דף קיד - א
משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד, הם שופטים ומוציאים ממון על פי עד אחד בלבד. ונמצא שבעדותו הוא הפסיד לו שלא כדין. [65] ולא אמרן אלא חד, רק אם הוא עד יחידי אסור לו להעיד. אבל בתרי, לא. שני עדים מותר להם להעיד בבית דין של הגויים, כי גם בדינינו מוציאין ממון על פיהם. [66] וחד נמי, לא אמרן שהוא אסור להעיד, אלא בדיני דמגיסתא, בבית דין של בני הכפר שאינם יודעים לדון כמשפט. [67] אבל בי דוואר, בית דין של השלטון, אינהו נמי, חד - אמומתא שדו ליה. הם גם אינם מוציאים ממון על פי עד אחד אלא רק מחייבים את הבעל דין שבועה כדי להכחיש את העד, כדין תורה. ולכן מותר להעיד בפניהם.
אמר רב אשי: כי הוינא בי רב כהנא, כשהייתי אצל רב כהנא איבעי לן: אדם חשוב, דסמכי עליה כבי תרי, שהגויים סומכים עליו כמו שני עדים, האם בגלל שהם מפקי ממונא אפומיה מוציאים ממון על פיו בגלל נאמנותו, ולכן, לא איבעי ליה לאסהודי, אסור לו ללכת להעיד אפילו בבי דוואר, שמא יוציאו ממון על פיו שלא כדין. או דלמא, כיון דאדם חשוב הוא, לא מצי משתמיט להו, הוא אינו יכול להשתמט מהם לא לבא להעיד, ולכן מצי לאסהודי, מותר לו ללכת להעיד?
ומסקינן: תיקו! אמר רב אשי: האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לגוי אמצרא דבר ישראל חבריה, ישראל שמכר לגוי שדה הגובלת עם שדה ישראל אחר משמתינן ליה, מנדין אותו.
והוינן בה: מאי טעמא?
אי נימא משום דינא דבר מצרא, שהדין הוא שלבר מצרא [בעל השדה הגובלת עם השדה הנמכרת] יש זכות קדימה בקניית השדה, ולכן מנדין אותו משום שלא מכר את השדה לישראל שכנו?
אי אפשר לומר כן, כי והאמר מר: זבין מגוי וזבין לגוי הקונה שדה מגוי או מוכר שדה לגוי, ליכא משום דינא דבר מצרא!
ומתרצינן: אלא, לכך מנדין אותו, משום דאמר ליה, בעל השדה הסמוכה הישראלי אומר למוכר: ארבעית לי אריא אמצראי הבאת לי אריה בגבולי שעלול להזיק לי. [68] ולכן משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה. מנדין את המוכר עד שיקבל על עצמו לפצות את הישראל מכל נזק שהגוי עלול לגרום לו. [69]
מתניתין:
נטלו מוכסין את חמורו בשביל המכס, ונתנו לו חמור אחר במקומו.
או נטלו לסטים את כסותו, ונתנו לו כסות אחרת, אף על פי שהחמור והכסות שנתנו לו המוכסין והלסטים הם מן הסתם גזולים, בכל זאת הרי אלו שלו, [70] מפני שהבעלים מתייאשין מהן. שמן הסתם כבר התייאשו הבעלים מהחמור ומהכסות, וכשהוא נוטל אותם מהמוכסין והלסטים, קנאם ביאוש ושינוי רשות. [71]
המציל מן הנהר, ששטף את ממון חבירו, או מן הגייס חיל המלחמה, או מן הלסטין ששדדו את חבירו, הרי אם נתייאשו הבעלים, שידוע לנו במפורש שהם התייאשו מממונם, כגון ששמענו אותם אומרים "ווי לנו לחסרון כיס", [72] הרי אלו שלו, של המציל. [73] וכן נחיל של דבורים, עדת דבורים שפרחה מכוורת של חבירו ונכנסה לרשותו, אם נתייאשו הבעלים, שידוע לנו שהם התייאשו מהם, הרי אלו שלו.
אמר רבי יוחנן בן ברוקה: נאמנת אשה או קטן לומר: מכאן יצא נחיל זה וחייבים להחזיר לאדם הזה את הנחיל.
ומהלך בתוך שדה חבירו מי שיצא מרשותו נחיל של דבורים לתוך שדה חבירו, מותר לו ליכנס לשדה חבירו בלי רשות כדי להציל את נחילו.
ואם הזיק בהליכתו, את השדה של חבירו משלם מה שהזיק.
אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים. אם הדבורים התיישבו על ענף אילן של חבירו, לא יקצוץ את הענף כדי להעביר את כל הנחיל בשלימות לרשותו, ואפילו אם הוא מתכוון לשלם לחבירו את דמי הענף.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ מותר לו לקצוץ את הענף של חבירו ונותן את הדמים ומשלם לו על כך.
גמרא:
תנא: אם נטל מן המוכסין את החמור שנתנו לו במקום החמור שלו, מחזיר לבעלים הראשונים. צריך להחזירו לבעליו. והברייתא הזו חולקת על משנתנו האומרת "הרי אלו שלו". [74]
ומבארינן את סברת התנא של הברייתא: קסבר: יאוש כדי לא קני יאוש בלבד אינו קונה, ואף שנתייאשו הבעלים מן החמור שביד המוכס, לא קנה המוכס את החמור. ומעיקרא באיסורא אתא לידיה וכאשר הגיע החמור ליד השני הוא הגיע אליו באיסור, ולכן הוא חייב להחזירו לבעלים הראשונים.
ואיכא דאמרי שהברייתא גם מודה שהוא אינו חייב להחזיר מצד הדין, אלא הברייתא סוברת שאם בא להחזיר אם הוא חסיד ורוצה להחמיר על עצמו יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס.
מאי טעמא?
משום שיאוש כדי קני. [75] והרי המוכס קנה את החמור ביאוש, ומותר ליטלו ממנו.
מיהו, אי אמר אם זה שהמוכס רוצה לתת לו חמור אחר רוצה להחמיר על עצמו, ואמר: אי אפשי איני רוצה בממון שאינו שלי, מחזיר לבעלים הראשונים.
שנינו במשנה: נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן.
אמר רב אשי: לא שנו שהבעלים מתייאשים בלסטים אלא בלסטים גוי, אבל בלסטים ישראל, לא אין הבעלים מתייאשים מהם. כי הבעלים סבר: למחר נקיטנא ליה בדינא שכיון שהלסטים הוא ישראל, מקוים הבעלים שהם יזמינו את הלסטים לדין תורה ויוציאו ממנו את הגזילה, ואינם מתייאשים.
מתקיף לה רב יוסף: אדרבה איפכא מסתברא? גויים דדייני בגיתי, שדנים בבתי דין שלהם בגאוה ובזרוע, לא מייאש, לכן אם הלסטים הוא גוי הבעלים אינם מתייאשים, כי הם מקווים להזמין את הגוי לבית דין שלהם והם יוציאו ממנו את הגזילה בכח. אבל בית דין של ישראל, כיון דאמרי מימר, [76] הם רק אומרים לגזלן "צא ותן לו" ואינם חובטין אותו במקלות וכופין אותו להחזיר, מייאש לכן הבעלים מתייאשים מלסטים ישראל?
אלא אי איתמר הא דרב אשי, אסיפא דמתניתין איתמר.
ששנינו בסיפא של המשנה: המציל מן הגויים ומן הלסטים אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו.
ודייקינן: שדוקא אם נתייאשו הבעלים שאנו יודעים בפירוש שהם נתייאשו אין רק אז הרי אלו שלו, אבל סתמא אם אין אנו יודעים בפירוש שהם התייאשו, לא אמרינן שמן הסתם הם מתייאשים מהלסטים.
ועל כך אמר רב אשי: לא שנו שמן הסתם, הם לא מתייאשים אלא בלסטים גויים, משום דדייני בגיתי שבתי דינים שלהם כופין בכח על הגזלן להחזיר את הגזילה, אבל לסטים ישראל, כיון דאמרי מימר הם רק אומרים להחזיר ולא כופין מייאש הבעלים מתייאשים בסתמא, ואין צריך שנדע בוודאות שאכן הם התייאשו.
תנן התם במסכת כלים: עורות של בעל הבית שאינו נוהג למכור את עורותיו אלא משתמש בהן בעצמו ומתקנם לשמושים שונים מחשבה מטמאתן אם חשב על העורות שלו להשתמש בהם כמו שהם ואין בהם חסרון מלאכה, כגון לעשות מהם מצע למטה או לשולחן, הרי הם מקבלים טומאה מיד כדין דבר שנגמרה מלאכתו.
ושל עבדן עורות של האומן המעבד אותם למכירה אין מחשבה מטמאתן אף על פי שחשב להשתמש בהם כמו שהם, אינם מקבלין טומאה עדיין, שהרי אם יבאו אנשים לקנות את העורות הללו הוא ימכור להם, והם יעשו מהם נעלים, ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן של העורות.
עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן מחשבתו של הגזלן להשתמש בעורות הגזולים, כמו שהם, אינה מועילה להוריד עליהם תורת קבלת טומאה, משום שהעורות אינם שלו, כי בגזילה הבעלים לא מתייאשים מאחר והם יודעים מי הוא הגזלן והם מקוים לתבוע אותו לדין ולהוציא ממנו את הגזילה. ואין מחשבה של אדם מועילה לענין קבלת טומאה בדבר שאינו שלו.
ועורות של גנב מחשבה מטמאתן משום שבגניבה הבעלים מתייאשים כי הם אינם יודעים מי הגנב כדי לתבוע אותו לדין, והגנב קונה את העורות ביאוש והם שלו, ולכן מועילה מחשבתו בהם.
רבי שמעון אומר: חילוף הדברים: של גזלן מחשבה מטמאתן כי בגזילה הבעלים מתייאשים מאחר שהם יודעים שהגזלן הוא איש אלים שגזל אותו לעיניהם ולא יכלו לעמוד נגדו, ואין להם תקוה להוציא מידו את הגזילה. הלכך העורות הם שלו ומחשבתו מועילה בהם.
ואילו של גנב אין מחשבה מטמאתן, לפי שלא נתייאשו הבעלים שהם מקוים עדיין למצוא את הגנב ולתובעו לדין, ולכן אין העורות שלו ולא מועילה בהם מחשבתו לקבלת טומאה. [77]
אמר עולא: מחלוקת רבנן ורבי שמעון היא רק בסתם, שלא שמענו את הבעלים שהתייאשו, שהתנא קמא סובר שסתם גניבה יש בה יאוש בעלים וסתם גזילה אין בה יאוש בעלים, ורבי שמעון סובר להיפוך שסתם גזילה יש בה יאוש וסתם גניבה אין בה יאוש. אבל בידוע, ששמענו את הבעלים מתייאשים, דברי הכל יאוש קונה. [78] ואפילו גזלן לרבנן וגנב לרבי שמעון.
רבה אמר: בידוע נמי מחלוקת. שאפילו שמענו את הבעלים מתייאשים, סוברים רבנן בגזלן שאינו יאוש, משום שכל שעה דעתם של הבעלים לתבעו בדין ולהוציא ממנו את הגזילה, וכן סובר רבי שמעון בגנב שאין זה יאוש לפי שלעולם מקוים הבעלים למצוא את הגנב ולתובעו לדין. [79]
אמר ליה אביי לרבה: לא תפלוג עליה דעולא. אל תחלוק על עולא ! דתנן במתניתין כוותיה. שכן שנינו במשנה כמותו.
שבאותה משנה שנחלקו בה רבנן ורבי שמעון נאמר בדברי רבי שמעון שלכך בגניבה לא הוי יאוש לפי שלא נתייאשו הבעלים.
ודייקינן: טעמא שכל הטעם הוא משום דלא נתייאשו הבעלים, אבל נתייאשו הבעלים אם ידוע לנו שהם נתייאשו, גם רבי שמעון מודה שהרי אלו שלו. והרי זה מפורש כדברי עולא!
אמר ליה רבה לאביי: אנן "לפי שאין יאוש לבעלים" מתנינן לה אנו מפרשים את המשנה שאפילו אם נתייאשו הבעלים אין יאושם יאוש הואיל ובלבם עדיין לא התייאשו.
ומקשינן: תנן במשנתנו: נטלו מוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר, נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן.
והרי מוכס הוא גזלן שלוקח בפרהסיא ואילו לסטים הוא גנב.
ותקשי: מני כמי מהתנאים שנחלקו אם גניבה הוי יאוש בעלים או גזילה, סוברת משנתנו?
אי רבנן, קשיא גזלן. שרבנן סוברים שבגזלן אין הבעלים מתייאשים, ואילו משנתנו אומרת במוכס, שהוא גזלן, שהבעלים מתייאשים מהן?
ואי רבי שמעון, קשיא גנב. שרבי שמעון סובר שבגנב אין הבעלים מתייאשים, ואילו משנתינו אומרת בלסטים שהוא גנב שהבעלים מתייאשים?
בשלמא לעולא דאמר: שבידוע שהבעלים התייאשו, כולי עלמא מודים שבין בגנב ובין בגזלן הוי יאוש וקני הגנב והגזלן את הגזילה על ידי היאוש. אם כן אפשר לתרץ: הכא נמי שהמשנה מדברת בידוע שהבעלים התייאשו ודברי הכל. [80] אלא לרבה דאמר: שגם בידוע שהבעלים התייאשו נמי מחלוקת רבנן ורבי שמעון. אם כן תקשי הא מני משנתנו, לא רבנן ולא רבי שמעון!
ומתרצינן: המשנה מדברת רק בגזלן. כי הלסטים האמור במשנתנו אינו גנב שבא בסתר, אלא המשנה מדברת בלסטים מזויין שהוא גזלן הבא בחזקה בפרהסיא. ורבי שמעון היא, הסובר שהבעלים מתייאשים בגזלן.
ומקשינן: אי הכי, היינו גזלן. וכבר שנתה המשנה את דין הגזלן שהוא המוכס, ומדוע צריכה המשנה להשמיענו שוב דין גזלן?
ומתרצינן: תרי גווני גזלן. המשנה רוצה לבאר שישנם שני אופנים של גזלן: מוכס ולסטים מזויין.
ומקשינן: תא שמע: תניא בברייתא: הגנב והגזלן, והאנס, חמסן שמשלם על מה שגוזל, אם הקדישו את הגזילה, או שהפרישו ממנה תרומה או מעשר, הרי הקדישן הקדש, ההקדש חל על הגזילה ואסור ליהנות ממנה, ותרומתן תרומה, והיא אסורה באכילה לזר, ומעשרותן מעשר.
והלא רק הבעלים יכולים להקדיש את ממונם ולהפריש תרומה ומעשר מפירותיהם. והברייתא שאומרת שגם הגנב וגם הגזלן יכולים להקדיש ולהפריש תרומה ומעשר מהגזילה, על כרחך משום שהיא סוברת שבשניהם הבעלים מתייאשים והם קונים את הגזילה ביאוש. [81] ומעתה תקשי, מני? כמי סוברת הברייתא?
אי רבנן, קשיא גזלן, איך הוא יכול להקדיש שהרי לא נתייאשו הבעלים?
אי רבי שמעון, קשיא גנב, איך הוא יכול להקדיש?
בשלמא לעולא דאמר בידוע שנתייאשו הבעלים, כולי עלמא מודים דהוי יאוש וקני, אפשר לתרץ: הכא נמי שהברייתא מדברת בידוע, ודברי הכל היא.
אלא לרבה, דאמר בידוע נמי מחלוקת, תקשי, הא מני, לא רבנן ולא רבי שמעון?
ומתרצינן: הכא נמי, גם הברייתא, אינה מתכוונת לגנב רגיל אלא בלסטים מזויין שהוא גזלן. [82] ורבי שמעון היא, הסובר שבגזלן הבעלים מתייאשים.
ומקשינן: אי הכי, היינו גזלן! וכבר הזכירה הברייתא דין הגזלן? ומתרצינן: תרי גווני גזלן. הברייתא משמיעתנו שישנו עוד אופן של גזלן, והוא לסטים מזויין, שאף הוא נחשב לגזלן.
ואי בעית אימא: הא מתניתא ברייתא זו רבי היא הסובר שבין בגנב ובין בגזלן הבעלים מתייאשים, ולעולם הגנב האמור בברייתא הוא כפשוטו בגנב רגיל.
דתניא: רבי אומר: גנב דינו כגזלן לענין יאוש הבעלים.
הערות
[65] כתב הראב"ד: דוקא בעדות שיכול הישראל לטעון בדיננו וליפטר, ובדיניהם היו מוציאין ממנו ממון, אבל בעדות שאין לישראל שום טענה ליפטר, כגון שהודה לגוי שהוא חייב לו בפני העד, והגוי מזמינו להעיד, ואמר לו הישראל לעד שלא יעיד כי הוא רוצה לכפור, ומבטיח לו שיתחלק עמו בממון או שמבקש ממנו לשתוק בעבור ידידותו. וברור לעד שהכפירה אינה אמת (כגון שלא נפרד ממנו לאחר הודאתו כדי שיוכל לומר שפרע לו אחר כך), אומר אני שהוא חייב להעיד לגוי כדי להפריש את ישראל מהאיסור, כי יש כאן חילול השם, והפקעת הלואתו אסור במקום חילול השם. והרא"ש כתב שדוקא כשהגוי תובע מהישראל והישראל כופר לו או טוען פרעתי. שבדיני ישראל היה הישראל נפטר בשבועה ובדיניהם יצטרך לשלם. אבל ישראל התובע ממון מהגוי, והגוי כופר או טוען פרעתי, מותר לישראל להעיד לטובת הגוי, שהרי גם בדיני ישראל היה הגוי נפטר בטענתו ונמצא שלא הפסיד לישראל כלום. והרי זה כשני עדים שמותר להם להעיד לטובת הגוי. ובמרדכי (קיז) כתב שמשמע מהגמרא שרק משמתין ליה אבל אינו חייב לשלם לישראל עבור ההיזק שגרם לו (אפילו לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי) משום שהוא יכול לטעון אמת העדתי ולא גרמתי לו שום הפסד בעדותי כי הוא היה חייב באמת לגוי. ואף על פי שהישראל טוען שלא היה חייב, מכל מקום המוציא מחבירו עליו הראיה. ורק לענין שמותי משמתינן ליה משום שהוא חצוף שלא היה לו ללכת להעיד מאחר שאין הדבר ידוע לנו שהישראל באמת חייב לגוי.
[66] הקשו תוס': הרי מבואר לעיל שמותר להפקיע את הלוואתו של הגוי. ואם כן מדוע מותר להם להעיד לטובת הגוי ולהפסיד בכך לישראל שהיה יכול לכפור בהלואה? ותירצו שמכל מקום לא משמתינן ליה עבור זה, כיון שהישראל אינו משלם בגללם אלא מה שהוא באמת חייב לו. תוס' ד"ה ולא. וכתב הגרש"ש בחידושיו (ה) שלכאורה אינו מובן שכיון שמותר להפקיע הלואתו נמצא שאינו מחויב כלל ואם משלם לו הרי זה כמתנה בעלמא, ואם כן איך מותר להעיד נגדו ולגרום לו הפסד? וביאר על פי מה שכתב היראים, שאפילו למאן דאמר דבבא מציעא גזל עכו"ם מותר, מכל מקום לא הוי שלו. והסברא בזה דבממון של ישראל שאי אפשר ליקח מבעל הממון שלא מדעתו יש שני דינים. א. איסור לא תגזול. ב. שאי אפשר להוציא את הממון מרשות בעל הממון בלי הקנאתו, ואף מי שאינו מצווה על לאו כגון חרש או קטן, מכל מקום לא יקנה להם חצרם חפצים של אחרים. ולכן סובר היראים דאף אם גזל עכו"ם מותר מכל מקום לא הוה הפקר לענין שיוכל כל אדם לזכות בלי רשות העכו"ם. והראיה לזה שאם היה ממון העכו"ם הפקר איך שייך שיקנה הישראל חפץ מהעכו"ם בהקנאתו כמו בכסף שקנה אברהם מעפרון. אלא ודאי שהתורה לא הפקיעה ממונו, אלא שלא אסרה גזילתו היינו שאין עוברים בלא לגזול אם יקח בלי רשות העכו"ם. ועל פי זה יש לומר שגם בחוב ישנם שני הדינים הנ"ל, דהיינו שאם אדם חייב לחבירו מאה זוז, יש לתובע קצת קנין בנכסים של הנתבע בשווי הסכום הזה. ואינו כחיוב מצוה בלבד מצד הלוה כמו אכילת מצה והנחת תפילין. והראיה לכך שאם עשה נדר לתת צדקה לעני, ומת, אין היורשים חייבים לשלם הנדר, ואם התחייב בקנין לתת ממון לחבירו, חייבים היורשים לשלם, ועל כרחך משום שהתחייבות היא כעין קנין, שיש לפלוני אצלו כסכום ההתחייבות. אבל בצדקה אין לעני כלום אצלו רק שמחוייב לקיים המצוה של צדקה (והנדר). ולפי זה יש לומר שגם למאן דאמר הפקעת הלואתו שרי, אין הכוונה שאין לעכו"ם כלום אצל הישראל, אלא שיש לו אותו החוב והקנין שיש לישראל על ישראל. רק שבישראל אם אינו רוצה לשלם יש בזה איסור, ובעכו"ם אם אין הישראל רוצה לשלם אין בזה איסור אלא רק היכא דאיכא חילול השם, אבל מצד דיני הממון אין שום הבדל בין ישראל לעכו"ם. ומעתה מבוארים דברי התוס' שלא נקרא הפסד לישראל במה שמשלם לגוי את מה שהוא חייב לו. גם בכתבי הגר"ח כתב לבאר כן את דברי התוס' שבהלואת עכו"ם אין הביאור שנתבטל החוב אלא שהחוב ישנו. ונפקא מינה שאם יתפוס העכו"ם מעות משל ישראל עבור חובו מהני תפיסתו. וכן אם נתגייר העכו"ם חייב הישראל לשלם לו. ומלשון התוס' שכתבו דלא משמתינן ליה, דייק הים של שלמה (כג) שלכתחילה אמנם אסור להם להעיד, מאחר שהישראל היה מותר לו לכפור בהלוואה ולהציל עצמו מהגוי. אבל מהרא"ש משמע שאף לכתחילה מותר להם להעיד. וכן נפסק ברמ"א חושן משפט (כח ד). ועל פי זה כתבנו בפנים. וכתב החזון איש (י יא) שיש מקום להתיר לכתחילה, וכמו שאין איסור למנוע ישראל מלגזול לנכרי אפילו למאן דאמר גזל עכו"ם מותר. ואין זה מונע ריוח מישראל כי הריוח הזה אינו ריוח של ישוב העולם וכמו שגינו חכמים בסנהדרין (כד ב) משחק בקוביא. וכן המונע מחבירו מלזכות בקוביא אפילו באופן שאין בו איסור גזל, אפשר שאין איסור בדבר.
[67] פירוש אחר: אנסין שרודין בחזקה ולא לפי דין. רש"י.
[68] ודוקא כשהישראל רוצה לשלם את המחיר שהגוי נותן לו. אבל אם הגוי רוצה לשלם לו יותר אינו צריך להפסיד בשביל הישראל. תוס' ד"ה עד. והרא"ש כתב שזה דוקא כשהגוי רוצה להוסיף עד כדי דמיהן אבל אם רוצה להוסיף יותר מדמי שוויה של השדה אסור למכור לו, שמא הגוי מוסיף דמים כדי להיות שכן לישראל ולגרשו מנחלתו.
[69] ואם לא קיבל על עצמו, ואירע נזק לישראל המצרן פטור מלשלם לו דהוי גרמא בנזיקין, כי בשעה שמכר לגוי לא הוי ברי היזיקא שאכן יזיק לישראל. נמו"י בשם הרא"ש. והרשב"א הוסיף שאם היה הישראל חייב על הנזק, מדוע צריך לנדות אותו עתה, נמתין עד שיזיקנו הגוי ונחייב אותו אז. אלא ודאי מוכח שלא היה חייב לשלם על הנזק.
[70] כתב הרשב"א לעיל (קיג א) במשנה שלכתחילה אסור לקחת ממנו כמבואר במשנה הקודמת שאין פורטין מתיבת המוכסין אף שיש שם יאוש ושינוי רשות. ואפשר שכאן שהוא מציל מידם מותר אף לכתחילה לקחת מהם חמור אחר תחת שלו.
[71] מכאן מקור הדין שיאוש ושינוי רשות קונה. שלא מצינו עדיין בשום משנה. תוס' רי"ד.
[72] רש"י כתב שהגמרא מקשה שהסיפא סותרת את הרישא שברישא אומרת המשנה שאפילו בסתמא מתייאש אדם מהלסטים ואילו בסיפא נאמר שרק אם ידוע לנו בוודאות שהם התייאשו הוי יאוש. ומתרצת הגמרא שיש חילוק בין לסטים ישראל ללסטים גוי. וכתב מהרש"א שהגמרא אינה מדברת בפירוש על הסתירה במשנה אלא שמתוך דברי רב אשי מתבאר החילוק שבין הרישא לסיפא, שבסיפא מדובר בלסטים גוי שבסתמא לא מתייאשים הבעלים, וברישא מדובר בלסטים ישראל ואפילו בסתמא מתייאשים הבעלים. אולם ראה בנימוקי יוסף שמבאר את דברי רב אשי שהוא אכן שואל על הסתירה בדברי המשנה ומתרצה.
[73] הקשה הנתיבות (שסא ב): איך קנה בהציל מן הלסטים הלא אין כאן שינוי רשות כיון שלקחו בעל כרחו של הלסטים, ובאופן כזה פסק הרמ"א שם שלא הוי שינוי רשות? ותירץ שדוקא כאשר נתייאשו הבעלים לאחר שבא ליד הגזלן, נקרא יאוש דגזילה שאינו קונה בלי שינוי רשות. וכאן מדובר שמיד שהגיע הלסטים כבר התייאשו הבעלים עוד לפני שהגיע לידו, שבאופן כזה הוי יאוש דאבידה שאין צריך שינוי רשות אלא די ביאוש בלבד שמותר לכל המוצאו. ולכן המציל מיד הלסטים הרי הוא שלו אף שלא היה שינוי רשות. ובחזון איש (טז ה) כתב שהציל מן הלסטים היינו שפייסו או על ידי ממון. ולכן הוי שינוי רשות.
[74] זו שיטת רש"י שהברייתא והמשנה מדברים באותו אופן, והם חולקים ביניהם. והקשה הרע"א: אם כן איך כתב רש"י במשנה שהרי אלו שלו מפני שיש כאן יאוש ושינוי רשות, והרי מבואר כאן שיש רק יאוש בלבד. ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבו התוס' במרובה (סז ב) בד"ה אמר (מעמוד הקודם) שאין זה נחשב לשינוי רשות משום שהמוכס נותן לו את החמור בעל כרחו. ואין לומר שבסברא זו עצמה נחלקו המשנה והברייתא, שהמשנה סוברת שזה נקרא שינוי רשות, והברייתא סוברת שאינו נקרא שינוי רשות. אם כן למה צריכה הגמרא לפרש את סברת האיכא דאמרי משום שיאוש כדי קני. והרי אפשר לפרש שהברייתא סוברת כמו המשנה שיש כאן יאוש ושינוי רשות. (וראה הערה 75 ולפי זה לא קשה כלום). אלא ודאי שזה היה פשיטא לגמרא שאין זה נקרא שינוי רשות. וקשה על רש"י שפירש בדעת המשנה משום יאוש ושינוי רשות? ועוד הקשה שכיון שמוכח מהגמרא שנתינת מוכס לא הוי שינוי רשות, אם כן בהכרח שהמשנה סוברת שיאוש לבד קונה. והרי לעיל (סו א) אמר רב יוסף שיאוש בלבד אינו קונה, והקשה לו אביי ממשנה במסכת כלים, ורב יוסף השיב לו על כך. והלא עדיין יקשה עליו ממשנתנו שמבואר שיאוש בלבד קונה? הרש"ש מיישב שיטת רש"י שהוא סובר כמסקנת התוס' שם שנתינת מוכס אכן נחשבת שינוי רשות. והברייתא חולקת על המשנה שאפילו יאוש עם שינוי רשות אינו קונה. ומבארת הגמרא הטעם משום שיאוש בלבד אינו קונה ולכן אף שהיה אחר כך שינוי רשות מכל מקום באיסורא אתא לידיה דהיינו שבשעה שקיבל מהמוכס עדיין לא קנאו ונמצא שאז הוא כגוזלו מבעליו, וכדינא דרב חסדא בתחילת הפרק בבא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ופירש רש"י שם משום שנעשה כאילו גוזלו מבעליו בשעת האכילה. ובדומה לזה כתב בתוס' רי"ד. יתר הראשונים סוברים שהברייתא אינה חולקת על המשנה. ב. דעת הר"י בתוס' שם שהמשנה מדברת באופן שהבעלים התייאשו כשהיה עוד ביד המוכס, ולאחר מכן היה שינוי רשות ביד זה שקיבל מן המוכס, ולכן קנאו ביאוש ושינוי רשות. אבל הברייתא מדברת כשהבעלים לא התייאשו רק לאחר שנתנו המוכס לאיש הזה, ושינוי רשות ואחר כך יאוש אינו קונה. וכך הוא ביאור הגמרא "קסבר יאוש כדי לא קנה" ואף שיש כאן גם שינוי רשות. מכל מקום כיון ד"מעיקרא באיסורא אתא לידיה" שהשינוי רשות היה קודם היאוש לכן הוא אינו מועיל. ג. בעל המאור מפרש שהברייתא באה להוסיף על המשנה שאם החמור שנתנו לו המוכסין שוה יותר מהחמור שלקחו ממנו אינו קונה את המותר וצריך להחזירו לבעלים הראשונים. שמדובר שהמוכסין נתנו לו בטעות חמור אחר והתכוונו להחזיר לו את שלו. ולכן לא הוי שינוי רשות גמור ולא קנה את המותר. והקשה הרשב"א: ממה נפשך אם שינוי רשות כזה אינו קונה למה לא יתחייב להחזיר גם מה שכנגד חמורו, ואם הוא קונה למה יצטרך להחזיר המותר? וביאר שבעל החמור בעצמו אינו מתכוין לזכות בכל החמור אלא בשווי חמורו. ונמצא שכנגד המותר לא היה שינוי רשות אלא יאוש בלבד שאינו קונה. ד. דעת הראב"ד שהברייתא באה להוסיף על המשנה שאמנם הוא שלו כל עוד הבעלים אינם משלמים לו עבור החמור שקיבל מהמוכסין, ומשום שקנאו ביאוש ושונוי רשות. אך אם ירצו הבעלים לשלם לו, חייב להחזיר להם את החמור. וכן הדין בכל גזילה וגניבה הנמכרת שהקונה חייב להחזיר לבעלים אם הם מוכנים לשלם עבורה. והקשה הרשב"א שבכל הש"ס מוכח שיאוש ושינוי רשות קונה לגמרי את גוף הדבר ואין צריך להחזיר לבעלים אף אם ישלם עבורו. ה. השער המלך בהלכות גניבה [ה ג] מבאר על פי שיטת הרמב"ם שביאוש ושינוי רשות אף שקונה את גוף החפץ אך את הדמים הוא צריך לשלם לבעלים. והמשנה והברייתא אינם חולקים אלא המשנה מדברת לענין גוף החפץ והברייתא מדברת לענין הדמים. וכתב שמכאן מקור דברי הרמב"ם.
[75] כתב הרשב"א: לאו יאוש כדי ממש, אלא לומר שאף על פי שקודם שבא ליד המקבל מהמוכס היה רק יאוש בלבד, מכל מקום הוא קונה משום דהוי יאוש ביד המוכס ושינוי רשות בידו של זה. ואין צריך דוקא שינוי רשות של לוקח אלא אף שינוי רשות של נתינת המוכס מועילה.
[76] רש"י מביא גירסא אחרת "כיון דאמרי מי יימר" שבית דין של ישראל אומרים לנגזל מי אומר שאכן כדבריך, הבא עדים שגנבו ממך. מה שאין כן בגויים שדנים גם בלא עדים אלא באומדנא ובראיות רעועות.
[77] כתב החזון איש (בליקוטים (יט) לדף סו): נראה דרבנן ורבי שמעון לא פליגי באיזה מהן הוי יאוש יתירה (יותר אלים), דאם כן פליגי בסברות הפוכות. אלא ענינו דכל יאוש פתיכי (מעורב) בו מעט תקוה ובכל תקוה פתיכי בו יאוש, ומדת היאוש אינו נמדד במדה, ומסור הדבר לחכמים. ולרבנן אלימא להו יאוש בסיבת הגניבה שהוא מצד שאין לו מקום ידוע לתקותו. ולרבי שמעון אלימא ליה יאוש בסיבת הגזילה שהוא מצד רפיון כחו. וכל ענין היאוש, שלא החשיבה תורה בעלים על ממון אלא כששולט עליו, אבל כל שמרד החפץ על בעליו פקע קנינו. וכל שיש לו עדיין תקוה לשוב ולשלוט עליו, עדיין קנינו קיים.
[78] היינו עם שינוי השם כמבואר בגמרא לעיל (סו ב) דמעיקרא משכא (היה נקרא עור) והשתא אברזין (עתה נקרא שטיח). תוס' שם ד"ה אמר.
[79] ואין הלכה כרבה שאם כן לא מצינו יאוש בגזלן לרבנן. והרי רבי יוחנן אמר לעיל (סט א) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, משמע שאם נתייאשו הבעלים מועיל היאוש והגזלן יכול להקדיש. וכן מצינו לרב חסדא בתחילת הפרק שאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, משמע ששייך בגזלן יאוש. הרא"ש.
[80] כתב הרשב"א שהגמרא היתה יכולה להקשות שהרי ברישא של המשנה נאמר "מפני שהבעלים מתייאשין" דמשמע אפילו בסתמא הם מתייאשים. אלא משום שלא עולא בעצמו תירץ כן אלא הגמרא מתרצת לשיטתו, לכן לא דקדקה הגמרא כל כך. שהרי גם לעולא אפשר לתרץ כמו לרבה בלסטים מזויין ורבי שמעון היא. וכתב עוד שלכן לקמן בעמוד ב לא הביאה הגמרא כלל את האוקימתא הזאת רק את האוקימתא לדברי רבה, בגלל הקושיא דלעיל.
[81] למאן דאומר יאוש בלבד אינו קונה, צריך לומר שיש כאן יאוש ושינוי השם, דמעיקרא חולין והשתא הקדש. מעיקרא טבל והשתא תרומה. גמרא לעיל (סז א).
[82] ובכל זאת קוראת לו הברייתא גנב משום שהוא מתחבא בדרך כלל מאנשים ורק בשעה שהוא גוזל הוא עושה זאת בפרהסיא. וגזלן נקרא מי שאינו מסתתר כלל מאנשים. תוס' ד"ה תא שמע.
סימן מ"ו
סוגיא דנטלו ליסטים כסותו. וחילוקא דבין ליסטים ישראל לליסטים אינו ישראל. לגבי מתיאש בסתמא. ויבאר דיש שני דיני יאוש. יש יאוש שמתיאש בודאי. ויש יאוש, שאין מחזיק לודאי שיוחזר ויתבאר דין אבודה ממנו. ומכל אדם, ודין יאוש בקרקע ובעדים:
דף קיד ע"א מתני' נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין ממנה המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, פירש"י הרי אלו שלו דמסתמא נתיאשו הבעלים מיד כו' אם נתיאשו הבעלים דשמעיני' דמייאש דאמר וי לחסרון כיס אבל סתמא לא וקשה ליסטים דסיפא אליסטים דרישא ובגמ' פריך ומשני לה חדא בליסטים עכו"ם וחדא בליסטים ישראל דמיאש מסתמא, והנה הרמב"ם (בפ"ו מהלכות גזילה ואבידה) כתב וז"ל המציל מן הליסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים ואם ידע שלא נתיאשו חייב להחזיר אבל המציל מיד ליסטים עכו"ם או מוכס עכו"ם חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים ואם ידע בודאי שנתיאשו הרי אלו שלו. ומפני מה סתם ליסטים ישראל נתיאשו הבעלים וסתם ליסטים עכו"ם לא נתיאשו מפני שהבעלים יודעים שהעכו"ם מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת. והקשה עליו הלח"מ שהרי הוא עצמו כתב (בפ"ה מהלכות גזילה הלכה י') נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחרת נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתן שנתיאשו הבעלים ממנה כו' בד"א שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס עכו"ם וכו' הרי דס"ל להרמב"ם דבמוכס עכו"ם ג"כ סתמא מייאש, ומה שתירץ ע"ז הלח"מ ז"ל ויש לומר דמה שכתב כאן היינו דוקא לומר שבמוכס עכו"ם הוי מסתמא ליסטים דחזקה שכל ממונו הוי מן הגזל כמו שכתב אבל לא לענין דין האחר שנטלו מוכסין כסותו וכונת הלח"מ לתרץ דזה שאומר הרמב"ם נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת חזקתן שנתיאשו הבעלים ממנה מיירי במוכס ישראל אלא שהוא מוכס העומד מאליו וכיון דהוי ישראל חזקתן שנתיאשו הבעלים, לא אדע מאי קאמר דהרמב"ם לא קאמר בישראל שחזקתו שנתיאשו הבעלים דוקא בליסטין שהוא גנב אבל מוכס שהוא גזלן הא בגזלן כתב הרמב"ם בהדיא (בפכ"ד מהלכות כלים) שמסתמא לא נתיאשו הבעלים. וע"כ מיירי שם בישראל דהא קאמר שם דבגנב מסתמא נתיאשו הבעלים ואי אמרינן דמיירי שם בעכו"ם הלא קאמר הכא בליסטים דלא נתיאשו וע"כ דמיירי בישראל ואעפ"כ קאמר דבגזלן מסתמא לא נתיאשו הבעלים. ואיך קאמר כאן דבמוכס שהוא גזלן כדאמרינן בגמ' שם תנן נטלו מוכסין כו' מני אי רבנן קשיא גזלן הרי דמוכס גזלן הוא איך קאמר הרמב"ם דחזקתו שנתיאשו הבעלים:
ונראה לישב דברי הרמב"ם דהנה הרמב"ם (בפט"ז מהלכות גזילה ואבידה הלכה ז' ח') כתב וז"ל המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים הקדמונים הם וכו' והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו' ותהי' מציאה זו לבעל החצר מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם. ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה וכו' שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם וכו' קל וחומר למטמוני קדמונים שלא הי' שלו והוא אבוד ממנו ומכל אדם. לפיכך הוא של מוצאו. והנה דברי מרן אלו צריכין ביאור דהתינח אי הוה אמרינן דהטעם דבמציאה אבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם הוא גזיה"כ דבאם אבודה מכל אדם אז מותרת שפיר הוי ק"ו גם במטמוני קדמונים כיון שגם שם אינה מצוי' אצל כל אדם ובאינה מצוי' אצל כל אדם הרי גזיה"כ שתהא מותרת. אבל הרמב"ם בעצמו (בפי"ד ה"ד) כתב דטעמא דאבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם דמותרת הוא משום יאוש. שהרי זה לשון הרמב"ם שם וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים או נהר וכיוצא בהן או במקום שרובו עכו"ם הרי זה בחזקת שנתיאשו בעליו ממנו משעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אע"פ שלא שמעו שנתיאשו הבעלים ממנו. הרי דטעמא דמותרת משום יאוש ולדידי' ע"כ איצטריך הא דאשר תאבד ממנו ומצאתה לאשמעינן הא גופא דבאבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם הוי יאוש או לאשמעינן דמועיל יאוש כדאיתא בתוס' ב"מ (דף כ"ז) ד"ה והשמלה. א"כ מה ענין זה למטמון בגל ובכותל ישן הרי התם לא שייך יאוש כיון דלא ידע מתחלה מזה ואלו ידע היכן הוא המטמון לא הי' מתיאש. והא גופא דיהיב הרמב"ם טעמא דאבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם דמותר מטעם יאוש אינו מתישב שפיר כיון דמסיק הרמב"ם דאף שלא ידעו הבעלים ג"כ מותר ואי נימא דמטעם יאוש מותר הלא בשלא ידעו הבעלים הוי יאוש שלא מדעת:
והנה התוס' בחזקת הבתים (דף מ"ד) בד"ה דוקא מכר וכו' הקשו על הא דאמרינן שם דגבי קרקע אינו מועיל יאוש וז"ל וקשה לר"י דבירושלמי אמר דיאוש מועיל בקרקע דאע"פ שאינה נגזלת מ"מ מהני בה יאוש וגבי עבד משמע בהשולח (דף ל"ט) דמהני בי' יאוש אע"ג דאיתקש לקרקע כו'. ע"כ קושית התוס'. ונראה לי לתרץ דהנה אמרינן בב"מ (דף כ"ו ע"ב) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואע"ג דחזרה לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד. והקשו שם בתוס' ד"ה מתנה בעלמא וז"ל וא"ת והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפרק שילוח הקן (דף קמ"א) א"כ כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן. וי"ל דלא קאי אלא על הלאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש עכ"ל התוס'. אכן הרמב"ם כתב דאף דהדר בתר יאוש עובר בכל האיסורים ולדידי' יקשה קושית התוס' דהא קיים העשה בהשבתו וכתב ע"ז הרמב"ן בספר המלחמות וז"ל דהכי הוא סברה דהגאון ז"ל דגזילה לה ואבידה היא זו ואבידה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם. ואת"ל נקנית דמים מיהא משלם וזו כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ולא ע"מ להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא ע"מ לגוזל' קודם יאוש א"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינו נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלי' אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי הוא לבעלי' כמונחת בקרק' ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית ליה לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולם וזה הפירוש ברור ונכון עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים. דמה שכתב דמשו"ה קני ביאוש כיון שנטלה ע"מ לגוזלה לא נעשה שומר שכר של הבעלים והוי כמונחת בקרקע א"כ בגזילה אמאי מחויב להשיב ואינה קונה ביאוש כיון דגזלה הרי לא נעשה שומר שכר של הבעלים. ויקנה ביאוש. ע"כ כיון דגזלה מחויב להשיב מטעם והשיב את הגזילה א"כ ה"נ כיון דגזילה היא ג"כ. שהרי עובר בלא תגזול וא"כ מחויב להשיב מטעם והשיב את הגזילה ואיך יקנה ביאוש נהי דאילו לא היתה גזילה רק אבידה בלבד הי' מועיל יאוש משום דלא הוי שומר שכר של הבעלים אבל השתא שגם גזילה היא הא מטעם גזילה אינו יכול לקנות ביאוש. ואטו משום דאבידה היא ג"כ ויש עליו עוד חיובי השבת אבידה משום זה מגרע גרע דיקנה גם מטעם גזילה הלא במה שהיא אבידה לכאורה עוד ישנו עליו חיובים דאבידה ולא שיקל עליו דיקנה:
ונראה לי לפרש דברי הרמב"ן דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהלכות גזילה הלכה ג') איזהו גזל זה הלוקח ממון אדם בחזקה כגון שחטף מידו מטלטלין או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים וכו'. כעין שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי הרי דגזל לא נקרא אלא בנטל מיד הבעלים כעין שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי אלא דלאו דוקא מידו ממש אפילו כשהדבר עומד ברשות הרבים ג"כ מידו מקרי כיון שהדבר עומד ברשותו. וכדאמרינן בב"מ (דף נ"ו) אלא מעתה דכתיב ויקח את כל ארצו מידו ה"נ דכל ארעא בידו הוה נקיט ליה אלא מרשותו וכו'. נמצא דגוזל דבר מרשות הרבים כ"ז שאינו אבוד ועומד ברשותו מקרי מידו. אבל אבידה כיון דאבודה היא ואינה עומדת ברשותו ואם ירצה להקדיש לא יוכל משום דאינו ברשותו ומדוע יעבור על לא תגזול. וצ"ל משום דאמרינן בב"מ (דף ס"א) למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה כו' אלא לאו בגזל למה לי בכובש שכר שכיר הרי דלא תגזול קאי באם אינו ענין ללאו דלא תעשוק ומהו עושק כתב הרמב"ם דבהלואה ג"כ מקרי עושק דעושק מקרי דבר שהוא מחויב לשלם ואינו משלם. נמצא אף דעיקר לאו דלא תגזול נאמר בגוזל מיד היינו מרשות חבירו אבל האם אינו ענין דלא תגזול קאי על היכא דצריך לשלם ואינו משלם. א"כ שפיר ניחא הא דבאבידה עובר משום לא תגזול היינו כיון דאמרה רחמנא השב תשיב והוא אינו מחזיר הרי הוא עובר באם אינו ענין בלאו דלא תגזול. נמצא דניחא הא דקאמר הרמב"ן גזילה ואבידה היא זו היינו אע"פ שאמרינן דהלאו דלא תגזול קאי באם אינו ענין על היכא דמחויב לשלם ואינו משלם אבל והשיב את הגזילה הלא אינו באינו ענין. דהקרא דוהשיב את הגזילה קאי רק היכא דנטל את הגזילה מרשות הבעלים וא"כ היכא דנטל אבידה ע"מ לגוזלה שם לא שייך והשיב את הגזילה דזה רק אינו אלא כשנטל מרשות הבעלים. אבל גבי אבידה כיון דהוי אבוד לא הוי מרשות הבעלים ואינו שייך והשיב את הגזילה והלאו דלא תגזול הלא הנה הוא עובר גם כאן דהלאו דלא תגזול הלא קאי באם אינו ענין על היכא דמחויב לשלם ואינו משלם. וא"כ שפיר אמרינן דאם נטל האבידה ע"מ לגוזלה קונה אותה ביאוש דכיון דאבידה היא א"כ הטעם דלא קני בגזילה ביאוש משום והשיב את הגזילה הלא ליכא הכא. דכיון שלא נטלה מיד הבעלים אין עליו החיוב של והשיב את הגזילה וטעם דלא קני באבידה ביאוש היכא שהגביה לפני יאוש נמי ליכא כאן כיון דגזילה היא ולא נטלה ע"מ לשמור ולא נעשה שומר שכר של הבעלים משו"ה הוי כמונחת בקרקע וקנה אותה ביאוש ומיושבים דברי הרמב"ן:
ובזה שבארנו יתיישב קושית התוס' בכתובות (דף מ"ב) ד"ה ר"ש דהקשו שם איך אמרי רבנן בתבעו אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן ואח"כ הודה חייב ואפילו ר"ש לא פליג אלא משום דאין משלם קנס על פי עצמו תיפוק ליה דאפילו בעושק והלואה גופייהו דכתיב בקרא לא מחייב קרבן אלא כשיחד לו כלי להלואתו ולעושקו כדאיתא ב"מ (שם) וכאן בקנס מה יחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין. והנה הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא דלא מחייב קרבן שבועה אלא ביחד לו כלי להלואתו או לעושקו ואלו בב"מ (דף מ"ח) אמרינן אמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לריש לקיש קרא דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. תשומת יד אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלוואתו. עושק אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי לעשקו וכי אהדרי' קרא כתיב והי' כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו ואלו תשומת יד לא אהדרי' מ"ט משום דמיחסרא משיכה עכ"ל הגמרא. הרי דבקרבן שבועה בעינן דוקא דיחד לו כלי. לכן נראה לי דהרמב"ם ס"ל דזה אי אפשר להיות שלא יתחייב קרבן שבועה בשבועת ביטוי אלא דוקא ביחד כלי דאם כן איך משכחת שיתחייב קרבן שבועה בשבועת השומרין ממ"נ היכי מיירי אי לא יחד לו כלי להיזק הא אינו מחויב קרבן שבועה בלא יחד לו כלי. ואי ביחד לו כלי א"כ היאך אמרינן (ב"ק ס"ה) בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל. הא כפל ליתא אלא בשבועת הדיינים וכיון שכבר מסר להתובע כלי על היזק הפקדון א"כ טוען המפקיד טענת ודאי דלא נגנב ושבועת הדיינין הלא ליכא אלא היכא דטוען הבעה"ב טענת ספק ולא בטוען טענת ודאי כדאיתא בש"ך בכמה דוכתי וזה לא נוכל לומר לפענ"ד דמיירי דיחד לו כלי מעיקרא. עוד טרם שטען נגנבה יחד לו כלי שבאם יארע אונס יגבה מהכלי דלמ"ד דמשעת משיכה אינו מתחייב באונסין רק בשעת אונס יש חיוב א"כ הוי החיוב דבר שלא בא לעולם ואיך יועיל לזה יחוד הכלי (עי"ש בתוס' כתובות הנ"ל) ע"כ סבירא ליה להרמב"ם דהא דאמר רב חסדא דמיירי ביחד לו כלי לעושקו לא בא לאפוקי דאם לא יחד כלי אינו מחויב קרבן שבועה דודאי גם בתשומת יד דשם אינו מועיל יחוד כלי ג"כ מחויב שבועה אלא משום הכי אמר רב חסדא ביחד לו כלי משום דכתיב והשיב את העושק אשר עשק ולא שייך להשיב אלא בנוטל דבר מיד חבירו שמחויב להשיב לו אבל אם לא נטל דבר מיד חבירו כגון בשכירות דהתם לא שייך אלא לשון תשלומין ומה שייך שם להשיב הלא לא נטל ממנו כלום. אלא שמחויב לשלם תשלומין בשלמא בגזילה שייך לשון והשיב דהיינו את הגזילה שנטל ישיב וכן בפקדון שייך ג"כ לשון והשיב. את הפקדון שנטל אבל גבי שכירות לא שייך לשון זה שהרי לא נטל ממנו את העושק רק שיש עליו בכל עת הלאו דלא תעשוק וגרע עוד מנטל אבידה ע"מ לגוזלה דהתם נטל דבר של חבירו אלא שלא נטל מידו לא שייך והשיב. מכש"כ היכא דלא נטל כלום לא שייך השבה רק תשלומין משו"ה אמר רב חסדא דמיירי ביחד לו כלי לעושקו וא"כ נטל דבר של חבירו ושייך שפיר על זה והשיב דהוא קנה קנין משכון בהכלי ושייך שפיר והשיב שישיב לו הכלי:
ולפי"ז יהי' ניחא קושית התוס' בחזקת הבתים (מ"ד) שהבאנו לעיל שהקשו התוס' כיון דאין מועיל יאוש בקרקע איך מועיל יאוש בעבדים. דהנה אמרינן בגיטין (דף ל"ז ע"ב) ולרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני רבו שני ממאן קני משבאי שבאי גופי' במאי קני ליה. ולדברי התוס' דס"ל דבכל גזילה לא קנה הגזלן ביאוש אלא דהלוקח קנה. מאי פריך הכא הגמרא שבאי גופי' מי קני ליה מאי איכפת לן אם לא קנה בכל זאת יקנה רבו שני כבכל גזילה דהגזלן אינו קונה והלוקח ממנו קונה את הגזילה. וצריך לומר דהכא שאני שכיון שלא יקנה השבאי א"כ יזכה העבד בעצמו. וא"כ לא יוכל אח"כ הלוקח לקנות בו. ושפיר פריך הגמ' שבאי גופי' מי קני דע"כ צ"ל דקני אותו והוי כזה פירש למיתה וזה פירש לחיים שלא הי' שהות לעבד לקנות בעצמו ושפיר קאמר הגמ' דיש קנין להשבאי בעבד דעכו"ם קונה עכו"ם אלא שזה עוד יקשה לדברי התוס' איך יכול השבאי לקנותו ביאוש לחודי' נהי דרוצים התוס' להוכיח דקרקע יש לה דין מטלטלין ומהני בה יאוש אבל עכ"פ הלא לא עדיפא ממטלטלין וביאוש לחודי' הלא גם במטלטלין אין הגזלן קונה לדברי התוס' וא"כ עוד ישאר קושית הגמ' שבאי גופי' במאי קנה דאם לא יקנה השבאי הלא העבד הנה הוא זוכה בעצמו ולא יקנה אותו אח"כ הלוקח אותו מיד השבאי:
אולם לפי מה שבארנו לדברי הרמב"ן שכל היכא שלא נטל דבר מיד הגזלן אלא ממקום שהיתה אבודה ומכש"כ היכא שלא הי' כלל נטילה לא שייך והשיב את הגזילה והוי כמו שמונחת בקרקע וקונה אותה ביאוש א"כ מאי רצו התוס' לומר דכיון דקרקע אינה נגזלת משו"ה לא קני יאוש בקרקע אדרבה כיון דקרקע אינה נגזלת ולא הוי כלל נטילה ולא שייך והשיב אף שעבר על לא תגזול לסברת הרמב"ן היינו שיש עליו לאו דלא תגזול שלא ישתמש בקרקע אבל השבה לא שייך כאן. וא"כ כשנתיאשו הבעלים הרי יכול עתה לזכות בה. דאטו אם גזל דבר והחזירו ואח"כ אבד הבעה"ב את הדבר ומצאו הגזלן לא יקנה אם היתה אחר יאוש. בודאי זה אין סברא לומר שאם עבר פעם אחת על לא תגזול על הדבר לא יקנה עולמית. בודאי כיון דעתה אין עליו חיוב דוהשיב שפיר קונה אף שמתחילה גזלה כדמוכח מהרמב"ן דאף בשעה שהגביה את האבידה ע"מ לגוזלה עבר על לא תגזול. אבל כיון דעתה אין עליו דין וחיוב השבה קונה ביאוש א"כ אמאי לא יקנה בקרקע הגזולה אדרבה כיון דקרקע אינה נגזלת ואין עליו דין וחיוב השבה משום זה יקנה אותה לגמרי אף הגזלן בעצמו בלא שינוי רשות. וצ"ל דהטעם דרצו לומר התוס' דכיון דקרקע אינה נגזלת אין מועיל יאוש הוא משום דכיון דהוי הקרקע ברשות הבעלים א"כ הוי יאוש ברשות. ויאוש ברשות לא מהני. והנה הטעם דאין מועיל יאוש ברשות נראה לי וכן מצאתי בנתיבות משום דאינו מועיל יאוש אלא בדבר האבוד דלא מצינו יאוש בקרא אלא באבידה ודבר שברשותו לא הוי אבידה כיון שעומד ברשותו. לפי זה מיושב שפיר קושית התוס' אמאי מועיל יאוש בעבדים הא עבדים יש להם דין קרקע וקרקע אינה נגזלת וגם קושיתינו דאף אם נאמר דמהני יאוש בקרקע הא לא עדיף ממטלטלי דלא קני ביאוש לחודי'. אבל לפי הנ"ל ניחא נהי דעבדים מדין התורה יש להם דין קרקע אבל לגבי הא אם מקרי דבר האבוד או לא בודאי דלא שייך זה לומר דכמו דקרקע אינו מקרי דבר האבוד כמו כן יהי' הדין בעבדים. דקרקע שפיר אינו אבוד דכל היכא דאיתא ברשות בעלים קיימא אבל גבי עבד הלא אם נאבד ממנו הוי דבר האבוד ואם גזל אחד ממנו הוי דבר האבוד כיון שיכול להוליך אותו למקום אחר למכרו או להפסידו. וא"כ אדרבה כיון דעבדים אינם נגזלים שזהו דין התורה שעבדים כקרקע שאינה נגזלת וא"כ חיוב דוהשיב ליכא ודבר האבוד מקרי שפיר אף עבדים. משו"ה קונה ביאוש אף הגזלן בעצמו דשפיר מהני בהו יאוש כיון שהם דבר האבוד ולא הוי כקרקע דגבה הוי יאוש ברשות. וכמטלטלי לא הוי שכיון שאין נגזלין וליכא עליהם דין והשיב והוי כמונחים בקרקע שכתב הרמב"ן שקונה ביאוש וכן יתישבו דברי הירושלמי (פ"ו מכלאים) דהירושלמי קאמר התם דיש יאוש בקרקע דשם ג"כ קאי לענין הגזלן בעצמו א"כ יקשה איך מהני יאוש לחודי' בלא שינוי רשות. אבל לפי דברינו שאמרנו דהא דלא מהני יאוש בקרקע הוא משום דהוי יאוש ברשות. משום דלא הוי דבר האבוד. א"כ תלוי בזה אם הגזלן הוא אלם שלא יוכל לקחת ממנו את הקרקע אז הוי דבר האבוד ואז מועיל יאוש אף בגזלן בעצמו דכיון דקרקע אינה נגזלת וליכא דין והשיב. ויאוש הלא הועיל הכא דכיון שהי' דבר האבוד א"כ שפיר קנה ביאוש אף הגזלן בעצמו. אבל בב"ב דשם מיירי בגזלן ישראל שיוכל הבעה"ב להוציא מידו א"כ לא הוי דבר האבוד משו"ה אף שנתיאש אינו מועיל ולא קני ביאוש. ולפי הנ"ל נוכל לומר גם ביאור דברי הרמב"ם שפסק דשינוי רשות ואח"כ יאוש מהני, והקשו עליו הא באיסורא אתא לידי'. אבל לפי דברינו דהיכא דאינו נוטל מיד הבעלים היינו היכא דבשעה שגזלה לא היתה ברשותו כמו אבידה שנטלה ע"מ לגוזלה אין עליו החיוב של והשיב את הגזילה קני אותה ביאוש לחודי'. יתישב שפיר דברי הרמב"ם דכיון שנטלה מהגזלן א"כ בשעה שנטלה לא היתה ברשותו ולאו גזל מיד מקרי א"כ אין עליו החיוב דוהשיב את הגזילה רק הלאו דלא תגזול יש כאן ושפיר קונה אם הי' אח"כ יאוש:
והנה בחו"מ (סימן רס"א סעיף ד') כתב המחבר וז"ל המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו כו' השליך כיסו ברה"ר והלך לו ה"ז איבד ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו הג"ה וי"א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה. וכתב הש"ך להוכיח כדעת הטור דאבידה מדעת הוי הפקר מהא דאמרינן בש"ס ריש פרק אלו מציאות דקאמר ת"ש פירות מפוזרין הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל מיני' אמר מר עוקבא הכא במכנשתא דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא ולדעת הרמב"ם דס"ל דאבידה מדעת לא הוי הפקר צריך לומר דאבידה מדעת דהכא אין פירושו כמו אבידה מדעת בכל דוכתי והוא דוחק גדול אלה ת"ד הש"ך. אכן הקצות הוכיח דלאו בכל דוכתי הוי אבידה מדעת הפקר שהרי אמרינן בפרק הספינה (דף פ"ז) גבי השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר החנוני חייב ר"י פוטר שעל מנת כן שלחו. ואיתא בגמ' בשלמא באיסר ושמן פליגי דרבנן סברי לאודועי שדרי' ור"י סבר לשדורי ליה שדרי' אלא צלוחית אבידה מדעת היא ומסקינן שנטלו למוד בה לאחרים ושואל שלא מדעת גזלן הוא וקי"ל כרבנן דעל הפונדיון חייב ועל הצלוחית פטור דאבידה מדעת היא. ואי נימא דאבידה מדעת הוי הפקר א"כ למה יתחייב על האיסר כיון דהפונדיון גופא הוי הפקר וכל מה דיהיב בעד הפונדיון הוי מתנת חנם. וכן בצלוחית כשנטלה למוד בה הוה ליה גזלן ואמאי כיון דאבידה מדעת היא הרי הצלוחית לגמרי שלו וא"כ ע"כ צ"ל דהך אבידה מדעת דהתם אינו לשון הפקר. ומה שכתבו ראי' מריש פרק אלו מציאות הכא במכנשתא דבי דרי כו' נראה דהתם פריך לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואף על גב דמיאש לבסוף ומשום דאתא לידי' באיסורא. ת"ש פירות מפוזרין הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל ומשני במכנשתא דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא והיינו כיון דהשתא מיאש לבתר דידע אלא דלא ידע בשעה שנפל ובאיסורא אתא לידי' לזה קאמר דהיינו באבידה מדעת מיירי ובאבידה מדעת לא שייך באיסורא אתא לידי' דטעמא דהיכא דאתא לידי' באיסורא תו לא קני ביאוש משום דכבר נתחייב בהשבה ובאבידה מדעת שאינו מחויב בהשבה דכתיב אשר תאבד פרט למאבד מדעת. א"כ קני לה ביאוש אחר כן אע"ג דאתי לידי' קודם יאוש ויותר נכון לפי מה שכתב הרמב"ן בספר המלחמות בהא דאמר רבא סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדרי' בתר יאוש מתנה בעלמא יהיב ע"ש שכתב דאבידה שנטלה שלא ע"מ להשיבה הרי היא כמו שמונחת בקרקע ודוקא נטלה ע"מ להשיבה דהוי שומר אבידה ושומר שכר של הבעלים והוי ידו כיד הבעלים וא"כ באבידה מדעת שאינו שומר אבידה דאבידה מדעת אינו מחויב בהשבה הרי היא כמונח' בקרקע ונקנית ביאוש בתר דתיתי לידו משו"ה במכנשתא דבי דרי דאבידה מדעת קונה ביאוש אחר כן עכ"ל הקצות. ודבריו מאד תמוהים דנהי דאם יטול הפירות ממכנשתא דבי דרי ואח"כ יהי' יאוש לא יהא צריך להחזיר אבל לכתחלה איך מותר ליטול כיון שע"י נטילתו הנה הוא גורם שיתיאשו הבעלים והוי גוזל את הבעלים כיון דהרמב"ם ס"ל דאבידה מדעת לא הוי הפקר ואסור לו ליטול. דאם נימא דבאופן כזה שאחר כך יתיאש מותר ליטול לכתחילה א"כ איך קאמר הרמב"ם בהשליך כיסו מדעת אסור ליטול מדוע יהי' אסור יטלנה עכשיו ואח"כ כשהבעה"ב יתיאש יזכה בה. אלא ודאי כל זמן שלא נתיאש אסור לו ליטול לגרום להבעה"ב שיתיאש. ועוד נראה לי הכא כיון דהבעלים יודעים היכן מונח הדבר אם נימא דאבידה מדעת לא הוי הפקר הנוטל קודם יאוש הוי גזלן ממש ומחויב בהשבה שהרי בצלוחית אמרינן דגבי קטן מקרי אבידה מדעת ואעפי"כ אם נטלה בתורת שאלה למוד בה שלא מדעת הוי גזלן וחייב באונסין הרי אף דאין כאן מצות השבת אבידה משום דהוי אבידה מדעת מ"מ בנטלה שלא מדעת הוי גזלן וחייב באונסין. ואם נימא דאינו שומר אבידה ולא גזלן להתחייב בהשבה אמאי יהי' מחויב באונסין אלא ע"כ כיון דהבעלים יודעים היכן הדבר ויכולין גם להקדיש אם ירצו א"כ הנוטל מקרי גוזל מיד. ואם נימא גבי מכנשתא דבי דרי דהא דאמרינן אבידה מדעת היינו שאינו מחויב בהשבה אבל לא הוי הפקר וא"כ בשעה שנוטל ע"מ לזכות בה קודם יאוש הוי גזלן ומחויב בהשבה. נהי דלא הוי שומר אבידה אבל גזלן מיהא הוי דק"ו הוא מנטלה למוד בה שלא מדעת דהוי גזלן כדאמרינן בצלוחית אף דאבידה מדעת היא. מכש"כ היכא דנוטל ע"מ לזכות בה כולה דהוי גזלן ומחויב בהשבה ומשו"ה לא יקנה ביאוש ומדקאמרינן הכא במכנשתא דבי דרי הוי שלו. ע"כ דהאי אבידה מדעת הוי הפקר ולחלק בין אבידה מדעת דהכא ובין אבידה מדעת דעלמא כבר כתב הש"ך דדוחק גדול הוא, וא"כ לכאורה מוכח כדברי הש"ך דאבידה מדעת הוי הפקר שלא כדעת הרמב"ם דס"ל דלא הוי הפקר:
ונראה לי דבאמת הסברא פשוטה היא כדעת הרמב"ם דאם אחד הניח כיסו ברה"ר אף שאינה משתמרת אבל כיון שהוא רוצה שיונח במקום שהניח איך נימא דמותר האחר ליטול מה איכפת ליה אם הוא הניח במקום שאינו משתמר ואם הוא לא יחפוץ לשמור בשמירות וזהירות את כספו ומניח כיסו ברה"ר ובטוח הוא שלא יקח אחר בשביל זה יהי' מותר ליטול. והא דאמרינן אשר תאבד פרט למאבד מדעתו היינו שאין על זה מצות חיוב השבה דאין אנו יכולין לחייב את המוצא שהוא ישמור את הדבר יותר מהבעלים וכיון דהבעלים אינם רוצים לשמור יותר גם הוא אינו מחויב כמו דאמרינן גבי טעינה (ב"מ ל"ב) הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור הרי דאינו מחויב יותר מהבעלים כמו כן הכא אינו מחויב לשמור הדבר יותר מהבעלים בעצמם וכיון שהבעלים הניחו את הדבר ברה"ר מותר גם לו להניח את הדבר שם. וכן גבי צלוחית כיון שהבעלים נתנו את הצלוחית להקטן מותר גם הוא ליתן הצלוחית להקטן אבל ליטול הדבר בודאי אסור ואם נטל הוי גזלן והא דאמרינן גבי פירות מפוזרין דאבידה מדעת היא ומותר ליטול היינו דאמרינן (שם) קב בד' אמות לא טרח אינש ולא הדר אתי ושקיל להו אפקורי מפקיר להו וא"כ מותר ליטלן משום שהבעה"ב מפקירן. אלא משום הכי איצטריך לטעמא דאבידה מדעת היא דכיון דהפקרו הוא משום דלא טרח וא"כ אם הי' חיוב מדין השבת אבידה שיכנסם המוצא ממילא לא הי' מפקירם דכל המוצאם הלא יהי' חיוב עליו לכנסם ע"ז קאמר אבידה מדעת היא היינו שכיון שהוא מדעתו אינו הולך לכנסם ולא יחפוץ לטרוח וליהדר ולישקלם א"כ בודאי גם על המוצא אינו מוטל חיוב לקבצם עבור הבעה"ב שהרי הפיזור אבידה מדעת היא היינו שהמוצא אינו מחויב יותר מהבעלים וא"כ כיון שלא יקבצו את הפירות בעדו מפני שאבידה מדעת היא ממילא אפקורי מפקיר להפירות ומשו"ה פירות מפוזרין הרי אלו שלו:
נמצא לפי זה שיש ב' דינים במוצא דבר. א' יש דין שהוא מחויב להחזיר מטעם השבת אבידה דכתיב השב תשיבם ב' יש דין במוצא אבידה אף שאין דין השבה עליו אבל מ"מ אסור לו ליטול. ולפי זה יתיישב הא דכתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות גזילה ואבידה הלכה י') ז"ל המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלילותו של נהר שאינו פוסק אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוי' היא אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנו עכ"ל הרמב"ם. ולכאורה כיון דיש קרא דאבודה ממנו ומכל אדם מותר למה ליה להרמב"ם למימר טעמא דבודאי נתיאש ממנו אטו הרמב"ם יהיב טעמא לקרא. אכן לפי הנ"ל ניחא דמהקרא לא הוה ידעינן רק שאין עליו מצות השבה אבל ליטול הדבר גם כן אסור דהוי כמו אבידה מדעת דאף שאין חיוב השבה אבל ליטול אסור. דהקרא דאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם לא כתיב אלא שאין עליו מצות השבה היכא שאבודה מן הכל אבל לא הותר מדין גזל. לכן כתב הרמב"ם שזה ודאי שנתיאש הימנה משו"ה מותר אף מדין גזל. אלא דישאר עוד קושיתינו הראשונה דע"כ מיירי בשלא נתיאשו הבעלים שלא ידעו עדיין. דאם היו יודעים בודאי כבר נתיאשו ולא צריך קרא דלמה לי קרא הכא גבי אבידה שאבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם תיפוק ליה אפילו במצוי' אם כבר נתיאש מותר אלא ע"כ בשלא ידעו הבעלים וכן כתב הרמב"ם אע"פ שלא שמעו הבעלים. וא"כ תקשי הא הוי יאוש שלא מדעת וקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש:
והנה התוס' ב"מ (בדף כ"ז) כתבו דיאוש נפקא לן באבידה משמלה מה שמלה מיוחדת שיש לה בעלים ויש לה תובעים ואין הבעלים מתיאשים אף אם סימנין לאו דאורייתא דע"י שיש בה סימנין ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך אבל דברים שאין בהם סימן הוי שלו מפני שהבעלים מתיאשים. ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצתה זו שאינה מצוי' אצל כל אדם. ונראה לי דאצטריכא להני תרי קראי למילף יאוש מינייהו דבאמת יש תרי מיני יאוש יש יאוש כדאמרינן כללא דאבידתא כיון שאמר וי לחסרון כיס היינו שיחשוב שבודאי כבר הדבר אבד ממנו. ויש יאוש שאינו חושב שבודאי הדבר אבוד אלא שאינו חושב שבודאי תשוב לו ואינו מחזיק את הדבר לודאי שלו והנה בעת שצריך שיהי' הדבר הפקר שלא יהא על הדבר מצות השבת אבידה צריך אז שיחזיק את הדבר לאבוד ממש שיחשוב שכבר יש חסרון כיס אבל לגבי גזל שגזל מקרי רק הנוטל מיד הבעלים בחזקה ובאמת אפילו כשאינו נוטל מידו ממש אלא דכל היכא שהבעלים מחזיקים את הדבר לשלהם והוא נוטל מהם מקרי גזל מיד. אבל אם אינם מחזיקים לשלהם בודאי אז אינו מקרי שגוזל מידם בחזקה ולימוד זה ילפינן מאשר תאבד ממנו ומצאתה בירושלמי והוא שזה שאמרינן שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו שזה שהבעה"ב הוא מיאש והוא מחזיק את הדבר לאבוד בודאי עושה הדבר להפקר דאמרה התורה דבשעה שנתיאש באופן כזה נעשה הדבר הפקר. א"כ אימתי נעשה ההפקר בעת שהי' היאוש היינו שידע ונתיאש אבל כל זמן שלא הי' היאוש הזה לא היה עוד ההפקר ואף שבאם ידע נתיאש אבל עתה אין היאוש עדיין. אבל בגזל דאמרינן דזה שהוא מחזיק את הדבר לשלו אם אחר נוטל ממנו מקרי גזלן ומקרי דבר שהבעלים מרדפין אחריו אבל כיון שאם ידע לא הי' מחזיק את הדבר לשלו א"כ אינו מקרי הבעלים מרדפין אחריו ויליף זה שפיר מדאמרינן אשר תאבד ממנו ומצאתה פרט לאבודה ממנו ומכל אדם ואם נימא דמיירי דכבר נודע להבעלים א"כ בודאי נתיאשו ולא אצטריך לימוד לזה דזה ידעינן משמלה וע"כ מיירי דלא ידע א"כ תקשי נהי דמיעט קרא דליכא השבת אבידה אבל עכ"פ יהא אסור ליטול מטעם גזל וע"כ כיון דאם היו יודעים הבעלים היו מתיאשים אין כאן דין גזל הרי חזינן דיאוש כזה שאין הבעלים מרדפין מועיל שלא יקרא גזל אלא דאם לא הי' המיעוט דאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם א"כ הי' הדין אף באבודה ממנו ומכל אדם יש כאן מצות השבת אבידה לא הי' מועיל זה דאם הי' יודעים היו מתיאשים דהיכא דיש דין דהשבת אבידה הלא צריך יאוש בפועל שיעשה הדבר להפקר והלא עוד לא הי' היאוש כיון שלא ידע. אבל כיון דמצות השבת אבידה נתמעט מדין אבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם. א"כ אינו צריך אלא שלא יהי' עליו דין גזל היינו שלא יהיו הבעלים מרדפין אחריו וכיון שאם היו יודעים היו מתיאשים מקרי אין הבעלים מרדפים אחריו. דעל יאוש כזה מועיל גם יאוש שלא מדעת דהא דיאוש שלא מדעת אינו מועיל היינו רק היכא דצריך היאוש בפועל בכדי שיהי' הדבר הפקר אבל לא היכא שבעינן רק שלא יחזיק הדבר לשלו ודאי:
ובזה מיושב הא דאמרינן (ב"מ כ"ב) ת"ש דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם ואיסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בי' סימן בין דלית בי' סימן שרי אף איסורא בין דאית בי' סימן בין דלית בי' סימן אסורה תיובתא דרבא תיובתא ולכאורה קשה מאד מאי תיובתא היא מנין לנו דאיסורא דומיא דהיתרא דבשלמא אם הי' כתיב בקרא היתרא והקרא הי' בא למעט איסורא הוה אמרינן דממעט הכתוב איסורא דומיא דהיתרא. אבל עכשיו דכתיב בקרא איסורא ומיירי בדבר שיש בו סימן כדאמרינן מה שמלה מיוחדת בדבר שיש לה סימנין ובא הכתוב למעט דהיכא דאינה מצוי' אצל כל אדם אף שמלה מותרת אף שיש לה סימנין ובאין לה סימנין לא מיירי כלל קרא דבאין לה סימנין מותרת אף במצוי' אצל כל אדם כדרבא, אכן לפי דברינו מיושב דזה גופא מדייק דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דאי נימא שיאוש שלא מדעת הוה יאוש א"כ למאי אצטריך למעט אבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם דאי מיירי בשלא נתיאש אם כן נהי דאין על זה מצות השבת אבידה אבל מדין גזל אסור ליטול כיון שהבעלים מרדפין אחריו ואם נימא דכבר נתיאש בכה"ג אף במצוי' אצל כל אדם מותרת. ע"כ דמיירי דהבעלים עדיין לא ידעו וכיון דלא ידעו אמרינן בודאי כשיתודעו הבעלים יתיאשו כיון שאבודה היא ואינה מצוי' אצל כל אדם. ויותר סברא לומר בכאן בשאינו מצוי' אצל כל אדם דבודאי יתיאש אף בדבר שיש בו סימן כיון שאינה מצוי' אצל כל אדם ולא ימצאנה שום אדם. מבדבר שאין בו סימן ומצוי' אצל כל אדם ובשלמא אם נימא דבאיסורא כה"ג בדבר שעומד שכשיתודע יתיאש כל זמן שלא יתיאשו מחויב להחזיר דיאוש שלא מדעת היכא דמחויב להשיב מדין מצות השבת אבידה היינו במצוי' אצל כל אדם אינו מועיל דשם בעינן דוקא יאוש בפועל שיעשה את הדבר להפקר איצטריך קרא לאשמעינן היתרא דבאינה מצוי' אצל כל אדם בכהאי גווני בדבר שעומד להתיאש (דבאינה מצוי' אצל כל אדם אף בדבר שיש בו סימן עומד להתיאש) כיון דאין כאן מצות השבת אבידה ובעינן רק שלא יהי' על זה דין גזל דהיינו שלא יהיו הבעלים מרדפין אחריו משום הכי מועיל אפילו יאוש שלא מדעת. אבל אם נימא דגם באיסורא דהיינו במצוי' אצל כל אדם כה"ג בדבר שעומד להתיאש דהיינו בדבר שאין בו סימן יאוש שלא מדעת הוי יאוש א"כ למאי איצטריך קרא למעט אבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם מדין מצות השבת אבידה תיפוק ליה אף אם הי' כאן מצות השבת אבידה כיון שודאי עומד הדבר להתיאש אחרי שאבודה מכל אדם היא א"כ הי' מותר מדין יאוש שלא מדעת ע"כ דבאיסורא כגונא דהיתרא היינו בדבר שעומד להתיאש. יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (ואולי זהו כונת התוס' בד"ה איסורא דומיא דהיתרא אלא שיש שם טעות סופר ובמקום דאע"ג דלכי ידע לא מתיאש צריך לומר דלכי ידע מתיאש ודו"ק):
ובזה יש לבאר דברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות גזילה ואבידה הלכה ב') שכתב לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלילותו של נהר ומן העכו"ם ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר. והקשה הראב"ד אלו דברי תימא הם. וכונתו להקשות דהרי קיי"ל אבידה ששטפה נהר מותרת ונ"ל דהנה אמרינן בגמ' שם ת"ש שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתן לתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים הא סתמא לא הב"ע בשיכול להציל א"ה אימא סיפא אם הי' הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר אי ביכולין להציל מאי אריא מרדפין אף אם אינן מרדפין נמי. הב"ע ביכולין להציל ע"י הדחק מרדפין אינו מיאש לא מרדפין איאושי מיאש ועי"ש בתוס' ד"ה שטף שהקשו שם כמה קושיות על סוגית הגמרא. ונ"ל דכונת הגמרא הכי הוא דבתחלה סבר שטף נהר עציו ואבניו מיירי בזוטו של ים דשם אינה מצוי' אצל כל אדם ומפני שנתיאשו הבעלים הכונה מפני שעתה כבר נתיאשו הבעלים היינו כשנתודע להם ועציו ואבניו הוה דבר שאין בו סימן ואעפי"כ דוקא בשטף נהר דהוה זוטו של ים שם מותר אף שבשעה שנתן לתוך שדהו לא ידעו הבעלים. אבל סתמא במקום אחר שלא הי' זוטו של ים היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים אף דבר שאין בו סימן אסור וסיפא דקאמר דאם הי' הבעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר דהיתרא דזוטו של ים לא אתא למישרי אלא מדין מצות השבת אבידה אבל היכא דהבעלים מרדפין אחריהם אסור מטעם גזל ומשני הכא במאי עסקינן ביכול להציל פירוש לא תימא דמיירי כאן בזוטו של ים באופן שאין יכולין להציל דאז הוה אינה מצוי' אצל כל אדם אלא מיירי כאן בדבר שיכולין להציל וא"כ יש כאן מצות השבת אבידה אלא דקוריו עציו ואבניו הוה דבר שאין בו סימן ומשו"ה הרי אלו שלו דכבר נתיאשו הבעלים ופריך אי הכי אימא סיפא אם הי' הבעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר אם מיירי באופן שיכולין להציל דהוה מצוי' אצל כל אדם אם כן יש כאן מצות וחיוב השבת אבידה א"כ בכה"ג בעינן יאוש כזה שמחזיק הדבר לודאי אבוד. אבל כל זמן שאינו מחזיק הדבר לודאי אבוד אף שאין מרדף אחריו מחויב בהשבה א"כ פריך מאי ארי' מרדפין אפי' אין מרדפין רק שאין מחזיקין לודאי אבוד ג"כ מחויבין להחזיר ומשני ביכולין להציל ע"י הדחק דכיון דאין מרדפין אמרינן בודאי נתיאשו. נמצא לפי זה בשטפה נהר תלוי בזה אם יכולין להציל בעינן דוקא שידעו שנתיאשו הבעלים דביכולין להציל מקרי מצוי' אצל כל אדם ומחויב בהשבת אבידה. אבל באין יכולין להציל רק שמצא במקרה אחר כן מקרי אינו מצוי' אצל כל אדם משו"ה הרמב"ם שכתב (בפ"ו מהלכות גזילה ואבידה) המציל מן הנהר ומזוטו של ים כו' הרי מיירי במקום שיכול להציל שהרי הציל משו"ה כתב אם ידע בודאי שהבעלים נתיאשו הרי אלו שלו שכיון שיכול להציל הרי יש כאן מצות וחיוב השבת אבידה ובעינן דוקא יאוש בפועל. אבל בפי"א (מהלכות גזילה ואבידה) שכתב שם המוצא אבידה בזוטו של ים דמיירי באופן שאין יכולין להציל דכיון דמיירי באופן שאין יכולין להציל רק שמצא במקרה אחרי כן. וכן בפי"ד (מהלכות גזילה ואבידה הלכה ד') שכתב וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר ובכיוצא בהן או במקום שרובו עכו"ם הרי זה בחזקת שנתיאשו בעליו ממנו משעה שנפלה ולפיכך הרי הוא של מוצאו אף שלא שמעו הבעלים. התם הא מיירי באופן שאין יכולין להציל בכה"ג מועיל אף יאוש שלא מדעת שהרי מצות השבת אבידה אין כאן כיון שאינה מצוי' אצל כל אדם ורק מדין גזל יש כאן וכיון דמיקרי אין הבעלים מרדפין אחריהם דאף אם יתודעו הבעלים איאושי מיאש. משו"ה מועיל אף יאוש שלא מדעת:
ומיושב לפי זה מה שכתב הרמב"ם (בפט"ז מהלכות גזילה ואבידה) שהבאנו למעלה דמשו"ה המוצא מטמון בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו ולא אמרינן שבעל החצר יקנה המטמון שבכותל הישן הואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מפני שאינו ידוע לא לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוי' אצל כל אדם יצתה זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם. ק"ו למטמון קדמוני שלא הי' שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו והקשינו על דברי הרמב"ם אלו כיון דהרמב"ם כתב טעמא דהמוצא בזוטו של ים הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים א"כ מאי שייך זה גבי מטמון קדמוני הא התם לא נתיאשו הבעלים שהרי לא ידעו. ואם נימא דזה שלא ידע מקרי יאוש א"כ היאך קונה לו חצירו של אדם שלא מדעתו אכן לפי הנ"ל ניחא דהיכא דאינו אבוד ממנו ומכל אדם א"כ אז הרי בעינן יאוש כזה שיחזיק הדבר לודאי אבוד ויאוש כזה יעשה הפקר דמשו"ה יאוש שלא מדעת אינו מועיל משו"ה חצירו של אדם קונה שלא מדעתו שהרי אין כאן יאוש דאינו מחזיק את הדבר לאבוד שהרי לא ידע כלל מזה אבל היכא שאבוד ממנו ומכל אדם א"כ בכה"ג הרי מועיל יאוש שלא מדעת שהרי אז הא לא בעינן רק שלא יחזיק את הדבר לודאי שלו ובעינן רק שלא יהי' הבעלים מרדפין אחריו ואמרה התורה דבאופן כזה יוצא מרשות הבעלים ומותר לזכות בזה. מכל שכן היכא דלא זכו כלל הבעלים בדבר שהיא אבודה ממנו ומכל אדם בודאי לא יוכל לזכות בהם הבעלים דק"ו הוא. ומה דבר שהי' שלהם יוצא מרשותו באופן כזה שאינו מחזיק את הדבר לודאי שלו דבר שלא הי' ברשותו מכש"כ שלא יזכה:
ולפי"ז י"ל דהרמב"ם מבאר מתני' דאמרינן נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו ליסטין את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הליסטין אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וכתב רש"י דקשיא ליסטים דרישא אליסטים דסיפא דרישא אמרינן דבסתמא מתיאשין הבעלים ובסיפא אמרינן דוקא נתיאשו בודאי אבל בסתמא לא נתיאשו הבעלים וכתב רש"י ובגמרא פריך ומשני לה חדא בליסטין עכו"ם וחדא בליסטים ישראל דמיאש מסתמא. ובאמת בגמרא לא פריך כלל רישא אסיפא אלא דאמרינן שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן אמר רב אשי לא שנו אלא ליסטים עכו"ם אבל ליסטים ישראל לא וכו' אלא אי אתמר אסיפא איתמר המציל מן העכו"ם ומן הליסטים אם נתיאשו הבעלים אין סתמא לא לא שנו אלא עכו"ם משום דדייני בגיתא אבל ליסטים ישראל כיון דאמרי מימר איאושי מיאש הלא לא פריך הגמ' כלל רישא לסיפא ולא מייתי כלל החילוק בין ליסטים ישראל לליסטים עכו"ם לתרץ רישא לסיפא. והנה שם בגמרא אמרינן תנן התם עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן של גזלן אין מחשבה מטמאתן ושל גנב מחשבה מטמאתן ר"ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתיאשו הבעלים אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני רבה אמר בידוע נמי מחלוקת וכו' תנן נטלו מוכסין חמורו כו' מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב בשלמא לעולא דאמר בידוע קני ה"נ בידוע ודברי הכל אלא לרבה דאמר בידוע נמי מחלוקת הא מני לא רבנן ולא ר"ש כו'. והנה רש"י פירש מוכס גזלן ליסטים גנב הרי דמפרש רש"י דקושית הגמ' על רבה הוא מרישא דקתני מפני שהבעלים מתיאשים מהם וא"כ היאך קאמר בשלמא לעולא דאמר בידוע ודברי הכל ה"נ בידוע ודברי הכל הא קתני מפני שהבעלים מתיאשים מהם. הרי דבסתמא ג"כ אמרינן דנתיאשו. לכן נראה לי שהרמב"ם מפרש לפי שבארנו למעלה שכל היכא שיכול להציל הדבר שם בעינן יאוש בפועל שיחזיק את הדבר לודאי אבוד. אבל היכא שאינו יכול להציל הדבר ששם לא בעינן אלא רק שלא יחזיק הדבר ודאי שלו א"כ בפשיטות יש ליישב הקושיא מרישא לסיפא דאימתי אמרינן בליסטים עכו"ם דבסתמא לא נתיאשו היינו שאינו מחזיק לודאי אבוד דכיון דעכו"ם דייני בגיתא א"כ יכול להיות שיחייבו את הליסטים ויכול להיות שלא יחייבו את הליסטים. משו"ה בליסטים עכו"ם הוי יאוש כזה שאינו מחזיק הדבר לודאי שלו ובעכו"ם היכא דאין יכולין להציל הדבר ממנו הוה כאבוד ממנו ומכל אדם משו"ה ברישא בשנטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר נטלו ליסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת דמיירי באינן יכולין להציל דאז בעינן רק שלא יחזיק הדבר לודאי שלו. בכה"ג הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן פירוש שאין מחזיקין הבעלים את הדבר לודאי שלהן ואין הבעלים מרדפין אחריו מקרי והנוטל מן הליסטין אינו מקרי נוטל מיד הבעלים בחזקה משו"ה הרי אלו שלו. אבל המציל מן הנהר ומן הגייס ומן הליסטים כיון דיכול להציל לא הוי אבוד ממנו ומכל אדם א"כ יש כאן חיוב מצות השבת אבידה ואינו מועיל מה שאין הבעלים מחזיקין לודאי שלו ובעינן דוקא יאוש כזה שיאמר וי לחסרון כיס שיחזיק הדבר לודאי אבוד משו"ה בליסטים עכו"ם כיון דדייני בגיתא א"כ יכול להיות שיחייבו את הליסטים משו"ה דוקא אם נתיאשו הבעלים היינו שאמרו וי לחסרון כיס אז הוי שלו אבל בסתמא לא הוי שלו כיון שאין מחזיקים את הדבר לודאי אבוד. והיכא שיכולין להציל שיש מצות וחיוב השבת אבידה בעינן יאוש כזה שהבעלים מחזיקים לודאי אבוד:
ולפ"ז יתיישב ג"כ הא דאמרינן שם תנן נטלו מוכסין חמורו כו' מני אי רבנן קשיא גזלן אי ר"ש קשיא גנב בשלמא לעולא דאמר בידוע קני ה"נ בידוע ודברי הכל והקשינו לעיל איך קאמר לעולא בידוע הא קתני מפני שהבעלים מתיאשים הרי דבסתמא ג"כ אמרינן דנתיאשו. אכן לפי דברינו באמת לא הקשה כלל מרישא דמחלוקת ר"ש ורבנן אי בסתמא הוי יאוש גבי גנב או גבי גזלן היינו גבי שינוי השם דהתם בעינן יאוש כזה שיעשה הפקר שהגנב או הגזלן אף שהוא ישראל יקנה הדבר ביאוש א"כ בעינן דוקא יאוש כזה שהבעלים מחזיקין לודאי אבוד ויאוש כזה אמרי רבנן דסתם גזילה אינו מחזיקין הבעלים לודאי אבוד ור"ש ס"ל דסתם גניבה אין מחזיקין הבעלים לודאי אבוד. אבל יאוש כזה שאין מחזיקין הבעלים לודאי שלהם דהיינו שאין מחזיקין לודאי שיוחזר הדבר להם ביאוש כזה יוכל להיות בין ר"ש בין רבנן בין בסתם גזילה בין בסתם גניבה ס"ל דאמרינן דודאי נתיאשו ביאוש כזה וכבר אין מחזיקין הבעלים לודאי שלהם וסברי שיוכל להיות שלא ישוב הדבר לידם וא"כ רישא דמתניתין דקתני נטלו מוכסין כו' נטלו ליסטין כו' דמיירי באין יכול להציל מהליסטים ומוכס העכו"ם א"כ הוי אבוד ממנו ומכל אדם דשם מועיל יאוש כזה דילפינן מאשר תאבד ממנו ומצאתה שפיר קאמר דבסתמא נמי אמרינן דנתיאשו הבעלים יאוש כזה ועיקר פריך מסיפא דקתני המציל מן הגייס או מן הליסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו והנה זה לא פריך מאי דקתני אם נתיאשו הבעלים דמשמע דבסתמא לא נתיאשו הבעלים יאוש כזה שיחזיקו הדבר לודאי אבוד ויקשה לר"ש מגזלן ולרבנן מגנב דזה לא קשה דאימתי קאמר ר"ש דסתם גזילה הוי יאוש ביאוש כזה שיחזיק הדבר לודאי אבוד ורבנן ס"ל דסתם גניבה דוקא בישראל דאמרי מימר. אבל מתניתין דמיירי בעכו"ם כדמפרש רב אשי שם בין ר"ש בין רבנן מודי דבסתמא לא אמרינן שנתיאשו והחזיקו הדבר לודאי אבוד ודוקא אם נתיאשו בודאי הרי אלו שלו משו"ה קאמר בשלמא לעולא בידוע ודברי הכל היינו היכא דשמעינן דנתיאשו בין ר"ש בין רבנן מודי. אבל לרבה דאמר בידוע נמי מחלוקת א"כ פריך שפיר איך קתני אם נתיאשו הרי אלו שלו כיון דמיירי ביכולין להציל א"כ בעינן יאוש כזה שיחזיק הדבר לודאי אבוד א"כ קשיא ומה בישראל דהיכא דבסתמא לא נתיאשו הבעלים אז אף ששמענו ממנו שנתיאשו אמרינן שבלבו לא נתיאש מכש"כ בעכו"ם דדייני בגיתא אף ששמענו שנתיאשו לרבנן בגזלן לא יועיל היאוש ולר"ש בגנב והיאך קתני אם נתיאשו הרי אלו שלו. ולפי"ז בפשיטות מיושבים דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו (מהלכות גזילה ואבידה) דהמציל מיד מוכס עכו"ם חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים ואלו בפ"ה (מהלכות גזילה ואבידה הלכה י') כתב נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו אחרת כו' הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתן שנתיאשו הבעלים הימנו כו' בד"א שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס עכו"ם דבמוכס עכו"ם אמרינן שסתמא נתייאש. אכן לפי הנ"ל ניחא ומיושב בפשיטות שהרמב"ם נקט המשנה כצורתה דבפ"ו מהלכות גזילה דכתב המציל הרי דמיירי ביכול להציל וא"כ לא הוי אבוד מכל אדם א"כ הרי יש כאן חיוב ומצות השבת אבידה א"כ בעינן יאוש כזה שיחזיק הדבר לודאי אבוד. יאוש כזה אמרינן דבסתם עכו"ם ומוכס לא נתיאש כיון דדייני בגיתא הרי יוכל להיות שיחייבו את המוכס אבל בפ"ה מהלכות גזילה שכתב נטל מוכס שאז אינו יכול להציל וא"כ אין כאן חיוב ומצות השבת אבידה ובעינן רק שלא יהא הבעלים מרדפין אחר הדבר היינו שלא יחזיקו לודאי שלהם משו"ה אמרינן במוכס עכו"ם ג"כ חזקתו שנתיאשו הבעלים ואין מחזיקין לודאי שיוחזר הדבר להם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0