדי קידושין דמי לעדי ממון שהרי בשניהם אין צריכין דרישה וחקירה א"כ כמו דבממון מהני ידיעה בלא ראי' ה"נ בקידושין מועיל ידיעה בלא ראי' ולפי הנ"ל גם זה יקשה שהרי בממון לא אברי סהדי אלא לשקרא ובעינן עדים רק לידע הדבר אבל בקידושין מה מועיל הידיעה בלא ראי' כיון שהידיעה נולדה אח"כ ובשעת מעשה לא היתה ידיעה א"כ הוי קידושין בלא עדים:
ובעיקר הדין שכתבו דבממון מועיל ידיעה בלא ראי' לדעתי באופן כזה אף בממון לא מהני דהנה הקצוה"ח (בסימן מ"ו ס"ק ח') הביא בשם רבינו תם דקיום ע"י דימוי החתימות לא הוי קיום אלא מדרבנן אבל מן התורה אינו מועיל מדאמרינן הי' יודע לו בעדות קרקע ונסתמא כו' אפילו כוון במדת מצרנהא ובמדת גמיו בגלימא ומשקל בנסכא לא מהימנא להו דכולהו אמוראי איתותבו אלמא דעיקר העדות בט"ע ולא לדמויי מילתא למילתא. וכתב ע"ז הקצוה"ח וז"ל אמנם בדברי ר"ת קשיא לי במה דהביא ראי' דעיקר עדות בטביעות עין הוא מדאיתותבו כולהו אמוראי והוא ראי' לסתור דהתם לא איתותבו אלא משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אם הוא סומא אין סופו בכשרות כדאמרינן התם מיתיבי הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה כו' פתוח ונסתמא כו' זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר וא"כ אין הפסול אלא משום דהוא סומא וסומא פסול אף על גב דיכול להעיד מפי השמועה ששמע שהודה והכירו בט"ע דקלא ומשמע הא מי שאינו סומא שפיר מעיד ע"פ משקל ומדת גמיו דאל"כ תיפוק ליה דאינו מעיד משום שלא הגיד בט"ע והתם לא פריך אלא מברייתא דפתוח ונסתמא וצ"ע עכ"ל הקצוה"ח. אולם באמת דבריו תמוהין דכיון דעכ"פ מסקינן דסומא אף שמתחלה הי' פתוח וראה העדות כיון דעתה אינו יכול לראות פסול לעדות מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות דודאי פסול. דמה מפני שאינו יכול לראות פסול מכש"כ היכא דלא ראה והא דבתחלה הוי סברי דסומא כשר לעדות קרקע משום שיכול לכוון מידת מצרנהא או מידת גמיו בגלימא או משקל בנסכא היינו דבתחלה הוי סברי דלא בעינן ראי' ממש דראה לא דוקא בעינים דאף אם ראה בחוש אחר ג"כ ראה מקרי כמו ולבו ראה. דראה הכונה הבין הדבר אבל כיון דמסקינן דאע"פ שיכול לכוון מדת מצרנהא או מידת גמיו או משקל נמי פסול ע"כ ראה בעינן דוקא בעינים דהיינו ראה ממש ופסול מפני שאינו יכול לראות א"כ מכש"כ היכא שלא ראה כלל דפסול לא מיבעי לשיטת הרמב"ם דעדות בכתב הוי רק מדרבנן משום דכתיב לא יגיד בעינן דוקא הגדה ואינו מועיל מה שראו להגדה א"כ הכא נמי כיון דאמרינן דהיכא שאינו יכול לראות דפסול. דראה בעינן דוקא ראו ממש מכש"כ היכא דלא ראו דפסול. אלא אף לשיטת ר"ת דס"ל דעדות בכתב כשר והא דכתיב לא יגיד היינו דבעינן דוקא ראוי להגיד א"כ הכא נמי נימא הא דכתיב וראו היינו דבעינן ראוי לראות אבל ראי' ממש לא בעינן ותקשה מר"ת על ר"ת דלפי שיטתו אין ראי' אבל באמת לא דמי כלל דהא דאמרינן דגבי הגדה לא בעינן אלא ראוי להגיד ולא הגדה בפה ממש היינו משום דכיון דכתיב קרא וכתב בספר וחתם מזה ילפינן דעדות בכתב כשר וא"כ ע"כ צ"ל הא דכתיב לא יגיד היינו דבעינן ראוי להגדה אבל גבי ראה דלית לן קרא להכשיר בלא ראי' וכיון דכתיב ראה א"כ משמע ראה ממש וליכא עוד קרא למילף מיני' דבעינן רק ראוי לראות כדאיתא גבי הגדה. ובר מן דין לא דמי כלל לשם דהתם אין פסול בהעדות שהרי העדות ראו העדים בכשרות ועתה ראוים הם להגיד ומשו"ה כתב ר"י בשם ר"ת דאם זוכרים העדות יכולין לשלוח בכתב ומשמע שם בכתובות (דף כ') גבי כותב אדם עדותו על השטר והוא שזוכרה דאף אם כתב בעת שזוכרין אם עתה בשעה ששולח לבית דין אינו זוכר לא ישלח בכתב כיון שעתה אינו ראוי להגיד ומה שראוי להגיד עדות אחרת אינו מועיל לעדות זו שהרי לעדות זו אינו ראוי להגיד. א"כ איך נימא דאם לא ראה העדות כשר מפני שהוא ראוי לראות שהרי עדות זו שלא ראה אינו ראוי לראות בשלמא התם גבי הגדה אותה העדות בעצמה יכול להגיד עתה אבל הכא הלא עתה אינו יכול לראות את העדות זו בעצמה ובאופן כזה גם גבי הגדה פסול א"כ שפיר קאמר הר"ת כיון דאיתותבו כולהו אמוראי א"כ ראי' היינו ראי' ממש ולא ע"י דימוי ודבר אחר וע"כ היכא שלא ראו או אינם ראוין לראות פסול:
והנה הקצוה"ח חקר (בסימן פ"א) אם שמעו שאחד הודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראו המודה רק הכירוהו בט"ע דקלא אי מהני או לא והביא ראי' לכאורה דמהני מהא דבני אדם מותרין בנשותיהם בלילה בט"ע דקלא אך אח"כ מסיק הקצוה"ח דלא מהני טביעת עינא דקלא וכן מצא בשלטי גיבורים פרק זה בורר וז"ל בשם הר"ר מאיר הלוי ז"ל שכתב בפ' ארבע מיתות גבי מסית שמדליקין לי הנר בבית הפנימי ומושיבין עדים בבית החיצון כדי שיהיו שומעין את קולו ורואין מהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אא"כ ראו אותו ושומעין קולו ע"כ ע"ש הרי דבעינן דוקא שיראו אותו ולא מהני מה שישמעו קולו. וכתב ע"ז הנתיבות וז"ל בספר קצוה"ח כתב בטביעות עינא דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון וצריכין העדים שיראו דוקא בראית העין ולא בשמיעת קול וליתא דהא לענין סימנין אמרינן (בב"מ דף כ') דחמירא איסורא מממונא כדאמר התם מי קמדמית איסורא לממונא דאף דבממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני א"כ בט"ע דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין ובגיטין כש"כ דמהני לענין ממון והא דלא מהני בטביעת עינא דקלא בדיני נפשות היינו משום דבדיני נפשות בעינן ראי' וידיעה משא"כ בדיני ממונות דמתקיים ידיעה שלא בראי' כמבואר (בסימן ל') ע"ש עכ"ל הנתיבות. אכן לפי מה שהוכחנו מדברי ר"ת הרי בממון בעינן ג"כ דוקא ראי' והנה עיקר המקור דבדיני נפשות בעינן ידיעה וראי' ובדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי' הוא מגמ' שבועות (דף ל"ג) גבי שבועת העדות דאיתא התם מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון ר"י הגלילי אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה ובידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר ראי' בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זו היא ראי' בלא ידיעה ידיעה בלא ראי' כיצד מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זו היא ידיעה בלא ראי'. מזה הוכיחו דבממון מועיל ידיעה בלא ראי' ובדיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי' ולי נראה דאדרבה משם מוכח להיפך דדיני נפשות ודיני ממונות שוים הם. דהנה אמרינן שם אמר ליה רב פפא לאביי לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דרבי אחא דתניא רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו דאי אית ליה דרבי אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כרבי שמעון בן שטח דתניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר כו' אפילו תימא אית ליה דרבי אחא בשלמא ידיעה בלא ראי' משכחת לה כו' ואי נימא דרבי יוסי הגלילי אמר דע"כ מיירי קרא בדיני ממונות מדמועיל ידיעה בלא ראי' ואילו בדיני נפשות אינו מועיל ידיעה בלא ראי' א"כ מאי פריך נימא לית ליה דרבי אחא לעולם נימא דאית ליה דרבי אחא. דהרי רבי אחא לא קאמר דמועיל אומדנא דהיינו ידיעה בלא ראי' דוקא בממון דשם מועיל הידיעה בעצמה אבל בדיני נפשות דבעינן שם ידיעה וראי' אינו מועיל אומדנא ואף בתוס' הקשה ג"כ דלמא רבי אחא אית ליה דמועיל אומדנא דוקא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות אינו מועיל אומדנא כדאמרינן בסנהדרין ותירצו דהוה מצי למימר ולטעמיך ע"ש בתוס' היינו רק על הקושיא דלמא אית ליה דמועיל אומדנא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות אינו מועיל אבל אם נימא דעיקר פירוש דבריו דרבי יוסי הגלילי הוא דרבי יוסי הגלילי ס"ל דבדיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי' ובדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי' א"כ אין התחלה להקשות אם סבירא ליה דבממון מועיל אומדנא יועיל גם בדיני נפשות ויהי' עדות ידיעה בלא ראי' גם בדיני נפשות. ע"כ דאין הפירוש בדברי רבי יוסי הגלילי דבדיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי' ובממון מועיל ידיעה בלא ראי' דדיני נפשות ודיני ממונות שוים הם לענין זה כדכתיב משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם דמזה ילפינן פסול קרובים לגבי ממון מדיני נפשות משום הכי גם בממון אין מאמינים את העדים אלא דוקא בראו הדבר בראי' ממש כדמוכח מב"ב דפסלינן סומא אף שיכול לכוין מדת מצרנהא ומדת גמיו ומדת משקלותיו אלא דרבי יוסי הגלילי קאמר דעדות ממון מתקיים בידיעה בלא ראי' היינו דעדים שמעידים ששמעו מאחד שהודה שחייב לחבירו מנה כיון דבממון מהני הודאת בעל דין א"כ אין צריכין לעדות שלוה ובעינן רק עדות שאמר דבר זה שחייב מנה. נמצא דעדותם הוי ראי' וידיעה דמהו עדותם שהודה שהוא חייב א"כ הרי ראוהו בשעה שאמר ושמעו שאמר וזה הוי ראי' וידיעה אלא דבי"ד אין מחייבים אותו על האמירה רק כיון שהודה אמרינן שמסתמא האמת שהוא מחויב דאדם נאמן על עצמו א"כ נתקיים העדות בידיעה בלא ראי' היינו שב"ד חייבו על ידיעה בלא ראי' אבל מה שב"ד מקבלים הגדת העדות הוי ידיעה וראי' שהרי ראו ושמעו וע"כ פריך שפיר דבדיני נפשות נמי משכחת לה שיתקיים בידיעה בלא ראי' אם נימא דאזלינן בתר אומדנא א"כ אם העדים העידו שראו אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר א"כ כל העדות שלהם הוי ידיעה וראי' שראו שזה רץ ואח"כ ראו שהסייף בידו וראו גם שדמו מטפטף והרוג מפרפר (ועיין בדברינו למעלה דקאי לגבי דין גואל הדם) ובי"ד יחייבו ע"פ אומדנא נמצא דגם בדיני נפשות משכחת שיתקיים בידיעה בלא ראי' אבל גבי מכמינין את העדים התם בעינן דוקא שידליקו את הנר כדי שיראו אותו דהתם אם לא יראו אותו רק יכירו אותו ע"פ טביעות עינא דקלא אינו מועיל דעדות שלהם מה שב"ד מקבלים עדותם ומאמינים להם בעינן דוקא ראי' ממש. וכן גבי ממון אם העידו ששמעו שאחד הודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראו אותו דעיקר עדותם הוי בלא ראי' אינו מועיל ומה שמביא הנתיבות (מסימן צ') שראו אחד שנכנס לביתו של חבירו והיו שם כלים וכשיצאו ראו שחסר. התם כל מה שמעידים מעידים בראי' וידיעה אלא דנתקיימה העדות בראי' בלא ידיעה היינו דהחיוב הוא על הלקיחה והלקיחה הא לא ראו, ומה שהקשה הנתיבות על הקצות איך כתב דטביעות עינא דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון דהרי בב"מ אמרינן דחמירא איסורא מממונא דאף שבממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני פשוט דהקצות לא קאמר דט"ע דקלא לא מהני לגבי ממון אלא לגבי עדות היינו שמה שמעידים ע"פ טביעות עינא דקלא לא מקרי עדות וכדאמרינן בחולין (דף צ"ו) אמר רב יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגוי' קטלינן ליה ועיין שם בתוס' דאפילו בממון ג"כ אין להוציא ע"י סימנין דאי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימני' והאי סימני' דפלניא הוא אין מוציאין ע"פ עדותם ואילו גבי איסור סמכינן אסימנין למאן דס"ל סימנין דאורייתא כדאמרינן שם בחולין (ע"ט) אמר ליה רבי אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להני דדמיין להדדי ועייל לי כו' וסימנין דאורייתא וכן בב"מ אמרינן דאי סימנין דאורייתא מחזירין גט אשה בסימנין ואילו לגבי ממון הא פרשו התוס' דאין מוציאין ע"י סימנין ע"כ דלגבי עדות בעינן דוקא ראי' דהיינו טביעות עין ומה שעדים מעידין ע"פ סימנים לאו עדות הוא אבל למסמך אסימנים לגבי איסור בדבר שאין צריכין לעדות שפיר סמכינן אסימנים. וא"כ שפיר קאמר הקצות דע"פ טביעות עינא דקלא אין מקבלין עדות שאמרו ששמעו שאחד הודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראו אותו דגבי עדות בעינן דוקא ראה אבל למיסמך אטביעות עינא דקלא לגבי איסור כמו סומא באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה שפיר סמכינן דבזה לא בעי עדות ובב"מ דאמרו דחמיר איסורא מממונא איננו לגבי עדות רק לענין השבת אבידה דהתם גם אסימנין סמכינן ולא בעינן טביעות עין. עכ"פ זה מוכח דלגבי ידיעה בלא ראי' בעדות. דיני ממונות ודיני נפשות שוין. וא"כ מאי קאמר הבית שמואל דבקדושין דדמי לעדי ממון מועיל ידיעה בלא ראי' מה נפשך אי נימא דאומדנא כראי' הא גם בדיני נפשות מועיל ואי אומדנא אינו כראי' אלא ידיעה בעלמא א"כ גם בדיני ממונות לא יועיל ובפרט בקידושין דבעינן שם עדים לעיקר המעשה:
ונראה לי לבאר דברי המרדכי דהמרדכי יסבור כהרמב"ם דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ג מהלכות אישות הלכה ט"ו) וז"ל אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט. והקשה הראב"ד דמאי ראי' מייתי משליח הגט הא התם גיטו מוכיח עליו והלח"מ הקשה על דברי הרמב"ם שמביא ראי' דלא בעינן עדים בשליחות הולכה משליחות הגט ובשליחות הגט גופא כתב הרמב"ם (בפ"ט מהלכות גירושין) אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטל הבעל ונתן לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים והלך השליח ונתן לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר הערוה אף ע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמי שנחקרה עדותן בבי"ד הרי דהוא בעצמו כתב דאין טעם נאמנות בשליח הגט אלא מפני כתב העדים וע"ש בלחם משנה. אכן לדברינו יתישבו שני הקושיות דכפי שבארנו שיש שני דינים. הדין האחד הוא שבלא עדים לא נגמר המעשה. ויש דין דבעי עדים בכדי לידע שאמת הדבר והיכא דבלא עדים אינו מועיל אע"פ שאח"כ נודע שאמת הדבר כיון שבשעת מעשה לא היו עדים כמו גבי טבעת שהקשינו וכמו שביארנו דמשו"ה אינו מועיל מעשה דר"ש בן שטח באחד שרץ אחר חבירו וכו' גבי דיני נפשות משום שלא היו עדים בשעת מעשה אף שעתה יש לנו אומדנא שודאי הרגו ורבי אחא ס"ל אומדנא כראי' אבל כיון שבשעת מעשה לא היתה האומדנא אינו מועיל. א"כ שפיר מביא הרמב"ם ראי' דשליחות הולכה אינו נכנס בגדר אין דבר שבערוה פחות משנים שלא יהי' נגמר הדבר בלא עדים כמו הקידושין והגירושין עצמם שבלא עדים אינם כלום. אף שנודע על ברור שהיו הקידושין והגירושין. שאם נימא דבשליחות בלא עדים לא נגמר השליחות אף שהם יודעים ששלחו א"כ איך מועיל שליחות הגט נהי דעתה כשבא לבי"ד וראינו בידו כתב הגט חתום בעדים דנעשה כמו שנחקרה עדותן בבי"ד ואנן סהדי דעשה שליח מ"מ כיון שבשעת מעשה השליחות לא ראו אז המעשה והוי מעשה בלא עדים אלא אח"כ נודע לנו וזה אינו מועיל בדבר שבערוה דבעינן רק שבשעת מעשה יהיו עדים. ע"כ דהא דאמרינן דבדבר שבערוה אין פחות משנים ובלא עדים לא נגמר הדבר היינו דוקא על עצם הקידושין ועל עצם מעשה הגירושין אבל לא על דבר שהוא דין בקידושין או בגירושין. אף שבלא זה לא היו הקידושין והגירושין. אבל כיון שאין זה עצם מעשה הקידושין והגירושין נעשה אף בלא סהדי אלא רק שיש הוכחה. דמעשה השליחות יכול להיות בלא עדים בשעת מעשה אבל מ"מ זאת אנו צריכין לדעת אם הי' שליח או לא משו"ה שפיר כתב הרמב"ם שאם הי' ביד השליח גט בלא עדים הוי ספק מגורשת שהרי אין אנו יודעים אם עשאו שליח או לא ומה שנאמן שליח הגט דוקא בהביא גט חתום בעדים דאז יודעין אנחנו שהוא שליח אבל כל כמה דלא ידעינן אם הוא שליח הגט אין אנו מאמינין לו ואם היינו יודעים באמת שעשאו שליח הולכה הי' נאמן אף שעשאו בלא עדים אבל כיון דלא ידעינן משו"ה הוי ספק מגורשת:
נמצא דהרמב"ם ס"ל דלא בעינן עדים בשעת מעשה אלא על עצם הקידושין והגירושין ולא על דבר שהוא דין בקידושין וגירושין ובדבר כזה שאינו עצם הקידושין מועיל אף ידיעה לאחר כן. והנה בקידושין אמרינן דמשו"ה בשטר קידושין כותב הבעל בתך מקודשת לי ובשטר מכר כותב המוכר שדי מכורה לך משום דגבי קידושין בבעל תלא רחמנא דכתיב כי יקח ולכאורה כיון דאמרינן דכי יקח גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון א"כ קרא דכי יקח מיירי בקידושי כסף א"כ מנלן דקידושין בבעל תלא רחמנא דלמא גבי כסף בבעל תלי שהוא הלוקח והוא הנותן הכסף דגם בלקיחת שדה ג"כ הלוקח נותן הכסף אבל בשטר נימא דבעינן שהיא תתן השטר ותכתוב אני מתקדשת לך או שיכתוב האב בתי מקודשת לך ע"כ צריך לומר דהא דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון אין הכונה דפירוש כי יקח הוא היינו שנותן לה כסף אלא כי יקח היינו הקידושין בעצמם מה שמקדש אותה ואומר הרי את מקודשת לי אלא במה היא הקיחה ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון דקיחה בכסף מועיל וכן מויצאה והיתה ילפינן דקיחה בשטר ג"כ מועיל. ומבעלה ילפינן דקיחה בבעילה מועיל. אבל קיחה הוא פירוש עצם הקידושין שהוא מקדש אותה ובפרט לדברי הרמב"ם שפסק דעכו"ם אין לו קנין כסף כלל א"כ ע"כ אי אפשר לומר דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון היינו כמו שהתם מועיל קנין כסף ה"נ בקידושין מועיל קנין כסף שהרי התם גבי שדה עפרון לא הועיל כלל קנין כסף. ולהרמב"ם ע"כ גבי שדה עפרון היו קנינים אחרים כגון שטר או חזקה ע"כ דילפותא דקיחה קיחה משדה עפרון הוא דכמו שהתם הי' כסף כמו כן גבי קידושין מועיל הקיחה אם יהי' כסף עם הקיחה נמצא דעיקר הקידושין הוא אמירת הרי את מקודשת שהוא מקדש אותה אלא שדין הוא שבלא אלה השלשה דרכים אינו מועיל הקיחה והא דמועיל אם הי' מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' בנתן לה קדושי' אף שלא פירש היינו דקיחה אינו פירוש דוקא אמירת הקידושין אלא מעשה הקידושין שהוא מקדש אותה א"כ היכא דברור לנו שהוא נותן הכסף לשם קידושין זהו מעשה הקידושין אבל היכא שאומר הרי את מקודשת עיקר הקיחה הוא האמירה שהוא אומר הרי את מקודשת והכסף הוי רק דין בקידושין ולא עצם הקידושין א"כ שפיר קאמר המרדכי שאם שמעו עדים שאמר לה הרי את מקודשת ולא ראו נתינת הטבעת ואח"כ ראו את הטבעת יוצא מתחת ידה מועיל. והקשינו הא בשעת מעשה לא ראו והוי קידושין בלא עדים. אכן לפי הנ"ל ניחא דכיון ששמעו את האמירה דהרי את מקודשת דזהו עצם הקידושין נמצא דבעצם הקידושין הי' עדים בשעת מעשה אלא על זה דנתן לה הטבעת שהוא דין בקידושין שבלא אלה השלשה דרכים אינו מועיל הקיחה לא היו עדים בשעת מעשה ועל זה הלא לא בעינן עדים בשעת מעשה. ואם אח"כ נודע לן אמתת הדבר נמי מהני ושפיר מקודשת אף שלא ראו בשעת מעשה נתינת הטבעת אלא שאח"כ יש לנו אומדנא שנתן לה הטבעת. רק שאמירת הקידושין שמעו בשעת מעשה. ואומדנא מועיל בקידושין שהרי אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומכש"כ שמועיל לידיעה שנתן לה הטבעת בשעת מעשה:
ולפי"ז יתיישב מאי דלכאורה קשה כיון דסבירא ליה לרבינו ירוחם שאם קנה קרקע במעותיו לחבירו אינו מועיל שאין אדם זוכה בשלו לאחרים ואינו יכול לעשות קנין בכספו בעד אחר א"כ איך מועיל בקידושין מדין עבד כנעני בשלמא גבי עבד כנעני גופא לא קשה מה שמועיל כסף של אחרים דשחרור לאו קנין הוא שמקנה להעבד את גופו אלא סילוק הוא שמסלק הרב רשותו ממנו אבל קנינים לא שייך גבי שחרור משו"ה ס"ל להרמב"ם דחליפין אינו מועיל בשחרור עבד. דחליפין קנין הוא ובשחרור לא שייך קנינים שיקנה הרב להעבד וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות מכירה) דגבי שחרור אין טעם לקנין שם אלא סילוק ומשו"ה מועיל גם כסף של אחרים דמה לי מסתלק ע"י כסף שלו או ע"י כסף של אחרים. אבל בקידושין דלכאורה הכסף הן בעצמם הקנין איך יועיל הכסף של אחרים לקנות בעד זה לשיטת רבינו ירוחם. אכן לפי המבואר לעיל שגם בקידושין אין הכונה שהכסף הוא עושה הקנין וגם בשדה עפרון לא עשה הכסף הקנין אלא ע"י שנתן לו אברהם לעפרון הכסף הניח לו לקנות השדה ה"נ בקידושי אשה הכסף מועיל לענין זה שבשביל הכסף תבטל דעתה ורצונה לגבי' כמו שכתב הר"ן בנדרים (דף ל') ואח"כ כשהיא בטלה דעתה ורצונה לגבי' מועיל אז הקדושין שהוא מקדש אותה משו"ה מועיל ג"כ כסף של אחרים שהרי אין הכסף עושה הקנין. אלא ע"י כסף מסלקת רשותה. וא"כ שפיר מביא ראי' כמו דגבי עבד כנעני מועיל אף שמסלק רשותו בשביל כסף של אחרים מועיל לגבי זה. כן ה"נ בקידושין מועיל כסף של אחרים שמסלקת רשותה לגבי זה ומועיל הקידושין שהוא מקדש אותה:
נמצא לפי זה מיושב שפיר מה שלא הביא הרמב"ם דין עבד כנעני גבי מכירה דהתם גבי מכירה הא הכסף עושה הקנין א"כ אינו מועיל כסף של אחרים כמו שכתב רבינו ירוחם שאינו מועיל כסף של זה לעשות קנין בעד אחרים. אבל גבי קידושין הא אין הכסף עושה הקנין אלא שע"י הכסף היא מסלקת רשותה ועיקר הקנין נעשה ע"י האמירה שהוא אומר הרי את מקודשת. ומיושב נמי לפי"ז מה שכתב הרמב"ם והוא שקדשה אותו פלוני. ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי. והקשה הרשב"א אמאי לא פירש הרמב"ם כגון שאותו נותן הכסף אמר לה הרי את מקודשת לפלוני בשליחות המקדש. ולפי שבארנו יתישב דכבר פירשו הפוסקים דעל אמירה אין יכול לעשות שליח כגון לבטל חמץ או לומר שיהי' הקדש ורק על מעשה מצינו שליחות. והנה בקידושין אם נותן לה כסף ואינו אומר הרי את מקודשת אלא שאנו יודעין שהוא חושב לשם קידושין כגון שהי' מדבר עמה על עסקי קידושי' אז הכסף הוי הקיחה לשם קידושין והוי הכסף עיקר הקנין משו"ה יכול לשלוח שליח לקדש בכסף של המקדש שהוא שליח על מעשה נתינת הכסף שהם הקידושין והוי שליח על מעשה. אבל בשולח שליח לקדש בכסף של השליח שם לא יכול להיות שהכסף עצמו יהי' עצם הקידושין כדעת רבינו ירוחם שאין יכול לעשות קנין בעד זה בכסף שלו. שכסף של זה אינו יכול לעשות קנין בעד אחר שאין אדם זוכה בשלו לאחר. נמצא דיהי' רק שליח על אמירת הרי את מקודשת היינו שע"י כסף שהוא נתן בעד המקדש תבטל דעתה ורשותה שבזה מועיל דין עבד כנעני וע"י אמירת הרי את מקודשת תהי' מקודשת לו נמצא דיהי' שליח על אמירה ועל אמירה לא מצינו שליחות משו"ה בעי דוקא שהמקדש בעצמו יאמר לה התקדשי לי בהנאה זו הבאה לך בגללי:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. תנאי היא. עיין בתוס' ד"ה ה"ג שהביא מפרש"י במס' סוכה שדין הנאתו וביעורו שוין תלוי במחלוקת הרבנן ור' יוסי. רבנן אית להו דין הנאתו וביעורו שוין ומשו"ה אוסרים הנאת שביעית במשרה וכבוסה, ואף סוברים שסתם עצים שעומדים להסקה אינם קדושים בקדושת שביעית. ור' יוסי מתיר הנאת משרה וכבוסה וסובר נמי שעצי שביעית קדושים, דלית ליה דין הנאתו וביעורו שוין.
מאידך רש"י לפנינו (בד"ה יצאו משרה וכבוסה) מפרש באופן אחר וז"ל דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרן לעיל דכל דבר שהנאתו וביעורו שוה חיילא, הלכך אפילו לקטן למשרה וכביסה לא מהניא מחשבה לאפקועי איסורן למהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דמשתרו דהתם סתמייהו להכי ולהכי, אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורן למשרה וכביסה, דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה דומה לאכילה, וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן. ור' יוסי סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית וכו' עכ"ל. אליבא דפרש"י שלפנינו, מחלוקת ר' יוסי ורבנן היא אם החפצא בעצמו נקבע כדבר העומד לאכילה ומתקדש בקדושת שביעית, או שדינו תלוי אף במחשבת הגברא. רבנן סוברים דתלוי רק בחפצא, וסתם עצים דלהסקה הן עומדין אינם קדושים בקדושת שביעית, ואפילו במקום שמחשבת הבעלים לעצים דמשחן. ופירות שביעית, דסתמן לאכילה הן עומדין, קדושים בקדושת שביעית, ואף במקום שהבעלים חושבים למשרה ולכבוסה. מאידך ר' יוסי סובר שהגברא קובע, ואם חישב להשתמש בפירות למשרה וכבוסה קדושת שביעית פקעה, וסובר נמי דעצים דמשחן מתקדשים בקדושת שביעית משום מחשבת הבעלים ליהנות מהם בשעת ביעורן, ואע"פ דסתם עצים להסקה הן עומדין.
וצ"ע בפירוש רש"י שלפנינו, שהרי הגמרא הביאה פסוקים לבאר את שיטות רבנן ור' יוסי, ושרבנן דרשו "לאכלה ולא למשרה וכבוסה", ור' יוסי דרש "לכם לכל צרכיכם", ואיך מלמדים הפסוקים והדרשות שקדושת שביעית נקבעת ע"י החפצא או ע"י הגברא.
וי"ל כי דרשת רבנן "לאכלה דומיא לאכלה" מדגישה את האכילה שבחפצא - וה"ה בדבר שהנאתו וביעורו שוה עצם החפצא קובע ולא הגברא. מאידך דרשת ר' יוסי "לכם - לכל צרכיכם" מדגישה את צורך הגברא, ולכן סובר שהגברא קובע את חלות קדושת השביעית ולא החפצא.
ועיין ברשב"א שהביא פירוש שלישי בסוגיין בשם הראב"ד וז"ל עצים אי אית בהו קדושת שביעית או לא תנאי הוא כו' איכא פלוגתא בעצים אם יש בהם קדושה בין ר' יוסי ורבנן דלרבנן דדייקי לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה משמע דלא משתעי קרא אלא בפירות שהנאתן וביעורן שוה דאיכא בהו לאכלה כו' אבל בעצים דהנאתן אחר ביעורן בהנהו לא משתעי קרא דאינהו אין בהם קדושה, אבל לר' יוסי דלא דייק לאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה אפילו בעצים קא משתעי קרא כו' ולפי פי' ספיחי סטים וקוצה אתיא כר' יוסי ויש להן שביעית ואע"ג דחשבינן להו שהנאתן וביעורן שוה לא מודו בה רבנן דלאכלה כתיב ולא נאסר אלא מידי דאכילה כפירות כו' עכ"ל. לפירוש הראב"ד רבנן סוברים שקדושת שביעית חלה רק על פירות ולא על עצים, ואף לא על עצים שעומדים לצביעה דהנאתן וביעורן שוין. ואילו ר' יוסי סובר דקדושת שביעית חלה לא רק על פירות אלא גם על עצים דמיני הצובעין.
הרמב"ם פסק (פ"ה מהל' שמיטה הל"י) ז"ל מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנא' והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם, אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהן מלוגמא שנא' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה עכ"ל. הרמב"ם מחלק בין פירות לשאר דברים143 דדוקא פירות שניתנים למצות אכילה אסורים בכביסה וחל בהם דין הנאתן וביעורן שוה ואילו שאר דברים מותרים לכל הצרכים ואף למשרה ולכביסה. ונראה שאין כאן גזיה"כ בעלמא אלא שבפירות חל קיום "ניתן למצותן", ואכילה מהווה קיום מצותן. מאידך דברים אחרים שחל בהם קדושת שביעית, כגון עצים, אינם ניתנים למצוה מיוחדת אלא שהיתר בעלמא חל ליהנות מהם בכל הצרכים כולל משרה וכביסה144.
ענין ביעור שביעית.
א.
כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' שמיטה ויובל הל"א - ג') ז"ל פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כ"ז שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזה הביעור של פירות שביעית. כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה. כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן. היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן בכל דבר שמאבד עכ"ל. אליבא דהרמב"ם מצות ביעור מחייבת שריפה ואיבוד החפצא דפירות שביעית.
והשיג עליו הרמב"ן בפירושו עה"ת (פ' בהר כ"ה: ז') וז"ל ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם, ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים כו' עכ"ל. הרמב"ן הקשה שאם מצות ביעור היא שריפה ואיבוד החפצא למה לא נמנים פירות שביעית עם הנשרפין והנקברין שבמשנה שבסוף מס' תמורה (דף לג:).
ונראה דלרמב"ם שאני מצות ביעור שביעית משאר מצוות הנשרפין והנקברין. שאר הנשרפין והנקברים אסורים באיסור הנאה גמור ואיסור הנאתם מחייב שריפתם או קבורתם. משא"כ פירות שביעית שאף לאחר זמן הביעור אינם אסורים באיסור הנאה גמור, אלא שההלכה היא שעד שעת הביעור הפירות ניתנים לקיום מצוותם, ומשהגיעה שעת הביעור פקעה קיום מצוותם. וממילא אסור לו ליהנות מהם כי מותר ליהנות מפירות שביעית דוקא לפי מצוותם145. אמנם יש נ"מ גדולה בין האיסור ליהנות מפירות שביעית לאחר זמן הביעור לבין איסורי הנאה דעלמא כגון כלאי הכרם ושור הנסקל. כי נראה דשאר איסה"נ אסורים בכל ההנאות שבעולם, ואילו פירות שביעית אסורים דוקא בהנאה של כילוי. איסור ההנאה דפירות שביעית אחרי זמן הביעור דומה לאיסור ליהנות מתרומה שלא כמצותה שהוא דוקא בהנאה של כילוי, וכמו שכ' הרמב"ם (פי"א מהל' תרומות הל"ו) ז"ל שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכיריים ואין סכין בו מנעל וסנדל כו' לא יתן שמן ע"ג טבלא של שיש להתעגל עליה מפני שמאבדו עכ"ל. דוקא הנאה של כילוי המאבדת את החפצא שלא כמצותו אסורה בתרומה ואילו שאר הנאות שאינן של כילוי מותרות, ולפיכך מותר לזר למכור תרומה וליהנות מדמיה. וה"ה בפירות שביעית לאחר זמן הביעור אליבא דהרמב"ם י"ל שרק הנאה של כילוי אסורה דיסוד האיסור הוא ליהנות משביעית שלא כמצוותה, ואילו שאר הנאות שאינן של כילוי מותרות. ולפיכך לא נמנית שביעית בין הנשרפים והנקברים במשנה שבמס' תמורה שהרי הם אסורים בכל הנאות שבעולם ואילו פירות שביעית לאחר זמן ביעורם אסורים רק בהנאה של כילוי146.
ויתכן שקיימת נ"מ נוספת לענין דין כתותי מיכתת שיעוריה שחל בנשרפין דעלמא (סוכה דף לא:), די"ל דדין כתותי מכתת שיעוריה חל רק בחפצא שהוא אסור באיסור הנאה גמור, ולא בפירות שביעית שאסורים רק בהנאה של כילוי. ברם מאידך י"ל דדין כתותי מיכתת שיעוריה אינו תלוי בחלות דין איסה"נ שחל בחפצא אלא רק במצות איבוד בלבד, ומאחר שאחרי זמן הביעור חלה מצוה לאבד פירות שביעית חל נמי דין כתותי מיכתת שיעוריה, ואכמ"ל147.
ונראה שלפי ביאורנו ברמב"ם יש עוד נ"מ, דהנה הרמב"ם פסק דמשהגיע זמן הביעור חייב בעל הפירות לחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ומה שלא נמצא לו אוכלין ואינו מחלק חייב לאבד. ויש לעיין בדין מזון שלש סעודות, האם חייב הגברא לאכול את הסעודות מיד או"ד יכול לאוכלן אפילו לאחר זמן. ונראה שתלוי בביאורנו שאם ננקוט שלאחר זמן ביעור חל איסור הנאה גמור חייב הגברא לאכול את הסעודות מיד כי אם ישהה באכילתם יאסרו בהנאה. ומאידך אם ננקוט שאיסור הנאה גמור לא חל אלא שמצות אכילת הפירות פקעה ומשום כך חל החיוב לאבדם, אזי יתכן שמותר לשהות ולאכול את ג' הסעודות אף לאחר זמן, שהרי באכילת מזון ג' סעודות עדיין מקיים הגברא את עצם מצות הפירות להאכל כמצוותם, וקיום מצות האכילה מתרת אותם אפילו לאחר זמן.
ב.
ועיין בהשגת הראב"ד (שם הל"ג) שכתב וז"ל כשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד כו' עכ"ל. אליבא דהראב"ד קיימים שני זמני ביעור, זמן ביעור ראשון כשיכלו פירות העיר ואז חייבים להוציא את הפירות לשוק ולהפקירן, וזמן ביעור שני כשיכלו הפירות מכל הארץ כגון מכל ארץ יהודה ואז חייבים לאבדם מן העולם. ומשמע מדבריו שבזמן הביעור השני חל איסה"נ גמור וחייב לאבד את הפירות מדין איסה"נ דעלמא. ומשום כך התיר חלוקת מזון ג' סעודות רק בזמן הביעור הראשון ולא בזמן הביעור השני כי משחל איסה"נ גמור בזמן הביעור השני אין היתר לאכול אפילו מזון ג' סעודות. וע"ז חולק הרמב"ם וסובר שבזמן הביעור לא חל איסה"נ גמור אלא חלות דין איסור כילוי הפירות שלא כמצוותם וכנ"ל.
ונראה דיתכן עוד נ"מ לדינא לענין חלות דין טעם כעיקר בפירות שביעית לאחר זמן הביעור. דעיין במשנה (פ"ט משביעית משנה ה') וז"ל הכובש ג' כבשים בחבית אחת רא"א אוכלין על הראשון ר' יהושע אומר אף על האחרון ר' גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית כו' עכ"ל. הרמב"ם (בפ"ז מהל' שמיטה הל"ו) פסק כר"ג וז"ל הכובש שלשה כבשים בחבית אחת כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית כו' עכ"ל. להרמב"ם מותר לאכול משאר המינים שבחבית ואין לחוש לאיסור טעם כעיקר שחל ע"י המין הראשון שמחוייבים לבערו. ועלינו להבין מדוע לא חל איסור טעם כעיקר.
ולכאורה יתכן שדין טעם כעיקר אינו חל בפירות שביעית לאחר ביעור מכיון דאינו איסור הנאה גמור אלא מצות ביעור ואיסור הנאה של כילוי. והביאור דדין טעם כעיקר חל דוקא באיסורים ולא במצוות148. ולכן מאחר שלא חל דין טכ"ע בקיום מצות שביעית, אינו חל אף לענין איסורי שביעית. וכן משמע גם מהראב"ד שכתב בסוף השגתו (שם הל"ג) ז"ל ור"ג סובר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכילה אלא מצות ביעור בלבד הילכך דין שיבער אותו מין בלבד עכ"ל. אך הסבר זה קשה להולמו שהרי הרמב"ם עצמו פסק במפורש שחל איסור טעם כעיקר בשביעית, וכמוש"כ במפורש (בפ"ז מהל' שמיטה הלכ"ב) וז"ל חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם עכ"ל.
וצ"ל שהרמב"ם מחלק בין פירות שביעית שנתערבו טעמיהם זה בזה שהטעם אינו אוסר (הל"ו) לבין תערובת פירות שביעית ביין חולין שהטעם אוסר (הלכ"ב). והביאור שטעם אוסר בשביעית כמו באיסורים אחרים, ולכן יין החולין נאסר מחמת טעם פירות שביעית, אבל לענין קביעת זמן הביעור, הקובע הוא גוף הפרי עצמו ולא טעמו.
ג.
לרמב"ן יש שיטה אחרת בהבנת דין ביעור פירות שביעית וז"ל ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דלרמב"ן אחרי זמן הביעור ה"ניתן למצותן" פקע מהפירות ונשאר היתר אכילה בעלמא בלי קיום מצוה. וכעין זה מצינו בדין בוסר שביעית, וכדכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' שמיטה הלט"ו) ז"ל אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנא' תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה. אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע, ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת מעשרות עכ"ל. לרמב"ם יש חילוק בין פירות שביעית בוסר לבין פירות שביעית אחרי שהגיעו לעונת המעשרות. קדושת שביעית והיתר אכילה חלין בבוסר, ואילו הדין להכניס את הפירות לביתו ולזכות בהם חל רק משעת הבאת שליש. וטעמא דבבוסר חלה קדושת שביעית דעלמא, אך הפרי אינו מתקדש לקיום מצותו עד שעת הבאת שליש שהוא השיעור של קידוש פירות למצותן כמו דמצינו בתרומות ומעשרות. וזכיית ממון בשביעית תלויה בניתן לקיום מצותה שחל בהגיע עונת המעשרות.
חילוק זה נמצא ברמב"ם גם בנוגע לנטע רבעי שכתב (פ"ט מהל' מע"ש הל"ב) הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמע"ש כו' ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר שנא' להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה כו' לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר וכו' עכ"ל. כלומר פדיון נ"ר חל רק משעת הבאת שליש. ואע"פ שאיסור נ"ר כבר חל משעת בוסר, וכדמשמע נמי מהרמב"ם (פ"ט מהל' מע"ש הלי"ג) שכתב וז"ל והסמדר מותר בערלה וברבעי עכ"ל, דמשמע שבוסר אסור, מ"מ פדיון נ"ר תלוי בגמר קדושת הפרי שחלה בזמן שהוא ניתן למצות הבאת מקום לירושלים דהיינו בשעת עונת המעשרות.
ולפי"ז יתכן לבאר גם את דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' שמיטה הלי"ז) שכתב וז"ל מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לא להפסד, ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו עכ"ל. ודבריו תמוהים שהרי גם אחרי שהגיעו הפירות לעונת המעשרות הריהם קדושים בקדושת שביעית, וא"כ למה מותר לקוץ העץ, ומהי כוונת הרמב"ם באמרו שבטל דין שביעית ממנו.
וי"ל דיסוד האיסור לקוץ את העץ הוא משום שבכך מונע את גמר קידוש הפרי למצותו, כי בשעת בוסר התקדש הפרי בקדושת איסור בלבד בלי "ניתן למצוה", וקדושתו נגמרה בשעת עונת המעשרות בקידוש למצותו. אולם לאחר הבאת שליש נגמרה קדושת הפרי למצותו, ולכך אין איסור לקוץ את העץ שהרי אינו מפסיד בכך את חלות קדושת הפרי למצותו. וזוהי עיקר כוונת הרמב"ם בכתבו "והרי בטל דין שביעית ממנו" ר"ל שכבר קדוש הפרי בקדושה גמורה של שביעית למצותה, ולפיכך מותר לקוץ את העץ.
ולפי זה יש לבאר את המחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן במצות ביעור. שניהם סוברים דאחר זמן הביעור פקעה מפירות שביעית קדושת "ניתן למצותו". הרמב"ן סובר דאעפ"כ נשארת קדושת שביעית לענין איסור והיתר ומותרים באכילה. והרמב"ם סובר דכיון שפקעה קיום "ניתן למצותו" ממילא פקע נמי היתר האכילה ולכן חייבים לבער את הפירות.
ואע"פ שביארנו לעיל בדעת הרמב"ם דבבוסר יש היתר אכילה אע"פ שאין קדושת "ניתן למצותו" התם שאני שעדיין לא נתקדש למצוה. אבל בפירות שביעית גמורים שהיתה בהם קדושת "ניתן למצותו", כשמגיעה שעת הביעור ופקעה קדושת "ניתן למצותו" גם פקע ההיתר של אכילה.
ד.
כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' שמיטה הלי"ג - י"ד) ז"ל כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית וחייב בביעור הוא ודמיו כו' ואם היה מתקיים בארץ כו' אע"פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם שהרי מתקיים בארץ אלא נהנין וצובעין בו עד ראש השנה. וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית אבל אין להם ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה כו' עכ"ל. והראב"ד השיג ע"ש. משמע מהרמב"ם שדין ראש השנה אינו דין ביעור אלא דין אחר, וצ"ב מהו יסוד דין זה ומ"ש ממצות ביעור דעלמא.
ונראה שבדברים שיש להם מצות ביעור הביעור הוי קיום וניתן למצוה שחל בעצם הפרי. נמצא שבפירות שביעית דעלמא יש שני קיומים: א) קיום "ניתן" לאכילה ולצביעה וכו'; וב) קיום ביעור. והפרי הניתן לשני קיומים אלה מתקדש בקדושת שביעית שלימה. ברם בין בהל' (י"ג) ובין בהל' (י"ד) הפירות אינם ניתנים לשני הקיומים, כי בהל' (י"ג), בפירות שאינם כלים מן השדה, הפירות ניתנים רק לקיום אכילה ולא לקיום ביעור. ובהל' (י"ד), בפירות שאינם מיוחדים לאכילה, הפירות ניתנים לקיום ביעור ולא לקיום אכילה. ולכן בשני מקרים אלה קדושת הפירות אינה קדושת שביעית שלימה ומשו"ה אין בהם מצות ביעור דעלמא כי דוקא בפירות הקדושים בקדושה שלימה דשביעית חלה מצות ביעור.
ונראה שיש ראייה ליסוד דביעור שביעית מהווה קיום מצוה ו"ניתן" בחפצא ממחלוקת שבין התנאים (בפסחים דף נב:) אם פירות שביעית שיצאו לחו"ל מתבערין בכל מקום או יחזרו לארץ ומתבערין. ומזה דלחד מ"ד חייבים לבערם בארץ דוקא ולא בחו"ל חזינן שאין כאן דין ביעור אסה"נ בעלמא אלא קיום שביעית, ומשום כך חייבים לקיים את מצות הביעור דוקא בארץ כמו מצות אכילת השביעית המתקיימת דוקא בא"י ולא בח"ל וכדכתיב בארצך תהיה כל תבואתה לאכל.
ולפי"ז י"ל שיש שני מתירים לאכול פירות שביעית ולקיים המצוה של אכילת פירות שביעית: א) כשיש קיום וניתן למצוה בגופו של הפרי; ב) כשהפרי נאכל בתוך שנת השמיטה. כשהמתיר חל משום ה"ניתן" שבפרי אין ההיתר תלוי בשנת השמיטה אלא אפי' אחרי ראש השנה מותר לאוכלו, כל זמן שיש קיום "ניתן" בפרי. ואילו כשאין בפרי חלות "ניתן למצוה" כגון שאינו ניתן לאכילה או שאינו ניתן לביעור, ההיתר חל דוקא בשנת השמיטה עד ראש השנה.
ה.
נראה דלפי הרמב"ם יש שלשה דינים בחלות קדושת שביעית:
א) בפ"ה מהל' שביעית (הל"א - ב) כתב וז"ל פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומע"ש עכ"ל. הרמב"ם מונה חמשה תשמישים מסויימים לפירות שביעית דהוו מצוותם.
ב) עוד כתב (בהל"י) ז"ל מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא שנא' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה עכ"ל. פסק שמכבסים במיני כבוסים מאחר שאינם פירות ואינם ראויים למצות אכילה.
ג) פסק שעצי שביעית שאינם ראויים אפילו למאכל בהמה אינם קדושים בקדושת שביעית ומותרים לגמרי (בפ"ה שם הלי"ז ובפ"ז שם הל' י"ד).
ונראה שה' התשמישים - אכילה ושתייה וכו' - חלים מדין "ניתן למצוה". מאידך, דין כביסה במיני הכבוסים אינו חלות דין "ניתן למצוה" אלא הוי היתר בעלמא. וכן משמע מלשונו שכ' וז"ל ומכבסין בהן עכ"ל, ולא כתב שניתנו לכיבוס כמו שכתב בניתנים לאכילה. ולפי"ז נראה שהאיסור לשנות פרי שביעית מתשמישו לתשמיש אחר (עי' בפ"ה משביעית הל"ב) אינו חל במיני הכובסים. כי האיסור לשנות את החפצא דשביעית מתשמישו המיוחד לו לתשמיש אחר חל רק בחפצא הניתן למצותו, ולכן חל רק בנוגע לה' התשמישים בלבד ולא בכביסה.
והרמב"ם פסק שעצי שביעית אינם קדושים כלל. ונראה דסובר כמ"ד סתם עצים להסקה קאי, דהיינו שאין לעצים תשמיש מיוחד כלל שהרי שורפים אותם כמו ששורפים כל דבר אחר, וסובר הרמב"ם דבלי תשמיש מיוחד אין החפצא נחשב לפרי לענין שביעית ולא חל בו קדושה. ועצים לא דומים למיני הכובסים שיש להם תשמיש מיוחד, ומשו"ה נחשבים לפרי, וקדושת שביעית חלה בהם עם היתר השתמשות לכביסה כפי שנתבאר לעיל.
143 עי"ש בכסף משנה.
144 ונ"מ אם יברך עליהם בשעת שנהנה מהם או לא כי מברך דוקא כשיש קיום מצוה. ולפי"ז יברך לפני אכילת פירות שביעית על מצות אכילתם ולא יברך על מיני כבוסים לפני שנהנה מהם. ועוד נ"מ לענין זמן הביעור כי דוקא כשניתנים למצות אכילה וכדומה יש להם מצות ביעור וזמן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ולא בדליכא "ניתן למצוה" דאז נהנים רק עד ראש השנה בלבד, עיין ברמב"ם (פ"ז משמיטה הלי"ד) וברשימות שיעורים לקמן ענין ביעור שביעית אות ד'.
145 כעין זה פסק הרמב"ם במע"ש ונטע רבעי שמשהגיע זמן הביעור מאבדם (פי"א מהל' מע"ש הל"ח) כי משנגמר זמן קיום מצוותם לאכילה חלה מצות ביעור. ועיין לקמן בשיעורים (אות ד').
146 צ"ע שהרי המשנה מונה תרומה טמאה בין הנשרפין ואע"פ שאסורה רק בהנאה של כילוי וההנאה בשעת שריפתה הוי קיום בחפצא וכדמשמע מהרמב"ם (פ"ב מה' תרומות הלי"ד). ואמר רבינו זצ"ל דאולי נמנית תרומה טמאה לחדש שאפרה מותר משא"כ בשביעית דעפרה אסור, וצ"ע.
147 עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה דף קנ"ב.
148 שהרי אם יש טעם מצה בפירות לא יוצאים בו ידי מצות אכילת מצה. ועיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ הל"ב).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.