דף ו - ב
דההיא מסותא, מרחץ, דהוו מנצו עלה בי תרי, ששני אנשים רבו עליו למי הוא שייך: האי אמר "דידי היא", והאי אמר "דידי היא". כל אחד מהם טען שהמרחץ שייך לו, ולא היתה לאף אחד מהם ראיה לדבריו. [47]
קם חד מינייהו, אקדשה. הקדיש אחד מהם את המרחץ.
פרשי מינה, חדלו מלרחוץ בו, רב חנניה ורב אושעיא, וכולהו רבנן, מחשש שמא זה שהקדיש הוא אכן בעל המרחץ, וחל הקדשו, על אף שלא תקפו. [48]
אמר ליה רב אושעיא לרבה: כי אזלת, בשעה שתלך קמיה דרב חסדא, למקום הנקרא "כפרי", בעי מיניה, שאל אותו מה דינו של מרחץ זה, האם מותר או אסור לרחוץ בו.
הלך רבה, ובדרכו ל"כפרי" הוא עבר דרך סורא, מקום שהיה בו רב המנונא.
כי אתא, כאשר הגיע רבה לסורא, שאל את דין המרחץ מרב המנונא.
אמר ליה רב המנונא: הפשיטות של בעיה זו, מתניתין, משנה [המתבארת בברייתא] היא!
דתנן במסכת טהרות [ד יב]: ספק בכורות, כגון, אם ילדה בהמה ולד, ויש ספק אם הוא ולדה הראשון, ויש לו דיני בכור, או שכבר ילדה בעבר, ואין הוא בכור.
אחד בכור אדם, וכגון שהפילה אמו בעבר נפל, ואין ידוע אם היה זה ולד, והוא היה הבכור, וזה שנולד אחריו אינו בכור, או שמא היה הנפל ההוא "רוח" בעלמא, דהיינו, שלא היה דבר הראוי להקרא "ולד". ונמצא, שיש ספק אם חייב הולד הזה בפדיון הבן או לאו.
ואחד בכור בהמה, בין טהורים, שקדושים בקדושת קרבן "בכור", ובין טמאים, דהיינו, פטר חמור, שצריכים לפדות אותו בשה וליתנו לכהן, וכל זמן שאין פודים אותו אסור להשתמש בו. והיה הבכור הזה "ספק בכור".
הדין הוא, שהמוציא מחבירו - עליו הראיה!
והניח רב המנונא, שאם מחזיק הבעלים הישראל בספק בכור, צריך הכהן להביא ראיה שהוא בכור, כדי ליטלו.
ואם הכהן תקפו מידי הישראל, והישראל שתק ולבסוף צווח, [49] צריך הישראל להביא ראיה שאינו בכור כדי להוציאו מידי הכהן התוקף.
והיינו, שבמשנה זו מבואר שתקיפת הכהן מועילה לתפוס ממון שיש ספק אם הוא של הישראל או שלו, כיון שבשעת התקיפה לא צווח הישראל, אלא רק לאחר מכן.
וממשיך רב המנונא את ראייתו לענין הקדש:
ותני עלה, ושנינו על דברי המשנה הללו בברייתא: אסורים בכורות הספק הללו [בכור בהמה טהורה ופטר חמור] בגיזה ובעבודה, כמו שאסורים בכור ודאי ופטר חמור ודאי, כי שמא קדושים הם בקדושת בכור.
והניח רב המנונא, שהיות והבכורות הם מעשרים וארבע מתנות כהונה, הרי גם קדושתם נובעת רק מכח היותם "מתנות כהונה". אך אם אין בהם דין נתינה לכהן, אין בהם כל קדושה.
ולכן, הוכיח מכאן רב המנונא את פשיטות הספק במסותא:
והא הכא, דאמר "תקפו כהן, אין מוציאין אותו מידו", דקתני, שהרי שנינו במשנה שם, "המוציא מחבירו עליו הראיה", ומשמע, שאם ספק הבכור נמצא עתה בידי הכהן [משום שהוא תקפו מיד הישראל, והישראל שתק ולבסוף צווח], צריך הישראל להביא ראיה כדי להוציאו מידו. ומוכח, שסוברת המשנה הזאת, שתקיפת הכהן בספק הבכור, משאירה את הבכור בידו.
ועל דברי המשנה הללו הוסיפה הברייתא, שגם כי לא תקפו הכהן, אלא עדיין הוא בידי הישראל, בכל זאת אסורין ספקי הבכורות בגיזה ובעבודה.
וכיון שלפי הנחת רב המנונא תלויה קדושת הבכור בכך שהוא "מתנות כהונה", ואם אין בו דין נתינה לכהן. אין בו גם קדושת בכור, הרי מוכח שאפשרות התקיפה של הכהן, היא הנותנת לספק הבכור את קדושתו, והיא האוסרת אותו בגיזה ובעבודה, כי אפשרותו לתקוף ולהשאיר את הספק בכור בידו, היא המגדירה את ספק הבכור כמתנות כהונה, ולולי זאת, הוא לא היה כלל קדוש. ומוכח, שאף על פי שכרגע אין הבכור ברשות הכהן, בכל זאת אפשרות התקיפה מחילה עליו קדושה.
ומכאן אתה למד גם לענין המסותא, שיש ספק למי מבין השניים היא שייכת, והקדישה אחד מהם, שזכות התקיפה שלו [מדין כל דאלים גבר], צריכה לאפשר לו להקדיש את המסותא, כמו שמצינו בספק בכור, שזכות התקיפה של הכהן היא הגורמת לקדושת בכור, ואין כאן חסרון של מקדיש דבר שאינו ברשותו, כי חסרון זה נאמר רק במקום שאין לו זכות תקיפה או במקום שיש לגזלן קניני גזילה בחפץ הנגזל.
אמר ליה רבה לרב המנונא: וכי מהדין של קדושת בכור קאמרת להביא ראיה להקדשת המסותא!?
הרי שתי קדושות חלוקות הן לגמרי:
כי לעולם, אימא לך, אומר לך, שאפילו אם תאמר תקפו כהן לספק בכור מוציאין מידו, ואין לו זכות תקיפה כלל, הרי, ואפילו הכי אסורים ספקי הבכורות בגיזה ובעבודה, משום דקדושה הבאה מאליה, שאני!
והיינו, טענת רבה היא, שאין להשוות בין קדושת בכור, שהיא קדושה הבאה מאליה, והיא חלה על הבכור גם אם לא יקדישו אותו בקדושת פה, ובין הקדשת המסותא שנעשית רק מכח הבעלים, כשהוא מקדישה בפיו.
ולכן קדושת הבכור חלה מספק, אפילו אם אין לכהן כל זכות תקיפה. ומאידך הקדשת המסותא אינה יכולה לחול אפילו אם נאמר שיש לו למקדיש זכות תקיפה, כי אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו [וכמו הצד שהביאה הגמרא בעמוד הקודם לגבי הקדשת טלית ששנים אוחזים בה]. וכאן, כיון שהטוען לבעלות על המסותא הקדיש בלי שתקף, אין הוא יכול להקדיש ממון שעדיין אינו ברשותו.
ולכן, אי אפשר לפשוט מהמשנה ומהברייתא לגבי ספק בכורות את בעיית הגמרא בשנים שחלוקים על בעלות המסותא והקדיש אחד מהם את המסותא, כפי שרצה לפשוט רב המנונא.
אמר ליה רב חנניה לרבה: תניא [מצינו משנה] דמסייע לך, המסייעת לדבריך, שתקפו כהן מוציאים מידו, כי מצינו משנה שמוכח ממנה שמוציאין את ספק הבכור מידי הכהן התוקף. [50]
וכיון שמאידך שנינו במשנה: ספק בכורות אסורים בגיזה ובעבודה. הרי בהכרח, שאין קדושת הבכור תלויה באפשרות התקיפה. אלא אפילו אם אין לכהן כל זכות תקיפה, בכל זאת חלה הקדושה של ספק הבכור, לאוסרו בגיזה ובעבודה.
וכך מוכיח רב חנניה את דבריו, שבספק בכור אומרים "תקפו כהן מוציאין מידו":
דתנן [במסכת בכורות ט א]: הספיקות, טלאים שפדו בהם ספקי פטר חמור, והנקראים "ספקות של פדיון פטר חמור", נכנסין לדיר להתעשר.
והיינו, אם היה ספק פטר חמור, שאין ידוע אם ביכרה אמו לפני לידתו אם לאו, צריך הישראל לפדות אותו בטלה, אך אין צריך ליתן את הטלה לכהן, כיון שאין בטלה הזה כל קדושה, אלא יש בו רק דין נתינה של ממון לכהן, וכיון שהוא ספק פדיון, אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, והוא נשאר בידי הישראל.
ולכן, אם היו לישראל עוד כמה טלאים, וחייב הוא לעשרם כדין "מעשר בהמה" [51] יכול הטלה המסופק הזה להצטרף למנין הטלאים [היוצאים מהדיר אחד אחד כדי לעשר את הטלה היוצא עשירי], ולא אכפת לנו אם יחול שם מעשר בהמה על הטלה הזה, כי אין הוא נחשב ממון הכהן, היות והוא נשאר בידי הישראל, מדין "המוציא מחבירו, עליו הראיה".
וטוען רב חנניה: ואי סלקא דעתך שיש לכהן זכות לתקוף את הטלה הזה, שאם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, אמאי נכנסין הספיקות הללו לדיר להתעשר יחד עם שאר הטלאים?
והרי אם ייצא הטלה המסופק מן הדיר בתור העשירי במנין היוצאים, יחול עליו שם "מעשר בהמה", ונמצא זה, הישראל פוטר ממונו, את יתר טלאיו, מחיוב קרבן מעשר בהמה, בממונו של כהן.
כי היות ויש לכהן זכות תקיפה בטלה, הרי הוא נחשב, במידת מה, גם "ממון הכהן", ולא יתכן שהישראל יפטור את ממונו [שאר הטלאים] מחיוב מעשר, על ידי הפרשת טלה זה לקרבן מעשר בהמה, לפי שטלה זה הוא ממון הכהן!
אלא, בהכרח, אין לכהן כל זכות תקיפה בספק בכור, ואם תקפו כהן מוציאין מידו, ושפיר נחשב הטלה המסופק כממון הישראל בלבד.
ומוכיח רב חנניה, כיון שתקפו כהן מוציאין מידו, הרי בהכרח שהמשנה האומרת שספקי בכורות אסורים בגיזה ובעבודה, טעמה הוא משום שקדושת בכור אינה תלויה בזכות הכהן לתפוס את הבכור, אלא היא קדושה שחלה מאליה, בכל ענין, ולא כהנחתו של רב המנונא שקדושת הבכור תלויה בדין נתינתו לכהן.
אמר ליה אביי לרב חנניה: אי משום הא, אם משום דברי המשנה, שהספקות נכנסים לדיר להתעשר, לא תסייעיה למר! אין זה סיוע לרבה [רבו של אביי] שתקפו כהן מוציאים מידו!
אלא אפשר לומר, שתקפו כהן אין מוציאים מידו, ובכל זאת לא יקשה כיצד הספק בכור נכנס לדיר להתעשר, והרי יש לחשוש שהוא ייצא עשירי ונמצא הישראל פוטר עצמו בממון כהן:
כי הכא, [במשנה הזאת] במאי עסקינן, כגון דלית ליה לישראל אלא תשעה טלאים, והוא, הטלה המסופק. והטלה הזה הוא המשלימם לעשרה טלאים, שאז מתחיל חיוב מעשר בהמה.
ולכן, גם אם תאמר שתקפו כהן אין מוציאין מידו, אין זה נחשב שהוא פוטר ממונו בממון כהן.
דממה נפשך: אי טלה זה בר חיובא הוא, שאין הוא פדיון פטר חמור, והוא בר חיוב במעשר בהמה, הרי שפיר קא מעשר אותו בעליו, כשהוא יצא עשירי מהדיר, בתורת קרבן מעשר בהמה, ואינו פוטר את ממונו בממון כהן.
ואי לאו בר חיובא הוא במעשר בהמה, משום שהוא פדיון פטר חמור, והוא ממון הכהן, הרי גם אם יפרישנו הישראל בתורת מעשר בהמה, אין הוא פוטר ממונו בממון כהן, כי אין ממונו של הישראל בר חיוב במעשר בהמה, שהרי אין לו תשעה טלאים שלו, ואילו העשירי הוא טלה של הכהן, ותשעה טלאים - לאו בר עשורי נינהו! אין הם חייבים כלל במעשר בהמה!
ואם כן, אין להוכיח מכאן שתקפו כהן מוציאין מידו!
הדר, לאחר מכן, אמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי, אין זה נכון מה שאמרתי שאין סיוע לדברי רבה ממה ששנינו "הספיקות נכנסים לדיר להתעשר", והעמדתי שמדובר בתשעה טלאים והוא, ומעשרים אותו ממה נפשך.
זאת, היות דספיקא, כל מקום שיש ספק במעשר בהמה, לאו בר עשורי הוא כלל, אין כל חיוב לעשרו, ואין מעשרים אפילו מעשר "ממה נפשך".
ואם אומרת המשנה שהספיקות נכנסים לדיר להתעשר, בהכרח שהספיקות נחשבים לממון ישראל גמור, ואין כל ספק לגבי חיוב המעשר שלהם. כי אם היה לכהן צד של זכיה מספק בטלה הזה, נמצא שכל שאר הטלאים הם "ספק חייבים במעשר בהמה, ספק פטורים". ובמצב שכזה, הם פטורים לגמרי מן המעשר, ואין כלל צורך לעשרם בממה נפשך. וכפי שמוכיח עתה אביי מהמשנה בבכורות, שספק "בר חיוב" במעשר בהמה, פטור לגמרי מן המעשר.
דתנן [במסכת בכורות נח ב]: מי שהיו לו בדיר טלאים רבים, והוציאם מפתח הדיר אחד אחד, ומונה אותם לפי הסדר כדי לעשר את כל היוצא עשירי במנין, ועד שלא הגיע למנות את העשירי, אירע שקפץ אחד מן המנויין [שיצאו ונמנו] לתוכן, לתוך הטלאים המרובים שהיו בדיר, ועדיין לא יצאו ולא נמנו.
הרי הדין הוא, שכולן, בין הטלאים שכבר יצאו ונמנו, ובין הטלאים שנשארו בדיר ולא יצאו ולא נימנו, פטורין מחובת מעשר בהמה, ואפילו היו אלף טלאים בתוך הדיר!
כי אותן הטלאים שכבר יצאו ונמנו, פטורים הם מחיוב מעשר בהמה על אף שבסופו של דבר לא הפרישו עליהם את העשירי למנין, משום שנאמר "כל אשר יעבור תחת השבט", מלמד הכתוב, שכל טלה אשר עבר במנין תחת השבט כדי לעשר את העשירי מעשר בהמה, הרי הוא פטור מחיוב מעשר בהמה, גם אם בסופו של דבר לא עישרו את העשירי מעשר בהמה.
והטלאים המרובים שנשארו בדיר, פטורים הם ממעשר בהמה היות ומעורב בהם הטלה שקפץ לתוכן, והוא עצמו פטור מחיוב היות והוא כבר עבר תחת השבט ונמנה במנין הראוי לפוטרו מחיוב מעשר בהמה. ונמצא שכל אחד מהטלאים יש בו ספק שמא הוא הטלה הפטור, ולכן אי אפשר למנותם כלל, אלא נפטרו כולם מחיוב מעשר בהמה, כיון שאי אפשר למנותם ולעשרם.
ומעתה, טוען אביי: ואי סלקא דעתך לומר כמו שהנחתי תחילה, שגם ספיקא, דהיינו, ספק בר חיוב במעשר בהמה, בעי עשורי, צריך לעשרו מצד "ממה נפשך", באופן שאמרתי, שאם יש תשעה טלאים חייבים במעשר בהמה ואחד ספק, צריך לעשר את כולם מספק, תיקשי, מדוע נפטרו כל הטלאים שבדיר מחמת שיש ספק על כל טלה וטלה שמא הוא הטלה הפטור שקפץ פנימה?
לעשר ממה נפשך!
יעבירו את כל הטלאים שנשארו בדיר, וימנו אותם אחד אחד, ויעשרו את כל טלה העובר עשירי מעשר בהמה, ובכך נפטור את כל הטלאים, ממה נפשך:
דאי הטלה היוצא עשירי הוא אכן בר חיובא. שלא היה הטלה הפטור בתוך תשעת הטלאים שיצאו לפניו, הרי שפיר הוא מעשר אותו, וחל עליו שם מעשר בהמה, ונפטרו תשעת הטלאים שיצאו לפניו.
ואי הטלה היוצא עשירי לאו בר חיובא הוא, משום שבתוך תשעת הטלאים שיצאו לפניו היה הטלה הפטור, שאינו נכלל במנין עשרת הטלאים, ונמצא שהטלה היוצא עשירי אינו העשירי למנין אלא הוא תשיעי בלבד, ואין חיוב להחיל עליו שם מעשר בהמה, בכל זאת נפטרו כל הטלאים היוצאים ב"מנין הראוי".
דהיינו, כיון שבשעה בה נמנו הטלאים היוצאים, היו בדיר עוד טלאים הראויים להצטרף עמהם למנין עשרה טלאים, הרי עצם מנייתם והעברתם תחת השבט פוטרם מחיוב מעשר בהמה -
דאמר רבה: מנין הראוי - פוטר!
וכגון, אדם שהיו לו עשרה טלאים, והתחיל למנותם אחד אחד כדי לעשר את הטלה היוצא עשירי מעשר בהמה, ולאחר שיצאו חמשה טלאים מפתח הדיר, מת אחד מן הטלאים שבתוך הדיר, ואין לו עתה טלה עשירי כדי לעשרו, הרי חמשת הטלאים שכבר נמנו במנין תחת השבט כדי לעשרם, נפטרו מחובת מעשר בהמה בעצם העברתם ומנייתם "תחת השבט". כי מנין הראוי למעשר בהמה, פוטר את הטלאים שנמנו, גם אם לבסוף לא הפריש את העשירי למעשר. [52] ואם כן, מדוע אם קפץ חזרה אחד מן המנויים לתוך הדיר, כולן פטורים? והרי אפשר למנותם ולעשרם ממה נפשך?!
הערות
[47] וכאן הדין הוא "כל דאלים גבר", ואם יתקוף ממש, הוא יכול להקדישו כשהוא בידו.
[48] כאן לא הזכיר רש"י שמדובר באופן שהשני שתק ואחר כך צווח, כי הרי כאן יש לו זכות תקיפה גם אם הלה לא ישתוק כלל אלא יצווח מיד, מדין כל דאלים גבר, וכל הנידון הוא על הקדש מחמת זכות תקיפה! אך עיין במהרש"א שלמד אחרת בדברי רש"י. ועיין גם בדברי הריטב"א כאן.
[49] כאן כתב רש"י שמדובר דוקא בשתק הישראל ואחר כך צווח, כי כאן אין לכהו זכות תקיפה אם יצווח הישראל, שהרי עתה הוא תפוס בספק בכור, ואם תוקף הכהן ממנו והוא צווח, בית דין מוציא אותו מידי הכהן התוקף, ולכן נקט כאן רש"י שמדובר בשתק ולבסוף צווח, שבאופן כזה אם תקף הכהן אין מוציאים מידו. אך במסותא, אין צורך להעמיד כך, כי שם יש לו זכות תקיפה מצד הדין של כל דאלים גבר.
[50] לדברי רוב הראשונים נשארת הגמרא למסקנה שתקפו כהן מוציאים מידו, אבל הרמב"ם פסק שאין מוציאים מידו, ונאמרו הסברים רבים בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים להתאים את דבריו לפי מהלך סוגייתנו.
[51] שהוא קרבן לגבוה, והוא שייך לישראל, בעליו.
[52] ואילו ארבעת הטלאים שבדיר, יצטרפו לטלאים האחרים שיוולדו לו, ויימנו אז אתם. אך אין צורך לחזור ולמנות שוב את הטלאים שכבר נמנו, כי הם כבר נפטרו במנין הראוי. רש"י
סימן ז
סוגיא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, יחקור אי מתנות כהונה הדבר שייך לכהנים וביד הבעלים לברר כהן או הדבר בעצמו של הבעלים ויש עליו מצות נתינה. ויחקור בדיני הואיל לגבי חמץ בפסח אי שייך בדבר שיש טוה"נ, ויבאר שיש נ"מ לדינא בדבר שיש בו טוה"נ בין קנין חליפין לקנין אגב מקרקעי.:
(דף ו') אמר לי' רב חנניה לאביי תניא דמסייעא לך, הספקות נכנסין לדיר להתעשר ואיס"ד תקפה כהן אין מוציאין אותו מידו. נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן. וכן הוא מסקנת הגמ' דמזה ראי' דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. אכן רבנו הרמב"ם פסק תקפה כהן אין מוציאין אותו מידו. וכבר תמהו עליו, דלדידי' יקשה האי דינא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר דנמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן והרמב"ם בעצמו פסק לה. וכבר נאמרו בזה הרבה דרכים:
ונראה לי לתרץ דהנה הרמ"א בחו"מ (סימן ר"ג) כתב דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין והקשה הש"ך ע"ז כיון דס"ל לסתמא דגמ' בקדושין כהאי שנויא דטובת הנאה ממון לקנות על גבי קרקע שהרי מפרש סתמא דגמ' בקדושין דמעשה דר"ג וזקנים הי' בהקנאת מטלטלין אגב קרקעי ה"נ טובת הנאה ממון לקנות בחליפין. ואפשר דאף רב פפא ג"כ מודי דטובת הנאה ממון לקנות על גבי קרקע ורק ס"ל דבלא"ה לא קשה מידי דדעת אחרת מקני שאני ואפשר דאפי' טובת הנאה אינה ממון מ"מ לענין חליפין ואג"ק, הוי ממון. רק גבי מתנות כהונה דכתיב בהו נתינה אינו מועיל חליפין דהוי דרך מקח וממכר ומסיק הש"ך ז"ל וכל זה נראה לי ברור ודלא כהרב והגהות מיימוני ובעל העטור עכ"ל הש"ך:
וליישב דברי רבותינו אלה נראה לי דהנה בנדרים אמרינן (בדף פ"ג:) במתניתין כהנים לויים נהנים לו יטלו על כרחו. כהנים אלו ולויים אלו נהנים לי יטלו אחרים, ואיתא שם בגמ' (בדף פ"ד:) כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו. אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו לויים אלו נהנין לי יטלו אחרים. אבל להני לא אלמא טובת הנאה ממון. אמר רב הושעא ל"ק הא ר' הא ר' יוסי ב"ר יהודה כו'. רבא אמר שאני תרומה, דהיינו טעמא דיטלו על כרחו דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוינהו עפרא בעלמא, ופירש הר"ן דאפקרי לההוא טובת הנאה שיש לו בה עכ"ד הר"ן. לפ"ז אם נימא דטובת הנאה אינה ממון גם בסיפא בכהנים ולויים אלו נהנין לי יוכלו אלו הכהנים והלויים בעצמם ליטלם:
שהרי טובת הנאה אינה ממון, ולפ"ז לפי מאי דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון והמקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת, לדידן אף באומר כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי, יטלו הכהנים אלו בעצמם, אכן הרמב"ם כתב (בפ"ז מהלכות נדרים) דאם אמר כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי יטלו אחרים והוא בעצמו פסק המקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת, הרי דס"ל טובת הנאה אינה ממון ואיך פסק דיטלו אחרים אבל הם עצמם לא וכבר הביא הכ"מ שתמהו עליו בזה. ומה שכתב שם הכ"מ לתרץ דברי רבנו והרי"ף שג"כ כתב המשנה כצורתה:
דיש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא דמידי דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור:
שהרי אם נגע עכו"ם ביינו אסור לתתו לעכו"ם, לא אדע איך יתרץ דברי הגמ' הא חזינן בגמ' דס"ל דאם טובת הנאה אינה ממון יטלו אלו הכהנים בעצמם ואטו כל האי סוגיא קאזיל שלא אליבא דקי"ל ויתור אסור במודר הנאה, וכמובן דזה דוחק לומר דאזיל האי סוגיא שלא אליבא דר' אלעזר:
דלמה להו לדחוק לוקמי כר"א:
ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה קשה מאי קאמר בגמ' דאם נימא טובת הנאה אינה ממון. יטלו אלו הכהנים בעצמם שאסור הנייתו עליהם:
משום דאינה ממון. דהא הא דאמרינן טובת הנאה אינה ממון היינו דוקא לגבי הנותן דלגבי ישראל אין לו ממון מהתרומה שאין לו מהתרומה רק טובת הנאה, ואינה ממון למאן דס"ל טוה"נ אינה ממון, אבל הכהן הא לדידי' הוי ממון גמור האי תרומה שהוא עושה בה כל צרכו והתרומה הם נכסי כהן והיא משנה מפורשת, וא"כ איך יוכל הישראל ליתן לכהן התרומה הא הוא נותן לו ממון גמור דזה אין לומר דהא דאסור ליתן למודר הנאה, היינו דוקא דבר שיש לו בה ממון. ויוכל למכור, אבל דבר שאין יכול למכור מותר לו ליתן אף שמהנהו, דהרי קי"ל דאסור לרחוץ עמו באמבטי, מפני שמהנהו. והתם בודאי הנאת רחיצה עמו באמבטי. הוא דבר שאין יכול למכור ואעפי"כ כיון שהוא מהנהו אסור לעשות למודר הנאה, א"כ הכא איך יתן לו הישראל התרומה, אף שטובת הנאה אינה ממון היינו לגבי הישראל אבל להכהן. הרי הוא ממון גמור ואיך יתן לו. ובאיסורי הנאה, אף דבר שאינו שלו אסור ליתן. כדמוכח מקושית הגמ' פסחים כ"ב דמקשה אי נימא דאבר מן החי אסור בהנאה למאי איצטריך דלא יושיט אבר מן החי לבני נח, ועי"ש בתוס' ד"ה ואבר:
לכן נראה לי דבגמ' סבר דאם נימא טובת הנאה אינה ממון. א"כ תרומות ומעשרות איננה של הישראל רק תיכף בשעת הרמה נעשה הדבר של הכהנים והלויים, רק רחמנא יהיב להישראל זכות שיש בידו לברר לאיזה כהן ליתן וזכתה לו התורה בהאי זכות שיהי' לו בו טובת הנאה, שהוא יתן לכל כהן שירצה ועי"ז יקבל טובת הנאה מן אבי אמו של המקבל ואם נימא דטובת הנאה אינה ממון אין להישראל שום זכות ממון בהתרומה, ואיננה שלו כלל ואין לו בה רק זכות שיש בידו ליתנם לאיזה כהן שירצה. והנה בדבר שהוא שלו בזה אף אם מניח ליטול ואיננו נותן ג"כ הוא הנותן. שהרי כיון שהוא שלו, הרי הוא המקנה, אף שאיננו נותן רק שמניח ליטול אבל אם אין לו שום זכות ממון. רק שבידו ליתנו למי שירצה א"כ אם הוא מניח ליטול איננו הוא הנותן. רק שאין משתמש בזכות שיש לו ליתן לכל מי שירצה לפ"ז פריך שפיר דמדקתני קונם כהנים ולוים יטלו בע"כ, ע"כ דטובת הנאה אינה ממון. היינו דתרומה ומעשר בעת שמפרישים פקע קנין הבעלים ואין לו אלא הזכות שבידו ליתן לכל כהן שירצה, וכיון שהוא איננו נותן אלא הם נוטלים מעצמם. א"כ איננו הוא המקנה, ואינם נוטלים הכהנים כלל דבר של המדיר:
שאם נימא טובת הנאה ממון. א"כ תרומה ומעשרות של הישראל, א"כ אף שהם נוטלים מעצמם הרי הישראל המקנה ובודאי דבמודר הנאה אסור אף ליטול מעצמו. דהא. במודר הנאה ואין לו מה יאכל, אמרינן שמניחים על האבן ואומר הרי הן מופקרים, אז מותר למודר ליטול שהרי כבר נעשה הפקר ואינו של הבעלים. אבל אם לא אמר הרי הן מופקרים. רק שמגלה דעתו שלא יקפיד, אם יטול המודר. אסור להמודר ליטול, דכיון שהוא דבר של מי שאסור למודר ליטול אף אם מניח ליטול ג"כ הוא המקנה ואסור, ומדקאמר דיטלו על כרחו, ע"כ דטובת הנאה אינה ממון היינו דממילא אין להבעלים קנין ממון. בתרומה ומעשר רק זכות ליתן לכל מי שירצה, וכשנוטלים מעצמם. איננו משתמש בהזכות א"כ פריך אימא סיפא, אמאי אמרינן כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים אבל הם עצמם לא יטלו:
נהי דאסור לו ליתן להם בידים:
דבודאי זה אסור במודר הנאה. אבל אם הוא מניח להם ליטול:
אמאי אסור להם ליטול כיון דטוה"נ אינה ממון א"כ כשמניח לכהנים ליטול הוא איננו המקנה, והכהנים אינם נוטלים דבר שלו א"כ אמאי אסור. נהי דהכהנים נהנים בדבר שהוא להם ממון גמור אבל הא אין נהנים מהמדיר שהרי הוא לא הקנה להם והם אינם נוטלים דבר שהוא שלו, שכיון דטובת הנאה אינה ממון, א"כ התרומה והמעשר אינה שלהם וקשיא רישא לסיפא:
וע"ז משני רבא שאני תרומה הואיל ולא חזיא אלא לכהנים, כיון דאסרינהו עלייהו שוינהו עפרא בעלמא, פירוש דזה ודאי דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון, שהרי רבא אמר בב"מ (דף י"א) שפיר עביד דלא קבלה, וכי לא הי' להם סודר לקנות בחליפין, אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין, הרי דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון, אלא דרבא לא ס"ל כדהוה סבירא לן, דאין להישראל אלא טובת הנאה בהתרומה ומעשר, וא"כ אם אינה ממון, אין לו כלל זכות בהדבר, ואינה שלו, אלא רבא אזיל לטעמי' דמשני שם (בדף פ"ד) דמשו"ה אם אמרה קונם שאיני נהנית לבריות, אסור לה ליטול מעשר עני במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיב בהו נתינה, פירוש כיון דאמרה התורה לתן, לא נימא, דהתורה אמרה דבשעת הפרשה יצא מידי בעלים ואין לו אלא זכות לתן למי שירצה, אלא דהמעשר עני עדיין שלו, כיון דעליו מצות נתינה לתן, רק דאמרה התורה שצריך לתן לעני, אבל המעשר עני עדיין שלו, וגוף הפירות לא יצא עדיין מקנינו היכא דכתיב בהו נתינה, משו"ה אסור לה ליקח מעשר עני, אף אם יניח לטול, שהרי הדבר שלו והוא המקנה והנותן, אף אם איננו נותן ממש ורק במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, דשם אמרה התורה "והנחתו", שם אמרינן דהתורה הפקיעה רשותו שתכף יצאו הפירות מרשות הבעלים, שהרי אמרה התורה ו"הנחתו" ולא אמרה מצות נתינה, אבל מעשר עני המתחלק בתוך הבית כיון דכתיב בהו נתינה עדיין הדבר של הבעלים רק דחייבה התורה לתת לעניים ה"נ משני רבא הכא דבאמת אף שטובת הנאה אינה ממון, היינו דתרומה ומעשרות, כיון דאין להבעלים לעשות בזה אלא לתנם לכהן. א"כ איננה שוה אצלו ממון אעפי"כ עצם התרומה והמעשר שלו הוא כיון דכתיב בהו נתינה. שהוא צריך לתנו לכהן ולא אמרה תורה שיניח שהכהנים יטלו בעצמם. א"כ הדבר עדיין שלו:
דלא אמרינן דהפקיעה התורה ממנו עצם הפירות ונתנה לו מצות נתינה. אלא אמרינן כיון שנתנה לו מצות נתינה. שהוא מצוה לתן א"כ הדבר עדיין שלו רק כיון דע"פ מצות התורה, מחויב לתן לכהן או ללוי:
ולא יקבל בעד זה רק טובת הנאה אין הדבר אצלו ממון. אבל לגבי הכהן הא הוי ממון גמור א"כ שפיר ניחא הא דכהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים:
אבל אותם הכהנים והלוים שאסר הנאתו עליהם לא יטלו אף אם יניח להם ליטול שכיון שהדבר של הישראל אף אם יניח להם ליטול הוא המקנה להם, ואצלם הא הוא ממון גמור, משו"ה רק כיון דאין הדבר של ישראל אלא בשביל שזכתה לו תורה מצות נתינה, א"כ היכא דבטלה מצות נתינה היינו היכא דאסר הנאתו על כל הכהנים, א"כ לא יוכל עתה לתן. א"כ נעשה עפרא בעלמא ומשו"ה עתה יוכלו הכהנים לטול התרומה, שהרי עתה דאין עליו מצות נתינה, הרי הוא דומיא דמעשר עני המתחלק בבית הגרנות דהיכא דאין מצות נתינה פקע לגמרי קנין הבעלים:
וממילא מותרים הכהנים לטול:
ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם כמתניתין. דאם אמר כהנים אלו ולוים אלו, יטלו אחרים, אבל הם עצמם לא אף שהוא פסק טובת הנאה אינה ממון. שהרי פסק המקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת אכן כפי שבארנו דלמסקנא דגמ' אף אם נסבור טוה"נ אינה ממון. עצם התרומה והמעשרות של הבעלים רק דאינה אצלו ממון כיון שאין לו אלא טובת הנאה וטוה"נ אינה ממון. א"כ בקדושין דבעי כסף א"כ אם נתן לה תרומה ומעשר אינה מקודשת שהרי כיון דטובת הנאה אינה שוה ממון א"כ מקדשה בדבר שאין שוה כלום:
אף שהוא שלו, כיון דאין שוה כלום. אינה מקודשת אבל גבי מודר הנאה, כיון דהדבר של הבעלים האוסר נכסיו על הכהנים ולגבי הכהנים הוא ממון גמור והתרומה נכסי כהן. א"כ אף אם יניח להם לטול מעצמם הרי הוא מקנה להם ממון גמור, משו"ה אסור. כתרוצא דרבא:
וע"פ דרכנו יש ליישב קושית השאגת ארי' שהקשה (בסימן ע"ז) דר' יהושע אדר' יהושע, דהנה בפסחים (דף מ"ו) איתא כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטול בצונן. אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה ואמרינן שם לימא בטובת הנאה ממון קא מפלגי דר"א סבר טוה"נ ממון ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון, לא, דכ"ע סברי דטוה"נ אינה ממון. והכא בהואיל קמפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ממונא הוא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ע"כ ר' יהושע בודאי סבר דטוה"נ אינה ממון בין להאי לישנא דפליגי בטוה"נ אי הוי ממון:
בין ללישנא דפליגי בהואיל דאז כ"ע סברי אינה ממון והקשה מהא דאמרינן (בב"מ י"א:) דאין חצרו של אדם קונה לו אא"כ עומד בצד שדהו ופריך בגמ' מהא דמעשה בר' יהושע וזקנים שהיו באין בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכי ר"ע בצד שדהו של ר"ג הי' עומד כו' ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן כו' וכי לא הי' להן סודר לקנות בחליפין. אלא טוה"נ אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו:
חליפין דרך מקח וממכר, אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא וכיון דקי"ל בקדושין כהאי שנויא דמטלטלין אגב מקרקעי הקנה א"כ ע"כ טוה"נ ממון:
ומסיק שם במתני' דר' יהושע ג"כ אמר עישור שאני עתיד למוד נתון לר"א בן עזרי' ומקומו מושכר לו, וכיון דקי"ל דבעינן עומד בצד שדהו ע"כ דטוה"נ ממון דלתירוצא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם צריך לומר דטובת הנאה ממון לקנות ע"ג קרקע ולתירוצא דדעת אחרת מקני שאני ג"כ ע"כ צ"ל דטוה"נ ממון דאל"ה לא הוי דעת אחרת מקנה וא"כ ע"כ סבר ר' יהושע דטוה"נ ממון והא בפסחים דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה וימצא, ע"כ סבר דטוה"נ אינה ממון זהו תוכן קושית הש"א:
אכן לדברינו יתיישב קושיתו בפשטות, דלדברינו יהי' הפירוש בגמ' כן דהנה רבא הוא דקאמר שם שפיר עבד דלא קבלה, וכי לא הי' להם סודר לקנות בחליפין. אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה וכו' פירוש דרבא אמר דלפי סברתו שפיר עבד דלא קבלה, דאיהו סבר כיון דע"כ טובת הנאה אינה ממון דאל"כ אמאי לא הקנו בסודר, וא"כ דטוה"נ אינה ממון. וא"כ לפי סברתו אין התרומה והמעשר של הבעלים אלא שיש לו זכות לברר כהן אבל אין הדבר שלו:
וא"כ איך יקנה מטלטלי ע"ג קרקע כיון שאיננו שלו. אין בידו להקנות. ומסיק אח"כ רבא ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו פירוש דאזיל רבא לשיטתו. שפירש בנדרים, דכיון דכתיב בהו נתינה, א"כ אף שטובת הנאה אינה ממון. אעפי"כ גוף התרומה והמעשר עדיין של הבעלים משו"ה לגבי חליפין שהוא דרך מקח וממכר כיון דאיננו ממון אין יכול להקנות:
דמכירה שייך דוקא בדבר שהוא ממון. וכיון דטוה"נ אינה ממון. לא שייך מכירה, אבל מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא, פירוש, כיון שגוף התרומה והמעשר שלו הוא. אף שממון אינה שוה, כיון שהוא שלו יכול להקנות דרך נתינה:
ומטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא, ודבר שהוא שלו יכול ליתן אף אם אין שוה ממון (ומדויק מאד לשון אלימתא, דלכאורה מיותר דכפי שבארו דהאי ולא היא משני דטוה"נ ממון, רק בחליפין אין יכול ליתנם משום דכתיב בהו נתינה א"כ הי' צריך לומר מטלטלין אגב מקרקעי נתינה היא, למאי מוסיף נתינה "אלימתא". אכן לדברינו ניחא דמסיק דנתינה אלימתא היא, דאף דבר שאין שוה ממון יכול לתן, אף שטובת הנאה אינה ממון, כיון דעצם הדבר שלו יכול לתנם) ולפ"ז באמת סובר ר' יהושע, דטוה"נ אינה ממון. רק דס"ל שעצם הדבר שלו, משו"ה לגבי מטלטלין אגב מקרקעי. מועיל להקנות, אבל בחמץ דבעי שלך שיהא בו דין ממון כדאמרינן לגבי אתרוג, דאין יוצאין באיסורי הנאה והרבה פוסקים סוברים דאיסורי הנאה שלו הוא ואעפי"כ לא מקריא לכם, כיון דאין בה דין ממון, ה"נ לגבי חמץ. דחלה שנחמצה אין מוזהרין בבל יראה כיון דטוה"נ אינה ממון. א"כ לא הוי שלך, כיון דאין בה דין ממון, משו"ה אין מוזהרין בבל יראה ובל ימצא, אבל לגבי להקנות או בדעת אחרת או במטלטלין אגב מקרקעי כיון שגוף הדבר שלו, יכול להקנות, משו"ה הקנה ר' יהושע לראב"ע **(גדול אחד הקשה על הא דאמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן חמץ משש שעות ולמעלה. והקשה א"כ איך עתה עוברים על בל יראה, הא הא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו, הוא דוקא אם זה שאינו ברשותו הוא בשביל איסור חמץ אבל אם הוא בשביל איסור אחר אינו ברשותו, לא עשאו הכתוב בשביל זה כאלו ברשותו, ובודאי אם אינו ברשותו משום כלאי הכרם לא יעבור על בל יראה, א"כ כיון דמשעה חמשית הוא מדרבנן אינו ברשותו, ומה שאינו ברשותו מדרבנן הא אינו ברשותו מדאורייתא, אבל עכ"פ לגבי איסור חמץ כאיסור אחר דמי, א"כ איך עוברים עתה מן התורה על בל יראה הא קודם שעה שביעית כבר אינו ברשותו משום איסור דרבנן, ואמרתי דלא קשה ע"פ מה שבארנו לדברי הפוסקים, דאיסורי הנאה שלו הוא, וא"כ הא דאמר ב' דברים אינם ברשותו, היינו דגבי חמץ הא בעי לך, וכיון דאסור בהנאה לא הי' לו לעבור על איסור בל יראה, שהרי אין בו דין ממון והוי אינו ברשותו, והנה דבר שאסור בהנאה, אם יפקע איסור ממנו, לא יצטרך קנין אחר, כיון שהוא שלו. א"כ אף שרבנן תקנו איסור עד שעה שביעית, עכ"פ משעה שביעית ולמעלה, מפני מה אסור בהנאה, הלא מפני איסור דאורייתא, כי איסור דרבנן אין מועיל אלא עד שעת איסור דאורייתא, אבל בשעת איסור דאורייתא, לא שייך לומר דעתה אסור מפני איסור דרבנן, נמצא דאיסור דרבנן שהטילו קודם שעה שביעית הוי כאלו כבר נפקע, וא"כ בפסח מפני מה הוא אינו ברשותו מפני איסור חמץ דאורייתא וכל שהוא מפני איסור חמץ דאורייתא, הא עשאו הכתוב כאלו ברשותן, משו"ה עוברין בבל יראה מדאורייתא ודו"ק. ולדעתי פשוט הוא.)**:
ובזה יתיישב קושית רש"י בפסחים דאיתא שם (בדף מ"ו) האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ר"ח אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעי לי' אורחים חזו לי', רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל, ואיתא שם (בדף מ"ח) אמר רמי בר חמא הא דרב חסדא ורבה מחלוקת דר"א ור' יהושע, דר' אליעזר סבר אמרינן הואיל (פירש"י אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה, ונמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה, אפ"ה אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא, ואיכא למימר כל חדא וחדא חזיא לי' ומותר לאפותה עכ"ל רש"י) ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל. אמר רב פפא ודילמא עד כאן לא אמר ר"א התם דאמרינן הואיל אלא דבעידנא דעייל לתנורא כל חדא וחדא חזיא לי' לדידי', אבל הכא לאורחין הוא דחזיא לדידי' לא חזיא אימא ה"נ דלא אמרינן הואיל. אמר רב שישא ברי' דרב אידי עד כאן לא אמר ר' יהושע התם דלא אמרינן הואיל דאיכא חדא דלא חזיא לא לדידי' ולא לאורחין. אבל הכא דחזי מיהת לאורחין, אימא הכי נמי אמרינן הואיל, והקשה רש"י ז"ל הא דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין אלמא לית לי' הואיל ואי בעי מיתשל אפילו לחומרא, וכ"ש הואיל דהכא לקולא. לא דמי דהשתא מיהא לאו דידי' הוא. וכך שמעתי ומגמגם לבי עלה ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו, דנימא הואיל ואי בעי מייתי לרשותו, דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליגי ר"א הא אי בעי פריק לי' והוי דידי' ואף סוגיא דשמעתא לא מיתבא שפיר וכמדומה דפירש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' לא גרס אלא הכי גרסינן ר' אליעזר סבר אמרינן הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל והכי פירושא ר"א סבר שרי לאפותה ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא לי' אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא לי' דמצי למישקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל עכ"ל הקדוש של רש"י ז"ל:
אכן כל הראשונים הלא הי' גרסתם הואיל ואי בעי מיתשל ודוחק לשבש כל הספרים, דהרי גם רבותינו התוס' גרסי הואיל ואי בעי מיתשל. אכן לדברינו בודאי בדבר שאינו שלו לא שייך כלל הואיל ויש לו עצה לקנותה, דא"כ גם גבי הפקר נימא הואיל ואי בעי קני, ואי בעי מיתשל היכא שאינו שלו, הוי כמו אי בעי קני וכמו שהקשו בתוס' בד"ה הואיל אך באמת החלה אף שהפרישה, כיון שיש בה מצות נתינה הרי היא של הבעלים ממש, רק משו"ה ס"ל לר' יהושע דאין עוברין על בל יראה, כיון דמחויב לתתה לכהן, א"כ אין לו בה דין ממון וגבי חמץ כתיב לך שלך וכמו גבי איסור הנאה דאלו לא עשאו הכתוב כאלו הן ברשותו, לא היו עוברין על בל יראה, אף דהרבה פוסקים סוברים דאיסורי הנאה שלו הן אעפי"כ אלולי דעשאו הכתוב כאלו ברשותו לא היו עוברין מטעם דבחמץ כתיב לך שלך, ובעינן שיהא בו דין ממון ובאיסורי הנאה כיון דאין בהם דין ממון, לא הוי שלכם כמו אתרוג של איסורי הנאה דאין יוצאין מטעם זה, ה"נ משום הכי אין מוזהרין בבל יראה על חמץ של חלה, אף שהוא שלו כיון דאיננו ממון לגבי הישראל, שהרי לא יקבל רק טובת הנאה דאינה ממון. משו"ה אין מוזהרין בבל יראה, ע"ז שייך שפיר לומר הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דהחסרון רק מטעם דאינו ראוי לקבל בעדם ממון א"כ כיון שיש לו עצה לקבל בעדם ממון, הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דהחלה שלו הוי "לך" ויש לו דין ממון, אבל גבי הקדש והפקר בודאי דלא שייך לומר הואיל ואי בעי מיתשל, כיון דאין הדבר שלו, לא שייך הואיל ויוכל לעשות שיהי' שלו. ומיושב בזה ג"כ קושית התוס' ממעשר שני, דאמרינן לר"מ דס"ל מעשר שני ממון גבוה אין יוצאין ידי חובתו, נימא אי בעי מיתשל, אכן לדברינו ניחא, דהתם עצם הדבר אינו שלו:
רק ממון גבוה, והיכא שהדבר אינו שלו לא שייך הואיל ויכול לעשות שיהי' שלו. ורק בחלה דכתיב בה נתינה, דהדבר שלו רק דהחסרון מטעם אינו ראוי, בזה שייך הואיל ואי בעי מיתשל דמקרי ראוי:
וא"כ יתיישב קושית רש"י דהנה דבר זה אי מתנות כהונה היכא דכתיב בהו נתינה, אי הויא בשביל זה דבר של הבעלים, במחלוקת שנויה דלפי הס"ד בנדרים סבר דאם נימא טובת הנאה אינה ממון, כבר נפקע קנין הבעלים מהמתנות, וכן בב"מ לפי סברת ר' אבא דלא קבלה היינו משום דטוה"נ אינה ממון להקנות ע"ג קרקע, והיינו משום דס"ל דאם נימא טובת הנאה אינה ממון, אין המתנות של הבעלים, וא"כ איננו בעלים להקנות ואם נימא דהמתנות אינו שלו הלא לא שייך בהו הואיל ואי בעי מיתשיל, דכיון דאינו שלו הוי כמו אי בעי פריק, נמצא דלא קשה מה שהקשה רש"י ז"ל על רב שישא ברי' דרב אידי, איך אמר דר' יהושע מצי סבר הואיל, א"כ יעברו על החלה של חמץ בבל יראה, משום הואיל ואי בעי מיתשיל, דרב שישא ברי' דרב אידי יסבור דהחלה (אם נימא טוה"נ אינה ממון) כבר אינו של הבעלים, ובדבר שאינו שלו לא שייך הואיל ואי בעי מכניס לרשותו, דהוה כמו אי בעי קני דלא אמרינן, ובגמ' דתלי פלוגתייהו אי אמרינן הואיל היינו דסתמא דגמ' סובר כמסקנת רבא בב"מ ובנדרים דתרומה ומעשרות וחלה דכתיב בהו נתינה הדבר של הבעלים, ולדידהו בודאי ראי' מר' יהושע דלא אמרינן הואיל, אבל לסברת רב שישא ברי' דרב אידי דאינו של הבעלים אין כאן ראי' כלל:
ואפשר לומר, דרב פפא ורב שישא ברי' דרב אידי אזלי לטעמיהו, דס"ל שם בב"מ דלא כתירוצא דמטלטלין אגב מקרקע, דס"ל טוה"נ אינה ממון ואינה שלו, רק מתרצי דעת אחרת מקנה שאני, והיינו אף דטוה"נ אינה ממון. אעפי"כ לא בעי שיהי' עומד בצד שדהו, דכיון דרשות בידו לתנו לכהן שירצה, אסור לכהן אחר לטול, וא"כ הוי משתמר. והיכא דהוי משתמר, לא בעי שיהי' עומד בצד שדהו, וכמו שהוכיח הקצות, מגמ' לקמן ק"ב מצא שם מציאה הכל בדלין הימנה:
ולפ"ז מבוארים דברי רבנו הרמ"א שכתב דטובת הנאה אינה ממון ואין נקנה בחליפין, והקשה הש"ך הא כיון דאית לי' לסתמא דגמ' כהאי שנויא דמטלטלין אגב מקרקע הקנה להם, א"כ ע"כ טובת הנאה ממון. אכן לדברינו הא ברורים ומדויקים דברי רבנו דבדיני אגב מקרקעי לא הביא רבנו דטוה"נ אינה ממון לקנות ע"ג קרקע, דבודאי טוה"נ דמיירי בכל דוכתי דהיינו ביש לו מתנות כהונה. וקנין ע"ג קרקע, כיון שהדבר שלו מטלטלין אגב קרקע נתינה אלימתא היא. ורבנו הרמ"א סובר כמסקנת דולא היא דבארנו דהפירוש הוא דמתנות דכתיב בהו נתינה הדבר של הבעלים, רק כיון דאין שוה לו ממון, דמה שיש לו זכות לקבל טובת הנאה זה אינו ממון, א"כ לא יכול להקנות בחליפין דחליפין דרך מקח וממכר הוא ודבר שאין לו ממון לא שייך למכור, משו"ה טובת הנאה בחליפין אינה נקנית אבל מטלטלין אגב מקרקעי דהוא נתינה, אף דבר שאין לו ממנה רק טוה"נ, כיון דהדבר שלו, יוכל ליתן בדרך מטלטלין אגב מקרקעי דהוא נתינה אלימתא, משו"ה כתב הרמ"א דבחליפין אין יכול להקנות דבר שאין לו בה אלא טובת הנאה, שהרי חליפין הוא מכירה, ואין לו בהדבר ממון שימכרנה, אבל בהלכות אגב, לא הביא האי דינא דהרי קי"ל כשנויא דמטלטלי אגב מקרקעי א"כ טוה"נ כמו מתנות כהונה, שגוף הדבר שלו, יכול להקנות מטלטלי אגב מקרקעי כסתמא דגמ' וכשנויא דרבא:
וא"כ מיושב ג"כ פסק הרמב"ם שפסק תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, ולא קשה מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, ואם נימא תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן, אכן הא גבי מעשר לא מצינו שיהא דוקא צאן ובקר כזה שיהי' לו בו דין ממון, שהרי גבי מעשר לא כתיב אלא צאנך, וא"כ אף אם הוא ספק פדיון פטר חמור, אעפי"כ צאנך הוא, וא"כ אמאי לא יפטור עצמו בזה, ואף אלו הי' צריך שיהי' בו דין ממון, כיון דמספק הוא פטור מליתנו לכהן, והצאן בודאי שלו הוא, שהרי כל המתנות הדבר של הבעלים, א"כ הא דאין שוה ממון, הוא משום דמחויב לתת לכהן, אבל היכא דאין מחויב ליתנו לכהן אף אם יבא אלי' ויאמר שהי' פדיון פטר חמור, אעפי"כ הי' אצלו שוה ממון, כיון שאין מחויב לתת לכהן, משום ספקא והדבר הוא שלו, וא"כ לא קשה כלל מהא דהספקות נכנסין לדיר שהרי עתה הוא שלו, אף דאם יתקוף הכהן לא נוציא מידו, היינו מטעם שאז יהי' הוא המוחזק ויאמר שמא עליך מצות נתינה, וא"כ אני כופך לקיים מצות נתינה, ויזכה הכהן אז בשעת תפיסה, אבל קודם תפיסתו הוא צאן של הבעלים, אף אם איגלאי מילתא שהוא פדיון פטר חמור, משו"ה יכול לפטור עצמו בספק פדיון פטר חמור. והא דפריך בגמ' נמצא זה פוטר דאביי סבר כהני אמוראי דטובת הנאה אם אינה ממון, כבר הדבר אינו של הבעלים, א"כ פריך שפיר אם תקפו כהן אין מוציאין, ע"כ דדין דהמוציא מחברו עליו הראי', איננו פוסק לודאי, א"כ איך יפטור עצמו בספק פדיון פטר חמור, דילמא האמת שהוא פדיון פטר חמור, וא"כ בשעת פדייתו כבר נעשה של הכהן, ואיך יפטור צאנו בצאן של הכהן, ע"כ דתקפו כהן מוציאין, היינו דפסקינן משום ספיקא דהוא ודאי של הבעלים, דדין הוא בספק ממון, דנעשה ודאי של הבעלים, אבל אם נימא דאין דין זה בספק ממון שיהי' ודאי של הבעלים, רק הטעם דמספקא לא מפקינן, דמשו"ה אם תקפו אין מוציאין א"כ הוא פוטר עצמו בדבר שיכול להיות שהוא של כהן. כיון דסבירא לי' לאביי דמתנות כהונה, תכף בשעת הפרשה פקע קנין הבעלים, אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק בנדרים כרבא, דמתנות כהונה דכתיב בהו נתינה, עצם הדבר של הבעלים, א"כ אף אם הוא פדיון פטר חמור הוא צאן של הבעלים, משום הכי לא קשיא לדידי' כלל מהספקות נכנסין לדיר להתעשר, אף דס"ל תקפו כהן אין מוציאין מידו:
סימן ח
יבאר דהא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת להרא"ש הוא רק מטעם תפיסה לא בגדר בירור. ויבאר דהיכא דאין דררא דממונא. אין מועיל תפיסה אף בטוען בריא ויבאר דחזקה אינה מבררת אלא אם זה שאנו רוצין לומר הוא נגד החזקה.
הרא"ש פסק תקפו כהן מוציאין מידו וכתב הרא"ש ז"ל דתפיסה לא מהני אלא למי שטוען ברי אבל הכהן הזה, אפילו אחר שתפס אין לו עליו אלא טענת שמא הילכך מפקינן מיני' דמוקמינן בחזקת מרא קמא והכי אמר רב נחמן בפרק בית כור (דף ק"ה) גבי מרחץ ששכרו בשנים עשר זהובים לשנה, דינר לחדש ונתעברה השנה, ומספקא לן אי תפוס לשון ראשון וחדש העבור לשוכר או תפוס לשון אחרון. וחדש העבור למשכיר, וא"ר נחמן קרקע בחזקת בעלים עומדת, ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר ואע"ג דתפס השוכר לא מהניא תפיסתו מספיקא. עכ"ל הרא"ש:
והקשה הש"ך בספר תקפו כהן על הרא"ש, דאיך מביא ראי' מרב נחמן דס"ל אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר:
דתפיסה בספק לא מהני:
דהא טעמא דרב נחמן לא משום דהוה תפיסה בספק רק ס"ל דהטעם כמבואר בב"מ משום דקרקע בחזקת בעלי' עומדת. והוי המשכיר מוחזק, ואפילו בטוען ברי ולא ספק ס"ל לרב נחמן דהא בב"מ (דף ק"ו) במלוה אומר על משכנתא שלש ולוה אומר שתים אמרינן לרב נחמן זוכה הלוה, דקרקע בחזקת בעלי' עומדת, ומינה הא במטלטלין בכל דוכתי מודה רב נחמן דהוה לשוכר, אף דתפיס מספק, והיא קושיא גדולה עמדו עלי' רבנים מובהקים ואין פותר על נכון עכ"ל קיצור תקפו כהן. ועיין שם תירוץ הש"ך ובנו ועיין בתומים שהשיג עליהם:
ונראה לי לישב דהנה השב שמעתתא. הקשה בשמעתא ד' פרק ה' דמאי מקשה לדין דתקפו כהן אין מוציאין מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, דאי אמרת תקפו כהן אין מוציאין מידו. נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן דלמא הטעם בפטר חמור. דחזקת מרא קמא מברר שהפדיון פטר חמור הוא של הבעלים:
שהרי הי' להישראל חזקת מרא קמא בהפדיון. ונראה דאימתי שייך לומר היא מבררת היינו דוקא. אם דמה שאנו רוצים לומר הוא נגד החזקה, אז אמרינן שהחזקה מבררת, אבל אם זה שאנו רוצים לומר היינו מה דספק לנו אינו נגד החזקה, אז לא שייך לומר שחזקה תברר. ומשו"ה אם אחד תובע מחברו שמגיע ממנו ממון. לא שייך בכאן שהחזקה חזקת ממון תברר שאין מגיע לו ממון דאטו שייך חזקה שאין מגיע ממנו חוב, ומשו"ה לא שייך לומר במודה מקצת, אנן סהדי דיותר אין מגיע לו שהרי זה שאין אנו מחייבים אותו:
אין הטעם משום דחזקתו שאין מגיע לו, רק משום דלא נדע איך לפסוק, משו"ה לא נוכל לחייבו. דלהוציא ממון בעי ראי' ברורה, אבל אין הטעם משום דחזקתו מברר שאין מגיע, שהרי מה שמסופק שמא מגיע לו, איננו נגד החזקה. והקשיתי מזה על רבנו הקצות, דיהיב טעמא (בחו"מ סי' ע"ה) דמשו"ה פוסק הרמב"ם דפסק ב"ד אין מחייב שבועה, ולא הוי כמודה מקצת, וכתב הקצות משום דכי היכי שיש פסק ב"ד שמגיע ה"נ יש פסק ב"ד שפטור על השאר, וכי היכי דאנן סהדי להאי. ה"נ אנן סהדי להאי דאין מגיע, ודבריו תמוהים:
דאטו אנן סהדי דאין מגיע, הא דפוטרים על השאר אין הטעם משום דאנן ב"ד פוסקים שאין מגיע רק כיון שאין ב"ד יודעים אין פוסקים כלום דאל"כ כל מודה מקצת יפטר. שהרי אנן סהדי דאין מגיע. ע"כ דלא שייך בכאן אנן סהדי, שהרי הא דב"ד פוסקים דפטור איננו בגדר בירור שהוא פטור, רק כיון דאין יודעים. אין פוסקים לחיוב. וחזקה שאין מגיע לו לא שייך שהרי אף אם מגיע איננו נגד החזקה. אף שאם ישלם הא יהי' נגד החזקה, שהרי הי' לו על הכסף חזקת מרא קמא אכן הלא אצלנו הספק על הכסף. רק בכלל אם הוא חייב, וזה איננו נגד החזקה. שאף אם הוא חייב הכסף בחזקתו ולא דמי לשנים אוחזין בטלית. דאמרינן אנן סהדי להאי ולהאי, דהתם הספק על זה הבגד. בזה אמרינן. כיון שהוא תפוס אנן סהדי דדידי' הוא. שוב מצאתי שהנתיבות שם בס"ק ד' ג"כ הקשה כזה על הקצות ותירוץ על קושית הקצות על הרמב"ם איך אמר פסק ב"ד אין מחויב שבועה, הא ב"ד אלימא מעדים, ביארנו בספרנו "לבוש מרדכי" על ב"ק בסימן כ"ב:
עכ"פ זה סברא פשוטה, דלא שייך לומר שהחזקה תברר אלא אם זה שנולד הספק הוא נגד החזקה, וא"כ לא שייך לומר שחזקת מרא קמא יברר שאיננו פדיון בכור אחרי שאף אם הוא פדיון בכור, ג"כ הוא בחזקת מרא קמא. שהרי הישראל עדיין בעליו לא מיבעי אם נאמר דכל המתנות לא יצאו מרשות הבעלים והם של ישראל עדיין, רק שיש עליו חיוב ומצות נתינה. בודאי דלא שייך לומר שחזקת מרא קמא תברר:
שאין עליו חיוב ומצות נתינה. דזה לא הוי נגד החזקה, רק כמו חיוב לשלם דמים דלא שייך בזה שהחזקה תברר שאיננו מחויב דמים כמו כן לא תוכל החזקה לברר שאין עליו חיוב נתינה ולברר שאיננו בכור ג"כ לא נוכל לברר:
מטעם חזקת מרא קמא שהרי אף אם הוא בכור בחזקת מארי' הוא ואינו נגד החזקה בזה לא תוכל החזקה לברר אלא אף לפי שביארנו דאביי דמקשה ס"ל, דמתנות כהונה. תכף בשעת הפרשה, פקע קנין הבעלים, אעפי"כ הבעלים מרא על הפדיון שהרי בידו ליתנו לכל כהן שירצה. ועוד אף אם נימא דהפדיון. תכף אחר ההפרשה, כיון דפקע קנין הבעלים. שייך בו חזקת מרא קמא ג"כ לא יוכל חזקתו לברר. דהנה כל דוכתי דמברר החזקה הוא דוקא אם החזקה הוא על דבר שנולד הספק, זה יוכל לברר, אבל מה שמזה יולד על דבר אחר. לא יוכל לברר כיון דעל הדבר שנולד הספק לא שייך חזקה, כמו דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו בין ברה"ר בין ברה"י ספקו טמא, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו, והרי חסר לפניך:
ואמאי לא נימא העמד טהרות שנגע בהן הטמא על חזקתו ואמאי אמרינן דהוא טמא ודאי למפרע וכל שנגע הוי טמא. ואמאי לא נימא העמד טהרות על חזקתם:
ע"כ משום דהספק נולד על האדם וכיון שהוא טמא שהרי לו חזקת טומאה, לא תוכל חזקת הטהרות לברר עליו. (ואין להקשות א"כ נימא עיקר שנולד הספק הוא על המקוה. ונימא העמד על חזקתה, ואיך מברר חזקת טומאת האדם על המקוה, אכן במקום אחר ביארנו. דזהו דקאמר בגמ' הרי חסר לפניך, פירוש ועל המקוה לא שייך לדון. כי היא ודאי חסרה, וא"כ עיקר לידת הספק הוא על האדם) א"כ ה"נ עיקר לידת הספק הוא על הפטר חמור בעצמו. אם הוא פטר חמור או לא ובו לא תוכל חזקת מרא קמא לברר שהרי אפילו אם הוא פטר חמור הוא של הבעלים כדמסקינן בגמ' דבכורות (דף ז') דבין לר"מ. בין לר"י, פטר חמור ממונו דבעלים הוא וא"כ בשעת לידת הספק לא תוכל חזקת מרא קמא לברר שאינו פטר חמור. שהרי מה שאנו מסתפקין שמא הוא פטר חמור אינו נגד חזקת מרא קמא שהרי אף אם הוא פטר חמור בחזקת מרי' הוא וכיון דבו אין מה לברר, ממילא חזקת הפדיון לא תוכל לברר. אחרי שלידת הספק הוא על החמור ולא על הפדיון:
והנה בב"מ (דף נ"ה:) איתא בתוס' הא דאמרינן שם שכירות ליומא ממכר הוא. והקשו בתוס' ז"ל תימא דבפרק קמא דעכו"ם מוכח דשכירות לא קניא מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות. והנה לפי מאי דמוכח מתוס' דשכירות איננה קנין. א"כ בודאי. דלא שייך לומר דקרקע בחזקת בעלי' עומדת הוא בירור שאין שכור לו החדש השלשה עשר שכיון ששכירות הקרקע איננו נגד החזקה, שאף מה שאנו רוצים לומר ששכור להשוכר הירח השלשה עשר הוא ג"כ בחזקת מרא קמא, וא"כ מאי מברר קרקע בחזקת בעלי' עומדת. אלא אף לפי מה שבארנו בספרנו "לבוש מרדכי" לב"ק (סימן כ"ד) לישב קושית התוס' דבאמת שכירות ליומא ממכר הוא. אלא שאינו ממכר גוף הדבר רק קנין תשמיש בהדבר, ומשו"ה באונאה שפיר יש בה דין אונאה. שהרי מכירת שכירות ותשמיש, נמי ממכר הוא, ואטו ממכר גוף הדבר כתיב בקרא. ממכר סתמא כתיב וא"כ כיון דתשמיש הדבר הוא ממכר ממילא יש בה אונאה. אבל לגבי אכילת תרומה של הפרה:
בזה תליא אם גוף הבהמה הוא של הכהן וכיון דשכירות לא קניא היינו שאיננו קנין הגוף לזמן. רק קנין תשמיש ולא קנין הגוף:
משו"ה ישראל ששכר פרה מכהן:
מאכילה כרשיני תרומה, ומשו"ה במוכר ביתו לעכו"ם אסור, מפני שמכניס בה עכו"ם:
אף שקנה העכו"ם שכירות ותשמיש הבית, כיון דגוף הבית של ישראל אסור להכניס בה עכו"ם וכן משמע מהרא"ש דס"ל דשכירות הוא קנין לפי זה נוכל לומר. דקרקע בחזקת בעלי' מברר שאין לו להשוכר קנין שכירות בהקרקע:
אכן אי אפשר לומר כן. דנחזי אנן אימתי תברר. חזקת מרא קמא הא דקרקע בחזקת בעלי', שאין להשוכר קנין שכירות בהבית על החדש השלשה עשר אם בעת תחלת השכירות נימא דקרקע בחזקת בעלי' מברר שלא קנה שכירות חדש השלשה עשר בודאי דזה א"א שהרי עתה הוא קונה בודאי קנין שכירות וחזקה איננה מבררת אלא עתה, אבל לא על להבא שלא יהי' אחר כן קנינים:
בודאי דזה לא שייך שחזקת מרא קמא תברר, שלא יקנה על להבא ע"כ דבעינן לומר, בשעה שכלו השנים עשר חדש ומתחיל חדש השלשה עשר אז נימא שעתה מברר שלא יהי' להשוכר קנין שכירות בהבית, וא"כ איך שייך בכאן בירור, הלא מה שמשכיר מוחזק בגוף השדה שהוא שלו. זה לא תוכל לברר שאין להשוכר קנין שכירות שהרי אף אם קנה קנין השכירות גוף השדה אינו שלו, וא"כ איננו נגד החזקה שגוף הבית והשדה שלו, שהרי גם אם קנה קנין שכירות, לא קנה גוף הקרקע, וכל שאינו נגד החזקה, אין החזקה מבררת, ואם באנו לברר מטעם קנין השכירות, אדרבה קנין השכירות בעת שכלו. שנים עשר החדשים, ומתחיל החדש הי"ג. השוכר הוא מרא קמא של קנין השכירות, שהרי כל שנים עשר החדשים הי' קנוי לו קנין שכירות בהבית, וא"כ מאי מועיל קרקע בחזקת בעלי' עומדת לברר במה יבורר אם מצד קנין גוף הבית שיש להמשכיר לזה אינו נגד קנין השכירות, וא"כ לא תוכל לברר. ואם מצד קנין השכירות אדרבא. השוכר הוא מרא קמא ונהי שגם חזקת מרא קמא שלו, לא תוכל לברר וכיון שהוא רק לזמן. אבל עכ"פ המשכיר ג"כ איננו מרא קמא על קנין השכירות:
עכצ"ל הא דמועיל קרקע בחזקת בעלי' עומדת. איננה מטעם בירור אלא כיון דקרקע בחזקת בעלי' עומדת, א"כ השוכר:
בשעה שהוא דר בבית, הוא המוציא מהמשכיר שכיון שהקרקע ברשות המשכיר א"כ בשעה שהוא דר הוא המוציא ותופס מן המשכיר, ואילו לא הי' קרקע בחזקת בעלי', רק היינו אומרים. שכיון שהשכירה:
ברשות השוכר עומדת אז לא היינו אומרים שהשוכר הוא. בחדש השלשה עשר המוציא מן המשכיר שהרי כיון שהשכירה. ברשותו עומדת, אבל כיון דקרקע בחזקת בעלי' עומדת בשעה שהוא דר, הוא המוציא:
ותופס מן המשכיר, וכמו שפירשו התוס' ב"מ (דף ק"ג) ד"ה פרדיסי דמשום הכי אם שאל מרא למירפק בי' פרדיסי' רפיק כל פרדיסי דאית לי' ולא אמרינן ארעתא תרתי משמע, משום שהשואל מוחזק בהמרא ולא דמי לקרקע בחזקת בעלי' שאין יכול להצניע ונשמטו מיד בעלה. שם המשכיר מוחזק, וא"כ שפיר מביא הרא"ש ראי' דתקפו כהן היינו תפיסה. היכא דהתופס טוען ספק אינה מועלת כיון דבשעת תפיסה הוא המוציא מרשות הבעלים דאי נימא דמועיל תפיסה מספק אף בטוען שמא א"כ מאי מועיל קרקע בחזקת בעלי' עומדת, דאף אם בא בסוף החדש כולו למשכיר:
הא מטעם בירור אין כאן כדביארנו:
ומאי מועיל הא דקרקע בחזקת בעלי' הוא אך שיהי' המשכיר המוחזק, ואם נימא דתקיפה מועיל, א"כ עכ"פ השוכר תקף עתה:
שהרי הוא דר כל החדש ע"כ דתפיסה מספק אינו מועיל:
ומה שהקשו על דברי הרא"ש, אם נימא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת הוא משום תפיסה, א"כ מאי פריך בגמ' גבי משכנתא דהוה כתיב בה שנין סתמא מלוה אומר שלש, ולוה אומר שתים קדים מלוה אכלינהו לפירות, דאמר רב כהנא, פירות בחזקת אוכליהם, ופריך והא קיי"ל כותי' דרב נחמן, דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת ואם נימא דהטעם, משום דאין מועיל תפיסה בטוען שמא הא התם טוען המלוה ברי ובטוען ברי הא מודה הרא"ש דמועיל תפיסה, שהרי כתב הרא"ש, דאין מועיל תפיסה אלא בטוען ברי, הרי דבטוען ברי מהני תפיסה, וא"כ מאי פריך מרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת:
נראה לי דלא קשה מידי, דהנה התוס' (בדף ק') גבי וליחזי ברשותא דמאן קיימא הקשו ז"ל וא"ת כי נמי הולד ברשות הלוקח, אין זה הוכחה שקנאה דהא אמרינן בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה כו' וי"ל כיון דאיכא דררא דממונא דיש ספק בדבר בלא טענתו. וטוען הלוקח ברי, אם הוא ברשותו אין להוציא מידו עכ"ל התוס', הרי דהא דמועיל תפיסה בטוען ברי, הוא דוקא, בדבר שיש בו דררא דממונא היינו שבלא טענתו נמי הי' לנו ספק אבל אם בלא טענתו לא הי' לנו ספק, בודאי דאין מועיל מה שיתקוף ויטעון כן, רק היכא שיש לנו ספק בלא טענתו, אז מועיל תפיסה בטענת ברי:
והנה בחו"מ (סימן מ"ב) אמרינן בסעיף ה' דבכל הני דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה, אי תפיס מטלטלי לא מפקינן מיני' והיינו משום דתפיסה מועיל בטוען ברי, שהרי הרמ"א ס"ל, דתקפו כהן מוציאין מידו, כמו שפסק ביו"ד (סימן שט"ו), ואעפי"כ כתב בכאן דמועיל תפיסה, משום דטוען ברי, ואילו היכא דכתוב סלעים, מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים כתב שם המחבר בסעיף י"ד, דאי תפיס המלוה שלש מפקינן מיני', אף שהוא טוען ברי, ובטוען ברי הוא מועיל תפיסה. אכן הכא לית כאן דררא דממונא, אין מועיל תפיסה דבלא טענתם היינו אומרים דמיעוט סלעים שתים, וכיון דליכא הכא דררא דממונא אין מועיל תפיסה, אבל אם הוא מוחזק מקודם, בודאי אף בדבר שאין בו דררא דממונא, כיון שיכול להיות הדבר כמו שהוא טוען טענתו טענה, אבל לתפוס אף שטוען ברי, אין מועיל, וא"כ שפיר פריך בגמ' גבי משכנתא, דכתיב בשטרא שנין סתמא, מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים, וקדים מלוה ואכלינהו לפירא, דאמרינן הלכתא כותי' דרב כהנא דאמר פירא בחזקת אוכליהן ופריך והא קיי"ל כותי' דרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת, היינו כיון דכתיב בשטרא שנין סתמא, א"כ בלא טענתו לא הי' נולד לנו ספק, דסתם שנין משמע שתים, א"כ כיון דאמר קרקע בחזקת בעלי' עומדת, הרי המלוה הוא התוקף, אף שהקרקע כבר בידו, בקרקע הוא התוקף, וא"כ כיון דאין כאן דררא דממונא. הלא אף בטוען ברי לא מהני תפיסה, אבל ודאי מה שמועיל, קרקע בחזקת בעלי' עומדת, הוא רק כיון דהקרקע בחזקת בעלי' עומדת, השוכר הוא התופס א"כ דברי הרא"ש פשוטים וברורים, דמוכח מכאן דתפיסה אין מועיל אחר שנולד הספק:
אלא אדרבה יקשה על הרמב"ם, איך פסק הרמב"ם:
תקפו כהן אין מוציאין מידו, הא הרמב"ם בעצמו פסק כר"נ דאף אם בא בסוף החדש כולו למשכיר. משום דקרקע בחזקת בעלי', ובודאי דקשה קושית הרא"ש, הא קרקע בחזקת בעלי' עומדת איננה עומדת יותר מזה שכל החפץ עומד ברשות הבעלים, וא"כ כמו דאין מועיל תקיפה מרשות הבעלים, גבי קרקע, ה"נ לא יועיל תקיפה מרשות הבעלים, גבי מטלטלין, אחרי דגם בקרקע בחזקת בעלי' עומדת, הוא ג"כ מטעם תפיסה, דבירור דחזקת מרא קמא לא שייך בכאן כמו שביארנו:
ונ"ל דאזלי בזה הרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו. דהנה הא דאמרינן כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי', פליגי הרא"ש והרמב"ם בפירושא דהאי מילתא, דהרא"ש ס"ל דפירושא כן אם החליף פרה בחמור:
ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך החמור, עד שמת ולא ידעינן אם בשעת משיכה שמשך בעל החמור את הפרה הי' קיים, בעל הפרה צריך להביא ראי'. שהי' החמור מת, ואם לא הביא עדים, הדין עם בעל החמור. אכן הרמב"ם כתב, אדרבה, בעל החמור צריך להביא ראי', שהי' חמורו קיים. דהרא"ש מפרש נולד הספק ברשותו, היינו. משום שבשעה שנולד לנו הספק החזקנו שהחמור הוא של בעל הפרה, משו"ה בעל הפרה שרוצה לומר שהי' בטעות צריך הוא להביא ראי'. אכן הרמב"ם מפרש שנולד הספק ברשותי' היינו כיון שהחמור הי' ברשות בעל החמור, משו"ה הוא בחזקת בעל החמור ואם בעל החמור רוצה לומר שכבר זכה בו בעל הפרה, הוא צריך להביא ראי', אבל אם עומד באגם, אז אין הדין שבעל החמור צריך להביא ראי', דעיקר הטעם שצריך בעל החמור להביא ראי', הוא משום שהוחזק ברשותו, א"כ דין הוא דכל מה שיש ביד אדם הוא שלו. הוא בירור שהוא שלו, והרוצה להוציא מהבירור הזה, עליו להביא ראי', אכן הרא"ש ס"ל דטעמא דאמרינן חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו הוא דוקא באופן שאם איננו שלו, לא הי' צריך להיות בידו. למשל, אם הטענה שהוא גזל אבל הכא, דהכל יודעים דהחמור הי' בידו מקודם, לא שייך בזה, חזקה שהוא שלו. ורק מטעם תפיסה אין מוציאין מידו:
וזהו דוקא אם הוא לטובתו, ולא לגריעותא, ואז לא אזלינן בתר רשות שהוא עומד, אכן הרמב"ם ס"ל דרשות הוא בירור, א"כ כיון שהחמור הוא ברשות בעל החמור, הוא בירורו שהוא של בעל החמור אף שהוא לגריעותא לבעל החמור:
נמצא לדברי הרמב"ם אין ראי' מהא דקרקע בחזקת בעלי' עומדת, שלא יועיל תפיסה, דשם אין הטעם משום תפיסה, רק כיון דהקרקע עומדת ברשות הבעלים, הוא עתה בירור, שאין להשוכר קנין שכירות בהקרקע, שכיון שהיא עומדת עתה ברשות הבעלים, אף שלא שייך חזקת מרא קמא, מה שהיא עומדת עתה ברשות הבעלים, הוא בירור שאין להשוכר קנין שכירות בהקרקע משו"ה אין מועיל תפיסה, שהרי יש חזקה המבררת, אבל בפטר חמור וכן בבכור, לא שייך בירור, שהרי מה שאנו מסתפקין, שמא הוא פטר חמור, אינו נגד החזקה, שהרי אף אם הוא פטר חמור הוא בחזקת מרא, משו"ה מועיל תפיסה, אבל הרא"ש לטעמי' דמה שהוא ברשות היכא דצריך הדבר להיות ברשותו, אין הטעם משום בירור, רק משום דאין מוציאין אלא בראי', א"כ שפיר מביא הרא"ש ראי', דדבר שהוא ברשות אחד, אין מוציאין ממנו אלא בראי' ותפיסה מספק לא מהני:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תקפה כהן אין מוציאין ולכך אפי' לא תקפה אסורין בגיזה ועבודה מספק משום דשמא יש לכהן חלק בו ולכך יכול לתוקפה אלמא אפי' לא תקפה חשיב כאילו תקפה כבר והקדישה בעודה בידו ודחי רבה דהתם אם תקפה כהן מוציאין מידו ואע''פ שאין לכהן בו כלום דאפי' כבר תקפה מוציאין מידו ואפי' הכי אסורין בגיזה ועבודה ועל כרחך משום דקדושה הבאה מאליה שאני וא''ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי''ל במכירי כהונה א''נ אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ''ד טובת הנאה ממון ומפרק הזרוע (חולין דף קלג.) דאמר בן לוי דחטף מתנתא פריצותא הוא משמע דאינו חייב לשלם אין ראיה דשמא מיירי כשאכלו כדאמרינן התם (דף קל:) המזיק מתנות כהונה או אכלן פטור: פוטר ממונו בממון כהן. וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו תימה דבפ' השואל (לקמן דף קב: ושם) ובפרק בית כור (ב''ב דף קה. ושם ד''ה אבל) גבי אחד ששכר מרחץ מוקי שמואל הא דיחלוקו בבא באמצע החדש אבל בבא בסוף החדש כולו לשוכר והא מסיק הכא דמוציאין מידו וי''ל דהתם נכנס בהיתר לכך מהניא תפיסתו אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם בספק והא דאמרי' בפ''ב דכתובות (דף כ. ושם ד''ה ואוקי) שנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנין דקאמר פרש''י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה צ''ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק ועי''ל דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה: ותשעה לאו בר עשורי נינהו. דאין צריך לצרפו לגורן אחר דלא באו לעולם לכלל חיוב ודאי ודוקא היכא דהוו עשרה מתחלה הוא דאיצטריך לצרפו לגורן אחר: קפץ כולן פטורין. תימה דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין ולא ידע מאיזה לקח כגון ט' חנויות ובריה נמי לא הוי כדפרי' בחולין (דף צה.) ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא דלשון לתוכן לא משמע הכי: לפטרו במנין הראוי. תימה דהכא לא שייך מנין הראוי דלא שייך אלא היכא דאין כי אם עשרה והתחיל למנות ומת אחד מהן ואין כאן י' אפ''ה פטורים אותן שיצאו ולא יצטרפו לגורן אחר כיון שתחילת יציאתן היה ראוי להשלים המנין אבל הכא שיש בעדר הרבה ישלים המנין ויהא עשירי וי''א קודש ויקרא לשניהם עשירי מספק אם יש מנוי ביניהם אם לאו וכן יעשה בכל אחד עשר ובאחרונה שלא ישאר עשרה יצטרפו לגורן אחר: