דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

פרק ראשון - שנים אוחזין

הקדמה לסוגיית "שניים אוחזין"

מצינו כמה וכמה הלכות חלוקות, כיצד יש לנהוג או להכריע, כאשר יש ספק על חפץ, או על נכס, מי הוא בעליו.

יש ספיקות שנפסק בהם דין 'יחלוקו' [כמו במשנתנו], ויש שנפסקית בהם ההלכה ש'המוציא מחבירו, עליו הראיה'.

כמו כן, יש ספיקות שפוסקים בהם 'כל דאלים גבר', ויש שנפסק בהם 'יהא מונח עד שיבא אליהו'.

להלן יתבאר החילוק בין סוגי הספיקות לפי שיטות הראשונים, ומתוך כך יתבאר גם דין המשנה.

כאמור, משנתנו עוסקת ב"ספק ממון", שנפסק בו דין חלוקה.

א

"המוציא מחבירו עליו הראיה"

טעם הדין, וגדרו הוצאה מ"תפוס", בדבר שהוא ספק הוצאה בגזל דעת סומכוס טעמו של סומכוס

כל חפץ הנמצא ביד אדם, הרי זה בחזקת שהוא שלו בודאי. ומשום כך, כאשר בא אדם אחר ותובע ממנו את החפץ בטענה שהוא שלו, הרי כל זמן שלא יוכיח התובע בראיות ברורות לבית דין שהחפץ שלו - אין הוא יכול להוציא את החפץ מיד ה'מוחזק' בו, כיון שחזקה בידינו שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו, ולכן ודאי שהחפץ שייך למחזיק!

ואפילו אם מביא התובע עדים שהחפץ היה שלו בעבר, יכול המוחזק לומר, אכן החפץ היה שלך בעבר, אלא שמכרתו לי, או שנתתו לי במתנה [1]!

בגדר חזקה זו - יש הסוברים [2] שהיא "חזקה המבררת", שהחזקתו בחפץ מהווה ראייה ודאית שהחפץ שלו הוא. וכן מוכיח לשון הגמרא לקמן [ג א] 'אנן סהדי' [אנו עדים] שמה שתפוס בו שלו הוא - ומשמע שבירור זה הוא בדרגת עדות, וזהו בירור ודאי [3].

אך יש הסוברים שאין חזקה זו מהווה הכרעה ודאית שהחפץ הוא של המוחזק בו, אלא הוא ספק, ומכל מקום, דין הוא שאין מוציאין מיד מי שמחזיק בחפץ. והרי זה ככל חזקת ממון רגילה, שאין מוציאים מיד התפוס, כמו שנבאר לקמן.

מצינו מקום נוסף שבו נאמר דין "המוציא מחבירו עליו הראיה" אף במקום שאינו תפוס בחפץ. והוא במקום שברור לנו שלפני לידת הספק היה החפץ שייך לאחד מהם, דהדין הוא שאין מוציאין מידו כיון שהוא בחזקת "מרא קמא" ועל חבירו עליו הראיה [4].

'תפוס' [בספק]

יש מקום נוסף שבו נפסק 'המוציא מחבירו עליו הראיה', וזאת, אף על פי שודאי לנו שאין תפיסת המחזיק בחפץ מורה על בעלותו.

[דוגמא לכך - כאשר נולד לישראל ולד בהמה בכור, הרי הוא ניתן לכהן. ואם הולד הוא ספק בכור, אינו צריך ליתנו לכהן, שכן הישראל, שהולד נולד ברשותו, הוא תפוס בולד, ו'המוציא מחבירו עליו הראיה'.

במקרה זה, ברור שאין תפיסת הישראל מורה על בעלותו, שהרי הספק הוא אם הוא בכור, ובכל זאת גם במקרה זה הכהן נחשב 'מוציא מחבירו', כיון שבפועל הישראל תפוס בחפץ, ולכן, על הכהן להביא ראיה].

ונחלקו בגמרא [5] מהו מקור הדין הזה - רבי שמואל בר נחמני לומד זאת מפסוק.

ורב אשי סובר שהוא נלמד מן הסברא 'מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא', כמו שסברא פשוטה היא שהכואב לו כאב הולך לרופא, כך סברא פשוטה היא שאין התובע יכול להוציא את החפץ או הממון מן התפוס בו מספק! וחזקה זו [בין אם נלמדת מן הפסוק ובין אם נלמדת מסברא] אינה חזקה המבררת את הספק, אלא ענינה שבמצב של ספק אי אפשר להוציא את הממון מידי המוחזק. [6]

מדוע אין חשש גזל בתפוס

בעיקר הדין שביארנו שגם במקום שאין חזקה ודאית בכל זאת נאמר הדין ש'המוציא מחבירו עליו הראיה'. יש להקשות, כיון שאין החפץ שלו בודאות אם כן הרי יש כאן ספק גזל, וספיקא דאורייתא לחומרא, וכיצד יכול התפוס להשתמש בחפץ.

יש שביארו שכיון שנפסק שאין מוציאין מידו, אנו דנים בו לכל דיני התורה כאילו הוא שלו! ואף על פי שאין זה בודאות שלו, מכל מקום לא אסרה תורה משום גזל אלא אם בדיני הממונות נפסק שאין החפץ שלו, אבל אם בדיני ממונות נפסק שהחפץ שלו [אף שהפסק היה מחמת ספק] אין כאן חשש גזל [7].

וה'נתיבות המשפט' [8] כתב טעם אחר - שאף על פי שספק הוא אם החפץ שלו, מכל מקום אין כאן איסור גזל, משום שלא אסרה תורה אלא גזל ודאי ולא גזל ספק! והוסיף שם ה"נתיבות המשפט" שבמקום שברור שהספק לא יתברר לעולם, זוכה התפוס בודאות בחפץ, שהרי גם אם החפץ שייך לתובע, כבר התייאש הוא ממנו.

דעת סומכוס

אף על פי שאמרנו שאם החפץ תפוס ביד אחד מהנידונים - על התובע להביא ראיה. זהו דוקא בספק שנולד רק מחמת טענותיהם [9], והיינו במקום שבלי טענות הבעלי דינים אין כאן ספק לפנינו. אבל במקום שיש דררא דממונא, והיינו שגם אם הבעלי דינים לא יטענו כלום יהיה ספק לפנינו, [דוגמא לכך - המחליף פרה בחמור וילדה הפרה, ולא ידוע אם הפרה ילדה קודם ההחלפה או אחר ההחלפה, שהרי אם ילדה לאחר ההחלפה הוולד שייך לבעל החמור - במקרה זה אין צורך בטענותיהם ליצור את הספק, שהרי גם בלא טענותיהם יש ספק ברור לפנינו] - במקרה זה נחלקו סומכוס וחכמים דעת חכמים שגם במקרה זה 'המוציא מחבירו עליו הראיה', וסומכוס סובר [10] שבמקרה זה יחלוקו! ונחלקו ראשונים בדעת סומכוס, ר"י סובר [הובא בתוס' לקמן ק א ד"ה הא מני וכן הוא בעוד ראשונים], שגם במקום שהנתבע מוחזק בפועל מוציאים מידו ויחלוקו. אבל רשב"ם [שם, וכן סוברים עוד הרבה ראשונים] סובר, שכל דברי סומכוס נאמרו רק במקום שהחפץ הנדון עומד באגם ואין הנתבע מוחזק בו אלא שיש לו עליו 'חזקת מרא קמא' ובמקרה זה יחלוקו. אבל אם הנתבע מוחזק בו מודה סומכוס שאומרים בזה 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ומוסיפים התוס' שלדעת רשב"ם הסובר שמודה סומכוס במוחזק דהמוציא מחבירו עליו הראיה - זהו דוקא אם הנתבע טוען ברי, אבל אם טוען הנתבע שמא אף אם הוא מוחזק מוציאין מידו ויחלוקו.

טעמו של סומכוס

בטעמו של סומכוס כתבו התוס' [ב"מ צז ב] שאין הוא חולק על המושג חזקה בממון, אלא שהוא סובר שממון המוטל בספק הרי זה כאילו שניהם מוחזקים בו, וכששניהם מוחזקים בו גם לחכמים חולקים [וכמשנתנו עי' לקמן].

ונחלקו בגמרא [11] בדעת סומכוס - יש הסוברים שלא אמר סומכוס את דבריו אלא כשהתובע טוען ברי לי שהחפץ שלי והנתבע טוען רק שמא, אבל כשגם הנתבע וגם התובע טוענים ברי, מודה הוא לחכמים שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ויש הסוברים שגם בברי וברי אמר סומכוס שיחלוקו.

ב

'כל דאלים גבר'

דין זה מצאנו בגמרא בבא בתרא [לד ב], גבי ספינה שעמדה בים, ובאו שנים וכל אחד מהם טען שהיא שלו, בטענה שירש אותה מאביו. ונפסק שם בגמרא 'כל דאלים גבר'

- ופירוש דין זה הוא שבית דין מסלקין את ידיהם מן הספינה וכל מי שאלים מחבירו בכח או בראיות [12] הוא הזוכה בספינה. - [ושם אי אפשר לפסוק 'המוציא מחבירו עליו הראיה', שהרי אף אחד מהם אינו תפוס בספינה, ואין כאן 'מוציא מחבירו' - אך במקום שאחד מהצדדים תפוס בחפץ שוב אין אומרים כל דאלים גבר אלא 'המוציא מחבירו עליו הראיה'].

וטעם דין זה של 'כל דאלים גבר' מבואר ברא"ש בסוגיין, שמי שהחפץ שלו הוא מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו.

דין זה של כל דאלים גבר נאמר רק במקום שאין "דררא דממונא", והיינו במקום שכל הספק נוצר רק מחמת טענותיהם, אבל אם יש ספק לבי"ד אף ללא טענותיהם אין אומרים "כל דאלים גבר". [13] וידוע לחקור [14], האם 'כל דאלים גבר' הוא פסק הלכה שמי שגובר על חבירו ותופס את החפץ, הרי החפץ שלו! ולפי צד זה לאחר שתפס אחד מהם את החפץ שוב אין חבירו יכול לחזור ולתפוס ממנו. שהרי ברגע שתפס הראשון את החפץ נפסק שהחפץ שלו, ושוב אי אפשר להוציא ממנו. [וכן כתב הרא"ש בבא בתרא פרק ג' סימן כ"ב, שאין השני יכול לחזור ולתפוס ממנו] -

אך אפשר לפרש דין זה באופן אחר - שאין כאן 'פסק' שמי שתופס את החפץ הרי זה שלו. אלא שבית דין מסלקין את ידיהם מדיון זה וממילא כל דאלים גבר. ולפי זה גם אם תפס האחד עדיין יכול חבירו לתפוס חזרה ממנו, משום שאין כאן 'פסק'

שהספינה שייכת לתופס. [וכן הוא שיטת תוס' לקמן דף ו א ד"ה והא הכא, שהשני יכול לחזור ולתפוס].

במקום ששני הצדדים תפוסים בחפץ המסופק - אין אומרים 'כל דאלים גבר'

כמו שיבואר לקמן אות ד'.

ג

'יהא מונח עד שיבא אליהו'

ישנם ספיקות שנפסק בהם שאף אחד מהנידונים אינו מקבל את החפץ או הממון, ויהיה מונח עד שיבא אליהו!

דוגמא לזה - שנים שהפקידו אצל אחד, זה הפקיד מנה [מאה זוז] וזה הפקיד מאתים, ולאחר זמן שבאו ליטול את הפקדון כל אחד מהם טען שהוא הפקיד את המאתים, והנפקד אינו זוכר מי הפקיד את המאה ומי הפקיד את המאתים - נחלקו תנאים [15]. דעת חכמים שכל אחד מהם מקבל מנה [כי סכום זה ודאי הופקד על ידי כל אחד מהם] והמנה השלישי שעליו יש ספק יהא מונח עד שיבא אליהו ויאמר של מי הוא [16]. ודעת רבי יוסי היא שכל הכסף יהיה מונח עד שיבא אליהו [17].

ומבואר בסוגיא לקמן [ג א] שלדעת חכמים דין זה הוא רק במקום ש'אין החלוקה יכולה להיות אמת' כגון במנה השלישי שהוא ודאי של אחד מהם ולא יתכן שהוא שייך לשניהם [18], אבל במקום שהחלוקה יכולה להיות אמת [דוגמא לזה שנים אוחזין בטלית, שיתכן ששניהם הגביהו יחד את הטלית, ובאמת הטלית שייכת לשניהם] - במקרה זה אין אומרים 'יהא מונח עד שיבא אליהו' אלא 'יחלוקו' - ולדעת רבי יוסי דין זה נאמר דוקא במקום שאחד מן הנידונים ודאי רמאי, כגון גבי שנים שהפקידו ששם אחד מהם ודאי רמאי שהרי רק אחד הפקיד מאתיים - במקרה זה אומרים 'יהא מונח עד שיבא אליהו', אבל במקום שאין ודאי רמאי [דוגמה לזה הוא שנים אוחזין בטלית, שאפשר ששניהם הגביהו יחד וכל אחד סבור שהוא הגביה ראשון ולכן טוען כולה שלי אך אינו מתכוון לרמות [19]] אז הדין הוא שיחלוקו! [20]

מדוע אין אומרים 'כל דאלים גבר'

בדין זה ש'יהא מונח עד שיבא אליהו', נתקשו הראשונים מדוע אין אומרים בזה 'כל דאלים גבר'.

וכתבו התוס' בבבא בתרא [לג ב ד"ה ההוא] שדין 'כל דאלים גבר' נאמר רק במקום שהחפץ עומד במקום הפקר ואינו נמצא תחת רשות אדם. אבל אם החפץ נמצא תחת רשות אדם שוב אין מוציאין את החפץ לומר בו 'כל דאלים גבר', ולכן במנה שלישי שהממון נמצא אצל השומר, שוב אין מוצאין את הממון מרשותו כדי לעשות כל דאלים גבר! [21] ד

'יחלוקו'

ביאור הדין - צורת התפיסה - טעם החלוקה - מדוע אין אומרים כל דאלים גבר - מדוע אין אומרים יהא מונח.

דין זה מבואר במשנתנו, שנים האוחזין בטלית וכל אחד טוען כולה שלי - יחלוקו בשבועה [22]. וביארו רש"י והתוס' שסיבת החלוקה היא משום ששניהם תפוסים בה וכוחם שווה בטלית - ומהותה של תפיסה זו וגדר החלוקה יבואר לקמן.

צורת התפיסה

מבואר בגמרא לקמן [ז א] שאם היה כל אחד מהם תפוס בחצי הטלית ממש, אין צריכים להשבע. שהרי גם אם לא ישבע אין חבירו יכול לתבוע ממנו את החצי שתפוס בו דהמוציא מחבירו עליו הראיה! - ומה שמבואר במשנתנו שעליהם להשבע זהו משום שאין כל אחד מהם תפוס בחצי הטלית ממש, אלא כל אחד תפוס בקצה הטלית, וכיון ששניהם תפוסים בקצה הטלית, יחלוקו בשבועה.

טעם החלוקה - וגדרה

האחרונים האריכו לחקור, מהו טעם החלוקה במשנתנו - האם מחמת תפיסה זו שתופסים בקצה הטלית, נחשב כל אחד מהם כתפוס בחצי טלית ולכן חולקים. - שהרי אם היה כל אחד מהם תפוס בפועל בחצי טלית, אז היינו תולים בודאות שכל אחד מהם בעלים על חצי, ד'חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו הוא' [וכמו שביארנו לעיל אות א'] - כך גם כששנים אוחזין בקצה הטלית, הרי זה כאילו כל אחד מהם תפוס ממש בחצי הטלית ואנו תולים בודאות שכל אחד מהם בעלים על חצי טלית. -

אך אפשר לומר שכל אחד מהם נחשב מחמת תפיסתו זו כאילו הוא תפוס בכל הטלית. וטעם החלוקה הוא, שכיון ששניהם תפוסים בכל הטלית, בתורת פשרה נפסק שיחלוקו. ולפי צד זה אין החלוקה במשנתנו חלוקת ודאי, אלא הוא חלוקה מספק.

ורבים מן האחרונים דייקו מדברי התוספות [ב א ד"ה ויחלוקו] שתפיסתם זו נחשבת כאילו כל אחד מהם תפוס ממש בחצי הטלית, וחלוקה זו אינה מחמת פשרה, אלא היא מעיקר הדין, דכיון שכל אחד תפוס בחצי הטלית - חזקה מה שתחת יד אדם שלו הוא [23]. וכמו שכתבו התוספות בלשונם 'דחשיב כאילו יש לו בה בודאי החצי, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא'. [24]

ובאמת שכן הוא משמעות הגמרא לקמן ג א שמבואר בגמרא שבמשנתנו אנן סהדי [אנו עדים] שלכל אחד יש חצי מהטלית, ומלשון זה משמע שישנה תפיסה גמורה לכל אחד בחצי טלית ולכן אנו עדים שכל אחד מהם בעלים על חצי טלית. [וכן כתב התשב"ץ ח"א סימן ע"ד בביאור דברי הגמרא].

אמנם בשיטה מקובצת [לקמן ו א] הביא שיש המבארים שמה שכתוב בגמרא אנן סהדי הוא לאו דוקא. וכן בש"ך סימן ע"ה מבואר שמה שכתוב בגמרא 'אנן סהדי' אין הפירוש שאנו עדים שכל אחד מהם תפוס בחצי הטלית אלא כוונת הגמרא שאחר שבית דין פסקו להם דין חלוקה, אז אנו עדים שכל אחד בעלים על חצי מהטלית מכח פסק בית הדין, אך קודם פסק הדין אין כאן מצב ברור לפנינו שלכל אחד יש חצי

- ולדבריו אין הוכחה מדברי הגמרא לשיטת התוספות.

ובחידושי הגאון רבי שמעון שקאפ סימן ד'

הקשה על דברי התוספות שאף שתפיסת שניהם בקצה הטלית מורה שלכל אחד יש בעלות בטלית, אך מהיכן אנו יודעים שלכל אחד מהם יש חצי, ואולי לאחד יש ג' רבעים ולשני רבע, שהרי גם במקרה זה אותו שיש לו רבע היה תופס בקצה הטלית להוכיח את בעלותו. וכן הקשה עוד קושיות [25] על שיטה זו, ועיין שם מה שביאר. -

ובעיקר חקירה זו אם בשנים האוחזין בטלית אם נחשב כל אחד כתפוס בכל הטלית או בחצי טלית - יעוין בקובץ שעורים ח"ב סימן ט' בארוכה. [ושם הוכיח שדעת התוספות היא שכל אחד תפוס בחצי, וכמו שביארנו].

מדוע בשנים אוחזין בטלית לא אומרים כל דאלים גבר

התוספות [ב א] ד"ה ויחלוקו, הקשו מדוע בשנים האוחזין בטלית וכל אחד טוען כולה שלי - נפסק ש'יחלוקו'. ואילו בבבא בתרא לגבי הספינה שכל אחד טען כולה שלי נפסק כל דאלים גבר. [וכמו שהבאנו לעיל אות ב'].

ותירצו התוספות, שאין דמיון בין המקרים. משום שספינה העומדת בים אין אף אחד מוחזק בה, ולכן נפסק 'כל דאלים גבר'. אך בשנים האוחזין בטלית הרי כל אחד מהם תפוס בחלק מהטלית, ובמקרה שיש 'תפוס' אין אומרים כל דאלים גבר, אלא כל אחד מהם מקבל מה שתפוס בו.

ולענין מדוע אין אומרים בשנים אוחזין בטלית יהא מונח, יעויין בזה בגמרא לקמן ג א, שני חילוקים בין מחלוקת רבי יוסי וחכמים במנה שלישי, ששם נפסק יהא מונח לשנים אוחזין בטלית. ויעויין שם היטב בהערה מספר 8 לענין 'זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה'.


הערות

[1] והיינו שמוחזק מועיל אף נגד 'חזקת מרא קמא', אך בכגון דא ישבע המחזיק שבועת היסת, כמבואר ברמב"ם פ"ח מטוען ונטען ה"א.

[2] עי' באבהא"ז פ"ג מגניבה ה"י, ובפ"ח מטוען ונטען ה"ז.

[3] אמנם בשיטה מקובצת לקמן דף ו' מבואר בשם הר"ן שלשון "אנן סהדי" לאו דוקא וכדלקמן.

[4] כמבואר לקמן ק - א דגם בעומדת באגם סוברים רבנן "המוציא מחבירו עליו הראיה" ועי' לקמן דיש דיעות בראשונים שלא נחלק סומכוס על רבנן אלא במקרה זה.

[5] בבא קמא מ"ו - ב.

[6] עי' נתיבות המשפט סי' ל"ד ס"ק ט"ו, ובפנ"י כתובות עו, ב ועוד הרבה אחרונים.

[7] קונטרס הספיקות כלל א' סימו ו' ועי' שערי יושר שער ה' פרק א' שהאריך בדבריו. ועי' שם מש"כ הגרשש"ק שכל זכותו אינה אלא לעצם ההשתמשות בממון, אבל לגבי דינים המסתעפים מן הקנין עדיין הדבר ספק.

[8] בתשובה שהובאה בשו"ת חמדת שלמה או"ח סימן ב'.

[9] לפי פירושם של התוס' בדררא דממונא עי' תוס' לקמן ב ב ד"ה היכא, ושיטת רש"י עיין לקמן דף ב ב בהערה מספר.

[10] ב"מ ק, א במשנה ועי"ש בגמרא הא מני סומכוס היא.

[11] לקמן ק א ובב"ק לה ב ועי' לקמן ב ב.

[12] כן כתב הרשב"ם בבא בתרא דף לד א וכן הוא ברא"ש בסוגיין.

[13] כמבואר בב"ב לה - ב וע"ש בתוס' ד"ה דררא.

[14] עי' קובץ שיעורים בבא בתרא אות קנ"ב ובאבן האזל פרק ט' מהל' טוען ונטען הל' ז' ד"ה ונראה.

[15] לקמן לז א.

[16] עפ"י רש"י שם עמוד ב' ד"ה פסידא.

[17] וביאור שיטת רבי יוסי, עיין לקמן בפירוש 'חברותא' לדף ג א. ומבואר בגמרא לקמן לז א שכל מחלוקת רבי יוסי וחכמים היא רק במקום שהפקידו שניהם את כספם בכריכה אחת, עי"ש.

[18] דאין דרך שיקנה האחד לחבירו את החצי [תוס' ב א ד"ה ויחלוקו].

[19] עפ"י פירוש התוס' ג א ד"ה התם.

[20] ושיטת רש"י, שאף לרבנן במקום שיש ודאי רמאי אין אומרים שיחלוקו. וביארנו כל זאת בארוכה בדף ג א הערה מספר 8.

[21] זהו הביאור הפשוט בדברי ריב"א שם. ויש שפירשו שאין כוונת ריב"א לומר שכל מקום שהחפץ נמצא תחת רשות אדם אין מוציאין אותו לומר 'כל דאלים גבר', ורק במנה שלישי אין אומרים כל דאלים גבר, משום שהחפץ נמצא ביד שומר, והשומר חייב בשמירת החפץ עבור המפקיד, ולכן אי אפשר להוציא את החפץ מרשותו לומר כל דאלים גבר, כיון שבזה פוגם בשמירתו. ובאמת שלשיטת התוס' בסוגיין [ב א] אין כלל קושיה מדוע במנה שלישי אין אומרים כל דאלים גבר, שהרי שיטת התוס' שהנפקד תופס עבור שניהם את הממון, ובמקום שיש תפוס אין אומרים כל דאלים גבר כמו שביארנו למעלה.

[22] ושבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו. כמבואר לקמן ג א.

[23] כך ביאר את דברי התוספות בקובץ שיעורים ח"ב סימן ט' - וכן משמע מלשון התוס' בבבא בתרא לד ב וזה לשונם: דכיון ששניהם מוחזקים, אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו, דחשיב כאילו אנו יודעים שיש לשניהם חלק בה, שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו וכו', עכ"ל ובאמת שהדברים צ"ע שאם הוא אנן סהדי גמור אם כן הרי זה ככל המוציא מחבירו עליו הראיה ואמאי בעינן שבועה, וצ"ע.

[24] וכן משמע מדברי רש"י לקמן [ג א ד"ה אנן סהדי], אך מאידך מדברי רש"י לקמן ב ב ד"ה בשבועה משמע שכל אחד מהם תפוס בהכל.

[25] דצ"ע ממה שהקשו התוס' לקמן שבזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, מדוע אין אומרים שאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכאורה אם אנו תולים בודאות שלכל אחד מהם יש חצי טלית, אין זה כלל ספק. וכן הקשה שלפי זה גם בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי עליהם לחלוק בשווה שהרי יש אנן סהדי - ובאמת מכח קושיה זו הוכיח בשיטה מקובצת בשם הרשב"ץ שכל אחד מוחזק בכולה.


דף ב - א

מתניתין:

שנים אנשים, שבאו לדין בפני בית דין, כאשר שניהם אוחזין [1] בטלית, וטוען כל אחד מהם לבעלותו עליה:

זה, האחד מהם, אומר: הטלית כולה שלי, כי אני מצאתיה, הגבהתיה, קודם שהגבהת אתה.

ואילו זה, השני, אומר: הטלית כולה שלי היא, משום שאני הוא זה שמצאתיה והגבהתיה תחילה, ואתה חטפת מידי לאחר שזכיתי בה. [2] וכמו כן, אם באו לפני בית דין שני אנשים כשהם אוחזין בטלית אחת - זה אומר כולה שלי, שאני קניתיה מידי המוכר, [3] וזה אומר כולה שלי, אני הוא זה שקניתיה, ואתה חטפת מידי לאחר שקניתי -

יחלקו את הטלית ביניהם, בשבועה. [4] ולכן -

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה. צריך הוא להישבע שיש לו חלק בטלית זו, [5] ושבעלותו זו היא, לכל הפחות, על חצי טלית [6], וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה - ויחלוקו! [7]

ואולם, אם זה אומר "כולה שלי", וזה אומר "חציה שלי" - הרי כיון שהדין ודברים ביניהם אינו אלא על חצי טלית, כי זה שאומר "חציה שלי" מודה שהחצי הנותר שייך להאומר "כולה שלי", נמצא שהדיון ביניהם הוא רק על חצי טלית, לכן עליהם לחלוק את אותו החצי שעליו הם דנים.

ומשום כך, האומר "כולה שלי", שהוא נוטל שלושת רבעי הטלית [החצי שאין עליו עוררים שייך לו בודאות, ועוד חצי מן החצי [רבע], שעליו הם חלוקים, הוא נוטל מדין "יחלוקו"], ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והיינו, שלכל הפחות שלשה רבעים מן הטלית הם שלו, והאומר "חציה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מרביע, שלכל הפחות רבע מן הטלית, הוא שלו.

ולאחר השבועה: זה האומר כולה שלי נוטל שלשה חלקים מהטלית [החצי שאין עליו עוררים, וכן הרבע שמקבל מדין יחלוקו שנפסק על [8] חציה השני של הטלית], וזה האומר חציה שלי נוטל רביע, שהוא חצי מחציה של הטלית שאותו תבע.

היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב על גבי הבהמה ואחד מנהיג את הבהמה ואינו רוכב על גביה, זה אומר הבהמה כולה שלי, וזה אומר הבהמה כולה שלי - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה - ויח לוקו!

[דין זה דומה לדין הראשון של המשנה, ובגמרא יתבאר מה חידשה לנו המשנה בדוגמא זו יותר מהרישא].

ומוסיפה המשנה דין נוסף:

בזמן שהם מודים שלכל אחד מהם יש לו חצי טלית, או שיש להן עדים [9] שלכל אחד מהם מגיע חצי טלית [10] - חולקין בלא שבועה.

ובגמרא יתבאר מה החידוש בזה, הרי פשיטא שאם אין ויכוח ביניהם או שיש עדים, שאין צורך בשבועה!

גמרא:

הגמרא דנה: למה לי למתנא, מדוע לו לתנא לכפול ולשנות במשנה, גם "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", וגם "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.

ליתני חדא, היה די לו לשנות רק דוגמא אחת מביניהם!?

ומתרצינן: חדא קתני! אין כאן שתי דוגמאות נפרדות, אלא הוא מקרה אחד שזה אומר אני מצאתיה ולכן כולה שלי, וזה אומר אני מצאתיה ולכן כולה שלי.

ומקשינן: אם אמנם יש כאן רק טענה אחת, מדוע כפלה המשנה בלשונה 'אני מצאתיה, וכולה שלי'?

וליתני "אני מצאתיה", היה לו לתנא לשנות את מה שטוען "אני מצאתיה בלבד", ואנא ידענא, וממילא היינו יודעים, דטוען כולה שלי. שהרי אם הוא מצא את הטלית, ודאי היא שלו.

ומתרצינן: אי תנא, אם היה התנא שונה "אני מצאתיה" בלבד [בלי 'כולה שלי'], הוה אמינא, הייתי אומר, "מאי" מצאתיה - שהטוען "אני מצאתיה, אין כוונתו לומר שמצא ועשה בה קנין, אלא כוונתו לומר - "ראיתיה", [11] בלבד, ולא עשה בה מעשה קנין. ואם היה נאמר במשנה כך, היינו למידים מזה, שאף על גב דלא אתאי לידיה, שלא הגיעה הטלית לידו ולא עשה בה קנין, בכל זאת, בראיה בעלמא קני.

לכן תנא "כולה שלי", שמלשון זה משמע שהוא טוען על הטלית שהיא שלו בחזקה גמורה, לפי שעשה בה קנין, ללמדינו - דבראיה, לא קני!

ומקשינן: ומי מצית אמרת, היאך יכול אתה לומר, שהיה מקום להעלות על הדעת לפרש את כוונת המשנה כך, ולומר, מאי "מצאתיה" - ראיתיה בלבד, בלא מעשה קנין!?

והא, הרי אמר רבנאי, במקום אחר, שמשמעות המילה "ומצאתה", דאתאי לידיה משמע, שהגיעה לידו ממש, והיינו, שעשה בה מעשה קנין, ולא שקנאה בראיה בעלמא.

דברי רבנאי נאמרו לגבי הכתוב בפרשת השבת אבידה [דברים כב, ג], "וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו, ומצאתה. לא תוכל להתעלם".

ובמסכת בבא קמא [קיג ב] דורשת הגמרא מפסוק זה שאין חיוב להשיב לגוי את אבידתו, שהרי נאמר "לכל אבידת אחיך", ללמדנו שרק לאחיך אתה מחזיר אבידתו, ואין אתה מחזיר לכנעני!

ומקשה שם הגמרא, מנין לנו שבא הכתוב למעט שאין להשיב לגוי את אבידתו, ואולי המיעוט של "אחיך" בא רק לומר שאין צורך לטרוח ולהרים את אבידת הגוי כדי להשיב לו, אבל אם באה כבר האבידה לידו של הישראל, יתכן והוא חייב להחזיר לו אותה!?

ומתרץ על כך רבנאי, שבהכרח הפסוק הזה שממעט גוי, מדבר על אבידה שכבר באה לידו. שהרי נאמר שם, "ומצאתה", ומשמעותה של מילה זו - דאתאי לידיה משמע, שכבר הגיעה האבידה לידו. וכיון שמפסוק זה נתמעט גוי, בהכרח שגם אם באה אבידת גוי לידו, אינו צריך להשיב לו.

נמצינו למדים מדברי רבנאי, שפירוש המילה "מציאה", הוא דבר שכבר בא לידו, ואם כן קשה, האיך יתכן היה לפרש בכוונת המשנה שאמרה "אני מצאתיה", שהכוונה ל"אני ראיתיה" אך לא באה לידי?

ומתרצינן: אין, אכן "ומצאתה" דקרא, שנאמר בפסוק - דאתא לידיה משמע! משמעותו היא, שכבר הגיעה המציאה לידו [וכמו שאמר רבנאי].

ומיהו, התנא במשנתנו, אם לא היה מוסיף ואומר "כולה שלי", היינו אומרים כי מה שאמר "אני מצאתיה", הכוונה ל"אני ראיתיה", ואף על פי שבלשון התורה "מציאה" משמעותה היא שכבר הגיע לידו, מכל מקום היינו אומרים שהתנא, לישנא דעלמא נקט [נקט כלשון העולם] ולא כלשון התורה, והרבה בני אדם שראו מציאה, הרי הם מכנים אותה מיד משעת הראיה בשם "מציאה".

ולכן, היינו מפרשים את המשנה כך: מדחזי ליה, אמר "אנא אשכחית", כיון שראה את המציאה, הוא טוען אני מצאתיה, ואף על גב דלא אתאי לידיה, שלא הגיעה לידו ולא עשה בה קנין, ובכל זאת, בראיה בעלמא, ללא מעשה קנין - קני!

משום כך תני הוסיף התנא ושנה בדבריו "כולה שלי", ללמדך דבראיה בעלמא לא קני לה!

ומקשינן: וליתני רק "כולה שלי", ולא בעי "אני מצאתיה"?

מדוע לא אמרה המשנה רק "כולה שלי", ושוב אין צורך לשנות גם "אני מצאתיה" [כי אם היה כתוב רק "כולה שלי", לא היינו טועים לומר שכוונתו לומר שקנה בראיה ללא קנין, משום שלשון "כולה שלי" משמעותו היא שהחפץ הה הוא שלי בחזקה גמורה, בקנין [12]].

ומתרצינן: אי תני "כולה שלי", ולא היה התנא שונה "אני מצאתיה", הוה אמינא, שבעלמא, בכל מקום דקתני "מצאתיה", היכן ששונה המשנה לשון "מציאה", אין הכוונה לקנין גמור, אלא בראיה בעלמא קני, ואין צורך לעשות במציאה קנין גמור -

משום כך תנא, שנה התנא במשנתנו "אני מצאתיה", והדר תנא, וחזר ושנה עוד "כולה שלי", שלשון זה מגלה שהכוונה ב"אני מצאתיה" הוא "קניתיה", ולא ראיתיה בלבד.

דממשנה יתירה אשמעינן, מכפילות הלשון במשנה, שלמדנו ממנו כי "מצאתיה" פירושו "קניתיה בקנין גמור", נלמד שבכל מקום שנאמר במשניות לשון "מציאה", אין הכוונה לראיה בלבד, אלא למעשה קנין. היות דראיה בלבד, לא קני, עדיין לא נקנית המציאה בכך.

הגמרא ביארה לעיל, כי מה ששנינו במשנה 'זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי' אין אלו שני מקרים, אלא הוא מקרה אחד שטוען אני מצאתיה וכולה שלי.

ומקשינן: ומי מצית אמרת, כיצד יתכן לומר, שחדא קתני ואין כאן שני מקרים נפרדים אלא הוא מקרה אחד שטוען אני מצאתיה וכולה שלי -

והא "זה וזה" קתני, והרי ברישא שנינו בלשון "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", וגם בכולה שלי שנינו בלשון "זה" אומר כולה שלי וכו', ומשמע שזהו חלק נוסף במשנה, כי אם הוא המשך לטענת "אני מצאתיה", לא היה לתנא להוסיף את המילה 'זה', אלא לכתוב 'זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי'. וכיון שכתוב 'זה' אומר כולה שלי, משמע שהוא מקרה נוסף, ולא המשך למקרה של זה אומר אני מצאתיה.

ומשום כך דוחה הגמרא שאין כאן מקרה אחד, אלא הם שני מקרים נפרדים [13]! - אמר רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה, ויש אומרים מימרא זו בשם כדי [שם חכם] [14] -

רישא, שנאמר בה "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", מדברת במציאה, שמתווכחים ביניהם מי מצא ראשון את המציאה - וסיפא, שנאמר בה "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" - מדברת במקח וממכר, שמתווכחים ביניהם מי קנה את החפץ.

וצריכא - וצריך היה התנא לשנות את דינו גם במציאה וגם במקח וממכר, ולא יכלנו ללמוד מקרה אחד מחבירו.


הערות

[1] אחיזה זו אינה אלא בקצה הטלית, ואינם אחוזים בחצי ממש, כמבואר בגמרא לקמן ז א - ועיין בהקדמה.

[2] וכתב הרא"ש, שמדובר כאן שמצאו את הטלית בעיר שרובה עכו"ם, שאם לא כן חייבים להכריז ולהשיב את האבידה לבעליה. ובשערי יושר שער ד' פרק ח' ובאמרי משה סימן ל"ז הוכיחו מדברי הרא"ש שאבידת עכו"ם הרי היא של המוצא אותה, ודלא כב"ח יו"ד סימן קמ"ו, הסובר שאבידת עכו"ם מותרת רק לענין זה שאינו חייב להשיבה, אך אין היא שייכת למוצא אותה. ומהרא"ש מוכח, שלא כדבריו. שהרי הוא מעמיד את משנתנו באבידת עכו"ם, ומשמע במשנה שהטלית שייכת למוצא אותה. וכן לקמן בגמרא מבואר שאם תקף אחד את חבירו והוציא מידו - מוציאין מידו ומחזירים לבעלים. ומוכח שהזוכה בטלית הוא בעלים גמורים.

[3] כמסקנת הגמרא, שהסיפא מדברת במקח וממכר. וטעם החלוקה וגדרה, עיין בהקדמה.

[4] וטעמה של שבועה זו יבואר לקמן בגמרא.

[5] כמבואר בגמרא לקמן ה ב שצריך לישבע שיש לו בה חלק. עי"ש.

[6] אך אינו נשבע בפירוש שחציה שלו, שהרי טוען שכולה שלו, ואם ישבע "חציה שלי" הרי לדבריו הוא נשבע לשקר. וכן אינו נשבע "כולה שלי", שהרי אין תועלת בשבועתו זו, כיון שגם אם ישבע, הוא לא יקבל את כל הטלית. ולכן תקנו נוסח זה של שבועה, ש'אין לו בה פחות מחציה', לפי שבנוסח זה אינו סותר דיבורו שאמר 'כולה שלי', ןמאידך, אינו נשבע על יותר מחצי הטלית!

[7] וכתבו התוס', הסיבה שחולקים, היא, משום שהיו שניהם תפוסים בה. אך אם לא היו תפוסים בה היה הדין 'כל דאלים גבר', ועיין בהקדמה באריכות.

[8] והקשו התוס', מדוע אין נאמן זה שטוען חציה שלי במיגו שהיה יכול לטעון כולה שלי, שהרי אם היה טוען כולה שלי היה מקבל חצי מן הטלית, ואם כן נאמין לו היום שטוען חציה שלי במיגו שיכל לטעון כולה שלי. ותירצו, שבחצי השני [שעליו דנים] שניהם מוחזקים בשווה, ואם נבא להאמין במיגו להאומר חציה שלי הרי עלינו להוציא מחבירו שגם הוא תפוס בטלית - ומגו להוציא לא אמרינן! - והנמוקי יוסף תירץ על קושית התוס' דכאן לא שייך לומר מיגו, משום שיסוד דין מיגו הוא שיכל לטעון טענה טובה יותר, ואילו כאן לא יכל לטעון כולה שלי משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ועיין בראשונים עוד תירוצים על קושיא זו.

[9] הגרעק"א תמה לפי השיטות הסוברים שעד המסייע לנתבע פוטר אותו משבועה, מדוע אמרה המשנה שיש להם "עדים", לשון רבים, והרי אף אם יש להם עד אחד, שוב אין הם נשבעין, שהרי 'עד המסייע, פוטר משבועה'. ותירץ, שאכן גם אם יש עד אחד הם אינם נשבעים, ומה שאמרה המשנה 'עדים', הכוונה היא שיש "עדות" המועילה לפוטרם משבועה. והרש"ש תירץ, דאף לשיטות שעד המסייע פוטר משבועה, מכל מקום, כאן, כיון שגם לבעל דין השני יש עד האומר כדבריו, [וכשיטת הרש"ש בביאור המשנה עיין בהערה הבאה], אם כן יש כאן שני עדים המכחישים זה את זה ועדותם בטילה, ושוב אין אחד מהם פוטר משבועה. עוד כתב הרש"ש לתרץ' שבאמת מועיל גם עד אחד, ומה שכתבה המשנה 'עדים' בלשון רבים, הוא משום שלכל אחד מהם יש עד, ובסך הכל הם שני עדים. ועיין בהערה הבאה מה שתירץ בזה הבית הלוי.

[10] בבית הלוי חלק ג' סימן ל"ה אות ב' נסתפק בכוונת המשנה, האם יש להם עדים שהגביהו יחד את הטלית, או שלכל אחד מהם יש שני עדים המעידים שהטלית שלו. וכתב הבית הלוי, שלפי הצד הראשון מיושבת קושיית רבי עקיבא איגר שהובאה בהערה הקודמת, משום שאי אפשר לומר שיש עד אחד המעיד ששניהם הגביהו יחד, שהרי הבעל דין מכחיש את העד, ובכך הוא פוסלו להעיד עבורו, שהרי הוא עצמו טוען שהוא הגביה לבדו, ולדבריו, העד פסול, ואינו פוטרו משבועה. מה שאין כן בשני עדים, אף שהבעל דין מכחישן, ופוסלן לגביו, מכל מקום, זהו רק לגבי עצמו, אבל כלפי בית דין, יש להם בירור גמור על פי עדותם, ואין צורך בשבועה. ועי"ש עוד שביאר באופן אחר. והרש"ש כתב, שכל אחד הביא עדים שהטלית שלו. והוסיף, אף על פי שמבואר בש"ך ששני כיתי עדים המכחישות זו את זו אינן פוטרות מחיוב שבועה, מכל מקום, כיון ששבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו - אם כן, במצב שאינו שכיח כגון זה, שבאו שני כיתי עדים לסייע לבעלי דינים [וכת אחת היא עדות שקר], לא תקנו חכמים את דבריהם.

[11] ובביאור ההוה אמינא, שמאי מצאתיה ראיתיה, מבואר ברש"י [ד"ה בעלמא] משום שלא מצינו באף מקום שמציאה נקנית בהגבהה בלבד. וברמב"ן הקשה על רש"י. וכתב לבאר שההוא אמינא הייתה משום שלשון המשנה הוא 'אני מצאתיה' ולא 'אני הגבהתיה'. ועיין ריטב"א.

[12] עפ"י רש"י לעיל ד"ה תנא.

[13] עיין רשב"א.

[14] על פי מהרש"ל, וע"ש עוד פירוש.

א משנה שנים שבאו לבית הדין והם אוחזין בטלית, זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה". זה אומר "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי". מה יעשו? — זה, אחד מהם, ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה — ויחלוקו בה.

וכן אם היה זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "חציה שלי", כיון שלדברי שניהם חצי מהטלית ודאי שייכת לאחד, והוויכוח ביניהם אינו אלא על החצי האחר, יעשו בדומה לכך: האומר "כולה שלי" — ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים (שלושה רבעים) והאומר "חציה שלי" ישבע שאין לו בה פחות מרביע (רבע), זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.

וכן אם היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב על גבי בהמה ואחד מנהיג, מחזיק באפסר, זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי" — זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.

בזמן שהם מודים זה לזה בטענה או שיש להן עדים כל אחד לטענתו — חולקין בלא שבועה, שאין שבועה אלא במקום שאין ביד הטוענים להוכיח את טענותיהם בדרך אחרת.

ב גמרא שואלים: למה לי למתנא [לשנות] סגנון כפול זה "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", והלא לכאורה היא חזרה מיותרת, ליתני חדא [שישנה דיבור אחד] וטענה אחת, ולא יאמר פעמיים "זה אומר" "זה אומר"! ומשיבים: אכן כך צריך להבין, חדא קתני [אחת היא ששנינו], וכך יש לשנות: זה אומר "אני מצאתיה וכולה שלי", זה אומר "אני מצאתיה וכולה שלי".

ושואלים עוד: וליתני [ושישנה] "אני מצאתיה" ודי בכך, ואנא ידענא [ואני יודע] שכוונתו לומר שכולה שלי! ומשיבים: אי תנא [אם היה שונה] "אני מצאתיה" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] "מצאתיה" שהוא אומר, כוונתו — ראיתיה, כלומר, אני ראיתי תחילה מציאה זו. אף על גב [אף על פי] שלא אתאי לידיה [הגיעה לידו] ולא החזיק בה — בראיה בעלמא קני [בלבד קנה] בה זכות, ואפשר היה לחשוב שיש ממש בטענה כזו, על כן תנא [שנה] "כולה שלי" ללמדנו שבראיה בלבד לא קני [אינו קונה].

ומקשים: ומי מצית אמרת מאי [והאם יכול אתה לומר כי מה הפירוש] "מצאתיה" — ראיתיה, והא [והרי] אמר רבנאי בפירוש הכתוב "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כב, ג), "ומצאתה" — דאתאי לידיה [שבאה לידו] משמע, שאין לשון מציאה בתורה אלא כאשר מחזיק המוצא את החפץ בידו, ולא די בראיה בלבד.

ומשיבים: אין [כן], לשון "ומצאתה" דקרא [שבכתוב] — אכן דאתא לידיה [שבא לידו] משמע, ומיהו [ואולם] התנא — לישנא דעלמא נקט [לשון העולם, הבריות, תפס], ומדחזי ליה אמר [ומכיון שאדם רואה אותה הריהו אומר]: אנא אשכחית [אני מצאתי], ואף על גב [ואף על פי] שלא אתאי לידיה [בא לידו החפץ] לפי שבראיה בעלמא קני [בלבד קנה], על כן תני [שנה]: "כולה שלי" כדי להשמיענו שבראיה בעלמא [בלבד] לא קני לה [אינו קונה אותה].

ומקשים: אם לשם כך נאמרו הדברים, וליתני [ושישנה] "כולה שלי" ולא בעי [יצטרך] לומר עוד "אני מצאתיה"! ומשיבים: אי תני [אם היה שונה] "כולה שלי" הוה אמינא [הייתי אומר]: בעלמא דקתני [בכלל שכאשר הוא שונה] "מצאתיה" כוונתו שבראיה בעלמא קני [בלבד הוא קונה] על כן תנא [שנה] "אני מצאתיה" והדר תנא [וחזר ושנה] "כולה שלי" שממשנה יתירה (מייתור הלשון של המשנה) אשמעינן [השמיע לנו] שראיה בלבד לא קני [אינה קונה].

לאחר שהגענו לסיכום זה של הפירוש מקשים על עיקרו: ומי מצית אמרת חדא קתני [והאם יכול אתה לומר כי דבר אחד וטענה אחת שנינו]? והא [והרי] בלשון "זה" ו"זה" קתני [שנינו], "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי" וכו', משמע שיש פה שתי טענות נפרדות, ולא אותה טענה עצמה.

אמר רב פפא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שימי בר אשי ואמרי לה כדי [ויש אומרים אף אחד לא], שנמסר בלא שם אדם: ברישא [ראשה] ששנינו "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה" מדובר במציאה שמצאו שנים חפץ אחד, וסיפא [ובסופה] ששנינו "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" מדובר בענין מקח וממכר, שכל אחד טוען כי הוא שקנה את החפץ מיד המוכר, וכי החפץ שייך לו,

וצריכא [וצריך] שייאמרו שני המקרים;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The early commentaries ask why this chapter, which discusses details of the halakhot of found items, precedes the second chapter, which discusses the fundamental halakhot of found items.
Tosafot explain that as tractate Bava Metzia follows tractate Bava Kamma, the halakhot of found items are elucidated in this chapter as a continuation of the topics discussed in the last chapter of Bava Kamma, which discussed the division of items between litigants by means of an oath, which is also the ruling in the mishna here (see Shita Mekubbetzet). The Rosh explains that because there is a suspicion of theft in this case, these matters are juxtaposed with the halakhot of theft, which are described at length in Bava Kamma.

MISHNA: If two people came to court holding a garment, and this one, the first litigant, says: I found it, and that one, the second litigant, says: I found it; this one says: All of it is mine, and that one says: All of it is mine; how does the court adjudicate this case? This one takes an oath that he does not have ownership of less than half of it, and that one takes an oath that he does not have ownership of less than half of it, and they divide it.

If this one says: All of it is mine, and that one says: Half of it is mine, since they both agree that half of the cloak belongs to one of them, the conflict between them is only about the other half. Therefore, the one who says: All of it is mine, takes an oath that he does not have ownership of less than three parts, i.e., three-fourths, of it, and the one who says: Half of it is mine, takes an oath that he does not have ownership of less than one-quarter of it. This one takes three parts, and that one takes one-quarter.

If two people were sitting in a riding position on the back of an animal, e.g., a donkey or camel, or one was sitting in a riding position on the animal and one was leading it by its halter, and this one says: All of it is mine, and that one says: All of it is mine, how does the court adjudicate this case? This one takes an oath that he does not have ownership of less than half of it, and that one takes an oath that he does not have ownership of less than half of it, and they divide it.

When they admit to the validity of each other’s claims or when they each have witnesses attesting to their claims, they divide the disputed item without taking an oath, as an oath is administered only in a case where the parties have no other way to prove their claims.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the tanna to teach two separate claims made by each party? Why does the tanna say both: This one says: I found it, and that one says: I found it; and in addition: This one says: All of it is mine, and that one says: All of it is mine? Let the tanna teach one case. The Gemara answers: The correct understanding of the mishna is that it teaches one claim of each party, as their claims were as follows: This one says: I found it and all of it is mine, and that one says: I found it and all of it is mine.

The Gemara asks: But let the tanna teach a case where each one merely claims: I found it, and I would know that the intention of each litigant is to claim: All of it is mine. The Gemara answers: If the tanna would teach only that each one claimed: I found it, I would say that what is the meaning of the claim: I found it? It means: I saw it. In other words, he is claiming that he saw the item first, and he believes that even though it did not reach his possession, he acquired it through mere sight. Since it would have been possible to think that this is an effective claim, the tanna teaches that the litigant states definitively: All of it is mine, to teach that one does not acquire a lost item through sight alone.

The Gemara challenges this explanation: But how can you say that what the term: I found it, means is actually: I saw it? But didn’t Rabbenai say in interpreting the verse: “And so shall you do with every lost item of your brother’s, which he has lost, and you have found it” (Deuteronomy 22:3), that “and you have found it” indicates that it came into his possession? The term find in the Torah refers exclusively to a situation where the item is in the possession of the finder.

The Gemara answers: Indeed, the phrase “and you have found it” in the verse certainly indicates that it came into his possession. But one might say that the tanna employed colloquial language in the mishna. And in colloquial language, once a person sees an item, he says: I found it, even if it did not yet come into his possession, because he believes that he acquired the item through mere sight. Since it would have been possible to understand the claim of: I found it, in this manner, the tanna teaches that the litigant states definitively: All of it is mine, to teach that one does not acquire a lost item through sight alone.

The Gemara asks: But if that was the objective of the tanna, let him teach that each party need only state: All of it is mine, and the litigant would not need to say: I found it. The Gemara answers: If the tanna had taught that it is sufficient for each party to claim only: All of it is mine, I would say that in general, when the tanna teaches that one claims: I found it, he means that the finder acquires the item through mere sight. Therefore, he taught that the litigants claimed: I found it, and he then taught that the litigants claimed: All of it is mine, to teach that only when the litigants each make both of these claims does the court divide the item, as from the superfluous expression in the mishna he teaches us that one does not acquire the item through sight alone.

After explaining the viability of this interpretation, the Gemara asks: But how can you say that the mishna is teaching one claim of each party? But doesn’t the mishna teach: This one says, and again: This one says? In other words, the mishna writes: This one says: I found it, and that one says: I found it; and it states additionally: This one says: All of it is mine, and that one says: All of it is mine. From the fact that the tanna introduced each of the claims with the phrase: This one says, it is apparent that they are two separate claims, not one compound claim.

Rav Pappa said, and some say it was said by Rav Shimi bar Ashi, and some say it was an unattributed [kedi] statement: The first clause, where each party says: I found it, is referring to a case of a found item, where two people found one item. And the latter clause, where each party says: All of it is mine, is referring to a case of buying and selling, where each party claims that he is the one who bought the item from its seller.

And it is necessary for the mishna to teach its ruling both with regard to a found item and with regard to a purchase.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'. ואקשי' עלה למה לי למתנא תוב זה אומר כולה שלי הלא באומרו אני מצאתיה משמע דכולה שלי היא. ופרקי הא אתא לאשמועי' דבראיה בעלמא לא קני לה למציאה. הא לא מיבעיא דהא אמר רבינא ומצאתה דאתאי לידיה משמע. דברי רבינא בהגוזל בתרא הל' אין פורטין מתיבת המוכסין ופשוטה היא.

ויחלוקו. קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר כי ההיא דפרק ח"ה (ב"ב ל"ד ע"ב) גבי זה אומ' של אבותי וכו' ואמר רב נחמן כל ד"ג ומפ' לה התם בגמ' משום דליכא דררא דממונא וגבי ארבא נמי אמרי' כל דאלים גבר, ור"ח ז"ל כתב שם בפח"ה דההיא ארבא לא תפסי לה תרויהו אבל משנתינו ששניה' אדוקי' בה אין מוציאין מידם לומר כל ד"ג, וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל.
ואי קשיא לך א"ה היכי אקשי' בגמ' לימ' מתני' דלא כר' יוסי דקס"ד למימר במתני' יהא מונח עד שיב' אליהו כי ההיא דשני' שהפקידו אצל א' דילמ' מתני' שאני דכיון דתפסי לה לא מפקי' מינייהו שכשם שאין מוציאין מידם לומ' כד"ג כך אין מוציאי' מיד' לומר יהא מונח ל"ק דכיון דחיישי' לרמאי וקנסי' לי' כי היכי דלודי אע"ג דתפסי נמי ה"ל למיקנס כי היכי דלודי והיינו נמי דאקשו גבי חנוני על פנקסו משמי' דרב יהודאי ניפקי' לממונ' ונימא יהא מונח ועוד דהת' כיון שהפקידו אצל אחד כמאן דתפסי דמי ואפ"ה אמרי' יהא מונח.
ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח אמאי נימא כד"ג הרי אמרו אי תפס לא מפקי' כ"ש הכא דתפס ברשות והת' לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקיקנן להו לית לן למיחש לרמאי ודמיא הא מילתא למאי דאמרי' ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כ"ש הא דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל והיינו דאמרי' בגמ' וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה ואמרי' נמי אנן סהדי דמאי דתפוס דידיה הוה אלמא תפיסה מהניא.
וי"א דהתם היינו טעמא דאמרי' כד"ג דודאי איכא רמאי ואי דמר לאו דמ' כדאמרי' בהאי שמעת' בהדי' דכיון שזה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי ודאי לאו במק' וממכ' אתי' ליד' דתרווייהו כדי שתאמ' דתרווייהו היא דהא קאמ' של אבותי ודאמרי' הת' גבי ארבא האי אמ' דידי היא ואמרי' עלה כד"ג ה"נ קאמרי דידי היא שאני עשיתי' או שירשתי' מאבותי אבל אומר דידי היא סתם חולקין בשבועה וכן במציאה דאיכא למימר אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהו' וכשחולקין נטל כל א' את שלו ויצא.
ואיכא דקשיא ליה דהא דאמרי' בגמ' אפי' תימא ר' יוסי הכא מי יימר דאיכא רמאי אלמא אי ודאי איכא במתני' רמאי דינא הוא שיהא מונח וכן כתב רש"י ז"ל שאם אמ' זה אני ארגתי וזה אני ארגתי' תהא מונחת ול"ק דכי אמרינן בגמ' דאיכא רמאי הוה לן למימר יהא מונח לר' יוסי קא אמרי דקניס לרמאי הילכך ליכא למימר כל דאלים גבר דדילמ' רמאי ור' יוסי לית ליה כד"ג אבל לרבנן דלא קנסי לרמאי אמרי' כד"ג היכא דאיכא רמאי והא דאמרי' אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח והא נמי כשאר דמיא לאו למימ' דהוה לן למימר הכא יהא מונח אלא דלא הל"ל יחלוקו כי היכי דלא אמרי' התם יחלוקו אלא הוה לן למימ' דלא מזדקקינן להו כי היכי דלא מזדקקינן גבי פקדון ולזה הטעם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה כל דאלים גבר לרבנן כי ההיא דרב נחמן דאמרי' עלה אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר:

והאומר חציה שלי ישבע וכו'. איכא דקשיא ליה ולישתבע ולישקול חציה מגו דאי בעי אמר כלה שלי ויש לו חציה בשבועה כדאשכחן גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן ובשבוע' ומשום מיגו. וניחא ליה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד אין זה מוציא מיד זה משום מיגו ומכאן יש לו ראיה שאין אומרי' מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומיה ממונא ברשות דמריה.
וזו אינה ראי', דכי אמר כלה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומ' חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכלה שלי ומה שזה מודה לו הרי הוא כאלו חלק אותו חציו כבר נטלו והיאך תאמר מיגו שהיה זה יכול לתבוע ממנו גלימתא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי אלא שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא איפשר הוא אבל יש לי לדקדק עליו, ובפח"ה (ב"ב ל"ב ע"ב) יתבא' בס"ד:

הוי אמינא בראיה בעלמא קני. איכא למיפרך, ומי מצית למימר בראיה קני והא קתני סיפא היה רוכב ע"ג בהמה וכו' ואיכא דמפרקי לה דה"א שאני התם דאמר תנה לי דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בהגבהה ולא דאיק וכי יניחנה שם וילך לו.
ואיכא דמפרקי בתו' כיון דהכא לא תני משנה יתירה לאשמועינן דבראי' בעלמא לא קני דתיקשי לך הא תו למה לי אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל וארחיה דתנא הוא לעק' ב' ושלש תיבות כדי להשמיענו דין אחד אע"פ ששנאו במקום אחר ורמיזא להא מילתא ברי' מס' יבמות דבעי בגמ' למה לי למתנא פוטרות צרותיהן ליתני אוסרות אי תנא אוסרות ה"א אוסרות ליבום אבל מחלץ חלצן אע"ג דקתני סיפא מן החליצה דמההיא שמעינן דאפילו מחלץ לא חלצן וכיוצא בה בתחלת מ' ברכות דקאמר והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אע"ג דממתניתן דסוף נגעים שמעינן דמייתי בפ' הערל העריב שמשו אוכל בתרומה.
אבל רש"י ז"ל כתב דלא אשמועי' שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה ולדבריו הא דקתני ראה את המציאה יש לפרש בשרואה שניהם או האחד קודם דסד"א כיון דאמר תנה לי והוא נטלה (לימא) [ע"מ] ליתנ' לו גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני בראיה (ולא) [אלא] בהגבהה וזכה לשם חברו קמ"ל ולא מחוור ועוד דלמסקנ' דאמרי' דרישא במציא' וכו' ונימ' דבראי' בעלמ'ליקני דהא לא תנא שום תנא דלא קני מציא' אלא בהגבה'.
ולדידי משמ' דהא דקס"ד למימ' בראיי' בעלמא קני משום דלישנא דמתני' הוה משמע לן הכי משום דקתני מצאתיה ולא קתני הגבהתי' ואע"ג דקתני לקמ' דלא קני בראי' ה"א האי תנא פליג עלה וסבר דקני בראיה והיינו דמקשי' וליתני כלה שלי ולא בעי אני מצאתי' ומאי קושיא הא איצטריך לאשמוענן דלא קני בראיה אלא שמע מיניה דאי לא תנא לשון מציאה לא איצטריך לאשמועינן הא דמסיפא שמעינן ליה ומפרקי' בעלמא דקתני לשון מציאה הוה טעינא נמי בהא ואמינא דקסבר ההוא תנא דתנא לשון מציאה דבראיה קני ובמסקנא דאסיקנא דחדא במציאה וכו' הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תני ליה הואיל ושמעינן ליה הכא בסיפא דמתני' דבראיה לא קני.
ואי קשי' לך הא אמרי' בפ' הבית והעלייה דהבטה בהפקר קני ל"ק דהתם הבטה של שומר כגון שומ' שדה של הפקר או תבן וקש והואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר קני אבל ראיה בעלמ' לא ואפ"ה אסיקנ' התם דלא קניא:

מתני': שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו'. בדין היה להתחיל באלו מציאות ואח"כ ללמד (קצת) כיצד חולקין אותה, אלא משום דסליק מבבא קמא דקתני בפרק הגוזל (בבא קמא קיד, ב) המכיר כליו וספריו ביד אחרים ישבע כמה נתן ויטול, נקט הכא ענין דומה לו ישבע ויחלוקו, דכולה נזיקין חדא מסכתא היא, ובחדא מסכתא יש סדר (ב"ק קב, א).

וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. קשיא לי מאי שנא מזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, דאמר רב נחמן עלה בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לד, ב) כל דאלים גבר, ואסיקנא טעמא התם (לה, ב) משום דלית בה דררא דממונא למר ולמר, והכא נמי ליכא דררא דממונא למר ולמר. ותירץ רבנו חננאל ז"ל דשאני הכא משום דתפיסי, וכדאיתא בגמרא (לקמן בבא מציעא ה, ב) מאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה, ואמרינן נמי (ג, א) אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא, אלמא תפיסה מהניא כאלו נחלקה, הילכך יחלוקו, אבל התם דלא תפסי לה, וכן נמי בההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי (ב"ב לד, ב), דהתם כגון דקיימא בסימטא, הילכך כל דאלים גבר. ולהאי תירוצא הא דאקשינן בגמרא בסמוך (ג, א) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאמר אם כן מה הפסיד הרמאי, ואקשינן נמי לרבנן דר' יוסי והא מתניתין כשאר דמיא וכו' דלדבריהם הוה ליה למימר במתניתין יהא מונח עד שיבוא אליהו כההיא דשנים שהפקידו אצל אחד (לקמן בבא מציעא לז, א), ואף על גב דהתם לא תפסי לה. איכא למימר ההוא מקשה [סבירא ליה] דיד שליש שתפוס מחמת שניהם כיד שניהם. ומכל מקום נראה לי לפי דעת [ר"ח] ז"ל, דכל שתפוסין ועומדין אין הפרש בין איכא ודאי רמאי לדליכא ודאי רמאי, מדמדמי לה לההיא דזה אומר של אבותי, וההיא ודאי חד מינייהו רמאי, [דהא] דמשמע דכל דאיכא ודאי רמאי יהא מונח, היינו לדעת המקשה דקסבר דיד שליש כיד שניהם, אבל אנן לא סבירא לן הכי, וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא (ג, א) בד"ה אפילו תימא ר' יוסי.
ומיהו לעיקר קושיין נראה לי עוד לתרץ, דשאני הכא דליכא למיקם עלה דמילתא וכל היכא דליכא למיקם עלה דמילתא יחלוקו. ותדע לך מדאקשינן התם (ב"ב לד, ב) עלה דההיא דרב נחמן מאי שנא משני שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני, ופרקינן התם ליכא למיקם עלה דמילתא, ואף על גב דאמר שמואל שודא דדייני, התם הוא דאיכא למעבד שודא, הכא לא אפשר לן למעבד שודא דאין כאן אומדנא כלל מי מהם זכה בה, ואפילו למי שמפרש שם (רבנו תם שם לה, א בתוד"ה שודא) מה שירצו הדיינים לעשות, וכדגרסינן בירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) שוחדא (לדייני) [בדייני] שאני הכא דתפסי לה תרווייהו.

זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. איכא דקשיא ליה, האומר חציה שלי יטול חציה בשבועה, מגו דאי בעי אמר כולה שלי דנשבע ונוטל חציה, ומגו בשבועה [אמרינן] כדאמרינן בשלהי פרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), ואסיקנא התם המפקיד אצל חברו בשטר ואמר החזרתי נאמן מגו דאי בעי אמר נאנסו, ואקשינן כי אמר נמי נאנסו מי לא משתבע, ופריקנא מאי נאמן נאמן ובשבועה. ויש לתרץ, דלא אמרינן מגו דאי בעי לרבות בתביעה נתן ליה כל מאי דתבע השתא, אבל הכי הוא דאמר, מגו דאי בעי אמר במאי דתבע טענה אחרת ברורה מזו ניהמניה במאי דאמר(י) השתא. אי נמי, מאי (דאמרי) [דאודי] כמי שהוא מחולק ועומד, ונמצא שאין חולקין אלא על חציה בלבד, ואם כן אין הדין שכיון ששניהם תפוסין באותו החצי, שנתן אותו לזה כלו, אלא שכמו שאין נותנין לו רק חצי מה שהוא תובע באומר כולה שלי, כך כשאינו תובע אלא חציה, אין נותנין לו אלא מחצית מה שהוא תובע, וכדאמרינן בתוספתא מכלתין (פ"א א) כללו של דבר אין נשבע אלא על חצי טעון בלבד, ואיתא נמי בירושלמי (פ"א ה"א) [הכי].
ואיכא למידק, אדרבה נימא כיון דזה מודה לזה שיש לו בה מחציתה וחברו אינו מודה לו בכלום, הוה ליה חד ודאי ואידך ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכאותה שאמרו ביבמות פרק החולץ (יבמות לח, א) גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אומר בר מתנא אנא ומנתא אית לי בהדך, ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך ולא מידי, הוה ליה יבם ודאי וספק ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ויש לומר, דשאני התם דודאי של זה נודע לכל, אבל הכא לא נודע אלא מפי[ו] של זה, ומפני שאינו רוצה לכפור אינו בדין שיפסיד. וקשיא לי ומאי שנא מההיא דחזקת הבתים (ב"ב לג, א) דיקלא לקריבי וכו', לבסוף אודי ליה דאיהו קריביה, אתא לקמיה דרב חסדא ואוקמיה בידיה, והא התם דאף זה אינו ודאי אלא מחמת הודאתו של זה ואפילו הכי מוקמינן ליה כוליה בידיה. ויש לומר, דירושה שאני, דכל שזה מודה לחברו שהוא יורש, מיד עמדו כל הנכסים בחזקת היורש, והוא שאומר שגם הוא קרובו עליו הראיה.

זה ישבע שאין [לו] בה פחות משלשה חלקים. פירוש משום הכי חייבוהו לכלול בשבועתו אפילו המחצית שהודה לו בו שכנגדו, מפני שחשו חכמים לרמאות שמא יטיל דעתו למחצית שהודה לו בה חברו, ואף על פי שעל דעת בית דין משביעין אותו, אין סומכין על דעת בית דין אלא במקום שאי אפשר לישבע לשון שאין בו דבר ספק, אבל במקום שאפשר לא, והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, ולעולם אלו רצה הוא ליטול חציה בלא שבועה נוטל, ומסתברא דבדבר הראוי לחלק לשליש ולרביע, אלו רצה נוטל ממש החצי ואחר כך ישבע על מחצית מה שנשאר שאין לו בה פחות מחציה, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק, כיון דקיימא לן דאין חולקין אלא הדמים אי אפשר, כמו שכתבנו.

זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים. וכללא הוא לכל צד שנחלקו בה, דכל שזה תובע כולה שלי וזה מודה לו בה בחלק אחד, זה ישבע על חצי טעון, וזה ישבע על חצי טעון, וכדאיתא בתוספתא (פ"א א) ובירושלמי (פ"א ה"א) זה אומר כולה שלי וזה אומר שלישיתה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מששית וכו', זה נוטל את השתות וזה נוטל את השאר, זה הכלל אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד.

גמרא: למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וכו'. פירוש קא סלקא דעתין דתרתי ממש קתני, כאלו קתני במציאה וחזר ותני בשאר דברים כגון במקח וממכר או בירושה, וכדאסיקנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר, ומשום הכי קשיא ליה, ליתני חדא וממנה אתה למד לכל שאר הדברים, אמר ליה חדא קתני וכולה במציאה, הדר אקשי ליה, ובמציאה גופה לישנא יתירא למה לי, ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי קאמר, אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני ראיתיה, ואף על גב דלא אתי לידיה קסבר תנא דקני ליה למציאה בראייה בעלמא, תנא כולה שלי לאשמועינן ממשנה יתירה דבראיה לא קני. ואיכא למידק, אי לאשמועינן דבראייה לא קני לה כולה שלי למה לי, הא מסיפא נפקא, דקתני סיפא (לקמן בבא מציעא ט, ב) היה רכוב על גבי בהמה, וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה, אלמא זה שראה אותה תחלה לא קנה אותה בראיה. ויש לומר, דאורחיה דתנא לעקם מעט כדי לשנות ענין מבואר במקומו ולא יצטרך לסמוך על מקום אחר, וגדולה ממנה אמרו בריש פרק קמא דיבמות (ג, א), דאקשינן התם, וליתני ט"ו נשים אוסרות צרותיהן, ופריק אי תנא אוסרות, הוה אמינא יבומי הוא דלא מיבמי הא מחלץ חלצן, והיכי אפשר למימר כן, והקתני בהדיא מן החליצה ומן היבום, אלא כיון דבעצמו של לשון לא היה במשמעו כן, תנא פוטרות דיש בלשון פטור גמור אפילו מן החליצה. ומכל מקום אלו לא שנה כאן כולה שלי הוה שמעינן שפיר מסיפא דמתניתין דבראייה לא קני, והיינו דבמסקנא [דאוקימנא] כולה שלי במקח וממכר, דלא תקשי לן מציאה דלא זכי לה בראייה מנלן, דמסיפא נפקא. והא דאמר אי תנא כולה שלי הוה אמינא בעלמא דקתני מציאה בראייה בעלמא קני, דאלמא מסיפא לא מפקינן דלא קני, הכי קאמר, הא ההוא תנא דהתם דקתני מצא סבר דבראייה בעלמא קני ופליג אתנא דידן, קא משמע לן מיתורא דמתניתין דהתם, דכל היכא דקתני מציאה, היינו בהגבהה ולא בראייה.
אבל רש"י ז"ל פירש: הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראייה בעלמא קני, משום דלא אשמועינן תנא דמציאה לא קני אלא בהגבהה, ולפי פירושו ההיא דהיה רכוב, כשראוה שניהם, וקא משמע לן דאף על גב דאמר לו רכוב תנה לי, והוא נטלה סתם, לא אמרינן כבר זכה בו משעת הגבהה לצורך חברו, כיון שנטלה סתם. ואינו מחוור, דאם כן בסיפא דאסיקנא חדא במציאה וחדא במקח וממכר, אם כן מציאה דלא קני לה בראייה, מנין.ועוד, היכי אקשינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה, הא איצטריך לאשמועינן דבראייה לא קני ליה. ויש לומר, דכל היכא דלא תני אלא חדא, אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא, הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעי בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תנא אלא חדא, ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט.

מתניתין שנים אוחזין וכו' וא"ת פרק אלו מציאות הל"ל ברישא ואח"כ מחלוקתן של מוצאי מציאה שעדיין לא למדנו שיזכה המוצא בשום מציאה י"ל דאה"נ אלא משום דתנא מב"ק קא סליק ותנן בפרק הגוזל ישבע כמה הוציא ויטול תנא נמי שנים אוחזין שאף הם נשבעים ונוטלין:

שאין לו בה פחות מג' חלקים לא ה"ל לישבע אלא על רביע בלבד שהרי חצי מודה חבירו שאין לו חלק בה:

אבל חשו חכמים שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע לחוד שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה בו חבירו ואע"פ שכל הנשבע על דעת ב"ד הוא נשבע מיהא שמעינן שאין סומכין על דעת ב"ד אלא במקום שא"א לישבע בלשון ברור אבל במקום שאפשר לדיין לפרש הדברים איך לישבע טפי עדיף דטפי מסתפי אינש כמזכירים לו צד השבועה שעובר בה משאלו היה נשבע בסתם אע"פ שע"ד ב"ד הוא נשבע ועל דעתם הוא עובר:

וזה נוטל רביע וא"ת לישקול חציו בשבועה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציו בשבועה דשאין לו בה פחות מחציו:

וא"ת מיגו בשבועה לא אשכחן ליתא דהא אמרינן בפ' המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן לומר החזרתי בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה וי"ל דכיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד ה"ל כל חד וחד כאילו מוחזק בכולה וחבירו כאילו מוציאו מידו והוי האי מיגו לאפוקי ממונא ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרי' ומכאן למדנו דין זה ויש חולקים דמיגו אפי' לאפוקי ממונא לא אמרי' ושאני הכא דלא אמרי' מיגו אלא בטענות שקולות והכא יותר נוח לו לומר חציו שלי שאינו מעיז פניו כל כך בחבירו מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי ועוד שאין אומרים מיגו אלא באותו דבר עצמו שהוא טוען או כופר אבל מדבר לדבר לא וגם שיהי' אותם הב' דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר א' הוא מעיז ובדבר אחר לא אע"פ שהוא שקול כמותו אינו יכול להעיז ועוד שאילו היה נוטל חצי' יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו מלומר כולה ולא יטול אלא חציו ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו כך כשאומר חצי' אינו נוטל אלא חצי טענתו והיינו דאמרי' בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טוען בלבד:

גמ' ובראיה בעלמא קני לה וא"ת היכי ס"ד הכי דבהדיא תנן לקמן היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא בראי' לא קני שאלו כן למה זכה בה. וי"ל דאי מההוא ה"א מאי אני זכיתי ראיתי' תחלה וא"ת פשיטא סד"א כיון שלא נטלה עד שאמר לו חבירו תנה לי גלי' אדעתא דלצורך חבירו הגביה ולא ניחא ליה דליקני לא בראי' ולא בהגבהה וזכה בה לשם חבירו קמ"ל דאפ"ה כל שעודה בידו נאמן לומר דבראי' זכה בו תחלה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת בבא מציעא אמנם היא מסדר נזיקין והורגלנו בלמודה אחר מסכת בבא קמא לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת עשרה פרקים וסדרן לפי שטתנו א' שנים אוחזין ב' אלו מציאות ג' המפקיד ד' הזהב ה' איזהו נשך ו' השוכר את האומנין ז' השוכר את הפועלים ח' השואל ט' המקבל י' הבית והעליה וכבר קדם לנו בפתיחת מסכת בבא קמא על שלשת המסכתות ר"ל בבא קמא ובבא מציעא ובבא בתרא ששלשתן מסכתא אחת חלוקה לשלשה שערים ונקרא הראשון בבא קמא כלומר השער הראשון כי השער יתורגם בלשון ארמי בבא ונקרא השני מציעא והשלישי בתרא וכן בארנו שם בענין שלשת המסכתות שהוא סובב לבאר עקרי הדינין במה שאין בו צד דיני נפשות כלל ובאו עניני השער הראשון לבאר הדינין והתביעות הבאות מזה לזה מצד הזק המגיע ממנו לחברו הן מצד ממונו הן מצד גופו ובאו עניני השער השני לבאר הדינין בתביעות הבאות דרך טענה מאדם לחברו שלא מצד היזק אלא מחמת טענות אחרות כענין המחלוקת במציאה ובפקדון והקנינים וההלואות ודרכי השאלה והשכירות והקבלנות ובאו עניני השער השלישי בדיני התביעות הבאות בקרקעות מצד הזק המגיע לשכנים מזה לזה בעניני דירתם או חזקת אחד במה שאינו שלו וכן בחלוקת הקרקעות המשותפים וחלוקת היורשים ועניני המורישים ודיני המכירות והנחלות ותקון שטרות:

ונשוב לדברי השער השני והוא ענין זאת המסכתא ר"ל מסכת בבא מציעא והוא שעניניה כמו שבארנו סובבים בדיני התביעות הבאות מאדם לחברו שלא על ידי הזק גופו או ממונו אלא על ידי טענות ותביעות מזה לזה ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לשמנה חלקים הראשון לבאר בו עניני המציאות על איזה צד זוכה בה הוא לבדו או אחר עמו ועל איזה צד מחזיר ועל איזה צד אינו מחזיר והרבה ענינים אחרים שבמציאה השני בעניני הפקדון על איזה צד הוא חייב בשמירתו ועל איזה צד הוא חייב בתשלומיהן אם לא שמרן כראוי ואבדו או שנפחתו ודברים אחרים שבדין הפקדון השלישי בעניני ההקנאה שבמטלטלין ר"ל במי שמחליף איזה דבר בדבר אחר איזה נקראת מטבע אצל חברתה שתהא קנויה בכל מקום שהיא במשיכת חברתה וכן דיני אונאה שבמקח וממכר על איזה צד חוזרת ועל איזה צד נמחלת הרביעי בעניני הרבית שבהלואות על איזה צד נאסר החמישי בעניני שכירות בהמה או פועלים או אומנים ואירע מחלוקת בין השוכרים ובין הנשכרים וכן בדיני ארבעה שומרין שהם שומר חנם ושומר שכר ושואל ושוכר הששי בעניני שכירות בתים השביעי בעניני קבלנות ואריסות וחכירות והמצרנות ודין פרעון שכר שכיר ודין הבא למשכן על איזה צד אסור או מותר השמיני בעניני מי שהבית לאחד והעליה של אחר שאירע מחלוקת בין שניהם והוא ממין המסכתא השלישית עד שאמרו עליו שהיה ראוי לכללו במסכתא השלישית אלא שנתגלגל בזו מפני שנתגלגל בה מעניני שכר שכיר כמו שיתבאר שם החלק הראשון יתבאר בשני הפרקים הקודמים והחלק השני יתבאר בפרק המפקיד והחלק השלישי יתבאר בפרק הזהב והחלק הרביעי יתבאר בפרק איזהו נשך והחלק החמישי יתבאר בפרק השוכר את הפועלים ובפרק השוכר את האומנין ובקצת פרק השואל והחלק הששי יתבאר בפרק השואל והחלק השביעי יתבאר בפרק המקבל ובקצת פרק אחרון השמיני יתבאר בפרק אחרון זהו יסוד המסכתא דרך כלל אלא שבאו בה הרבה דינין גדולים ועצומים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והפרק הראשון ממנה יסוד הכונה בו להתחיל בביאור עניני החלק הראשון ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר בו שנים שנחלקו במציאה איזה זכה בה מתחלה כיצד הוא דינם וכן בכל דבר ששניהם מוחזקין בו השני במה שאין מוחזק בו אלא אחד אלא שהשני מהרהר על חזקתו וטוען שבשבילו החזיק ושהוא זכה בה השלישי במציאה שאין בה ספק שאחד החזיק בה ואין הלה טוען בה אלא מצד שהזוכה הוא ברשותו אם שהמוצא בנו או בתו או עבדו או אשתו וכיוצא באלו הרביעי במוצא דברים שאין לו הניה בהם ויש בהחזרתם זכות לאחד וחובה לאחר כגון שטרות על איזה צד יחזיר ועל איזה צד לא יחזיר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו עוד בו הרבה דינין על ידי גלגול דינין אלו כענין סוגית התלמוד כמו שקדם ועל הדרך שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כלה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע אמר הר"ם זה הדין כשאוחז כל אחד משניהם בחוטי שפת הטלית אבל אם תפש כל אחד מהם לעצמו בחלק ממנו יש לכל אחד משניהם מה שתפש והחזיק והנשאר מן הטלית יחלקו אותו בשוה אחר שישבעו שניהם כמו שנזכר ומה שאמר זה אומר כלה שלי הוא מדבר כשמכר המוכר הטלית לאחד משני בני אדם שהיו מצויים לפניו בדמים ידועים וכל אחד משניהם נתן לו אותם הדמים ולקח מן האחד ברצונו ומן השני אנוס וקבל אותו ממנו על דעת שיחזיר לו למוכר שאינו יודע לאי זה מכר מהם וכל אחד מן הלוקחים טוען לו מכר ברצונו ישבעו שניהם כמו שאמר בתקנת החכמים כדי שלא יהא כל אחד תופש בטליתו של חברו ויחלקו הטלית והדמים שנתן האחד מהם ויחזיר להם למוכר ואלו יודע המוכר מי היה הלוקח ויאמר לזה מכרתי יהיה נאמן בעדותו ואעפ"י שהטלית ביד שניהם וטוען כל אחד משניהם אני לקחתיה ותהיה עדותו כדין עד אחד דעלמא ואז תהיה השבועה דאוריתא מפני העד לא בתקנת חכמים כמו שאמרנו ולא יזכה בטלית האחד יותר מחברו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אחד ומעקרנו כי הנשבע ונוטל שום דבר בשבועתו לא ישבע יותר ממה שראוי ליטול באותה שבועה ולפיכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ולא ישבע שהיא כלה שלו מאחר שאינו נוטל אלא חציה ועל אלו הדינין כלן תקיש ותדון:

אמר המאירי שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' משנה זו אתה צריך לפרשה במציאה שאין אדם חייב להחזירה כגון שנתברר להם שהיה טלית של הפקר או שנתברר להם שהיתה של אחד מעובדי האלילים כגון שמצאה בעיר שרובה מהם והרי אלו אינן בכלל חזרת אבדה כמו שביארנו בפרק הגוזל בתרא או אף של ישראל וכגון שמצאה במקום שאין חייב להכריז מצד שנתיאשו הבעלים כגון שרבים מצויים שם על הדרך שיתבאר במסכתא זו ונמצא מ"מ שהמוצאה זוכה בה ואלו היה הטלית תחת ידו של אחד והיה חברו צווח וטוען אף אני מצאתיה והגבהתיה עמך הרי היא בחזקת אותו שהיא תחת ידו שהרי נעשה חברו מוציא מחברו וכל המוציא מחברו עליו הראיה וכן פרשו בגמ' שאף אם היו שניהם מוחזקים בה אם היה אחד מוחזק בה בהרבה וחברו במועט כגון שהיה זה אוחז שני שלישי הטלית וחברו שליש האחר זה זוכה במה שתחת ידו וזה במה שתחת ידו וכן אם היה זה אוחז שלישיתו וזה עשיריתו ושאר הטלית נשאר באמצע זה זוכה במה שתחת ידו וזה זוכה במה שתחת ידו והשאר חולקים בשבועה בשוה ונמצא שאם היה זה תופש חציה מכאן וזה חציה מכאן עד שלא נשאר באמצע כלום שזוכה כל אחד בחציה בלא שבועה הא למדת שאם היתה תפישת הטלית שוה לזה כזה כגון שהיה זה תופש שלישיתה מכאן וזה שלישיתה מכאן ושאר הטלית נשאר באמצע שכל הטלית נחלק בשוה מקצתו בשבועה ומקצתו בלא שבועה הא לא נאמר במשנתנו שכלו נחלק בשוה ובשבועה אלא כגון שהיו שניהם אוחזין זה בשני צציותיו מכאן וזה בשני צציותיו מכאן וכל הטלית באמצע וכל שכיוצא בזו אמרו שכל ששניהם חולקין זה אומר אני מצאתיה כלומר אני הגבהתי תחלה ואתה הוא שבאת ותפשת בראשו של טלית אחר הגבהתי ונמצאת הטלית כלה שלי ואף השני טוען כנגדו כן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכו' כלומר שלא ישבע על דבורו שהוא אמת ר"ל שכלה שלו שאין משביעין את האדם על מה שאין שבועתו מועלת לו והרי אין שבועתו מועילתו אלא לחציה ומתוך כך אינו נשבע אלא על חציה:

ושמא תאמר ישבע בהדיא שיש לו בה חציה הרי הוא מחליש בכך את דבורו הראשון ומתוך כך נשבע בלשון שלילה שאין לו בה פחות מחציה ומתוך שיש לחוש בלשון זה שיש בו צד הערמה שהרי אפשר שאין לו בה כלום ומאחר שאין לו בה כלום הרי אין לו בה פחות מחציה תקנו בגמרא נסח שבועה זו שכך הוא שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ושמא תאמר מה אנו צריכים לתקון זה והלא על דעת בית דין משביעין אותו פירשו הקדמונים שאעפ"כ אין ראוי לבית דין להכניס עצמן בלשון מסופק ולי נראה שאין דעת בית דין מועיל אלא לדברים שבלב או כל דבר שבית דין ראויים לטעות בו הא כל שהוא מוציא בפיו נסח שאין שבועתו כלום מה ענין דעת בית דין לכך ומתוך כך הוצרכנו לתקן את הנוסח ואחר שנשבעו חולקין אח הטלית בשוה על הדרך שבארנו:

ושבועה זו פרשו בגמרא שאינה מן הדין שהרי הואיל ושניהם מוחזקין בה ושניהם חולקין מה תועלת בשבועתם אלא שתקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי היא כדי שיזכה בחציה בלא שבועה ומ"מ הרי היא בנקיטת חפץ כדין שבועת המשנה:

זה אומר כלה שלי כלומר שהגבהתי את כלה וזה אומר חציה שלי כלומר שאף אני הגבהתיה עמך ונמצא שאין הטענה אלא בחצי הטלית ונמצאת שבועתם סובבת על חצי הטלית וחצי זה שעליו הטענה זוכה כל אחד בחציה שהוא רביע הטלית ונמצא ראשון זוכה בשלשה חלקים וזה זוכה ברביע ואין אומרין שנאמין לזה האומר חציה מתוך שיכול לומר כלה שלי והיה זוכה בחציה שהרי אין הטענה אלא בחציה וחצי זה שהטענה עליו הרי הוא כאלו שניהם מוחזקין בה ואין אומרין מגו להוציא ממון וא"ת יועיל מיהא מגו ליטול רביע בלא שבועה אין זה כלום שאין מגו בא להקל והרי אף אם היה אומר כלה לא היה זוכה בחציה אלא בשבועה וכל שאתה מקל בו אף משבועת התורה לשבועת חכמים אין בו דין מגו שאין מגו מועיל ליתר ממה שלא הועילה טענה ראשונה וזה שנשבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים אף הוא בנסח המתוקן ר"ל שיש לי בה ואין לי בה פחות משלשה חלקים ושמא תאמר ולמה כולל בשבועתו חצי הטלית שאינו בכלל הטענה מפני שאם ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות מרביע שמא דעתו על רביע שבצד הטלית שאינו בכלל הטענה לפיכך צריך להזכיר בשבועתו כל מה שהוא זוכה בו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא:

המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ובזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה בשוה אמר הר"ם למדך שרוכב ומנהיג שוין ובלבד שינענע רגליו על הבהמה כדי שתלך ואם לא היה כן אלא שהיה יושב עליה בלבד המנהיג קנה והודיעך שאם הודו או באו עדים ואפי' אחר שפסקנו הדין עליהם בשבועה חולקין שלא בשבועה:

אמר המאירי היו שנים רוכבים על גבי בהמה ר"ל בהמה של הפקר או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג ופי' רכוב אף בלא הנהגה ברגליו אלא שרכוב על בהמה ותופס במוסרה והאחר מנהיג הבהמה במקל או במשיכת המוסרה זה אומר כלה שלי שזכיתי בה תחלה ואח"כ רכבת עמי או הנהגת אותה וזה אומר וכו' זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו כדין הנזכר במשנה ראשונה שהרי תפיסתם שבבהמה שוה לתפיסתם בטלית ואע"פ שלענין קניה מחברו אין הבהמה נקנית ברכיבה בלא הנהגה מ"מ לענין מציאה קנה ובזמן ששניהם מודים ששניהם זכו בה כאחת או שיש עדים בכך יחלוקו שלא בשבועה ואע"פ שדבר זה לא היה צריך להשמיענו כלל למדנו ממנה שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו כמו שבארנו למעלה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא לדעת קצת וכן דעתי נוטה ומ"מ חכמי האחרונים פוסקים לפי מה שיראה להם מסוגית הגמרא שרכיבה בלא הנהגה ברגליו אינה קונה אף במציאה וכל שבא אחר וזכה בה זוכה השני לבדו וכל שכן במקום מנהיג שהמנהיג קנה ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

המציאה אעפ"י שראה אותה הרואה ונתן לב ליטלה והניד את פסיעותיו לילך לזכות בה לא קנאה עד שיגביהנה כמו שיתבאר המשניות של פרק זה שאין לשון מציאה אלא בהגעה לידו והוא שאמרו לענין אבדת עובדי האלילים שלא סוף דבר שאם לא באה לידו אינו חייב להשתדל ולחזר אחריה כדי להמציאה לבעליה אלא אף מי שמצאה והגיע לידו אינו חייב להחזירה שהרי ומצאתה הנאמר במקרא שהגיעה לידו משמע ואעפ"כ נאמר שם לכל אבדת אחיך ואין אחוה לעובדי האלילים שאינם תחת גדר הדתות עם האומות הגדורות בדרכי הדת כמו שבארנו בפרק הגוזל:

שנים אוחזין בטלית פי' דוקא אוחזין דכיון דהוא בידם לא אמרי' להו כל דאלים גבר שאין זה דין שנאמר לאלים תקוף את החלש ותוציא את שבידו ותזכה בו אבל אם לא היו שניהן תפושין כגון דמנח בסימטא קמייהו ומריבין עליו אמרינין כל דאלים גבר כדמוכח בפ' חזקת הבתים גבי ההיא ארבא דהוי מינצי עלה בי תרי דדיינינן להו כל דאלים גבר והמטלטלין והקרקעות בזה שוין דאמרי' התם זה אומר של אבותי אמר ר"נ כל דאלים גבר ומקשי' התם מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו פי' ואע"ג דהא מתני' אוקימנא לה בפ' השואל כסומכוס שפיר מקשה מינה דע"כ ל"פ רבנן עלי' דסומכוס אלא משום דאיכא למוכר חזקה דממונא והו"ל לוקח המוציא מחבירו עליו הראי' אבל אי ליכא חזקה הוו אמרי יחלוקו כסומכוס ומתרץ התם לההיא אית לי' דררא דממונא ולהאי אית לי' דררא דממונא אבל הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר פי' התם השפחה רשות שניהם שלטה עלי' שיציאה מרשות המוכר ונכנסה לרשות הלוקח ונסתפקנו ברשות מי ילדה ודמיא כאלו שניהן אוחזין בה אבל הכא אי דמר לא דמר דלעולם לא היתה אלא בחזקת א' מהן הילכך אין ראוי לב"ד לדין יחלוקו אלא מסתלקין הן מן הדין ואומרים להן כל דאלים גבר והאומר חצי' שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע כו' אי קשיא ליקח חצי' על ידי מיגו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ושקיל חצי' בשבועה ה"נ דאמר חצי' שלי לישקול חצי' בשבועה הא לאו מילתא היא דאם כן מה הועלנו בהודאתו אם כך הי' הדין בערמה טען כך שאמר מי הביאנו לומר כולה שלי שלא יאמינו לי מוטב שאומר חצי' שלי ויאמינו לי ויתנו לי חצי' א"ו אין זה מיגו דאי זהו מיגו שכל מה שיאמר הוא נאמן אבל זה אם יאמר כולה שלי אינו נאמן ובעבור זה לא אמר כולה שלי שלא יחזיקוהו העולם רמאי והילכך אין כאן מיגו וראיתי מתרצים דלא אמרי' מיגו כי אם להחזיק בידו ולא להוציא מחבירו ואינו נראה לי תירוץ זה שגם זה להחזיק הוא שכך הוא מחזי' בה כחבירו ואם הי' אומר כולה שלה הוה שקיל חצי אילולי מפני שהודה שחצי' אינה שלו גם שמעתי מתרצים שזה מדבר במקח וממכר ומש"ה לא שייך למימר בי' מיגו דמירתת מן המוכר דידע וגם זה אינו נראה לי שאם יש חילוק בזה בין מכר למציאה אדמיפלג תנא בין זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי לבין זה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי ליפלוג בסיפא גופה בין מציאה לבין מקח וממכר א"ו ש"מ בין במציא' בין במקח וממכר לא שקיל אלא ריבעא ותו דלקמן בעי תלמודא למימר מיגו הכא דלישקול ריבעא בלא שבועה ולא אמרי' דאין זה מיגו משום דמיתת ממוכר כיון דתרווייהו יהבי דמי כל דבעי מצי למימר ומוכר כיון דנפיק חפצא מידי' לא מהימן א"ו טעמא היא כדקאמינא דלא חשיב מיגו אלא דבההיא מילתא דהוה מצי למימר הוה מהימנינן לי [הילכך] לא חשוב מיגו דמש"ה לא אמר הכי דלא ליתחזנן רמאי: דבראי' בעלמא לא קני לה אי קשיא והא אמרי' בשלהי פ' מסכתין דכ"ע הבטה בהפקר קניא תשובה אותה ההבטה היא שמורה כדאמרי' התם שומרי ספחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה והן שומרין אותן מן הבהמות והחיות שלא יאכלו אותם ומעוברי דרכים מש"ה קניא אע"פ שהן מחוברין לקרקע אבל לעולם איי' בעלמא לא קניא אפילו בתלוש:

מתניתין אוחזין בטלית. פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה וכו'. איכא למידק דמאי חדושא והא אוחזין קתני ומהיכא תיתי לן למימר דלאו דוקא. ותו דפתח בתרתי דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה וסיים בחדא שאלו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה וכו', וקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ויש לומר דכולה מתניתין קשיא ולית בה בבא דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא קתני למילתיה. ברישא קשה דהוה ליה למתני פרק אלו מציאות ברישא, ותו מאי האי דקאמר זה אומר וזה אומר ליתני כל אחד אומר. ותו זה ישבע. שבועה זו למה. וכבר הקשו קושיא זו בגמרא (ג.). וכן שאין לו בה פחות מחציה אמאי תקון כי האי לישנא. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. קשה נמי דאמאי יטול זה שלשה חלקים וזה רביע, והלא בתפסי בכרכשתא עסקינן בכולה מתניתין ושניהן מוחזקין בה בשוה והיה לו לומר יחלוקו כרישא דמתניתין. ועוד דלמה ישבע זה על שלשה חלקים אחרי שחברו מודה לו בחציה. ועוד מה טעם האומר כולה שלי והאומר חציה שלי זה ישבע וזה ישבע הוה ליה למימר כרישא דמתניתין. שנים רוכבין בזמן שהם מודין וכו'. הוא מותר אגמור וכדפריך בגמרא (ח.). נמצא דלית תיבה בכולה מתניתין דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא נקט למילתיה בכולה מתניתין, לזה אמר הרב דוקא אוחזין. ואין צריך לזה הכרח שדרך התנא לדבר בדקדוק גדול ודקא קשיא לך במתניתין, בגמרא מפרש אמאי תנא תרתי ובגמרא מפרש אמאי ישבע וכן כולם. ואחרי שאין קושיא בחלק מחלקי המשנה ממילא שמעת שכולה בדקדוק ולכן לא יצא רש"י ז"ל עם החלוקה האחרת והיא בדלא תפיס חד מתרווייהו ולהכריח שאינה צודקת שאין צורך לדעתו ז"ל כיון שאנו יכולים לפרש בדוקא ושהתנא דבר בדקדוק כדאמרינן. אמנם למה שכתב שאין לזה בה כח יותר מזה הביא ראיה מכח הדין המוסכם דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכדאוקימנא בגמרא דתפסי בכרכשתא מהאי טעמא. ומה שיצא רש"י ז"ל עם זו החלוקה ושכח האחרת משום דכולה חדא מילתא היא דזיל בתר טעמא דמוציא מחברו עליו הראיה, אף הכא נמי כשתפס האחד יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה.
ואי קשיא לך דנימא החלוקה האחרת שאלו היה לאחד כח יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה והוא הדין לאחרת. יש לי לומר דאי כתב הכי נפק מיניה חורבא דהוה אמינא עליו להביא ראיה ולא יטול אפילו מה שבידו בשבועה וכל שכן מאי דביני ביני וזה אינו. ודוק בלשון רש"י ז"ל שכתב בסופו ואינו נאמן ליטול בשבועה כלומר כשכולה היא ביד חברו צריך להביא ראיה ואינו נאמן בשבועה, אבל אם היה לזה כח בה יותר מזה ודאי דנאמן במה שבידו בשבועה וכל שכן אשארא. והיינו דלא גרס רש"י ז"ל בגמרא במילתיה דרבי אבהו והשאר בשבועה, דאם לא כן מאי דקאמר רש"י ז"ל ואינו נאמן וכו' הוא מיותר, מה תאמר דנימא תרווייהו ודאי זהו אריכות גדול. ולמה שהקשינו דליתני כל אחד אומר וכו' כיון שטענותיהן שוות. איידי דבעי מיתני בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דלא סגי בלאו הכי דטענותיהן חלוקות תנא נמי ברישא הכי. ולמאי דאקשינן דיחלוקו נמי בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה כיון דתפסי בכרכשתא, תירץ רש"י ז"ל מודה הוא שהחצי של חברו וכו' כמשפט הראשון וכו' ומאי דסיים בלישניה מה שהן דנין עליו נשבעין שניהן והוא מיותר, אפשר שכוון לתרץ הקושיא השנית דאמאי ישבע על השלשה חלקים אחרי שחברו מודה בחציה, לזה אמר מה שהן דנין עליו כלומר כפי חומר הענין והנושא אשר הם דנים כך היא השבועה שאם הוא בדבר הראוי ליחלק לשליש ולרביע אלו רצה נוטל ממנו החצי ואחר כך נשבע על מחצית הנשאר, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק נשבע על שלשה חלקים כי תכלית הכל הוא שישבע על חצי טענתו, ומשום דתנא דידן נקט טלית דלא שייך בה חלוקה נתן הדין שישבע על שלשה חלקים. וכן כתב הרשב"א ז"ל (ב. ד"ה זה ישבע (הראשון)) כמו שהביאו הרב המגיד פרק ט' מהלכות טוען ונטען (ה"ח). ואחרי שהדין דין אמת אפשר שלזה כוון רש"י ז"ל. והשתא ניחא האי דקאמר האומר כולה שלי ישבע כלומר אפילו שאומר כולה שלי והאחר מודה בחציה דהוה ס"ד למימר דלא ישבע אלא על רביע קמשמע לן. והאומר חציה שלי הוה אמינא דישבע על חציה כיון דתפיס בכרכשתא קמשמע לן דישבע על רביע לבד שהיא חצי טענתו. היו שנים רוכבין. פירש רש"י לאשמועינן אתא וכו' רצה בשבכולה מתניתין יש מציאות חדש קרוב או רחוק אמנם בבא זו אגב סיפא נקטה. עד כאן דברי אחרון אחד.
ומורנו הרב הרדב"ז נר"ו כתב עליו וז"ל כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. וראיתי מי שהקשה עליו פשיטא ותירץ משום דאיכא למיפרך עלה דמתניתין טובא, והוה אמינא דרישא נמי לאו דוקא קמשמע לן רש"י ז"ל דאוחזין דוקא. והקושיא אינה כמו שאני עתיד לבאר בעזרת השם והתירוץ אינו עולה יפה וכי מפני שמקצת דברי התנא באו בלי דקדוק לדעת המקשה משום הכי תיסק אדעתין דרישא נמי לאו דוקא. והם הקשו על רש"י ז"ל פשיטא, ואני מקשה למה דאמרינן בגמרא (ג.) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' אלא מאי רבנן, כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו הא נמי כשאר דמיא דספיקא הוא, ומדקא מדמי לה לשאר שהוא מונח ביד שליש משמע דלאו דוקא אוחזין. ומתוך קושיא זו פרשה ריצב"א דלאו דוקא אוחזין אלא אפילו שאין שניהם מוחזקים בה דומיא דארבא, והא דתני יחלוקו דאימר שניהם מצאוה או שניהם קנאוה. ותו קשה דסיפא דמקח וממכר איירי בדוקא כשאינם אוחזין אלא שהיא ביד מוכר ומשום הכי נאמן לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי שאם יצא המקח מתחת ידו שוב אינו נאמן, ורישא דקתני שנים אוחזין ארישא דמציאה קאי ולא אמקח וממכר וכן כתב הריא"ף ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל נראה דכולה מתניתין דוקא אוחזין וברישא לאפוקי מדריצב"א ובסיפא לאפוקי מדברי הריא"ף ז"ל, ואם כן צריכין אנו לתרץ לדעת רש"י ז"ל דהאי דמדמינן לה לשנים שהפקידו ביד אחד היינו היכא דקא סלקא דעתין דאיכא ודאי רמאי, דהיכא דאיכא ודאי רמאי כך לי מוחזקין שניהם כמו מופקד ביד אחרים או מונחת בסימטא כדכתב רש"י ז"ל (ד"ה במקח וממכר) על זה אומר אני ארגתיה וכו', אף על פי ששניהם מוחזקים אין חזקתם כלום כיון דאיכא ודאי רמאי אבל בתר דמסקינן דמי יימר דאיכא רמאי, אוחזין דוקא כפשטא דמתניתין אבל אם אין שניהם מוחזקים לא. והקושיא השנית כבר תירץ רש"י ז"ל בפירושיו וכן התוספות. ומה שכתבו הוא דעת בעל המאור ומשום הכי כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. והשתא ניחא מאי דאצטריכא ליה לתלמודא לומר חדא במציאה וחדא במקח וממכר ולאצרוכינהו ולא אמרינן דחדא באוחזין וחדא אפילו שאין אוחזין.

כתב עוד דשניהם מוחזקין דהוה אמינא מאי אוחזין דמסרך סרוכי קא משמע לן דשניהם מוחזקים בה. ועדיין הייתי אומר שניהם מוחזקים דחד תפיס בגופה משום הכי קאמר ואין לזה כח בה יותר מזה. ועדיין אני אומר כיון דאיכא שבועה אף על גב דיש לזה כח יותר מזה פלגי לה בשוה כיון שכל אחד טוען כולה שלי ואתיא מתניתין כללית. לזה כתב שאלו היתה וכו' כלומר אין אתה מודה שאם כולה ביד אחד שאין השבועה מועילה להוציאה אף הכא לא שנא כיון שיש לזה כח יותר מזה. והיינו דהוצרך רש"י ז"ל לומר בגמרא מפרש שבועה זו למה, דבשלמא אם היינו מפרשים דאף על פי שיש לזה כח יותר מזה יחלוקו היינו דמשביעין ליה משום דנוטל יותר ממה שהוא מוחזק אבל כיון דמוקמת לה דאין לזה כח יותר מזה ושניהם תופסים דשנים אוחזין, שבועה זו למה על כן קאמר בגמרא מפרש לה. וכן מה שכתב גבי זה אומר כולה שלי בגמרא מפרש וכו' על דרך זה מתפרש, דבשלמא אי הוה אמרינן דאוחזין לאו דוקא משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן אפילו שאין אוחזין פלגי לה אבל השתא דאמרת דאוחזין דוקא הך סיפא למה לי בגמרא מפרש וכו'.
ומה שהקשה עוד אמאי תנא זה אומר וזה אומר הוה ליה למיתני וכל אחד אומר ותירץ דנקט לה אגב סיפא דאין טענותיהם שוות. אני אומר כי לתרץ זה התירוץ לא היתה הקושיא כדאי לאמרה, אבל נראה לי דמילתא אגב אורחיה השמיענו התנא שלא נשאל את שניהם בערבוביא כשבאים לפנינו אלא שואלין לזה לבדו איך היה הענין והוא אומר אני מצאתיה וכן לשני והיינו דקתני זה אומר וכו'. ומה שהקשה עוד כיון דשניהם תפיסי בכרכשתא היה לנו לומר יחלוקו כדין הבבא הראשונה, לא ירדתי לסוף דעתו דאיך יעלה על דעת אדם לומר כן והרי זה תפוס וזה תפוס זה נשבע וזה נשבע וזה נוטל כל טענתו וזה לא יטול אלא חצי טענתו אפילו דייני דשפלי לא דייני הכי. ומה ששאל עוד אמאי תני הכא האומר כולה שלי ולא תני כדתני רישא זה אומר וכו', אינה שאלה דבשלמא ברישא שהטענה והחלוקה והשבועה שוה לשניהם תני זה אומר וזה אומר אבל הכא צריך למיתני האומר להבדיל בין זה לזה וזה ברור מאד לא היה כדאי ליכתב, עד כאן. ולהלן אכתוב מה שכתב מורנו הרב נר"ו בלשון זה אומר חציה שלי שכתב רש"י ז"ל:
וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים וכו'. פירוש לפירושו דוקא כששניהם מוחזקים בה לאפוקי שהאחד מוחזק בה והשני מסתרך ומסתבך בה וקמשמע לן דסירוכא לאו כלום הוא וכדאמרינן בגמרא לשון אוחזין הכי משמע, וכן נמי בששניהם אוחזין בה בשוה שאין לזה כח בה יותר מזה בההיא דאמרינן יחלוקו וכגון דתפסי בכרכשתא כדאיתא בגמרא (ז.) אבל אם האחד מחזיק יותר מחברו זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום וכו' כדתני רב תחליפא, ולישנא דמתניתין הכי דייק דשניהם אוחזין בשוה זה בא ללמדנו רש"י, ולא בא ללמדנו שאם האחד אינו מחזיק בה שלא יטול בשבועה דהא פשיטא כדאקשינן בגמרא (ו.) על ברייתא דתניא במה דברים אמורים בששניהם אדוקים בה וכו'. ומה שכתב רש"י ז"ל אחר כך שאלו היתה ביד האחד לבדו הוי אידך מוציא מחברו אינו אלא לתת טעם למה בעינן שיהו שניהם שוין בה, שאלו היה האחד יותר מחזיק מחברו לא היו חולקין בשוה דמאי דתפיס חבריה האי דיליה הוא ואין להוציאו בלא ראיה בעדים ואינו נאמן בשבועה, ואף על פי שהוא מחזיק בה גם כן כיון שאינו מחזיק בה בשוה כחברו ודינו באותו חלק (שהוא) שמחזיק חברו כדין מוציא מחברו דעלמא כאלו אינו מחזיק בה כלל, וכיון שאלו היתה ביד חברו לבדו הוי מוציא מחברו הכא נמי אין להוציא מידו מה שהוא מחזיק יותר מחברו אלא בעדים, והכי דייק לישניה דקאמר שאלו היתה ביד האחד ולא אמר אבל אם היתה וכו'. כן נראה לי. עד כאן.

ויחלוקו. כתוב בתוספות דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא פירוש ולכך ניחא למימר יתלוקו אבל היכא דאין אוחזין ואין אנן סהדי לכך, יותר טוב שבית דין לא ישתדלו כלל וכל דאלים גבר אולי אותו שהוא שלו יטרח ויתאמץ יותר להביאו לידו. עוד כתבו בתוספות וכן מנה שלישי וכו'. פירוש התם אין שייך לומר כל דאלים גבר דכיון שהוא ביד הנפקד אין לבית דין להוציאו ממנו ולומר כל דאלים, כי אין להם לעשות מעשה לומר כל דאלים כי אולי יבא ליד מי שאינו שלו על ידי בית דין וכל זמן שהוא ביד הנפקד לא שייך למימר כל דאלים כי אולי תבא לנפקד תקלה מזה, לכך קשה היכי מדמי ליה למתניתין. גליון.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו ויחלוקו. קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר כי ההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב לד:) גבי זה אומר של אבותי וכו' ואמר רב נחמן כל דאלים גבר, ומפרש לה התם בגמרא (לה:) משום דליכא דררא דממונא גוגבי ארבא נמי אמרינן כל דאלים גבר ד. ורבינו חננאל ז"ל כתב שם בפרק חזקת הבתים דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו האבל משנתינו ששניהם אדוקים בה אין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל. ואי קשיא לך אי הכי היכי אקשינן בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יוסי דקא סלקא דעתן למימר במתניתין יהא מונח עד שיבא אליהו כי ההיא דשנים שהפקידו אצל אחד, דילמא מתניתין שאני דכיון דתפסי לה לא מפקינן מינייהו שכשם שאין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר כך אין מוציאין מידם לומר יהא מונח. לא קשיא דכיון דחיישינן לרמאי וקנסינן ליה כי היכי דלודי, אף על גב דתפסי נמי הוה לן למיקנס כי היכי דלודי והיינו נמי דאקשו גבי חנוני על פנקסו משמיה דרב יהודאי וניפקיה לממונא ונימא יהא מונח. ועוד דהתם כיון שהפקידו אצל אחד כמאן דתפסי דמי ואפילו הכי אמרינן יהא מונח. הרמב"ן ז"ל:
ולי נראה אף על פי שיש חילוק בין תפסי ללא תפסי בדינא דכל דאלים, לא משמע לתלמודא לשוויי הך הפרישה בדין יהא מונח שהרי כשאנו אומרים יהא מונח כשהם תפוסים בה לא נוציא דבר מידם אלא שתעמוד ביד בית דין בעד שניהם כמו שהן תפוסים בה עכשיו עד שיבא אליהו ונדע למי היא, אבל אם היינו אומרים כל דאלים בדתפסי תרווייהו הנה בית דין נותנין רשות לכל אחד לחטוף מיד חברו מה שהוא תפוס. הריצב"ש ז"ל:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח, אמאי נימא כל דאלים גבר. הרי אמרו (ב"ב לד:) אי תפס לא מפקינן כל שכן הכא דתפס ברשות והתם לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקקינן להו לית לן למיחש לרמאי, ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן (כה:) ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כל שכן הא דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל, והיינו דאמרינן בגמרא (ג.) וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה ואמרינן נמי אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא אלמא תפיסה מהניא. עד כאן.
וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. ואם תאמר רבנן דלא קנסי לרמאי כי היכי דלודי הוה להו למימר כל דאלים גבר כיון שאי אפשר לומר חולקין מטעמא דאמרינן בגמרא דהאי מנה ודאי דחד מינייהו הוא ואמאי אמרו יהא מונח, בשלמא לר' יוסי קנסינן ליה לרמאי כי היכי דלודי אלא לרבנן אמאי אמרו יהא מונח. הא לא קשיא דהא אמרינן גבי ארבא דאי אמר חד תפסוהו עד דמייתינא סהדי לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן, הכא נמי כיון שביד הנפקד הוא אין להוציאו מידו, דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאפשר שלא תחזור לבעליה. וריצב"ם ז"ל סובר דההיא דשנים שהפקידו אצל אחד לא מקריא תפיסה וכיון שכן אין לחלק בין אוחזין לאין אוחזין דאם כן לא הוי אמרינן לימא מתניתין דלא כר' יוסי וכדכתיבנא, אם כן הדרא קושיא לדוכתה. ומשום הכי תירץ דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא ודאי רמאי וכו'. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל. ויש אומרים דהתם היינו טעמא דאמרינן כל דאלים גבר דודאי איכא רמאי ואי דמר לאו דמר כדאמרינן בהאי שמעתא בהדיא, דכיון שזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ודאי לאו במקח וממכר אתי לידא דתרווייהו כדי שתאמר דתרווייהו היא דהא קאמר של אבותי, ודאמרינן התם גבי ארבא האי אמר דידי היא ואמרינן עלה כל דאלים גבר הכי נמי קאמרי דידי היא שאני עשיתיה או שירשתיה מאבותי, אבל אומר דידי היא סתם חולקין בשבועה וכן במציאה דאיכא למימר אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכשחולקין נטל כל אחד את שלו ויצא.

ואיכא דקשיא ליה דהא דאמרינן בגמרא (ג. ) אפילו תימא ר' יוסי הכא מי יימר דאיכא רמאי אלמא אי ודאי איכא במתניתין רמאי דינא הוא שיהא מונח, וכן כתב רש"י ז"ל שאם אמר זה אני ארגתיה וזה אני ארגתיה תהא מונחת. ולא קשיא דכי אמרינן בגמרא דאיכא רמאי הוה לן למימר יהא מונח לר' יוסי קא אמרינן דקניס לרמאי הילכך ליכא למימר כל דאלים גבר דדילמא רמאי ור' יוסי לית ליה כל דאלים גבר, אבל לרבנן דלא קנסי לרמאי אמרינן כל דאלים גבר היכא דאיכא רמאי, והא דאמרינן אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח והא נמי כשאר דמיא לאו למימר דהוה לן למימר הכא יהא מונח אלא דלא הוה ליה למימר יחלוקו כי היכי דלא אמרינן התם יחלוקו אלא הוה לן למימר דלא מזדקקינן להו כי היכי דלא מזדקקינן גבי פקדון, ולזה הטעם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה כל דאלים גבר לרבנן כי ההיא דרב נחמן דאמרינן עלה אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. עד כאן:
וכתוב בשיטה ודעתי מסכמת בסברא קמייתא דכל שבאין לפנינו כי תפיסי לה תרווייהו לא מפקינן מינייהו לא לומר כל דאלים גבר ולא לומר יהא מונח אלא חולקין בשבועה, ולא דמי למנה שלישי דרבנן דהתם לאו תרווייהו תפיסי ליה דמכח דחד הוא דתפיס ליה נפקד ולא ידעינן מאי ניהו והוי כי התם דאמרינן בההיא ארבא אי תפס לא מפקינן. ותו דהתם במנה שלישי גם בלא טענותיהן ידוע הוא לנפקד דשל אחד מהם בלבד הוא עד כאן. והר"ן ז"ל האריך לקמן בזה עיין שם גבי לימא מתניתין דלא כרבי יוסי:

זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. איכא למידק כיון דהאי סיפא איירי במציאה ובמקח וממכר אמאי לא תני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר בין שנינו מצאנוה וחציה שלי וחדא במציאה וחדא במקח וממכר. ויש לומר דהא מרישא שמעינן לה ועלה דרישא קאי וסיפא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דרך שבועתם. מורנו הרב נר"ו:

ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים. לאו דוקא, שאם רצה ליטול חציה שלא בשבועה הרשות בידו הואיל וחברו מודה לו, אלא משום דפלגי ליה בטלית לדמי ואכתי לא מסיימא חולקא דחד מינייהו צריך הוא לישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, שאם ישבע על הרביע שמא מאותו רביע אחר שיש לו בה הוא נשבע ואין כאן שבועה לחנם שכולה שבועה אחת היא ולצורך הדין הוא. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל. מן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה וכו' זאלא שלא יוכל לכלול שום רמאות בשבועתו, לפי שהאומר חציה שלי אף על פי שהוא מודה לחברו בחציה אינו מודה לו בחצי מסויים אלא שותפין הם בכל הטלית ואף אם תחלוק הטלית לשנים כל חצי וחצי משותף בין שניהם, ואם האומר כולה שלי יטול חציה בלא שבועה אף אם אין לו בטלית אלא חציה ישבע באמת על חצי האחר שאין לו בה פחות מחציה שהרי שניהם שותפין בשני החצאין, לפיכך אף על פי שנטל החצי האחד לעצמו כיון שלא נטל על מנת להסתלק מחציה השני לא אבד זכותו מחציה השני וכשהוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה כדין הוא נשבע, אלא שחייב להחזיר חצי חציה הראשון שנטל אלא כיון שהוא טוען כולה שלי אי אתה יכול להוציא מידו בלא ראיה לפיכך הזקיקוהו לכלול כל שלשה חלקים בשבועתו וכו' ככתוב בפסקיו עיין שם. עד כאן:

כתב רש"י ז"ל וזה האומר חציה מודה הוא שהחצי וכו'. כתב כן לומר דאפילו לא אמר בין שנינו הגבהנוה אלא שאמר חציה שלי ולא פירש החצי האחר למי, בזה הלשון לבד שאומר חציה שלי מודה שהחצי האחר של חברו. אבל אכתי קשה לי על מה שכתב כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין וכו' והלא על החצי שהוא מודה אין דנין עליו ונשבעין עליו כדקתני זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים תקנת חכמים כדי שלא ירמה אותנו וכדכתיבנא, חדא דעיקר תקנת השבועה גם כן מדרבנן היא ולא מדינא ותו דאמאי נתן מכשול לפנינו רש"י ז"ל וכתב דברים שאין בהם צורך ואינם מוסכמין לדברי התנא. ונראה לומר שרש"י ז"ל נשמר כדרכו שלא נפרש שדין הסיפא הוא דין חדש ולא כמשפט הראשון כדי לתרץ הקושיות ונפרש כך, שזה שאומר חציה שלי אף על גב דאין המיגו שלו מועיל להוציא מה שביד חברו מכל מקום מועיל לגלות לנו שאינו כל כך רמאי כמו חברו שטוען כולה שלי, ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליו אפילו אמאי דמודה ליה חבריה כדי שיודה גם הוא לחברו שחציה שלו ויחלוקו בלא שבועה כדי שלא יבאו לידי שבועת שקר.

ונמצא לפי פירוש זה שאין משפט שבועה זו כמשפט שבועה של הבבא הראשונה שאפילו על מה שאין דנין עליו נשבעין, לפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו הם נשבעין וכו'. דהיכי לישתבע לימא שבועה שיש לי בה רביע מרע ליה לדבוריה, לימא כולה שלי ולדבריכם שאין לי בה פחות מרביע קרובה לשבועת שוא שהרי חברו מודה לו שיש לו בה חציה, לימא כולה שלי וחברי מודה לי שיש לי בה חציה ולדבריכם שבועה שבאותו החצי אין לי בה פחות מרביע כל זה אריכות ענין הוא, ואין הכי נמי שאם השביעוהו בסגנון זה שנפטר אלא בחרו להם חכמים סדר שבועה בלשון קצרה כדרכם בכל מקום. מורנו הרב נר"ו:

והאומר חציה שלי ישבע וכו'. איכא דקשיא ליה ולישתבע ולשקול חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ויש לו חציה בשבועה, כדאשכחן (ב"ב ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן ובשבועה ומשום מיגו. הרמב"ן ז"ל.
פירוש ואין לומר שאין אומרים מיגו אלא בטענה שלא יצטרך לישבע עליה דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (שם) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן לומר החזרתי מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה. הרשב"ץ ז"ל.
וניחא ליה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד אין זה מוציא מיד זה משום מיגו, ומכאן יש לו ראיה שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומיה ממונא ברשותיה דמריה. הרמב"ן ז"ל.
ואף על גב דאמרינן בכתובות (יב:) דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ויש לה כתובה אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, שאני התם דבחזקת בתולה נשאת וגם היא טוענת ברי והבעל ספק. הרשב"ץ ז"ל:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וזו אינה ראיה דכי אמר כולה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומר חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען, שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלי טומה שזה מודה לו הרי הוא כאלו חלק אותו חציו כבר נטלו, והאיך תאמר מיגו שהיה זה יכול לתבוע ממנו גלימא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי, אלא שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טעון יבלבד והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אפשר הוא אבל יש לי לדקדק עליו. ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לב: ד"ה אמאי) יתבאר בסייעתא דשמיא. עד כאן. וכן כתב הר"ן ז"ל (ד"ה וזה נוטל) וכמו שכתוב בנמוקי יוסף עיין שם:
ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל (ד"ה זה ישבע) תירץ וז"ל אפילו למאן דאמר מיגו להוציא יש לפרש דלא אמרינן מיגו כי האי גוונא אלא מאותו ממון יאוהכי הוי מיגו, מיגו שיכול להרויח ממון זה דאי בעי אמר טענה אחרת בזה הממון שהיה נאמן בה, אבל כי האי גוונא לא האמינוהו על חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי בכי האי גוונא לא אמרינן מיגו. ולא נהירא לשר מקוצי ז"ל דבגמרא (ג.) אמרינן מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דאמרינן מיגו מממון לממון אחר. לכן נראה לי דכיון דלא נחית לשקר דאי נחית לשקר היה אומר כולה שלי אלא סבור שהגביהה בשעה שחברו הגביהה ולא היא ואם כן לא אמרינן מיגו. וראיה לדבר מדאמרינן (יבמות קיד:) מת בעלי במלחמה אינה נאמנת במטתו נאמנת ואמאי, דין הוא שנאמין אותה במת בעלי במלחמה מיגו דאי בעיא אמרה מת במטתו יבאלא אומר מסברא מת במלחמה שהלך. עד כאן:

וזה לשון גליון וזה נוטל רביע. כתוב בתוספות כדאמרינן בגמרא האי מיגו גופיה וכו' צריכין התוספות להביא ראיה דאם לא כן הוה אמינא דלא הוי מיגו טוב דשמא אינו מעיז פניו ברצון לתבוע הכל כדאמרינן במודה מקצת וכופר הכל. עוד כתוב בתוספות דהתם היינו טעמא משום דאפילו הוה שתיק וכו' פירוש אחרי שכבר טען הא שטרא אם היה שותק והיה מחזיק באותה טענה די אבל הכא צריך לטעון שום דבר. ובגליון תוספות תירץ אין לומר מיגו אלא במקום שיש לו טענה אחרת על אותו ממון וכו'. ונראה שהגליון נראה לו דוחק מה שהתוספות קורין מיגו להוציא אם היינו מאמינים לו על החצי, דהא להחזיק היה דאנן סהדי דמאי דתפיס כל חד דידיה הוא דהוי חציו לכל חד לכך רצה לומר הגליון דודאי גם זה דהכא הוי להחזיק אבל אין לומר מיגו אלא היכא שהיה לו טענה אחרת גם להחזיק דהיינו על אותו ממון, אבל כשטוען חציה שלי דהוי להחזיק אין להאמינו במיגו שהיה טוען כולה שלי דטענה זו היתה להוציא חצי האחר דהיינו ממון אחר, אבל בגמרא קאמר שפיר דאי לאו איערומי היה נאמן על הרביע מיגו דאי בעי אמר כולה שלי דטענה זו הויא להחזיק ברביע האחר דהא בלא זה טוען יותר ממה שנותנים לו. עד כאן.
ומהר"י כהן צדק פירש דמתניתין בהאי בבא מיירי כגון דאותו שטוען כולה שלי ידו מגעת עד חצי הטלית דמאי דתפיס דידיה הוא ואידך חציה הוא דהוי בחזקת שניהם ולכך יכול להוציא מחברו עוד רביע מאידך חציה, ואין צריך לדחוק ולפרש כמו שפירשו בתוספות דלא חשבינן כאלו כל אחד מוחזק חצי טלית. וגם יתורץ בזה מה שמקשים בתוספות דאמאי לא מהימן במיגו, דהא אי נמי הוה טעין על כולה לא היה נוטל חציה כדאמרינן לקמן (בבא מציעא ז.) שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו'. והא דמוקי לקמן (שם) מתניתין בדתפסי בכרכשתא היינו רישא דקתני יחלוקו עד כאן.
אבל הרשב"ץ ז"ל כתב וז"ל זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. אי האומר חציה שלי מוחזק בחציה לא היה נוטל חצי טענתו אלא כולה דהא אמרינן בגמרא דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו', אלא מתניתין בכל פורתא ופורתא שניהם מוחזקין דתפסי בכרכשתא כדאמרינן בגמרא וכאלו כל אחד מהן מוחזק בכל פורתא בטלית ואין לאחד יתרון על חברו בחזקת חלק ממנה ומשום הכי כל אחד נוטל חצי טענתו בשבועה כדינא דרישא. עד כאן:
עוד הקשה מורנו הרב נר"ו דנהי דלא יועיל המיגו ליטול מה שביד חברו דמיגו להוציא לא אמרינן מכל מקום יועיל המיגו לפטרו משבועה ויטול רביע בלא שבועה למאן דאמר אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אדם הולך ותוקף בטליתו של חברו ויאמר חציה שלי כדי שיאמינוהו בלא שבועה ויטול רביע והכי איתא בגמרא. עד כאן דבריו.

והקשו עוד בתוספות דנימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. כדאמרינן בפרק החולץ וכו'. ואין לתרץ דלכך אין מאמינין לו על הרביע בשבועה משום דאית ליה מיגו והוי להחזיק דכיון דאין ספק מוציא מידי ודאי אז הודאי הוי כמוחזק ואי אמרת מיגו אז הוי מיגו להוציא. גליון.
והרא"ש ז"ל תירץ דשאני הכא דהאי דאמר כולה שלי אינו ודאי בחצי הטלית אלא מתוך דברי האומר חציה שלי שהרי גם הוא מוחזק בחצי הטלית יגואי בעי הוה אמר כולה שלי ומשום דטען האמת לא יפסיד, ולא דמי ליבם שהוא ודאי בחצי הנכסים. עד כאן.

ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ וז"ל שאני התם דטענותיו ברורות אבל הכא אין טענותיו ברורות וראיה מההוא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי יתומים וכו'. (יבמות לא.). עד כאן.
והרשב"ץ ז"ל תירץ בענין אחר וז"ל לא דמי דהתם היבם הוא ודאי בכל הנכסים והספק ספק בכולן ואין לו ליטול כלום אבל זה אף על פי שהוא ודאי במקצת טלית לא חשיב ודאי בכולה הילכך מה שחברו מודה לו יטול מפני שהוא ודאי והשאר הוה ליה ספק וספק, ויחלוקו. עד כאן.
וכן תירץ הריצב"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דלא דמי דהתם כיון שהיבם בנו ודאי מיד שמת הסבא הרי הוא מוחזק בכל הנכסים והספק בא להוציא מחזקתו ועליו להביא ראיה, אבל כאן אף על פי שהודה לו זה במחצית והחזיקו בטלית למאי דאתחזק דהיינו במחצית אתחזק ולא במחצית האחר. עד כאן:

גמרא למה לי למתנא תוב זה אומר כולה שלי הלא באמרו אני מצאתיה שמעינן מינה דכולה שלי. ופרקינן דלא הדר תנא כולה שלי אלא לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני למציאה. ואקשינן תו והאמר רבינא ומצאתה דאתא לידיה משמע. דברי רבינא בהגוזל בתרא (ב"ק קיג:) הלכתא אין פורטין לא מתיבת המוכסין ופשיטא היא. ושקלי וטרי לאוקומה למתניתין בחדא ולא מתוקמא ואוקימנא רישא במציאה וסיפא בקנייה זה אומר כולה שלי אני קניתיה וזה אומר אני קניתיה ונתתי דמיה. רבינו חננאל ז"ל.

והרא"ש ז"ל פירש למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וכו'. פירוש סלקא דעתיה דמתניתין תרתי קתני רישא במציאה וסיפא במקח וממכר או בירושה או בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה. ופריך תרתי למה לי ליתני חדא ושמעינן אידך מינה. ומשני חדא קתני וכולה איירי במציאה. ותו פריך כיון דחדא קתני ליתני אני מצאתיה וכולה שלי יד. עד כאן.

וכן פירש מהר"י כהן צדק ז"ל וז"ל חדא קתני וכו'. תימה לי מה תירוץ הוא זה ומאי שני ליה ממאי שהקשה ליתני חדא. ונראה דהמקשה סבור לאוקמה מתניתין בתרתי מילי חדא במציאה וחדא במקח וממכר אבל אכתי לא אסיק אדעתיה צריכותא דלקמן דאי כולה במציאה לשתוק מכולה שלי, והכי פירושו ליתני חדא או מציאה או מקח וממכר ומשני חדא קתני ולא איירי בתרי מילי והדר פריך אי חדא קתני ליתני אני מצאתיה וכו'. עד כאן:

וזה לשון הראב"ד ז"ל למה לי למיתני זה אומר וכו'. ליתני חדא דמאי אולמיה דהאי מהאי. חדא קתני פירוש חדא טענה היא דצריכי תרווייהו להדדי. הדר אקשיה וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא וכו' כלומר ואמאי צריכי להדדי מי לא ידענא דכולה שלי קאמר. עד כאן.

וה"ר י"ט אל אשבילי ז"ל פירש וז"ל למה לי למתנא זה אומר וכו'. ליתני חדא וכו'. פירוש ממה נפשך דאי תרווייהו במציאה למה לי תרתי טענתא, ואי חדא במציאה ואידך במקח וממכר או טענה אחרת בחדא נמי סגי ויליף אידך מינה דמאי שנא טענה זו מטענה זו. עד כאן.

ובגליון פירש ליתני חדא. פירוש ישנה הכל בבא אחת ומשני אין הכי נמי דשנה הכל בבבא אחת. והא דלא פריך מיד והא זה וזה קתני, היינו משום דעדיין לא ירד למסקנא אם הפירוש דילמא תנא סיפא לגלויי רישא או לייתורא, דאי תנא סיפא לגלויי רישא אז הוי ניחא דתנא זה וזה לכך יורד תחלה למסקנא והדר פריך. עד כאן:

ומה"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב וז"ל למה לי למתנא וכו'. ליתני חדא. הפירושים שסובלת זו הקושיא הם ארבעה. הראשון. דמה צורך להזכיר כולה שלי שהוא כפול מאחר שאמר אני מצאתיה. והשיב המתרץ חדא היא וכו' וחוזר המקשה ואומר שאין קושייתו מתורצת שאפילו בזה האופן אין צריך אלא זה אומר אני מצאתיה בלבד. וזהו מה שהאריך בלשונו למה לי למתני וכו' ליתני חדא לומר שאחת מאלו היא מיותרת כיון שהשנים בנושא אחד שהוא מציאה. השני. שהמקשה הבין שזאת המשנה מדברת בשני נושאים כדלקמן, והקשה שבכולה שלי נכלל אני מצאתיה. ותירץ חדא קתני והודיעו שני עניינים האחד שמשנתנו לא קתני אלא חדא, השני דמדברת במציאה ולא במקח וממכר. ואלו הפירושים נראים יפה אלא שיש להם קושיא אחת בכלל ולכל אחת בפרט. בכלל אמאי קאמר ליתני חדא. בפרט שלפירוש הראשון אינו צריך לומר אלא למה לי למתני כולה שלי שזה נראה מיותר. ולפירוש השני הוה ליה למימר למה לי למתני אני מצאתיה שזה נראה מיותר. בשביל דוחקים אלו נפרש פירוש אחר מורכב משני פירושים אלו והוא בשני אופנים, הראשון שבראשונה מקשה למה תני שתי טענות ואחר כך הקשה שעל המעט יאמר השתי טענות בבבא אחת אבל לא עשה כן אלא לקח שתי טענות ושתי בבות זהו שחזר ואמר ליתני חדא. או נאמר באופן אחר שהמקשה לא ידע פירוש המשנה ואמר לא ימנע, או התנא במה שאמר שתי בבות רצה להביא שני נושאין שהם מציאה ומקח וממכר או הכל נושא אחד של מציאה, אם שני נושאין מה צורך להביא שניהם די באחד מהם, ואחר כך חזר ואמר שאם הכל ענין אחד של מציאה ליתני חדא בבא ואם תאמר דלא תנא אלא בבא אחד יש לו דוחק אחר דליתני חדא רצה לומר ליתני אני מצאתיה וממילא משתמע דכולה שלי, כל זה רצה להקשות במה שאמר ליתני חדא והמתרץ לא הבין הקושיא וחשב שלא היה מקשה אלא ממשמעות ולזה אמר אין חדא קתני. וחזר המקשה לומר שיותר מזה נתכוון בקושיתו.
ורבינו נר"ו הקשה לפירושים היותר חשובים מאלו שאמרנו שאיך יש לו מקום למקשה להקשות שמה צורך לומר אני מצאתיה או כולה שלי, שצורך גדול הכריחו לתנא להביא אני מצאתיה שהרי אנו מוכרחין לומר שבמשנתנו ליכא טענת רמאות כמו שהוא מבואר בגמרא לקמן (בבא מציעא ג.) שאם לא כן אלא שגם במשנתנו איכא טענת רמאי יש לנו מקום להקשות ולומר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, ואם כן לזה הוצרך לומר אני מצאתיה דאי לא תני אלא כולה שלי נראה שהוא כולל כל הטענות שבמציאות בין איכא רמאי בין ליכא רמאי לזה תני מצאתיה לומר שבזה הנושא של מצאתיה בלבד והדומה לזה דליכא רמאי הוא דאמרינן יחלוקו. ואם כן העלנו מפירוש זה שאין מקום למקשה להקשות למה לי למתני אני מצאתיה. ולהבין כוונת המקשה נקשה קושיא בלשון המקשה והיא זאת שמה שנראה שהוא מיותר בלשון התנא אינו אלא מה שהביא באחרונה שמה שאמר בתחלה אינו מיותר כלל שהכרח הוא להביא הטענה במה שיחלוקו ואם כן לא היה לו למקשה לומר אלא למה לי למתני כולה שלי, ולזה נאמר שהמקשה הקשה לא ימנע או כוונת התנא במשנתנו לכלול לכל הטענות בין איכא רמאי בין ליכא רמאי, או אינו אלא בדליכא רמאי אם כוונתו לכלול כל הטענות למה לי למיתני תרתי כלומר שני נושאין דהכל כלול בזה אומר כולה שלי ואם תאמר משנתנו בדליכא רמאי ליתני חדא שהוא זה אומר אני מצאתיה, ולזה האריך ואמר למה לי וכו' כלומר בזה הלשון יש שני פירושים אם מדברת אפילו בשיש רמאות למה לי למתני תרתי שהכל כלול בכלה שלי ואם מדברת בשאין רמאות ליתני חדא. והשיב המתרץ ואמר שכוונת התנא להביא בדליכא רמאי עם כל זה לא יהיה כוונתו לומר שלא יהיה רמאות לא בטענות ולא במציאות שאף על פי שבטענות יהיה רמאות אם במציאות אפשר שלא יהיה רמאות סובר התנא שיחלוקו, ואם כן מאחר שכוונת התנא היא זו הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה רצה לומר שהיינו אומרים שהדין שאמר התנא אינו אלא בדליכא רמאות כלל אפילו בטענות, כגון אני מצאתיה שפירושו ראיתיה ונראה שאינם מחולקים כלל בהגבהה ששניהם מודים ששניהם הגביהוה אבל הם חולקים בראיה שהם חושבים דבראיה בעלמא קני ולפיכך חולקים בראיה, ובזה הנושא ליכא רמאי כלל לא במציאות ולא בטענות שבראיה אין אנו יכולים לומר שאחד יודע שחברו ראה את המציאה תחלה ועם כל זה הוא אומר שהוא ראה אותה תחלה, שזה אינו יודע כלל אם ראה חברו אם לאו ולפיכך חושב שהוא ראה אותה תחלה ואם כן אין בכאן רמאות לא בטענות ולא במציאות דדילמא תרתי בהדי הדדי אגבהוה. ואם לא אמר אלא אני מצאתיה היינו אומרים דלא אמרינן יחלוקו אלא בזה הנושא דליכא רמאות כלל לזה אמר כולה שלי לומר לך שגם כן אמר יחלוקו אפילו בדאיכא טענות ברמאות כיון שבמציאות אפשר שלא יהיה רמאות שמה שהתנא שולל מכאן אינו אלא טענות רמאות בין במציאות בין בטענות כגון הנושא של רבי יוסי.
ובזה הפירוש תמצא מתורצת הקושיא שהרמב"ן ז"ל מקשה. והיא שהאיך סלקא דעתין למימר בראיה קני דהא בסיפא תמצא בבירור דבראיה לא קני, דאין לומר שהדין יהיה כך אלא שהבעלי דינים חושבים דבראיה קני ובשביל זה הם אומרים אלו הטענות והמקשה הקשה אחר כך ואמר שמאחר שדינו כללי וכולל גם כן לנושא שיש בו רמאות בטענות ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ובזו הקושיא יש לעיין ולהקשות שהכרח הוא לתנא להביא אני מצאתיה, שאם לא יאמר אלא כולה שלי יעלה על דעתנו שהוא כולל נושא דשנים שהפקידו שהוא רמאות אפילו במציאות. ולזה נשיב שאף על פי שלא יאמר אלא כולה שלי לא יעלה על דעת שהוא כולל נושא דשנים שהפקידו דשאני מתניתין שאנו רואים דשניהם תפוסין בטלית ולפיכך אמרינן יחלוקו אבל בשנים שהפקידו שאינם תפוסין דין הוא שיהא מונח. וזה דקדק בתשובתו שאמר בעלמא דקתני כלומר במתניתין שאפילו לא יאמר כולה שלי לא יעלה על דעתנו שהוא כולל כל רמאות אבל בעלמא דקתני לשון מציאה הוה אמינא דבראיה קני. עד כאן:

וזה לשון אחרון אחר למה לי למתני וכו'. בהא שמעתי טואיכא תמיהי טובא דלא ימלט, או סבר האי מקשה דכולה מתניתין במציאה או רישא במציאה וסיפא במקח וממכר או בזה אומר אני ארגתיה. אי סבר דכולה במציאה מצית למימר דפריך בתרי גווני חדא למה לי למתני וכו' ליתני אני מצאתיה וכולה שלי, ולפי זה הוה אתי שפיר מאי דאריך ותני למה לי למיתני זה אומר וזה אומר דעיקר פרכיה הוא מזה וזה כדפריך לבסוף. אבל קשה דמאי משני חדא קתני והא על דא קא בכינא ופריך דלא ליתני זה וזה דמשמע דהוו תרי ענייני. ותו מאי האי דהדר פריך וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי דאם כן קשה מדידיה אדידיה דמעיקרא קאמר דליתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי ואם כן האי פירושא לית ביה מששא כלל. שני למה ליה למימר זה אומר וזה אומר וכו' לימא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי או ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. וגם לדרך זה קשה דלמה לו להאריך כל כך לימא למה לי למתני תרתי ליתני חדא דבשלמא לפירוש הראשון ניחא דעיקר קושייתו זה וזה, אלא לזה הפירוש קשה דעיקר הפירכא היא תרתי למה לי והכי איבעי ליה למימר. ותו מאי קמהדר חדא קתני וכי לא ראה הקושיא של זה וזה דפריך לקמן ושתי קושיות אלו סותרות גם הדרך השני, דרישא במציאה וסיפא במקח וממכר. ועוד קשה לי לזה הדרך דרב פפא דהדר לאוקומי מתניתין כמאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא דרישא במציאה וסיפא במקח וממכר הוה ליה למימר לעולם רישא במציאה וכו' כי אורחיה דתלמודא.

ועוד יש להקשות לכל הפירושים ליתני חדא למה לי. ועוד למה האריך המתרץ ואמר זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי בחדא סגיא. ועוד למה חלק קושייתו לשנים ולא עוד אלא שנראה שזה אומר אני מצאתיה ישרה בעיניו ותוך כדי דבור הקשה בהפך ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ועוד אמאי שני בדבוריה, לעיל קאמר אני מצאתיה ואנא ידענא ולבסוף קאמר ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה לימא ולא בעי בתרווייהו.
ותירוצא דמילתא דהאי מקשה סבירא ליה דכולה מתניתין במציאה ופריך למה לי למתני תרתי ליתני זה אומר אני מצאתיה או זה אומר כולה שלי כי שקולות הן בעיניו ומחדא אתיא לה חברתה ולכן הוסיף ליתני חדא להודיענו כוונתו דליתני אני מצאתיה או כולה שלי אי זו מהן שירצה. ואלו לא תני ליתני חדא הוה במשמע דקשה ליה ליתני אני מצאתיה ולשתוק מכולה שלי כאורחא דתלמודא כי האחרון הכביד על הראשון ולשתוק מיניה, ונדון דידן לא משמע הכי אדרבה שכולה שלי היא ישרה בעיניו טפי ולכן אמר וליתני כולה שלי ולא בעי כלל אני מצאתיה, ואלו לעיל מינה אמר ואנא ידענא כדאמרן. והא דלא קתני למה לי תרתי ליתני חדא משום דהוה משמע דאין חילוק בין אי תנא להו להני תרתי בלשון זה וזה או זולתו וזה הפך האמת דאפילו בתר דתריץ דצריכי תרווייהו קשה ליה לשון זה וזה, ולהכי קאמר למה לי למיתני זה אומר וזה אומר לרמוז לקושיא דלבסוף ומשני חדא קתני כלומר כולה חדא בבא היא וסיפא פירושא דרישא והאריך בלשונו זה אומר וכולה שלי וזה אומר וכולה שלי לתקן מה דאפשר לתקוני בלשון זה וזה כלומר מה שאמר זה אומר אני מצאתיה פירושו זה אומר כולה שלי וזה אומר אני מצאתיה פירושו כולה שלי. והמקשה חשב שכולה שלי איצטריך להשלים חסרון זה אומר אני מצאתיה שבלשון אני מצאתיה אין שם גזרה כלל ושלכן הוצרך לומר כולה שלי לתיקון הלשון כי הוא מאמר בלתי שלם, ולהכי פריך וליתני מצאתיה ואנא ידענא כלומר הענין מובן מעצמו וחסרון המשתלם מאליו בידיעה מהו (וזהו שאמר) ואנא ידענא ולא קאמר ולא בעי, דנהי דבעי כולה שלי לשלמות המאמר אבל טזידענא ממילא וכיון דלא מצו למטעי למה לי למתני וכו' והתרצן גלה אז דעתו כי מצאתיה מאמר חסר ממנו חסרון לא יוכל להמנות משום דהוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, ולכן הוצרך להאריך ולומר כולה שלי לפרושי למילתיה אז המקשה הקשה בכח גדול דכיון דכולה שלי פירוש מצאתיה וכולה שלי לא בעי פירוש ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה כלל וכשתירצו לו דתרווייהו צריכי הקשה זה וזה קתני שהיתה בכח המאמר הראשון, ולא הקשה אותה מתחלה כשאמר חדא קתני משום דנמשכת קושית וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא ממאי דקא מהדר ליה דחדא קתני ועל דבריו בהודעת הקדמתו הקשה אליו לפי שהיא קושיא יותר חזקה לאין שיעור מפירכת ההקדמה. ולפי דרכנו לא צריכינן לדחוקי במה שכתבו התוספות דאית דוכתא דפריך הכי ואית דוכתא דלא פריך. וטעמם לתרץ למה איחר קושייתו עד הנה ואמרו שאין הקושיא כל כך חזקה. עד כאן דבריו:

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל למה לי למיתני זה אומר וכו'. איכא למידק עלה אף על גב דהאי מקשה לא אסיק אדעתיה דחדא במציאה וחדא במקח וממכר כדמסיק רב פפא, מכמה טעמי חדא דמקח וממכר מאן דכר שמיה במתניתין. ותו דליחזי זוזי ממאן נקט כדפריך בגמרא, ותו דסוף סוף אצטרכינן להו מכל מקום הוה ליה למימר דחדא בדליכא ודאי רמאי ואידך בדאיכא ודאי רמאי כדמשמע לישנא דכולה שלי ואתה תופס עמי לגזלני. ובשלמא לפי שיטת רש"י ז"ל דמפרש דהיכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח ניחא, אבל לפירוש רבינו חננאל ושאר מפרשים ז"ל דמפרשי למתניתין אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי קשה. ותו למאן דמפרש דלאו דוקא אוחזין אימא חדא באוחזין וחדא בשאין אוחזין. ותו אמאי אוריך כל כך בלישניה לימא ליתני חדא ותו לא. ותו אחר שהאריך כל כך למה הוצרך לומר בסוף ליתני חדא. ותו דהשתא משמע ליה דכל אחד משתי הבבות שוות והדר פריך דליתני כולה שלי ולא ליתני אני מצאתיה דמשמע דכולה שלי עדיף טפי. וכבר ראיתי מי שפירש שהמקשה ידע שפיר דחדא במציאה וחדא במקח וממכר וקשיא ליה דתרתי למה לי, והמתרץ לא הבין כוונת המקשה והוקשה לו לפי שיטה זו דהוה ליה לרב פפא לומר לעולם רישא במציאה וסיפא במקח וממכר. ואני יזלפי שיטתו, זו הטעאה, שאין דרך התלמוד לומר לעולם אלא באוקמתא דאתאמרא בהדיא אבל זו לא הוזכרה ולא עלתה על לב מעולם אבל עיקר הפירוש לא ניחא ליה מהטעמים שכתבתי למעלה. ותו כלום אדם בונה בנינו על תהו דמי אמר לו שהדבר מוכרח שחדא במציאה וחדא במקח וממכר עד דקשיא ליה ליתני חדא דילמא חדא דליכא ודאי רמאי וחדא דאיכא ודאי רמאי וצריכי חדא משום שבועה וחדא משום חלוקה, אי נמי לא זו אף זו קתני וברישא הוה ליה לפרושי דחדא במציאה וחדא במקח וממכר והדר ליפרוך תרתי למה לי. ותו דצריכין הם לומר שהמתרץ לא הבין דבר עד סוף הסוגיא וזה דוחק וכל כי האי דרך המפרשים לאמרו וכאן לא דברו כלל. ותו דאמאי משבש ליה ואזיל כולי האי מיד הוה ליה למימר מי סברת חדא קתני לא תרתי קתני חדא במציאה וחדא במקח וממכר. ותו דסתם תלמודא שהוא המקשה ידע לה אמאי קבע לה בשם רב פפא. ותו דמאי דאקשינן לעיל אמאי אוריך כל כך אינו מתורץ בדרך זה. וכבר ראיתי מאן דארכבה אתרי רכשי כדי לתרץ קושיא זו ואמר דהכי פריך מה נפשך אי חדא במציאה וחדא במקח וממכר למה לי למתני וכו' ואי תרווייהו במציאה תרתי במציאה למה לי, והיינו דקאמר ליתני חדא וכו' והמתרץ לא הבין כוונת המקשה ואמר דיותר מזה נתכוון בקושייתו דליתני אני מצאתיה וכו'. עוד אפשר לפרש לפי דרך זה שבראשונה הקשה אמאי תנא שתי טענות ואחר כך חזר והקשה שעל המעט יאמר שתי הטענות בבבא אחת אבל לא עשה כן אלא תנא שתי טענות ושתי בבות והיא אחת שיש בה שתים. וכל הדרכים האלו לא ישרו בעיני לפי שהם בנויים על הקדמות בלתי צודקות ועל כן לא ראיתי להאריך בהן ובקושיות שיש עליהם.
ולפי פשטן של דברים המקשה הזה לא אסיק אדעתיה הא דרב פפא מטעמי דאמרן לעיל וחשב דתרווייהו במציאה כפשטא דמתניתין ועלה בעי תרתי במציאה למה, ומשום דידע שפיר דאיכא לתרוצי דחדא קתני רצה לנעול דלת בפני תשובה זו ואמר למה לי למתני דמלישנא דמתניתין משמע דתרתי קתני כדפריך לבסוף, וכדי שלא יטעו בהבנת קושייתו לומר דהכי קא קשיא ליה דלעולם חדא קתני אבל אמאי תני לה בלישנא דתרתי, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי מיבעי ליה לפיכך פירש קושייתו ואמר דליתני חדא. והמתרץ הבין יפה קושייתו וכחש בהקדמתו דחדא קתני ולא נתן אל לבו לישנא דזה וזה ואפשר דסבר השתא דזה וזה לאו דוקא דמשום דהפסיק בזה אומר אני מצאתיה הוצרך לומר זה אומר כולה שלי. אי נמי דאורחיה דתנא הכי כמו שכתבו התוספות דאית דוכתא דפריך ואית דוכתא דלא פריך אבל לעולם חדא קתני, והמקשה מקשה בסוף דליתני כל דברי הטוען ביחד זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי והיינו דאיצטריך לאורוכי והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וכו' דוק ותשכח. והא דלא מוקי סיפא בדאיכא ודאי רמאי דאי משום הא ליתני כולה שלי ותו לא דכולה שלי משמע בכל גוונא, אי נמי ליתני אני ארגתיה ואכתי תרתי למה לי. והא דלא מוקי לה לסיפא להיכא שאינם אוחזין משום דאכתי תרתי למה לי ליתני שנים המתעצמין על הטלית זה אומר וכו' דמשמע בכל גוונא בין אוחזין בין בלתי אוחזין, וכי תימא אי לא תני משנה יתירה הוה מוקמינן לה בדמסתבר טפי דהיינו כשאוחזין או בדליכא רמאי הא ליתא דאדרבה כשאינם אוחזין מסתבר טפי מדמחייבינן ליה שבועה ובדאיכא רמאי מסתבר טפי מדרמינן שבועה עליה כי היכי דלודי, הילכך איכא למימר הכי ואיכא למימר וכולה שלי משמע בכל גוונא דהכי סגי ותרתי למה לי, חדא קתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וכו' ואם תאמר כל אריכות זה למה מאחר שתירץ דחדא קתני הא משתמע שפיר. ותו קשה היכי אפשר לומר דחדא קתני דנהי דזה וזה לא משמע ליה לחלק הרי הפסיק בזה אומר אני מצאתיה, ובשלמא אי תרתי קתני שפיר אבל אי חדא קתני איך הפסיק באמצע טענתו של ראשון במקצת טענה של שני. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דהיינו שהוצרך להאריך ולומר זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי שזו היא טענתו וחדא קתני והתנא סדר הדברים כפי דרך הטוענים דלא שבקיה לסיומי למילתיה עד דאמר אידך אני הוא שמצאתיה ומעשים בכל יום בין הטוענים כזה.

וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי. אורחיה דתלמודא דפריך הקל הקל ברישא והדר פריך ומי מצית אמרת וכו' שהיא קושיא יותר חזקה. אי נמי פריך לפי שיטת המתרץ דסבר דחדא קתני והדר מפיק ליה מהך סברא. ואם תאמר דמשמע דזו היא קושייתו הראשונה דליתני חדא. ויש לומר דמעיקרא פריך דודאי תרתי קתני כדמשמע לישנא דמתניתין אלא דתרתי במציאה למה לי והשתא פריך לדידך דסברת חדא קתני נהי דחדא היא מכל מקום ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי והוא ייתור לשון ללא צורך, ובשלמא אי תרתי קתני ודאי לחדותי מילתא אתי אלא דלא ידענא מאי אבל אי חדא קתני קשיא טפי שהלשון הוא מיותר לגמרי מצד עצמו והיינו דקאמר ואנא ידענא דכולה שלי. אי נמי הכי פריך בשלמא אי תרתי קתני אין שם אלא קושיא אחת שהוא ייתור אבל אי חדא קתני קשיא זה וזה, ולקושיית הייתור לא תרצת וקושיית זה וזה קתני כבר רמזה המקשה במה שהביא לשון המשנה וכדכתיבנא לעיל. והמתרץ הבין שיש להקשות והא זה וזה קתני ולא חש לה דהא איכא דוכתי דלא פרכינן לה. והוא יחיודע דכל דאפשר לפרושי בכי האי לישנא בלשון בשלמא, לא מפרשינן ליה בלשון אכתי. ועדיין יש לדקדק דאי תנא מצאתיה הוי משמע גם אני מצאתיה תנא כולה שלי לומר אני מצאתיה כולה לבדי. יש לומר חדא דאני מצאתיה כולה משמע. ותו דליתני אני מצאתיה כולה ומאי וכולה שלי דקתני ועל כרחך אית לן למימר דמצאתיה כולה משמע דהא במסקנא מוקמינן חדא במציאה וחדא במקח וממכר משמע דבלשון מצאתיה טוען שכולה שלי וזה ברור. עוד איכא לפרש אי אמרת בשלמא תרתי קתני וחדא דאיכא רמאי וחדא דליכא רמאי וחדא משום חלוקה וחדא משום שבועה. עד כאן.

הוי אמינא בראיה בעלמא קנה. ולא פירוש יטהגבהה כיון שאין לה דעת אחרת מקנה, דבמקח וממכר הוא דבעינן משיכה או הגבהה. הריטב"א ז"ל.
ואם תאמר והיכי סלקא דעתין הכי והא בהדיא תנן לקמן (בבא מציעא ט:) היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחברו תנה לי ואמר אני זכיתי בה זכה כ. אלמא בראיה לא קני שאלו כן למה זכה בה השני. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא דמאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה, וכי תימא אי הכי פשיטא סלקא דעתך אמינא כיון שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי גלי דעתיה דלצורך חברו הגביהה ולא ניחא ליה דליקני לא בראיה ולא בהגבהה וזכה בה לשם חברו, קמשמע לן דאפילו הכי כל שעודה בידו נאמן לומר דבראיה זכה בה תחלה. הר"ן ז"ל:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל איכא למפרך ומי מצית למימר בראיה קני והא קתני סיפא (שם) היה רוכב על גבי בהמה וכו'. כא. ואיכא דמפרקי לה דהוה אמינא שאני התם דאמר תנה לי דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בהגבהה, ולא דאיק וכי יניחנה שם וילך לו. עד כאן.
ויש מתרצים דשאני התם משום דלא אמר תקנה לי ראייתי אבל אם אמר תקנה לי ראייתי הוה אמינא דקונה לו ראייתו משום הכי תני כולה שלי דבראיה לא קני. ואף על גב דגבי ארבע אמות של אדם אמרינן בגמרא (י.) דאין חילוק בין אמר ליקנו ללא אמר, התם היינו טעמא משום דד' אמות מתורת חצרו קנו ומשום הכי דין הוא שיקנו לו בין אמר בין לא אמר אבל בראיה היה אפשר לחלק, ואין זה מחוור. הרשב"ץ ז"ל:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא דמפרקי בתוספות כיון דהכא לא תני משנה יתירה לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני, לא תיקשי לך הא תו למה לי אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן ואורחיה כבדתנא הוא לעקם שתים ושלש תיבות כדי להשמיענו דין אחד אף על פי ששנאו במקום אחר. ורמיזא להא מילתא בריש מסכת יבמות דבעי בגמרא למה לי למתנא פוטרות צרותיהן ליתני אוסרות. אי תנא אוסרות הוה אמינא אוסרות ליבום אבל מחלץ חלצן אף על גב דקתני סיפא מן החליצה דמההיא שמעינן דאפילו מחלץ לא חלצן. וכיוצא בה בתחלת מסכת ברכות דקאמר והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא אף על גב דממתניתין דסוף נגעים (פי"ד מ"ג) שמעינן דמייתי כגבפרק הערל (יבמות עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה. אבל רש"י ז"ל (ד"ה בעלמא) כתב דלא אשמועינן שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה. ולדבריו הא דקתני ראה את המציאה יש לפרשה בשראוה שניהם או האחד קודם דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר תנה לי והוא נטלה לימא כדליתנה לו גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני בראיה ולא בהגבהה וזכה לשם חברו קמשמע לן ולא מחוור. ועוד דלמסקנא דאמרינן דרישא במציאה וכו' נימא דבראיה בעלמא ליקני דהא לא תני שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה.
ולדידי משמע דהא דקא סלקא דעתין למימר בראיה בעלמא קני משום דלישנא דמתניתין הוה משמע לן הכי משום דקתני מצאתיה ולא קתני הגבהתיה, ואף על גב דקתני לקמן דלא קני בראיה הוה אמינא האי תנא פליג עלה וסבר דקני בראיה והיינו דאקשיה וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ומאי קושיא הא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה אלא שמע מיניה דאי לא תנא לשון מציאה לא איצטריך לאשמועינן הא, דמסיפא שמעינן ליה. ומפרקינן בעלמא דקתני לשון מצא הוה טעינא נמי בהא ואמינא דקסבר ההוא תנא דתנא לשון מציאה דבראיה קני, ובמסקנא דאסיקנא דחדא במציאה וכו' הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תני לה הואיל ושמעינן ליה הכא בסיפא דמתניתין דבראיה לא קני. עד כאן:
וזה לשון הרשב"ץ ז"ל ומיהו לרש"י ז"ל שכתב דלא אשכחן שום תנא שאמר דלא קני מציאה אלא בהגבהה קשה דלכאורה משמע מהנהו מתניתין דלא קניא מציאה בראיה אלא בהגבהה. ואפשר לומר דאי מההיא הוה אמינא מאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה וקמשמע לן דאף על גב שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי זכה בה, שלא תאמר גלי אדעתיה דלא ליזכי בה לא בראיה ולא בנטילה אלא בשביל חברו קמשמע לן דכל זמן שהיא בידו נאמן לומר לעצמי זכיתי בה בראיה, ואידך נמי דנפל לו עליה הכי הוא שהמחזיק בה אומר שהוא ראה תחלה וקמשמע לן דאף על גב דאידך נפל לו עליה נאמן המחזיק לומר אני ראיתיה תחלה. ואין זה נכון. ועוד כי אקשינן לקמן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה מאי קושיא והא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה.
והרמב"ן ז"ל כתב דהשתא הוה סלקא דעתיה למימר דלישנא דמצאתיה משמע דאפילו בראיה קני לה מדלא קאמר הגבהתיה, ואף על גב דאשכחן לקמן דלא קני אלא בהגבהה הוה אמינא דהאי תנא פליג עליה וקסבר דקני בראיה, דלשון מצאתיה הכי משמע ומשום הכי אקשיה ולא ליתני כלל אני מצאתיה דלא שמעינן כהדמציאה לא קני אלא בהגבהה הרי יש משניות מפורשות לקמן. ומפרקינן דמשום הכי תנא אני מצאתיה לאשמועינן מלישנא יתירה דבראיה לא קני, כי היכי דלא ליטעי בעלמא דמצא לשון ראיה משמע משום הכי תנא משנה יתירה דלשון מצא לאו בראיה בעלמא משמע. וזה אינו מחוור. דאם כן דלשון מציאה משמע דבראיה בעלמא קני סיפא דאסיקנא דתרתי קתני לימא דתנא דידן אית ליה דבראיה בעלמא קני ופליג אתנאי דלקמן דאמרי דלא קני אלא בהגבהה, ודוחק לומר דהשתא הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תנא לה דעד דאתא לידיה לא קני ליה. הלכך התירוץ הנכון הוא תירוץ התוספות. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א ז"ל (סוד"ה למה לי) ויש לומר דכל היכא דלא תני אלא חדא אמרינן דתנא לישנא דקרא נקיט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעה בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תני אלא חדא ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט. עד כאן:

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל שרש"י ז"ל סובר דלא אשמועינן שום תנא וכו'. ולפי זה יש מקום להקשות לרש"י ז"ל מסיפא דמשנתינו שבבירור אומר שבראיה לא קני, ונראה שאין זו כוונת רש"י ז"ל שראוי שתדקדק בכוונת רש"י ז"ל שלא אמר לא אשמועינן שום תנא שיאמר דלא קני בראיה, שאם היה אומר כך בודאי הוה קשה ליה סיפא דמתניתין שאומרת דבראיה לא קני בשלא בא לו קנייה אלא בראיה בלבד שיותר חשובה קניית הגבהה מקניות אחרות, אבל בזמן שהרואה גם כן מגביה עם חברו ויהיה לו יותר הראיה לעולם אימא לך שכל התנאים יודו מי שיש לו הראיה הוא קונה ולא הגבהה בלבד. זהו שאמר רש"י ז"ל לא אשמועינן שום תנא דלא קנה אלא בהגבהה שכל התנאים יודו מי שיש לו מציאות לקנות באופן אחר אע"פ כושלא יהיה הקנייה בהגבהה כמו שאמרתי, ובזמן שהם שוים בהגבהה אין ההגבהה קונה אלא הראיה שיש לו יותר מחברו, ואם כן מציאות קנייה אף על פי שלא יהיה לו ההגבהה. עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראיה קני ליה. פירש רש"י ז"ל דלא אשמועינן שום תנא דלא קנה ליה אלא בהגבהה. והקשו עליו בתוספות דהא משנה מפורשת היא בפרקין (ט:) ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא לא קנה בראיה שהרי הוא לבדו ראה אותה תחלה ואף על פי כן חברו שיחזיק כזבה זכה בה. ונראה דלא קשה על רש"י ז"ל דהכי קאמר דההיא שעתא דקתני תנא דהכא אני מצאתיה אכתי לא אשמועינן שום תנא דמציאה לא מיקנייא בראיה ומתניתין דהיה רוכב וכו' אכתי לא איתנייה וזה ברור מאד. עד כאן.
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל הא דאמר אי תנא מצאתיה ולא תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה דבראיה בעלמא קני לה תנא כולה שלי דבראיה לא קני לה. הכי פירושו בדקינן ליה לדיבוריה דילמא בראיה בעלמא קאמר משום דעבידי אינשי דמדחזי ליה אמרי מצאתיה הילכך עד דאמר כולה שלי או דמפרש ליה בדיבוריה לא יהבינן ליה. מיהו כי אמר כולה שלי לית ביה ספיקא דאי משום ראיה קאמר במקום דאיכא אחרינא בהדיה היכי מצי למימר כולה שלי משום ראיה בעלמא דילמא כי היכי דחזי איהו חזי נמי אחריני. וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה דשמעינן מינה דלא יהבינן ליה עד דאמר בהאי לישנא. אי תנא כולה שלי ולא תני אני מצאתיה בהדיא לא גמרינן מיניה מידי ודילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה. ובאידך פירקין (כא.) דקתני מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו דילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה ואי קדמי אחריני ושקלי להו אתי איהו ומפיק מינייהו בכח ראייתו ואינהו נמי טעו ושבקו ליה דסברי דבראיה קני להו, להכי תנא כולה שלי גבי אני מצאתיה למימר דכי אמר אני מצאתיה בדקינן ליה אלא אם כן יאמר כולה שלי וכן בכל המציאות שיבאו לישאל עליהם מודיעין אותו כך אם יש עליו חולקים. ובהכי מפרשא מילתא. ולא דהוה מספקא לן מילתא דבראיה מקניא מציאה, חדא דבמתניתין גופא קתני בהדיא דלא קני לה בראיה. ועוד מהיכא תיתי דליקני מידי בראיה והלא בנכסי הגר שהן כמציאה בעינן נעל גדר ופרץ כל שהוא שיהא שם תיקון הנכסים אבל קניית ראיה לא מצינו בשום מקום לא בנכסי חברו ולא בשל הפקר אלא ודאי כדפרישנא. ובמסקנא דמילתא דתרתי קתני ובמציאה לא צריך בדיקה כלל דלא טעו אינשי דליקרו לראיה מציאה וכי אתי ואמר אני מצאתיה אף על פי שיש עליו חולקין שקיל בשבועה. וראיתי מפרשים שדחקו עצמן בפירוש שמועה זו ואין צורך. עד כאן:

וזה לשון מורנו הרב נר"ו אי תנא אני מצאתיה. הקשו ז"ל דהיכי מצינו למימר דבראיה לחודה קני והא תני לקמן ראה את המציאה וכו'. והוה מצינו לתרוצי דלעולם ראיה לחודה לא קני ושאני הכא דזה הודה לזה דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שזה אומר אני ראיתיה תחלה וזה אומר אני ראיתיה תחלה, ולאפוקי מהאי פירושא הוצרך התלמוד להאריך ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני. ועדיין היה אפשר לדחוק לשון התלמוד ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בשעת ראיה אבל בשעת הגבהה תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה לכך פירש רש"י ז"ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה לומר שאפילו שהוא מודה לו שהוא הגביהה אלא שאומר שהוא ראה אותה תחלה קנה בראיה בעלמא, והיינו דאמר התלמוד בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני ולא קאמר בראיה בעלמא ודוק. וטעמא דמילתא דבשלמא אם ראיה לחודה קני במציאה היינו דטעין אני ראיתיה תחלה ולפיכך זכיתי בכולה אלא אי אמרת דראיה לחודה לא קנה אלא בהצטרפות אליה שגם הוא הגביה עם חברו, איך תועיל טענה זו להוציא מה שביד חברו כיון שמודה לו שהגביה עמו דהא בשעת גמר הקנין שהוא הגבהה גם חברו הגביה. תו איכא לתרוצי דלעולם ראיה לא קנה כדקתני לקמן והכא כפי דעת הבעלי דינים שחושבין דבראיה קנה דכולי עלמא לאו דיני גמירי, והכי קאמר דאי אמר אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא דמתניתין לא איירי אלא בראיית המציאה ודכוותה דליכא שום חשש רמאות שאומר אני ראיתיה תחלה וחברי לא ראה ואומר כן באומדן דעתא אבל זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דכל אחד מכחיש דברי חברו ממש אימא לא, קמשמע לן דאפילו בכי האי גוונא יחלוקו בשבועה כיון דלא הוי ודאי רמאי דאימר בהדי הדדי אגבהוה. ואיברא דלשון הגמרא דחוק לפירוש זה דקאמר בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני משמע דמדינא קאמר ולא כפי טענת הטועים בדין. ותו כיון דאנן ידעינן דבראיה לא קני ליתני מצאתיה ותו לא ומאי מצאתיה הגבהתיה וידעינן שפיר דאף על גב דכל חד מכחיש דברי חברו חולקין בשבועה. ותו דאם כן מאי דוחקיה לומר חדא קתני לעולם תרתי קתני וחדא משום ראיתיה וחדא משום הגבהתיה ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. וכמה דברים נאמרו בקושיא זו.
ואני בעניי לא קשיא מידי דבשלמא אם אותה המשנה היתה שנויה תחלה ניחא אבל כיון שאינה שנויה אלא לקמן וכי לא ישמיענו התנא דבראיה לא קני אלא יסמוך על מה שעתיד לכתוב, ואם יקשה לנו למה השמיענו שני פעמים דבראיה לא קני התם איבעי לן לאקשויי ולא אקא סלקא דעתין דהכא. ואפשר לומר בזה וכיוצא בו כיון שהמשניות שגורות בפיהן היכי הוה טעינן לומר דבראיה לחודא קנה. ואם תאמר אכתי היכי הוה אמינא דבראיה לחודא קנה והלא הא דפלגי בטלית משום דתפסי דאם הם לא יקחוה מי יקח אותה אבל בעלמא לעולם אימא לך דבראיה לא קני. ולא מצית לתרוצי דמדקא מחייבין להו שבועה שמעינן דבראיה קני דאם לא כן שבועה זו למה, דהא אמרינן בגמרא (ג.) דשבועה זו כדי שלא ילך ויתקוף בטליתו של חברו, וכי תימא דכל זה הוא לפי המסקנא אבל לפי הקא סלקא דעתין שבועה זו כדי להכחיש דברי חברו שאמר שקנה אותו בראיה תחלה, הא ודאי ליתא דאם היינו משביעין אותו שכולה שלו אין הכי נמי אבל כיון שאינו נשבע אלא שאין לי בה פחות מחציה נמצאת שבועתו להחזיק מה שבידו וזה בלא שבועה נמי הכי דינא דיחלוקו, והיינו דאמרינן לקמן כיון שזה תפוס וזה תפוס שבועה זו למה וכיון שכן אין בשבועה ראייה לומר דבראיה לחודה קנה ואם כן היכי הוה אמינא דמאי מצאתיה ראיתיה. ויש לומר שזהו שדחקו לרש"י ז"ל לפרש אני ראיתיה קודם שהגבהת אותה דמודה לו שהוא הגביהה והשתא ידעינן שפיר דבראיה לחודה קני מדקתני יחלוקו. עד כאן:

וזה לשון הגליון בראיה בעלמא קני. פירש רש"י ז"ל מדקתני יחלוקו. פירוש מדקתני יחלוקו אף על פי שאחד מודה לחברו שהגביהה תחלה כי אינם חלוקין אלא מי ראה תחלה. עד כאן:
וזה לשון תוספי תוספות להרא"ש ז"ל הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה. פירש רש"י ז"ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה אף על גב דלא אתא לידיה בראיה בעלמא קני מדקתני יחלוקו. וקשיא לי היכי שמעינן מהכא דבעלמא קני מציאה בראיה מדקתני יחלוקו שאני הכא דשניהם באין לפנינו מוחזקים בטלית ואף אם לא קנאוה בראיה כשבאת לידם קנאוה. ויש לומר דאם איתא דראיה לא קניא אינה שלהם אף על פי שמוחזקין בה ואחר שחטפה מידם הרי היא שלו, שהרי האחד אומר אני ראיתיה ואתה הגבהת אותה הרי סילק עצמו ממנה לפי דבריו אי ראיה לא קניא והרי היא של השני, וגם השני כשאומר כן הודה שאינו שלו אלא של חברו וכיון שכל אחד הודה שאינה שלו החוטפה מידם זכה בה ואמאי קתני יחלוקו. עד כאן:

אי תנא אני מצאתיה וכו'. קשיא לן דהכי הוה ליה לתרוצי אי לא תנא וכולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו'. ויש לומר דלישנא קלילא נקט כלומר אי תנא אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא משום דמצאתיה הוא לשון גרוע דמשמע ראיה לחודה והיינו דנקיט במילתיה אי תנא אני מצאתיה. ואם תאמר ליתני זה אומר אני הגבהתיה וזה אומר אני הגבהתיה דליכא למיטעי ותו לא צריך וכולה שלי. ויש לומר דתנא לשון הרגיל בבעלי דינים נקט דדרכן לומר אני מצאתיה. אי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי אלא דמקשה ואזיל לפי שיטת המתרץ ולבסוף מקשה דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ובמה שתירץ לזו עלה תירוץ לקושיין נמי. ודוק ותשכח.

תנא כולה שלי דבראיה לא קני. כתב רש"י ז"ל עלה בחזקה גמורה שהגבהתי תחלה וכו'. ואיכא למידק דנראה דמשמעות מלת כולה שלי משמע שקנה אותה בחזקה גמורה ולזה קשה שאין במשמעות אלא שאין לחברו חלק בה אבל לעולם מאי דקאמר שלי אימא דבראיה קני לה, ומשום הכי איכא לפרושי דהכא ממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קניא כדמשמע לפום ריהטא בסוף סוגיין. אבל לא אפשר לפרושי הכי דאם כן מאי פריך בתר הכי וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ואי ממשנה יתירה הוא דשמעינן לה היכי מצי לאקשויי הכי, ודוחק הוא לומר שהמקשה לא הבין כוונת המתרץ וחשב דממשמעות כולה שלי משמע ליה בחזקה גמורה. ולפיכך פירש רש"י ז"ל דכולה שלי משמע תרתי משמע בחזקה גמורה דלא קרו אינשי שלי אלא אחר שכבר בא לידו אבל בראיה מציאה קרו לה, ומשמע נמי דכולה היא שלו ואין לחברו חלק בה. והא דאמרינן במסקנא ממשנה יתירה לאו על וכולה שלי אמרינן דהא לאו משנה יתירה היא אלא על אני מצאתיה אמרינן שהיא משנה יתירה לאשמועינן דראיה בעלמא לא קני. מורנו הרב נר"ו:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל תאנא כולה שלי. פירש רש"י ז"ל כולה שלי בחזקה גמורה שהגבהתיה. פירוש לפירושו לאו מלישנא יתירה אלא ממשמעות הלשון עצמו. והיינו דפרכינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. עד כאן.

ואי קשיא לך הא אמרינן בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קיח. ) דהבטה בהפקר קני. לא קשיא דהתם הבטה של שומר כגון שומר שדה של הפקר או תבן וקש והואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר קני אבל ראיה בעלמא לא, ואפילו הכי אסיקנא התם דלא קניא. הרמב"ן ז"ל:

ומי מצית אמרת מאי מצאתיה ראיתיה. איכא למידק וכי מרבנאי קא פריך ולא די זה אלא דפריך בתמיה ומי מצית אמרת וכו'. ותו דדילמא לא אמרה רבנאי אלא בתר דשמעה למתניתין דתנא כולה שלי דבראיה לחודה לא קני ומשום הכי אמר דומצאתה דאתא לידיה משמע ובהא איכא למימר דמקרא מפיק לה דהכי משמע ליה לישנא דומצאתה. ויש לומר דכיון דרבנאי אמרה לתרוצי לדרב דאמר אבדתו של גוי מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי. ופרכינן ואימא הני מילי היכא דלא אתא לידיה דלא מחויב לאהדורה בתרה אבל היכא דאתא לידיה אימא ליהדרה אמר רבנאי ומצאתה דאתא לידיה משמע. וזה דחקו לרש"י ז"ל להורות מקום ולהביא הבקיאות לומר דנפקא מיניה מדרבנאי דין זה וליכא מאן דפליג עלה ומשום הכי פריך בתמיה ומי מצית אמרת וכו' דהוי כאלו פריך מדרב גופיה. מורנו הרב נר"ו:
ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל ומצאתה דאתא לידיה משמע. ליכא למימר דילמא רבנאי גופיה ממתניתין דאיק לה דמצאתיה לא הוי בראיה בעלמא דאם כן הוה ליה לשנויי ולאתויי מתניתין, ועוד דאתאי לידיה משמע היינו מכח משמעות הלשון. ועוד דממתניתין לא שמעינן אלא לעניין קניית מציאה דלא הוי בראיה בעלמא ובהכי לא איירי קרא. ומיהו תירוץ זה אינו דאם כן היכי מייתי מדרבנאי אמתניתין. עד כאן:

וזה לשון הריטב"א ז"ל והאמר רבנאי ומצאתה וכו'. ומסתמא תנא לישנא דאמר קרא בהאי עניינא נקט, ופרכיה מהא דרבנאי דבהדיא אמר כן דמשמע דהכי פשיטא להו לכולי עלמא דמשמע לישנא דמציאה ולא היה דבר חידוש שחדש רבנאי. והא דרבנאי איתא בפרק הגוזל (ב"ק קיג.) גבי אבידת גוי. וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן.

ומצאתה דאתא לידיה משמע. ומכל מקום אבידת ישראל חייב להחזיר מכי חזי לה דאף על גב דמשמע לקמן (בבא מציעא כו:) דכל זמן שלא נטלה אינו עובר משום השב תשיבם משום לא תוכל להתעלם מיהא עובר. הרא"ש ז"ל.

דאתא לידיה משמע. קשה לי דסיפיה דקרא מוכח דבראיה עסקינן דכתיב לא תוכל להתעלם ובדבר דאתא לידיה לא שייך למימר לשון העלמה אבל בראיית העין שייך למימר לא תוכל להתעלם ויש לומר דאי בראיה לא הוה צריך למכתביה דהא כתיב לעיל מיניה לא תראה שור אחיך וגו', אלא משום דאיכא בקרא מיעוטא אחיך ולא גוי הוצרך לכתוב ומצאתה דאתא לידיה ואפילו הכי של גוי לא מיחייב לאהדורי והיינו דאיצטריך לא תוכל להתעלם לא תוכל לכבוש עינך כאלו אינך רואהו. מורנו הרב נר"ו.

אין ומצאת דאתא לידיה משמע וכו'. איכא למידק דכל זה הוי יתור לשון דהכי הוה ליה למימר, תנא לישנא דעלמא נקט דבשלמא סוף הלשון ואף על גב דלא אתא לידיה וכו' אף על פי שכבר נאמר למעלה בתירוץ הראשון איצטריך לאשמועינן דלא נפרש תנא לישנא דעלמא נקט כלומר לשון הטוענין ואומרים אני מצאתיה וכולה שלי לאפוקי מה שביד חברו, להכי כתב דאף על גב דלא אתא לידיה וכו' לומר שחוזר על תירוצו הראשון, אבל מה שתירץ אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע נראה שהוא מיותר. תו קשה דלמה לי כולה שלי כיון דומצאתה דקרא משמע דאתא לידיה דלא פליג תנא אקרא כיון דתני בה יחלוקו ואף על גב דלשון בני אדם מצאתיה ראיתיה הכא לא אפשר וכדכתיבנא. ונראה שקושיא זו דחקתו לרש"י ז"ל להקדים ולומר אי לא הדר תני כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו' אבל אינו מובן מתוך דבריו תירוץ הקושיא. ונראה לומר דהכי קאמר אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע ולישנא דקרא לחוד ולישנא דמתניתין לחוד ותנא לישנא דעלמא שקורין לה מציאה משעת ראיה, ואי לא תני כולה שלי הוה אמינא דבראיה קני ולא פליג אקרא דקרא נמי הכי אית ליה גבי מציאה דבראיה קני. ומיהו גבי מציאת הגוי אפילו אתא לידיה דישראל לא מחייב לאהדוריה דמצאת הכי משמע. אי נמי מן התורה מציאה לא קני עד דאתא לידיה ומיהו רבנן תקון דבראיה ליקני דילמא אתו לאנצויי כיון דקרו לה מציאה משעת ראיה והפקר בית דין הפקר, משום הכי תנא כולה שלי דבראיה לא קני. וזה קרוב בדברי רש"י ז"ל מן הראשון.

וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. איכא למידק דקושיא זו בכלל הקושיא הראשונה היא דליתני חדא או אני מצאתיה או כולה שלי, ודוחק הוא לומר שהמתרץ לא הבין וחשב דחדא קשיא ליה עד השתא שהרי קל להבין הוא דליתני הא או הא ומפורש יפה בדברי המקשה. ויש לומר דתלמודא הוא דקמפרש למתניתין בדרך מקשה ומתרץ והכי אורחיה בדוכתי טובא. אי נמי לא שבקיה לסיומי למילתיה עד דאותביה. והנכון אצלי שהמתרץ תירץ דבר שיש בו שני משמעות בתחלה והוא זה תני כולה שלי דבראיה לא קנה ומשמע מייתורא דמתניתין, ומשמע נמי מהבנת לשון כולה שלי דהיינו דקני לה להיותה שלו ממש בהגבהה ואם היה עולה המקשה על דעתו לומר דממשנה יתירה שמעינן הכי תו לא הוה פריך מידי, אבל משמע ליה דממשמעות כולה שלי משמע בהגבהה ומשום הכי פריך דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ותו דאפילו לא תנא אני מצאתיה לא הוה אמינא בעלמא דקתני מצאתיה דבראיה קני לה, חדא מדתני כולה שלי דמשמע בהגבהה ולא בראיה. ותו דקרא דאתא לידיה משמע כדפירש לעיל ומתוך כך הוצרך רש"י ז"ל לומר דלא אשמועינן שום תנא דלא קני אלא בהגבהה דאף על גב דהכי משמע מקרא מכל מקום עדיין לא השמיענו התנא דבר זה אלא הכא. ובדרך זה איכא לתרוצי הך קושיא נמי דבשלמא אי הוה תני תנא לשון מבורר דלא קני אלא בהגבהה תו לא הוה צריך משנה יתירה, אבל כיון דתנא כולה שלי אינו לשון מבורר לגמרי דאיכא למימר כולה שלי על ידי שראיתיה ואם כן לא השמיענו התנא בהדיא דלא קני אלא בהגבהה אלא ממשנה יתירה. ולפי שיטה זו איכא למימר דמשנה יתירה היינו כולה שלי שהיא לבסוף. ואכתי קשה דליתני אני הגבהתיה שהוא לשון מבורר ותו לא בעי משנה יתירה, אלא יש לפרש דמלישנא דמתניתין אין ראיה כלל דלשון הטוענים נקט תנא דמתניתין שאומר אני הגבהתיה או כולה שלי אבל לענין דינא לעולם אימא לך דבראיה בעלמא קני משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן דבראיה לא קני. מורנו הרב נר"ו:

ובגליון כתוב וזה לשונו בעלמא דקתני מצאתיה בראיה בעלמא קני. אין להקשות דאם לן לימא במתניתין רבותא זה אומר ראיתיה דיש לומר דהתנא לא חש להשמיענו אותו חדוש ונקט הרגילות שכל אחד טוען הטענה הטובה שיוכל דהיינו כולה שלי. תני כולה שלי דבראיה לא קני לא בעי למימר איפכא תנא סיפא לגלויי רישא דבראיה קני דאיכא להשמיענו דין זה אם כן ליתני רישא ראיתיה ולא ליתני כולה שלי. עד כאן.

ומי מצית אמרת חדא קתני והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וכו'. קשיא לי דלמה ליה לאורוכי כולי האי והרי קושיא זו מפורשת היא דמשום הכי הוצרך להאריך למעלה כדפרישית. ותו כיון דאיכא דוכתא דלא פריך הכי משמע דלאו פירכא אלימתא היא ואם כן קשה דפריך בלשון חזק ומי מצית אמרת וכו'. ועם מה שכתבנו בריש סוגיין מתורץ כל זה. אבל אכתי קשה דהרי עיקר קושיין דהיא חדא קתני ליתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי ואם כן הכי הוה ליה לאקשויי והא זה וזה קתני דהא גבי כולה שלי לא תני וזה ואי פריך מדברי השני הכי איבעי ליה למימר והא זה וזה קתני. ומתוך כך הוה אפשר לפרושי דמזה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה פריך וכן מסיפא דמדקתני זה אומר אני מצאתיה ומיד מתחיל התנא דברי השני וזה אומר אני מצאתיה משמע שכבר נשלמה טענתו וכן מסיפא והשתא לישנא דזה וזה מדוקדק והיינו נמי שהיא קושיא חדשה ובכל דוכתא איכא למיפרך כי האי גוונא והיינו נמי שהוצרך להאריך בלשון הקושיא. ורש"י ז"ל נשמר כדרכו וכתב גבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי תנא זה אומר ואי חדא הוא וכו' וטעמא דמילתא דהך לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דאכתי לא נשלמה טענתו במה שאמר אני מצאתיה וחברו לא שבקיה לסיומי טענתיה עד דאמר אני הוא שמצאתיה וסדר התנא דבריו כפי דברי הבעלי דינים. אבל הא ודאי קשיא דכיון דזה אומר כולה שלי הוא תשלום הטענה הראשונה וכולה שלי מיבעי ליה ובכלל הקושיא גם כן דליתני כל טענתו ביחד דהיינו זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר וכו'. וכבר כתבתי למעלה שהמתרץ היה יכול לדחות דכיון דהוצרך התנא לשנות דבריו לפי דרך הטוענים ולפסוק בין טענתו של ראשון בטענת השני הוצרך לומר זה אומר כולה שלי אף על גב דחדא קתני ומשום דקושטא היא דתרתי קתני לא ניחא ליה לתלמודא לדחוקי נפשיה ולתרוצי הכי ולישנא דזה וזה לאו דוקא אלא כלומר והא קתני ברישא זה אומר אני מצאתיה וגם בסיפא נמי תנא זה אומר כולה שלי ואף על גב דחדא מינייהו משנה יתירה היא לא הוה ליה למיתני בלשון תרתי אי חדא קתני אבל נראה לי דהכא פריך והא זה וזה קתני מיותרים כלומר זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דבזה וזה דרישא הוה סגי דליתני אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי והשתא זה וזה דוקא אלא שקצת קשה דלא הוה ליה לתלמודא למימר זה אומר אני מצאתיה וכו' אלא הכי איבעי ליה והא זה וזה קתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וקושיא זו דחקתו לרש"י ויש להקשות והא זה וזה קתני מיותרים דכיון דתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר וכו' סגי בהכי ואמאי תני זה וזה דסיפא. וכוונת הקושיא הכל עולה אל מקום אחד אבל בהבנת הקושיא יש חילוק בין פירוש זה לפירוש רש"י ז"ל אף על פי שאיני כדאי לחלוק. כן נראה לי.
גם אפשר למעבד מהם פירושים סניפין לאלומיה פרכינן והיינו דפריך באתמהתא והיינו שהאריך כל כך והיינו דקאמר זה וזה קתני. דוק ותשכח. מורנו הרב נר"ו.

אמר רב פפא וכו'. ואם תאמר כיון דנדינן מאוקמתא דלעיל ומוקמינן דתרתי קתני ולא חדא אמאי לא קאמר אלא אמר רב פפא וכו' והתוספות דרכם לתרץ בכי האי דכיון דלא הוזכר שם אמורא לעיל לא אמר אלא. פירוש לפירושם אין התלמוד מדקדק בדבר ולפעמים אומר אלא ולפעמים אינו אומר אלא אבל כשהוזכר שם אמורא לעיל לעולם אומר אלא וטעמו של דבר כיון שלא נזכר שם אמורא תלמודא הוא דשקיל וטרי בה ולאו דעביד לה אוקמתא לגמרי כי הכא דפריך וליתני חדא ודחי תלמודא ומאן אמר לך דלאו חדא קתני ומשום הכי לא הוצרך לומר אלא. עוד נראה לפרש דהכא לא מחדשינן שום אוקמתא שכבר היינו יודעין דתרתי קתני כפשטא דמתניתין ולא אתינן אלא לתרוצי קושיא דתרתי למה לי והיינו דלא אמרינן הכא תרתי קתני ורישא במציאה וסיפא במקח וממכר ולפי הפירוש שפירשנו שגם המקשה היה יודע דרישא במציאה וסיפא וכו' אלא דלא ידע לאצרוכינהו הכא לא הוה צריך לפרש אלא הצריכות אלא משום דלעיל לא נתפרש זה בהדיא לפיכך הוצרך לומר דרישא במציאה וכו' לבנות עליו הצריכות. וכבר כתבתי למעלה שהנכון לומר שהמקשה לא אסיק אדעתיה אלא דתרווייהו במציאה ומשום הכי לא ידע לאצרוכינהו דאי אסיק אדעתיה חדא במציאה וחדא במקח וממכר קל היה למצוא הצריכות והיינו דקאמר רישא במציאה וכו' ולאו כדקא סלקא דעתין דתרווייהו במציאה. ואפילו לפי פירוש זה לא היה צריך לומר אלא כיון דלא מחדשינן לגמרי דתרתי קתני אף על גב דמחדשינן דחדא במציאה וחדא במקח וממכר. מה שנראה לי כתבתי אף על פי שאיני כדאי לחלוק על בעל הפירוש ההוא שהוא הרא"ש ז"ל.

וסיפא במקח וממכר. וכתב רש"י ודוקא במקח וממכר וכו'. יש לדקדק למה כתב זה בתחלת הסוגיא היה לו לכתוב הדין בסוף הצריכות וכן כתבוהו הרשב"א והר"ן ז"ל. עוד למה לא כתב ודוקא במציאה ומקח וממכר וכו' שהדין במציאה ומקח וממכר שוה. ותו גבי ארגתיה נמי איכא למימר שניהם ארגוה זה חציה וזה חציה או שניהם ביחד כדרך הבגדים הרחבים הרבה שאין נארגין אלא בשנים. ותו מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן דהא לא דמיא מתניתין לשנים שהפקידו אצל אחד מהם דהתם בדין הוא שיהא מונח אבל במתניתין דשנים אוחזין למה נוציא מה שבידם להניחו עד שיבא אליהו אף על גב דודאי חד רמאי. ויש לומר דשני דברים דחקוהו ז"ל חדא דהא לקמן אמרינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' ומסקינן אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי הכא מי יימר וכו' משמע דלא שני ליה לתלמודא בין היכא שהדבר מופקד ביד אחרים להיכא ששניהם מוחזקים מדלא מפליג בהכי וטעמא דמילתא כיון שהמופקד הוא מופקד מכח שניהם הוי כאלו שניהם מוחזקים בו ואפילו הכי אמרינן יהא מונח אף הכא לא שנא. ותו כיון דטעמא הוי כי היכי דלודי שייך נמי אפילו היכא דשניהם מוחזקים בדבר. ועוד דחקו מאי דמוקמינן למתניתין רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ולא מוקמינן לה תרווייהו במציאה וחדא אני מצאתיה דליכא ודאי רמאי וחדא לאני ארגתיה וצריכי חדא משום חלוקה וחדא משום שבועה ומדלא מוקמינן לה הכי דאתיא טפי כפשטא ומוקמינן לסיפא במקח וממכר ודחקינן נפשין טובא בצריכותא משמע דהיכא דאחד אומר אני ארגתיה וכו' דאיכא חד רמאי ליתא לדינא דמתניתין אלא יהא מונח והיינו דדייק לה מרן ז"ל הכא ולא אדכר למציאה משום דמסיפא דייקינן לה ובשלמא גבי מציאה איכא למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה והוא סבור שהוא הגביה תחלה וכן גבי מקח איכא למימר לשניהם נתרצה והוא סבור לו לבדו נתרצה ואין ניכר מתוך טענותיהם אי איכא ודאי רמאי. אבל זה אומר אני ארגתיה דמשמע כולה אי איתא דחברו ארג עמו מידע הוה ידע הילכך חדא מינייהו ודאי רמאי הוא ויהא מונח. ועיין בזה החילוק שלא תטעה כמו שטעו אחרים כאשר אני עתיד לבאר בעזרת השם יתברך מורנו הרב נר"ו.

וזהו לשון גליון תוספות וסיפא במקח וכו'. פירש הקונטרס אבל בזה אומר אני ארגתיה תהא מונחת וכו'. וזה לא יתכן אלא לר' יוסי דתלי ברמאי אבל לרבנן לא תלי אלא כשהחלוקה יכולה להיות אמת וכאן יכולה להיות אמת וההיא דשנים אדוקים בשטר לא אתיא כר' יוסי. עד כאן.

וכתוב בגליון על זה. וסיפא במקח וממכר. פירש רש"י ז"ל אבל זה אומר אני ארגתיה וכו'. פירוש לרש"י ז"ל היה קשה לפי הצריכות של הגמרא אז יקשה יאמר במתניתין ארגתיה דלא שייך ביה מורי ולא יצטרך לא מציאה ולא מקח וממכר. ועוד קשה דהגמרא תאמר סיפא בארגתיה ולא יקשה וליחזי זוזי ממאן נקט וכו'. ותירץ דבארגתיה לא הוה אמרינן יחלוקו וכו'. ובגליון הקשה על זה דזה לא יתיישב אלא לרבי יוסי וכו'. ודעת רש"י ז"ל דנקט במתניתין במקח וממכר כדי שתתיישב אליבא דכולי עלמא ולא בעי למנקט ארגתיה דלא כרבי יוסי. אבל קשה לגליון על פירוש זה דאם כן לקמן דאמר לימא מתניתין דלא כר' יוסי אז יקשה אי מתניתין דלא כרבי יוסי אם כן לימא ארגתיה. ומיהו נוכל לומר דאז נאמר אין הכי נמי סיפא כולה שלי היינו פירוש ארגתיה וכי תימא אם כן מציאה למה לי אז נעשה צריכות איפכא דאי תנא ארגתיה הוה אמינא אדרבה משום דאין שייך ביה מורי ישבע דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אבל במציאה דשייך מורי מורי גם לישבע אבל זה נראה דוחק לגליון. עד כאן.

בפרש"י בד"ה ראיתיה קודם שהגבהת אותה עכ"ל כן הוא בפרש"י שלפנינו והוא מגומגם לפום סברא דהשתא דבראייה בעלמא קני מה מועיל שראה אותה קודם הגבהת חבירו אם לא יאמר שראה אותה קודם ראיית חבירו ונ"ל להגיה ראיתיה קודם שהגבהתי אותה עכ"ל ורצונו דע"כ היה שם הגבהה מדקתני שנים אוחזין ומדקאמר דסד"א דראייה בעלמא קני צ"ל שהוא אומר שראה אותה קודם שהגביה אותה ודו"ק:

בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיה כו' עכ"ל מדמה לה למנה שלישי דלקמן אבל התוס' מחלקין דבארגתיה אע"ג דאחד מהן בודאי טוען שקר מ"מ פשיטא דיחלוקו בשבועה כיון דהחלוקה יכולה להיות אמת דתרוייהו היא ועיין במהרש"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה ויחלוקו תימה דמ"ש כו' פירש שבלא טענותיהם יש ספק כו' עכ"ל אבל לפרש"י דמפרש לקמן דררא דממונא חסרון ממון ליכא לפלוגי בין מנה שלישי דאמרינן בה מונח ובין ההיא דסומכוס דיחלוקו ודו"ק:

תוס' ד"ה שנים אוחזין וכו' איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת נגר וכו' עד ואע"ג וכו'. לפום ריהטא משמע דהתוס' מקשו לעצמם ואע"ג וכו' א"כ ל"ל לתת טעם איך שייכא הך מסכתא במסכתא דבבא קמא והא בתרי מסכתות אין להם סדר ואיכא מ"ר דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אבל לפי' זה קשה הא מ"מ צריכין אנו לתת הטעם למ"ד דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וא"כ מאי מקשה ויש ליישב דהאי ואע"ג דאמרי התוס' הוי כאלו אמרו ואפי' למ"ד דכולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא אפ"ה צריך ליתן טעם איך שייכא האי מסכתא למסכתא ב"ק דה"נ דאין סדר לענין מחלוקת וכו' וק"ל אבל יש ליישב דהמשך דברי התוס' כך הן דמתחלה הוקשה להם למה התחיל התנא בדיני חלוקת המציאה ה"ל למתני תחלה דין קנין מציאה בעצמה במאי נקנית והיה לו להתחיל במתני' דלקמן היה רוכב על החמור וראה את המציאה וכו' ומתרץ איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסורת וכו' ואח"כ מקשה ואע"ג דבתרי מסכתות וכו' ואיכא למ"ד וכו' ואם כן למ"ד זה הדרא קושיא לדוכתא למה התחיל המסכתא בדיני חלוקה ומתרץ ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם וכו':

ד"ה ויחלוקו תימה וכו' עד וי"ל דאוחזין שאני וכו'. ר"ל הואיל וכל א' מוחזק אנו מחויבים למחות שלא יגזול הא' את חבירו הלכך אין לפסוק להם כל דאלים גבר (ועיין באשר"י שביאר ענין זה באריכות):

בא"ד וכן במנה שלישית וכו' לכך משני וכו'. ר"ל דתרתי בעינן שיהיו אוחזין וגם צריך להיות דהחלוקה יכולה להיות אמת אז אמרי' יחלוקו ולא באופן אחר וכן שנים אדוקים בשטר ר"ל וכי תימא הא גבי שנים אדוקים בשטר אין החלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה מדמה לה לקמן למתני' וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר דבחדא לטיבותא סגי או אוחזין או שהחלוקה יכולה להיות אמת ולכך גבי מנה שלישית אי הוה החלוקה יכולה להיות אמת אע"פ שאין אוחזין הוה אמרי' יחלוקו וגבי שנים אדוקים בשטר הואיל ושניהם אדוקים אע"פ שאין החלוקה יכולה להיות אמת אמרי' יחלוקו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא גבי ארבא נמי איכא חדא לטיבותא דהחלוקה יכולה להיות אמת ואפ"ה לא אמרי' יחלוקו אלא אמרי' כל דאלים גבר ומתרץ דמשום הכי מדמה שנים אדוקים בשטר למתני' משום דהתם נמי איכא תרתי לטיבותא משום דשניהם אדוקים וגם ההלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי וכו':

ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציו שלו וכו'. פי' ויקח החצי בשבועה מגו דאי בעי אמר וכו' כדאמרינן בגמרא האי מגו גופיה וכו' לקמן (בבא מציעא דף ה':)

בא"ד ורב יוסף אית ליה דאפי' מגו לא הוי וכו'. מקשין התלמידים קושיא זו דרב יוסף אינה תולה בתירוצו זה של התוס' דהא בלא תירוץ זה דהוה סבירא להו דאפילו מגו להוציא אמרי' מכ"ש דקשה מרב יוסף דלא הימניה אפי' בעובדא קמייתא דהוה מגו להחזיק ויש ליישב דבלא תירוץ התוס' י"ל דבהא פליגי רבה ורב יוסף דרבה ס"ל דהוה מגו ור"י ס"ל דלא הוה מגו דהא דאודי ואמר אין שטרא זייפא הוא וכו' משום שהיה מתירא שמא יאמרו לו הב"ד זיל קיים את שטרך כי החתימה לא היתה ניכרת אבל השתא דתירצו התוס' דהוי עדיף ממגו דאפי' הוה שתיק וכו' היה נאמן כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם קשה א"כ מאי טעמא דרב יוסף ותירצו התוס' דרב יוסף ס"ל דאפילו מגו לא הוה משום דכל מגו אמרינן שטענתו הראשונה ר"ל שהוא טוען השתא כגון שהשטר פרוע וכיוצא היא אמת במגו שאם היה רוצה לשקר היה טוען שהשטר הוא מזוייף ומעולם לא לויתי בו שמכח המגו אנו מאמתים טענתו הראשונה אבל הכא ליכא למימר שטענתו הראשונה שהיה טוען שמלוה בשטר הוא מחמת זה השטר היא אמת מטעם המגו וזה אינו שהרי הוא בעצמו הודה שהשטר הוא מזוייף ולכך אין להאמינו מטעם מגו ולפי זה רב יוסף דאמר בהדי שטרא זייפא למה לי ר"ל דאינו מלוה בשטר אבל אין הכי נמי דמלוה ע"פ הוה זאת היא כונת התוס' בתירוץ זה:

בא"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. יש ליישב הא דהקשו התוס' קושיא זו השתא ולא מקודם משום דבלא זאת הוה סלקא אדעתין לומר דאדרבה דאפי' חציו היה ראוי שיהא נאמן מטעם מגו אבל השתא דתירצו התוס' דלא אמרינן מגו להוציא קשיא:

ד"ה בראייה בעלמא קני אע"ג דקתני במתני' ראה המציאה וכו'. ר"ל וא"כ אפילו אי תנא אני מצאתיה לחוד היכי הוה סלקא דעתיה למימר דהאי מצאתיה ראיתיה ומתרץ הוה מצינן למדחי כיון דאמר תנח וכו':

גמ' ואמרי לה כדי כו' נ"ב בעלמא רגיל רש"י לפרש שם חכם או פי' בחנם כמו בכדי כלומר שלא נזכר שם אמרו רק סתמא נ"ל:

רש"י בד"ה בזמן כו' מפרש דבהאי אשמעינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ויחלוקו כו' וכן שנים אדוקין כו' נ"ב פי' דלא תימה איך מדמה שנים אדוקין בשטר למתני' הא אדוקין בשטר לכאורה ליכא למימר דתרוייהו אלא ודאי נימא דמ"ה מדמה דשנים אדוקים בשטר אית בהו מעליותא שהן מוחזקין ושנים אוחזין איתא בהו מעליותא דאיכא למימר דתרוייהו אבל אינם מוחזקין ממש כמו שטר שהרי אוחזין בשפת הבגד כדמוקי תלמודא לקמן בכרכשתא וא"כ ש"מ דשנים אוחזין בטלית לא חשבי' כמוחזקין ע"כ משני דטלית ושטר לעולם שניהם מוחזקין ובשניהם תרוייהו אומרים אמת ודו"ק:

גמרא למה לי למיתני זה אומר כו'. אפשר שידע דאיכא למימר חדא במציאה וחדא במקח וממכר רק הצריכא לא ידע לזה מקשה ליתני חדא ואפשר דמשום זה לא אמר אלא אמר ר"פ מיהו בלא"ה אין דרך הגמרא לומר אלא כשאין אמורא נזכר מקודם כמ"ש התוספות בפ"ק דב"ב:

גמ' ה"א מאי מצאתיה ראיתיה כו' ובראיה בעלמא קני. ולפי"ז היו שנים רוכבין או וכו' קמ"ל דשניהם שוין לענין שיקראו מוחזקין לפני הב"ד כשנים אוחזין בטלית [דאי כדפי' רש"י דשניהם שוין לקנות כו' הא בראיה קני] או היכא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה למיקני בראיה כמ"ש התוס' בד"ה בראיה בעלמא קני וקשה מנ"ל לומר [לפי האמת] דקמ"ל דשניהם שוין לקנות בהמה כו' דלמא דוקא לענין מוחזק בפני ב"ד ואפשר שזה תלוי בזה:

גמ' אי תני כולה שלי ה"א כו'. אין להקשות בה"א דראיה קני למה קתני הכא כולה שלי ולא מצאתיה דמ"ש ולא נחית להכי במשנתנו וכולה שלי אפשר במקח וממכר [ואף דהוי מצי למינקט הך דינא במציאה והיה נשמע נמי דבראיה קני ע"ז כתב דלא נחית להכי]:
אזכיר לפניך איזה סברות שחשבתי לי בחילוקי קשה דלמא בהיפך אי קתני אני מצאתיה ה"א דאתא לידיה כלישנא דקרא ומצאתה וראיה לא קני קמ"ל כולה שלי לגלויי ארישא דמצאתיה ראיתיה י"ל דאין זה המכוון כאן להשמיענו דין מציאה ובשלמא אי ראיה לא קני מוכרח לומר שלא תימא מצאתיה ראיתיה ועם כל זה קתני יחלוקי ויהיה הדין שלפנינו דלא כהלכתא [לכך הוצרך למיתני כולה שלי] אך ז"א דהא קאמר אי קתני כולה שלי ה"א בעלמא קניא. מיהו אין זה קישיא דא"כ הול"ל זה אומר ראיתי כו' ב' בבות למה לי:
עוד מאי מקשה והא זה וזה קתני כו' דלמא מצאתיה ראיתיה וראיה קני וקתני כולה שלי דאתא לידי משמע וראיה לא קני והא כיצד ראיה שעשה בה מעשה קטן כמ"ש התוס' בד"ה דבראיה בעלמא כו' וי"ל שאין המכוון לעולם שיורה המשנה כאן דין דמציאה ומאי ענין שמטה אצל הר סיני וה"ק שהמקשה הבין מעיקרא מצאתיה מציאה וכולה שלי ארגתיו וקמ"ל אפילו איכא רמאי או (א) היה סבור דבתרוייהו איכא רמאי כדבסמוך [דאי מציאה היינו הגבהה ודאי איכא רמאי כמ"ש בסמוך] ואף דבתרוייהו איכא רמאי יחלוקו לאפוקי מפירש"י לפי האמת והקשה ליתני חדא ומשני חדא קתני כו' עד ה"א ראיתיה ודוקא היכא דליכא רמאי דסברתו דבמציאה נמי איכא רמאי דהיאך לא ידע אם הגביה קודם או לא אך אם ראיה קונה אינו מוכרח דאיכא רמאי (ב) וק"ל:

ברש"י בד"ה שנים אוחזין כו' שאלו היתה ביד אחד לבדו כו'. וה"ה אם שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד מקים שידו מגעת כו' והכא אוחזין מוקמי דתפיסי בכרכשתא:
בסה"ד ואינו נאמן זה ליטול בשבועה. עדיפא מניה הוי ליה לאשמעינן דאינו צריך המוחזק אפילו לשבע כדלקמן זה ניטל עד מקים שידו מגעת כו' והשאר חולקין בשבועה (ג):

ברש"י בד"ה היו שנים רוכבין כו' לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג כו'. והיו שנים רוכבין קמ"ל דלא תימא קמא עדיף שהוא העיקר והב' טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחרי אדוניהם קמ"ל כ"כ הרא"ש:

ברש"י בד"ה ראיתי קידם שהגבהת אותה. דמודה לחבירו שהגביה אותו קידם רק הוא ראה מקודם שהגביה חבירו וחבירו אומר אני ראיתיה בתחלה אפ"ה קתני יחלוקו דש"מ דראיה קונה אבל אי הוי טעין ראיתיה קודם שראית והיה המובן אפשר שבענין הגבהה אפשר שבהדי הדדי אגבוה ואין מחולקין רק בראיה ודלמא מש"ה קתני יחלוקי ולא ניחא לרש"י למידק דבראיה קני מדקטענו ראיתיה כמ"ש [רש"י] בסמוך בד"ה בראיה קני מדקתני יחלוקו (ד) ומהר"ש יצ"ו הגיה קודם שהגבהתי ואינו נוח לי כלל:

ברש"י בד"ה ומצאתה כו' ואפ"ה אחיך ולא נכרי ולא תימא ה"מ דלא אתאי כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיו כו'. הן אמת דאין קושיא למה לא אמר בגמרא חדא בארגתיו משום דצריכא דמורי היתרא לא שייך ביה אך אמתניתין גופיה קשה לאשמעינן חדא בארגתיו לזה אמר כיון דחדא רמאי הוא כו' ואע"פ שהחלוקה יכולה להיות אמת דדלמא הקנה לו החצי מ"מ הטענה היא שקר ואתיא זה לסברת ר' יוסי דבסמוך [ולכך נקיט דינו במו"מ דהוא לכ"ע אף לר"י] אבל לרבנן תלוי הכל בחלוקה יכולה להיות אמת וכמ"ש התוס' ויהיה האי דשנים אדוקין בשטר אתיא כרבנן דאית להו דינא דמתני' אבל משנתנו לית ליה דינא דברייתא אי אתיא כר"י (ה):

בתוס' בד"ה שנים אוחזין כו' ואע"ג כו'. ר"ל ואפילו למ"ד כולהו נזיקין לאו כו' ובתרי מסכתות אין סדר אפ"ה צריכין ליתן טעם כו' דדוקא לענין מחלוקת כו' דיכול להיות דרבי שנה ב"מ קודם ב"ק ושנה הסתם קידם המחלוקת וכ"כ התוס' ריש ב"ב ע"ש ויש מרבין הבל וכן מהר"ם ז"ל בספרו כתב שקשה להתיספות דהו"ל לתנא למיתני מקודם דין מציאה איך ומה נקנית דהיינו פרק אלו מציאות ואח"כ דין חלוקת המציאה לזה אמרי איידי כו' ואע"ג דבתרי כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל לשנות דין מציאה בעצמה קודם כו' ע"ש מלבד שאין לשון של וצריך בכל מסכת ליתן טעם סובל זה הפירוש אי אפשר לומר כן דהא במס' אחד לד"ה יש סדר דאל"כ סתם ואח"כ מחלוקת מחלוקת ואח"כ סתם היכי משכחת לה וכששנה רבי בה"א דשנה ב"מ קודם ב"ק ע"כ למד אלו מציאות בתחלה שכן ראוי לדבר בדיני מציאה גופה מקודם דליכא למימר איידי כו' דהא שנה ב"מ קודם ב"ק ואח"כ כשסדרו הפכו ויהיה בחד מסכת גופיה אין סדר אלא ע"כ כמו ששנאו סדרו ועוד דהא בלא קושיא לגמרי הכא מ"מ צריך טעם היאך תליא זה בזה למ"ד חדא מסכת פשיטא קשיא ואף למ"ד לאו חדא מסכת [מ"מ צריך טעם] כשבועות וסוטה:

בא"ד כדדייק כו'. [דא"ל] דקושית הגמ' למ"ד חדא מסכת הוא דאין ר"ל כל סדר נזיקין רק בג' בבות:

בתוס' בד"ה ויחלוקו כו' לכך משני כו' וכן שנים אדוקין כו'. בל"ז בגמרא קשה לקמן [מ"ש מנה שלישי משנים אדוקין] ואפשר לומר בל"ז ה"א ה"מ דבעי חלוקה יכולה להיות אמת היכא דאין אוחזין כגון במנה שלישית אבל היכא דאוחזין כמו בשטר אע"פ דחלוקה אין יכולה להיות אמת מ"מ יחלוקו אך עתה שכתבו דבעי תרוייהו ובארבא אע"ג דחלוקה יכולה להיות אמת מ"מ בעי אוחזין ומנה ג' מקרי אוחזין כיון שהנפקד תופס כו' קשה משטר [וכעין זה במהר"ם] ואני אומר שכוונתם שלא תימא דשאני ארבא דכל דאלים גבר משום דהעובדא היה באופן דודאי איכא רמאי וע"ש בתוספות ב"ב בתירוץ של ריב"א וכ"ת א"כ יהא מונח י"ל שם יש חילוק בין אוחזין [אבל לענין לחלק בין משנתנו להאי דארבא א"צ לחלק בין אוחזין ולזה הוכיחו התוספות בהמשך דבריהם דאין לחלק בהכי דמתני' מיירי אפילו בארגתיו דודאי איכא רמאי וכשיטתם לקמן] ולז"א דאיחזין שאני לכן יחלוקו דחשיב כו' וכן במנה כו' מיקרי אוחזין לכך משני כו' [ור"ל דע"כ אפילו באיכא רמאי יחלוקו דלא כרש"י] דלפירושו הול"ל כאן איכא רמאי כו' ש"מ דלרבנן א"צ סברא וכן עי' באשר"י (ו) וכן שנים אדוקין כו' ולסברת רמאי הא התם ודאי רמאי ובשלמא חלוקה יכולה להיות אמת וא"כ קשה הא בארבא ג"כ החלוקה יכולה להיות אמת אלא צ"ל ע"כ אוחזין שאני:

במשנה או שיש להם עדים חולקים בל"ש. נראה דהכוונה שכ"א הביא עדים שהיא כולה שלו. ואף שהעלה הש"ך בסי' פ"ז סקט"ו דבכה"ג סלקינן עדותייהו ואי הוה חייב שבועה (אפי' היסת) בלא הם השתא נמי מישתבע. מ"מ הכא דכל שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' ובמידי דלא שכיח כהאי שיביא עוד עדי שקרים ע"ז לא תקנו חכמים. ובדאיכא ע"א לכאו"א אנכי מסתפק. דאף להפוס' דעד המסייע פוטר משבועה (עי' לקמן בתד"ה וליחזי) מ"מ כיון דיש אחר כנגדו המכחישו הוה כמאן דליתי' וכדעת הש"ך שם. ואשר ע"כ אנכי תמה על הא דנתקשה בתור"ע על דעה זו מדוע תני עדים ל"ר ע"ש. וגם י"ל דנקיט עדים משום דלכאו"א יש עד וה"ל ביחד שנים:

גמרא ואמרי לה כדי. הרש"ל כ' דבעלמא רגיל רש"י לפרש שם חכם. והסה"ד כ' דל"מ ברש"י. ונמצא ברש"י גיטין (פה ב) ד"ה ולורכיה הב':

רש"י ד"ה במקח וממכר. ודוקא מו"מ כו' דא"ל שניהם כו' אבל כו' דודאי חד מינייהו רמאי כו'. לכאורה המ"ל החילוק ביניהם דבמציאה ומו"מ איכא הוראת היתר כדלקמן בהצריכותא ובארגתיה ליכא הוראת היתר ועי' במהר"ם לקמן ע"ב בתד"ה היכא. אלא שהוצרך לטע"ז דרמאי בכדי לפסוק דיהא מונח עש"א. דמפני טע"ז פריך לקמן (ג) בין לרבנן ובין לר"י כו' דהא ודאי איכא רמאי:

תד"ה שנים. איידי כו' מחלוקת נגר ובעה"ב כו'. כצ"ל ותיבת נסורת נראה למחוק ע"ש:

תד"ה דבראי'. והא כו' כגון שגדר כו'. מפרש"י שם נראה לחלק דהתם כוון לשמרן בהבטתו ועי' לשון השו"ע סי' רע"ג סי"א:

תוס' ד"ה וזה כו' התם ה"ט וכו'. עיין לקמן דף קטז ע"א תוס' ד"ה והא:

תד"ה ויחלוקו וכו', ע' בתוס' בכורות (דף יח ע"ב) ד"ה שמניח וכו' שנראה ששקלי וטריא וכמסתפק אם הפשט יחלוקו או כל דאלי' גבר ע"ש.
נ"ל דאופן זה יהיה תלוי בפלוגתא דהר"ת והריב"א ב"ב (דף לד ע"ב) דדעת הר"ת דלרבנן דר"י לא תלוי כלל ברמאי ואף דליכא רמאי כד"ג, רק באוחזין והחלוקה יכולה להיות אמת, ודעת ריב"א דהיכא דליכא רמאי לא בעי אוחזין ע"ש, וזה תלוי בפלוגתא ג"כ ברועה דמיירי בשמא וליכא רמאי ולא מקרי אוחזין כיון שהפקידו לו שלא מדעתו, ומש"ה לשיטת ר"ת כד"ג, ולריב"א יחלוקו, וע' ברמב"ם (פ"ד מהל' גזילה) שכ' בטענת שמא יחלוקו, וע' בטור (סי' ש') כ' במנה ומאתים וטענ' שמא יניח, ואמרתי דזה תלוי בב' שיטות הנ"ל והרמב"ם סובר בשיטת הריב"א שזכרנו ובשמא דליכא רמאי יחלוקו, והטור אזיל בשיטת הר"ת דבעי דוקא אוחזין וא"ל דתרווייהו הוא, אבל במנה ג' דידוע לנפקד שהיא של א', וכמ"ש הרא"ש, ולא תלי כלל ברמאי, ובאמת גם הגזילה יניח, ומ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' טוען) או שיהי' א' יושב בצד ערמת חטים וכו' וכתב הטור שם (סי' קלט) לפרש דבעי יושבים בצדו דלהוי שניהם מוחזקים, י"ל דסתם תחלה זה אומר כולה שלי ומיירי אף באני ארגתי דאיכא בודאי רמאי בעי אוחזין, כך היה נראה לכאורה, אח"ז ראיתי בש"כ (סי' שסה סק"ג) משוה דעת הטור להרמב"ם וכ' דבנידון הטור איכא רמאות, וסיים וע' ברא"ש פ"ק דמציעא ע"ש, ולכאורה הוא תימה כנ"ל.
ונראה דכוונת הש"כ שמ"ש הרא"ש דסברת כד"ג משום דכל א' ימסור נפשו יותר, וממילא משמע בשמא ל"ש זה, וכן דקדק הש"כ (ססי' קלט) וא"כ ע"כ דכאן באין אוחזין בד"ג אף דליכא ודאי רמאי וכל א' סובר שהוא הגבי' תחלה, מ"מ מי שמחזיק בלבוש הוא הגביה תחלה ימסור נפשו יותר. ולזה דומה הש"כ ג"כ בשמא ושמא היכא דליכא רמאות כמו גזילה הדין דיחלוקו דבשמא ל"ש כל דאלים גבר, אבל במנה ומאתים היכא דאיכא רמאות שייך כד"ג שהרמאי ירפה ידו ולא יחזיק, ודברי הרמב"ם והטור עולים בקנה א', ובזה מבואר בכוונת הש"כ (ססי' קלט) בשמא ל"ש כד"ג, וקשה מדברי תוס' בכורות שכ' לפרש כד"ג אף בשמא, ולפי הנ"ל ניתא דהתם איכא רמאות דמסתמא כל א' מכיר בשלו ושייך אפי' בשמא כד"ג, אולם במה שדעת הש"כ שם באומר א' מכם הפקיד אצלי מנה כיון דאין תובעי' במקצת לא הוי רמאות ויחלוקו, אינו מובן לחלק, גם לא ידעתי מאין יצא חלוק זה, ואימא בכה"ג יניח, ועיין:

בסייעתא דמרן דיהיב חכמה ומדעא. אפרש מסכתא בבא מציעא.

במשנה שנים אוחזין בטלית כו' עד סוף המשנה. וקשיא לי דהך בבא דרישא מיותר לגמרי דבבבא דסיפא דהיה רוכב על גבי בהמה הוי ליה למתני' ז"א אני מצאתיה ז"א אני מצאתי ז"א כולה שלי כו' דזה ישבע כו' ויחלוקו ומינה הוי ידענא דה"ה לטלית דמ"ש דנהי דבבא דרישא דטלית לחוד לא סגי דהא איצטריך הך מילתא דא' רוכב על גבי בהמה לאשמעינן לעיקר דינא דרוכב ומנהיג דקנו תרווייהו משא"כ בבבא דסיפא לחוד בודאי סגי דהא שמעינן מינייהו כולהו דחדא במציאה ואידך במקח וממכר בשלמא לפי' הרי"ף ז"ל דמפרש הך קושיא דמקשה בגמרא לקמן וניחזי זוזי ממאן נקט היינו משום דמתני' דכולה שלי איירי במו"מ והיינו כשהמקח ביד המוכר וכמו שאפרש לקמן דטעמו ונימוקו עמו בהא דאמרינן לימא מתני' דלא כר"י דלא שייך הך מילתא כלל לאחר שהוציא המוכר המקח מידו וקנאו הלוקח במשיכה א"כ ממילא דלא שייך הך מלתא כלל בבבא דסיפא דרוכב ומנהיג דהתם ע"כ איירי להדיא שהבהמה היא ביד הלוקחין שקנאוה ע"י רוכב ומנהיג ומש"ה איצטריך למיתני שפיר הך דינא דמו"מ בבבא דרישא בטלית ובהכי אתי שפיר דברישא נקט תרי בבי חדא במציאה וחדא במקח וממכר ובסיפא לא קתני אלא חדא משום דמו"מ לא שייך התם משא"כ לאינך פירושי דמוקי הך בבא דמו"מ נמי כשהוא ביד הלוקח הדרא קושיא לדוכתא ובני הנבון כה' שמואל שי' תירץ משום דמשמע לקמן דהא דמורי התירא במו"מ היינו משום דאמר חבראי דמי קא יהיב כו' וחבראי ליזל וליטרח ומשמע להדיא דלא איירי בענין היוקרא וזולא דנשתנה השער דבזה לא שייך הוראת היתר אלא דעיקר הקפידא שלהם בגוף הטלית וזה לא שייך בסיפא דא' רוכב ע"ג בהמה דמסקינן דיחלוקו נמי היינו לדמי וא"כ סוף סוף לא נשאר גוף המקח ביד א' מהם לבד כמ"ש מהרש"א ומהרש"ל לקמן בדף ז' ע"ב א"כ ממילא דלא שייך הך בבא דמקח וממכר כלל אלא בטלית לחוד ועדיין צ"ע:

בפרש"י ד"ה שנים אוחזין בטלית דוקא אוחזין כו' שאילו היתה ביד א' לבדו הוי אידך המע"ה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קמ"ל בפירושו וכי עד השתא לא ידעינן דהמע"ה בכל דוכתי ולכאורה יש ליישב משום דהא דפשיטא לן בכל דוכתי המע"ה היינו דאף ע"ג דלגבי התובע איכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו מ"מ לגבי נתבע נמי איכא חזקה דאחזוקי אינש בגזלנא לא מחזקינן ועוד דאוקי ממונא אחזקתיה ואמרינן חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו אבל הכא דאנן אמרינן דקושטא דמילתא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שכל אחד אמר בדדמי שהוא הגביה קודם דא"א לצמצם וא"כ סד"א דאע"ג דעכשיו הוא ביד א' מהם אלא שמודה דמעיקרא היו שניהם מתעסקים בהגבהתה ושניהם היו אוחזין בה אלא שגברה ידו בכח וחטפה ובא בטענה לומר אין חטפתי ודידי חטפתי שאני הגבהתי קודם במעט רגע וא"כ י"ל דאפי' בכה"ג יחלוקו בשבועה דאף ע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר לא חטפתי מ"מ י"ל דאיהו גופא סובר שאומר אמת כיון דאמר בדדמי וכמ"ש התוספ' לקמן ויותר יש לנו לומר דשניהם בחזקת כשרים הם ממה שנאמר דאחד מהם בודאי משקר שהוא נגד החזקה דאין אדם תובע וחזקת מרא קמא נמי לא שייך כל כך כיון שעל החזקה גופא נחלקו וא"כ הוצרך רש"י לפרש דבכה"ג נמי הוי המע"ה ולא אמרינן יחלוקו אלא היכא ששניהם אוחזין בפני הב"ד ועי"ל בפשיטות דכוונת רש"י למעוטי היכא דראו עדים מעיקרא דשניהם אוחזין בה והיו מתקוטטים בענין זה כ"א אומר כולה שלי מ"מ כיון דעכשיו יצאה מתחת יד אחד מהם דיינינן המע"ה כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ואינו נאמן זה ליטול בשבועה עכ"ל. ויש לתמוה דגדולה מזו ה"ל למימר דמי שהיא יוצאה מתחת ידו נוטל כולה ואפילו שבועה א"צ שכן הוא האמת דעדיין לא נתקנה שבועת היסת בימי המשנה ויש ליישב משום דלשון רש"י קאי אכולהו בבי דמתני' ואפי' בסיפא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דהתם נמי שייך לומר דהיכא דיוצאה מתחת יד אחד מהם אין שכנגדו נאמן בשבועה שאם יוצאה מתחת האומר כולה שלי נוטל כולה ואם יוצאה מתחת האומר חציה שלי נוטל חציה אבל לא פסיקא ליה מילתא דהמוחזק נאמן בלא שבועה שהרי אם יוצאה מתחת האומר חציה שלי נהי דנוטל חציה מ"מ צריך לישבע כדין מודה במקצת גמור כנ"ל לכאורה ועדיין צ"ע דבכמה דוכתי משמע מלשון רש"י ז"ל דשבועת היסת נתקנה בזמן המשנה ודו"ק:

שם במשנה זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה כו' והיכא דאחד מהם אינו יכול לישבע בבירור דאדם מדקדק בשבועתו וא"א לצמצם במעט רגע והשני טוען בבירור גמור נראה פשוט שהשני זכה ואף על גב דשניהם אוחזין וקי"ל בכל דוכתי דאפילו התובע אומר ברי והנתבע שמא אפ"ה אמרינן המע"ה היינו היכא שמוחזק קודם שנולד הספק אבל הכא שרוצה לתפוס מחמת ספק לא מהני תפיסתו וכ"נ מל' הרא"ש לקמן בסוגיא דתקפו כהן וצ"ע בקצת פוסקים שכתבו להיפוך בשאר תפיסה מספק ויש לחלק דנהי דבעלמא מהני תפיסה מספק היינו שמוחזק לבדו משא"כ הכא דהשני ג"כ מוחזק וטוען ג"כ ברי תו לא מהני תפיסת השני מספק ועי' בח"מ סי' רכ"ג:

בתוספות בד"ה שנים אוחזין איידי דאיירי בהגוזל בתרא כו' וצריך בכל מסכתא טעם כו' עכ"ל. בחידושי רשב"א ז"ל בכ"י מצאתי טעם אחר דקאי אמתני' דפרק הגוזל בתרא במכיר כליו וספריו ביד אחר דישבע הלוקח תני כמו כן מתני' דהכא דאיירי בשבועת המשנה ואף שדבר זה נפתח בגדולים מ"מ מסתיים בקטן כמוני דנראה לענ"ד ליתן עוד טעם לסמיכות דהך מתני' קאי אמתני' דסוף פרק הגוזל דקתני האומר לחבירו איני יודע אם גזלתיך כו' דפטור והיינו משום דקי"ל המע"ה ומוקמינן גברא אחזקתו שאינו חייב כלום מש"ה איצטריך למיתני הכא דוקא היכא דשייך חזקה הוא דפטר נפשיה באיני יודע אם גזלתיך משא"כ בשנים אוחזין בטלית ז"א אני מצאתיה דאיירי במציאה או שאומר כולה שלי דאיירי במקח וממכר כדמסקינן דאיירי דנקט זוזי מתרווייהו דלפ"ז אין לשום א' מהם חזקת מרא קמא ומש"ה צריך לישבע בברי שאין לו בה פחות מחציה וכדמסקינן לקמן דאמר שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה משא"כ כשאין יכול לישבע בברי אלא שאומר כסבור שאני הגבהתיה תחילה ואיני יודע אם הגבהתי אותה קודם או בהדי הדדי דבזה ודאי זכה הלה שטוען ברי בכל הטלית ע"י שבועתו דלא דמי כלל לאיני יודע אם גזלתיך מטעמא דפרישית וכמ"ש בזה כאן בלשון המשנה דלא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק והיינו מזה הטעם גופא דלא שייך חזקת מרא קמא ועיין מ"ש בזה בחידושינו בסוף מסכתא ב"ק:

בתוספות בד"ה ויחלוקו תימא דמ"ש מההיא דארבא דאמרינן כל דאלים גבר עכ"ל. ונראה דהתוספ' לשיטתייהו דמתני' דהכא איירי בכל ענין אפילו היכא שכ"א אומר אני ארגתי דודאי איכא רמאי אפ"ה יחלוקו והיינו ע"כ משום דאף על גב דלפי מה שטוען כ"א כולה שלי ודאי איכא רמאי מ"מ כיון שחלוקה יכולה להיות אמת דיינינן להו יחלוקו א"כ מקשו שפיר דהא בההיא ארבא נמי החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר דהשותפות היא בין שניהם אבל לפירוש רש"י דלא אמרינן במתני יחלוקו אלא דוקא במציאה ומקח וממכר כיון דליכא רמאי שכ"א סובר שטוען אמת א"כ אין מקום כלל לקושיא זו דגבי ארבא ודאי חד מינייהו רמאי אע"כ דקושיא זו לשיטתייהו וע"ז משני שפיר דשאני הכא כיון דשניהם אוחזין כו' ותורף כוונתם דתרתי בעינן לענין שיחלוקו חדא שיהיו שניהם מוחזקים בשוה ועוד צריך שיהיה החלוקה יכולה להיות אמת אבל לא איכפת לן במאי דאיכא חד מינייהו רמאי וע"ז הביאו ראיה משנים אדוקים בשטר וכמו שיתבאר לקמן וק"ל:

בד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחציה שלו במגו עכ"ל. ואף על גב דבכל מודה במקצת שייך האי מגו ולא אמרינן ליה משום דאין אדם מעיז וכתבו התוס' בפרק הגוזל דלאו דוקא במלוה אלא בכל מילי דידע חבריה אינו מעיז לכפור בכל אפ"ה מקשו הכא שפיר דהא משמע דמה"ט גופא דאין אדם מעיז יהא כל מודה במקצת נאמן בטענתו דכיון שאינו מעיז ודאי קושטא קאמר אלא דמסקינן דאפ"ה חייב משום דבכולי בעי דלודי אלא אשתמוטי קא משתמט וא"כ הכא דלא שייך למימר אשתמוטי דהא אוחזין בו לפני ב"ד וא"כ ממ"נ יש להאמינו בטענתו ועי"ל דהכא לא הוי העזה אם יטעון כולה שלי כיון דהכל יודעין שאף אם יטען כולה שלי א"א לו ליטול אלא החציה כמו שטוען עכשיו ועי"ל דלא הוי העזה דכיון דלפי טענתו חציה שלי היינו דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה א"כ כי טוען כולה שלי י"ל דאמר בדדמי דא"א לצמצם וכ"ש דבמקח וממכר י"ל כן כיון דנקט זוזי מתרווייהו ואף על גב דלשיטת התוספ' איירי מתני' בכל ענין אפ"ה מקשה שפיר דבמציאה ומקח וממכר מיהא יהא נאמן במגו כו' וק"ל:

בא"ד וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי כו' כדאמרינן בפרק החולץ ספק ויבם כו' עכ"ל. וכוונתם להקשות בזה על פירוש רש"י בפרק החולץ דקרי ליה ודאי משום שמוחזק במקצת נכסים וכמ"ש תוספ' שם להדיא ובאמת אף לפי זה אין מזה קושיא לפ' רש"י די"ל דשאני התם כיון שאין א' מהם מוחזק בנכסים אלא שניהם באים לירש ועוד שאין הספק עתיד להתברר בשום ענין מש"ה מוקמינן להו בחזקת הודאי ובכה"ג מחלק הש"ס פרק חזקת הבתים בסוגיא דארבא לענין שודא דדיינא אבל הכא שזה האומר חציה שלי מוחזק בנכסים כמו זה שאומר כולה שלי א"כ איך נוציא הממון מחזקתו ושפיר יש לנו לומר יחלוקו עפ"י שבועה שבענין זה יבורר הספק משא"כ בספק ויבם לא שייך שבועה כנ"ל ליישב ל' רש"י ועפ"ז יש ליישב המשך ל' התוספ' לדבריהם הקודמים ואין להאריך:

בגמרא למה לי למתנא כו' ליתני חדא. אף על דנראה פשוט דהמקשה לא סליק אדעתיה כלל שיש לחלק בין מציאה לשאר מילי אפ"ה לא רצה להקשות בפשיטות דליתני כולה שלי ולא ליתני אני מצאתיה משום דאיכא למידחי דלמא דוקא מציאה נקט משום דליכא רמאי או משום דמורי התירא אלא דמקשה ממ"נ ליתני חדא דאי מציאה דוקא ליתני מציאה לחוד ואי מציאה לאו דוקא אלא ה"ה כל מילי דזה אומר כולה שלי א"כ ליתני בבא דכולה שלי לחוד וע"ז השיב התרצן דחדא קתני וע"כ דאין כוונתו לומר דמציאה דוקא קתני דא"כ פשיטא דלא היה לו לשנות כלל בבא דכולה שלי וליתן מקום לטעות דבכל ענין איירי אלא כוונת התרצן דחדא קתני מציאה וה"ה לכל מילי וע"ז מקשה שפיר א"כ ליתני אני מצאתיה לחוד כיון דלפי סברתך אין שום סברא כלל לחלק בין מציאה לשאר מילי וה"ה דהוי מצי לאקשויי בפשיטות דליתני בבא דכולה שלי לחוד אלא דדרך הש"ס להקשות מעיקרא דליתני בבא דרישא ולא ליתני סיפא ובתר הכי מקשה להיפך ועיין עוד מזה בסמוך:

בפירש"י בד"ה ראיתיה קודם שהגבהת אותה עכ"ל. וכוונתו מבואר דאף על גב דאחד מודה שחבירו הגביה תחילה אלא שאומר דמ"מ היא שלו כיון דראה אותה קודם וידוע לו שראה אותה קודם בבירור כגון שהוא ראה והגיד לחבירו ודקדק רש"י כן מלשון הגמרא דקאמר ה"א בראיה בעלמא קני והיינו מדקתני יחלוקו וא"כ איירי שאינן מחולקים על הגבהה כלל דאל"כ לא שמעינן ממתניתין מידי וכוונתי בזה לדעת בעל קיקיון דיונה ודלא כמהרש"א שהגיה ודו"ק:

בגמרא ומי מצית אמרת חדא קתני והא זה וזה קתני. לכאורה ה"ל לאקשויי הכי מעיקרא ונ"ל ליישב ע"פ מ"ש תוס' דאיכא דוכתא דדייק ואיכא דלא דייק ונראה דדייק היכא דאיכא למטעי במה שעושה שני בבות והיכא דליכא למטעי לא דייק וא"כ לעיל דמשני חדא קתני וע"כ היינו כמ"ש דנקט מציאה וה"ה לכל מילי וא"כ אין להקפיד אי נקט זה וזה כיון שאין כאן מקום לטעות דאף אם נאמר שני בבות הן וכולה שלי כולל לשאר עניינים אין כאן טעות דהאמת הוא כן אבל למאי דמסיק עכשיו דתני משנה יתירה לאשמעינן דראיה לא קני והיינו ע"כ כמ"ש רש"י דכיון דמפרש דבריו מאי אני מצאתיה כולה שלי א"כ משמע להדיא דהכי קאמר כולה שלי שכבר החזקתי בחזקה גמורה שהגבהתיה תחילה והיתה ברשותי לגמרי ואתה תפסת מידי וא"כ ממילא ידעינן דבראיה בעלמא לא קני דבראיה לא שייך לומר כולה שלי שהרי אין לו שום זכות בה אלא במה שאומר שאני ראיתי וא"כ לפ"ז מקשה בגמ' שפיר והא זה וזה קתני וא"כ לפי דבריך אדרבא יש מקום לטעות דנקט משנה יתירא דאני מצאתיה כיון שאינו נכלל בבבא דכולה שלי והיינו משום דבראיה בעלמא קני ואי ס"ד דכוונת התנא לאשמעינן דבראיה בעלמא לא קני שכן הדין באמת לא ה"ל למינקט זה וזה וממילא הוי ידעינן שפיר בע"כ דפרושי מפרש וכמ"ש ואפשר שלזה כוונו התוס' במ"ש איכא דוכתא דדייק ואם אמנם לא כוונו לזה מ"מ הענין נכון בטעמא לפי דרכם:

בפרש"י בד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתיה כו'. מה שיש לדקדק לדבריו מב' אדוקין בשטר כמו שהקשו תוס' יתבאר לקמן דף ז' ע"ב ע"ש:

מתני' שנים אוחזין בטלית. רש"י דוקא ששניהם כו' כח יותר כו' ליטול בשבועה. ותמוה פי' דרבותא יותר שיהי' מוחזק פטור משבועה. גם התחיל שאין לזה כח יותר ואח"כ שאלו הי' ביד א' לבדו. גם מ"ש עליו להביא ראיה בעדים הלא פשוט הממע"ה ולמה ליה כאן הך בעדים. ולענ"ד כוונתו גם לסומכוס דס"ל חולקין לחד מ"ד גם בברי וברי. ואף שפי' רש"י ע"ב במציאה לא חשיב דררא דממונא שאין חסר. מ"מ מודה רש"י לפי' תוס' ב"ק סוף המניח דהחילוק דררא דממונא להיות חולקין הפי' בלא טענותיהם ס' לב"ד דכן פי' להדיא לקמן ו' ע"א אידך מסרך כו' מודה סומכוס דסרוכי לאו כלום ואין שור שחוט לפניך ול"ד לנמצא עוברה כו' והיינו פי' תוס' הנ"ל. גם פי' שם אפילו לסומכוס כו' דכה"ג מודה דאפילו בשבועה לא שקיל דהא לאו ממון המוטל בספק הוא עכ"ל דהא ש"ס קרי ליה אנן סהדי דמה דתפיס דידיה כו' והחזקה כל שביד אדם שלו אלים שאינו ספק כלל כשלא איתרע רק במשנה לענין שיהי' חולקין יש כאן דררא דממונא בתפיסי בכרכשתא דבלא טענותיהם בחזקת שניהם. רק לענין שבועה הוכרח רש"י לפרש דאינו דררא דממונא היזק ממון אף שבלא טענותיהם ספק כנ"ל מ"מ מודה סומכוס במתני' דצריך שבועה. וא"כ לכאורה אף שא' תפיס בכולו וא' תפיס בכרכשתא כיון דחשיב תפיסה בכר' למוחזקת וספק בלא טענותיהם א"כ היו חולקין דבשלמא לרבנן כל א' נוטל עד מקום שידו מגעת דהוי מוחזק ואף דיש דד"מ הממע"ה. משא"כ לסומכוס בדד"מ חולקין אף שא' מוחזק וכאן חשיב דד"מ. וכן משמע קצת מדאמר אפילו לסומכוס סרוכי לאו כלום אבל תפוס קצת שוב חשיב דררא דממונא וספק דחולקין בכולו. אך באמת ס"ל לרש"י דז"א דקרי ליה סרוכי כה"ג דכל מה שהוא תפוס לגמרי אינו מוטל בספק כלל כנ"ל דחזקה ואנן סהדי כו'. א"כ גם לסומכוס כל אחד נוטל ע"מ שידו מגעת ואין הלה נאמן ליטול בשבועה שיהי' הדין חולקין ובמציאה יהיו חולקין בשבועה דלענין זה מודה סומכוס דאינו דד"מ לענין שבועה. והוא הלשון רבותא עצמה שכ' רש"י ז"ל גבי סרוכי כו' איצטריך לאשמועינן לסומכוס דאפי' בשבועה לא שקיל ע"ש. וטעם החילוק דבנמצא עוברה או שור שהי' רודף הספק לב"ד על כל החיוב הוי דד"מ. וחולקין לסומכוס דאיתרע כל החזקה וא"כ כאן בשניהם תפיסי בכרכשתא הוי ג"כ בחזקת שניהם בלא טענותיהם. משא"כ בתפיס א' יותר אינו ספק כמ"ש רש"י כנ"ל. ומדויק כל הלשון דוקא אוחזין כו' אין כח כו'. היינו דתפיסי בכרכשתא דלענין מוחזקין חשיב בחזקת שניהם שאלו הי' ביד אחד לבדו היינו אף דהב' הי' תפוס בכרכשתא מ"מ היה אידך מוציא כו' ועליו להביא ראיה בעדים שלענין מה שלגמרי בידו כל שאינו מביא עדים גמורים אנן סהדי דדידיה ולא הוי ספק כלל להיות חולקין לסומכוס רק כודאי ולכך א"י להוציא רק בעדים ממש ולא ליטול מחצה אף בשבועה היינו במציאה דמודה בשבועה דאינו דד"מ מ"מ אינו נוטל כלום כמו בסרוכי וממילא כשיש לזה כח יותר נוטל ע"מ שידו מגעת גם לסומכוס כנ"ל. רק בזה י"ל דצריך שבועה להפ' לקמן דע"י גלגול מהשאר צריך לישבע גם על מה שתפוס. וקמ"ל רבותא דאף דלענין שבועה לא חשבינן כודאי מה שתפוס מ"מ לענין שהמוציא יטול שפיר לא הוי ספק כנ"ל. ומשום דמוקי למתניתין גם כסומכוס ויקשה א"כ למה תנן שנים אוחזין דהיינו בשוה הא גם בזה תפוס יותר חולקין ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאינו כן דלכ"ע דוקא שאין לאחד כח כו'. שוב ראיתי בשיטה ז"ל האריכו בפי' דברי רש"י ז"ל הנ"ל. והרשב"ץ מפרש כעין מ"ש. וב"ה:

תוס' שנים. איידי דאיירי בסוף ב"ק במחלוקת נסורת נגר ובעה"ב דתני במעצד שלו ובכשיל של בעה"ב תני גם הכא חלוקה ולכאורה אין דמיין זה לזה כלל. ונראה משום דהתם אף שבעה"ב טוען שהתנה שגם במעצד יהי' שלו והנגר טוען שהתנה שבכשיל יהי' ג"כ שלו. והוי כהכא שכל א' טוען כולה שלי. עכ"ז הדין חולקין שבמעצד דנגר ובכשיל לבעה"ב ובלא שבועה. והיינו אף דהוא ברשות הנגר ע"ש מ"מ כיון דבלא טענותיהם הי' מה שבמעצד בחזקתו של נגר ומה שבכשיל בחזקת בעה"ב אין נאמנים להוציא מחזקת מי שהוא בחזקת שלו ע"י טענותיהם. כן ממש כאן דת' בכרכשתא והוא בחזקת של שניהם ג"כ א"י להוציא ע"י הטענה כנ"ל. רק שם א"צ שבועה דלא שייך שלא יהא כו' תוקף כו' דלכל א' חזקה מיוחדת שהוא שלו. גם דמי לעד מקום שידו מגעת דבלא שבועה. ומיושב שפיר הסמיכות דכאן בשבועה דוקא אף דדמי כנ"ל. גם קמ"ל דא"צ שבועה שם אף דבגווני הנ"ל שכל א' טוען על כולו. לכאורה הנגר מחויב במקצת מתוך טענתו מה שבכשיל וישבע ש"ד גם על מה שבמעצד דאינו הילך כיון שכופר. רק די"ל דהמנהג הוי כודאי שפוטר משבועה ולכך תני ה"ה שלו לשון ודאי. דגם מגו לא מהני נגד מנהג כיון שאין דרך להתנות כנ"ל:

בא"ד ואע"ג דאין ס' למשנה מ"מ כשסדרם כו' וצריך טעם ע"ש. ולע"ד קשה דאדרבה נראה משום שיש טעם למה המ"ס זא"ז לכך אמרינן אין סדר לענין סתם ואח"כ מחלוקת דאם לא הי' טעם למה הפך רבי הי' לו לסדר המס' שהוא סתם קודם וכה"ג איפכא ולא הי' מקום לטעות. רק משום שיש טעם והוצרך לסדר באופן זה והי' צריך להפוך המשניות ומשנה לא זזה ממקומה כנ"ל:

בטלית למה לא תני סתם בחפץ. י"ל שיהי' שייך תפוסי בכרכשתא שאינו מגרע מהחלוקה כלום ומ"מ חשוב אחוזה כנ"ל. או י"ל דסתם טלית יש בה סימן דילפינן משמלה מיוחדת שיש לה סמנין וע"כ הזכי' רק משום רוב כותים וקמ"ל כרבנאי דגם דאתי לידי' מותר. גם קמ"ל דלא נימא כיון שא' מהם משקר י"ל דגם זה שאומרים שמצאו מקום שרוב כותים שקר ושמא במקום ישראל ויהי' מונח ביד ב"ד שמא יתן סימן וקמ"ל דלענין זה נאמנים דעכ"פ א' אמת או דתרוייהו אגבו' כו'. גם י"ל למאי דמוקי במו"מ חד מדעתי' וחד בע"כ ולפי' רש"י ז"ל משום דאין מקחו בידו אינו נאמן. ובדבר העשוי להשאיל ולהשכיר חשיב מקחו בידו דיכול להוציא משניהם אף שמוחזקין. והי' נאמן ותני טלית דסתמא אינו עשוי להשאיל כנ"ל:

ז"א כו' ז"א כולה שלי כו'. לכאורה למה הקדים מציאה למו"מ. הא מו"מ שכיח טפי ממציאה וי"ל דקמ"ל דמיירי ז"א כ"ש דומיא דמציאה ששניהם מחלקין על מה שזכו עכשיו. דאל"ה הי' יכולין לפרש ז"א כולה שלי בטלית דשלו מכבר וטוען ששלו ולא מכרתי לך והלה טוען כולה שלי שקנה ממנו דכיון דשניהם מוחזקין יחלוקו ולא הי' קשה ק' הש"ס נשאל למוכר כו'. ובאמת י"ל דאין הדין כן דבדבר העשוי להשאיל א"כ גם שמוחזק נאמן הראשון שהי' שלו. אך י"ל דהוי כטוען גנובים דא"נ אף מיגו דהשאלתים להרבה פ'. אך אפשר כיון דלפי טענת כל א' השני תפס שלא כדין והוא גזלן שוב לא שייך אחזוקי בגזלן לא מחזיקינן ומוקמינן בחזקת מ"ק כיון דא' מהם גזלן. אך עכ"פ על המחצה שאין לוקח תפיס הוי דמוכר בלא שבועה משום חזקת מ"ק כנ"ל. ובדברים שאין עשוי' להשאיל. י"ל שהדין יחלוקו דעל מה שתפוס נאמן מ"מ ג"כ מוכר י"ל דנוטל מחצה בלי שבועה משום חזק' מ"ק דע"ז אין הוכחה עיין מ"ש לקמן:

שאין לי בה פחות מחצי'. רש"י בגמ' מפ' אמאי תקנו כי האי לישנא. וקשה למה הוזכר זה הלשון ולא הוזכר שיש לי בה וא"ל בה פחות מחצי' כדמסיק. גם הרמב"ם השמיט וכ' רק כלשון המשנה. ונראה דכיון דפסקו דעד מקום שידו מגעת נוטל בלא שבועה דחזקה זו דכל שביד אדם ממש שלו אלים כודאי דאף מגו לא מהני נגדו ע"ש בש"ך ופוטרו משבועה רק על השאר שאין תפוסים ממש. א"כ חזקה זו עצמו פוטרתו מלשבע שיש לו בה וא"ל בה פחות מחצי'. דידוע שיש לו בה ע"י החזקה מה שתפוס וממילא על השאר סגי שישבע שא"ל בה פחות כו' לחוד. ואף דמוקי למתני' בתפוסי בכרכשתא מ"מ יש לו בה. ואפשר דגם שהוא פחות מש"פ למאי דקי"ל יצאו כלים למה שהן אף פחות מש"פ חשוב יש לו בה כמו דחשוב מוחזקין. אך פחות מג' לאו כלי כמבואר בש"ס (וי"ל דר"ה דס"ל כרב ואין חלוק בין כלי) וראי' לזה דהא ז"א כ"ש וז"א חצי' שלי תנן זה ישבע כו' שאלבפ"מ משמע דלשון שני השבועות שוים. ולמה הא האומר כ"ש סגי שישבע רק שאין לו בה פ"מ דהא השני מודה שיש לו חצי' והאומר חצי' שלי צ"ל שיש לו בה ושאין לבפ"מ כנ"ל. אך י"ל דאומר רק חצי שלי וא"י כלל אם חצי של הב'. גם י"ל שמא הפקיר מקודם כדי שיוכל לשבע שאין לו כו'. אך קי"ל הפקר דוקא בפני ג'. ועיין מ"ש לקמן למה ר"ה ס"ל דהשבועה כנ"ל משא"כ לדידן:

ויחלוקו הקשו תוס' מ"ש מהא דארבא דכד"ג ותי' כו' דנפקד תופס בחזקת שניהם כו'. תמוה לע"ד למה חשוב כשניהם מוחזקין כיון שיודע נפקד דהוא של א' א"כ תופס רק עבור מי ששלו באמת רק שא"י בשביל מי הוא תופס והוי כמו בארבא דמונח באיזה מקום בר"ה או סימטא דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא בפקדון כמו אם מונח באיזה מקום והספק של מי הוא והוא ברשותו רק השני אינו מניחו ליקח בגזלה:

ועוד דע"כ ק' תוס' רק למ"ד שם אי תפוס מפקינן דלמ"ד לא מפקינן א"כ כ"ש כשהן עצמם תפוסין דלא מפקינן להיות הדין כל דאלים כו' רק למ"ד מפקינן א"כ כיון שתפסו ב"ד גם כן בחזקת שניהם כמו בנפקד ויהי' חולקין. אך יש לחלק כיון שהתפיסה אחר שכבר הדין כל דאלים גבר אין תפוסין כלל בחזקת שניהם ולכך עדיין מפקינן כמו קודם שתפסו להיות כד"ג משא"כ כאן בנפקד דהדין מיד יחלוקו והוי בחזקת שניהם. אך הנ"ל קשה ועוד נהי דאם הי' אחר תופסו עבור שניהם מס' הי' כשניהם מוחזקין דזכין כו' וכשליח של שניהם. אבל הנפקד לא חשיב תפיסה כדאמר בהכותב א"ל סהדי דתבעינהו ולא יהיב ואל"ה לא חשוב תפיסה חדשה כלל. וגם אף שהי' אחר תופס י"ל ג"כ דלא מהני לסברת תוס' עכשיו דיהא מונח עדיף מחלוקה לזה ששלו באמת דהשני יודה כשאין מרויח משא"כ כשלוקח מחצה. א"כ ע"י שתופס עבור שניהם יהי' הדין יחלוקו והוי חב לאחרים דלא זכה וכאן גרע דחב לזה ששלו באמת ע"י תפיסה זו שתופס עבור שניהם:

ונראה או דדוקא בנפקד שם דמיירי שהפקידו בכרך א' דאמר אנתו גופייכו לא קפדיתו כו' וחשיב כאלו הפקידו שניהם ג' מאות ומה"ט חשוב גם התפיסה בחזקת שניהם כנ"ל. דתפיסתו של הנפקד הי' מיד הכל כמו בחזקת שניהם נגדו. רק הטו"ת יהי' בין המפקידים ולכך חשוב כשניהם מוחזקין משא"כ בארבא וכה"ג דהספק ברשות מי כנ"ל וכן כשתפסו הב"ד או אחר כנ"ל למ"ד מפקינן לא חשוב כלל כשניהם מוחזקין כנ"ל:

ומיושב הא דסוף פ' במצא שטר הנפקד וא"י יהא מונח והא לתוס' תופס בחזקת שניהם ס' מלוה ולוה והוי כמו ב' אדוקין בשטר דיחלוקו. ולמ"ש א"ש דשם רק נפקד של א' ואין שייכות להב'. ונ"מ לדינא:

עוד י"ל דכיון דנפקד משאיל ביתו משמירת ממון המפקיד ביתא דמפקיד קרינן כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים ע"ש וא"כ כיון שהפקידו זה ק' וזה ר' והוי לענין זה כמונח בחצר של שניהם ושפיר בחזקת שניהם כנ"ל. וכמ"ש בש"ע בחצר של שניהם דחולקין. ומיושב ג"כ כל הנ"ל. דבנעשה שומר רק לא' לא חשוב כלל בחזקת שניהם:

מה שהקשו תוס' מדפריך ממנה ג' אמתני' ודילמא משום מוחזקין ומזה הוכיח הא דנפקד תופס כו' ולכאורה מה קשיא להם ניהו דלענין שיהי' כל דא"ג שפיר החילוק כיון שתפוסין איך נאמר שחבירו יגזל ממנו כמ"ש הרא"ש אבל לענין שיהא מונח שפיר פריך דכשיהי' הדין יהא מונח עדיין מונח בחזקת שניהם כמו שהיו תפוסין בכרכשתא. ועי"ז יודה שלא ירויח ויתברר א"כ אין חילוק בין מוחזק. אך קושייתם מה פריך הא לרבנן רק שאר מונח לא מה ששלו בודאי אף שיש תועלת לענין שיודה כדס"ל לר"י. א"כ כאן שתפוסים ובחזקת שניהם אנן סהדי כו' אין מוציאין מה שודאי שלו היינו מחצה כו' שיהי' מונח משא"כ מנה ג' דאין מוחזקין והיה ראוי להיות כל דאלים גבר וזה אינו פסק ועדיף שיהי' מונח דהא חד מ"ד שם בארבא ג"כ אי תפיס כו' יהא מונח כנ"ל. ולכך כ' תוס' דמה שנפקד כו' חשיב כמוחזקין וג"כ הי' ראוי להיות חולקין ולמה יהא מונח ומשני משום דהחלוקה אי"ל אמת. והיינו דלא שייך שם דאנן סהדי דהוא של שניהם מה שודאי אינו כן דהא ידוע לנפקד דשל אחד הוא א"כ שוב ראוי להיות כד"ג וממילא עדיף שיהי' מונח כנ"ל. וי"ל דזה טעם רק דשוב לא חשוב נפקד תופס בחזקת שניהם כיון דידוע לו שהוא של א' קודם שטענו בודאי שאינו רוצה לתפוס בשביל המשקר ואין הנפקד רוצה לגזול שיהי' יחלוקו שיקח הגזלן חצי רק יהא מונח והוי כהאי דארבא וממילא יהא מונחין משא"כ היכא דחלוקה י"ל אמת בלי טענותיהם חשוב תפיסת הנפקד כמו הם עצמם. וזה לע"ד לשון הרא"ש ז"ל כיון שידוע כו' והוא ג"כ כדברי תוס'. ונ"מ דכששניהם מוחזקים בעצמם כהאי דמתני' ב' אוחזין כו' או מונח בחצר של שניהם בזה גם באני ארגתיה וכדומה אף שאין החלוקה י"ל אמת אעפ"כ חולקין ול"א יהא מונח דלענין להוציא מידו החצי אנן סהדי דשלו ואין לגזול ממנו ואף דכיון שאין החלוקה יכולה להיות אמת א"כ יש אנן סהדי להיפך גם כן ע"י מחצה שחבירו תפוס א"ס על כולו. ז"א דכשדנין על המחצה שביד זה יש רק חזקה זו דא"ס דמה שבידו שלו דאין החזקה רק על מה שדנין לא שיועיל החזקה שע"י מה שביד השני על מה שביד זה כמו בתרי ותרי ודנין על ענין אחר וי"ל שפיר דחולקין:

סימן א

סוגיא דיחלוקו, ויהא מונח, ויבאר, דהיכא שהוא נתבע ומחויב לשלם, אין אומרים יהא מונח ויבאר, בתשלומין, אם צריכים דוקא להשיב ליד התובע, ודיני הפקידו בשני כריכות.

(דף ב') תוס' ד"ה ויחלוקו ז"ל התוס' תימא דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר בפרק חזקת הבתים. וי"ל דאוחזין שאני דחשוב כאלו כל אחד יש לו בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא, וכן במנה שלישי דמדמי בגמ' לטלית חשוב ההוא שנפקד תופס בחזקת שניהם כאלו הם עצמם מוחזקים, לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח אבל טלית דאיכא למימר דתרווייהו יחלוקו. וכן שניהם אדוקים בשטר דמדמי לקמן למתניתין משום דשניהם אדוקים בו דחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי, ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חברו עכ"ל התוס':

אכן הרא"ש כתב לתרץ קושית התוס' אמאי במנה שלישית לא אמרינן יחלוקו כיון דקי"ל דאף היכא דאיכא רמאי יחלוקו היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת. ז"ל אע"ג דודאי איכא רמאי פלגי בשבועה בכל מידי דאיכא למימר דתרווייהו היא קודם שנודע מחלקותם בר ממנה שלישית דקודם שנודע מחלקותם ידוע לנפקד שהוא של אחד מהן, כללא דמילתא כו' בר ממנה שלישית דפקדון דאע"ג דהוי כאלו שניהם מוחזקים בו משום דהנפקד מוחזק מכח שניהם והספק נולד ברשותו ויד הנפקד כידם, אפ"ה יהא מונח עד שיבא אלי' כי ידוע לנפקד קודם שנודע מחלקותם שאין של שניהם עכ"ל הרא"ש:

והקשה התומים (בסי' קל"ח סק"ב) לדברי הרא"ש דכל היכא דקודם שנודע מחלקותם ידוע הי' להנפקד שאינו של שניהם אז אמרינן יהא מונח עד שיבא אלי', ולא אמרינן יחלוקו אף שהחלוקה יכולה להיות אמת, א"כ איך פסקו הטור והש"ע לקמן (בסי' רכ"ב) דהיכא דהמוכר קבל כסף משניהם ואינו יודע לאיזה נתרצה, והמקח עדנה ביד המוכר דיחלוקו, והא התם ידוע הי' להמוכר קודם שנודע מחלוקתם שהמקח של אחד, שהרי לא קבל רק מאחד מדעתו. וא"כ הי' להטור לפסוק כדעת אביו הרא"ש דיהי' המקח מונח עד שיבא אלי' כמו במנה שלישי. דזה מוכרח מדברי הרא"ש דס"ל דגם במנה שלישי יכול להיות החלוקה אמת, היינו שהקנה לו החצי שביד הנפקד. דאם נימא דס"ל להרא"ש כדעת התוס' דאין דרך שיקנה החצי שביד חברו, לא הי' להרא"ש לחלק האי חלוקה משום דידוע הי' להנפקד, ע"כ דס"ל להרא"ש דדרך להקנות, ואעפ"כ כיון שידוע הי' להנפקד קודם שנודע מחלוקתם אמרינן דיהא מונח, א"כ לדברי הרא"ש גם גבי מקח היכא דקבל מחד מינייהו ולא ידע מהי מינייהו מדעתו ומהי בעל כרחו והמקח ביד המוכר, הי' לן לומר דיהא מונח. זהו תורף קושית התומים:

ונראה לי לתרץ, דהנה בחדושי רעק"א הקשה למאן דס"ל הילך חייב, ואמרינן בגמ' ותנא תונא, דהוה סבירא לי' דשבועה דמתניתין דאורייתא היא, דהא דאנן סהדי דמאי דתפיס דידי' הוא, הוה כהודאה ממש. א"כ תקשה סיפא דמתניתין בזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי זה נשבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע הא כיון דמודה לו בהחצי ממילא מחויב שבועה על כל כפירתו, כדין מודה מקצת, וכל כמה דלא נשבע זה שטען חצי' שלי שהוא המודה מקצת, מחויב הוא לשלם שהרי כל מודה מקצת או נשבע או משלם. וא"כ הכא אמאי צריך כלל לשבע מי שטען כולה שלי כיון דהטוען חצי שלי אין נשבע אלא על רביע, ממילא רביע השני מגיע לו מדין מודה מקצת דמחויב שבועה ואינו נשבע דמשלם. וכיון דהטוען חצי' שלי לא נשבע אלא על רביע, על רביע השני דלא נשבע הוא מחויב שבועה ולא נשבע דמשלם, והי' לו למי שאומר כולה שלי ליטול שלשה רבעים בלא שבועה, ועל רביע השני יחלוקו. זהו תוכן קושיתו:

והנה מלבד דנוכל לתרץ קושית רעק"א ע"פ דברי התוס' לקמן (דף ה') בד"ה שכנגדו שכתבו דמשו"ה בחשוד לא אמרינן דיטול שכנגדו בלא שבועה מטעם מחויב שבועה ואין יכול לשבע, משלם, בלא שבועה משכנגדו, ז"ל דהתם אומר לו שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם, אבל הכא ברצון ישבע אם נניחנו, בכה"ג לית דין דמשואי"ל שישלם, שהרי הוא יכול לשבע שהחצי שלו, ורוצה לשבע רק שאנחנו לא נניח לו לשבע, מטעם שאף אם ישבע שהחצי שלו הרי לא יטול יותר מרביע, א"כ אין העכוב מצדו, בכה"ג לא שייך אין יכול לשבע, והדר דינא דשניהם נשבעים:

לבד זה נראה לי דגבי זה אומר כולה וזה אומר חצי' לא שייך כלל חיוב שבועה מטעם מודה מקצת, שהרי שבועת מודה מקצת באה ע"י טענה וכפירה, והודאה היינו שהוא תבעו בכולו והוא מודה במקצת מה שתבעו, דאז הוא מודה מקצת התביעה שהוא תובעו אבל אם יודה לו בדבר שלא הי' נתבע כלל, בודאי דלא שייך מודה מקצת ואם יהא מונח חפץ ברה"ר, ואחד יבא ויאמר כל החפץ שלי ואחד יאמר החצי שלי, אטו הי' הוא נתבע ממנו על כל החפץ דנימא דמקרי הודאה במקצת מה שהשני טוען רק חצי שלי הלא אין החפץ בידו שנימא שהוא נתבע ממנו על כל החפץ, ובודאי דנאמר רק שמחלוקתם הוא על החצי השני, אבל על החצי הזה לא נחלקו כמו אילו הי' שני חפצים ברה"ר ואחד אומר שני החפצים שלי ואחד בא ואמר חפץ זה שלי הא בכה"ג לית דין ולית דיין, דלא שייך כלל לומר מודה מקצת אף למאן דס"ל הילך חייב שהרי הכא לא נחלקו כלל על החפץ השני, א"כ הרי לא הי' כלל תביעה על חפץ שלא נחלקו עליו ובהאי חפץ דנחלקו הרי הוא כופר בכל, שהרי אומר כולה שלי והא דבהילך חייב שבועה היינו מטעם שהרי הי' בידו שני החפצים והי' צריך לתבעו השיב לי החפצים לידי וא"כ תביעה היתה על שני החפצים, ובמה שהודה ונתן לידו ואמר הילך, ס"ל דהילך נמי הודאה היא, וא"כ הוי מודה מקצת הטענה, שהרי הטענה היינו התביעה הי' על שני החפצים שהרי אלו הי' שותק הי' החפצים ביד הנתבע והי' צריך לתבוע השיב לי שני החפצים, אבל בשני חפצים ברה"ר הלא על חפץ השני לא צריך לתביעה של זה ולהודאתו של זה שעל החפץ שהוא מודה לא נחלקו מעולם ולא הי' נתבע וכיון דלא הי' נתבע לא שייך מודה מקצת דלחייב שבועה, וא"כ מה לי שני חפצים או חפץ אחד, היכא דזה אומר כולה וזה אומר חצי' על החצי שהודה לא הי' נתבע:

לפ"ז גם במתניתין בזה אומר כולה וזה אומר חצי' לא הוי כלל מודה מקצת, דהנה בשנים אדוקין בטלית כל זמן שלא נודע מחלקותם הרי אמרינן דהטלית חצי' של זה וחצי' של זה ומונח החצי ביד זה והחצי ביד זה, והיכא דזה אומר כולה וזה אומר חצי' שלי הרי אמרינן דדינא הוא דזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע ואמאי לא אמרינן דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא וכיון דתפיס פלגא דידי' הוא. ע"כ משום דאמרינן כיון דעל החצי מודה אין מחלקותם אלא על החצי השני, נמצא דהכא כשאחד אומר לחברו כולה שלי אין תובע מחברו רק חצי, דבחצי דתפיס דאנן סהדי דדידי' הוא לא צריך לתובעו כלל, שהרי אף אם הי' שותקין, ממילא היינו אומרים דפלגא דידי' ורק על חצי השני' הוא תביעה דבחצי השני' השני מוחזק אבל על החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס דידי', כל זמן שלא אמר חברו כולה שלי ולא כפר לו בהחצי, הרי היא בידו ואין צריך חברו להשיבה לידו רק אם יאמר כולה שלי ג"כ השני, אז הוא מחזיק, ואינו נותן שלו, ואז יהי' תביעה גם על החצי הזה, שהרי שכשגם השני אומר כולה שלי, הרי הוא מחזיק ואין מניח לו את כל הבגד ויש לו עליו תביעה הנח לי הבגד שלי שאתה מחזיק, אבל כל זמן שלא אמר השני כולה שלי, מה שהראשון אומר כולה שלי, על החצי דאנן סהדי דדידי' הוא ואיננו אומר רק בל תאמר כולה שלי, שאם תאמר כן אז תתפוס מה שלי, אבל כל זמן שאיננו אומר כן, החצי הזה בידו הוא, והשני איננו נתבע להשיב או לשלם:

רק נתבע שלא יגזול, וא"כ היכא דהוא משיב חצי שלי, על חצי משיב אינני גוזלך כלל, והחצי האחר שהנך תובע החצי הזה שלי הוא, נמצא דהחצי שהוא תובע, והשני נתבע הוא כופר הכל ולא שייך כלל כאן מודה מקצת, והא דבגמ' אמרינן ותנא תונא והוי סבירא לן דמתניתין הוא שבועה דאורייתא למאן דאית לי' הילך מחויב, דאנן סהדי הוי כהודאה היינו בזה אומר כולה וזה אומר כולה דאז הוא מחזיק בכל הבגד, א"כ הוי תביעה מכל אחד להשני שלם לי הבגד הזה שאתה מחזיק בו וטוען כולה שלי ובזה הנך תופס בגד שלי הנה לי, ומשו"ה מה שאנן סהדי דפלגא מתביעתו הוא שלו, דזה הוי כהודאה, הוא הודאה במקצת, שטוען השב לי טלית שלי שאתה מחזיק בו ואינך מניח לי ליקח (דהרי ס"ל דהילך ג"כ הודאה היא):

וכן בזה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי, על החצי שהם נחלקים זה תובע השב לי, שבזה שהנך אומר חצי שלי, הנך מחזיק בידך חצי הטלית מה שהוא שלי באמת וכיון דאנן סהדי דמחצית התביעה שלו. הוי הודאה מקצת הטענה, היינו מתביעתו את החצי השני ג"כ אבל על החצי שהשני מודה, ע"ז אין כלל תביעה, כיון שלא החזיק ולא רצה לתפוס, ולא דמי להילך בתביעת פקדון, דהתם יש תביעה מעשה השבה דאלו הי' שותק הרי הי' החפץ בידו:

ויש ליישב בכעין זה קושית הפנ"י שהקשה למאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף ואף באינו יודע אם נתחייבתי ג"כ ברי עדיף ומחויב, א"כ אמאי לא מהדרינן אבדה לעם הארץ בטביעת עינא הא הוא טוען ברי שהאבדה שמצאת שלי, והמוצא טוען שמא אינו שלך ונימא ברי עדיף ויחויב להשיב, לשטת הפוסקים דאף היכא דשמא טוב. ברי עדיף. ולדידי נראה לי דלא קשה מידי דעד כאן לא אמרינן דברי ושמא ברי עדיף אלא היכא דהטוען שמא הוא נתבע, שלפי טענת תובע הוא ברי שהוא מחוייב כגון בטוען גזלתני, והוי תביעתו ברורה שמחויב לשלם, והנתבע משיב. שמא אינני מחויב, שמא לא גזלתי ממך, אמרינן ברי דידי' עדיף, שהרי הוא טוען גזלתני או לוית ממני ונתחייבת לשלם, אבל במוצא אבדה מה שטוען עם הארץ ברי שהמציאה שלי, אין המוצא נתבע ממנו שהרי אמרה תורה דרשהו אם אינו רמאי, הרי גם לפי תביעת עם הארץ איננו מחויב המוצא כלל, להשיב לו שהרי לא חייבה התורה להשיב אלא אם ידרשהו אם אינו רמאי. והוא על המציאה לא בעל דין אלא ב"ד, משא"כ בטוען לוית או גזלת, דאז לפי טענת התובע יאמר מאי איכפת לי ששכחת, כיון שלוית מחויב הנך לשלם, אף שספק הוא לך, אבל במציאה כיון שאינו יודע איננו מחויב להשיב:

ומה שתירץ הפנ"י בעצמו על קושיתו משום דאיכא רובא דעלמא, משו"ה אמרינן דאיננה של תובע, דרובא דעלמא מוכיח שאינו שלו, קשה לי, דא"כ איך יהבינן לתלמיד חכם הא בדין ממונות לא מהימנינן לת"ח ואיך מאמינים לת"ח שמכירה בטביעת עין הא רובא דעלמא מוכיח, דאיננה שלו אלא של אחר, ואיך הוא מחזיר דבר של אחר לתלמיד חכם, אכן לדברינו ניחא, דעיקר הטעם שאין משיב להתובע. משום דלא דרשו אם רמאי הוא. אבל בתלמיד חכם דמוחזק לן דלא משני בדבורו, הרי ידעינן דלא רמאי הוא משו"ה מחויב הוא להשיב לו, שהרי עתה תביעתו תביעה, ומשו"ה ברי דידי' עדיף, ואדרבא אף למאן דס"ל באיני יודע אם נתחייבתי דפטור, ולא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, היינו דוקא היכא דאיכא חזקת ממון, אבל הכא במוצא דלא שייך חזקת ממון כ"ע מודו דברי של תלמיד חכם שמכירה בטביעת עין עדיף. כיון דהוא תובע, דלפי דבריו מחויב המוצא להשיב, כיון דדרשו ויודע דלאו רמאי הוא, אבל בעם הארץ אין כאן תביעה כיון דלא דרשו אם רמאי הוא לא צותה התורה להשיב לו:

והנה בדין דמנה שלישית הובא בחו"מ (סי' ש') מחלוקת הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם ס"ל דדוקא היכא דהפקידו בכרך אחד זה המנה וזה המאתים אז אמרינן דנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אלי' אבל היכא שהפקידו בשני כריכות אף שהפקידו זה בפני זה אמרינן דנותן לזה מאתים ולזה מאתים, אבל הרא"ש ס"ל דאף היכא שהפקידו בשני כריכות כיון שהפקידו זה בפני זה אמרינן נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אלי' ורק היכא שהפקידו זה שלא בפני זה, נותן לזה מאתים ולזה מאתים, אבל בהפקידו זה בפני זה, אף בשני כריכות אמרינן דנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אלי':

ולבאר טעם מחלקותם נראה לי דהנה לקמן (דף ל"ז) אמרינן על מתניתין דאמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, או אבא של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא נותן לזה ולזה מנה, אלמא מספיקא מפקינן ממונא ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי', ורמינהו שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אלי' והנה מדלא פריך בהאי לישנא אלמא לא אמרינן יהא מונח והרי בסיפא אמרינן יהא מונח עד שיבא אלי', מוכח דס"ל להגמ' דאם נימא מספקא מפקינן ממונא לא שייך כלל לומר יהא מונח עד שיבא אלי' שהרי הוא מחויב לשלם לכל אחד ואיך יפטור עצמו בזה שיהא מונח עד שיבא אלי' ולא שייך יהא מונח אלא היכא דממנו אין יכולין לתבוע היינו אם נימא דמספקא לא מפקינן ממונא א"כ כל אחד בפ"ע אין יכול לתבוע ורק שניהם ביחד יכולין לתובעו אז אמרינן היכא דהדין הוא ביניהם ולא עם הנפקד, יהא מונח עד שיבא אלי', אבל אם הי' הדין דמספקא מפקינן ממונא, א"כ דינם עם הנפקד, דכל אחד בפ"ע יכול לתובעו שלם לי א"כ איך יפטור עצמו בזה שיניח עד שיבא אלי':

ואף כי הנתיבות (בסי' ע"ו) מפרש דבפקדון וגזל אין צריך לשלם ליד הנגזל בעצמו, אלא אף אם מראהו במקום שאין יכול ליטלו משם ג"כ הויא השבה, כיון דמראהו. ומביא ראי' לזה מהא דאמרינן (ב"ק ד' מ"ה) בשור שיצא ליסקל דמשנגמר דינו פליגי ר' יעקב ורבנן, אי יכול לומר הרי שלך לפניך ומוקי לה התם באתפסי' ביד ב"ד, ועי"ש בתוס' דאפי' כשהוא ביד ב"ד מצי אמר הרי שלך לפניך הרי דלא בעינן השבה לידו אלא שיראהו הדבר. ולפ"ז אף בהניח ביד ב"ד עד שיבא אלי' קיים מצות השבה, והקשה הנתיבות בעצמו על דבריו מהא דאמרינן (בדף צ"ח בב"ק) גבי הדוחף מטבע של חברו לים הגדול דאם שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה בעי הרי דמה שמראהו מונח בים הגדול, אין זה השבה כיון דאין יכול ליטלו, ותירץ דבעי' השבה דוקא ליד ב"ד. אכן בעניי איני מבין דבריו, אטו ב"ד כתוב בקרא, ובשלמא היכא שב"ד נוטלים ע"מ להשיב לידו יש לומר דהויא השבה, וגם זה קשה דב"ד הם רק לכוף, אבל איך יפטר מחיוב של הנגזל במה שהשיב ליד ב"ד אבל זה ודאי היכא דב"ד נוטלים באופן שלא להשיב לו בודאי דלא קיים מצות השבה, כיון דאין הנגזל רוצה שיקבלו ב"ד ויזכו בעדו שהרי אם נימא דמספיקא מפקינן ממונא אם לא הי' ב"ד זוכין בעדו, הרי הי' מחויב לשלם לו מטעם ספיקא, וא"כ כיון דמה שמראהו בעלמא היכא דאין יכול ליטלו, הרי מוכח דלא הויא השבה, א"כ איך יזכו בעדו ב"ד, כיון שאין זכות מה שנוטלים בעדו, ואף אם נדחוק ונימא היכא שב"ד לוקחים בעדו הויא השבה, אבל עיקר ראיית הנתיבות מהא דשור שיצא ליסקל, דאומר לו הרי שלך לפניך, וכפי שמבאר הנתיבות דמיירי שלא החזיר אלא הראהו ביד ב"ד, א"כ הכא הרי לא נטלו ב"ד כלל כדי להשיב להבעלים, אלא לאבדו היינו לסוקלו, ואיך יקיים בזה השבה, במה שנתן לב"ד שב"ד יאבדו, ולא אדע מה דחקו לרבינו הנתיבות להוציא הגמ' מפשוטה, בודאי דגם דעת התוס' לפרש דברי הגמ' כפשטם דהחזירו שומר לבעליו מוחזר, היינו שלקחו אח"כ להחזירו לבית בעליו רק מקודם בעת גמר דין הי' תפיס ביד ב"ד דלרבנן דס"ל אין גומרין דינו של שור אלא בפניו מה שהי' תפוס ביד ב"ד זהו הזיקו, ומשום הכי לדידהו אף אם מחזירו אח"כ אין מוחזר, ולר' יעקב אם החזירו לבית בעליו אחר שנגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך, אבל בלאו החזירו בודאי דאין יכול לפטור עצמו בזה שמראהו ביד ב"ד, וב"ד מחזיקים לסוקלו, וכיון דע"כ הכי הפירוש בגמ', א"כ הדרינן לזה דאין מועיל כלל השבה ליד ב"ד היכא דאין משיב לידו (ורק היכא שההוצאה יתרה על הקרן משום תקנה התקינו שיועיל השבה ליד שליח ב"ד) א"כ מה שיניח עד שיבא אלי' אין יכול לפטור עצמו מתביעתו של פלוני, שהוא אומר לו החזר לי מנה שגזלת ממני, אם נימא מספיקא מפקינן ממונא:

ומה שהקשה הנתיבות ז"ל, דבב"ק דף ק"ג איתא הגוזל מחברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי. נשבע אין לא נשבע לא, מני מתניתין לא ר"ט ולא ר"ע. דתנן גזל אחד מחמשה וכו' אי ר"ט אע"ג דאישתבע אי ר"ע אע"ג דלא אישתבע, לעולם ר"ע וכי אמר ר"ע אע"ג דלא אישתבע וכו' ולכאורה סוגיא זו תמוה מאד מהא דמדמי הש"ס דכיון דבגזל אחד מחמשה חייב לשלם לכ"א צריך להוליך ג"כ למדי דלכאורה דלא תליא כלל זה בזה דהא בגזל אחד מחמשה דמצריך ר"ע ליתן לכל אחד ואחד ע"כ לאו משום דבעינן השבה לידו דוקא, דהא חזינן בפקדון ומקח דודאי אין צריך להוליך אחריו למדי ואפ"ה מצריך לר"ע ליתן לכל אחד ואחד, וע"כ דס"ל דמפקינן ממונא מספיקא, ודוקא כשטוען ברי וכו' וא"כ איך מדמה הש"ס להא דגזל אחד מחמשה הא דצריך להוליכו אחריו למדי כיון דלא שייך שם הטעם דמפקינן ממונא מספק, וגם הא דמוכיח ממעשה בחסיד אחד דאע"ג דלא אישתבע שצריך להוליך אחריו למדי, קשה הא במקח ודאי א"צ להוליך אחריו למדי והאיך מדמה הש"ס הולכה למדי לגזל אחד מחמשה עכ"ל הנתיבות:

ולדידי נראה דלאו קשה מידי דהנה שם בגמ' סבר דמחלוקת ר"ט ורבנן, אי כל השבה הוי דוקא ליד הבעלים ממש או דבעי שיוציאוהו מרשות שלו, ויניח במקום שיכול ליטלו, דר"ט סבר דבעי רק הוצאה מרשות שלו ויניח במקום שיכול ליטלו, ולא בעי דוקא שישיב לידו ומשו"ה לר"ט סגי במניח גזלה ביניהם ומסתלק שהרי הוציא מרשותו והניח במקום שיכול ליטלו ובודאי דלר"ט אין כלל החיוב להוליך אחריו למדי, אכן, ר"ע ס"ל דכל השבה אין מועיל שעושה שיכול ליטלו, דהיינו שיחזיק בידו ויודה שהוא של פלוני, דאז יכול ליטלו בזה לא קיים השבה דבעי דוקא לידו ממש ומשו"ה צריך להוליך אחריו למדי ומשו"ה אין מועיל מה שמניח גזלה ביניהם ומסתלק כיון דלא השיב לידו ממש. והנה במקח מה שאין צריך להוליך אחריו למדי אף דלא השיב לידו ממש ולר"ע הא לא הויא השבה. ובודאי דכל מה שנטל אדם לרשותו צריך לשלם, וכיון דלר"ע לא הוי תשלומין אלא עד שמשיב לידו א"כ גם במקח ופקדון כל זמן שלא השיב לידו לא שלם עדנה והוא הרי מחויב בתשלומין, אכן באמת הא דאין צריך להוליך אחריו למדי הוא משום דבמקח ופקדון, התחייבות התשלומין הוא רק משום שהתחייב עצמו והוא הרי לא התחייב עצמו להוליך אחריו למדי, משו"ה אם המוכר הלך למדי אין מחויב בתשלומין, עד שיבא ויתבע אבל היכא שהלוקח לקח במדי, והלוקח הלך אח"כ למדינה אחרת למאן דס"ל דבגזל אף בלא אישתבע צריך להוליך אחריו למדי, גם במקח ופקדון יצטרך להוליך למדי, שהרי בתשלומין נתחייב, ולמאן דס"ל דבגזל צריך להוליך למדי הרי ס"ל דחיוב תשלומין להשיב לידו ממש, והכא הרי אין משיב לידו והא דאין מחויב בהלך המוכר למדי, היינו משום דיכול לומר לא התחייבתי עצמי לשלם אלא במקום דירתי, לא שאצטרך להוליך אחריך למדי, אבל בגזל דלא שייך למימר לא התחייבתי את עצמי בתשלומין, שהרי כיון שגזל רחמנא חייבי' בתשלומין, א"כ אף אם הנגזל הלך למדי צריך להוליך אחריו למדי:

נמצא דאין חלוק בין גזל למקח לענין החיוב להוליך למדי, אלא משום דלא התחייב את עצמו להוליך אחריו למדי אלא במקומו אבל אם הוא במקומו ובא ותובע אז דין גזל ומקח שוים המה, דלמאן דס"ל דחיוב תשלומין הוא לידו ממש, א"כ אף במקח כשלקח מחמשה כל אחד תובעו, לקחת מאתי ונתחייבת לשלם לי כשאתבע, א"כ מחויב הנך לשלם לי, וא"כ איך תפטור עצמך בזה שתניח דמי המקח ותסתלק כיון דדין תשלומין הוא לידי ממש, והרי על זה בודאי התחייבת, שכשאתבע תשלם ומה איכפת לי ששכחת וכיון דמספיקא מפקינן ממונא, א"כ כל אחד יכול לתובעו ומחויב הוא לשלם לכל אחד ולא יוכל לפטור בזה שמניח ביניהם ומסתלק, וכל זה הוא דוקא אם נימא דצריך להוליך אחריו למדי, דדיני תשלומין הוא דוקא לידו ממש לא בזה שמניח ליטלו, אבל לר"ט דס"ל מניח גזלה ביניהם ומסתלק, ע"כ דס"ל דדיני תשלומין הוא לאו דוקא לידו ממש, דאל"כ איך הי' נפטר בזה שמניח גזלה ביניהם ומסתלק, ע"כ דס"ל דדיני תשלומין הוא רק שיעשה שהנגזל יכול ליטלו, משו"ה לדידי' מניח גזלה ביניהם ומסתלק א"כ הרי אין צריך להוליך אחריו למדי שהרי כיון שהוא מודה וגומר שאם יבא הנה, יניח ליטלו זהו השבה, ואין מחויב ליתנו לידו ממש. א"כ שפיר מדמי בגמ' לקח משנים לדין דמתניתין דצריך להוליך למדי, שהרי בכה"ג שנתחייב לשלם היינו במקומו גזל ומקח שוה, ורק תלי אי הויא תשלומין מה שמראהו שיכול ליטלו, או דין תשלומין הוא דוקא לידו. ומשו"ה פריך שפיר כיון דס"ל לר"ע במעשה דחסיד שאין לו תקנה אלא עד שישיב לידו ממש, א"כ ס"ל דתשלומין הוא לידו ממש, כיון שהתחייב בתשלומין במקומו, א"כ בגזל דרחמנא חייבי' בתשלומין צריך להוליך אחריו אפילו למדי שהרי בעי השבה לידו ממש (וצריך לומר דס"ל להאי סוגיא דאין טעם דר"ט משום דמספיקא לא מפקינן ממונא:

דאם ס"ל דזה טעמי' א"כ אין ראי' דס"ל אין צריך להוליך אחריו למדי, דילמא טעמא דידי' משום דאין כל אחד יכול לתובעו שהרי הוא נפטר מכל אחד, מטעם שמא איני מחויב לך) וכל זה לסלקא דעתך. אבל למסקנא מסיק שם רבא בב"ק דדין דיוליך למדי לא תלי' כלל בדין דצריך לשלם לכל אחד, דבאמת חיוב ההשבה ליד דוקא לכו"ע ואעפ"כ אין צריך להוליך למדי, דכיון דהודה ויכול הלה ליטלו הרי הוא בידו ממש דהוי כפקדון בידו, ולפ"ז טעמא דר' עקיבא בפשטות דאין מועיל מה שיניח גזלה ביניהם ומסתלק שהרי בעי השבה דוקא לידו וכיון דאין יכול הלה ליטלו שהרי יטלו האחרים, א"כ לא הויא השבה, ולפ"ז יקשה טעמא דר"ט, אמאי סגי בזה שיניח ביניהם ומסתלק, ועכצ"ל טעמא דר"ט משום דכל אחד אין יכול לכופו לשלם שהרי מספקא לא מפקינן ממונא, א"כ כל אחד בדין אין יכול לתובעו אבל לצאת ידי שמים, היינו השבת גזלה לא קיים אלא לידו דוקא והא דמניח גזלה ביניהם הוא משום דאין יכול כל אחד לתבוע ממנו שהרי יאמר שמא לא ממך גזלתי ומספקא לא מפקינן ממונא:

והנה הרמב"ם פסק (בפ"ב מהלכות מכירה) דאם לקח מחמשה ואינו יודע מאיזה לקח מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק וכבר הביא הש"ך (בסי' רכ"ב) קושית המפרשים דהא אמרינן בפקדון היכא דהוי לי' למידק, כגון שהפקידו זה שלא בפני זה זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלו מאתים וזה אומר שלי, מאתים הרי אמרינן דנותן לזה מאתים ולזה מאתים. דהוה לי' למידק לדעת כיס של כל אחד של מי הוא, והביא הש"ך חד תירוץ בשם הב"ח, דהכא דלקח אחד מחמשה מיירי שהי' כולם ביחד ובפקדון נמי אינו חייב אלא כשהפקידו בשני כריכות זה שלא בפני זה אבל זה בפני זה מחויב, והקשה הש"ך דתקשי להרמב"ם דהוא פסק בפקדון דאף שהפקידו זה בפני זה, כיון דבשני כריכות חייב, והכא נמי כהפקידו זה בפני זה דמי וכתב הש"ך דאישתמיטתי' להב"ח דברי הנ"י פרק המפקיד שכתב להדיא דדוקא בפקדון חייב מטעם דהוה לי' למידק שמפקידין בידו לזמן רב אבל במקח דלפי שעה רוצים הדמים נמצא דלא הוה לי' למידק דסבר מיד יבא המוכר אחר מעותיו עכ"ל הש"ך. אכן לדידי עדנה קשה, דכל זה לא שייך אלא במוכר דסבר דהמוכר יבא ויתבע מידי, אבל בגזל מאחד משנים דגזל ע"מ שלא להשיב, בודאי דשם שייך למימר הוי לי' למידק, שהרי הוא מחויב בהשבה, והי' לו לידע ממי הוא גוזל דבשלמא במכר דשם הוא ג"כ טובת המוכר שייך לומר דסבר מיד יבא המוכר אחר מעותיו ולא הוי פושע מה שאינו יודע אבל בגזל דגזל ע"מ שלא להשיב בודאי דהי' לו למידק לידע ממי הוא גוזל, וא"כ בגזל מאחד משנים ואינו יודע ממי גזל, מן הדין מחויב לשלם דלא גרע מפקדון דהי' ליה למידק, וא"כ מן הדין צריך לשלם לכל אחד משניהם וא"כ תקשה איך כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות גזלה הלכה ט') ז"ל הגוזל אחד מחמשה, ואין יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר לי גזלת כו' ומשלם גזלה לכל אחד ואחד. אף דבר זה קנס הוא שקנסוהו חכמים מפני שעבר עברה וגזל, עכ"ל הרמב"ם. הרי דסובר הרמב"ם דאין מחויב אלא מטעם דקנסוהו רבנן מפני שעשה איסור, והרי התם היכא דהוה לי' למידק אף היכא דלא עבר עבירה ג"כ מחויב (ובודאי דזה לא שייך לומר דהוה לי' למידק הוא מטעם קנסא דהרי היכא דהוי למידק משמע דגם ר"ט מודה ואילו קנסא על שעבר עברה לית לי' ודוק) ועל הנ"י לא קשה מגמ' דאמרינן גבי גזל משנים גזל דעבד איסורא קנסוהו רבנן, דנוכל לומר דהיינו דוקא לס"ד, אבל למסקנא דאף בפקדון מחויב היכא דהוה לי' למידק אף בגזל מחויב מן הדין. היינו מטעם דהוה לי' למידק אבל הרמב"ם דהביא להלכה גמ' זו דבגזל אין מחויב אלא מטעם קנסא דעבר עברה, קשה תיפוק לי' מטעם דהוה לי' למידק:

ונראה לתרץ. דהנה אמרינן שם בגמ' אמר לי' אביי לרבא מי אמר ר' עקיבא לא זו הדרך מוציאתו מידי עברה, עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד אלמא מספיקא מפקינן ממונא, ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי' ורמינהו נפל הבית עליו ועל אמו, יורשי הבן אומרים האם מתה ראשונה ויורשי האם אומרים הבן מת ראשון כו' ואמר ר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן, אמר לי' התם שמא ושמא, גזל אחד מחמשה ברי ושמא, וקשה טובא נהי דהמקשן לא נחת לחלק בין ברי ושמא לשמא ושמא אעפ"כ לא קשה, שהרי אמרינן רק דמחויב מטעם דהוה לי' למידק או מטעם דקנסוהו רבנן והתם בנפל הבית מה שייך הוה לי' למידק. שוב מצאתי שהקשה קושי' זו במהר"ם, ומה שתירץ דדוקא בפקדון פטור מטעם דמצי אמר אתון גופא לא קפדיתו, משא"כ בנפל הבית לא מצי אמר אתון לא קפדיתו דחוק מאד דאעפי"כ אף דהם לא הקפידו הרי לא מחלו הכסף זה לזה, וא"כ טעמא דאתון לא קפדיתו הוא רק טעם שאיננו פושע שכיון שלא חששתם אתם גם אני לא הי' לי לחוש אבל בודאי דלא שייך לומר שהם פושעים בזה שהפקידו זה בפני זה דמאין הי' להם לידע שיתבע האחר המאתים, רק שלא נוכל לחייב אותו יותר מששמרו הם עצמם כל אחד כספו, ואין זה רק טעם שהוא איננו פושע, וא"כ בנפל הבית דלא פשע כלל, בודאי דלא שייך בכאן חיוב דהוי למידק, וא"כ מאי פריך מנפל הבית, הא שם לא הוי למידק:

אכן יש לתרץ דהנה קשה מאי סברא היא זו משום דהוה לי' למידק, והי' לו לכתוב שם כל אחד, משום זה ישלם לכל אחד כיון דאמרינן דמספיקא לא מפקינן ממונא, א"כ מספק אין לו לשלם, ואטו משום שהוא פושע שאיננו יודע משום זה ישלם מספק, ולא דמי לכל פושע בפקדון דמשלם, דהתם כיון דפשע הרי הוא מזיק בפקדון כיון שנאבד אבל הכא אף שהוא פושע מה שלא כתב שם כל אחד על כיס שלו:

אבל עכ"פ הא ספק הוא אם שלו מאתים, וא"כ אמאי ישלם מספק שמא לא הזיקו ששלו הוא המנה:

לכן נראה לי לדעת הרמב"ם דס"ל דאין החיוב משום דהוא פושע שהי' למידק אלא עיקר החיוב כיון דהוא ברי ושמא:

א"כ טענת התובע מה שהוא טוען ברי, הוא טענה טובה, ותשובתו שמא אין זה תשובה שהרי הי' לי' למידק, א"כ הוי שמא גרוע, משו"ה כיון שהוא ברי טוב ושמא גרוע דהוי למידק וחזקת ממון אין כאן, א"כ טענת התובע טענה טובה, ותשובתו שמא גרוע, משו"ה משלם. ואזל הרמב"ם לטעמי' דגבי דין דחנוני על פנקסו דאמרינן שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית ס"ל להרמב"ם דאף החנוני מן הדין הי' לו ליטלו בלא שבועה, ורק תקנתא דרבנן הי' שישבע, דלא כהפוסקים דס"ל דמן הדין לחנוני לא הי' לשלם מטעם דלהחנוני הוא איני יודע אם נתחייבתי. והנה הש"ך בחו"מ (סי' צ"א ס"ק י"ב) כתב הטעם משום דחזקה שליח עושה שליחותו, אכן דבר זה קשה, דלא שייך חזקה שליח עושה שליחותו:

אלא היכא דאין לו לחשוד את השליח בממון, אבל הכא הרי יש לן לחשוד החנוני שלא נתן להפועלים. משום שאף שלא נתן להפועלים אעפי"כ יתבע מבעל הבית וישלם לו, וא"כ הרי לא רצה ליתן להפועלים, כדי להרויח את כל הסך, וא"כ מה שייך בזה חזקה שיעשה שליחותו, אחרי שהוא רוצה לכפור ולגזול ממון, דעל זה שחשדינן לו שלא שלם להפועלים הוא בעל דין ולא שליח, והכא הרי ע"כ אחד רוצה לגזול אבל בעירוב לא חשדינן להשליח שרוצה לגזול את העירוב דמהיכי תיתי נחשדנו בגזלן אבל הכא ע"כ אחד רוצה לגזול, א"כ אטו משום דשליח הוא לא ירצה לגזול:

ולדידי נראה טעמא דהרמב"ם דהנה חד מ"ד ס"ל באינו יודע אם נתחייבתי לך משלם משום דברי ושמא ברי עדיף. ולכאורה כיון דאם הי' ספק לו הרי בודאי דהוא פטור מלשלם דקי"ל ספק גזל אין צריך לשלם וא"כ איך מחויב מפני שהתובע תובע ברי כיון שהוא נוגע בדבר אמאי מחויב להאמין לו דילמא משקר, והיכא שהוא ספק לו עד אחד לא מהימן, היכא דלא שייך שבועה כגון בקרקעות ומכש"כ דבעל דין עצמו אינו נאמן, ומאי סברא היא זו דברי ושמא ברי עדיף דילמא משקר בטענתו ובודאי דזה יסבור דאף עד אחד אין מחייב בספק ממון אם לא היכא שמחויב שבועה דאז משלם מטעם דאין יכול לישבע ומכש"כ דבעל דין בעצמו לא יהא נאמן ועוד קשה דאיתא בב"ב דבטוען מנה לאחר בידיך אז לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ולכאורה אם מהימנינן למי שטוען ברי אף שנוגע בדבר מכש"כ בטוען מנה לאחר דלא הוי נוגע שיהי' נאמן אחרי שהוא טוען ברי והנתבע טוען שמא:

עכצ"ל טעמא דמאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף, ס"ל כיון דאמרה התורה, מי בעל דברים יגש, א"כ אמרה התורה שכשאחד תובע לחברו מחויב השני להשיב לו תשובה. ומה שמשיב איני יודע זה אין תשובה, כיון שהלה תובעו בברי, ומשו"ה מחויב לשלם שהרי הלה תובעו, והוא אין משיב לו, והרי דין זה דומה להא דאמרינן מחויב שבועה ואין יכול לשבע, דאמרינן כיון שחייבה התורה לשבע, והוא אין נשבע משו"ה משלם, א"כ ה"נ כיון שאמרה התורה, מי בעל דברים יגש, א"כ ע"כ חייבה התורה, כשאחד תובע לחברו מחויב הוא להשיב לו טענה, דאם הי' בידו שלא להשיב לו כלל, א"כ איך יגש בעל דין דבריו הוא לא ישיב לו על טענתו, ע"כ דחייבה התורה להשיב לאחד כשתובע, וממילא אם אין משיב, מחויב לשלם, והרמב"ם ס"ל כשאומרים לאחד ברר דבריך והוא אין מברר מחויב לשלם וכמובא בטור (סי' ע"ה) דהרמב"ם ס"ל אף אם אין רמאות בדבר ג"כ אם אין מברר מחויב לשלם, דלא כהרא"ש דס"ל דמשום דאין מברר אין מחויב לשלם אלא בניכר לב"ד שיש רמאות. אבל הרמב"ם ס"ל כיון דמחויב לברר ואין מברר מחויב, דס"ל להרמב"ם כמו שבארנו, כיון שחייבה התורה להשיב להתובע על טענתו ממילא כשאין משיב מחויב לשלם, וס"ל למ"ד דברי ושמא ברי עדיף, דטענת שמא היכא דהוה לי' לידע, היינו היכא דהשמא גרוע אין זו תשובה א"כ מקרי אין משיב על תביעת הלה דטוען ברי, ומשו"ה מחויב לשלם, ומשו"ה באומר מנה לאחר דהתובע בעצמו אין יודע דלא הוי טענה משו"ה פטור בטוען שמא:

אכן מאן דס"ל ברי ושמא באינו יודע אם נתחייבתי פטור ס"ל שמא ג"כ טענה טובה ותשובה גמורה שמא אינני נתבע ממך כלל, כיון שאין ברי לי שהנני נתבע שלך, ונהי היכא שהוא תובעו והוא אין מברר דבריו מחויב שהרי אין משיב לו על טענתו אבל אם משיב לו אין אני יודע אם הנני נתבע שלך, הרי זה טענה טובה כיון שאינו יודע אם נתחייב לו מעולם. אכן כל זה היכא שיש לומר שאיננו כלל נתבע שלו, אבל בחנוני על פנקסו, לא שייך לומר שהוא תשובה גמורה וטענה טובה, מה שאומר בעל הבית אינני יודע אם נתחייבתי, שהרי אומר לו החנוני אתה צויתני ליתן להפועל, ולא צוית ליתן בעדים, א"כ הריני תובעך מה שאתה פקדת לי ליתן להפועל, ומה איכפת לי שאינך יודע אתה בעצמך הנך הפושע מה שלא תדע שהרי לא אמרת הב לי' בסהדי, וכיון שאמרת לי ליתן הרי הנך נתבע בודאי וכי בשביל שספק לך אפסיד מעותי, והאי שמא הוא שמא גרוע לכ"ע, כיון שהוא בודאי נתבע ממנו שהרי מודה שאמר לו ליתן:

והא דאמרינן דטענת שמא הוא טענה טובה, היינו דוקא, היכא שבזה הוא מדחה אותו מתביעתו, אבל במודה שקבל ממנו פקדון ונתחייב בהשבה, רק שאינו יודע כמה, דאז בודאי הוא נתבע, מה שמשיב איני יודע כמה, היכא דהוה לי' למידק, אין זה טענה טובה כיון שהוא בודאי נתבע ממנו, וכמו שנבאר להלן, דמאן דס"ל הילך מחויב שבועה, טעמא דידי' דס"ל מה שחייבה התורה מודה מקצת הוא משום דחזינן דטענת התובע טענה טובה, שהרי מקצת טענתו אמת, זה מחייב שבועה להנתבע, ולא פטרה התורה בשבועה אלא בכופר הכל, היינו היכא שנוכל לומר שכל טענתו שקר, אבל בהודה ואומר הילך, כיון דלא הוי כופר בכל היינו שחזינן שמקצת טענתו אמת, זה מאלם טענתו שחייב שבועה על הכפירה, אכן מאן דס"ל הילך פטור ס"ל דבעינן הודאה שהוא מחויב עתה. וכיון שמה שהודה נתן לו, הרי אין כאן הודאה שמחויב עתה סבירא לי' דלא חייבה התורה שבועה למודה מקצת וכופר מקצת בברי, אלא היכא שמחויב עדנה עתה דזה הויא הודאה, אבל בזה לא פליג, היינו בעיקר הסברא, מודה הוא למ"ד הילך חייב דהיכא שהוא מודה מקצת אף שאמר הילך זה הוכחה שטענתו של התובע טובה:

נמצא היכא שהודה במקצת ונתן לו המקצת ועל השאר טוען איני יודע גם מ"ד הילך פטור משבועה מודה שמחויב היכא דהוי למידק, שהרי כיון שהודה מקצת הרי טענת התובע טענה טובה ואלים טענתו, ותשובתו איני יודע, היכא דהוי' לי' למידק אין זה תשובה, ובכה"ג מספיקא מפקינן ממונא, היכא שאין חזקת ממון, שהרי אמרה תורה מי בעל דברים יגש דבריו, ע"כ דחייבה תורה שהנתבע ישיב טענה להתובע, וממילא אם איננו משיב הוא מחויב לשלם, כדמוכח מהאי דינא דהרמב"ם, דס"ל אם אין מברר דבריו מחויב לשלם, א"כ מה שטוען על השאר איני יודע היכא דהוה לי' למידק, וטענת התובע טענה טובה, שהרי הודה במקצת דהוא נתבע בודאי, אף מאן דס"ל הילך פטור מודה דמחויב בטוען שמא:

לפ"ז מיושבים כל הדברים אליבא דהרמב"ם, בגזל מחמשה ואינו יודע מאיזה גזל, דתשובתו שמא אינני מחויב לך כלום תשובה טובה, שהרי מסלק תביעתו, שם אף דהוי למידק, פטור, ורק מטעם קנסא, דעבר עברה, מחויב, ור"ט דלא ס"ל האי קנסא ס"ל דפטור, ובמוכר ולוקח, דשם אין כאן קנס פטור לכ"ע, אבל בפקדון, היכא שהפקיד אצלו מנה בודאי, דשם הוא בודאי נתבע ממנו, אף דהוא הילך, ולא נוכל לחייבו מטעם מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם, לדידן דס"ל הילך פטור, אעפ"כ מחייבינן מטעם דמספיקא מפקינן ממונא, היכא דטענת התובע היא טענה טובה בודאי, ותשובת הנתבע איננה תשובה דהי' לי' לידע, ובכה"ג גם בלוקח ומוכר יהי' הדין כן. וכן בחנוני על פנקסו, כיון דהוא נתבע בודאי. ומה שטוען אינני יודע אין זה תשובה, שהרי לא אמר לו הב לי' בסהדי:

אכן כל זה להרמב"ם דס"ל דמה שאיננו משיב על הטענה הוא חיוב, אבל הרא"ש דס"ל אף אם אין מברר דבריו לא נוכל לחייבו, ולדידי' בחנוני על פנקסו מדינא החנוני אינו נוטל משום דהוי איני יודע אם נתחייבתי, ורק מטעם תקנה נוטל, דלא ס"ל להרא"ש האי סברא דמפקינן ממונא, מטעם שהטענה טובה ותשובה גרועה, נמצא להרא"ש הא דמחייב בהוה למידק, אין הטעם כדבארנו אליבא דהרמב"ם מפני שהוא דין בטענה, אליבא דהרא"ש נצטרך לומר דזה גופא הוא חיוב מה שהוי לי' למידק.

נמצא היכא דהפקידו זה בפני זה בשני כריכות אזלי הרמב"ם והרא"ש לטעמייהו, דהיכא דהפקידו זה בפני זה לא נוכל לחייבו מטעם דהוי פושע. שהרי הוא ראה שהפקידו זה בפני זה ולא חשדו, משו"ה ס"ל להרא"ש דפטור, אכן לדברי הרמב"ם עיקר החיוב משום דמספיקא מפקינן ממונא, היכא דהוא בודאי נתבע, משו"ה דוקא בהפקידו שניהם בכרך אחד, יהא מונח עד שיבא אלי' שהרי איננו נתבע מכל אחד, שכיון שהפקידו שניהם בכרך אחד, לא נתחייב מעולם אלא לשניהם ביחד, שהרי אין לו לידע של מי הוא ועליו להחזיר לשניהם ביחד, וכיון שזה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים יהא המנה השלישית מונח עד שיבא אלי', אבל בהפקידו זה בכרך אחד וזה בכרך אחד, כיון דהי' יכול למידק ולידע כל כרך של מי הוא. א"כ נתחייב לכל אחד בפני עצמו. והוא בודאי נתבע מכל אחד, שאומר לו הנך מחויב להשיב לי כרך שלי והוא משיב איני יודע אם זה הכרך הנני מחויב לך, או זה הכרך. כיון דהוא נתבע בודאי מכל אחד, בכה"ג מספיקא מפקינן ממונא ומשו"ה מחויב לשלם לכל אחד מאתים, כיון דמחויב לשלם לכל אחד, אין יכול לפטור את עצמו בזה שיהא מונח שהרי כל אחד תובעו השב לו מאתים והוא מחויב לשלם, דבכה"ג מספיקא מפקינן ממונא, ואין יכול לפטור עצמו, בזה שיניח עד שיבא אלי' ומחויב לשלם לכל אחד:

היוצא מדברינו היכא שיש תביעה על הנפקד, שמחויב לשלם לכל אחד, אין יכול לפטור עצמו בזה שיניח עד שיבא אלי'. וטעמא דהרא"ש דפוטר בהפקידו זה בפני זה בשני כריכות, משום דלגבי כל אחד הוא על מנה השלישית איני יודע אם נתחייבתי לך דס"ל מספיקא לא מפקינן ממונא, אף שאין זה טענה טובה, כיון דספק להנפקד לגבי כל אחד אם נתחייב לו המנה השלישית הוא פטור מכל אחד ורק שניהם ביחד יוכלו לתובעו, דהרי, לשניהם ביחד ודאי מחויב, א"כ הדין ביניהם משו"ה מניח לפניהם בב"ד ומסתלק, אבל היכא דהוא מחויב לכל אחד אין יכול לפטור עצמו בזה שיניח:

לפ"ז מיושב בפשטות קושית התומים, לדברי הרא"ש דס"ל, היכא דידוע להנפקד קודם שנודע מחלוקותם שהוא של אחד, אז לא אמרינן יחלוקו. רק יהא מונח עד שיבא אלי', א"כ היכא שנתנו שניהם כסף להמוכר זה מדעתו וזה בעל כרחו, והטלית והדמים ביד המוכר, נימא יהא מונח עד שיבא אלי' לפי דברינו לא שייך כאן כלל דינא דיהא מונח, שהרי הוא נתבע בודאי מכל אחד או טלית או דמים, דזה ודאי מחויב לכל אחד או להחזיר לו הדמים שנתן או הטלית, והכא בודאי מדינא מפקינן ממונא, דהרי לאו ספקא הוא, רק בודאי הוא שהוא מחויב לכל אחד, וא"כ מדינא מפקינן מהמוכר, וא"כ איך יפטר המוכר בזה שיניח עד שיבא אלי'. הרי כל אחד בפני עצמו תובעו שלם לי או הדמים שלקחת או הבגד, דבר אחד הלא בודאי הנך מחויב לשלם לי, ואיך תניח דבר שלי ביד ב"ד, וליתן לזה הדמים, ולזה הדמים ולהניח הטלית ביד ב"ד הלא לא ירצה המוכר. שהרי יפסיד, משו"ה ע"כ צריך להיות יחלוקו:

ואף שגדול אחד הקשה על מתניתין היכא שלקח מזה מדעתו ומזה בעל כרחו, יפטר המוכר מכל אחד מלשלם, מטעם טענו חטין והודה לו בשעורין לא מיבעי לדברי הראב"ד דס"ל, בטענו חטין והוא משיב איני יודע אם חטים או שעורים ג"כ פטור, א"כ יפטר כיון דהמוכר משיב לכל אחד איני יודע אם דמים או טלית. אלא אף לדברי הרמב"ם דס"ל בטוען איני יודע אם חטים או שעורים מחויב, יקשה היכא דהמוכר אומר כדברי אחד, יפטר מלשלם להשני, נראה לי לתרץ על פי מה שבארתי בספרי לבוש מרדכי ב"ק בסי' כ"ב, דהפטור בתבעו חטים והודה בשעורים, משום דגם עתה עיקר החיוב, חיוב התביעה כדסבירא לי' להרמב"ם דדמי קרקע פטור מן השבועה, ולכאורה הא התביעה היא הדמים שהוא מחויב לשלם, והדמים הא מטלטלים נינהו. ע"כ דגם עתה התביעה חיוב תביעת הקרקע, וא"כ כשב"ד פוסקים צריכים לפסוק לשבע על חיוב בעד הקרקע ה"נ ב"ד צריכים לפסוק חיוב בעד שעורים וזה לא יוכלו לפסוק שהרי התובע הודה שאין עליו חיוב שעורים. אבל באם תבעו קניתי ממך חפץ בעד חטים, והוא משיב קנית בעד שעורים, בזה לא שייך לומר, הא הודאה יש מהתובע שלא קנאו בעד שעורים, כיון דהודאה הזאת אין נ"מ לענין התביעה שהרי עתה התביעה על החפץ. ומאי נפקא מינה אם קנאו בעד חטים או בעד שעורים, משא"כ בתבעו חטים (אף בשאלה או בגזל) דעיקר התביעה גם עתה חיוב תשלומי החטים בזה לא יוכלו לפסוק חיוב השעורים כיון שהתובע בעצמו הודה שאין עליו חיוב שעורים. נמצא הכא בטוען הלוקח נתתי לך דמים מדעתך. וא"כ נתחייבת הטלית בעד הדמים. וקניתי הטלית בזה והוא משיב, לא נתחייבתי לך חיוב בעד הדמים, רק הדמים עצמם מגיע לך, א"כ הוי חדא טענה והודאה, הכל חיוב הדמים. בכה"ג לא שייך לומר טענו חטים והודה לו בשעורים, שהרי ב"ד יוכלו לפסוק בודאי חיוב בעד הדמים. דבין לפי הטענה ובין לפי ההודאה, נתחייב בעד הדמים, דשניהם מודים שקבל ממנו דמים ומחויב הוא בעד הדמים או למסור החפץ, או שווי אחר דמה לי הן או דמיהן. א"כ בודאי כל זמן שהחפץ ביד המוכר, הוא נתבע מכל אחד על כל הדמים, א"כ איך יפטור עצמו בזה שיניח ביד ב"ד עד שיבא אלי', א"כ בדין זה לא שייך כלל יהא מונח, וא"כ ע"כ יחלוקו חצי הטלית וחצי הדמים. ולענ"ד פשוט הוא:

סימן ב

יבאר דהיכא דהנגזל אינו יודע, לא איצטריך לתקנת נגזל, ויבאר דלהרמב"ם ועוד מפרשים, אף בטוען שלקח במקום דאין דרכו להניח עשו תקנת נגזל, ויבאר דמחלוקת ר' יהודה ורבנן תלוי בסברא, אם הוא פושע על הגלוי, אם הוא פושע גם על הטמון.

ועפ"י דרכנו שבארנו דהיכא דהטענה אלימתא, והוא פושע על השמא אז כו"ע מודים דברי ושמא ברי עדיף לדברי הרמב"ם, משום דאין מברר טענתו, יש לבאר דברי הרמ"א בסימן צ' שהביא דהטור בשם הרמ"ה כתב דאם טענו דבר שאין דרך להיות מונח שם לא תקנו תקנת נגזל, והרמ"ה פירש זה על הירושלמי בשבועות על מתניתין דתקנת נגזל כיצד הרי שנכנס לביתו למשכנו. ואיתא בירושלמי לביתו אבל לא לחצירו, וע"כ פירש הרמ"ה דבחצירו שאין דרך להניח שם חפצים אין הנגזל נאמן בשבועתו, וכתב על זה הרמ"א דהכי מסתברא, ולכאורה דברי הרמ"א תמוהים, דלמה לו להביא מפירוש הרמ"ה בירושלמי, הא לכאורה גמ' מפורשת בב"ק, דאיתא התם ההוא גברא דבטש בכספתא דחברי' שדיי' בנהרה אתא מרי' ואמר הכי והכי הוה לי בגווה, יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גוונא מאי אמר לי' רבינא לרב אחא ברי' דרבא ואמרי לה רב אחא ברי' דרבא לרב אשי לאו היינו מתניתין דתנן ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים, א"ל אי דקא טעין זוזי ה"נ הכא דטען מרגניתא מאי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא, ע"כ. והנה התוס' פירשו, דהאי בעיא, אפילו אם יש עדים שהי' בו מרגניתא מיבעי לי' דשמא לא הי' לי' לאסוקי אדעתי', אבל הש"ך בחו"מ סימן שפ"ח ס"ק ו', הביא דהמחבר, והרמב"ם והמ"מ והרשב"א והרא"ש והמרש"ל כולם סבירא להו דאם יש עדים חייב. וא"כ ע"כ לדידהו איבעית הגמ', דאם אין דרכו לא עשו תקנת נגזל, וא"כ לדידהו בודאי דקם דינא, דהיכא דאין דרכו להניח לא עשו תקנת נגזל, ואף לדברי התוס' דס"ל דאף אם יש עדים, פטור, עכ"פ בדין זה, דהיכא דאין דרך להניח, דלא עשו תקנת נגזל לא מצינו דפליגי, וא"כ הלא מוכח, דהיכא דאין דרך להניח דלא עשו תקנת נגזל, ולמה להרמ"א לתלות דין זה בדברי הרמ"ה:

והנה התוס' בב"ק ס"ב. בד"ה עשו, כתבו ז"ל ור"ת מפרש דהך בעיא (אם עשו תקנת נגזל במסור) כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות דגזלן מכחישו, אבל אם המוסר עצמו אינו יודע כמה, ישבע הנמסר כמה הפסיד ויטול. ולר"י נראה דהך בעיא אפילו אין המוסר יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק דמיבעא לי' במסור אי עשו תקנתא או לא, עכ"ד התוס'. ולתרץ דברי ר"ת נראה לי, דהנה ר"ת סובר דאף אם נימא דתקנת נגזל לא עשו במסור אבל היכא דמחויב מן הדין בלא תקנת נגזל אף דיצטרך הנגזל לשבע בודאי דמחויב והנה היכא דודאי מסרו הרי טענת הנמסר טענה אלימתא ומה שהנמסר אינו יודע אין זה טענה, שהרי הוא פושע שהכניס עצמו לאינו יודע הזה, וכיון דחנוני על פנקסו נוטל מן הדין מכש"כ נגזל דנוטל בכה"ג, ואף שצריך לשבע היינו משום דדין הוא כל היכא דהאי ידע והאי לא ידע כמו במוציא הוצאות על נכסי אשתו, דצריך לשבע אבל הנמסר הוא נוטל מן הדין, משו"ה היכא דהמוסר אינו יודע דהוי טענה של הנמסר טובה, ושמא כזה שהוא פושע, איננה תשובה בודאי דהנמסר נשבע ונוטל, ורק היכא דהמוסר טוען ברי דהוי ברי וברי, דאילו היה יכול לשבע היה פטור מן הדין אך שאינו יכול לשבע מטעם שהוא חשוד על השבועה, דרק משום תקנת נגזל יכול ליקח, בזה איבעיא לגמרא אם עשו תקנת נגזל, במסור או לא:

אכן הר"י מקשה דהרי תקנת נגזל באשו, הא ע"כ מיירי היכא דאין המבעיר יודע, דאם יודע הרי יוכל לשבע ולפטר, דהרי מזיק לא נחשד על השבועה. וא"כ ע"כ מוכח דאף היכא דאינו יודע איצטריכא לתקנת נגזל ובלא תקנת נגזל אינו נוטל אף היכא שאינו יודע, אכן לדברינו דבעיא טענה טובה, אז מחייב בשמא היכא שהוא פשע בזה שאינו יודע, אבל היכא דהטענה אינה טובה, אף שהוא פשע כגון בגזל מחמשה אף שהוא פשע כיון דאין טענתו טובה דמי יודע אם היה לו עסק עמו, אז אין נוטל מן הדין. א"כ אם טוען ארנקי בגדיש, שזה אין דרך להניח הטענה אינה טובה אלא דתקנת נגזל עשו אף היכא שאין דרך להניח א"כ הרי במסור היכא שהמוסר יודע הוי דומיא דעשו תקנת נגזל באשו ואינו יודע, דכיון דארנקי בגדיש אין דרך להניח, בלא תקנת נגזל, לא היה נוטל, מדין דהכניס עצמו להשמא ופשע, דהרי טענתו אינה טובה ורק משום תקנת נגזל נוטל, דהתקנה הזו הוא אף היכא דאין דרך להניח. ובזה מיושב קושית התוס' דלמה אמר דעשו תקנת נגזל באשו לר' יהודה הא גם לרבנן נמי הוי מצי למימר דעשו תקנת נגזל בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין, אכן לרבנן לדברינו אי אפשר כלל לומר תקנת נגזל דהרי לרבנן מחויב דוקא בדבר שדרך להניח וא"כ ממ"נ אם המבעיר יודע הרי המבעיר לא נפסל לשבועה וישבע ויפטר, ואם המבעיר אינו יודע הרי הניזק נוטל מדין ברי ושמא היכא דהטענה טובה והשמא בפשיעה, כדין חנוני על פנקסו ורק לר' יהודה דס"ל אף היכא שאין דרך להניח ג"כ מחויב והוא טוען דבר שאין דרך להניח דהטענה איננה טובה מה שנשבע ונוטל באין המבעיר יודע הוא רק מדין תקנת נגזל:

והנה האלפסי כתב דמהאי בעיא דבטש בכספתא דחבריה מוכח, דאין הלכה כר' יהודה דמחייב בטמון באש וכבר תמה הרמב"ן מאי ענין דין טמון באש, לדין דבטש בכספתא דחברי' שהוא אדם המזיק. ונראה לי דהנה הש"ך בסימן שפ"ח ס"ק ו, הקשה, דלא מצא ישוב ברור לקושית התוס' אם נימא שאם יש עדים בדבר אף שאין דרכו להניח מחויב לשלם, א"כ מאי פשיט ממתניתין דמודים חכמים לר' יהודה. הא התם אפשר לפרש ביש עדים, וכמובן תרוצא דהש"ך דחוק דמנא לי' דמיירי באין עדים, לכן נראה לי דהאלפסי מפרש דמחלוקת ר' יהודה ורבנן אי מחויב טמון באש עיקר מחלקותם תליא בסברא דהרי לר' יהודה מיותר או דהשדה אלא דבגמ' ב"ק ס. אמר לר' יהודה איידי דכתב או הקמה, כתב נמי או השדה, והנה קי"ל דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן וא"כ אמאי לא דרש ר' יהודה כמו רבנן, ע"כ דעיקר פלוגתייהו בסברא דר"י ס"ל דשני דברים המונחים זה בתוך זה כחדא נינהו ומה לי אם חטים מונחים בתוך חטים ומה שעורים או ארנק מונח בתוך חטים, הלכך אין סברא כלל לומר כיון שהוא פושע על החטים ולא על הארנקי פטור על הארנקי מטעם שהארנקי טמון, וכדבארנו בספרנו על ב"ק, דעיקר טעמא דלרבנן פטור טמון משום דעל הטמון לא הוי פושע ור"י ס"ל כיון דהוא פושע על החבילה הזאת אף שלא ידע ששם מונח דבר יקר מהגלוי הוי כאילו חשב שהוא של כסף ונמצא של זהב דאמרינן מאי הוי לך גבי דאזיקתי', והוי רק טעות בהמחיר דבשביל זה לא אמרינן שהוא איננו פושע, ה"נ בשני דברים מונחים זה בתוך זה. וכיון דאין סברא לפטור טמון משו"ה סבירא לי' דאמרינן איידי דכתיב או הקמה, כתיב נמי או השדה אבל רבנן סבירא להו דאם מונח שני דברים זה בתוך זה, שני דברים נפרדים המה וחייבה התורה רק על הדבר הגלוי שלזה הוא פושע, אבל לא על הדבר הטמון. ואף דמזיק מחויב אף באונס (לדברי הרמב"ם), אבל באש על דבר שאיננו פושע לא חייבה התורה:

ומפרש הרב אלפס דאיבעית הגמרא בבטש בכספתא דחברי' הוא היכא דהזיק באונס, אף שהתורה חייבה את המזיק אף באונס, אבל אפשר דעל דבר שהוא אונס לא תקנו רבנן תקנת נגזל. ופריך, הא כל מה שדרכן של בני אדם להניח מחייבי רבנן, במדליק בבירה, אבל בדבר שאין דרכן להניח, לא מחייבי משום דאף דמדליק בתוך של חברו מחייבי רבנן אף בטמון. משום דעל דבר שדרכו להניח, והוי פושע, הוא מבעיר בשל חבירו:

אבל במה שאין דרכו להניח. כיון שהוא הדליק את הגדיש ואח"כ הלכה האש מעצמה על דבר שאינו פושע, הוי כמו מדליק בשלו והלכה בשל חבירו. הרי דעל דבר שדרכו להניח הוי כמו שהוא מדליק הדבר בעצמו. וא"כ בודאי דעשו תקנת נגזל שהרי מזיק בפשיעה הוא ומשני לי' דטעין מרגניתא, דהיינו דבר שאין דרכו להניח. א"כ על זה שאין דרכו להניח לא הוי פושע ואף שהוא מחויב שהרי כשבטש, הרי הוא הזיק את המרגניתא אבל כיון שאין דרך להניח, הרי הוא מזיק באונס ואפשר דבמזיק באונס לא תקנו רבנן תקנת נגזל:

ובזה יש לישב, דלכאורה קשה. מאי מיבעי לי', אם בדבר שאין דרכו להניח לא עשו תקנת נגזל, הא מוכח מר' יהודה דעשו תקנת נגזל אף בארנקי בגדיש, דאין דרך להניח, ואף שבתוס' כתבו דמרגניתא בכספתא הוא יותר אין דרך להניח, מארנקי בגדיש זהו דוחק. אכן לדברי האלפסי מיושב דר' יהודה הא ס"ל, דשני דברים המונחים זה בתוך זה, כחדא נינהו, א"כ כשהדליק הגדיש הוא פושע על כל מה שמונח בתוך הגדיש, והוי רק כלא ידע שמקצת הגדיש שוה יותר, משו"ה לדידי', בודאי דעשו תקנת נגזל אף בדבר שאין דרך להניח, כיון שהוא פושע על הגלוי, פושע אף על המונח בזה. אכן לרבנן, דאם מונח דבר אחד, בתוך דבר השני, שני דברים נינהו. א"כ על המרגניתא בכספתא, איננו פושע ומחויב מטעם מזיק באונס, לרבנן יש להסתפק אם במזיק באונס עשו תקנת נגזל. וא"כ שפיר מוכיח רב אלפס מבעיא זו דאין הלכה כר' יהודה, דלר' יהודה, בודאי דגם במרגניתא בכספתא, עשו תקנת נגזל. כיון דמקרי פושע על כל החבילה כמו בארנקי בגדיש:

ולפי זה אזדה הקושי' שהקשינו אמאי קאמר הרמ"א דהרמ"ה הוא שחידש, שלא עשו תקנת נגזל, היכא דאין דרכו להניח, הא מוכח זה מבעיא זו, דמי מנחי מרגניתא בכספתא הא לפי דברינו הכא האיבעיא, משום שהוא מזיק באונס אם אין דרך להניח אבל היכא דהוא פושע הרי עשו תקנת נגזל כמו בארנקי בגדיש, לר' יהודה, וא"כ אדרבה מדבריהם מוכח להיפך. דהא לר"י דלדידי' הוי פושע עשו תקנת נגזל, אף באין דרך להניח אכן הרמ"ה ס"ל דאף בפשיעה, כמו בטוען נכנסת ולקחת כלים מחצרי, כיון שאין דרך להיות מונח שם. לא עשו תקנת נגזל ולדידי' עכצ"ל כפירוש התוס' דארנקי בגדיש הוי יותר דרך להניח, מחפצים בחצר, או שהוא יפרש, כהרמב"ן, דפליגי בזה ר"י ורבנן. משו"ה כתב הרמ"א, דכן פירש הרמ"ה והכי מסתברא, ולדברי הרמב"ם והאלפסי דלדידהו פירשנו דעשו תקנת נגזל אף אם טוען שלקח חפצים היכא שאין דרך להניח נראה לי שהם יפרשו דברי הירושלמי שכתב לביתו אבל לא לחצירו, דהנה הרמב"ם פסק בפ' ג' מהלכות מלוה ולוה, שהחוטף משכון מיד חבירו, שלא ברשות עבר בל"ת. וכן כתב בפ"ג מהלכות גזילה, דהחוטף משכון מיד. הלוה שלא ברשות בי"ד הרי זה גזלן. והקשה הלח"מ בפ"ג מהלכות גזילה בהלכה ד'. הא ניתוחי, היכא שלא ניכנס לביתו אין אסור אלא מדרבנן, גזירה שלא יכנס לביתו, וכונתו לדברי הגמרא בבא מציעא קי"ג. דאיתא שם ובע"ח אפילו נתוחי נמי שלא יכנס לביתו ליטול משכנו הרי דאין אסור אלא מדרבנן. וע"כ צריך לומר דסבירא לי' להרמב"ם דתליא בזה, דאיתא שם אמר שמואל שליח בי"ד מנתח נתוחי אבל משכון לא כו' ה"נ מסתברא דקתני סיפא לא יכנס לביתו ליטול משכנו מני אילימא בע"ח מרישא שמע מינה אלא לאו שליח בי"ד אי משום הא לא איריא ה"ק המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבי"ד מכלל דבבי"ד ממשכנין ובע"ח אפילו נתוחי נמי לא שלא יכנס לביתו ליטול משכנו. וסבירא להרמב"ם דתליא זה בזה אם נימא דשליח בי"ד מותר לכנס לביתו א"כ מה שאמרה התורה בדידי', האיסור רק לכנס לביתו, אבל לנתוח בחוץ מותר א"כ לביתו לביתו ממש. ולדידי' במתניתין הפירוש כדי שלא יכנס לביתו, ואיסור הניתוח הוא רק מדרבנן. אבל לשמואל דס"ל דלכנס לבית אף שליח בי"ד אסור, שנאמר בחוץ תעמוד א"כ לדידי' האיסור אף נתוח א"כ הפירוש לביתו לרשותו, היינו משום דכל מקום שהחפץ הוא ברשותו, משו"ה הרמב"ם דפסק כשמואל, פסק דאסור למשכן בזרוע למלוה גופא ועובר בלאו. והנה אם נימא דלא כשמואל, ואז הפירוש לביתו לביתו ממש, א"כ איסור התורה הוא רק בנכנס לבית ממש וכמו דאמרינן גבי קובע למעשר, כיון דכתיב בית, דוקא בית קובע ולא חצר, ואף מאן דס"ל דחצר קובע, הוא משום דכתיב בשעריך. והנה בירושלמי על מתניתין דהמלוה את חבירו משמע קצת דר' סימאי מפרשי קרא דוהאיש דשליח בי"ד נכנס לביתו, ומשמע דאין מחלק בין משכון לגבי' ועיין שם, ונוכל לומר דהירושלמי סובר כהאי תנא דלית לי' דשמואל וא"כ לחטוף מידו שלא מביתו, אין איסור מדאורייתא והיכא דלא נעשה גזלן הא אין תקנת נגזל, משו"ה שנה הירושלמי דדוקא אם נכנס לביתו עשו תקנת נגזל ולא לחצירו. אבל הרמב"ם דפסק כשמואל ופסק דאף בשוק נעשה גזלן לא הביא כלל להאי ירושלמי:

סימן ג

יבאר הטעם שבדררא דממונא אמרינן יחלוקו והיכא דליכא דררא דממונא אמרינן כל דאלים גבר. ויבאר דהיכא דהוי שמא ושמא, מחלוקת הפוסקים, אי אמרינן בזה כל דאלים גבר ויבאר, דהיכא דהוי הדררא דממונא מטעם אוחזין אין חולקין אלא בשבועה, והיכא דהוי הדררא דממונא, מעצם הענין חולקין בלא שבועה:

דף ב'. תוס' ד"ה ויחלוקו, ז"ל התוס', תימא דמאי שנא מההיא דארבא, דאמר כל דאלים גבר בפרק חזקת הבתים וי"ל דאוחזין שאני, דחשוב כאלו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא עכ"ד התוס'. והקשה הקצות בסימן קנ"ז ס"ק ג', דמדברי התוס' דהכא מוכח דבשנים אוחזין בטלית לא הוי דררא דממונא, דאילו הוי דררא דממונא. לא איצטריכא לתוס' לטעם דאוחזין חשוב כאלו כל אחד יש לו בה דהא בדררא דממונא לא אמרינן כל דאלים גבר, ואילו בתוס' ריש ב"ב בד"ה לפיכך כתבו בתוס', ז"ל וא"ת מאי איריא משום דבונין הכותל בע"כ בלא"ה נמי הוי של שניהם אפילו נפל לרשותא דחד כיון דאין חזית לא לזה, ולא לזה, כדפריך גבי בקעה לא יעשו חזית לא זה ולא זה, ואי הוי דהאיך דנפל לרשותי' מאי פריך לא יעשה חזית:

הא צריך לעשות חזית שלא יפול לרשות אחד מהם ויאמר שלי הם כו', והא דלא אמר הכא כל דאלים גבר כמו בזה אומר של אבותי, התם הוא דליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא עכ"ד התוס'. הרי דתוס' סברי דהוי דררא דממונא והכא בב"מ מוכח דלא הוי דררא דממונא, דדררא דממונא, היינו דבלא טענותיהם הספק לבי"ד, ובמאי הוי דררא דממונא בכותל יותר משנים אוחזין בטלית. ומסיק הקצות ז"ל והכי הוי לתוס' לחלק, גבי ארבא אין שניהם מוחזקים והכא כיון דשניהם עומדים בצד הכותל הו"ל כשנים אוחזין, וכמ"ש הרמב"ם מטוען ובטור שו"ע סימן קל"ח. בשנים יושבים בצד הערימה דיחלוקו, אבל מה שכתב לחלק מענין דררא דממונא צ"ע עכ"ד הקצות עוד כתב שם הקצות דמשו"ה איצטריך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם משום דבונין בע"כ דאל"כ אם היה האחד טוען כולה שלי והאחד היה טוען חצי שלי היה נוטל זה שלשה חלקים וזה רביע כמו בשנים יושבין בצד ערימה, דהוי הדין כמו בשנים אוחזין, דאם זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצי שלי, זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, ולדברי רש"י דס"ל בזה אומר ארגתי וזה אומר ארגתי, דודאי חד מיניהו רמאי, יהא מונח, ה"נ בכותל אם זה אומר אני בניתי וזה אומר אני בניתי הכותל, הי' הדין דיהא מונח אבל כיון דבונין בע"כ משו"ה יחלוקו. עכ"ד הקצות:

אכן לפי זה יקשה קושית התוס' מאי פריך בגמ'. גבי בקעה לא יעשה חזית לא זה, ולא זה, הא אילו לא היה חזית ואחד יאמר כולה שלי והשני לא ירצה לשקר, ויאמר חצי שלי, יפסיד ויטול רק רביע, א"כ הא איצטריך שיעשו שניהם חזית. כדי שלא יפסיד, מי שאינו רוצה לשקר, ולדברי רש"י הא אם לא יעשו חזית לא זה, ולא זה, אם אחד יאמר אני בניתי, ואחד יאמר אני בניתי יהי' מונח וא"כ הרי מוכרחים לעשות חזית זה וזה, ועכצ"ל דהקצות מפרש זאת, אם נאמר דמה שלא יהי' חזית לא לזה ולא לזה. זה יהי' ראי' ששניהם עשאוהו, דאם היה עושה האחד, הי' עושה חזית, וא"כ שפיר מקשה, לא יעשה חזית לא זה ולא זה, וזה יהי' ראי' ששניהם עשאוהו. אבל התוס' הא לא ס"ל האי סברא, דהרי התוס' מפרשי דאם לא היה חזית, הי' חולקין מטעם דמעיקרא נולד הספק, כדי שלא יקשה מדינא דלחזי ברשותא דמאן קיימי, וגם מה שאיצטריכו לתוס' לפרש דהוי דררא דממונא כדי שלא יקשה מזה אומר של אבותי, ואם נימא דהתוס' ס"ל ג"כ כהרמב"ן דמה שאין חזית לזה ולזה זה ראי' ששניהם עשאוהו, א"כ לא איצטריך כלל להנך חילוקים. הרי בפשוט חלוק מגמ' דלחזי ברשות דמאן קיימי, ומזה אומר של אבותי, דהא יש לנו ראי' ששניהם בנאו הכותל, שהרי אין חזית לא לזה ולא לזה ע"כ דתוס' סברי דאם אין חזית כלל אין ראי' ששניהם עשאוהו, דאפשר שאחד בנאו ולא עשה חזית והטעם דחולקין אף אם נפל לרשותא דחד מינייהו, משום דמעיקרא נולד הספק, ואם נימא שיש לזה דין, דשניהם יושבים בצד ערימה, ה"נ בכותל שניהם עומדים בצדו, א"כ אם האחד יאמר כולה שלי, ואחד יאמר חצי שלי, שלא יחפץ לשקר, יקח אך רביע. א"כ מאי פריך גבי בקעה לא יעשו חזית לא זה ולא זה הא איצטריך שלא יפסיד מי שלא ירצה לשקר, שהרי בודאי אסור לאמר כולה שלי כדי שיקח החצי שהרי נאמר מדבר שקר תרחק, ולדברי רש"י הא יהי' מונח:

אכן מה שכתב הקצות דלדברי רש"י דס"ל היכא דחד מינייהו רמאי, יהא מונח והוא הדין גבי כותל היכא דאין מחויבין לעשות כותל, יהי' הדין דיהא מונח נראה לי דאף לרש"י יהי' הדין דיחלוקו, דהרי תקשה לדברי רש"י דס"ל היכא דחד מינייהו רמאי, אף היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת יהי' מונח. א"כ יקשה, גבי מחליף פרה בחמור זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי יחלוקו הא התם מיירי אף בברי וברי, וא"כ חד מינייהו רמאי וא"כ אליבא דרש"י, היה להיות הדין שיהא מונח עד שיבא אלי', ועכצ"ל דהא דס"ל לרש"י, דאם חד מינייהו רמאי יהא מונח, זהו דוקא בשנים אוחזין בטלית דשם הדין, דצריכין לשבע, וכיון דצריכין לשבע, דוקא היכא שיש לומר דמורי שם יוכלו לשבע, אבל היכא דחד מיניהו ודאי רמאי, א"כ יבוא לידי שבועת שוא, ורש"י לא ס"ל סברת התוס', דאפשר שהקנה לו החצי אחרי שטענתם הוא על האריגה, אין לנו לומר מעצמנו, דילמא הקנה לו החצי, וכיון שאי אפשר לתן להם שבועה, בזה ס"ל לרש"י, דיהא מונח, אבל בזה אומר עד שלא מכרתי, ששמה הדין דיחלוקו. בלא שבועה, בזה גם רש"י מודה דאף שודאי חד מיניהו רמאי הדין הוא דיחלוקו א"כ גבי כותל, דהדין הוא דיחלוקו בלא שבועה, אף באופן שלא היו מחויבים לבנות את הכותל דאם הי' הדין דהיכא דאין מחויבין לבנות הכותל היכא דאין ראי' מי בנאו להכותל והי' הדין דיחלוקו דוקא בשבועה, א"כ מאי פריך לא יעשה חזית לא זה ולא זה, יהא צריכים לעשות חזית כדי שלא יצטרכו שבועה וגם שמא ימות אחד והיורש לא יוכל לשבע, וגם מאי מקשי התוס'. למה איצטריך לפיכך בלא האי דינא היו חולקין משום שמעיקרא נולד הספק הא איצטריך לפיכך דכיון דבונין הכותל בע"כ משו"ה נוטלין בלא שבועה, דאילו לא היו מחויבין מן הדין היו מחויבים שבועה, ע"כ דאף אם אין מחויבים לבנות הכותל בע"כ כמו בבקעה ג"כ הדין דיחלוקו בלא שבועה, וא"כ אף לרש"י אף היכא דודאי חד מיניהו רמאי הדין דיחלוקו ולא שיהא מונח:

אלא דצריך לברר האי דינא גופא, אמאי בשנים אוחזין בטלית, צריכין לשבע, ובכותל אף באופן שלא היו מחויבים עפ"י דין לבנות אם היו באים לדון זה אומר אני בניתי את הכותל וזה אומר אני בניתי היו חולקין בלא שבועה:

והנה בספרנו על ב"ק ביארנו הסבר הדברים, החילוק דהיכא דאיכא דררא דממונא, אז הדין דיחלוקו, והיכא דליכא דררא דממונא, הדין דכל דאלים גבר. דבאמת היה להיות הדין דכל דאלים גבר, היינו כיון דספק לנו, ואין אנו יודעים איך לפסוק, הי' לנו להסתלק מזה, ולא לדון, וממילא יהי' כל דאלים גבר, אלא דחכמים עשו פשרה בדבר כדי להציל עשוק מיד עושקו. וכמו דאיתא בתשובת הרא"ש כלל ע"ז דהיכא דאין בי"ד יודעין איך לפסוק יש כח בידם לעשות פשרה ולא להוציא הדין חלק וזהו צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה, ולפי זה מבואר החילוק, דהיכא דאיכא דררא דממונא היינו היכא דבלא טענותיהם עלינו לחשוב אודות הדבר:

דאף בלא טענתו הספק לבי"ד שמא הוא שלו, והוא עשוק בדבר, החובה עלינו להתערב בדבר וכיון שאין אנו יודעים איך לפסוק עלינו לעשות פשרה, היינו דיחלוקו, אבל היכא דאין כאן דררא דממונא, כגון בזה אומר של אבותי, וזה אומר של אבותי, דבלא טענתו אין לנו לחשוב שהוא שלו, וכל עצם הספק הוא מפני טענותיהם, בכה"ג לא עשו חכמים תקנה. להציל עשוק מיד עושקו. אחרי שאין לנו רגלים לדבר, שהוא עשוק, אין לנו להתערב בדבר שאין אנו יודעים איך לפסוק. וממילא הוי כל דאלים גבר, כיון שאין אנו פוסקים מי שיגבר הוא יקח:

אכן הדבר הזה תליא באשלי רברבי, דהנה הרמ"א בסימן קל"ט. כתב דדבר שהפוסקים חולקים ולא תפס חד מיניהו אם הוא דבר שאי אפשר לחלוק דיינינן כל דאלים גבר, והקשה הש"ך. הא טעמא דכל דאלים גבר פירש הרא"ש הטעם דמי שהוא שלו ימסור נפשו להשיגה, וזה לא שייך הכא בספק. דמאין ידע שהדין אתו שימסור נפשו בשביל זה, אכן התומים דחה דבריו דהרי בב"ב פריך אהאי דינא דכל דאלים גבר ממחליף פרה בחמור וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי, יחלוקו. ואם נימא דבספק לא שייך כל דאלים גבר, אמאי לא משני דמיירי בשמא ושמא. ואם נימא דפריך למאן דאית לי' דאף בברי וברי, אומר סומכוס יחלוקו, הי' להגמ' לומר, הניחא למאן דאמר, כי אמר סומכוס, בשמא ושמא ניחא, אלא למאן דאית לי' אמר סומכוס אפילו בברי וברי מאי איכא למימר, ע"כ דאף בשמא ושמא שייך לומר כל דאלים גבר, כי מי שברי לו שיתודע האמת כדבריו הוא מוסר נפשו עכ"ד התומים:

אך התומים לא ארוח לן בתירוצו על קושית הש"ך, דאף אם יהיבנא כסברת התומים דאף בשמא ושמא, שייך לומר, מי שברי לו שיתודע שהאמת כדבריו הוא מוסר נפשו, אין זה תירוץ אלא על קושית התומים מגמ' דהמחליף פרה בחמור, דהספק הוא במעשה, מתי נולד הולד. שם אפשר לומר כדבריו, דמי שברור לו שיתודע שהמעשה הי' כדבריו הוא מוסר נפשו, אבל היכא דהספק הוא בדין, איך שייך לומר, שברור לו שיתודע שהדין כדבריו, אטו חכם הוא, שיודע לאן הדין נוטה, ואטו דין הרמ"א מיירי דוקא, בחכמים החולקין בדין הלא מיירי בכל אנשים שבעולם, וא"כ איך אפשר לומר שברור לו, שהדין הוא כהאי פוסק שפוסק לטובתו:

ובעיקר קושית התומים אמאי לא משני במחליף פרה בחמור דמיירי בשמא ושמא לדברי הש"ך דסבירא לי' דבספק לא שייך לומר כל דאלים גבר, דכיון דטעמא דכל דאלים גבר הוא שמי שהדבר שלו הוא מוסר נפשו, וזה לא שייך בספק, נראה לי דהנה הרא"ש הכא בב"מ כתב ז"ל הילכך אין ראוי לפסוק דין חלוקה שמא נפסיד לאחד מהן שלא כדין ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו ממה שמוסר נפשו האחר לגזול, עכ"ד הרא"ש. ומה שכתב הרא"ש תיבת ועוד אין זה תירוץ שני' אלא דבתחילה נתן הרא"ש טעם כשמביא ראי'. וטעם על אם גברה ידו בכח שמי שהדין עמו מוסר נפשו, כמבואר בפלפלא חריפתא, ולכאורה קשה כיון דסברת הרא"ש שמשו"ה אמרינן כל דאלים גבר ולא חלוקה כדי שלא להפסיד לאחד מהן שלא כדין משום זה סמכינן על האי סברא, שמי שהדין שלו, הוא ימסור נפשו א"כ היכא שיש לנו דררא דממונא דבלא טענתו הספק לבי"ד, בודאי דלא היה לנו לומר יחלוקו, והי' לנו לחשוש שמפסידין אנו לאחד שלא כדין והי' לנו לומר כל דאלים גבר:

ע"כ נראה לי, דהרא"ש סובר דכיון דחוששין אנו שלא להפסיד לאחד שלא כדין, א"כ מוטב יותר לומר יחלוקו שלכל הפחות יקח חצי, ואם נאמר כל דאלים גבר יוכל להיות שיפסיד לגמרי, אלא דמשו"ה אמרינן היכא דליכא דררא דממונא כל דאלים גבר, משום דזה שמסר נפשו בכח לחטוף לו יש דררא דממונא שבזה שמסר נפשו עלינו לחשוב שהדין עמו משום זה מסר נפשו אבל השני שלא מסר נפשו לו אין דררא דממונא משו"ה לא אמרינן יחלוקו שלא להפסיד לזה שיוכל להיות לו דררא דממונא, ומה שמפסידין להשני אין אנו חוששין שהרי אין לו דררא דממונא, אבל היכא דאיכא דררא דממונא דאף אם לא ימסור נפשו עדיין ישאר לו דררא דממונא מצד עצם הענין בכה"ג עדיף לומר יחלוקו שלכל הפחות מחצה יהי' לו, מלומר כל דאלים גבר שאז יפסיד לגמרי, ואחרי שיש לו דררא דממונא עלינו לחשוש להפסדו אף אם לא ימסור נפשו, לפי זה סברת הרא"ש דטעמא דכל דאלים גבר, הוא דאין לנו להפסיד לזה שימסור נפשו, שבזה יהי' דררא דממונא לו שיהי' לנו לחשוב שהדין שלו מפני זה שמסר נפשו. הוא לבתר תירוצא דגמ' דיש חילוק בין דררא דממונא, להיכא דליכא דררא דממונא. אבל קודם שידעינן זה החילוק היינו סוברים דהשאלה מאי עדיף לפסוק, היכא שאין אנו יודעים אם כל דאלים גבר או מוטב יותר לאמר יחלוקו, וא"כ אין חולקים בין ברי וברי לשמא ושמא בתרויהו איכא למימר חלוקה, ואיכא לומר כל דאלים גבר, משו"ה פריך ממחליף פרה בחמור, בין שיהי' בברי וברי בין שיהי' בשמא ושמא אמאי אמרינן יחלוקו נימא כל דאלים גבר, אבל למסקנא שיש חילוק בין איכא דררא דממונא דעלינו לחשוש שלא להפסיד מי שהוא שלו, לליכא דררא דממונא, דאז אין עלינו לחשוש, להפסדו של מי שלא מסר נפשו למסקנא כתב הרא"ש הטעם דאמרינן כל דאלים גבר, דמי שימסור נפשו לו יש דררא דממונא ומי שלא מסר נפשו לו אין דררא דממונא, למסקנא אפשר לומר דבאמת היכא דהוי שמא ושמא לא שייך לומר כל דאלים גבר, ואף בספק במעשה אין שייך לומר שמי שהוא מוסר נפשו בודאי דהמעשה הי' כדבריו אחרי שהוא בעצמו אומר שספק לו איך הי', וא"כ אף בליכא דררא דממונא יהי' הדין בשמא ושמא שיחלוקו. ולפי זה בודאי דקשה קושית הש"ך על רבינו הרמ"א, אמאי פסק, דבספק מחלוקת הפוסקים כל דאלים גבר היכא דאין דין חלוקה, הוי לי' לומר שבי"ד ימכרו ויחלקו הדמים שביניהם:

לכן נראה לי דתליא בזה איך הוא מעיקר הדין, אם כסברת הרא"ש, דמעיקר הדין צריך להיות חלוקה, כדי שלא יפסיד מי שהוא שלו לגמרי וצריך טעמים על מה דאמרינן כל דאלים גבר, א"כ בשמא ושמא דשם אין שייך טעם הרא"ש שמזה שמוסר נפשו ראי' שהוא שלו שם צריך להיות חלוקה, אכן אם נימא דמעיקר הדין צריך להיות כל דאלים גבר. היינו דכיון דאין אנו יודעים איך לפסוק, אין לנו להתערב בדבר ורק היכא דאיכא דררא דממונא היינו שבלא טענתו עלינו לחשוב שהוא שלו אז עלינו להתערב ולעשות פשרה ולא להוציא הדין חלק, א"כ במקום דלא הוי דררא דממונא ומעצמנו אין לנו לחשוב שהוא שלו אף בשמא ושמא אין לנו להתערב בדבר. וממילא הוי כל דאלים גבר:

ובספרנו על ב"ק ביארנו טעם הרמב"ם דס"ל בשנים אוחזין בטלית על מה שבידו, חיוב השבועה רק מטעם גלגול, ולא מעיקר הדין דס"ל דמעיקר הדין בשנים אוחזין בטלית, למסקנא דלא הוי כאנן סהדי דמאי דתפיס דידי' הוא, הי' להיות הדין כל דאלים גבר, ורק כיון דתפיסי יש כאן דררא דממונא, שעלינו לחשוב שזה של שניהם, והיכא דהוי דררא דממונא תקנו רבנן שיחלוקו, משו"ה משום שלא יהא כל אחד הולך ותוקף תקנו שרק ע"י שבועה נוטל, אבל מה שתפוס בידו, שניטל מן הדין שכל מה שביד אדם הוא בחזקתו מה שנוטל מן הדין בלא תקנתא דרבנן, על זה לא חייבו שבועה כמו אם אחד תובע לחברו מה שתפוס בידו, דלא תקנו שבועה מטעם שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, אבל בלא התקנה הי' הדין כל דאלים גבר. וכן פסק הרמב"ם בספיקא דדינא כמו באשה שהקדישה וגאל בעלה ויצא ביובל דכל דאלים גבר עיין בפ"ד מהלכות ערכין הלכה כ"ב. אכן הראש פסק דאף מה שתפוס בידו נוטל דוקא בשבועה דס"ל דמן הדין כל היכא דמספקא לן צריך להיות חלוקה, ואעפי"כ מה שחולקין תקנו רבנן דלא יטול אלא בשבועה, שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, א"כ אף מה שבידו אף שנוטל מן הדין צריך לשבע, והא דלא תקנו בתובע לאחד מה שבידו, להראש צ"ל דזה מצוי לו לאחוז מה שחבירו אוחז. ומשו"ה אצטריך לתקוני שבועה, שלא יהא כל אחד הולך ותוקף, אבל לתקוף ולגזול מיד חבירו אי אפשר לו, ולא איצטריך לתיקוני. עכ"פ הרמב"ם סובר דמעיקר הדין היכא דאין סברות לחייב לעשות חלוקה, צריך להיות כל דאלים גבר, היינו כיון שאין עלינו חיוב להתערב בדבר אין אנו פוסקים וממילא הדין כל דאלים גבר, נמצא דהרמ"א לטעמי', שפסק בסימן קל"ח שמה שהוא בידו נוטל בלא שבועה, שהרי לא הגיה על המחבר שכתב כהרמב"ם, דמה שבידו נוטל בלא שבועה, א"כ ס"ל דמעיקר הדין היכא שאין סברות לחייב לעשות חלוקה הדין הוא כל דאלים גבר, בלא טעמים דמי שהוא שלו ימסור נפשו, אך מטעם כיון דאין יודעים איך לפסוק אין לנו להתערב, וממילא הדין דכל דאלים גבר לטעמי' פסק שפיר, דהיכא דהוי מחלוקת הפוסקים, ואין בהדבר חלוקה, שם הדין דכל דאלים גבר:

נמצא דלא קשה קושית הקצות, אמאי כתבו בתוס' הכא בשנים אוחזין בטלית דמשו"ה לא אמרינן כל דאלים גבר, משום דאוחזין הוי כאלו כל אחד יש לו בודאי החצי, ובב"ב גבי כותל כתבו הטעם דמשו"ה לא אמרינן כל דאלים גבר, משום דהוי דררא דממונא, אכן לדברינו מדייקי התוס', בדיוק נמרץ, דגבי אוחזין ג"כ כונת התוס' דמשו"ה לא אמרינן כל דאלים גבר משום דהוי דררא דממונא דמשום זה שאוחזין חשוב כאלו יש לו בודאי החצי, היינו דלכה"פ כן עלינו לחשוב, אלא כיון דכל הטעם דלא אמרינן כל דאלים גבר, משום תפיסתם, א"כ תקנו רבנן שלא יהא כל אחד הולך ותופס, שיטול אך בשבועה, נמצא דגבי כותל אילו היה הדין דדררא דממונא הוא מפני שזה עומד בצד זה, וזה עומד בצד זה, והוי כמו יושבים בצד ערימה של חטים, כמו שרצה הקצות להוכיח:

א"כ הדררא דממונא הוא מטעם התפיסה אז הי' הדין, דיטלו אך בשבועה. וממילא היה הדין, דאם אחד אומר כולה שלי ואחד אומר חצי שלי היה נוטל אך רביע. ולפי זה הי' קשה מאי קאמר לא יעשה חזית לא לזה ולא לזה. הא אם לא היו עושין חזית אם אחד לא ירצה לשקר, ויאמר חצי שלי יקח אך רביע וגם היו צריכים שבועה, משו"ה פירשו בתוס' דגבי כותל אין הדררא דממונא מטעם התפיסה שהם מוחזקים אלא הדררא דממונא משום דבעוד הכותל קים קודם שנדע מחלקותם הי' ספק מי עשה הכותל, אחרי שהוא צריך לזה ולזה, אלא שאין כופין לזה, וחל הדין דיחלוקו בלא שבועה, כמו בכל דררא דממונא, היכא דלא הוי מטעם התפיסה, וכיון דכבר קם דינא שיחלוקו בלא שבועה אם אחד יאמר חצי שלי יטול ג"כ החצי, אבל בשנים אוחזין דהדררא דממונא הוא משום התפיסה, דצריך לשבע, ולא חל עדנה הדין דיחלוקו, וגם כשזה אומר כולה וזה אומר חצי, התפיסה הוא בחצי השני' בזה אם אחד אומר כולה שלי ואחד אומר חצי שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע:

סימן ד

סוגיא דזה אומר כולה זה אומר חצי' יבאר דיני מינו מממון לממון, ויבאר דיש חלוקים אם יש לו קנין לגבות בדבר התפוס, ויבאר אי שייך בקרקע תפיסה, ויהא נאמן במינו:

מתניתין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חצי' שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. והקשו בתוספ' בד"ה וזה נוטל רביע ז"ל וא"ת יהא נאמן דחצי' שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרינן בגמ' האי מיגו גופא לפוטרו משבועה אי לאו משום דאיערומי קמערים ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרינן כו'. אכן המרדכי תירץ בשם ר"ת ובשם ר' אפרים דלא אמרינן מגו מממון לממון דאף שיש לו מיגו אינו נאמן אלא באותו ממון עצמו שיש לו למיגו כגון שהי' יכול לומר להד"מ, ואמר נאנסו, דהי' יכול לפטור עצמו מאותו ממון בטענת לא היו דברים מעולם. אבל היכא דמגו על ממון אחר לא מהמנינן לו משום זה על ממון שאין לו מיגו. ומביא בהגהת מרדכי ראי' מפרק חזקת הבתים, דרבא בר שרשום הוה נפיק עלי' קלא דאכל ארעא דיתמי ומסיק דנאמן לומר אכילנא שעור זוזי, במגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי. אבל אם אמר אני תופסה בשביל מעותי שהי' אביהם חייב לי לא היינו אומרים מגו דהוה מודה, עוד הביא המרדכי ראי' מירושלמי דקדושין פרק האומר חד בר נש קם עם חברי' בשוקא, א"ל הב לי קיתונא דאית לי גבך, א"ל הב לי דינר דאית לי גבך, א"ל הב לי קיתונא וסב דינר. אתא עובדא קמי דר' מנא א"ל את אודית לי' בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא, זיל הב לי' דינר, אלמא אע"ג דבעל הדינר הי' טוען מלוה ישנה עבור הקיתונא לא מהימן:

והקשה המרדכי על זה דהרי אמרינן גבי עיזי דאכלי חושלי, ותפס מרא דחושלי דאמרינן דנאמן לטעון כדי דמיהם במגו דהי' אומר להד"מ. כתב המרדכי ז"ל משום דהודה בעל העז דאכל קצת. וכדאמרינן בירושלמי, אמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי דמיהם הלויתיך. וקשה דהתם היינו טעמא משום דבתורת משכון בא לידו, מ"ה יכול לטעון עד כדי דמיהם, אבל הכא דלאו בתורת משכון בא לידו לא. כדאמרינן בירושלמי פרק שבועת הדיינין חד בר נש קבל על חברי' בשוקא א"ל תרי דינרי אית לי בידך ומשכונך שוה תרי דינרין, א"ל חד דינר בעינא למיתן. ומשכוני טב תרי דינרין. אתא עובדא קמי דייני דנהרדעי אמר כיון דכל עמא מודו דמשכונא טבא תרי דינרין ייתון עליו סהדי וכו' ר"ל דייני דנהרדעי חייבוהו להחזיר המשכון (אף שהי' לו מיגו) והקשה בירושלמי ולא שמיעא דמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי משכונו. חד בר נש קם עם חברי' בשוקא וארים סכינתי' (פירוש נטל סדינו) אמר לית הדין סדינא נפיק מן ידי עד דתתן לי מה דאית לי בידך. אתא לקמי' דשמואל א"ל הב לי' סכינתי' וזיל דין עמי' מה שמואל כדייני דנהרדעי (פירוש דהרי הכא הי' לו מיגו, אטו יסבור שמואל כדייני דנהרדעי ולא כר' יוחנן) אמר תמן הוחזק המשכון בידו (פירוש ר' יוחנן מיירי שהוחזק המשכון בידו הכא לא הוחזק המשכון) אלמא יש חילוק בין בא לידו בתורת משכון להיכא דלא בא לידו בתורת משכון ומצאתי בשם ראב"י דהנהו וכו' שאני התם דעיזי דאכלי חושלי דהא גופן פטמן מחושלי והוי העיזי כמו החושלי עכ"ל המרדכי:

וכמובן תירוץ המרדכי, דכיון דאכלו החושלי הוי כמו אותו ממון. תמוה מאד. דהרי קי"ל שן לאו מגופו גובה ואם קדמו בע"ח והגביהו בודאי דאין יכול לגבות הניזק מהם, ואמאי לא נימא כיון דאכלו הוי גופא דהפירות, אלא ודאי מה שאכלו הוי רק חיוב על הבעלים מעלי' וא"כ הדרא קושי' לדוכתי', הא הוי מגו מממון לממון, ואיך נאמן לטעון עד כדי דמיהן:

והנה הש"ך בסי' ק"נ סק"ד הקשה על דברי הטור בשם רבינו יונה דמשו"ה לא בא רבה בר שרשום לטעון חוב יש לי עליו, והי' נאמן במגו שהי' אומר שהקרקע שלו משום דבקרקע אף שאכל שלש שנים לא שייך תפיסה כמו במטלטלים, דנאמן לטעון עד כדי דמיהם במגו דלקוח, דכיון דמודה בקרקע דלא לקח הרי היא עומדת בחזקת הבעלים אלא שיש לי' מגו ומגו כזה לא אמרינן. והקשה על זה הש"ך ז"ל ולא נהירא לחלק בין קרקע למטלטלים, דכך לי קרקע שהחזיק בה ג' שנים כמו מטלטלין, וא"כ כיון דקי"ל בסי' ע"ב ושאר דוכתי טובי דבמטלטלים מהני תפיסה לטעון חוב יש לי עליו ממקום אחר ונאמן בשבועה עד כדי דמיהן הוא הדין בקרקע. ונ"ל לפע"ד דהר' ר' יונה ס"ל גם במטלטלין כן וס"ל כמ"ש בעל המאור ריש ב"מ, וקצת גאונים שהביא המרדכי והגהת מרדכי ריש ב"מ דאף במטלטלים לא יוכל לתפוס משום דהוי מגו מממון לממון, וז"ל הגהת מרדכי ריש ב"מ מצאתי בתשובת ר"ת דלא אמרינן מגו מממון לממון כו' (בכאן מביא הש"ך לשון המרדכי והגהות שהבאנו לעיל) הרי להדיא דפוסקים אלו לא מחלקים בין קרקע למטלטלין, וס"ל דגם במטלטלין הדין כן, מטעם דלא אמרינן מגו מממון לממון, וגם מוכח מהגהת מרדכי דאין סברא לחלק בין קרקע למטלטלין דאל"כ מאי ראי' מייתי מרבה בר שרשום דילמא שאני קרקע אלא ודאי דכך לי קרקע שהחזיק ג' שנים כמו מטלטלין וא"כ למאי דקי"ל דיכול לתפוס מטלטלי תחת חוב אחר ה"ה בקרקע שהחזיק ג' שנים עכ"ל הש"ך ועיין שם עוד שהאריך. וכן הביא בסי' פ"ג דלא קי"ל כהגהת מרדכי דס"ל לא אמרינן מגו מממון לממון אחר שהרי קי"ל בכל דוכתי דיכול לתפוס ולטעון עד כדי דמיהן:

ונראה לי לתרץ כל הקושיות בע"ה, דהנה לכאורה קשה על דייני דנהרדעי דס"ל בירושלמי שהביא המרדכי, אף שהי' לו מיגו לטעון להד"מ ואומר שהלוה על המשכון שני דינרין ושוה שני דינרין והוא אומר שלא לוה אלא דינר אחד, ופסקו דייני דנהרדעי דישיב המשכון, כיון שהודה, אף שיש לו מיגו. איך יפרנסו דייני דנהרדעי ברייתא דשבועות (דף מ') הנותן טליתו לאומן, אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, כל זמן שטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראי'. הרי דברייתא מפורשת סברה כיון דיש להאומן מגו דלקוחה או להד"מ על הבגד, נאמן לטעון חוב כזה מגיע לי עליו ואיך ס"ל דאין נאמן לומר בתרי דינרי הוא בידי במשכונתא:

במגו דלהד"מ:

לכן נראה לי דהנה לכאורה סברת המרדכי פשוטה, דלא אמרינן מגו מממון לממון. היינו למשל אם יש לו חפץ, והי' יכול לטעון על חפץ זה שלי הוא, ויבא ויאמר על חפץ שביד הבעלים שלי, האם נאמינן מטעם מגו שהי' יכול לומר על חפץ שהוא בידו שהוא שלו, בודאי דלא מאמינין משום מגו אלא על ממון זה שיש לו מגו, וא"כ אמאי סבר ר' יוחנן דהיכא דהוחזק משכון נאמן לטעון כך וכך במגו שהי' יכול לומר על המשכון שהוא שלו ואיך נאמינו בשביל זה על החוב שכך וכך מגיע סוף סוף הוי מגו מממון לממון:

ועכצ"ל דהא דסבר ר' יוחנן דהיכא דהוחזק המשכון נאמן לטעון כך וכך מגיע במגו דלהד"מ או לקוחה בידי, הנאמנות לא על החוב דזה הוי מממון לממון, אלא דהנאמנות הוא על עצם המשכון, דהנה קי"ל בע"ח קונה משכון ופסקו הפוסקים בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו ודעת הרבה מהראשונים דהקנין אינו אלא לענין גנבה ואבדה אבל לא לענין אונסין, והקשה הש"ך בסי' ע"ב ממ"נ אם המשכון שלו, יתחייב גם באונסין, ואם אינו שלו, גם בגנבה ואבדה לא יתחייב. ונראה לי דהא דאמרינן בע"ח קונה משכון הכונה שקנה קנין גוביינא בהמשכון ודמי המשכון שלו לגבות החוב מזה ולא נעשה שלו לגמרי אלא קנין גוביינא ונ"מ רק לענין שלא יעשה מטלטלין אצל בניו משו"ה באונסין אינו מחויב שהרי לא קנה שיהי' שלו אלא לגוביינא וגוף המשכון של הלוה אבל בגנבה ואבדה מחויב שהרי יש לו הנאה מהשמירה, שיכול לקדש אשה ולגבות החוב מזה המשכון:

לפ"ז הנאמנות במשכון היכא שיש לו מיגו אין הכונה שמאמינים לו שמגיע לו חוב כזה, מטעם שיש לו מיגו על המשכון אלא הכונה שמאמינים לו על המשכון במגו שהי' אומר שהוא שלו, משו"ה כשאומר שיש לו קנין בהמשכון לגבות ממנו, ג"כ נאמן עד כדי דמיו, דמה לי אומר שיש לו קנין בגוף הדבר או קנין בו לגוביינא כך וכך דמים, משו"ה ס"ל לר' יוחנן דבהוחזק המשכון בידו נאמן, אכן דייני דנהרדעי סברי אין בע"ח קונה משכון, וא"כ לדידהו אין לו קנין כלל במשכון לגבות, וא"כ לדידהו אין הנאמנות על המשכון, שהרי אין לו כלל במשכון אף אם אמת הוא כדבריו שמגיע לו כך וכך, וא"כ נצטרך לומר שנאמינו על החוב שכך מגיע לו במגו שהי' אומר שהמשכון שלו, א"כ הוי מגו מממון לממון ומממון לממון אחר לא אמרינן:

לפ"ז לא קשה מה שהקשינו כיון דדייני דנהרדעי סוברים שאף אם הוחזק המשכון בידו אין נאמן אף שיש לו מגו, איך יתרצו הברייתא, גבי אומן דאמרינן כל זמן שהטלית ביד האומן, נאמן האומן לומר שתים קצצת לי, אכן לדברינו ניחא דנהי דסברי דייני דנהרדעי דאין בע"ח קונה משכון, אכן גבי אומן נוכל לומר דהברייתא סברה דאומן קונה בשבח כלי, דאמרינן כמה שמגיע לו יש לו קנין בעצם הטלית, נמצא דאין הנאמנות על זה שאמר שתים מגיע לו, אלא הנאמנות שיש לו קנין לגוביינא בהטלית שתי סלעים, ועל הטלית יש לו מגו דלקוח. וא"כ נאמן נמי שיש לו השבח שתי סלעים לגוביינא אבל בהלואה דס"ל דאין שום קנין בהמשכון לגוביינא, דס"ל אין בע"ח קונה משכון משו"ה לדידהו אינו נאמן:

בזה יש ליישב קושית הסמ"ע בחו"מ (סי' צ"ז ס"ק כ"ט) על דברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות מלוה הל' א') דאלמנה בין שהיא עני' בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה ואפילו שליח ב"ד ואם עבר וחבל בגד אלמנה מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע. והקשה שם הסמ"ע. דמשמע מדברי הרמב"ם אלו דאין נאמן על טענתו במגו דלקוח כיון שאסור לחטוף, והרי גם בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ אסור לחטוף ואעפי"כ אמרינן דנאמן לטעון יש לי עליהן עד כדי דמיהן כדאמרינן בב"מ גבי סכינתא דאשכבתא, ומה שמפרש הסמ"ע דבאמת אלו חטף בלא עדים הי' נאמן במגו אף בבגד אלמנה אף שאסור לחטוף, ומה שכתב הרמב"ם ואם תכפור תשבע מיירי שהיתה החטיפה בעדים, הקשה ע"ז הסמ"ע בעצמו א"כ דהיתה החטיפה בעדים, פשיטא ומאי קמ"ל הרמב"ם ואם שחטף בלא עדים אמאי אין נאמן. נהי שאסור לחטוף אעפי"כ הא יש לו מגו. כמו בכלים שעושים בהן אוכל נפש:

אכן לדברינו יתיישבו הדברים בפשטות, דהנה הט"ז (בחו"מ סי' צ"ז) ביאר לדברי הרמב"ם דיש חילוק בין כלי אוכל נפש שאסור לחבול ובין בגד אלמנה שאסור לחבול דבבגד אלמנה מחייב להשיב תכף, אף שלא בשעת מלאכה אבל בכלים שעושין אוכל נפש בזה אין צריך להחזיר אלא בשעת מלאכה אבל שלא בשעת מלאכה אין צריך להחזירו וביאר שם, דעשה דהשב תשיב באלמנה זהו גוף האיסור. והנה אמרינן בתמורה אף דרבא ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני במשכון גלי קרא דמהני מדאמר קרא השב תשיב, דקרא מיירי אף בעשה איסור שחטף שלא כדין, והנה אמרינן דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה שנאמר ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מניין, והנה האי קרא לא נאמר אלא היכא דצריך להחזיר בשעת מלאכה וליטלו אח"כ אבל היכא דמחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה, הרי אדרבה אמרה תורה דלא מהני נטילתו ומחויב לתקן נטילתו בזה שישיב ולא יקח כלל, לפ"ז באלמנה אם חבל בגד אלמנה לא קנה במשכון כלום, שהרי הוא מחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה:

אבל בחבל כלים שעושין בהן אוכל נפש הועילה נטילתו, אף שבאיסור, דשלא בשעת מלאכה אין צריך להחזיר ואף מה שחייבתו התורה להחזיר בשעת מלאכה, קראתו התורה צדקה דזה מוכיח דקונה המשכון:

מעתה מיושב בפשטות קושית הסמ"ע, אמאי כתב הרמב"ם בחבל בגד אלמנה דמחויב להחזיר לה, ואם תכפור תשבע דמשמע דאין לו נאמנות אף שיש לו מגו כיון שאסור לחטוף, והרי בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ אסור לחטוף ואעפ"כ היכא שעבר וחטף נאמן במגו, אכן לדברינו יתישב כיון דמגו מממון לממון לא אמרינן א"כ אעפ"י שעל החפץ שחטף יש לו מגו אעפי"כ אין מהימן לומר כך וכך מגיע לי, משום דאין מועיל מגו של החפץ על החוב והא דנאמן בהוחזק המשכון בידו לומר כך הלויתיך על המשכון במגו דלהד"מ, היינו משום דבע"ח קונה משכון לגבות ממנו החוב, א"כ בכלים שעושין בהן אוכל נפש ג"כ נאמן במגו, שהרי אף שאסור לחטוף אעפי"כ אמרה התורה דאי עביד מהני ואין צריך להחזיר אלא בשעת מלאכה, מדין צדקה, וקנה המשכון א"כ לא הוי מגו מממון לממון שהרי המגו על הכלי בעצמו, שיש לו קנין לגבות מזה הכלי שעושין בהן אוכל נפש, ונאמן במגו שהי' אומר הכלי שלי הוא אבל בבגד אלמנה דשם החטיפה לא מהני וא"כ אף לפי דבריו שאומר שמגיע לו אין לו קנין כלל בבגד לגבות החוב. דלא קנה המשכון כלל ומחויב להשיב אף שלא בשעת מלאכה, א"כ נצטרך להאמינו על החוב שכך וכך מגיע, במגו שהי' אומר על בגד של האלמנה שלי הוא, וזה הוי מגו מממון לממון, כיון דלא קנה המשכון ומגו מממון לממון לא אמרינן:

ולפ"ז יתיישב הקושיא, כיון דלא אמרינן מגו מממון לממון א"כ איך אמרינן בעיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון עד כדי דמיהן במגו דלהד"ם הא הוי מגו מממון לממון, דהנה לכאורה קשה מאי אמר גבי מעשה דארים סכינתי' (פי' נטל סדינו של חברו) ואמר דאית לי' הלואה ביד חברו, ופסק שמואל דמחויב להחזיר הסדין (אף שהי' לו מגו) ופירש בירושלמי דשמואל מצי סבר כר' יוחנן דס"ל נאמן המלוה לטעון עד כדי דמיהן, דר' יוחנן מיירי בהוחזק המשכון בידו ומעשה דשמואל לא הוחזק המשכון בידו:

והוי מגו מממון לממון (כמו שבאר המרדכי) וקשה כיון דהיכא דהוחזק המשכון בידו נאמן לטעון עד כדי משכונו, הרי דס"ל בע"ח קונה משכון ומשו"ה לא הוי האי מגו מממון לממון, רק באותו ממון עצמו, היינו דהנאמנות על עצם המשכון, א"כ אף אם לא הוחזק המשכון בידו, והוא בעצמו נטלו בתורת משכון עד דיהיב לי' ג"כ יהא נאמן במגו, דהרי עיקר דין דבע"ח קונה ילפינן מקרא דולך תהי' צדקה, דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו ואדרבה בגמ' דילן רוצה לומר דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו קונה ולא בשעת הלואתו, דבשעת הלואתו אין קונה ב"ח את המשכון, רק דאנן פסקינן דאף בשעת הלואתו קונה (ובמקום אחר בארנו זה בארוכה) אבל זה בודאי דעדיף לומר דקונה המשכון שלא בשעת הלואתו מבשעת הלואתו, וא"כ קשה למאן דסבר היכא דהוחזק המשכון בידו דשם מיירי מתניתין בשעת הלואתו (דהרי אמרינן סלע הלויתני עליו דזה הוא משכנו בשעת הלואתו) וכיון דבשעת הלואתו קונה מכ"ש שלא בשעת הלואתו וא"כ האי גברא דנטל במשכון עד שישיב לו מה דאית לי' גבי', הרי קנה את המשכון בחטיפתו. אף שעבר על לאו דלא תבא, כדין דבע"ח שקונה משכון שלא בשעת הלואה, וא"כ הא לא הוי מגו מממון לממון רק על עצם הסדין דלפי דבורא דידי' יש לו קנין בהסדין לגבותו ממנו, ומאי מחלק בין הוחזק המשכון ללא הוחזק. אף שלא הוחזק קונה בנטילתו וכיון דקונה, לא מקרי המגו מממון לממון, רק על אותו ממון:

וע"כ צ"ל דהירושלמי סובר כדעת ר"י הלוי שהובא בר"ן פרק שבועת הדיינין, דאין בע"ח קונה משכון, אלא או בשעת הלואה דקני לי' מעותיו, או שלא בשעת הלואתו דקני לי' בגוביינא דבי דינא אבל שלא בגוביינא דבי דינא אין קונה במשיכה למשכון, שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא, כדאמרינן בקדושין מנה אין כאן משכון אין כאן (עיין שם בר"ן שבאר דבריו כן). אף דאנן לא קי"ל כותי' דר"י הלוי, נראה לי דתליא בהא דאמרינן בנדרים דף מ"ח אי מועיל קני ע"מ להקנות, דפומבדיתאי אמרי קני ע"מ להקנות לא קני, דסבירא להו דקנין אינו מועיל, אלא אם קונה את גוף הדבר, אבל למשוך לקנות רק קנין בעלמא לאיזה דבר אין מועיל, אבל רב נחמן סבר מועיל קני ע"מ להקנות, דמועיל קנינים אף שאין קונה את גוף הדבר, (ועיין בקצוה"ח סי' ע"ב) ולפ"ז ניחא, דהירושלמי יסבור כפומבדיתא דקני ע"מ להקנות לא קני, דקנין אין מועיל אלא אם קונה גוף החפץ, ומשו"ה הא דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה הוא דוקא בגוביינא דבי דינא, אבל מה שתופס בעצמו, דזה הוי משיכה בעלמא, בלא כח ב"ד אין קונה את המשכון, כיון דלא הוי קנין לקנות גוף החפץ, רק קנין לגוביינא בעלמא לזה אין מועיל משיכה, וכיון דתפיסתו לא הועיל לקנות, משו"ה אף שיש לו מגו מחויב הוא להחזיר, שהרי מגו שלו רק על הבגד, אבל להאמינו שמגיע לו חוב על זה אין לו מגו, והוי מגו מממון לממון. משו"ה סבר הירושלמי דהיכא דלא הוחזק המשכון בידו מחויב להחזיר, אבל גמ' דילן סברה כרב נחמן דקני ע"מ להקנות קני, דשייך קנינים בעלמא אף היכא שלא קנה גוף הדבר, ומשו"ה סבירא לן דמשכנו שלא בשעת הלואתו קונה אף שלא בגוביינא דבי דינא, היכא שנתן מעצמו, וכן היכא שתפס מעצמו, אמרינן בזה אי עביד מהני אף שאסור לחטוף. משו"ה אמרינן גבי עיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון עד כדי דמיהן, ולא קשה הא מגו מממון לממון לא אמרינן, דלפי מאי דסבר גמ' דילן דאם חטף הועיל תפיסתו, נמצא לפי טענת החוטף שאומר שהעיזי אכלו חושלי עד כדי דמיהן, הרי לפי דבריו קנה קנין משכון שלא בשעת הלואתו, בהעיזי, וכיון דיש לו מגו על העיזי לומר לקוחים בידי, כי אומר שיש לו בהם קנין לגוביינא, נאמן. דלא הוי כלל מממון לממון, רק הנאמנות הוא על אותו ממון עצמו לדידן דס"ל בע"ח קונה משכון אף שלא בשעת הלואתו:

ומיושב בזה ג"כ דברי הטור בסי' ק"נ שכתב דבקרקע אף שאכל שלש שנים, שיש לו מגו דלקוחה היא בידי, אם אומר שיש לו חוב אינו נאמן, משום דאמרינן מאן שם לך, אבל במטלטלי נאמן בתפיסתו במגו דלקוח לומר חוב יש לי על זה, והקשה הש"ך מאי חלוק בין קרקע למטלטלי, הא גם במטלטלי אמרינן מאן שם לך, וכמו שהבאנו דבריו. אכן לדברינו החלוק פשוט, דהנה הא דאמרינן דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו הוא דוקא במטלטלין, אבל בקרקע לא קנה, וכמבואר בתוס' ב"מ דף ס"ז ע"ב ד"ה ושביעית, ז"ל התוס' לא דמי למלוה על המשכון דאינה משמטתה דשאני מטלטלין דתפיס להו וקנה להו שלא בשעת הלואתו, כרבי יצחק ולהכי גם בשעת הלואה חשיב של אחיך בידך אבל בקרקע לא עכ"ל התוס'. הרי דבקרקע לא שייך תפיסה למשכון, וא"כ אף שיש לו מגו על הקרקע, אמרינן מאן שם לך, היינו לדבריך הקרקע אינה שלך, רק שתאמר שמגיע לך חוב, על זה אין לך מגו שיש לך חוב ומגו שיש לך על הקרקע אין מועיל להאמינך שיש לך חוב דהוי מגו מממון לממון, אבל במטלטלין דשם בע"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו בתפיסה בעלמא דהרי אמרינן לכולי עלמא בזה אי עביד מהני נמצא דלא הוי מממון לממון רק על אותו ממון עצמו:

נמצא באופן דמיירי הריב"א שם בהגהת מרדכי אם אחד יש לו פקדון וטוען מלוה ישנה יש לי עליו, שפיר פסק הריב"א דאף שיש לו מגו על הפקדון אינו נאמן לטעון מלוה ישנה יש לי עליו, דאף שבחו"מ סימן ד' הובא דעת י"א דהיכא דאין צריך למשכנו כי הדבר בפקדון בידו אין איסור לתפסו, הרי הוא רק דעת י"א, אבל יש סברא לומר דאף שהוא פקדון בידו, אסור לתפוס, לפי זה אם בא אחד שיש לו פקדון ואומר שיש לו מלוה ישנה עליו:

הנה כל זמן שלא עשה קנין לתפסו בעד חובו, ולא שלח בו יד. לא קנה הדבר, דלא הוי רק חושב לשלוח יד בפקדון, ושליחות יד בעי קנין, אף שמונח ברשותו, נמצא שב"ד לא יוכלו לפסוק שיעשה עתה קנין בפקדון. לקנות בו למשכון, דהרי יעבור על איסור חטיפה, שאסור לחטוף בעצמו, וכל זמן שלא עשה קנין בו למשכון לא קנהו, א"כ אף שיש לו מגו על זה הבגד לא נוכל להאמינו שיש לו מלוה ישנה עליו, דהא הוי מגו מממון לממון. שהרי אף לפי דבריו שמגיע לו אין לו קנין משכון בהפקדון, שהרי אין אומר שתפסו ועשה בו קנין, והי' מקודם ברשותי', ושליחות יד בעי קנין:

ואמירה בעלמא הוי רק חושב לשלוח יד בפקדון דלא קנה, משו"ה הוי מגו מממון לממון דאין מועיל, משא"כ אם הי' חוטף דבר מה והי' טוען מלוה ישנה, בזה לא הוי מממון לממון, שהרי תפיסתו מועיל שיקנה למשכון והוי באותו ממון, ויתורץ קושית הרז"ה על אביי. דאם הוא תופס משום מלוה ישנה הי' לו לטעון כן והי' נאמן במגו, אכן לדברינו, היכא דלא קנה המשכון הוי מממון לממון, והכא דשניהם תופסים הרי לא הגבי' את כולה והוי כמונחת על גבי קרקע והשני הא הוי שלו ולא שייך בזה מגבי' מציאה לחברו, וא"כ לא עשה קנין למשכון והיכא דלא עשה קנין הוי מממון לממון. ולמסקנת אביי דחיישינן לספק מלוה בודאי דלא שייך כלל להקשות שיטעון כן ויהי' נאמן, דהרי לספק לא שייך מגו, ואם יטעון ודאי מלוה, הא יהא שקר ומה לי האי שקר מהאי שקר א"כ למסקנא לא קשה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מתני' שנים אוחזין בטלית. דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה שאילו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו ואינו נאמן זה ליטול בשבועה: זה אומר כולה שלי. בגמרא מפרש למאי תנא תרתי: זה ישבע. מפרש בגמרא (דף ג.) שבועה זו למה: שאין לו בה פחות מחציה. בגמרא (דף ה:) מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה: וזה אומר חציה שלי. מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע כו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו ונוטל כל אחד חציו: היו שנים רוכבין כו'. לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר: בזמן שהן מודין. בגמרא (דף ח.) מפרש [דבהאי] אשמעינן דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו: גמ' ראיתיה. קודם שהגבהת אותה: בראיה קני. מדקתני יחלוקו: תנא כולה שלי. בחזקה גמורה שהגבהתי תחילה ואתה תפסת מידי משזכיתי בה: והאמר רבנאי. בבבא קמא בהגוזל ומאכיל: ומצאתה דאתא לידיה משמע. ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים ולא תימא כי מיעט רחמנא עובד כוכבים היכא דלא אתאי לידיה דישראל לא מיחייב למטרח עלה ולאהדורה אבל אתא לידיה מיחייב להחזירה דאבידתו אסורה: תנא לישנא דעלמא נקט. אי לא הדר תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני תנא לשון בני אדם אחז במשנתנו ולא לשון מקרא והרבה בני אדם קורין לה מציאה משעת ראיה: בעלמא דקתני מצאתיה. בכ''מ ששנינו שהמוצא מציאה קנאה הוה אמינא דמציאה קני לה משעת ראיה דלא אשמעינן שום תנא דלא קני לה אלא בהגבהה להכי אשמעינן הכא ממשנה יתירה: והא זה וזה קתני. גבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי קתני זה אומר ואי חדא הוא הכי אבעי ליה למתני זה אומר מצאתיה וכולה שלי: במקח וממכר. קניתיה מיד פלוני ודוקא מקח וממכר הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו:

שנים אוחזין בטלית. איידי דאיירי בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיט.) מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית דקתני במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית תני הכא נמי דיני חלוקות ואע''ג דבתרי מסכתא אין סדר למשנה. ואיכא מ''ד כולה נזיקין לאו חדא מסכתא הוא ה''מ לענין מחלוקת ואח''כ סתם לפי שרבי לא היה לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות (דף ב.) מכדי תנא ממכות קסליק כו' וכן בסוטה (דף ב.): ויחלוקו. תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (ב''ב דף לד: ושם) וי''ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן (דף ז.) למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו אבל בארבא אע''ג דאפשר שהיא של שניהם כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר ולסומכוס אע''ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין יחלוקו: וזה נוטל רביע. וא''ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרי' בגמ' (לקמן דף ח.) האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים ומפרש ריב''ם דמיגו להוציא לא אמרי' דבחציו השני מוחזק זה כמו זה וההיא דחזקת הבתים (ב''ב דף לב: ושם) דגחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי בידי ואבד והימניה רבה להוציא במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא התם היינו טעמא משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף היה נאמן כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוה כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר ואין לומר מיגו אלא היכא שטענתו ראשונה היא אמת מיגו שהיה טוען אחרת ולכך אינו מיגו אפילו להחזיק כגון בעובדא קמייתא וא''ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף לח.) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מתנא אנא ואית לי פלגא ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוה ליה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וי''ל דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממונו אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני: בראיה בעלמא קנה. אע''ג דקתני במתני' (לקמן דף ט:) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא קנה בראיה וכן ראה את המציאה ונפל עליה (לקמן דף י.) קתני נמי דלא קני מצי למדחי כיון דאמר תנה לי או שנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה למקני עד שיגיע לידו: דבראיה בעלמא לא קני. והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן: והא זה וזה קתני. איכא דוכתי דפריך כי האי גוונא ואיכא דוכתי דלא פריך: [עי' תוס' בכורות דף לא: ד''ה א''כ]:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד