דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

אלא אי אמרת דלא כתב לה,  מאי גובה את הכל? הרי רק מנה ומאתים הוא דאית לה, שהרי לא כתב לה תוספת כתובה!

ואלא מדתני רב חייא בר אמי: אשתו ארוסה שמתה, לא נעשה אונן [לא חלה עליו אנינות [98]] עליה.

ואם כהן הוא, לא מטמא לה. כי למדים שנטמא לאשתו מהפסוק: "כי אם לשארו", ש"שארו" זו אשתו. והיינו דווקא באשתו נשואה, שהיא שאר בשרו, אבל ארוסה, שעדיין לא הגיעו לידי קירוב בשר, אינה שארו.

וכן היא, ארוסה, שמת ארוסה, לא אוננת ולא מטמאה לו [99].

מתה היא - אינו יורשה. כי ירושת האשה נלמדת מהפסוק: "שארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", וארוסה אינה שארו.

מת הוא - גובה כתובתה,

מוכח מכאן, שיש לארוסה כתובה!

גם ראיה זו אפשר לדחות באותו אופן, דלמא מדובר דכתב לה כתובה, והתחייב לה מעצמו.

וכי תימא: אם מדובר במקרה דכתב לה - מאי למימרא? מה החידוש בכך שגובה כתובתה?

אפשר לומר שאכן אין חידוש בכך שהיא גובה כתובתה. ו"מתה אינו יורשה" איצטריכא ליה לתנא להשמיענו. ולכן שנה התנא שאם מת הוא - גובה כתובתה, להשמיענו שלמרות שנתקרבה דעתם כל כך, עד שכתב לה כתובה מעצמו, בכל זאת אינו יורשה [100].

אלא, אביי שאמר לעיל: "לאו מילתא היא דאמרי", משום שהיה קשה לו מגופה דמתניתין - קא הדר ביה.

דאי סלקא דעתך שאין הטעם משום שאין טוענין אחר מעשה בית דין, אלא שבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן, דגט היינו כתובתה, אטו גט מנה מאתים כתיב ביה, שנאמר שהוא מוכיח על החוב?

וכי תימא: כיון דתקינו רבנן למגבא לה - כמאן דכתיב ביה דמי,

לטעון ולימא: פרעתי!

וכי תימא: דאמרינן ליה, אי פרעתה - איבעי לך למיקרעיה, אמר לן: לא שבקתן [היא לא אפשרה לי לקרעו], כי אמרה: בעינא לאנסובי ביה [אני צריכה את הגט כדי להנשא על פיו].

וכי תימא שאמרינן ליה: איבעי לך למיקרעיה, ומכתב אגביה [ויכתבו בית דין על הגט]: "גיטא דנן דקרענוהו, לא משום דגיטא פסולה הוא, אלא כי היכי דלא תגבי ביה זמנא אחריתי" [גט זה קרענוהו, לא משום שהיה גט פסול, אלא כדי שלא תגבה בו פעם נוספת],

אי אפשר לומר כך, כי אטו כל דמגבי - בבי דינא מגבי [וכי כל פורע חוב, פורע בפני בית דין]? יכול הוא לטעון, פרעתיה במקום שלא היו בית דין שיכתבו לי כן!

משנה:

אם מצא אדם גיטי נשים, ושחרורי עבדים [או שטרות שחרור עבדים], או שמצא דייתיקי [צוואת שכיב מרע], או שטרי מתנה, ושוברין [או שמצא שוברין, שטרות ראיה שפרע הלוה את חובו] -

הרי זה לא יחזיר.

משום שאני אומר: שמא כתובין היו, ולבסוף נמלך עליהן כותבן שלא לתנן. ולכן אי אפשר לחייבו על פי השטר [101].

גמרא:

משמע, שטעמא שלא יחזיר את השטרות, משום דחוששין שמא נמלך עליהן שלא לתנן. הא אם אמר כותבן תנו אותן לבעליהן, שאז ודאי שנתנן כותבן לבעליהן - נותנין אותן למי שתובען, ואפילו אם נמצאו השטרות לאחר זמן מרובה משאבדו. ואין חוששין שמא כתב את השטר אדם אחר, ששמו כשמו [102], וממנו נפל.

ורמינהו: שליח של הבעל המביא גט לאשה, ואבד הימנו הגט, אם מצאו השליח לאלתר, דהיינו, שלא עבר עדיין זמן שיכולה היתה לעבור שיירא ולשהות שם - כשר. משום שאז אין לחשוש שמא נפל הגט שנמצא מאדם אחר, שהיה בשיירא שעברה שם.

אם לאו, אם לא נמצא לאלתר - פסול, משום שחוששין שגט זה אינו הגט שאבד, אלא של אדם אחר הוא, ששמו כשם האדם שבגט שאבד. ולא כפי שדייקנו ממשנתנו, שאף אם נמצא לזמן מרובה - כשר!

אמר רבה: לא קשיא. כאן, מה ששנינו שאם נמצא לזמן מרובה פסול, מדובר שנמצא במקום שהשיירות מצויות. שאז חוששין שמא נפל מאדם שהיה בשיירא שעברה כאן.

ואילו כאן, במשנתנו, מדובר במקום שאין השיירות מצויות. ולכן יחזיר אפילו אם נמצאו השטרות לזמן מרובה [103].

ומוסיפה הגמרא על דברי רבה:

ואפילו במקום שהשיירות מצויות, שאמר רבה שאז חוששין שמא נפל מאדם אחר, והוא דווקא במקרה שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת [שידוע לנו שיש באותה העיר שנכתב בה הגט שני בני אדם, ששמם שוה. כגון ששמם "יוסף בן שמעון"]. שאז חוששין שנפל הגט מאדם אחר ששמו כשמו [104], ואף שמות נשותיהן שוין.

אבל אם לא הוחזקו, אין חוששין שמא יש שם עוד אדם בעל אותו שם, ואף אין חוששין שמא יש עיר אחרת ששמה כשם עיר זו, ושם יש אדם בעל אותו שם, משום שחשש רחוק הוא [105].

דאי לא תימא הכי, קשיא דברי רבה - אדברי רבה במקום אחר.

דההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא [שנמצא בבית דינו של רב הונא], דהוה כתוב ביה שנכתב בשוירי מתא, דעל רכיס נהרא [בעיר שוירי, היושבת על הנהר רכיס].


הערות

[98] מי שמת לו אחד משבעת הקרובים שחייב להתאבל עליהם, אסור ביום המיתה באכילת קדשים.

[99] מה ששנינו כאן שאינה מטמאה לו, אין מדובר דווקא בכהנת, שהרי לא הוזהרו כהנות על הטומאה, דכתיב "בני אהרן" ולא בנות אהרן! אלא הכוונה שבין ישראלית ובין כהנת, אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו. שהמצוה ליטמא היא דווקא בשבעה מתי מצוה. רש"י.

[100] כך פירש רש"י במסכת כתובות [פ"ט ע"ב, ד"ה מתה אינו יורשה].

[101] וכל שכן שלא יתנם לכותבם. דלמא נמסרו השטרות למי שנכתבו עבורם, ומהם נפלו. מאירי.

[102] ואם אכן כך הדבר, פסול הגט, לפי שהגט צריך להכתב מתחילה לשם האיש והאשה המתגרשים, והרי גט זה נכתב לשם אחרים.

[103] הגמ' בגיטין [כ"ח ע"א] מסיקה, שאין מחזירין את הגט, אלא אם כן עמד אדם במקום שאבד הגט, וראה שלא עבר שם אדם עד שעת המציאה. ועיי' בראשונים שביארו לפי זה, למה תלוי הדבר בשיירות מצויות.

[104] הקשו התוס', אם כן, שהוחזקו, אף במקום שאין השיירות מצויות, היאך מחזירים את הגט לזה התובעו, הרי יתכן שהגט שייך לאדם השני ששמו כשמו! ותירצו, שכיון שאנו יודעים שזה התובעו אכן איבד גט, אין לחשוש שמא נפל דווקא מהאחר. עיי"ש. וכתבו התוס', שצריך להעמיד את הסוגיא כרבי אלעזר, שסובר שעדי מסירה כרתי. כי לשיטת רבי מאיר, שעדי חתימה כרתי, צריך שיהא מוכח מתוך הגט של מי הוא. וכיון שהוחזקו שני יוסף בן שמעון, אין זה מוכח מתוכו.

[105] כך כתב רש"י במס' גיטין [כ"ז ע"א, ד"ה ואפילו].

מאי [מה פירוש] "גובה את הכל"? הלא בסך הכל או מנה או מאתים הוא דאית [שיש] לה ולא יותר. ואם כן אין להוכיח מכאן לענין כתובת אלמנה.

ואלא תוכיח שאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה מדתני [ממה ששנה] רב חייא בר אמי: אשתו ארוסה שמתה, לא אונן [מתאבל עליה] ולא מטמא לה אם היה כהן, לפי שאיננה נחשבת עדיין כאשתו גמורה, וכן היא לא אוננת עליו ולא מטמאה לו אף אם אינה כהנת, אם אינה רוצה בכך. מתה היא — אינו יורשה, מת הוא — הרי היא גובה כתובתה.

אולם גם מכאן אין להוכיח הוכחה כולל, שכן דלמא [שמא] מדובר כאן בופן שכתב לה במפורש כתובה. וכי תימא [ואם תאמר] אם כתב לה מאי למימרא [מה יש לומר בכך] — אכן, לא בכך החידוש אלא במה שנאמר כי מתה אינו יורשה איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר].

אלא לא מכאן, כי אם אביי מגופה דמתניתין קא הדר ביה [של משנתנו חזר בו], ומשום דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] כי במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [עוסקים אנו] שהגט היינו [זהו] כתובתה, אולם אטו [וכי] בגט מנה או מאתים כתיב ביה [כתוב בו]?

וכי תימא [ואם תאמר] כיון דתקינו רבנן למגבא לה כמאן דכתיב ביה דמי [שתיקנו חכמים לגבות בו כמי שכתוב בו נחשב], לטעון ולימא [שיטען ויאמר] פרעתי כבר.

וכי תימא דאמרינן ליה [ואם תאמר שאומרים אנו לו]: אי פרעתה איבעי לך למיקרעיה [אם באמת היית פורע לה היית צריך לקרוע אותו, את הגט], אמר לן [יכול הוא לומר לנו]: לא שבקתן [הניחה לי האשה], שהיא אמרה: בעינא לאנסובי ביה [רוצה אני להינשא בו], שאם תקרע את הגט לא אוכל להינשא, שלא תהיה בידי הוכחה שאני גרושה.

וכי תימא אמרינן ליה [ואם תאמר שאומרים אנו לו]: איבעי לך למיקרעיה ומכתב אגביה [היית צריך לקרוע אותו ולכתוב על גבו] כמו שכותבים בבית דין בנוסח זה: גיטא דנן [גט זה] שקרענוהו לא משום דגיטא פסולה [שגט פסול] הוא, אלא כי היכי [כדי] שלא תגבי ביה זמנא אחריתי [תגבה בו פעם אחרת]. ואולם אדם פרטי אינו יכול לכתוב כך, אלא בית דין בלבד, ואטו [וכי] כל מי דמגבי [שמגבה], משלם דמי כתובה בבי דינא מגבי [בבית דין הוא שמשלם]? ואם כן יכול היה לטעון שכבר שילם הכל. ואם נאמר במשנה שהיא מקבלת כתובתה, משמע שאין יכול לטעון פרעתי, משום שתקנת בית דין הרי היא כשטר חוב כתוב.

א משנה מצא אדם גיטי נשים ושחרורי עבדים, דייתיקי (שטרי צוואה), שטרי מתנה, ושוברין (קבלות על סכומים שניתנו) — הרי זה לא יחזיר. שאני אומר על כולם: אמנם כתובין היו, ונמלך עליהן בעליהן שלא לתנן. וכל עוד לא הוכח שניתנו אין להחזירם למי שנתנו לו.

ב גמרא מעירים: טעמא [הטעם], דווקא שאינו מחזיר משום החשש של נמלך שלא לתנן, הא אמר [הרי אילו היה אומר] החתום על השטרות האלה למוצאים "תנו" — נותנין, ואפילו אם היה הדבר לזמן מרובה לאחר שאבדו השטרות.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במקום אחר, ששנינו: שליח המביא גט לאשה, ואבד הימנו הגט, אם מצאו לאלתר [מיד] לאחר שאבד — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. משמע שגט שנמצא לאחר זמן רב אין המוצא מחזיר אותו, ומדוע כאן אומרים אנו שיחזיר ואין מחלקים בין מיד לזמן מרובה?

אמר רבה: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בגט שאמרנו שלא יחזיר אלא אם מצא כן מיד — הרי זה במקום שהשיירות מצויות ועוברים שם רבים, ויש לחשוש שמא איבד אדם אחר בעל שם דומה את הגט שלו. ואילו כאן ששנינו שאינו מחזיר, הרי זה מדובר במקום שאין השיירות מצויות, שבכגון זה אין לחשוש שמא נמצא מחזיר שטרו של אדם אחר.

ומעירים: ואפילו במקום שהשיירות מצויות — והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת כאשר ידוע לנו שאכן נמצאים שני אנשים ששמם שווה, כגון יוסף בן שמעון, הגרים בעיר אחת, ויש לחשוש שהגט שמצא היה גיטו של האחר.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שלא תמיד חוששים לאדם בעל שם דומה, אם כן קשיא [קשה] מדברי רבה על דברי רבה עצמם. שמסופר: ההוא גיטא דאשתכח בי דינא [גט אחד שנמצא בבית דינו] של רב הונא, דהוה [שהיה] כתוב ביה [בו] שהגט נכתב בשוירי מתא דעל רכיס נהרא [בעיר שוירי הנמצאת על הנהר רכיס]. אמר רב הונא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

then what is meant by the wording: She collects all that she is entitled to? What she has is only the main sum of the marriage contract of one hundred or two hundred dinars that she can collect. Clearly, the mishna is referring to a case where the husband wrote a marriage contract, and it does not indicate that a betrothed widow receives payment of her marriage contract.

And if one would say that the marriage contract of a betrothed woman is instead derived from that which Rav Ḥiyya bar Ami teaches, that is also difficult. He teaches: One does not enter acute mourning on the day of the death of his betrothed wife, nor may he become ritually impure at her funeral if she dies, if he is a priest; and similarly, she does not enter acute mourning for him if he dies, and she may not become ritually impure at his funeral. If she dies, he does not inherit her property. If he dies, she collects payment of her marriage contract.

If it is derived from here that a betrothed woman receives payment of a marriage contract, this is not proof, as perhaps this too is referring to a case where he wrote a marriage contract for her. And if you would say that if it is referring to a case where he wrote her a marriage contract, what is the purpose of stating this? One could answer that while this clause is obvious, it was necessary for Rav Ḥiyya bar Ami to state that conversely, if she dies, he does not inherit her property.

Rather, Abaye retracted his objection to Rabbi Yoḥanan’s proof from the mishna, not because of the case of a widow from betrothal, but due to an indication from within the mishna itself. Because if it enters your mind that we are dealing with a place where they do not write a marriage contract, where a woman’s bill of divorce is effectively her marriage contract, and therefore she can use her bill of divorce to collect payment of her marriage contract, that does not make sense; is it written in a bill of divorce that the husband is liable to pay the wife the one hundred or two hundred dinars she is owed? In fact, this is not written in a bill of divorce.

And even if you would say that since the Sages instituted that she use the bill of divorce to collect her marriage contract, it is considered as though the liability of the husband to pay one hundred or two hundred dinars is written in it, and it would still be problematic to say that the bill of divorce is sufficient for her to collect payment. The husband should still be able to claim that he is exempt, and say: I already paid it.

And if you would say that if the husband would state such a claim, we would say to him: If, in fact, you paid her, you should have torn up the bill of divorce, and he could respond and say to us: She did not allow me to tear it up, because she said: I need the bill of divorce to remarry, by using it as proof that I am divorced.

And if you would say that we would then say to him: You should have torn up the bill of divorce and written on the back of it: The reason that we tore up this bill of divorce is not because it is an invalid bill of divorce, but rather it is in order that the woman not collect payment of her marriage contract again with it, this suggestion is not always applicable. Does everyone who collects payment of a marriage contract collect payment in court, where it is possible to write such a legal statement? Therefore, the suggestion that a bill of divorce serves as a marriage contract remains untenable. This leads to the conclusion that the basis for collecting payment of a marriage contract where such a document does not exist must be a court enactment, in accordance with the interpretation of Rabbi Yoḥanan.

MISHNA: If one found bills of divorce, or bills of manumission of slaves, or wills, or deeds of a gift, or receipts, he may not return these items to the one who is presumed to have lost them, as I say it is possible that they were written and then the writer reconsidered about them and decided not to deliver them.

GEMARA: It can be inferred from the mishna that the only reason that these documents are not returned is that there is a concern that the person obligated by the document reconsidered with regard to them and decided not to deliver them. But if the writer says: Give this found document to the intended recipient, the finder must give it to him. And since the mishna places no limitation on this, presumably this is the halakha even if a long time passed since it was lost, and there is no concern that perhaps the document belongs to someone else with the same name.

And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Gittin 27a): With regard to an agent who was bringing a bill of divorce to a woman, and it was lost by him, if he found it immediately, the bill of divorce is still valid. If not, then it is not valid, as it is possible that the bill of divorce that he found is not the same one that he lost, and this second bill of divorce belongs to someone else whose name and wife’s name are identical to the names of the husband and wife in the lost bill of divorce.

Rabba says: This is not difficult, because there, in tractate Gittin, the mishna is stated with regard to a place where caravans passing through are common, and there is a concern that the found bill of divorce belongs to someone else with the identical name. By contrast, the mishna here is stated with regard to a place where caravans passing through are uncommon, so there is no such concern.

The Gemara adds: And even in a place where caravans passing through are common, there is not always a concern that the bill of divorce may belong to another man with an identical name, and this concern is only where it has been established that there are two men named, for example, Yosef ben Shimon in that one city.

As, if you do not say so, that this concern is taken into account only in a place where it is known that there are two people with this same name, then there is a difficulty presented in the form of a contradiction between this statement of Rabba and another statement of Rabba. As there was a certain bill of divorce that was found in the court of Rav Huna, in which it was written that the bill of divorce was written in Sheviri City, which is located on the Rakhis River. Rav Huna said about this:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והדר ביה אביי מגופה דמתניתין ואסיקנא דאם איתא דפרעה איבעי ליה למיקרעיה לגיטה ולמכתב על גביה גיטה דנן דקרעינוהי לאו משום דפסול הוא אלא משום דלא תיהדר ותיגביה ביה זימנא אחריתי. ואי טעין לא הוינא ידע האי דינא ואף לא גירשתיה שיודיעני לא אמר כלום אלא הוציאה גט גובה כתובתה. סוגיא דשמעתא אלמנה מן האירוסין אם כתב לה אית לה מנה מאתים אבל תוספת לית לה אע"ג דכתב לה:

מתני' מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' עד שאני אמר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם מדמותבינן מינה לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ופריק הני מילי היכא דמטא שטרא בידיה דמקבל ש"מ דהא מתני' הלכתא היא וכל שטרא מתנה דלא מטא לידיה דמקבל לא זכה ביה וצריך לברורי דמטא לידיה אי לא נפיק מתותי ידיה. ודייקינן מינה הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה. ורמינן עלה הא דתנן המביא גט ממדינת הים ואבד לו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ופריק רבא הכי מתני' אפי' במקום שהשיירות מצויות והוא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. כלומר דלא הוחזק באותה העיר אדם אחר ששמו כשם זה שגט זה כתוב כשמו הלכך אם הבעל מודה ואמר תנהו לאשה נותנין זה הגט לזו האשה ואפי' לזמן [מרובה]. ואוקים להא דתנן המביא גט מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת עבד רבא עובדא כשמעתיה איכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא והוא שלא הוחזקו ואע"ג שהשיירות מצויות שם.

הך שמעתא דמצא גיטי נשים כתבתי ממנה במסכת גיטין (כ"ז ע"א) מה שהוצרך לי:

אלא אביי מגופא דמתני' הוא דהדר ביה וכו'. וכיון דהדר ביה, קיימא לן כר' יוחנן וכן פסקו כל הגאונים ז"ל. ולכאורה נראה מכאן, דר' יוחנן אפילו במקום שכותבין כתובה, אם הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה, דמדקא דחי אביי מעיקרא ואמר ומאי מרגניתא דלמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא, ואי לא, לא גביא, משמע דלר' יוחנן מתניתין אפילו במקום שכותבין, ומינה מייתי ר' חייא בר אבא ראיה, ומעתה כיון דקיימא לן כר' יוחנן, מתניתין אף במקום שכותבין מוקמינן לה. ומכאן תשובה על דברי הרי"ף ז"ל שכתב במסכת כתובות (פט, א) הוציאה גט ואין עמה כתובה, אוקמה שמואל במקום שאין כותבין, והלכתא כותיה. ואמאי, כיון דר' יוחנן אמר שהטוען אחר מעשה בית דין ואמר פרעתי אינו נאמן ואפילו במקום שכותבין כתובה, אף על גב דפליגא דשמואל דאמר דוקא במקום שאין כותבין, הא קיימא לן (עירובין מז, ב) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ואי משום דאמר לא אפרע עד שתחזיר לי שטר כתובתה, כדדייקי התם בגמ', היינו כמאן דאמר (שם) אין כותבין שובר, אבל אנן הא קיימא לן כותבין שובר.
ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שתירץ דר' יוחנן נמי סבירא ליה דמתניתין במקום שאין כותבין דוקא, הא במקום שכותבין לא, משום דריע טענתה והורע כח מעשה בית דין. אלא אביי הוה סבירא ליה מעיקרא דליכא לאיתויי מינה ראיה, אלא אי מוקמת לה אפילו במקום שכותבין, דאי במקום שאין כותבין, טעמא לאו משום טוען אחר מעשה בית דין, אלא משום דגט היינו כתובה, ור' חייא בר אבא דמייתי מינה ראיה ור' יוחנן דקיבלה מיניה סבירא להו, דמתניתין אפילו במקום שכותבין, ומשום הכי קפריך ואזיל ממאי, דלמא במקום שאין כותבין דוקא, ומשום דגט היינו כתובה, אבל לבסוף דהדר ביה מגופא דמתניתין, וקא עיין בה ואשכח דגט לאו היינו כתובה, אפילו כי קא מוקמת לה מתניתין במקום שאין כותבין, על כרחין משום טוען אחר מעשה בית דין הוא, דאי לאו הכין הוה לן להימניה, דהא לא ריע טענתיה, דכל דפרע לאו בבי דינא פרע, וכיון שכן מעתה ליכא שום הכרח דר' יוחנן מוקי לה אף במקום שכותבין, וכיון דאשכחן לשמואל דמוקי לה בשאין כותבין, אבל בשכותבין [לא], דריע טענתיה, ולא אשכחן לר' יוחנן דפליג עליה, נקטינן כשמואל. ואי קשיא לך לישנא דגמרא דאמר במסקנא בדברי אביי, דאי סלקא דעתיך במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה וכו', ולא הוה ליה [למימר אלא דאי סלקא דעתך משום דגט היינו כתובה, דהשתא נמי במקום שאין כותבין מוקמינן ליה]. איכא למימר דהכי קאמר אי סלקא דעתך במקום שאין כותבין, טעמא לא משום מעשה בית דין, אלא משום דגט היינו כתובה. והיינו דלעיל מסיים בה אביי, אבל במקום שכותבין כתובה, אי נקיטא כתובה גביא, ואי לא, לא גביא, והכא לא מסיים בה אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא גביא וכו'. ובזה עלו דבריו של הרי"ף ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פט"ז הכ"ח מהל' אישות), שהאשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה, אם דרך אותו מקום לכתוב, הרי זה נשבע היסת שפרעה ונפטר. וכן כתב ה"ר (שמוא') הנגיד בשם רבנו שרירא גאון ז"ל, והכין הוה עביד גאון אביו ואבי אביו ז"ל.
ויש מביאין ראיה ממה שאמרנו לעיל (בבא מציעא ז, ב) בהאי פרקא, נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואמאי לא יחזיר אם יש לה גט, בגט גובה, אם אין לה גט, הרי לא תגבה כלום. אלא שמע מינה דבמקום שכותבין אף בגט אינה גובה. ובתוספות דוחין, דברייתא דלא יחזיר, בשטר כתובה שיש בה תוספת, דנאמן לטעון אחר התוספת, אף על פי שאינו נאמן לטעון אחר העיקר. ואינו מחוור, דאם כן הוה להו לפרושי בהדיא, ועוד דהא אוקימנא טעמא דרבנן דאמרי התם דלעולם לא יחזיר, משום דחיישינן לשתי כתובות, ואי משום תוספת, מי חיישינן דחזר וכתב לה תוספת פעם שנית, דאי להכי חיישינן אף במצא שטר חוב דעלמא לשמואל דאמר (לעיל בבא מציעא טז, ב) בשטר הקנאה יחזיר ולא חיישינן לפרעון, ניחוש דלמא נאבד וכתב ליה שטרא אחרינא, אלא דטעמא דחיישינן לכתובה, משום דאסור לשהותה שעה אחת בלא כתובה (כתובות נז, א), ולפום כן חיישינן דלמא כתב לה עיקר כתובה להתירה לו. ואפשר דכיון דהוזקק לכתוב העיקר, אף הוא כתב לה תוספת כעין כתובתה הראשונה. ומיהו עיקר ראיה מהא ברייתא ליתא בעיני, דשאני התם, דכיון דנפל איתרע ליה מעשה בית דין דנפילתה מוכחת על כתובתה שנפרעה. ותדע לך, דהא הטוען אחר חוב דעלמא תוך זמנו לא אמר כלום, וגובה אפילו מיתמי, ואפילו הכי כי נפל איתרע ליה ולא יחזיר. ותדע דאם איתא, למאי דסבירא ליה לאביי מעיקרא דר' יוחנן אף במקום שכותבין כתובה קאמר, לותביה מברייתא, אלא מהתם ליכא ראיה כלל כדאמרינן, אלא שהדברים מוכרעין כן.

טעמא דנמלך עליהן שלא ליתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה. תמיה לי, ומנא ליה דאמר תנו נותנין, דילמא לעולם לא יחזיר, ומשום דאיכא למיחש לקנוניא בכולהו, כדאיתא לקמן. ויש לומר דמתניתין קשיתיה, מאי שנא ברישא דקתני מצא שטרי חוב הרי זה לא יחזיר, ולא מפרש טעמא, ומאי שנא הכא דקתני, ומפרש טעמא, דהא בין ברישא בין בסיפא איכא למיחש לקנוניא, אלא מדתלי טעמא בהמלכתו של כותב, שמע מינה דאין הכל אלא ממנו, ואי אמר תנו נותנין. ועוד יש לומר, דאברייתא סמיך, דקתני בהדיא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה.

הא שמעתא דמצא גיטי נשים כתבתיה במסכת גיטין (כז, א–ב).

אלא אביי מגופו דמתניתין הדר ביה וא"כ ק"ל כר' יוחנן וכן פסקו כל הגאונים ולכאורה משמע דלר' יוחנן דאפי' במקום שכותבין כתובה הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה דבהכי ריהטא סוגיא וכ"כ התוס' אבל אין כן דעת הרי"ף ז"ל שכתב פרק הכותב עלה דמתני' דהוציאה גט ואין עמה כתובה אוקמא שמואל במקום שאין כותבין ודבריו צ"ע דכיון דר"י אמר דהטוען אחר מעשה ב"ד ואמר פרעתי אינו נאמן ואפי' במקום שכותבין אע"ג דפליגא אדשמואל דהתם הא קי"ל דשמואל ור"י הלכה כר"י ואי משום דאמר לי' לא אפרע עד שתחזיר לי שטר כתובה כדדייקי' התם בגמרא היינו כמ"ד אין כותבין שובר ואנן הא קי"ל דכותבין שובר דליכא למימר דכי אמרינן כותבין שובר ה"מ בשטרי הלואה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל בכתובה שלא הלותו כלום אין כותבין דמדאמרינן התם בכתובו' ש"מ כותבין שובר מכלל דמ"ד כותבין אפי' בכתובה אמר דכל מי שחייב לחבירו עבד ולוה מקרי ולדידן נמי דקי"ל כותי הכי אמרינן וכיון שכן הוציאה גט ואין עמה כתובה אפי' במקו' שכותבין למה אינו גובה כתובתה ונראין דברי הרמב"ן ז"ל שתי' דר"י נמי ס"ל דמתני' במקום שאין כותבין ע"כ משום טוען אחר מעשה ב"ד הוא דאי לאו הכי הוה לן להמנוי' דהא לא ריעא טענתה דכל מאן דמגבי לאו בב"ד מגבי:

ומעתה אין הכרח בדבר לומר דר"י מוקי לה אפילו במקום שכותבין וכיון דאשכחן ליה לשמואל דמוקי לה דוקא במקום שאין כותבין ולא אשכחן לר"י דפליג עליה ק"ל כשמואל ולא תיקשי לך לישנא דגמרא דאמרינן במסקנא בדברי אביי דאי ס"ד במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה מכלל דלמאי דהדר ביה אביי מתניתין אפילו במקום שכותבין דליתא דאיכא למימר דה"ק אי ס"ד במקום שאין כותבין טעמא לאו משום מעשה ב"ד הוא אלא משום דגט היינו כתובה כו' והיינו דלעיל מסיים לה אביי אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטנא כתובה גבי ואי לא לא גבי' והכא לא מסיים בה הכי ובזה נתקיימו דברי הרי"ף ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ו מה' אישות שהאשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה אם דרך אותו מקום לכתוב וכו' נשבע היסת שפרעה ונפטר וכ"כ בה' הנגיד בשם הגאונים ז"ל הלכך נקטינן משמעתי' דהוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה דהיינו מאתיים דתנאי ב"ד הוא והוא שהוציאה גט ממש אבל בעידי הגט לא גבי' דאיתרע ליה מעשה ב"ד כדפרישית לעיל ובמקום שכותבין לא גביא כתובתה אלא כשיש כתובה עמה דאל"כ איתרע ליה ממעשה ב"ד (כדפי' לעיל ובמקום שכותבין אינה גובה כתובתה אלא כשיש כתובה עמה דאל"כ אתרע ליה מעשה ב"ד) שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו כתובתה:

ולענין תוספות כל מקום הוא כמקום שכותבין אפילו לדברי האומר דר"י אפילו במקום שכותבין אמר ה"מ בעיקר כתובה שהיא תנאי ב"ד אבל בתוספות לא ואע"ג דאמרינן בריש פרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה דמי ה"מ למאי דמני התם כגון מוכרת ומוחלת ואינך אבל לשאר מילי לא וכ"כ ר"ח שם ואפילו לדברי האומר דתוספות כעיקר כתובה אפילו למאי דלא מני התם ה"מ למיהוי כקולי וכחומרי הכתובה אבל לטוען אחריו לא דעיקר כתובה הוי מעשה ב"ד ותוס' אינו אלא כמלוה בעדים וראיה לדבר מהא דאמרינן לעיל דשבתאי כתב ליה לכלתיה אצטלא דמילתא בכתובתה ואמרינן דהוחזק כפרן לאותה אצטלא הא לא הוחזק כפרן מהימן לומר פרעתי ולפי שיטה זו לא מתוקמא בכתובה עצמה דאפי' במקום שכותבין לא מהימנא אלא לאו בתוספת אלמא בהאי מילתא לאו ככתובה דמיא וליכא למימר דערב שאני שאילו היה הבעל חייב בה אף הערב חייב וכן נראה הדברים ואפי' שבתוס' חלקו בזה:

שמעתא דמצא גיטי נשים בפרק כל הגט כתבוה הראשונים ושם אכתבנה בס"ד:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אשתו ארוסה שמתה לא אונן ר"ל שאין אנינות חלה עליו לאסר בקדשים ולא מיטמא לה אם הוא כהן וכן היא לא אוננת ליאסר בקדשים שהיא חולקת בבית אביה ולא מיטמאה לו וזה שאנו אומרין לא מיטמאה לו ר"ל שאינה זקוקה לכך בין בכהנת בין בישראלית אע"פ שמצוה להתעסק בשבעה מיתי מצוה הא מ"מ אם רצת מיטמאה שאין כהנת באיסור טומאה ואם מתה אינו יורשה שאין ירושת הבעל מקום אלא בנשואה:

גדולי המפרשים נסתפקו במי שהוחזק כפרן על איזו תביעה ואח"כ נתחייב בה בבית דין וכתבו לו מעשה בית דין אם יבא לטרוף מן הלקוחות שמכר לאחר המעשה בית דין אם הלקוחות משביעין אותו כדין הבא ליפרע מן המשועבדים שמאחר שהלוה כפר בעיקר התביעה היאך נחוש שהיתה לו זכות אחרת ועוד שאלו אם נתנדה ומת בנדויו או שעומד בנדויו וכתבו בית דין לשכנגדו שטר טירפא על לקוחות אם ישביעוהו אם לאו שהרי ביתומים אמרו שכל שחייב מודה או שמת בנדויו גובה מהם בלא שבועה אף בקטנים ובלקוחות הודאתו אינה מפקעת שבועה אבל מיתה מתוך נדוי ספק אצלם אם יש כאן שבועה אם לאו וכן מה שאמרו במוציא שטר על חברו שרשאי לומר לו השבע שלא נפרעת אם הוחזק כפרן באותו שטר וחייבוהו בית דין אם יכול לומר עוד השבע לי אם לאו וכבר אמרו שאינו נאמן עוד לומר פרעתי והיאך משביעו על טענת פרעון ומסכימים בכל אלו לומר שאין כאן שבועה אבל אם רצה להחרים על כל מי שנטל ממנו ממון שלא כדין אין ממחין בידו:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנות ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם אמר הר"ם פי' דייתיקי מלה מורכבת ופי' ענינה דא תהא למיקם ולהיות והוא שטר שמקנהו בו נכסים מטלטלין או קרקע או דבר מן הדברים בין בני אדם מן התנאים והחיובים ושוברין שטרות מחילה שעושין המלוים ללוים מן הפרעון כמקבלים מהם וכיוצא בו ואמר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם שמלמד כי כשיאמר תנו נותנין זהו ששכיב מרע שיכול לחזור בדבריו ומתנתו ויעביר אותה מאיש לאיש אבל דיני הגיטין כשנפלו כבר נתבאר זה בפרק שלישי מגיטין:

אמר המאירי מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי והיא מתנת שכיב מרע מתנות והיא מתנת בריא ושובר העשוי על איזה חוב לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן ומשנה זו ענינה כשאין המוצא יודע אם הבעל מודה אם לאו ובשחרור אם האדון מודה אם לאו וכן בכלם ואמר שלא יחזירם לאותם שנכתבו בשבילם שמא נמלך הכותב שלא ליתן וכל שכן שלא יחזיר לכותבים שמא כבר נתנו למי שנכתב בשבילם ואע"פ שבדייתיקי מיהא אפילו נתן יכול לחזור בו מ"מ שמא לא יחזור וימות מתוך חליו אבל כשנחלקו בכך הכותב והמקבל כגון שהבעל אומר כתבתי ונמלכתי והאשה אומרת קבלתי וכן בכלם יש צדדין שיהא אחד מהם נאמן בכך אם לאו וכן כל זמן שיהא אחד מהם מודה כגון שהודה הבעל שנתן או האשה שלא קבלתו וכן בכלם לא התבאר דינם במשנה אם יחזיר אם לא יחזיר ואם הוא מחזיר על איזה צד מחזיר ועל איזה צד אינו מחזיר ובגמרא יתבארו דינים אלו:

ומשנה זו לענין מה שביארנו בה הלכה היא ודינים שבאו עליה בגמרא להשלמת דינין אלו כך הם:

גט אשה שאמרו עליו במשנה שהמוצאו ולא ידע אם הבעל מודה שנתנו אם לאו וכן אם האשה מודה שלא קבלתו אם לאו לפי דרכך אתה למד שאנו עסוקים בגט שאין לחוש בגוף הגט אם הוא זה שנכתב לשם אשה זו או שמא אחר הוא שאם יש לחוש בגופו של גט אפילו היה הבעל מודה שכתבו ושנתנו לה או שאומר שכתבו ואומר עכשו ליתנו לה אין נותנין שמא לא נכתב לשם אשה זו וגט זה אחר הוא ששמו כשמו ושמה כשמה ושם עירו כשם עירה מעתה צריך אתה לידע אי זהו שחוששין עליו לכך ואי זהו שאין חוששין וכיצד הוא דין זה התבאר במסכת גיטין שהמביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר אף בשיירות מצויות ואף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון ומהו נקרא לאלתר גאוני ספרד פסקו שם כל שעמד המביא או אדם אחר הידוע לנו שאין שמו כזה לשם משעה שנפל הגט וראה שלא שהה אדם שם אע"פ שעברו הרבה בני אדם כל שלא שהה אחד מהם אין חוששין שלעוברים נפל הואיל ולא שהו ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו שם שראה שלא עבר אדם שם הא אם עבר אדם חוששין שממנו נפל אפילו דרך העברתו:

דהוה כתב בי' בשוירי מתא. כך הראה לי שהי' כתב בו אנא פלוני דמשוירי פטרות ותרוכותית פלוני דמשוירי ור"ה דאמר חיישי' לשני שוירי זהו פירושו לשני יוסף בן שמעון הדרים בשוירי. והגט הזה הביאתו האשה שם לקיימו כדפרישית במהדורא תנינא:

מתה אינו יורשה אצטריכא ליה. פירוש דאף על גב דמתה אינו יורשה מכל מקום היא גובה כתובתה. תוספות חיצוניות.

אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכו'. כתוב בתוספות ויש לומר דאביי מתניתין קשיתיה דתנן כתובה ואין עמה גט וכו'. ואין להקשות דלמה האריך שאמר אטו גט מנה ומאתים כתוב וכי תימא וכו' לימא רק לא סלקא דעתך דאיירי במקום שאין כותבין כתובה מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט. ועוד קשה דאפילו איירי במקום שכותבין כתובה מכל מקום נוקמה כרב. ויש לומר דהתם מסיק אליבא דרב בפרק הכותב דאליבא דרב אלמנה מן נישואין לא גביא אלא ביתבא תותי בעלה סמוך למיתתה דחיישינן שמא כבר הוציאה גט בחיי בעלה וגביא כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה והשתא מפקה כתובה וגביא ופריך ליחוש דילמא סמוך למיתה גרשה ומשני אם כן איהו אפסיד אנפשיה פירוש שלא שמר הגט או שובר כל כך זמן מועט הילכך הא פשיטא דסבר אביי אי איירי במקום שכותבין כתובה והוה סבירא ליה דכותבין שובר לא הוה גבי בגט לחודיה כיון דיכול לבא לידי הפסד אם ימות סמוך לגירושין ויפסיד שוברו אף על גב דרב לא חייש להכי ולכך גם לרב סבר דקרעינן לגיטא דכי היכי דאטרחוהו לשמור שוברו זמן מועט גם אטרחוהו לילך לבית דין להגבותה כתובתה ויקרעו הגט אפילו למאן דאמר אין כותבין שובר אבל אביי סבר דלמאן דאמר אין כותבין שובר לא אטרוחוהו כלל לא לילך לבית דין ולא לשמור השובר כלל ולכך אי אפשר לאוקמיה במקום שכותבין וכדפירשתי. אך זה קשה לי דלוקמה במקום שאין כותבין וכתב לה איהו כדפירש בגליון דבמקום שאין כותבין גובה בגט לתודיה כיון שאין שם כתובה ולכך אפילו כתב לה גבי בגט לחודיה כיון דליכא פסידא אלא אם ימות בסמוך משום האי איתתא לחודה לא חשו. וכן דעת הגליון והפנים. גליון.

כתב הריטב"א וזה לשונו: והדרינן לומר דאביי מכח מתניתין הדר ביה דאי סלקא דעתך במקום וכו'. כל הסוגיא הזאת פשוטה כפי הפירוש שכתבנו לעיל דאביי מעיקרא פריך לרבי יוחנן דדילמא מתניתין שהוציאה גט במקום כתובה ממש ואינה גובה לעולם אלא בגט והיינו דהדר ביה השתא מהאי פירכא דאפילו נימא דהוציאה גט דוקא קתני מכל מקום אי אפשר לתלות הטעם בזה משום דנימא גט בידה מאי בעי כדאמרינן בשטרי דעלמא. ואלו בשטרי דעלמא יש טענה לומר היאך הנחת שטרך ברשותו אבל בגט אין לו טענה חדא דיכול לומר לא חששתי ליטלו דאטו מנה מאתים כתיב ביה ועוד דכל היכא שעיקר השטר לא נעשה לפרעון אין אומרים שטרך בידי מאי בעי וכדמוכח בפרק המקבל גבי שטר שכירות וגם אין עיקרו אלא לגירושין ולהיות ראיה ביד האשה. וכי תימא דמכל מקום איבעי ליה למקרעיה הא היא צריכא ליה כשהוא שלם וכי תימא דליקרעיה ולכתבו עליה מעשה בית דין אטו מאן דגבי בבי דינא גבי אלא ודאי משום כח מעשה בית דין הוא שאינו יכול לומר פרעתי וכיון דכן אף במקום שכותבין יש לומר כן כדאמר רבי יוחנן. עד כאן.

טעמא דנמלך עליהן וכו'. תמיה לי ומנא ליה דאמר תנו נותנין דילמא לעולם לא יחזיר ומשום דאיכא למיחש לקנוניא בכולהו כדאיתא לקמן. ויש לומר דמתניתין קשיתיה מאי שנא ברישא דקתני מצא שטרי חוב הרי זה לא יחזיר ולא מפרש טעמא ומאי שנא הכא דקתני ומפרש טעמא דהא בין ברישא ובין בסיפא איכא למיחש לקנוניא אלא מדתלי טעמא בהמלכתו של כותב שמע מינה דאין הכל אלא ממנו ואם אמר תנו נותנין. ועוד יש לומר דאברייתא סמיך דקתני בהדיא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. הרשב"א.

הא אמר תנו נותנין. הקשו בתוספות ואם תאמר מנא לן לדקדק הכי דילמא אפילו אמר וכו'. ויש לומר דמלשון ונמלך דייק מדלא תני שאני אומר כתובים היו ולא נתנן אלא ונמלך עליהן שלא ליתנן דמשמע שחזר בו ואינו חפץ עוד לגרשה אבל אם היה רוצה לגרשה היה מגרשה בגט זה ולא חיישינן שמא זהו גט אחר. וברוב ספרים גרסינן טעמא דנמלך. ועוד דקתני שאני אומר כתובין היה משמע דפשיטא דלשמן נכתב אלא מספקא לן אי נמלך אי לא. הרא"ש.

וזה לשון תלמיד הר"פ: הא אמר תנו נותנין. ואם תאמר מנלן דדייקינן הכי דילמא דייקינן הא אם נתנם נותנים דכיון שאינך אלא לראיה בעלמא אין לחוש. ויש לומר דדייקינן מלשון משנתנו דקאמר ונמלך שלא ליתנם ולא נקט ולא נתנם. ואם תאמר מנלן דדייקינן אפילו לזמן מרובה דילמא דייקינן הא אמר תנו נותנין ולעולם לאלתר. ויש לומר דיוקא משמע דאתא לאשמועינן רבותא. עד כאן.

וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות דילמא אפילו אמר תנו אין נותנין וכו'. ואין להקשות אם כן לא הוי דומיא דדייתיקי ומתנות. דיש לומר דהנהו נמי נוכל לומר במתנת שכיב מרע או מהיום ולאחר מיתה כדמסיק לאחר כן בבריא כדאמרינן לקמן דילמא נמלך ויהביה לאחר.

עוד כתבו בתוספות אלא נפל מאחר וכו'. אין להקשות אם כן היכי קאמר סיפא בשטרי חליצה ומיאונים יחזיר אי הוה חיישינן לאחר. שיש לומר דיוקא דדייק מנמלך דקאמר טעמא דנמלך זה לא יתיישב דמשמע דדייק מלישנא דנמלך בלא סיפא דאם לא כן לימא אמר תנו נותנים ולא לימא טעמא דנמלך.

עוד כתבו בתוספות מחזירין לה הגט לראיה אפילו אינה שלה וכו'. ואין להקשות דניחוש שמא זה הוא מוקדם. דיש לומר הא בלאו הכי מקשה לקמן ליחוש שמא כתב ליתן בניסן. וצריך לתרץ דכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה כדמסיק אם כן הא נמי יתיישב בזה. גליון.

עוד הקשו בתוספות ואם תאמר והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וכו'. ויש לומר דבמצאו לאלתר לא שייך לאקשויי הכי דדילמא ביום שנכתב איירי אבל אי איירי לזמן מרובה נימא דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואף על גב דבכדי שתעבור שיירא ותשרה קרוי זמן מרובה מכל מקום משמע בכל ענין זמן מרובה לא שנא באותו היום ולא שנא לאחר כמה ימים. הרא"ש. ועיין בתוספות בפרק כל הגט.

עוד כתבו בתוספות וכן לקמן דפריך על רבי ירמיה מאי למימרא לימא דקמשמע לן דלא חיישינן דילמא כתב בניסן וכו'. ויש לומר דמצינן למימר דילמא רבי זירא מכי סבירא ליה ולא איצטריך לתנא דברייתא לאשמועינן אלא ואפילו לזמן מרובה מדלא חלק בין לאלתר לזמן מרובה כמו שחלק במתניתין דפרק כל הגט. ומיהו לא מסתבר לומר טעם זה דמה נפשך לאו בכל ענין איירי דהא מוקי רבי זירא כגון דאמרי מעולם לא חתמנו ורב אסי מוקי לה דאמר נקב יש בצד וכו'. תוספות שאנ"ץ.

וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: כתוב בתוספות דאי לאלתר פשיטא וכו'. אין להקשות הא במתניתין דגיטין תנן אם מצאו לאלתר כשר וכי תימא דתנא משום סיפא אם כן הכא נמי. ויש לומר התם אי לאו רישא היה צריך להאריך בסיפא ולמיתני אם מצאו לזמן מרובה אבל הכא לא ליתני רישא כלל אלא ליתני רק סיפא אין הבעל מודה לא יחזיר.

עוד כתבו בתוספות ויש לומר דסבירא ליה כמאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה וכו'. ואין להקשות דנימא דהיא גופה אשמועינן דלא חיישינן דילמא כתב בניסן ויסבור כמאן דאמר יש לבעל פירות עד נתינה. דיש לומר כיון דאין כאן אלא חששא בעלמא שמא כתב בניסן ולא נתן ואפילו אם אירע כך אין בה נפקותא לפי האמת לכולי עלמא דאמרינן אייתי ראיה כדמסיק. ועוד דקסבר כמאן דאמר משעת חתימה לכך הוי פשיטא. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: ואין לחוש שמא זה הגט זמנו קודם לגט שנתגרשה בו ותטרוף בו פירות למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה. דכיון שהבעל מודה וסבור שהוא שלו אם כן זמנו שוה לאותו שנאבד. עד כאן.

עוד כתבו בתוספות משמע דממנה נפל וכו'. פירש כן דלא תימא דמיירי בדאינו בידה והכי קאמר בזמן שמודה שהוא אותו גט ואומר ליתנו לה יחזיר אינו מודה שאומר שאינו אותו גט לא יחזיר דאם כן נחזיר לו כיון שראינוהו בידו.

עוד כתבו בתוספות ואי לאלתר דוקא אם כן צריך לומר שראינו הגט בידה וכו'. ואין להקשות כיון דלזמן מרובה הוי כדי שתעבור שיירה ותשרה נימא דאיירי שראינו הגט בידו ולא בידה והוי חדוש דלא חיישינן שמא אחר הוא. דיש לומר אם כן אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לא לזה ולא לזה נחזיר לו לבעל אחרי שלאלתר ראינו בידו ולכן סיימו תוספות דלא ידעינן ממי נפל מן הבעל או מן האשה אם כן הוי לזמן מרובה ולכך נמי לא מייתי ממתניתין דמתניתין דהכא איכא לאוקמה בדאינו בידה ולכך אמר תנו נותנים ולעולם דוקא לאלתר ואפילו הכי הוי חדוש לפירוש זה דלא חיישינן שמא אחר הוא לכך צריך לומר לרבה דדייק דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאונים. גליון.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: הא דפירש דאם היא ודאי מגורשת אפילו לאו גיטה הוא זה נותנים לה לראיה למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה לא אתי שפיר. עד כאן.
עוד כתבו בתוספות. ורבה דאיק דמתניתין נמי לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין וכו'. ומיהו טעם זה לא יתכן לומר לקמן על הברייתא דקתני לקמן בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ודייק עלה רבי זירא ואפילו לזמן מרובה. תוספות שאנ"ץ.

ואפילו במקום שהשיירות מצויות אי הוחזקו וכו'. ואם תאמר דאמאי לא פריק דהא והא במקום שהשיירות מצויות וכאן שהוחזקו כאן שלא הוחזקו. יש לומר דנקט הא דהויא רבותא טפי דאפילו היכא שהוחזקו כיון דליכא שיירות מצויות אין חוששין ולא אמרינן כי היכי דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר. ובתוספות תירצו דהא בעובדא דלקמן אשמועינן רבה דאפילו במקום שהשיירות מצויות כאן דלא הוחזקו לא חיישינן ולהכי ניחא ליה לאשמועינן הכא אידך אנפא דמתניתין מיירי כשהוחזקו ואפילו הכי כיון שאין שיירות מצויות לא חיישינן והשתא אשמועינן רבה לתרווייהו דיני. ומיהו קשיא לי כל היכא דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למיתלי בהאי טפי מהאי בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחברו מאי איכא למימר. ותירץ מורינו ז"ל דהכי נמי בשהוחזק בדרך זה אחד מהם שעברו שם איש ואשתו ואלו לא הוחזקה שם אלא האשה נותנים לה במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לא אמר הבעל תנו דהויא לה כשליח במקום שאין השיירות מצויות דאפילו מצאו לזמן מרובה כשר לפום אוקימתא דרבה. תו קשיא לי כיון דהוחזקו בעיר שני יוסף בן שמעון היאך כותבים גט לאיש כשאין אשתו עמו לשלחו ביד שליח דהא קיימא לן שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה דילמא יכתוב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך. ויש לומר דהתם בשאין העדים מכירים את האשה אבל אם מכירים אותה ודאי יכול לגרשה שלא בפני אשת חברו אלא שאין העדים כותבים ונותנים לו עד שיגרשנה בפניהם והכא משום עגונה אקילו רבנן דאי שליח מכירה לתת לה הגט וסמכו עליו כשנים והיינו דאמרינן התם שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת הא בשאין דרין בעיר ביחד בשעת גירושין אקילו רבנן לגרשה על ידי שליח המכירה או שלא יתנהו לה אלא בפני עדים המכירים אותה כן נראה לי. וכן הודה לי רבינו. הריטב"א ז"ל.

בד"ה אטו גט כו' דלמא הכא במקום שאין כותבין כו' וכותבין בגט שטרא דנן כו' וי"ל דלאביי מתני' קשיתי' כו' אלמא במקום שכותבין כתובה עסקינן כו' עכ"ל הסוגיא דשמעתין א"א להולמה לפי שיטתם ונ"ל דלא הוו גרסי דאי ס"ד במקום שאין כותבין כו' אלא דהכי הגירסא דאי ס"ד דגט היינו כתובתה כו' וה"ק לפי שיטתם אלא (אמר) אביי מגופא דמתני' הדר ביה דע"כ מיירי במקום שכותבין מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכמ"ש התוס' אלא משום דאיכא למימר דאף במקום שכותבין נימא גט היינו כתובה אבל בעידי גט לא גביא ואהא קאמר אטו גט מנה כו' אטו כל דמגבי בי דינא מגבי ואביי ס"ל דלית לן למימר דכותבין בגט שטרא דנן כו' וגט היינו כתובה אלא דווקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לית לן למימר דגט היינו כתובה ושפיר נאמן לומר פרעתי אם לא תוציא הכתובה אלא ודאי דלא אמר כלום כו' מיהו בפרק הכותב אמרי' דרב ס"ל אף במקום שכותבין דגט היינו כתובה ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו כו' ה"ק ונמלך שלא ליתן ומחמת כן לא חשש לשמור כו' עכ"ל בתוס' דפרק כל הגט ליתא ואפשר שדקדקו לפרש כן דלהכי נקט לשון ונמלך לפי סברתם דהשתא דכיון דאתרע בנפילה ולא חשש לשמור אית לן למימר דנמלך הוי מיהו לפי תירוצם לא ניחא להו למימר הכי ומדלא קאמר ולא נתנן ונקט לשון ונמלך דייק שפיר הא אמר תנו נותנים וק"ל:

בא"ד דאם אמר תנו נותנין אינו מפורש במתני' והיא גופה אתא לאשמועינן כו' עכ"ל ודייק ליה שפיר לשון נמלך להיא גופה דאצטריכא ודוקא הא אמר תנו נותנין לאלתר ממילא משתמע ופשיטא הוא כן נראה מדבריהם דהכא אבל בתוס' בפרק כל הגט משמע דלר' זירא לא דייק ליה כלל ונמלך במתני' ואפי' אמר תנו אין נותנין כקושייתם דלעיל אבל מלישנא דתלמודא דקאמר לר' זירא מי קתני אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה דלמא הא אמר תנו נותנין ולאלתר יש להכריע כדבריהם דהכא דלר' זירא נמי דייק ליה לשון ונמלך ודו"ק:

רש"י ד"ה ולא מיטמא לה וכו' והאי לאו שארו הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה וכו' עד וי"ל דלאביי מתני' קשיתי' וכו'. וצ"ע א"כ למה לה לגמרא למימר אלא אביי מגופא דמתני' קא הדר דאי ס"ד דגט היינו כתובה וכו' לימא כמו שכתבו התוס' מתני' קשיתיה וכו' דע"כ במקום שכותבין כתובה עסקינן ויש לישב בדוחק דאי לאו דיוקא דקאמר בגמרא לא הוה סמכינן אהאי דיוקא דמתני' קשיתיה משום דקתני כתובה ואין עמה גט וכו' אלא הוה אומרים דכן אירע שכתב לה כתובה במקום שאין כותבין משום דתנא דחיק ומוקי נפשיה וסמיך דעל כרחך במקום שאין כותבין אצטריך לאוקמא דהא לא גילה לן התנא דאמרינן בשום מקום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וטעמא דרישא דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' מתוקמא לן שפיר מטעמ דגט היינו כתובה אבל השתא דקאמר אי סלקא דעתך דגט היינו כתובה אטו מנה ומאתים כתיב ביה וכו' וא"כ השתא ע"כ צ"ל במקום שאין כותבין הוי מטעם דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' א"כ מאחר דשמעי' דבמקום שאין כותבין אמרינן הטוען אחר כתובה דהיא מעשה ב"ד לא אמר כלום א"כ אמרי' נמי דהתנא ס"ל דאפי' במקום שכותבין לא אמר כלום ומוקמינן מתני' אפילו במקום שכותבין מדקתני בסיפא כתובה ואין עמה גט וכו' דמאחר דשמעינן דאמרינן בשום מקום דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום נראה לן דדוחק לאוקמא מתני' במקום שאין כותבין דוקא ואירע שכתב לה דא"כ הוה ליה לתנא לפרש דבריו אלא ניחא לן טפי לומר דהתנא ס"ל דאפילו במקום שכותבין אמרינן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ומתניתין איירי אפילו במקום שכותבין וק"ל:

ד"ה הא אמר תנו וכו' עד ואהרי שראינו הגט בידה בו' פשיטא דיחזיר וכו' ואין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר וכו'. ויש להקשות דלמא משום הא לא יחזיר דשמא גט זה אינו שלה וזמנו קודם לאותו גט שנתגרשה בו והשתא אם אתיא לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בגט זה שמחזירין לה טרפה שלא כדין אפילו למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה וכשבעל מודה נמי אמאי פשיטא ליה דלמא הא קמ"ל דלא חיישינן להא וי"ל דלפי האמת לא חיישינן להא כלל דאתיא למטרף מזמן הכתוב בו כדלקמן במסקנא משום דכי אתיא למטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך עיין לקמן בדף י"ט ולכך מקשו שפיר בתוספות דאי לא הוי אלא לראיה אפילו היכי שאין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר והיכי דהבעל מודה יאמר שזהו הגט שנתגרשה בו ע"כ צ"ל מאחר שבעל טוען בו לומר שזהו הגט שנתן לה א"כ צ"ל דזמנו שוה לאותו גט שנתגרשה בו דאל"כ לא היה הבעל סובר שהוא שלו לכך ליבא למימר רהא קמ"ל דלא חיישינן דלמא אתי' למטרף מזמן הכתוב בו ולכך יש להקשות שפיר דאם איתא דראינו בידה פשיטא דיחזיר:

בא"ד דומיא דחליצה ומיאונין וכו'. פי' אבל במתני' נוכל לומר דהכא ידעינן דהוי לאלתר שראינו הגט ביד הבעל ולא בידה אבל גבי שטר חליצה ומיאונין שכותבין הב"ד לא שייך למימר הכי וק"ל:

תוס' בד"ה הא אמר כו' ומאי קא משמע לן והלא כו' נ"ב גליון תימה דלמא קמ"ל דלא חיישינן דשמא זה הגט זמנו קודם לגט זה שנתגרשה בו ותטרוף בגט זה שניתן לראיה פירות שלא כדין אפי' למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה וי"ל דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד. ע"כ גליון. ונ"ב ואין להקשות אם כן כשאין הבעל מודה אמאי הקשו התוס' שיחזיר לראיה שמא יהיה זמנו קודם לא קשה מידי דלפי האמת לא חיישי' לכל זאת כדמשני תלמודא לקמן שיאמרו לה הלקוחות אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ולכך לא הקשה הגליון אלא אמה שכתבו התוס' מקמ"ל אפי' לא יהא גט זה שלה ניתן גט לראיה דלמא הא קמ"ל דלא חיישינן שתטרוף פירות כו' ומטעמא דמפרש תלמודא שיאמרו הלקוחות אייתי ראיה וק"ל:

בא"ד נמי אפי' לזמן מרובה כו' נ"ב אבל מגופאי דמתני' ליכא למידק דשמא הוא לאלתר וראינו ביד הבעל קודם שנפל דהא אינם חלוקים בו הבעל והאשה והבעל והאשה מודים שלא נתן לה אלא שנפל ממנו ואיכא למיחש רק לנמלך כו' ודו"ק:

גמרא וכ"ת דכתב לה מאי למימרא. דלא שייך לומר כאן לאפוקי מדראב"ע דע"כ לא קאמר רק לענין תוספת:

גמ' אמרה בעינא לאינסובי כו'. וקשה הו"ל למיכתב פרעתי ע"ג הגט. דהיא תמחוק דהא הגט בידה ואין תיקון לזה אלא קריעה ולכתוב ב"ד ע"ג לאו גט פסול הוא לז"א אטו וכו':

בתוס' בד"ה אטו גט מנה כו' וי"ל דלאביי כו'. הרבה משתבשין בכאן ורוצין לעייל פילא בקופא דמחטא והאמת הוא מ"ש מהר"ש יצ"ו וז"ל נ"ל דלא הוי גרסי דאי ס"ד במקום שאין כותבין כתובה וכו' אלא דה"ג דאי ס"ד דגט היינו כתובה וכו' וכן נראה מרשימת רש"י וה"ק לפי שיטתם אלא אביי מגופיה דמתני' קהדר וכו' דע"כ איירי במקום שכותבין מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכמ"ש התוס' אלא משום דאיכא למימר דאף במקום שכותבין נימא דגט היינו כתובה אבל בעידי הגט לא גביא [וכרב] ואהא קאמר אטו גט מנה וכו' אטו כל דמגבי כו' ואביי ס"ל דלית לן למימר דגט היינו כתובה וכותבין בגט שטרא דנן אלא דוקא במקום שאין כותבין [כיון שכל עיקרה לא באתה לגבות אלא בגט והיא עיקר הגוביינא לא היה לו לפרוע עד שתכתוב שטרא דנן ולא שייך למימר אטו כל כו' וכ"כ הפ"י] אבל במקום שכותבין לית לן למימר דגט היינו כתובה [דאטו כל כו'] שפיר נאמן לומר פרעתי אם לא תוציא הכתובה אלא ודאי דלא אמר כלום [ובין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין גובה בעידי גט] מיהו בפרק הכותב אמרינן דרב ס"ל אף במקום שכותבין דגט היינו כתובה [ולית ליה אטו כל כו'] ודו"ק ע"כ וכן משמע מלשון התוספות בקושיא אי נמי נוקי במקום שאין כותבין וכו' [וע"כ דלא גרסי ואי ס"ד במקום שאין כותבין]:

בתוס' בד"ה הא אמר תנו כו' וכן לקמן דפריך על ר' ירמיה כו' מאי למימרא לימא דקמ"ל כו'. לכאורה אין זה כ"כ קושיא דהגמרא מקשה למאי דמשני כגון דקאמרי עדים כו' דאי קמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כו' א"כ בלא עדים לוקמי לאלתר וכקושית התוס' והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש וכו' והיאך תלוי תירוץ זה בהא דקאמרי עדים ועיין:

בא"ד וי"ל דס"ל כו'. מ"מ מאי פשיטא הוא דלמא קמ"ל לאפוקי ממ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה רק דא"כ לא הו"ל לאורויי בזה האופן [הו"ל לאשמועינן גוף הדין דאין לבעל פירות משעת חתימה ולא בציור דין זה] בשלמא אי ס"ל כמ"ד יש לבעל פירות כו' קמ"ל דמ"מ אמרינן אימת מטי גיטא לידך:

בא"ד פשיטא דיחזיר ומאי קמ"ל והלא אפילו לא גיטה הוא זה כו'. הקשה מוהרש"ל ז"ל [והוא קושית הגליון] וז"ל תימה דלמא קמ"ל דלא חיישינן דשמא זה הגט זמנו קודם לגט זה שנתגרשה בו ותטרוף בגט זה שניתן לראיה פירות שלא כדין אפילו למ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה וי"ל דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד ע"כ דודאי לא חשדינן לשמא ישקר דהא בכ"מ דחיישינן לשמא כתב ללוות בניסן וכו' כתבו התוס' לעיל ועתה רוצה ללוות בו אבל א"ל שכבר לוה כו' דא"כ מאי ריעותא בשביל שנפל לא נזהר לשומרו כו' ה"נ כיון דאיכא עדים שראו בידה למה נאמר שהגט השני זמנו מקודם ואפ"ה קאמר הבעל שהוא שלה [למה נחשדהו למשקר במקים דליכא ריעותא דנפילה דכיון שכבר נתגרשה היה לה ליזהר כמו התם בשכבר לוה]:
עוד הוסיף וא"ל א"כ כשאין הבעל מודה מאי הקשו התוס' שיחזיר ליחוש שמא זמנו קודם ולק"מ דלפי האמת ליכא חששא כדמשני הגמ' לקמן שיאמרו הלקוחות אייתי ראיה אימת מטי כו' ולכך לא הקשה הגליון אלא אמ"ש תוספות מאי קמ"ל כו':

בא"ד ורבה דייק דמתני' דומיא דשטרי חליצה כו'. כתב מוהר"ש אבל מגופא דמתני' ליכא למידק דשמא הוא לאלתר וראינו ביד הבעל קודם שנפל דהא אינם חלוקים בו הבעל והאשה ושניהם מודין שלא נתן לה אלא שנפל ממנו ואיכא למיחש רק לנמלך דוקא ע"כ. ונ"ל דאי מגופא דמתני' י"ל לאלתר וכ"ת ונמלך מאי קמ"ל דלמא קמ"ל כקושית התוס' דלא חיישינן דלמא כתב ליתן בניסן דהא מתני' איירי דלא נתן לה עדיין ועכשיו הוא דקאמר תנו וא"כ דלמא כתב ליתן כו' [וקמ"ל דאפ"ה יחזיר דיאמרו הלקוחות אייתי ראיה. אך מ"ש דלמא כתב כו' אינו מדוקדק דודאי הכי הוא] אבל בברייתא ע"כ כיון דראו בידה ליכא למימר כך כדלעיל [דלא הוי ריעותא לומר דלא נזהר לשמרו] ועיין (ק):

בתוס' בד"ה לאלתר כו' דחייש לתרי יצחק כו'. בפרק האשה שלום (יבמות דף קט"ו ע"א):

בתוס' בד"ה והוא שהוחזקו כו' דהשתא כו'. וכ"ת מאי נ"מ דלמא רוצה לחלק אף באידי ואידי הוחזקו וכאן שהשיירות וכו' לז"א דומיא דסיפא אבל בסמוך לר"ז לא קשה כלל הך קושיא דהוא מקשה מברייתא וק"ל:

בא"ד וא"ת ומאי טעמא יחזיר כו' וי"ל כיון שאנו יודעין כו'. הא ודאי לר"ז דמקשה בסמוך מברייתא ליכא לשנויי הכי דהא לא ידעינן ממי נפל דליכא למימר דיודעין דמזה יב"ש נפל דהא הוא גופיה מודה דמינה נפל וליכא למימר דיודעין דמינה נפל דא"כ ראינו בידה ופשיטא דיחזיר אפילו אין הבעל מודה כמ"ש התוס' לעיל וצ"ל כמ"ש לקמן בד"ה מעולם וכו' דבמזיד לא ישקר וכיון שהוא אומר שממנה נפל לא חיישינן שגם האחר אבד כיון דאין השיירות מצויות והכא אכתי לא אסקו אדעתייהו הך סברא ואולי דהכא ר"ל כיון שאנו יודעין ע"פ דיבורו דאל"כ היאך פסיקא להו [במ"ש כיון שאנו יודעין והול"ל כגון] אבל בתוספות פרק כל הגט כתבו די"ל כגון דידעינן דמזה יב"ש כו' ועיין:

רש"י ד"ה ולא מטמא לה. והאי לאו שארו הוא כו'. וכ"ה לשון הגמרא דסנהדרין (כח ב) אכתי לאו שארו היא ובחדושי להרמב"ם בהל' אישות פ"י ה"ב הבאתי ראיות דבאירוסין נקרא ג"כ שאר והכא דממעט לארוסה לאו משארו לחודיה אלא מדכתיב גביה הקרוב אליו וכ"ה להדיא בתו"כ פ' אמור וכ"ה בהרי"ף בהל' טומאה ובירושלמי פ"ו דיבמות ה"ד תמן אינון אמרין הקרוב ולא ארוסה ולשון רש"י ביבמות (כט ב) דהא לאו שארו הקרוב אליו הוא וכן בירושה כתיב לשארו הקרוב אליו:

גמרא אר"ה חיישינן לשני שוירי. נ"ל דבלשון שאילה קאמר להעומדים לפניו ולא לפסק הדין בהחלט דכ"מ מהא דקאמר לקמן למ"ד לר"ז כו' ואע"ג שלא הוחזקו כו' פליגא דרבה במאי קמ"פ כו' ור"ז כו' ומדוע ל"א בפשיטות במאי קמ"פ רבה ור"ה וכן לישנא דלאורתא בעי מינך ר"ה משמע דלא פסיקא ליה [אח"ז מצאתי כן להתו' בב"ב (קעב ב) בד"ה מינך] :

תד"ה הא אמר (בסופו). ור"ז לא מוקי לה דומיא דסיפא. ומסיפא גופה דשטרי חליצה לא פריך וכמו דפשיט רבה לקמן (כ ב) מינה לענין גיטא אלמא דמשוה להו אהדדי אף דא"א הוא איסור חנק והחמירו בה הרבה כמש"כ התוס' שם ויבמה לשוק אינה אלא איסור לאו מצינו בב"ב (קלה) דקאמר עלה נקל בא"א הרי דקורא לה א"א וע"ש ברשב"ם ובמשכ"ע הרש"ל ועי' קידושין (יב ב) תד"ה אם ובמש"כ שם. מ"מ ר"ז ניחא ליה טפי למיפרך גיטא אגיטא:

גמרא אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות. ואפי' במקום וכו' והוא שהוחזקו. יש לע' היאך מתוקמא מתני' דמצא גיטי נשים אף בהוחזקו נותנים בתנו אפי' לזמן מרובה כיון שאין שיירות מצויות ואמאי ל"ח בשובר לקנוניא מלוה עם הלוה שמא הלוה חייב ליב"ש שהוחזק כאן. אבל באמת ליב"ש זה שמצוה לחזור השובר לא לוה מעולם. רק מטעם זה מצוה לחזור כדי שיהיה לו כשיבוא יב"ש זה שהלוה לו באמת לתבוע את חובו יוציא את שובר זה ויראה לו שכבר פרוע. ול"ל שראינו אצל לוה זה שובר. פשיטא דיחזיר ואמאי חיישי' לנמלך.
ואפשר לדחוק דבאמת כשב"ד רואין שהוחזק כאן עוד א' ישליש זה השובר ויכתבו עליו ששייך ליב"ש בן יעקב:

רש"י ד"ה מצאו לאלתר, התם מפרש כדי שתעבור שיירא. לכאורה קשה אמאי פירש"י שלא אליבא דהלכתא דהא שם בגיטין איפסקא הלכתא שלא שהה.
ונ"ל לתרץ עפ"י מהדאיתא ברשב"א בפרק כל הגט מה טעמא דמ"ד שלא עבר שם בודאי, לתלות באדם שעבר שממנו נפל, ז"א דהוי נפילה דיחידאי, ואי חיישינן לשיירות שכבר עברו, מה נ"מ באדם שעבר, אפילו בלא עבר ניחוש לנפילות הראשונות. גם על מ"ד כדי שתעבור. הקשה הרשב"א אמאי לא ניחוש לשיירות שכבר עברו דהא לכ"ע איירי בשיירות מצויות, ותירץ הרשב"א דמ"ד שלא עבר סובר דודאי חיישי' לנפילות הראשונות אלא דבלא עבר אמרי' גיטה שלזה להיכן הלך. אבל בעבר אדם תלינן שזה שעבר מצאו או דרסו ברגלו. ומ"ד כדי שתעבור שיירא סובר דלעולם ל"ח לנפילות הראשונות דא"כ אמאי לא מצאו זה, אלא באם עברה שיירא חיישינן שמא משיירא נפל וגיטו של שליח נדרסה.
ולכאורה קשה למ"ד שלא עבר, בלא עבר נמי נימא שמהשיירות ראשונות נפל. וכ"ת גיטה של זה להיכן הלך דלמא הוא בעצמו דרס, וצריכים לדחוק דבשליח ל"ש דריסה כי הוא הולך תמיד לדרכו ולא דרסה, וא"כ במשנתנו דאמר תנו דאיירי שאדם אחר מצאה לא נ"מ מידי אי עבר אדם או לא. דגם בלא עבר אדם חיישי' שזה הגט משיירות שעברו נפלו וגט זה נדרס ברגלי המוצא, דא"כ מוכרחים אנו לפרש משנתינו אליבא דמ"ד כדי שתעבור דאליביה חיישי' לשיירות שעברו עתה, אבל אליבא דמ"ד שלא עבר קשה על ר"ז דאמר לקמן ממאי דלזמן מרובה דלמא לאלתר ולכן אמר תנו נותני'. ז"א דלהך מ"ד דחיישינן לשיירות שעברו כבר ועבר אדם בעינן כדי לתלות דדרסה, א"כ מה נ"מ בלאלתר אפי' בלא עבר ניחוש שהמוצאה דרסה, ע"כ פירש"י כדי שתעבור שיירות דאליביה ל"ח אלא לשיירות שעברו עתה. וק"ל:

תד"ה הא אמר תנו וכו'. הא לא נמלך מחזיר לה לראייה אע"פ שאינו שלה, ואין להקשות קושיית הגליון שמא זה הגט זמנה קודם וחיישי' לקנוני'. די"ל דגבי ממון ל"ח לשני יב"ש, אבל הגליון מקשה שפיר דדלמא חידוש זה שמעי' מברייתא דל"ח גבי ממון לשני יב"ש:
בא"ד וי"ל דמברייתא משמע וכו' דאי לאלתר פשיטא. אבל במתני' וכו'. יש לע' דלמא הוצרכו הש"ס רבא ל"א כר"ז מתניתין אלימא ליה לאקשי', הא שבפשוטו י"ל לרבה ס"ל כהלכתא עד שעת נתינה, וא"כ הברייתא י"ל לאלתר והחידוש לאפוקי דלא ניחוש דלמא כתב ליתן בניסן, אבל מתני' דס"ל דרבה נמלך הוי יתור לחידוש דתנא דמתני'. שפיר קשה דלאלתר דהא במתני' דאמר תנו ליכא חשש דכתב ליתן בניסן כמו כל גיטין הבאים ממדה"י, וכמ"ש תוס' בסוגיא לקמן (דף יט) ד"ה וליחוש:

בא"ד ועוד י"ל דר"ז וכו' א"כ צ"ל שראינו הגט בידה וכו' פשיטא דבבעל מודה דיחזיר. וגם באין הבעל מודה אמאי לא יחזיר. עיין מהרש"ל שהקשה על הגליון דדלמא באין הבעל מודה דחיישי' לאחר, וכוונתו דדלמא באמת מיירי לזמן מרובה דכיון דמיירי בראינו דנפל ממנה ממילא ניחא דהבעל מודה דיחזיר לראיי'. ומצינו לומר דמיירי לזמן מרובה היינו דהא באמת מסקי' דיאמרו אייתי ראייה.
ולכאורה קשה על תירוצו הא ממה דהוכיח ר"ז דהבעל מודה פשיטא. ויקשה דלמא החידוש לאפוקי מפירכת הש"ס דניחוש דדלמא כתב ליתן בניסן וכו' וקמ"ל דאמרינן אייתי ראיה היינו אי דס"ל לר"ז כמ"ד משעה שנתן עיניו לגרשה. וכדכתבו בתירוצם קמא. ורוצים להרויח בתירוצם ב' רק דס"ל דלאלתר היה ג"כ חידוש וכאשר הוא באמת לאפוקי דניחוש שמא משיירא שעברה קודם נפילה, ע' מה שטורח רשב"א בגיטין ליישב זה. וא"כ עכ"פ חידוש הוא. או דצריך לומר כיון דממנה נפל תו ל"ח לשמא כתב. וצ"ל דריעותא דנפילה מורה כן ולא תתן לה לגמרי וכמ"ש תוס' לעיל בסוגיא דשטרי הקנאה. וא"כ עדיין י"ל דאין הבעל מודה דל"י כיון דחיישינן דגט אחר הוא. ואי דאמרי' אייתי ראיה, הא בממנ"פ אי דס"ל דנתן עיניו לגרשה ל"ש אומר אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידה, ואי דס"ל עד שעת נתינה, ומוכח כסברא הנ"ל דכל שהיה בידה קודם נפילה ל"ח לכתב ליתן בניסן, וא"כ ממילא אף שיהא קול לנפילה ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה, מ"מ מספיק ראיה שראו בידה קודם נפילה ואין עדים צריכים לידע מתי נמסר לידה דהא כל שידענו שהי' בידה מקודם ממילא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר כמו בגיטין דעלמא, (וכן כתב להדיא בש"ך סי' ס"ה בשט"ח) וא"כ עדיין החשש במקומו דדלמא הגט זה דאחר הוא וזמנו קודם לזמן הגט שלה, והיא תביא ראיה שראו בידה קודם נפילה ותגבה מזמן גט זה. וצ"ל דאנו דנין דמסתמא אותם עדים שיעידו שראו גט בידה ידעו ג"כ זמן הנכתב בגט. ועדיין צ"ע:
גם יש לע' כיון דבראינו שנפל מידה ליכא חשש שכתב ליתן, ממילא ליכא הוכחא לסברת דאייתי ראיה, ודלמא מהאי טעמא אין הבעל מודה ל"י דלא סמכי' לסברת אייתי ראיה, עכ"פ זה ברור בכוונת מהרש"ל דתוס' ס"ל דעד שעת נתינה, מש"ה יאמרו אייתי ראיה, ויש לע' דלמאי הוצרכו תוס' לזה הלא יספיק דבריהם הראשונים דהיה קשה לר"ז חייב מודה פשיטא דזה מספיק בין למ"ד כיון דנתן עינו, ובין למ"ד עד שעת נתינה ולמה הוצרכו לכנוס בפרצה דחוקה, דהיה קשה גם אין הבעל מודה אמאי ל"י, ונצטרך לומר דר"ז ס"ל דוקא עד שעת נתינה והנראה דלהך תירוצא בלא"ה צ"ל דר"ז ס"ל עד שעת נתינה.
דלכאורה קשה דלמאי דכתבו תוס' דהא דהוחזקו לחיד יחזיר משום כיון דידעו שממנו נפל ל"ח שנפל גם מיב"ש אחר, ולכאורה על ר"ז דמוקי להברייתא בהוחזקו ואין שיי"מ, בזה יקשה כיון דהבריי' ע"כ מיירי בלא ראינו שנפל א"כ דלמא לא נפל רק מיב"ש אחר, וצ"ל כיון דהבעל ל"ח לשקר דבידו לגרשה ומהמנינן ליה לענין לגרשה בגט זה, דזהו גט שלו, והיינו דנפל ממנו הגט, ותו ל"ח לאחר.
אולם עדיין יקשה דאינו דומה לאומר בעל פה גרשתי דראוי להאמינו במגו דבידה לגרשה, משא"כ הכא י"ל דעושה כן בדרך קנוניא לטרוף הפירות, אמנם באמת לא דמי'. דהא הלקוחות יאמרו אייתי ראיה. וא"כ ממילא מוכח דר"ז ס"ל כמ"ד עד שעת נתינה. דאל"כ אלא כמ"ד כיון שנתן עינו ממילא לא יאמרו אייתי ראיה. וניחוש דלא נפל ממנו גט, ואומר להחזיר לה לעשות עמה קנוניא, [ואף דמדברי התוס' בגליון מבואר דל"ח לזה לקנוניא היינו אם ידעינן דממנו נפל, משא"כ הכא דניחוש שלא גרשה] והתוס' בתירוצם א' שכתבו דר"ז ס"ל כמ"ד כיון דנתן עינו, היינו דלהך תירוץ דגם הברייתא משכחת דראינו הנפילה דהאיש והאשה הלכו ביחד וראינו מבין שניהם נפל הגט והוא מודה דממנה נפל. וא"כ שפיר י"ל דר"ז ס"ל כיון שנתן עינו, אבל לתי' הב' דחדשו לומר דהברייתא ע"כ מיירי דלא ידעי' הנפילה. וא"כ דהא דיחזיר בהוחזקו. היינו משום דלא חשוד לשקר. ובזה ממילא מוכח דר"ז ס"ל עד שעת נתינה ובזה יש להשוות ב' הגירסות בדר"י מעולם לא חתמנו, אם בעי' שיאמרו לזה או לא, דלהגירסא מעולם לא חתמנו לזה, באמת סבר ר"י כיון שנחן וכו' וא"כ אם לא יאמרו לזה חיישי' שמא מהבעל הזה לא נפל גט זה מעולם ואומר להחזיר לה משום קנוניא לטרוף פירות. ולאידך גירסא ס"ל לר"י עד שעת נתינה וליכא חשש קנוניא דהא יאמרו אייתי ראיה, ומהמנינן ליה דממנו נפל הגט, ולא בעי שיאמר לזה. ויצא לנו דין חדש דאף להגירסא לזה מודים לדינא דלא בעי לזה לפי מה דקיי"ל עד שעת נתינה:

בתוספות בד"ה אטו גט מנה ומאתים כו' ותימא היכי מוכח כו' ואביי נמי לוקמי הכי כו' עד סוף הדיבור. ויש לתמוה דמה קושיא היא זו דאביי לוקי כרב כיון דאמר בהדיא אטו כל דמגבי בי דינא מגבי ומה"ט גופא לית ליה לדרב וכן מה שתירצו התוס' נראה תמוה. ומה שפי' מהרש"א קיצר במובן. ונלע"ד ליישב כשיטת מהרש"א דמאי דקאמר אטו כל כו' היינו דוקא במקום שכותבין והטעם נ"ל בזה דבמקום שכותבין עיקר הגוביינא בכתובה ולא בכתב הגט וא"כ כשאין הכתובה בידה ודאי מצי למטען פרעתי והחזרת לי הכתובה לראיה שנפרעת הכתובה ואח"כ נאבד ממני ומש"ה לא חשש לכתוב על הגט שטרא דנן כיון דלאו בב"ד קא מגבי ואיהו גופא לא ס"ד בזה אבל במקום שאין כותבין דא"כ עיקר הגוביינא בכתב הגט וכמ"ש לעיל בסמוך ואם כן לא שייך לומר אטו כל כו' כיון שכל עיקרה לא באתה לגבות אלא בכתב הגט לא היה לו לפרוע אלא עד שתכתוב על הגט שטרא דנן וא"כ ע"כ הא דקאמר אי ס"ד במקום שאין כותבין כו' לא גרסינן ליה כמ"ש מהרש"א וכן נראה ג"כ קצת מפרש"י אלא דנ"ל דאף אי גרסינן לה אין פירושו דאיירי דוקא במקום שאין כותבין כיון דעיקר דחיית אביי מעיקרא לא תליא בהא אלא אפילו אי איירי במקום שכותבין אפ"ה נדחית הראיה דר"י כיון דגיטה היינו כתובתה אלא הא דנקט אביי מעיקרא דלמא במקום שאין כותבין לרווחא דמלתא אמר הכי כמ"ש בסמוך ופירושו דבין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין איירי מתניתין למאי דמשמע ליה דהוציאה הגט היינו כתב הגט אבל בלא כתב אף במקום שאין כותבין כתובה לא גביא כמ"ש לעיל וא"כ קאמר נמי הכא בההיא לישנא אי ס"ד דבמקום שאין כותבין עסקינן פי' אף במקום שאין כותבין דמה"ט נאמר דממילא מוכח דגיטה היינו כתובתה וע"ז מסיק דא"א לומר כן דאי ס"ד דגיטה היינו כתובתה דתקנו רבנן דככתוב דמי א"כ לימא פרעתי והיינו במקום שכותבין כתובה דעיקר הגוביינא לא תליא בגט וא"כ מצי למימר דמה שלא חשש לכתוב גיטא דנן היינו משום דלאו בב"ד מגבי ואיהו לא ס"ד בזה כיון שלא באתה לגבות ע"י הגט זה שיט' הגמרא וע"ז מקשו התוספות דאכתי היא גופא תקשי אמאי לא מוקי אביי דוקא במקום שאין כותבין דתו לא שייך אטו כל דמגב' כדכתיבנא אבל במקום שכותבין אה"נ דאינה גובה וכתב הגט נמי אין ראיה כיון דמצי למימר אטו כל דמגבי כיון דעיקר הגוביינא היה ע"י כתובה וע"ז מתרצים התוספות שפיר דע"כ א"א כלל לאוקמי מתני' במקום שאין כותבין לחוד ולא במקום שכותבין דא"כ לישנא דמתניתין קשיתיה אע"כ דמאי דבעי לאוקמי במקום שאין כותבין היינו אף במקום שאין כותבין וה"ה למקום שכותבין וא"כ שפיר הדר ביה דקשיא ליה במקום שכותבין אמאי גובה הא מצי למימר אטו כל דמגבי כיון שאין הכתובה בידה אע"כ שהגוביינא שלה אינה ע"י כתב הגט אלא ע"י מבע"ד כדר"י כן נראה לי ליישב שיטת התוס' ודו"ק:

בא"ד א"נ נוקי כו' וגביא ע"י עידי הגט עכ"ל. אף לפמ"ש בסמוך דמשמע לאביי הוציאה הגט היינו כתב הגט היינו למאי דס"ד מעיקרא אבל עכשיו כיון דסוף סוף בעי לאוקמי כר"י ע"כ עידי הגט הוא כמ"ש התוספ' לעיל א"כ מקשו שפיר וק"ל:

במשנה מצא גיטי נשים כו' ה"ז לא יחזיר שאני אומר כתובים היו עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דמאי קמ"ל בגט דלא יחזיר לאשה כשאין הבעל מודה משום שמא נמלך ותיפוק ליה אפילו לא נמלך א"א ליתן הגט בלתי ציווי הבעל כיון שלא עשאו שליח לזה המוצאו ובגט שליחות דוקא בעינן שישמע מפי הבעל ולא דמי לשאר שטרות ואף על גב דאמרינן בגמרא דמתני' לדיוקא דאמר תנו נותנין אתא לאשמעינן מ"מ פשטא דלישנא משמע שיש ג"כ קצת חידוש בגוף הדין וכ"נ מלשון התוספות וכמו שיתבאר ונ"ל דפשטא דמתני' איירי שהאשה אומרת שכבר ניתן הגט לידה וס"ד דמהימנא בהא כיון שיותר יש לתלות הנפילה מידה שלא נזהרה כ"כ בשמירתו שאינה צריכה לו כ"כ משא"כ אילו היה עדיין בידו כדי ליתנו לה היה נזהר בשמירתו ועוד דאמרינן בעלמא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ומה"ט אין דרך לכתוב הגט אלא סמוך לנתינה ממש ולא לכתבו ולהניחו בכיסו וא"כ זמן הגט מוכיח שכבר היה הגט בידה וקמ"ל דאפ"ה תלינן שלא היה עדיין בידה אלא מידו נפל כיון שנמלך עליו שלא ליתנו כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה הא אמר תנו נותנין וא"ת כו' והא דקתני נמלך עכ"ל. ונ"ל דלאו אדיוקא דל' נמלך קאי דנראה מפירושם דלא נחתו עדיין לדייק לשון ונמלך אלא בתירוצם אלא עיקר כוונתם משום דמפשט ל' הגמ' משמע דהא דדייק הא אמר תנו נותנין היינו מדקתני שאני אומר נמלך שזה הל' משמע שאין הבעל רוצה כלל בנתינת הגט ותיפוק ליה שאפי' מצווה עכשיו למסור לה הגט אין נותנין וממילא ידעינן דכ"ש כשאינו בפנינו שאין נותנין אע"כ דבאמר תנו נותנין לכך כתב התוס' דגם זה אינו דיוק די"ל הא דקתני שאני אומר נמלך היינו לייפות הטעם דאיכא למימר שממנו נפל ולאפוקי דלא תימא דודאי כבר ניתן לידה שכן נראין הדברים שממנה נפל וכמ"ש בסמוך וקמ"ל דלא. זה נ"ל ברור בכוונת התוספות ובחנם נדחק מהרש"א וע"ז מתרצים שפיר דאכתי ל' נמלך קא דייק דאל"כ ליתני שאני אומר כתובים היו ולא נתנן ונאמר ג"כ דהיינו שיש לתלות שממנו נפל אע"כ דל' ונמלך משמע שיש עדיין תקנה ליתן הגט. ועיין מ"ש בזה בחידושי גיטין בפ' כל הגט וכאן אביא בקצרה לפי הצורך לסוגיא שלפנינו כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומנ"ל דאפי' לזמן מרובה דלמא לאלתר עכ"ל. פי' דאע"ג שמצאו אדם אחר אפ"ה שייך שיעור לאלתר כגון שראינו את הגט סמוך לנפילתו ביד הבעל אלא שיש להסתפק שמא בתוך כך מסרו ליד אשתו ואפי' למ"ד לאלתר היינו שלא עבר אדם שם משכחת לה נמי שלא עבר שם שום אדם אלא זה האיש ואשתו וק"ל:

בא"ד והיא גופא אתא לאשמעינן דלא יחזיר דחיישינן לשמא נמלך עכ"ל. והרבותא בזה נרא' כמו שכתבתי בל' המשנה דלא תימא שנראין הדברים שכבר ניתן לידה וממנה נפל וק"ל:

בא"ד וא"ת והלא אפילו הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן עכ"ל. וקשה דאמאי לא קשיא להו בפשיטות דיש חידוש דלא חיישינן לקנוניא שתטרף לקוחות בזה הגט כדי כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וע"ז לא הוי משני מידי וי"ל דזה נמי לא שייך אלא אליבא דרב דאמר שגובה עיקר כתובתה בכתב הגט אבל למאי דקי"ל כר"י דאמר לעיל בסוגיא בסמוך דעיקר הגוביינא לא תלי בגט אלא גובה במעב"ד דתקנת כתובה ומאי דתנינן הוציאה הגט היינו עידי הגט כמ"ש התוספות לעיל אם כן לק"מ וק"ל. ומיהו י"ל דלענין כתובה לא תלי מידי בזמן הגט אלא שגובה למפרע מזמן הכתובה וליכא למיחש שמא לא גירשה כלל אלא עכשיו רוצה לעשות קנוניא דמ"מ כיון שבידו לגרשה עכשיו ואז תגבה למפרע כדין לא שייך קנוניא כה"ג. מיהו אכתי לרב איכא למיחש שמא פרעה כבר והחזירה הגט ועכשיו אומר למוסרה לידה להפסיד לקוחות. ויש ליישב דאף שפורע לה הכתובה אפ"ה אין דרך להחזיר לו הגט דבעיא לאנסובי ביה אלא למיכתב גיטא דנן כדמסיק רב להדיא בפ' הכותב:

בא"ד ואי לאלתר דוקא אם כן צ"ל שראינו הגט בידה עכ"ל. וצ"ע דהא מצ"ל דלאלתר איירי שראינו אותו סמוך לנפילה ביד הבעל אלא שהאשה אומרת שבתוך כך מסרו לידה וא"כ כשהבעל מודה בזה קתני דיחזיר כיון שלא ראינו אדם אחר שעבר שם וליכא למימר דהתוספ' לא נחתו כלל לזו הסברא שהאשה טוענת שברגע כזה אחר ראיית הגט ביד הבעל נמסר לידה שנראה להם דוחק וא"כ מ"ש לעיל בל' קושייתם דמתני' מצי מיירי לאלתר היינו שבודאי עדיין לא יצא מיד הבעל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי טעם צריך לזה שאני אומר דמהיכא תיתי יחזיר הגט לאשה כיון שבודאי עדיין לא היה בידה ובתורת נתינה עכשיו לא יכול ליתנה לה כיון שאינו שליח הבעל ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בא"ד ורבה דייק כו' אפי' לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה עכ"ל. ויש לדקדק דיותר ה"ל למימר דומיא דדייתיקי ושוברים דקתני בהאי מתני' גופא וע"כ אם אמר תנו נותנין אפילו לזמן מרובה דהא מסקינן סוף פירקין דלממונא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון. מיהו יש ליישב דבכל הני בלא"ה ליכא שום חידוש דאם אמר תנו נותנין דלא שייך בהו שום חשש כדמסקינן לקמן אם לא למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לענין שובר ורבה מרא דשמעתא ליה ליה עדיו בחתומיו זכין לקמן בפרק המפקיד דף ל"ה ע"ב:

סימן י"ז

יבאר דלמסקנא. סימנין דאורייתא. אבל לא הוו כעדים. ובדבר שבערוה אין מועיל סימנים. ויבאר הרבה חילוקים בזה. שיש אופנים. שסומכים אף בדבר שבערוה. ויבאר דהיכא שבעת שבא החפץ לידו. לא נפל לנו ספק. אז יש לו לזה שהחפץ בידו חזקה כל שביד האדם הוא שלו. ויבאר, דסימנים מובהקים הוי הנך דמספקא לן אי דאורייתא או לא, ואין יותר סימנים מובהקים.

(דף י"ח) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן טעמא דנמלך שלא לתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה ורמינהו המביא גט ואבד הימנו מצא לאלתר כשר ואם לאו פסול אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת דאי לא תימא הכי קשיא דרבה אדרבה כו' ר' זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני תנן המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה קתני מיהא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפילו לזמן מרובה ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. איכא דאמרי והוא שהוחזקו לא נהדר, והיינו דרבה, איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה כו' ר' ירמי' אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון כו' רב אשי אמר נקב יש בצד אות פלונית ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא רב אשי מספקא לי' סימנים אי דאורייתא אי דרבנן עכ"ל:

והנה הרמב"ם כתב (בפי"ח מהלכות גזילה הלכה ו') ז"ל מצא גיטי נשים בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה אם נתנה האשה סימן מובהק ינתן לה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה כו' וכבר הקשה הראב"ד על דברי הרמב"ם דאיך סתם הרמב"ם ולא הביא בכאן כל האי סוגיא דמוקי לה או במקום שאין השיירות מצויות ושלא הוחזקו יוסף בן שמעון או לאלתר דוקא. עוד כתב שם הרמב"ם אמר הבעל מידי נפל ונתן סימניו והאשה אומרת מידי נפל ונתנה סימניו ינתן לה והוא שתתן סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלוני. ולכאורה קשה כיון דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא וכמו שכתב בפרק שלשה עשר מהלכות גזילה א"כ למה הצריך דוקא נקב יש בצד אות פלוני הא אמרינן בגמ' דרב אשי מספקא לי' אי סמנין דאורייתא אבל אילו היה סבירא לי' סימנין דאורייתא אף נקב בעלמא הי' מועיל וא"כ הרמב"ם דס"ל סמנין דאורייתא למה הצריך דוקא שתאמר נקב יש בצד אות פלוני אכן קושיא כזו כבר הקשה הלחם משנה למה הצריך הרמב"ם דוקא נקב יש בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא והא הרמב"ם בעצמו כתב דסימנין דאורייתא ונשאר שם הלחם משנה בצ"ע:

עוד קשה על הרמב"ם שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין ז"ל מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן מעידין עליו ואם ניטל אחת מאלו אף על פי שיש להן סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא, והקשה שם בכסף משנה שכתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנין מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע דבשום סימן לא מהני להשיא אשתו וא"כ מאי האי דקאמר ואפילו שומא והא שומא סימן גרוע הוא:

ועוד. הקשה הכ"מ שהרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות גזילה הסימנין המובהקים סומכים עליהם בכל מקום דין תורה ואין לדחות דדוקא לענין ממון אבל לא לענין איסור א"א דהא בכל מקום קאמר ועוד שפסק בפ"ג דמחזירין גט ע"י סימן דנקב יש בצד אות פלוני, ולכן כתב הכ"מ דיש שלשה מיני סימנים יש סימן מובהק ביותר וזה סומכין עליו אף באיסור א"א, ויש סימנין גרועין ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אף בדיני ממונות, ויש סימנין מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעא לן אי דאורייתא או דרבנן והשתא מ"ש הרמב"ם שאעפ"י שיש סימנין מובהקין אין משיאין את אשתו היינו סימנין מובהקין קצת ולא הוצרך הרמב"ם לפרש דבסימן מובהק ביותר דמשיאין עליו מפני שסמך על מ"ש בפ"ג דמחזירין גט עפ"י סימן מובהק דנקב יש בצד אות פלוני עכ"ד הכ"מ, והנה לפי"ז משמע מדבריו דהא דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא הוא לא בהנך דאיבעא לן אי סימנין דאורייתא, דבהנהו פסק לחומרא דהוא רק דרבנן ורק סימנין מובהקין ביותר הוי דאורייתא. וקשה לי מאוד דהרי בין הסימנין המובהקים שכתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גזילה שסומכין עליהן דין תורה כתב הרמב"ם מקום והרי מקום יש מחלוקות בגמ' אי הוי סימן כלל אם סומכין עליהן אף מדרבנן הרי דלאו סימן מובהק ביותר הוא שהרי רבה ס"ל דאין סומכין עליו כלל אף שיש שארי סימנין דסומכין עליהם מדרבנן והיינו אותם שמבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן אעפי"כ מקום גרע ביותר אליבא דרבה דלא הוי סימן כלל וא"כ איך כתב הרמב"ם שהוא מהסימנין המובהקין ביותר מנא לי' לעשות פלוגתא רחוקה כזו דמאן דס"ל מקום לא הוי סימן חשיב מקום מהסימנין הגרועין ומאן דחשיב לי' סימן חשיב מקום מסימנין המובהקין ביותר שיהי' מדאורייתא ודאי דילמא ס"ל דהוא מסימנין המובהקין קצת וסומכין עליו בממון מדרבנן ואיך כתב הרמב"ם מקום בין הנך סימנין דסומכין מדאורייתא. ועוד קשה דלפי זה כיון שכתב הרמב"ם הסימנין מובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה והמדה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנין מובהקים הם הרי דמדה חשב הרמב"ם בין אלו דהם דאורייתא, א"כ הא דמיבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן הוא בסימנין אחרים שלא במדה ובמשקל דהרי לדברי הכ"מ הנך מובהקין ביותר שסומכין עליהן בכל מקום מן התורה ובכל מקום כתב הכ"מ הוא אפילו בא"א והא דמיבעא לן אי דאורייתא אי דרבנן הוא במובהקין קצת א"כ במדה ובמשקל לא איבעא לן אי דאורייתא דבהנך ודאי דאורייתא מפני שהם מובהקין ביותר א"כ מאי בעי למפשט בב"מ דף כ"ו מהא דאף השמלה מיוחדת שיש לה סימנין שסימנין דאורייתא דילמא מיירי בסימנין דמדה היינו מדת רחבה ומדת ארכה ומדה הא מדאורייתא הוא לכולי עלמא, א"כ מוכח דהאבעיא הוא בהנך סימנין במדה ומשקל ומקום אי הוי דאורייתא אי דרבנן, וע"כ מוכח דפסק הרמב"ם סימנין דאורייתא אף בהנך סימנין שמובהקין קצת וכתב שסומכין עליהן בכל מקום והדרא קושיא לדוכתא איך כתב הרמב"ם שאין משיאין אשה בסימנין מובהקים הא כתב שסומכין עליהן בכל מקום דבר תורה ואף אם נפרש בסימנין מובהקין קצת כמו מדה הא הוא פסק דסימנין מובהקין קצת ג"כ דאורייתא, אכן מצאתי שהכסף משנה בפי"ג מפרש דהא דקאמר הרמב"ם והמדה והמשקל והמנין או מקום האבידה סימן מובהק הוא לא קאי על מה שכתב דהסימנין המובהקים סומכים עליהם דין תורה רק הוא דין בפני עצמו, וכונתו דהנך היינו מדה ומשקל ומנין נמי מובהקין הן וסומכין עליהן מדרבנן וגם דברי הכ"מ בפי"ג מגירושין ג"כ יש לפרש כן, אכן לפי זה תקשה ביותר דלפי זה במדה לא סמכינן באיסור אשת איש דמדה הוי רק מסימנין מובהקין קצת דמספקא לן אי הוי דאורייתא, ופסק הרמב"ם דהוי דרבנן א"כ תקשה איך כתב הרמב"ם בפי"ח מהלכות גזילה, שאם אמרה אורך מדת החוט נותנים לה הגט והרי מדה לא הוי אלא מדרבנן ואיך סומכין עליו באיסור א"א, הרי דאף בהנך דמנה הרמב"ם סומכין באיסור והדרא קושיא איך כתב דאין סומכין על סימנין מובהקין להשיא אשה על ידי זה:

לכן נראה לי דהנה בב"מ דף כ' איתא ההוא גיטא דאישתכח בי דינא דרב הונא דהוה כתב בי' בשווירי מתא דעל רכיס נהרא אמר רב הונא חיישינן לשני שווירי אמר לי' רב חסדא לרבה פוק עיין דלאורתא בעי לה רב הונא מינך נפק דק ואשכח דתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר, א"ל רב עמרם לרבה הכי פשיט מר איסורי מממונא א"ל תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן כו' הרי דכפי הנראה דחי לי' רבה לרב עמרם דאין חילוק בין איסור לממון והוכיח זה משטרי חליצה והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ט' ז"ל המביא גט ואבד ממנו ומצאו אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפילו מצאו לאחר זמן מרובה הרי זה בחזקת שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא ותתגרש בו, אבד במקום שהשיירות מצויות אם נמצא מיד ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברים, או שמצאו בכלי שהניחו ויש לו טביעת עין בארכו וברחבו של גט שהי' כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו, הוחזק באותו המקום איש אחד ששמו כשמו שבגט חוששים שמא גט זה הנמצא של אותו האחר הוא, הואיל ועבר אדם שם, ואף על פי שלא שהה, ואם נתגרשה בו הרי זה ספק מגורשת. אבל אם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו, אעפ"י שהוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין. עכ"ל הרמב"ם. והשיג עליו הראב"ד, ז"ל בלבול אני רואה בכאן. למעלה אמר שאם לא שהה אדם שם זהו מיד וכאן הוא אומר שאם עבר אעפ"י שלא שהה חוששים, ואם יאמר מפני שהוחזקו שני יוסף בן שמעון, לא מצינו בגמרא הפרש כשמצאו לאלתר בין שיירות לאין מצויות, ובין הוחזקו ללא הוחזקו, עכ"ד הראב"ד ועיין במ"מ שדחק מאד:

ולענ"ד נראה דברי הרמב"ם לישב בפשטות. דהנה אמרינן דאם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו ולכאורה מאי מועיל שעתה מעת שאבד הגט לא עבר אדם שם, הא לא ראה מקודם ומקודם עברו אנשים שם, וא"כ דילמא הגט הוא מקודם, וע"כ צריך לומר, דנהי דהגט הזה הי' מקודם, אבל איה הגט זה שנאבד, וכיון שיודע הוא שאבד באותו מקום, וכיון דאין כאן גט אחר א"כ מוכח דהגט הוא זה שנאבד, אבל אם עבר אדם, הא יכול להיות שבדרך הילוכו לקחו וכיון דהוחזקו הוא ספק גמור שמא נפל מאותו האיש, וכיון שעבר אדם שם הא יכול להיות שהוא לקחו, והנה כל זה דאף במקום שאין השיירות מצויות, רק כיון שיכול להיות שלקחו חיישינן, היינו דוקא היכא שהוחזקו, דאז לא בעינן כלל שיירות מצויות דאילו הי' בעינן, א"כ הא לא הי' החששא רק אם הוא דבר מצוי וכיון שראינו שלא שהה אדם מן העוברים שם א"כ אין זה מצוי שיקח זה האיש בדרך הילוכו, דרק בהוחזקו לא בעינן שיירות מצויות וחוששין אף לאין מצויות, אבל בלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, הא התם לא חיישינן אלא במקום שהשיירות מצויות, וא"כ לא חוששין אלא לדבר המצוי וא"כ היכא דלא שהה אדם שם אף שעבר, אף שהשיירות מצויות אבל זה הא אין מצוי שיגביהו תיכף בהילוכו אף שלא שהה דהרי חזינן דחד מ"ד בגמ' ס"ל דאם לא שהה אף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון לא חיישינן דהוי לאלתר ואף דהא אנן פסקינן דאף באין השיירות מצויות ג"כ חיישינן היכא דהוחזקו, היינו משום דאף דאין מצוי אבל אטו משום דאין מצוי אבל הלא לא דבר רחוק הוא שילך אותו האיש בפה אבל לדבר רחוק כזה שאם אחד עמד וראה איש עובר ולא שהה שם רק עבר כדרכו וזה ראהו וזה שהגביה בהילוכו לא ראה סובר דזה דבר רחוק לזה לא חיישינן משום הכי סוברים הנך יש אומרים בגיטין דף כ"ז דאם לא שהה אדם שם הוי לאלתר ונקט סתמא אף היכא דהוחזקו, דשם לפי ההלכה אף באין שיירות מצויות חיישינן ס"ל דהיכא דלא שהה אף שעבר אדם שם לא חיישינן לדבר רחוק וע"כ צ"ל כן דמאן דס"ל דאם לא שהה אף שעבר זה גרע מאין שיירות מצויות ומאן דס"ל דלא עבר אדם שם ס"ל דאף לדבר רחוק כזה שהגביה דרך הילוכו וזה שעמד וראה שלא שהה אמרינן דזה שהעובר הגביה הגט לא ראה. אף שראה שלא שהה העובר שם דזה אין לומר דמחלוקותם אי זה הוי מצוי שיגביה העובר דרך דזה סבר דהוי מצוי וזה סבר דאינו מצוי דא"כ מאי מספקא לן אי אין השיירות מצויות אי חיישינן. ולמה להגמרא להביא חידוש דרבה ורב זירא אי אין שיירות מצויות לא חיישינן. הא זה מוכח מברייתא גופא דיש חילוק בין שיירות מצויות ואין מצויות ע"כ דאם נאמר דאף אם אין שיירות מצויות ג"כ חיישינן אעפי"כ ס"ל להאי מ"ד שלא שהה אדם שם דאף אם עבר אדם כיון שעמד אדם וראה שלא שהה או שלא הי' שהות לשהות, זה דבר רחוק שיגביה דרך הילוכו:

ואף דחיישינן אף שאין שיירות מצויות היינו דחיישינן אף לדבר שאין מצוי:

אבל לדבר רחוק לא חיישינן ומאן דס"ל אף אם עבר חיישינן ס"ל דחיישינן אף לדבר רחוק וא"כ אחרי דפסק הרמב"ם להלכה, דאף באין שיירות מצויות היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון אף אם רק עבר אדם שם חיישינן דחיישינן אף לדבר רחוק א"כ כל זה היכא דהוחזקו אבל היכא דלא הוחזקו הא לא חיישינן אלא אם שיירות מצויות הרי דלא חיישינן אלא לדבר מצוי אבל לדבר שאינו מצוי לא חיישינן מכל שכן לדבר שהוא רחוק וגרע מאינו מצוי דלא חיישינן. א"כ שפיר פסק הרמב"ם דהיכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון דוקא שהה אדם שם חיישינן אבל אם עבר אדם לא חיישינן:

ואין הטעם משום דס"ל דעבר זהו לאלתר. אלא כיון דהוא רק עבר, א"כ הא לא הוי שיירות מצויות. ואדרבה עוד הוא יותר רחוק מאינו מצוי שיירות והיכא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון הא לא חיישינן אלא היכא שהשיירות מצויות. וכמדומה לי שפשוט הוא סברת הרמב"ם וכן כתב הרי"ף ז"ל אבל עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל כו' הרי דדוקא בהוחזקו:

אבל בלא הוחזקו. הא לא הוי שיירות מצויות היכא דזה האיש רק עבר ולא שהה:

הרי חזינן דהרמב"ם פסק דהיכא דשיירות מצויות אף בלא הוחזקו יוסף בן שמעון חיישינן לשני שווירי'. ולשני יוסף בן שמעון וא"כ איך פסק הרמב"ם מתניתין דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר הי' לי' לפרש דדוקא אם מצא שלא בב"ד אבל אם מצא במקום שהשיירות מצויות לא יחזיר דחיישינן לשני שווירי ולשני יוסף בן שמעון, כיון שהשיירות מצויות, וזה אין לחלק בין ממון לאיסור שהרי כבר פריך רבה דהא במתניתין תני גם שטרי חליצה ומיאונין. וא"כ אם נימא דמתניתין איירי אף במקום שהשיירות מצויות א"כ גם בגט הי' לן לפסוק כן. ומדלא פסקינן הכי ע"כ דמתניתין איירי דוקא. דאשתכח אבראי במקום שאין השיירות מצויות, וע"כ הרמב"ם כשהביא האי דינא הי' לו לבאר דדוקא דאשכח במקום שאין שיירות מצויות והרמב"ם מנה לשטרי חליצה ומיאונין בהדי הנך דמחזירין. וא"כ לכאורה אין לחלק בין ממון לאיסור, וכן קשה על הטור שו"ע בסימן ס"ה שהביא ג"כ להאי מתניתין דשטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ולא העירו כלום דזה דוקא באין שיירות מצויות והרי (באבן העזר סי' קל"ב סעיף ד') פסקו דהיכא דהשיירות מצויות אף שלא הוחזקו בעינן דוקא לאלתר ולכל הפחות שלא שהה אדם. ואם יש שהות ששהה אדם חיישינן:

לשני יוסף בן שמעון אף שלא הוחזקו:

א"כ הי' להטשו"ע לבאר גם במצא שטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד, ופליאה היא איך העלימו נושאי כלי הרמב"ם והטשו"ע עיניהם מזה:

לכן נראה לי לבאר דהנה בספרינו לבוש מרדכי על ב"ק סי' מ"ב הבאנו דברי הקצות החושן שחקר באחד שהודה לחבירו שחייב לי' מנה. והעדים לא ראו את המודה רק הכירוהו בטביעת עינא דקלא, אי מהני או לא והביא ראי' לכאורה דמהני, מהא דבני אדם מותרין בנשותיהם בלילה בט"ע דקלא. אך הקצות החושן מביא ראי' דלא מהני ט"ע דקלא דהנה השלטי גבורים פרק זה בורר כותב וז"ל בשם הרר"מ הלוי שכתב בפרק א"מ גבי מסית שמדליקין לי' את הנר בבית הפנימי ומושיבין עדים בבית החיצון כדי שיהיו שומעין את קולו ורואין אותו מהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אא"כ ראו אותו ושומעין קולו ע"ש הרי דבעינן דוקא שיראו אותו ולא מהני שישמעו קולו. וכתב על זה הנתיבות ז"ל בספר קצות החושן כתב דט"ע דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון. וצריכין העדים שיראו דוקא בראית העין ולא בשמיעת קולו וליתא דהא לענין סימנין אמרינן בב"מ כ' דחמירא איסורא מממונא כדאמר התם מי קמדמית איסורא לממונא דאף דממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני א"כ בטביעת עינא דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין ובגיטין כש"כ דמהני לענין ממון. והא דלא מהני בטביעת עינא דקלא בדיני נפשות היינו משום דבדיני נפשות בעינן ראי' וידיעה משא"כ בדיני ממונות דמתקיים ידיעה שלא בראי' כמבואר בסימן צ' ע"ש עכ"ל הנתיבות:

אך באמת מוכח דאף בממון בעינן ראי' דוקא שהרי אמרינן בב"ב דסומא פסול אף שיכול לכוין מדת גמיו:

ומדת משקלותיו הרי דס"ל דבעינן ראה ממש ואין מועיל מה שמרגיש באופן אחר את העדות והתם מיירי באופן שהעדות ראה אלא שאחר כן נסתמא הרי דאף שראה העדות ממש אעפי"כ כיון דעתה אין ראוי לראות בעינים:

אף שראוי להכיר ע"י הרגשים אחרים. לא יוכל להעיד. מכל שכן היכא דלא ראה כלל העדות ובזה מיושב קושית הקצות על ר"ת שכתב דקיום בשטרות ע"י דימוי הוא רק דרבנן. אבל מן התורה אין מועיל מדאמרינן הי' יודע לו בעדות קרקע ונסתמא כו' אפילו כיון במדת מצרנהא ובמדת גמיו בגלימא ומשקל בנסכא לא מהימנא דכולהו אמוראי איתותבו אלמא דעיקר העדות בט"ע ולא לדמויא מילתא למילתא. והקשה הקצות בסי' מ"ו מה הביא ר"ת ראי' דעיקר העדות בטביעת עין מדאיתותבו כולהו אמוראי, אדרבה משם ראי' לסתור דהא לא איתותבו אלא משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וא"כ אין הפסול אלא משום דהוא סומא וסומא פסול אף על גב דיכול להעיד מפי השמועה ששמע שהודה והכירו בטביעת עינא דקלא, הא מי שאינו סומא שפיר מעיד עפ"י משקל ומדת גמיו, דאל"כ תיפוק לי' דאינו מעיד משום שלא הגיד בט"ע, והתם לא פריך אלא מברייתא דפתוח ונסתמא עכ"ד הקצות החושן:

ולפי דברינו לא קשה כלל דהא הברייתא מיירי היכא דהוא ראה העדות ואח"כ נסתמא א"כ הרי ראה העדות בטביעת עינא, ויוכל להעיד עדותו על פי ראי' ממש משום הכי בעי טעמא דפסול, משום דסופו בפסול דבעינן שגם בעת הגדה יהי' ראוי לראות אבל הגמ' מביא ראי' מברייתא זו דהא דכתיב ראה הוא ראי' ממש דמשום הכי סומא פסול שאינו בר ראי', וא"כ הדברים קו"ח ומה היכא דראה העדות רק דעתה אין יכול לראות פסול אף שיכול לכון ע"י מדת מצרנהא או משקל או גמיו. מכ"ש היכא דלא ראה כלל העדות, ואינו יכול להעיד אלא ע"י מדת גמיו שפסול, ומתחילה הי' סובר דסומא נמי כשר ואף דכתיב ראה הי' סבר דהאי ראה איננו טביעת עין ממש דראי' לאו דוקא טביעת עין דראי' הכונה ידיעת הדבר אף דהידיעה היא ע"י חושים אחרים כמו כיון משקל וכמו דאשכחינן דדרשינן על קרא דוהוא ראה את ערותה דהיינו שיראוהו טעמא של דבר (בסנהדרין דף מ') הרי דראי' איננה ראית עין. אלא ידיעת הדבר וכן אשכחן בקרא ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת) הרי דראי' שייך על ידיעה ומשו"ה סוברים הנך אמוראי דסומא כשר להעיד דגם הוא בר ראי' הוא היינו בר ידיעה ע"י שיכוין מדת מצרנהא או מדת גמיו או המשקל והוא הדין היכא שהוא פתוח אלא שהעדות הזו אינו יודע אלא ע"י ראי' שהיא רק ידיעה, ע"י דימוי או כיון משקל וכדומה אבל כיון דאיתותבו כולהו אמוראי א"כ הרי סבירא לן דהא דכתיב בקרא ראה הוא ראיה ממש ודוקא היכא דראה בטביעת עינא ומשו"ה פסול אף היכא דראה העדות בראי' ממש ואח"כ נסתמא משום דעתה איננו בר ראי' ממש הרי דבעינן ראה בעינים ולא ע"י כיון משקל, מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות אלא ע"י ידיעת דימוי וכדומה, דאיננו עד אחרי דמוכח דבעינן ראה ממש ושפיר הוכיח ר"ת ראיתו מדאיתותבו כולהו אמוראי ע"כ דעדות ע"י דימוי שמועיל בקיום שטרות הוא רק דרבנן. דמדאורייתא בעינן טביעת עין ממש וא"כ בהאי שאלה דהקצות היכא דעדים שמעו והכירוהו בטביעת עינא דקלא שהודה לחבירו איך יכולים להעיד דהוי רק עדות בטביעת עינא דקלא ולא ע"י טביעת עין ובעדות בעינן דוקא ראה היינו טביעת ממש והא דמהני טביעת עין דבני אדם מותרין בנשותיהן בלילה הוא כמו שכתב הקצות החושן דבאיסור שאני:

שוב מצאתי שהקצות בסימן רנ"ט העיר ג"כ שיש לתרץ דבר ר"ת דמשו"ה אתותבו הנך אמוראי משום דסימן אין מועיל וכתב דלפי זה לא יהי' פסול הגוף וא"כ אחרי דמוכח מתוס' דסומא הוא פסול הגוף א"כ לא הוי כר"ת דהטעם משום דסימנין אין מועיל. אכן לדברינו דא ודא אחת דסומא פסול הגוף שאין ראוי להעיד מטעם דדין עדות הוא ראי' ממילא הוא פסול הגוף היכא דאין יכול לראות והיכא דיכול לראות ולא ראה אז הפסול משום דלא ראה ותליא זה בזה. אי בעינן דוקא ראי' ממילא הוי סומא פסול הגוף ואילו לא היינו צריכים לראי' דוקא דפירוש ראי' הי' אף על ידי דימוי ממילא לא הוי סומא פסול הגוף שהרי הוא ראוי לראי' זו דדימוי וכדומה:

ומה שהקשה הנתיבות דהא בב"מ אמרינן דחמירא אסורא מממונא דאף שבממון מהני שני יוסף בן שמעון לסימן אבל לא לענין איסור, לא אבין קושיתו דהנה בחולין דף צ"ה אמר רבא מרישא הוי אמינא סימנא עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימנין ולא מהדרין בטביעת עינא, השתא דשמעינהו להני שמעתא אמינא טביעת עינא עדיפה כו' אמר רב יצחק ברי' דרב שרשיא תדע דאינו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן לי' ואילו אית לי' טביעת עינא בגווי' קטלינן לי' הרי דאף אם נימא דסימנין דאורייתא שהרי אנן פסקינן להלכה סימנין דאורייתא אף על פי כן לגבי עדות אין מועיל והיינו משום דבעדות בעינן ראי' ממש וע"י סימנין אין מועיל עדותו וכמוכח מהא דאיתותבו כולהו אמוראי דאף אם הסומא יכול להעיד על פי מדת המשקל שהוא סימן דסמכינן עליו אעפי"כ בעדות אין יכול להעיד ולדעתי הנך אמוראי סוברים דסימנין דאורייתא דאל"כ למה מספקא להו הא על סימנין אין סומכין וא"כ היאך היו רוצים לומר הנך האמוראי בב"ב דאם יכול לכוון מדת המשקל יכול על ידי זה להעיד הא על סימנין אין סומכין מן התורה, ע"כ דאינהו סברי סימנין דאורייתא ואעפי"כ איתותבו דבעדות פסול כהאי גווני ועוד ראי' ברורה לדברינו דאף למאן דס"ל סימנין דאורייתא ג"כ עד אין יכול להעיד עפ"י סימנין דהא ר' אבא סבירא לי' בחולין דף ע"ט סימנין דאורייתא (ועיין שם ברש"י) וא"כ איך שלח לר' יוסף בר' חמא דהי' יודע לי' בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, הא יוכל לכוון ע"י משקל היינו על ידי סימנין:

ע"כ דאף דסובר סימנין דאורייתא היינו דדין תורה הוא דעל ידי ברור בסימנין סמכינן באיסור ומשום הכי אמר לי ר' אבא לשמעי', אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין נהני דדמיין להדדי ועיילי לי הרי דסומכין על סימנין אף באיסור כלאים דאורייתא אבל אף על פי כן עדות לא הויא דהיכא דבעינן עדות בעינן דוקא ראיה ממש וטביעת עין ממש, דאף דסימנין בירור הוא טביעת עין הוא בירור יותר טוב ובעדות היכא דבעינן עדות בעינן דוקא ראי' ממש:

והנה לפי זה הא דאמרינן דאינו אתו בי תרי ואמרי פלניה דהאי סימנא קטל גברא לא קטלינן לי' אין הכונה דוקא בעדות נפשות, דהרי מוכח מהא דאמרינן הי' יודע לי' בעדות עד שלא נסתמא נסתמא פסול הא מיירי בעדות ממון והא דקאמר דקטל גברא הוא משום רבותא דטביעת עינא דאף בנפשות סמכינן. וכן מוכח שם בתוס' חולין צ"ו ד"ה פלניא ז"ל וא"ת והאיך מחזירין שטר חוב בסימנין והא אי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן. וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא הוי מפקינן חפץ מיד הבעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימנא והאי דפלניא הוא עכ"ל התוס', וא"כ לא קשה כלל קושית הנתיבות על הקצות, איך קאמר דטביעת עינא דקלא לא מהני בממון אף שמהני באיסור והא בב"מ אמרינן דחמירא איסור מממון, הא לכאורה זה הוא דברי התוס', דהא דחמיר איסור מממון הוא לגבי להחזיר המוצא דעשו רבנן תקנה להחזיר ע"י סימנין שפיר אמרינן דבממון עשו תקנה מפני שאין אדם מוחזק בו אבל באיסור לא נסמוך אבל היכא דבעינן עדות אף בממון לא נסמוך על סימנין וכמו שהוכחנו דאף למ"ד סימנין דאורייתא ואף דבאיסור סמכינן אבל לא היכא דבעינן עדות א"כ הכא נמי טביעת עינא דקלא נמי הוי כסימנין וסומכין על זה מה"ת באיסור אבל בעדות דבעינן ראי' ממש ובעינן טביעת עין ממש בזה שפיר נוכל לומר דאף טביעת עינא דקלא אין מועיל וכדמוכח מדברי הרמ"ה שהביא השלטי גבורים ומה שהקשה הנתיבות הא בעינן ראי' וידיעה עיין בספרנו לבו"מ על ב"ק בסימן מ"ב שם שהוכחנו דאדרבה מגמ' שבועות הנ"ל מוכח דממון ונפשות דין אחד הם והא דאמרינן בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה ביארנו שם משום דנאמנות העדות הוא שהמודה אמר כן וא"כ עדותם הוי ראי' שהרי ראוהו אלא דהחיוב הא לא על הודאה אלא על המעשה דאנן פסקינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי א"כ התקיימות העדות הוא רק ע"י ידיעה אבל נאמנותם הוא דוקא אם על מה שמעידים ראו ג"כ ולא שהכירו בטביעת עינא דקלא:

ולפי זה יש לישב בפשטות קושית הכ"מ בפרק י"ג מהלכות גירושין למה אמר הרמב"ם בפי"ז מהלכות נחלות שאם לא הכירו פניו רק סימנים מובהקים שבגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו והרי הרמב"ם כתב הסימנים מובהקים סומכים עליהם בכל מקום דין תורה, אכן לדברינו לא קשה כלל דהרמב"ם סובר, דאף דבתחלה הי' סבור בגמ' בב"מ דף כ"ו דאם סימנין דאורייתא משיאין אשה על פי סימנין דפריך שם מהא דאין מעידין אלא על פרצוף הפנים, אף שיש סימנין בגופו אין מעידין בתחילה הי' סבור דאם סימנין דאורייתא הוי עדות וסימנין הוי כעדים דסימנין אי הוו דאורייתא הוי כראי' וטביעת עין, משו"ה פריך שפיר אם נימא סימנין דאורייתא אמאי אין משיאין אשה עפ"י סימנין מובהקין הא סימנין דאורייתא וכמו דסבירא לי' להנך אמוראי שמואל ורב ששת ורב פפא דסומא יכול להעיד ע"י סימנין, וכמו שסובר רבא בחולין מקודם דסימנין עדיפא מטביעת עינא, ואח"כ אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא סימנין ועדים ינתן לבעל העדים, פירוש אף אם תמצא לומר סימנין דאורייתא, וכמו שפושט רבא אעפ"כ סימנין אין זה בירור כעדים רק שהתורה אמרה דסומכין אף על בירור זה דסימנין, אם הם סימנים מובהקין וס"ל להרמב"ם דיש רק שני מינים סימנין גרועים כגון ארוך וגוץ, וסימנין מובהקים דסומכים עליהם באבידה, וכדאמרינן בב"מ לקמן ולא אמר סימנין מובהקין דידה, הרי דקרינן לסימנים דסמכינן עליהם באבידה סימנין מובהקין ועל זה מסיק רבא דהני סימנין מובהקין כעדים לא הוו אלא בירור ואם יש סימנין ועדים ינתן לבעל העדים, והיכא דבעינן עדים שם לא יועיל סימנין ואזדא רבא לטעמי' דמסיק בחולין דטביעת עינא עדיפא מסימנין. א"כ כיון דכתיב קרא ראה דההוא טביעת עינא בעדות, עדים וסימנים עדיפא עדים דהנה מעידים ע"י טביעת עינא ועדיפה מזה דאנן סהדי ע"י סימנין דהוי רק בירור שאף שדין תורה שסומכים עליהן אבל עדים הא לא הוי וסובר הרמב"ם דאין אלא שני מינים סימנים גרועים ומובהקים ונקב יש בצד אות פלוני הוא ג"כ סימן מובהק כמדה ומשקל ומנין וכדומה (והא דמועיל בגט אף אם מספקא לרב אשי אי סימנין דאורייתא יבואר בדברינו להלן):

ומיושב בזה דברי הרמב"ם שכתב (בפרק י"ג מהלכות גזילה ה' ב') ז"ל לפי שאינו מחזירו עד שיתן סימנים מובהקים והשיג הראב"ד ז"ל לאפוקי חורי וסומקי קאמר וכן בהלכה ג' כתב הרמב"ם ז"ל והרמאי אעפ"י שאמר סימנין מובהקין אין מחזירין לי' עד שיביא עדים שהוא שלו כתב הראב"ד שאם הביא סימנין מובהקין לגמרי מועיל והיינו דהראב"ד מפרש כפירוש התוס' דאף על פי דמספקא לן אי סימנים דאורייתא בסימנים מובהקים לגמרי לא מספקא לן דהוי כעדים אכן הרמב"ם לטעמי' דסובר דסימנים מובהקים הוו הנך סימנים דסומכים באבידה וסימנים מובהקין יותר אין כאן ובהנך מסיק רבא דהוו דאורייתא ואעפי"כ לא הוו עדים דעדים דהוו ע"י טביעת עין עדיפי מסימנין נמצא דלמסקנא לא קשה כלל ממתניתין דקתני אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו לדין זה דאורייתא דנהי דסימנין הוי בירור דאורייתא וסומכין עליהם:

היינו דוקא באיסורים דשם האמינה תורה אף עד אחד הרי דלא החמירה תורה בידיעתם דנבעי דוקא דין עדות לגמרי וכמו שאמרה התורה דע"י סימנים מובהקים יש דרישה שאינו רמאי הכא נמי סומכים עליהם באיסורים אבל בדבר שבערוה ששם מדין התורה בעי דוקא שני עדים הרי דהחמירה התורה בדין ערוה דבעי דוקא בירור דעדים א"כ סימנים אין מועיל בדבר שבערוה, דאין דבר שבערוה מתברר אלא ע"י בירור דעדים וסימנים אף דבירור נינהו. וסומכים עליהם דין תורה אבל בירור דעדים הא לא הוו משו"ה אין מועיל בדבר שבערוה ובזה מיושב מאי דקשה לכאורה על תירוץ דמשני בגמ' דהא דקתני במתניתין אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו דהיינו סימנים גרועים כגון ארוך וגוץ א"כ למה אשמעינן דמעידין על פרצוף עם החוטם דהוא ראי' ממש הי' לי' לחלק בין סימנין גרועין לסימנים מובהקין. ולאשמעינן רבותא יותר דאף על סימנים מובהקים סמכינן אכן לדברינו מעיקרא הי' סבור בסוגית הגמ' בב"מ כמו שהי' רבא סובר מעיקרא דאם סימנין דאורייתא עדיפא מטביעת עינא, וא"כ כיון דאשמעינן דטביעת עינא דפרצוף פנים עדיפא שסומכין עליהן מכל שכן דעל ידי בירור דסימנים מובהקים סומכים אבל למסקנה דמסיק רבא בב"מ ובחולין. דסימנין לא הוי בירור כטביעת עינא, א"כ כיון דאשמעינן דאין מעידין אלא על ידי ראו, ממילא מוכח דעל ידי בירור דסימנין אין סומכין. דבעי דוקא בירור דעדים ובירור דעדים הוא טביעת עין:

ואף דרבנן אמרו שסומכין על עד אחד להעיד שמת להשיא אשה אין הכונה, שהם אמרו שדין בירור דמת יהי' לו דין כבירור דאיסורים שהרי חזינן דאדרבה במים שאין להם סוף החמירו ואמרו דלא תנשא. הרי דבידיעת הדבר לא הקילו ואדרבה החמירו בעדות אשה, ומכל שכן דלא הקילו בזה שמן התורה כיון דצריך שני עדים. ממילא צריך ראי' דבעינן דוקא בירור כזה, דבעי עדים, והיינו טביעת עין, ורק שאמרו והקילו בהעדאה לפני ב"ד דיועיל אף עד אחד ואף עד מפי עד. אבל ידיעת העד בזה לא הקילו, ואדרבה החמירו אף בדבר שמן התורה הי' נאמן והיא גמ' מפורשת בבכורות דף מ"ו דר' יוחנן ס"ל דפדחת הוי הכרה אף בלא החוטם. ואעפי"כ בעדות אשה החמירו ואיתא התם ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת:

אין מעידין עד שיהיו שניהם עם החוטם ואמר ר' אבא ואיתימא רב כהנא מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם, שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן. ומי החמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן. ע"כ. הרי אף שהכרת פדחת הכרה היא בעדות אשה החמירו, א"כ בסימנין דלפי דברינו בירור זה אין מועיל בדבר שבערוה, דבעי דוקא בירור שמועיל בעדים אין מועיל גם עתה אף שהקילו רבנן. והתירו להיות משיאים עד מפי עד ולפי זה נצטרך לומר, הא דפליגי אליעזר בן דהבאי ורבנן אם מעידין על השומא כהאי תירוצא דתריץ רבא ביבמות, דכולי עלמא סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק פליגי היינו דשומא שהי' בו, נימא דמה שמכירין השומא, כיון דשומא שתהי' עוד באדם אחר באותו מקום הוא לא שכיח, וא"כ כשהכירו השומא שבגופו הוי כהכירוהו אותו, אף דשאר סימנין הוו מדרבנן סובר אליעזר בן דהבאי. דסימן דשומא עדיף משאר סימנין ורבנן סבירא להו דאף סימן זה דשומא איננו אלא כשאר סימנין, א"כ אף לדידן אף דס"ל סימנין דאורייתא, אף על פי כן בעדות ערוה אינו מועיל, וא"כ צריך לומר דאליעזר בן דהבאי ס"ל דשומא עדיף משאר סימנין ושומא הוי כראי' ממש, ורבנן פליגי וס"ל דכל סימנין אף שומא אינו אלא כסימנין ואין מועיל בערוה, וא"כ הרמב"ם לטעמי' שפיר כתב דאף סימן דשומא אין מועיל בערוה, דלא נימא כבן דהבאי דס"ל שומא עדיף משאר סימנין קמ"ל דסבירא לן כל דלא הוי טביעת עינא אין מועיל באיסור ערוה דלדידן יש רק שני מינים סימנים, או גרועים דאין מועיל כלל אף באבידה, או מובהקין דסומכים עליהם באיסורים אבל לא היכא דבעי עדים:

ובזה מיושב נמי הקושיא שהקשינו כיון שהרמב"ם פסק דהיכא ששיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון אף אם לא הוחזקו. א"כ איך כתב הרמב"ם בסתמא לדינא דמתניתין דמצא שטרי חליצה ומיאונין. וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר הי' לי' לבאר דהיינו דוקא היכא שאין שיירות מצויות, אבל היכא ששיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון כמו שמוכיח רבה ומדקתני סתמא משמע דבכל גווני לא חיישינן אכן לדברינו ניחא דזה ודאי אם נמצא בשוק שטר וכתוב בו יוסף בן שמעון הוי סימן דנאבד מזה, וזה שכתוב בשטר יוסף בן שמעון הוא סימן שזה הוא, ולא גרע מסימן מקום:

דאמרינן דהוי סימן ולא אמרינן כי היכי דלדידיה אתרמי האי מקום לחברי' נמי איתרמי האי מקום אף דאין לך הוחזק שני יוסף בן שמעון מזה שהוחזקו שני אנשים שיש להם עומרים הכי נמי לא אמרינן דאתרמי נמי יוסף בן שמעון והא דבגט חיישינן הוא משום דמיירי שהשליח אבד הגט והשליח בעצמו מצאו ואינו יודע ועתה הוא בא לגרש על ידו גט זה:

והנה אילו הי' מוצא אחר ועדים היו מכירים את הגט על ידי סימן הי' הדין שלא יגרש על ידו. אם אין השליח מכירו בטביעת עינא שהרי היכא דמספקא לן אם הוא גט כשר יש לזה דין דבר שבערוה ולא דבר איסור ועד אחד לא הי' נאמן על זה. וכדאמרינן בגיטין (דף ב') המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם:

או משום לשמה, או משום מזויף. ופריך ליבעי תרי מידי דהוי אכל עדיות שבתורה ומשני עד אחד נאמן באיסורין, ופריך אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן הכא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. הרי דזה שבא לגרש ע"י הגט אם ספק לן אם הגט כשר יש לזה דין ערוה ולא דין איסורין וכיון דיש לזה דין דבר שבערוה, הא בעינן שני עדים:

וזה ביארנו דכל היכא דבעי דין עדים:

בעי בירור דעדים, היינו טביעת עין ממש ולא בירור שעל ידי סימנים. והנה זה הדין דבעי עדים הוא באחר שאנו צריכים להאמינו ואין נאמנים אלא שנים בדבר אבל הוא בעצמו אם מכירו נאמן הוא על ידי עצמו שהרי הוא בעצמו יודע הדבר יותר ממאה עדים, וא"כ מצאו בעצמו אין צריך הוא לעדים, שזה הגט כיון שיודע הוא בעצמו שזה הגט, אבל לדין זה דבעינן דוקא טביעת עין, לא שני הוא מעדים דכמו דבעדים בעי ידיעה דראי', ה"נ אם מצאו הוא בעצמו בדבר שבערוה בעינן דוקא טביעת עין. אבל ע"י הכרה דסימנים אין לו לסמוך ולעשות מעשה לילך לגרש דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מבירור שנים דהיינו טביעת עין:

משו"ה אם מכירו בעצמו ע"י טביעת עין שזה הוא. הרי הוא בעצמו גבי עצמו כשנים אבל אם אינו מכירו אלא בסימנין אין מועיל בדבר שבערוה. וכל זה בדבר שבערוה אבל בדבר איסור אף על סימנין סומכין כמו שסומכין באיסור על הגדת עד אחד ואף סומא יהי' נאמן באיסור ע"י כוון משקלותיו:

ולפי זה לא קשה כלל אליבא דידן כיון דפסקינן להלכה דבשיירות מצויות חיישינן לשני יוסף בן שמעון איך פסקינן להלכה דמעשה ב"ד הרי זה יחזיר דבגט דהוי דבר שבערוה לא סמכינן על סימן דיוסף בן שמעון דהוי כמו סימן מקום. בגט כשבא לגרש, דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מבירור דשנים היינו דוקא בטביעת עין ולא סמכינן. אבל להחזיר שטר מעשה ב"ד דאין אחר מוחזק בזה השטר שפיר סמכינן על סימנין. וכמו שכתב התוס' בחולין דף צ"ו שהבאנו למעלה, דאף אילו היו עדים אומרים:

האי חפץ דהאי סימנא דפלניא הוא לא מפקינן מיניה במציאה מהדרינן:

ולא קשה נמי משטרי חליצה דשטר חליצה נמי לאו דבר שבערוה הוא וכן משמע קצת מתוס' יבמות (ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא שהה וכן נראה דזה הוא דעת הרשב"א שהנתיבות הביא דבריו בסימן ל"ו שהקשה הרשב"א על הא דאיתא בגמ' יבמות ק"ד מי שחלץ בינו לבינה והכשיר ר"ע ופריך בגמ' בינו לבינה מנא ידעינן. והקשה הרשב"א מאי פריך הא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן וא"כ ה"נ יבם שאמר חלצתי, וכתב ע"ז הנתיבות דדברי הרשב"א והנ"י מרפסן אגרי דהא בעל שאמר גירשתי לא מהני רק כשאומר גרשתי בעדים אבל אם אומר גרשתי בלא עדים לאו כלום הוא דגירושין וקידושין בלא עדים לית בהוא ממשא. והכא כיון דגוף החליצה בלא עדים להנ"י דס"ל דהוי דבר שבערוה לאו כלום הוא מה לנו ולנאמנותו. אכן באמת נוכל לומר דהרשב"א ס"ל דחליצה לאו דבר שבערוה הוא והא דאינו נאמן ביחיד הוא דס"ל אימתי עד אחד נאמן דוקא היכא דלא אחזק איסורא שם האמינתו התורה אבל היכא דאיתחזק איסורא לא האמינתו תורה אף בדבר שאינו בערוה משום הכי פריך בגמ' מנא ידעינן כיון שהיא הוחזקה לזקוקה ליבום ואסור לשוק אין נאמן לומר שהותרה ולא מיקרי הי' בידו שהרי הי' תלוי גם בה וא"כ לא הי' בידו מקודם רק עתה דשניהם מודים סובר הרשב"א דהוי בידו. אבל אם היינו יודעים היתה החליצה כשרה דחליצה לא הוי דבר שבערוה. אכן אף דאמרינן דהיכא דאיתחזק איסורה אין עד אחד נאמן אעפי"כ סימנין בירור מעליא הוא דמועיל אף היכא דאיתחזק איסורה דאל"כ איך סמכינן בבשר שנתעלם מן העין על סימנין הא איתחזק איסורה:

על בשר קודם שנשחטה ובודאי יש לזה חזקת איסור ובשלמא הא דכל אחד נאמן על בשר אף שיש חזקת איסור כתבו תוס' בגיטין שהוא משום דבידו אבל בסימנין היכא דלדידי' נמי מספקא לי' הא לא שייך בזה נאמנות שבידו וע"כ דסימנין מועיל אף היכא דאיתחזק איסורא וכן חזינן דסימנין עדיפי מעד אחד דעד אחד אין מועיל במציאה כדאמרינן עד אחד כמאן דליתי' וסימנין מועיל אף אם הלה מכחיש א"כ בשטר דחליצה כיון דלא הוי דבר שבערוה רק דבר שבאיסור מהני סימנין וסימן זה דיוסף בן שמעון לא גרע מסימן מקום. וא"כ אליבא דידן לא קשה כלל משטרי חליצה לגט דגט הוי דבר שבערוה וחליצה לא הוי דבר שבערוה (ולקמן נבאר דאף אם חליצה הוי דבר שבערוה ג"כ לא קשה):

והא דפריך לי' רבה לרב עמרם דאמר לחלק בין ממונא לאיסורא שטרי חליצה ומיאונין היינו דוקא אם נימא דמקום הוי סימן. וסימנין דאורייתא. אבל אם נימא מקום לא הוי סימן. או דנימא דסימן זה דיוסף בן שמעון עדיף מסימנא דמקום אם נימא דסימנין לאו דאורייתא הלא על סימנין לא סמכינן באיסור, א"כ אף בשטר חליצה לא סמכינן על סימן וע"כ מדסמכינן על זה. ע"כ דאין הטעם דהוי כסימן מקום רק דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון או לשני שווירי וכיון דלא חיישינן. הרי דאף בגט ג"כ לא ניחוש והנה רבה לטעמי' דס"ל מקום לא הוי סימן ועוד מדשני רב עמרם מי קמדמית איסורא לממונא הרי דס"ל סימנין לאו דאורייתא דאם הי' סובר סימנין דאורייתא הלא גם באיסור סמכינן על סימנין ואם דעתו לחלק בין דבר שבערוה הי' לו לומר מי קמדמית דבר שבערוה. ע"כ דרב עמרם ס"ל סימנין לאו דאורייתא. ואיהו סובר דבממונא סמכינן על סימן זה דיוסף בן שמעון א"כ פריך לי' רבה שפיר משטרי חליצה וסומכין על זה. והא באיסור לא סמכינן על סימנין וע"כ דזה לא הוי סימן אלא דאין חוששין לשני יוסף בן שמעון היכא דלא הוחזקו וכיון דהטעם משום דלא חיישינן א"כ גם בדבר שבערוה סמכינן. דדבר שהדין הוא דאין חוששין דין אחד לדבר שבערוה ולשארי איסורין וכמו הא דאמרינן דבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד וע"כ דילפינן מוהעד עדים:

(למאן דס"ל עדי חתימה כרתי) והא התם בממון איירי קראי ודילמא בממון לא חיישינן לזיופי ובאיסורים חיישינן לזיופי ובפרט בגט ע"כ כיון דאין חוששין לזיוף אין נפקא מינה בין ממון לדבר שבערוה. הכא נמי פריך רבה לרב עמרם דס"ל סימנין לאו דאורייתא מדמחלק בין ממון לאיסור ממ"נ אם הטעם דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון. הוא משום דזה הוי כסימן א"כ אמאי בשטר חליצה דהוי איסור אמאי מחזירין הא באיסורים לא סמכינן על סימנים לפי מאי דסבירא סימנין לאו דאורייתא. ואם הטעם משום דלית לן למיחוש לשני יוסף בן שמעון. א"כ הטעם משום דלא חיישינן א"כ ממון ואיסור ודבר שבערוה שוין הם אבל לדידן דס"ל סימנין דאורייתא לא קשה כלל דבאמת חיישינן לשני יוסף בן שמעון. ורק דזה הוי כסימן משום הכי באיסורין דין תורה הוא שסומכין אבל בדבר שבערוה דבעו דוקא בירור דעדים אין מועיל סימנין משום הכי בעי דוקא טביעת עין:

ויתישב נמי מאי שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות גירושין הלכה י"א ז"ל הי' בגט לעדים סימן מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלוני או שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד שיש שמות כשמות הללו הרי זה בחזקתו ותתגרש בו. והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואפילו לשליח עכ"ל, וזה תלוי בשני גירסות בגמ'. כדאיתא בתוס' גיטין דף כ' אי גרסינן דקאמרי, דאז משמע שהעדים אומרים, ויש גורסים דקאמר והפירוש שהשליח אומר, אכן לכאורה מוכח כהאי גירסא דאף אם השליח אומר נאמן, שהרי רב כהנא אייתי גיטא ואמר אי סימנים אית לי' בגווי אי טביעת עינא אית לי בגווי ואהדרוהו נהלי', אמר לא ידענא אי משום סימנא, אי משום טביעת עינא, אי משום סימנא וסברי סימנים דאורייתא, הרי דאם נימא סימנים דאורייתא אף אם השליח אומר נאמן, אכן לדברינו ניחא דהנה הא ביארנו דבגט היכא דבא לגרש שם אין מועיל סימנים דאין דבר שבערוה פחות משנים, היינו פחות מבירור דעדות, היכא דאין שייך שנים היינו כגון שהוא עצמו אין יודע, והנה הכא הא מיירי הרמב"ם היכא דאין השליח מכיר את הגט בטביעת עין, דאלו הי' השליח מכיר את הגט בטביעת עין הא מיירי דהשליח בעצמו מצאו. שהרי כתב הרמב"ם המביא גט ואבד הימנו ומצאו וכן הוא במתניתין ומצאו, הרי דמיירי שהוא בעצמו מצאו, ואילו הי' מכירו בטביעת עין הרי אטביעת עינא סמכינן אף בדבר שבערוה ושנים לא צריך הכא שהרי הוא לגבי עצמו יודע הדבר כשנים ומה שכתב הרמב"ם בהלכה ט' גבי לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ואבד במקום שהשיירות מצויות כתב הרמב"ם ז"ל או שאמרו בכלי שהניחו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהי' כרוך בו, אין הכונה שהוא מכיר את הגט ממש בטביעת עין. דא"כ למה הצריך שהניחו בו, הרי על טביעת עין סמכינן והוא בעצמו מצאו ולגבי עצמו הוא כשנים. אלא כונת הרמב"ם דהגט אינו מכיר, אלא הוא מכיר את הכריכה כמו שהוא כרוך בארכו ורחבו, שכן הי' הגט ההוא כרוך והטעם משום דאין מצוי שזה שמצא הגט. שחיישינן שמא לקחו מהחפיסה, והניח זה בתוכו יניחו כרוך כמו שהי' הגט הראשון כרוך, משו"ה אם מכיר הכריכה בטביעת עין, דזה לא הוי טביעת עין ממש שהרי הוא מכיר רק שארכו ורחבו של הכריכה הוא כמו הכריכה הקודמת, משו"ה אין מועיל אלא היכא דלא הוחזקו דשם לא חיישינן אלא לדבר המצוי וזה הוי אין מצוי, אבל היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון לא הביא הרמב"ם כלל, שיהי' מועיל אם מצאו בחפיסא אם מכירו דשם היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמעון שהוא חששא גמורה דשם חיישינן אף באין שיירות מצויות, א"כ אף אם מכיר שהכריכה הזאת היא כמו הכריכה הראשונה אין מועיל כאן. דאף דהוי כסימן אין מועיל בדבר שבערוה דבעי טביעת עין, וא"כ אף סימן דנקב יש בצד אות פלוני דמוכח מדברי הרמב"ם דס"ל דסימן דנקב בצד אות פלוני לא עדיף מסימן מדה, ומפרש לדברי רב אשי הכי ודוקא נקב יש בצד אות פלוני זה הוא סימן אבל נקב בעלמא לא, פירוש נקב בעלמא אין כאן סימן כלל, (והא דקאמר רב אשי מספקא לי' אי סימנין דאורייתא, זה לא קאי כלל על הא דנקב בעלמא אלא הוא ענין אחר כמו שנפרש להלן) אבל נקב בעלמא לא הוי סימן כלל משו"ה הרמב"ם שהביא גבי גט אשה היכא שהוא אומר סימן והאשה אמרה סימנין בפי"ח מהלכות אבידה שהביא הרמב"ם סימן דמדה והביא הרמב"ם סימן דנקב בצד אות פלוני, אבל נקב בעלמא לא הביא כלל, דזה מצוי בכל הקלפים והניירות וסימן דנקב בצד אות פלוני הוא סימן כמו מידה, דיותר משני מינים סימנים לא סבירא להרמב"ם משו"ה אם השליח אין מכיר את הגט אלא בסימן דנקב יש בצד אות פלוני אין מועיל כלל. דהא בסימנין לא סמכינן בדבר שבערוה (ומה שכתב שם הכסף משנה לשיטתי' דסובר דאף אם מצאו הוא בעצמו אין נאמן, וכתב דאם מכירו בטביעת עין כשר משום דעד אחד נאמן באיסורין, תמוה לי דהא הכא אם בא לגרש הוא דבר שבערוה כדמוכח מגיטין דף ב' דאמרינן הכא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ודוק):

והא דאם העדים אמרו נקב יש בצד אות פלוני ומכשירים הגט אין הטעם משום סימן אלא דזה סברא הוא דאם העדים אמרו שבגט זה יש בו נקב בצד אות פלוני. א"כ הרי הם אומרים שבגט אחר שחתמו בו לא הי' נקב בצד האות הזה, וא"כ הוי ראי' גמורה דזהו הגט. וכמו אם אמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, דהוי עדות גמורה שזהו הגט, הכא נמי אם אמרו דחתמו עוד על גיטין, אך בגט זה יש נקב בצד אות פלוני הוי עדות גמורה שזהו הגט וזה לא חיישינן שמא גם בגט אחר הי' נקב בצד אות פלוני ולא ראו, דמסתמא אם הי' נקב היו רואים, והא דאמרינן דסימנים אינן כעדים. היינו דהרי לא ראינו עוד הטליתות שביד אחרים וא"כ שמא גם הטלית שביד אחר הוא ג"כ כמו זה, אבל אם היו לשנים שני טליתים שוים ונתחלפו ויבאו עדים ויאמרו אנחנו יודעים שזה הטלית של ראובן הי' בו סימן זה, אם העדים ראו היטב את הטלית של שמעון ג"כ א"כ הוי עדות גמורה שזה הטלית של ראובן שהרי ראו היטב את הטלית של שמעון, ואילו הי' בו ג"כ הסימן שיש בטלית של ראובן היו רואים ומדלא ראו אותו, ע"כ דאין בו א"כ כשמעידין שיש בטלית של שמעון הסימן הוא עדות גמורה שזה הטלית הוא של ראובן ע"י הסימן א"כ הכא נמי בגט אם העדים החתומים בו, אומרים שיש בגט זה נקב בצד אות פלוני א"כ בשארי הגיטין שחתמו הם הוי כעדות שאין שם נקב בצד אות פלוני, א"כ הוי עדות גמורה שזה הוא הגט שחתמו בעד האיש הזה שהרי יש בו הנקב בצד אות פלוני, דזה לא אמרינן שעל הגיטין שחתמו הי' ג"כ נקב בצד אותו האות לא ראו. (וכמדומני שכן נזכר בפוסקים שאם אין יודע הסימן שבבגד הוא ראי' שאין הבגד שלו, ולא תלינן שלא ראה הסימן) וכל זה בהעדים שאמרו נקב יש בצד אות פלונית, אבל אם השליח אומר נקב יש בצד אות פלוני, לא הוי כטביעת עין, דהא הוא לא ראה, את הגט של יוסף בן שמעון אחר, א"כ דילמא יש עוד יוסף בן שמעון, שכתב גט ובו הי' ג"כ נקב בצד אות פלוני, ואף דסימן הוי, ובאיסורים הא סומכין על זה, אבל ראי' הא לא הוי, משו"ה אם השליח אמר נקב בצד אות פלוני לא מהימן, ורק אם אמרו העדים, אז הוי כראי', דמה לי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, ומה לי מעולם לא חתמנו אלא על גט שיש בו נקב בצד אות פלוני, ובעדים ודאי עדות גמורה היא כיון דאמרינן אלו הי' נקב בגט האחר היו רואים. אבל אם השליח אומר הוי רק סימן וזה לא מהני בדבר שבערוה, וכל זה לדעת הרמב"ם דסבירא לי' דאין אלא שני מינים סמנים, גרועים או מובהקים, וסימנים מובהקים הוא רק סימנים, אבל הראב"ד הא ס"ל שיש ג' מיני סימנים, וס"ל דסימן דנקב יש בצד אות פלוני, הוא כעדים דאף אם נימא סימנים לאו דאורייתא, האי סימן מועיל, וס"ל דאלו מועיל אף ברמאי, א"כ שפיר השיג ואמר דאף בשליח ג"כ הדין כן:

והא דקאמר בגמ' רב אשי מספקא לי' אי סימנין דאורייתא או דרבנן דלדברי הרמב"ם, נקב בעלמא אין מועיל כלל אף אם סימנים דאורייתא, משום דהוי דבר המצוי ומשו"ה אף אם עדים אומרים נקב יש בגט זה, לא הוי סימן ואין להקשות, כיון דאומרים נקב יש בגט זה נימא דהוי ראי' דבגט אחר שחתמו לא הי' נקב:

דמשום דזה דבר המצוי, אמרינן דראו ג"כ הרבה נקבים בגיטים אחרים אלא שהם אינם עומדים בצד אות, רק בגליון או שאינו ניכר באיזה צד אות הוא עומד וכיון דהוי דבר המצוי, אינם זוכרים, דמילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי', אבל נקב בצד אות פלוני היינו שהנקב סמוך לאיזה אות בצדו ממש, רחוק מן שארי אותיות, הוא דבר הניכר ומילתא דרמיא, וא"כ מאי האי דקאמר רב אשי מספקא לי', אי סמנין דאורייתא:

נראה לי, דהנה קשה עוד בדברי הרמב"ם איך כתב בפי"ח מהלכות אבידה דאם מצא גט אשה, יחזיר ע"י סימנים והא הוא סבירא לי', דסימנין אין מועיל בדבר שבערוה, לכן נראה לי דאזלי בזה הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו, דהנה הרמב"ם כתב (בפי"ח מהלכות גזילה הלכה י"ד) ז"ל כל השטרות הנמצאים שדינם לא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהם ואין מוציאין אותן מיד בעליהן, והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם, והקשה הראב"ד ז"ל אמר אברהם דין זה אינו מחוור, אם הוחזק בבית דין, או אפילו בעדים ואין דנין בו מעשה עכ"ל, והקשו המפרשים על דברי הרמב"ם אלו דס"ל דהא דחיישינן בשטר שנפל, הוא רק קודם שבא לידו. אבל לאחר שבא לידו:

אף שלא כדין, אין חוששין, א"כ מאי קאמר בגמרא ב"מ י"ט גבי גט ליחוש שמא כתב בניסן ולא נתן לה עד תשרי, ואזל בעל זבן פרי מניסן ועד תשרי ומשני כי אתא למטרף נימא לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך ופריך ומ"ש משטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא נתן עד תשרי וקא טריף לקוחות שלא כדין התם נמי ליהדר וכי אתא למיטרף נימא לי' אייתי ראי' אימת מטא שטר חוב לידך, הרי דאף אם יחזירו לו ויהי' השטר בידו, יאמרו לו אייתי ראי', הרי דהחששות שחששו בשטר משום דנפל, הוא אף אם בא השטר לידו, ואיך כתב הרמב"ם שאם בא השטר לידו, אף שלא כדין אין חוששין, והנה הנתיבות תירץ דהיכא דנראה פסולו בב"ד אף הרמב"ם יודה, והתם שהחזיר לה הגט, ולו השטר ע"י ב"ד, הרי נראה פסולו בב"ד קודם שהחזירו לו, התם אף לאחר שבא לידו חוששין. אכן עוד יקשה על הרמב"ם מגמ' (דף י"ב) דאתמר התם לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין, ופריך אי הכי כל שטרי דאתי לקמן ניחוש להו, ומאי פריך הא כל שטרי אתו לקמן כשהם ביד המלוה, והא ביד המלוה קודם שבא לב"ד וכל שהשטר בידו אין חוששין, אבל במצא שטרי חוב, דמיירי לדברי הרמב"ם דוקא בעוד לא בא ליד המלוה, דאם החזיר ליד המלוה, אין חוששין וא"כ מיירי רק בלא בא ליד המלוה ומשום הכי חוששין אבל כל שטר הא הוא ביד המלוה, וכל היכא שהוא ביד המלוה אין חוששין:

לכן נראה לי לבאר טעמא דהרמב"ם דהנה התוס' בב"ב דף ל"ד, הקשו גבי נסכא דר' אבא, דחטף ואמר אין חטפי ודידי חטפי, ואתא עד אחד דחטף ואמר ר' אבא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם, והקשו בתוס' יהי' נאמן לשבוע ששלו חטף במגו שהי' נשבע להכחיש העד ותירצנו על פי מה שכתבו הפוסקים בחו"מ סימן צ"ט, שאם יש לאחד תחת ידו שטרות וחפצים ובאו לגבות מהם, ואמר של אחרים הם, אף שיש לו מגו דאי בעי הי' נותנים לו אין נאמן דמגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ובזה מיושב מה שכתבו הפוסקים הא דאמרינן הכא בב"ב לשלם ליכא תרי סהדי, הרי דאלו הי' סהדי הי' צריך לשלם ודאי והרי יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתי, כי אמר נמי דידי חטפי יהי' נאמן, והוכיחו מזה דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים ואין נאמן לומר פרעתי, אך אנן קי"ל הגוזל חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ונאמן לומר החזרתי לך וא"כ אף אם יש שני עדים שחטף נהמני' דשלו חטף. במגו דאי בעי הי' אומר החזרתי לך, אכן לפי הנ"ל ניחא דהוה מיגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ולא אמרינן מיגו:

לפי זה לכאורה תקשי, איך אמרינן דאילו ליכא סהדי כלל, הי' נאמן לומר דידי חטפי, במגו דלא חטף, והא הוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אכן באמת היכא דלא ראינו החטיפה, לא שייך לומר חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לגבי הנגזל, דאדרבה החוטף יש לו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אם ראינו לאחד חפץ אף שיודעים אנחנו שהחפץ הי' מקודם של אחר וכל הכלים שיש ביד אדם הלא בודאי הי' מקודם אצל האומן או אצל החנוני, אך עתה שהוא מוחזק בם. ולא ראינו איך בא לידו, עלינו להחזיק שהחפץ שלו, א"כ היכא דלא ראינו החטיפה, אדרבה יש לו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ורק היכא שראינו החטיפה, דבשעת שראינו שחטף החזקנו כי מסתמא חזקה שיש בידו הוא שלו, והחזקנו שמסתמא, השני החוטף הוא גזלן א"כ גם עתה החפץ מוחזק לנו שהוא של הנחטף, וכשהוא בא ע"י מגו להוציא מחזקתו, הוא מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, אבל היכא דאנחנו לא ראינו החטיפה, א"כ הרי יש עתה לזה החוטף חזקה שהוא שלו, וא"כ לא שייך לומר כשהוא אומר אין חטפי ודידי חטפי, אין הוא אומר נגד החזקה, שאדרבה הוא אומר כהחזקה שהוא שלו, ולנו בלא דיבורו ג"כ מוחזק שהוא שלו, משו"ה אם אומר מעצמו אין חטפי ודידי חטפי אז הוא נאמן. אבל היכא שיש עדים על החטיפה שאז הוא כשאמר אין חטפי הוא נגד החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. בזה אין מועיל אף אם יש לו מיגו:

ומיושב לפי זה קושית התוס', שהקשה אמאי אמרינן גבי נסכא דר' אבא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם יהי' נאמן במגו דאילו הי' רוצה הי' מכחיש העד, אכן לדברינו ניחא, דנהי שיש בידו להכחיש העד, אבל כ"ז שלא הכחיש העד, יש להעד נאמנות כבי תרי, דזה הדין הוא דמחויב שבועה ואין יכול לשבע, דהעד היכא שיש לו נאמנות כל זמן שלא הכחישוהו הוא נאמן כשנים, נמצא דכל זמן שלא נשבע להכחיש העד, מחזקינן שהחפץ הוא בחזקת אותו שחטפו ממנו, דהוה כשנים מעידים על החטיפה ונשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, להראשון, א"כ אף שיש לו מגו דאי בעי הי' מכחיש להעד, הוי מגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, ומגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן (וזה מבואר אצלינו בסוגיא דשנים אדוקים בשטר:

ויש לישב באופן זה דברי הרמב"ם שכתב (בפרק ט' מהלכות טוען ונטען הלכה י') מי שלקח קרדום, ואמר הריני הולך לגזור דקלא של פלוני שמכרו לו וכרת הדקל הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אנו מפרשים ואגדר"י לדקלא דפלניא בלקיטת הפירות, כמו הגודר בתמרים ולקט הפירות והלך לו, עכ"ל ופלוגתתם בהא דאיתא בחזקת הבתים (דף ל"ג:) אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרא פירי אם באו עדים שאכל השדה שתי שנים, והוא אומר לקחתי ממך, כיון שאין לו חזקה משו"ה הדרא ארעא והדרא פירי, אמר רב זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן לאו מי א"ר יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר אזיל ואיגדרי' לדיקלא דפלניא, דזבני' נהלי מהימן לא חציף אינש למגזר דקלא דלאו דילי' ה"נ לא חציף אינש למיכל פירי דלאו דילי' ע"כ וכתבו התוס' בד"ה איזיל ז"ל ונראה לר"י ולריב"ם שאם הי' בא לקצוץ הדקל עצמו לא הי' נאמן, דדוקא פירות הוא דעבדי אינש הוא דמזבני, אבל דקל אין דרך בני אדם למכור לקוץ, תדע דאמרינן בפ' החובל שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לקוצצו, פטור ופריך א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' משמע דאינו נאמן במגו, דאי בעי אמר אתה מכרת לי לקוצצו, ע"כ ומקושיא זאת השיג הראב"ד על הרמב"ם שהוא מפרש בקצץ אילן עצמו, ג"כ נאמן א"כ הא קשה מגמ' דב"ק דפרכינן כל כמיני' והנה הכ"מ כתב לתרץ דהכא שאני דאמר מתחילה איגדרה לדיקלא דפלניא בזה נאמן, משום דזה שאמר מתחילה מוכח שהוא כדבריו אבל בקוצץ נטיעות דב"ק מיירי שלא אמר מתחלה, אך לפי זה תקשה מאי מייתי ראי' בב"ב מזה הדין דנאמן לומר שפלוני מכר לו הדקל לקוץ לדין דנאמן לומר לפירות ירדתי הא שם לא אמר מתחלה, והיכא דלא אמר מתחילה, אף בקציצת דקל אין נאמן. והרמב"ן תירץ לקושיא זו דכיון דאכל פירות שנים מרובים, הרי זה כאילו אמר מתחלה, אך לדברי הרמב"ם אין זה תירוץ דהרמב"ם כתב בפירוש דאף אם אכל שנה אחת, ג"כ נאמן לומר לפירות ירדתי, והא התם מהו שאכל שנה הפירות, הא כל השנה לא אכל, אלא קצץ וקצר בפעם אחת כל השדה, הן פירות של שדה לבן. או של שדה אילן, ואיך נאמן הא בזה לא אמר מקודם, ואף שיש לחלק בין גזירת דקל דאין דרך למכור ובין אכילת שדה שדרך למכור, אבל עכ"פ מאי ראי' משם כיון דעיקר הטעם דנאמן בגזירת דקל, משום דאמר מתחילה, מאי ראי' לקציצת פירות, דלא אמר מתחילה, דהא בשנה אחת שאכל, קצר בפעם אחת כל האילנות, ואין לומר כיון דהם הרבה אילנות, הוי כאמר מתחלה, א"כ היכא דקצץ אילנות הרבה יהי' פטור אם אמר אתה אמרת לי לקצוץ והרי בב"ק איתא להדיא נטיעותי קצצת, דמיירי בנטיעות אחדות, ואעפי"כ פריך כל כמיני' ומה שתירץ הלח"מ לקושיא ואדרבה התפלא על הקושיא זו שהקשה המ"מ מגמ' דנטיעותי קצצת דאינו נאמן. וכתב הלח"מ ז"ל ונראה לכאורה דאין זה קושיא דמה שאינו נאמן לומר אתה אמרת לי לקוצצו במגו דאתה מכרת לי הוא משום דהוי מגו במקום אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו שאין עומדים לקצוץ עכ"ל אין אנו מבין דבריו:

דאם אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו א"כ כמו שאין אומר לקצוץ בעדו, ה"נ אין מוכר אותם לקצוץ דמה לי לקצוץ. בעד עצמו מה לו למכור לקצוץ וא"כ איך פטרינן לי' בטענה זו דלא חצוף, ואם טענה זו דלא חצוף אינש למיגזר דקלא דלאו דילי, מועיל אף נגד אנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו שאין עומדים לקצוץ. א"כ אף אם קצץ, ואמר אתה מכרת לי לקוצצו. נימא דנאמן שאמר לו לקצוץ שאין אדם חצוף למיגזר דקלא דלאו דילי' דבאמת אין צריך כלל למגו והמ"מ לא זכר מגו, רק קושית אמאי אין נאמן אם אמר את אמרת לי לקוצצו:

נימא לא חצוף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי' ומסתמא ציוהו:

דטענת לא חציף אלימא. דמועיל אף היכא שאין דרכו עומד לקצוץ מהימן אם אמר מכרת לי':

לכן נראה לי לתרץ דהנה הרמב"ם כתב (בפרק ח' מהלכות טוען ונטען הלכה ז') ז"ל מי שהי' בידו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אעפ"י שהודה ואמר לו יודע אני שהם שלך אבל פלוני מכרם לי או נתנם לי במתנה אין מוציאין אותן מידו אפילו הביא זה עדים שהיו ידועים לו שאדם עשוי למכור כליו והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א לא ידעתי למה אם בשביל שטוענין ללוקח הלא הראשון שזה בא מכחו לא הי' יכול לטעון ועוד הלא לא טען רבא ליורש בספרי דאגתא עכ"ל ונראה דאזלי בזה הדין הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו דהנה הרמב"ם כתב לקמן ז"ל אל תטעה בין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים כו' אבל דברים העשוים להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה מדינה עושין אותה מתחלת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירן ולטול שכרן והרי הן לבעליהן. כו' כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות כו' ראי' לדברינו שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ולולא שנתברר לו בעדים שהן מדברים העשוין להשאיל לא הוציא מתחת ידי יתומים הא שאר הזוגות ושאר הספרים אינן בכלל זה אעפ"י שהן ראוין להשאיל ולהשכיר כו' וכתב ע"ז הראב"ד אחר כל ההתראות והאזהרות האלה אשר התרה זה המחבר ואשר שם לרבים גדולים טועים, חזר הדין לכל דבר כל אדם מקפיד עליו להשאילו או מפני בלאותו הרי הוא מדברים שאינם עשויי' להשאיל ולהשכיר עכ"ל:

ונראה דברי הרמב"ם לכאורה תמוהים מה שהביא ראי' מהא דרבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל, וספר הגדה בדברים העשוין להשאיל ע"כ שהיו דברים שנעשו מתחילה להשאיל ולהשכיר, ומאי ראי' היא זו, דלמא נתברר לו, שאביהם לא הקפיד מלהשאילן. וממילא הם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואפשר אף דבר שאין אדם מקפיד. ג"כ המה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ופירוש דברים העשויין הוא כמו שפירשו רבים שפירוש העשוין הוא דברים שדרכן להשאיל ולהשכיר ולכאורה הרמב"ם הרי הוא כמביא ראי' מדברי עצמו. דלפי שהוא סובר שדברים העשויין פירש שנעשה מתחלה פירש כן. אבל ראי' הא לא הוי, וכבר כתב המ"מ ואין הכרח בגמ' שנתברר לו בעדים אך באמת אף אם נפרש שנתברר בעדים שהם דברים העשויין להשאיל, דשמא זוג הסרבל בסתם אינם עשויים להשאיל ולכן הצריך שיהיו עדים שזה לא הקפיד, ובזה נסתר ג"כ ראית הלח"מ, ובפרט דקושית המ"מ היא גדולה מאין ההכרח שנתברר בעדים:

דמה שפירש הלח"מ. דהרמב"ם מדייק ב"דברים" ומזה יביא הרמב"ם ראי' זה דחוק מאד:

אכן נראה לי דהנה בעיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דפליגי אי היכא דאין מקפיד ומשאיל לפעמים הוא להרמב"ם דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר, והראב"ד הוי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר. וממילא אם יש עדים שהכלי הי' של ראובן וראינוהו עתה ביד שמעון. להרמב"ם היא בחזקת שמעון אף שיוכל להיות שבאה לשמעון בשאלה ואין יותר מצוי שתבא לידו במכירה משאלה אעפי"כ היא בחזקת שמעון. ואין הטעם משום ספק אלא בתורת ודאי דהרי כיון דאמר הרמב"ם דזה לא הוי מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר:

ממילא חזר הדין. דכל דבר שאין עשוי להשאיל ולהשכיר. הרי הוא בחזקת מי שיש בידו עתה בתורת ודאי, אף שידענו שהיתה מקודם של אחר, וא"כ הלא יכול להיות שבא לידו בתורת שאלה וא"כ נימא אף שאין מוציאין מידו מספק אבל בתורת ודאי לא ובפרט אליבא דהרמב"ם דסבירא לי' בספק מועיל תפיסה יקשה אמאי הוי ודאי שהוא של השני, ע"כ דס"ל להרמב"ם דדין התורה, כל דבר שביד האדם, ואין לאחר על זה חזקה שהיא שלו. יש לו חזקה כל מה שביד אדם היא שלו. דכללא הוא כל דבר שנולד לנו ספק אם הוא ביד אדם זה הוא בירור גמור שהוא שלו. דרשות האדם מברר שהוא שלו אף שיש לנו ספיקות וסבירא לי' להרמב"ם דהא דאמרינן חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו אין הטעם משום דאמרינן איך בא לידו וא"כ הי' הטעם דאמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. הוא מטעם דאמרינן דאיך בא לידו א"כ היכא שחל ספק לנו איך בא לידו, היינו היכא שיכול להיות שבא לידו בתורת שאלה הרי אין לו חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו אכן הרמב"ם ס"ל דחזקת כל מה שביד אדם שלו, שהיא חזקה המבררת לכל דבר שהרי אם ראינו אחד שחטף אף אם אומר ששלו חטף והעדים ראו רק החטיפה, אעפי"כ הוחזק לגזלן. וכן אם קידש אשה ואחד בא עלי' אח"כ יתחייב מיתה אף שהוא יטען שהחפץ שקידשה בו. הי' שלו שגזל ממנו ואף אם טענתו ששלו הי' הי' מקודם שבא עלי' אעפי"כ יתחייב מיתה עי"ז שאמרינן אנן סהדי שהדבר של המקדש שחזקה כל מה שיש ביד אדם שלו הוא, ועל החזקה הזאת אמרה התורה שדנין כמו על ידי עדות, אין הטעם משום דאמרינן איך בא לידו. אלא הטעם דאמרה התורה, שעלינו להחזיק כיון שהיא עתה בידו. מסתמא היא שלו בתורת ודאי אף שיש לנו ספק גדול במה לחשוב שמא אין שלו, דין התורה כיון שהוא מחזיק מסתמא היא שלו ומברר הספק שהיא שלו ודאי כיון שהדבר שמסופקים אנו הא ברשותי':

וראי' לדין זה, דהא דאמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, הוא מטעם שהוא מחזיק ולא. מטעם שאמרינן איך בא לידו:

שהרי גבי המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה. ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור אמרינן בגמ' כל שנולד הספק ברשותי' עליו להביא ראי':

ומי הוא שנולד הספק ברשותי', הרא"ש פירש שהוא בעל הפרה שהרי כל זמן שלא ראינו את החמור מת החזקנו שהחמור שלו. ועתה הוא רוצה להוציא מהחזקה הזאת עליו להביא ראי', אכן הרמב"ם כתב דעל בעל החמור להביא ראי' שהי' חמורו קים משום דהספק נולד ברשותי' והיינו משום דהספק נולד על החמור והחמור הי' ברשות בעל החמור, אמרינן דזהו התבררות, שהחמור הוא של בעל החמור, ומועיל חזקה זו. אף להוציא ממון מיד בעל החמור, ואילו הי' החמור עומד באגם כתב הטור, דאז על בעל הפרה להביא ראי' וזה שמדייק הרמב"ם כל שנולד הספק ברשותי', ואם נימא חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו הוא רק משום דאמרינן איך בא לידו, וכיון דפקדון ושאלה הם אינם מצוים כמכר משום הכי אוקמינן בחזקתו דבא במכר לידו, א"כ הכא בחמור, הא אין לנו ראי' מזה שבידו, שהחמור שלו שהרי יודעים אנחנו איך הוא בידו, שהי' בידו קודם המכירה וא"כ איך מוציאין ממון מבעל החמור, ע"כ דדין חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, הוא דין דכל שהוא מוחזק, מברר שהדבר שלו, אותו הדבר שבו נולד הספק ומוציאין ממון בזה אף שאין לנו ראי' מזה שבא לידו. משו"ה סבירא לי' להרמב"ם דדברים שדרכן להשאיל אף שיוכל להיות שבא ליד השני דרך שאלה:

כיון שהוא עתה מחזיק אמרינן שהוא שלו, אף שאין לנו ראי' כיון שהשאלה והמכירה מצוים זה כזה דין הוא כשהוא מחזיק אמרינן מסתמא שהיא שלו, ורק כשעיקרן נעשו מתחלה ועומדים להשאיל ולהשכיר:

א"כ יש להבעלים חזקה בהכלי שכל שתהי' ברשות אחר לא תצא מחזקתו. שהרי עשו על זה להשאילה ולהשכירה, ואם רואים אנחנו אותה אף ביד אחר אמרינן מוקמינן אחזקתא קמייתא שעמדה לזה שתעמוד ברשות אחר ותהי' בחזקת הבעלים הראשונים. שיש שם להבעלים הראשונים חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו. אף אם עומדת ברשות אחר, אחרי דזה עיקר דרכה להיות ברשות אחר ולהשני אין חזקה ששלו. אחרי שמוחזקת הכלי שתהי' ברשות אחר, ותהי' ברשות הבעלים, א"כ כל זמן שלא נודע לנו מחלוקותם. מחזקינן בודאי אחזקה קמייתא א"כ הכלי עומדת עדנה בחזקת הבעלים הראשונים. אבל בדברים שרק דרכן להשאיל דהמכירה והשאלה שוים. אף אם לא ידענו מחלוקותם הי' נולד לנו ספק, אם בא בשאלה או במכירה. וממילא אין להבעלים הראשונים חזקה בה והדר הדין שהשני מוחזק ויש לו חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו, שכל שיש ספיקות מברר החזקה שהוא מחזיק עתה לודאי שהיא שלו:

אכן הראב"ד ס"ל דחזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו הוא מטעם דאמרינן. איך בא הדבר לידו וכיון שהוא דבר כזה שאין מצוי שאלה לא תלינן בשאלה. ואמרינן מסתמא לקחו א"כ לטעמא דהראב"ד לא בעינן דוקא שיהיו הדברים עיקרם עשוים מתחלה להשאילם, אלא אף אם רק דרכם להשאיל היינו כיון שיכול להיות שבא לידו דרך שאלה א"כ אין ראי' מזה שבא לידו שהוא שלו שכיון שהוא דבר שאין מקפידין להשאיל א"כ יכול להיות שבא לידו דרך שאלה, וממילא אין לו חזקה מה שביד אדם הוא שלו וא"כ נשאר להראשון חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו, משו"ה מוציאין:

ולפי זה יהי' מחלוקותם היכא דהוה בידו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואמר פלוני מכרם לו ובעל הכלי אומר שהוא השאיל לפלוני דהרמב"ם ס"ל דאין מוציאין מחזקתו. דהרמב"ם לטעמי' דבעינן דוקא. שיהיו הכלים להשאיל ולהשכיר היינו, שנעשו להשאיל ומטעמא דאז אף אם הם ברשות אחר הרי הם בחזקת שהם מושאלים או מושכרים ברשות הזה, ולא יצאו מחזקה הראשונה. אף לספק כ"ז שלא נדע מחלוקותם א"כ היינו היכא דלפי טענת התובע הם עתה ג"כ בהחזקה הזאת היינו שהם מושכרים או מושאלים ברשות הזה. אבל היכא דהתובע מודה שלא השאיל או השכיר להאיש הזה:

א"כ מחזקתם הראשונה כבר יצאו אף לטענת התובע, א"כ החזקה שהי' להבעלים עליהם, שאף אם יהיו ברשות אחר מושכרים אזדא לה וממילא ספק לנו. אם באו לרשות השני, ע"י מכירה גמורה, או ע"י מכירת גניבה, הוי השני מוחזק, ויש לו חזקה כל מה שיש ביד אדם שלו. אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל לא בעינן שיהיו עשוים מתחלה להשאיל ולהשכיר, ואף אם רק דרכם להשאיל דהשאלה והמכירה שווים בם שאין זה מצוי יותר מזה, היא בחזקת בעלים הראשונים:

דאין להשני חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו:

דס"ל החזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, הוא מטעם ראי' איך בא לידו והכא הלא יודעים אנחנו איך בא לידו, היינו כיון שיוכל להיות שבא לידו דרך שאלה ואין לו חזקה שהיא שלו. ממילא נשאר החזקה להבעלים הראשונים. א"כ הכא נמי. בהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כיון שהתובע אומר שהוא השאיל לזה שמכרו לו, והוא מודה שלקחו מפלוני. א"כ הא שוה הוא שפלוני המוכר לו, או דמכרו באמת או דגנבו ומכרו היינו שפלוני השאיל לו והוא מכרו לאחר, א"כ להשני אין לו חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. ממילא נשאר הדבר בחזקת הבעלים הראשונים:

ויתיישב בזה ג"כ הראי' שהביא הרמב"ם לדבריו דדברים העשוים להשאיל הפירוש שנעשה להשאיל לא שדרכן להשאיל מהא דאפיק רבא ספרא דאגדתא וזוג דסרבלא מיתמי. דהנה בב"ב (דף נ"ב) איתא אחד מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא אמר רב עליו להביא ראי', ושמואל אמר על האחין להביא ראי', אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראי' מתקיף לה רב פפא כלום טענינן ליתמי מידי דלא טען להן אבוהון. והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראי', בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו' קשיא אכן כל הפוסקים פסקו כרב דעליו להביא ראי', ואם מת על האחין להביא ראי' אף דפסקו דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר מוציאין מיתמי. וזהו דפריך הרמב"ם בשלמא לדידי דאמינא דדברים העשוין להשאיל פירושם דברים שנעשו מתחלה להשאיל ולהשכיר. והטעם משום שיש להבעלים חזקה שאף אם יהיו ברשות אחר יהיו שלו ובחזקתו, משו"ה מוציאין אף מיד יתומים שהרי יש להבעלים עליהם חזקה שהם שלו אף שיהיו ברשות אחר. אבל באונות ושטרות אין להאחין חזקה על כסף השטר שהם שלהם רק שאין לבעל השטר ג"כ חזקה, אחרי שיודעים אנחנו:

כי ברשותו יש ממון שלהם אבל להם ג"כ אין חזקה על זה הממון משו"ה מחיים אמרינן מדלא הביא ראי' מסתמא הוא של האחין ואם מת דאז אין לנו ראי' זו. אין מוציאין מידם, כיון דאין לזה חזקה יותר מלזה אין מוציאין. אבל לפי שאמרו רבים וגדולים דדברים העשוין להשאיל, הוא דברים שדרכן להשאיל וכיון שיכול להיות בשאלה. אף שיכול להיות ע"י מכירה ואין שאלה שלהם מצוי יותר ממכירה מוציאין לדידהו פריך הרמב"ם אמאי מוציאין "מיתמי" הא חזינן באונות ושטרות דהיכא דאין לזה חזקה יותר מלזה אין מוציאין מיתמי ואף אם נימא דממנו מוציאין דאילו קנה הי' להביא ראי' אבל מיתמי איך מוציאין ומדאפיק רבא מיתמי ע"כ דפירוש העשוים להשאיל שנתברר לו בעדים שנעשו מתחלה לכך, ויש להבעלים חזקה, שאף אם יהיו ברשות אחר יעמדו ברשות הבעלים הראשונים הרי הוכיחו הרמב"ם שפיר דפירוש עשוין שנעשו מתחלה לכך:

היוצא מדברינו דהרמב"ם ס"ל דכל דבר שיש לנו לומר עתה חזקה כיון שהוא מחזיק הוא שלו, אף שיש לנו עתה מקום ספק ודררא דממונא במה לתלות אעפי"כ דין הוא שאמרינן דמה שהוא מחזיק הוא ראי' שהיא שלו, בתורת ודאי, כיון דאין לאחר חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, ורק אם ראינו החטיפה, דבשעה שבא לידו החזקנו בודאי שהיא בגזילה בידו:

ונשאר עדיין החזקה עליו שהיא של הראשון. שם מוציאין מידו אף שהוא מוחזק, אבל אם בעת שבא לידו, לא החזקנו שהיא בגזילה, אז אמרינן חזקה שהיא שלו מטעם שהוא עתה מוחזק א"כ לא קשה על הרמב"ם כיון שהוא מפרש שאם לקח אחד קרדום וקצץ דקלא של פלוני אמרינן לא חציף איניש למגזר דקלא דלאו דילי' א"כ אמאי אמרינן אם אמר נטיעותי קצצת והוא אומר אתה אמרת לי לקוצצו דאין נאמן ומחויב לשלם, ולא אמרינן לא חציף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי' אכן לדברינו דבודאי ע"י הסברא דלא חציף לא נפטר אותו, דא"כ לא שבקת חיי לכל ברי', וכל המזיקים יפטרו עצמן בזה (ואין לומר כיון דלא חצוף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי' ממילא לא שייך לומר לא שבקת חיי שהרי לא יעשו כן דאף דעל אדם זה הקוצץ אותו לא נוכל לחשוד בזה. אבל הא בעולם הא יש הרבה שחשודים על הכל וכדביארנו למעלה (בסימן י') גבי לא חציפי לזייף ואעפי"כ הקשו בתוס' לא שבקת חיי לכל ברי' עי"ש ודו"ק):

אלא הרמב"ם יפרש כונת הגמ' כן. אם אחד הולך לקצוץ דקלא של פלוני ואומר שפלוני מכרו לו ופלוני אינו עתה, ולא נדע אם הוא ימחה או לא דאם נימא דעלינו למחות, א"כ אימתי נולד לנו הספק שהוא גזלן בשעה שחטף א"כ לא נשאר לו מעולם חזקה כל שביד אדם שלו, אם לא מחינו וקצץ שהרי הוי כראינו החטיפה, וכל היכא דראינו החטיפה, נשאר החזקה כל שביד אדם שלו להראשון. וא"כ אם נימא חזקה לא ימכור אדם אילנותיו לקצוץ, ועלינו לבלי להניח לו לקצוץ. משום דחזקה שהוא קוצץ שלא ברשות שאין אדם קוצץ אילנותיו, ולא מוכרם לקצוץ, א"כ החזקנוהו לגזלן בשעה שלקח ואין לו כלל חזקה כל שביד אדם הוא שלו, שאדרבה להראשון יש חזקה שהאילן שלו. משו"ה אמר דזה אינו דדינא הוא:

אם אחד הולך לקצוץ דקלא של פלוני, אם אומר שהוא מכרו אין עלינו למחות בידו בשעת מעשה, דאדרבה עלינו להחזיק כ"ז שלא נדע שהלוה מוחה, עלינו להחזיק מסתמא לא חצוף אינש למגזר דקלא דלאו דילי' וכל זמן שאין מוחה. אמרינן מסתמא האמת שמכרו. נמצא דאימתי נולד לנו ספק שמא מה שקצץ האילן הוא בגזילה, הוא אחר שבא האילן לידו נמצא שיש לו עתה חזקה כל מה שבידו הוא שלו:

ומשו"ה לא מצינו להוציא האילן מידו. אם לקחו בביתו מטעם חזקה כל שביד האדם הוא שלו. וזהו שכתב הרמב"ם וכיון שנכרת הרי הוא כשאר מטלטלין פירוש דלא נימא זיל בתר קרקע. והקרקע הוא בחזקת הבעלים הראשונים כיון שנולד לנו הספק בשעה שנכרת שבשעה שקצץ הרי אמרנו לא חציף איניש למגזר דיקלא דלאו דילי' ואימתי נולד לנו הספק בשעה שכבר נעשה מטלטלין שנכרת כבר. משו"ה הוא כשאר מטלטלין וממילא מובן דדוקא אם לקחו לביתו, שהרי שאר כל המטלטלין אם היו מונחים בשדה הבעלים (והוא לא הגביהם) בודאי דהי' בחזקת הבעלים. ע"כ דהכונה דוקא בלקח האילן לביתו, או שהגביהו כבר בשעת הקציצה, ואילו הי' סובר הרמב"ם דפטרינן לי' משום דאמרינן לא חציף אינש למיגזר דקלא דלאו דילי' לא הי' צריך הרמב"ם לומר וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין:

דלדבריהם אינו מובן כלל ופליאה היא מדוע לא ביארו מפרשי הרמב"ם כונתו בזה, מוכח מזה דכונת הרמב"ם דעיקר חזקתו בהאילן הוא משום דהוא כשאר מטלטלין והיינו כדביארנו. שלא נימא קרקע בחזקת בעלי', ומועיל הא דלא חציף. שבעת הקציצה לא החזקנוהו כגזלן ונולד לנו הספק לאחר הקציצה, ואז הוא זוכה מטעם חזקה:

ולפי זה דעיקר חזקתו הוא רק מטעם חזקה כל שבידו הוא שלו. אחרי דמיירי דוקא שלקח האילן לביתו או לקחו בידו וכדומה, ולפי זה לא שייך לומר לא שבקת חיי לכל ברי' דמסתמא טרם שישאוהו לביתו או יגביהו. דהיינו דוקא בגמר הקציצה יתודע, ואם שקר הוא יבאו הבעלים וימחה ואז יצטרך לשלם אף בעד הקציצה:

דהרי אז לא יכול לפטור עצמו מטעם חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, וממילא אף על הקציצה לא יוכל לפטור עצמו היכא שהוא טוען בריא, ורק בב"ק (ד' צ"א) דשם אינו אומר שלקחו ממנו, ורק אומר שהוא שלחו לקצוץ ע"ז פריך שפיר לא שבקית חיי לכל ברי', שהרי יוכלו הגזלנים. שהם יהיו בכעס על אחד לירד ולקצוץ, וכשיבא הבעל הבית וימחה:

יאמר שהוא אומר לו לקצוץ. ואף שמסתמא תיכף יתודע, אבל עד שיבא הלא יפסיד הרבה מהדקל, שאף שלא גמר לקצוץ הפסיד הרבה, ושם בודאי מסיק, דלא יוכל לפטור עצמו בטענת אתה אמרת דלא אמרינן לא חצוף אינש לפטור עצמו מהחיוב שיפטר עצמו בטענת לא חצוף בלבד. דעתה יש כנגד זה חזקה אין אדם אומר לקצוץ, נטיעותיו, וכיון דהוא טוען בריא מחייבינן לשלומי, ורק היכא שהוא אומר שמכרו, דאף שיש חזקה אין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו, כיון שיש חזקה לא חצוף אינש למגזר דקלא דלאו דילי', והוא טוען בריא שמכרו והלה אין לפנינו שיכחישוהו, בשעת מעשה מחזקינן מפני בריא שלו שהאמת אתו והספק שנולד לנו אחר כן אחר שכבר בא האילן לידו, ונעשה כשאר כל המטלטלין, אין מזיק דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, וא"כ לא קשה כלל מדין דנטיעותיו קצצת לדין דאם כרת דקל של חבירו. ואמר ששלו היא דשם אין חזקה שבידו לפטור או לזכות משא"כ הכא דבידו האילן מועיל חזקה שבידו:

אכן כל זה להרמב"ם דס"ל דאף אם אין שייך לומר איך בא לידו דידעינן אנחנו איך בא לידו. כיון שהוא מוחזק אמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו אכן הראב"ד ס"ל דעיקר מה שאמרינן חזקה שביד אדם הוא שלו, הא מטעם דאמרינן איך בא לידו:

אבל אם ידעינן איך בא לידו. אין שם חזקה כל מה שביד אדם ואם הספק שקול על זה שבא לידו ספק שקול הוא. איך בא לידו או באופן שהיא שלו או באופן אחר אף שהספק הוא לאחר שכבר נעשה מוחזק כיון שהספק על זה שבא לידו באיזה אופן בא אין כאן חזקה כל מה שבידו הוא שלו, כיון שנסתלקה הראי' וספק לנו על הראי' גופא:

משו"ה הראב"ד לא יוכל לפרש כמו שביארנו אליבא דהרמב"ם:

דהטעם שהספק נולד לנו אחר שכבר הוא מוחזק והוא בידו אמרינן חזקה שהיא שלו, דכיון דהספק לנו על זה שבא לידו באיזה אופן בא אם בתורת שהיא שלו, מטעם דלא חציף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי' או הקציצה הי' בגזילה, מטעם חזקה אין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו אף שעתה היא כבר בידו כיון דאין לו חזקה שהיא שלו, שהרי הראי' איך בא לידו. שקולים הם הראי' שלו, מטעם חזקה דלא חציף והראי' שבגזילה מטעם דחזקה אין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו וא"כ לו אין חזקה ששלו ונשאר החזקה שהיא שלו להראשון והיו מוציאים, כמו בדברים שאין אדם מקפיד להשאיל ששקולין הן המכירה והשאלה ס"ל דמוציאין. א"כ הכא בדיקלא היו מוציאין. מיד השני, ואם נימא דאין מוציאין הדקל מיד השני, ע"כ דחזקה דלא חציף אינש למיגזר. היא חזקה אלימתא וזוכין על ידה, א"כ יקשה גם אם טוען שאמר לו לקוצצו:

ולא לקח האילן לביתו יזכה על ידה, משו"ה הראב"ד לטעמי' הוצרך לפרש דמיירי בפירות. שדרך הוא למכור. שם זוכין ע"י טענת מכירה או ציווי לקצוץ מטעם לא חציף. אבל בנטיעות ודקל דאין דרך לקצוץ שם אין זוכין אף אם בא לידו, ואין מועיל מה דלא חצוף היכא דאין דרך לקצוץ:

נמצא דאזלי נמי הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו. היכא שהחזיר שטר שלא הי' להחזירו. דהרמב"ם ס"ל שהוא בחזקתו וגובין בו. והראב"ד סבירא לי' דאין גובין בו דהרמב"ם ס"ל אף דקודם שבא לידו נולד לנו ספק שמא אינו שלו עתה שהוא בידו. מחזקינן שחזקה שהיא שלו, דכיון דס"ל דמה שהוא מחזיק עתה הוא בירור שהוא שלו, א"כ כמו בכל דבר שנולד לנו ספק, אם אחר כן יהי' בירור ע"י הבירור נברר שהוא כן. הכא נמי אף שמקודם נולד לנו ספק, אם אחר כן יהי' בירור שיבא לידו, זה יהי' בירור שהוא שלו, שהרי אמרה תורה, כל דבר שביד האדם נחזיק שהוא שלו בתורת ודאי:

אף היכא דראינו החטיפה מוציאין מיד הגזלן שם יש להראשון חזקה שהיא שלו, כיון שראינו החטיפה החפץ כאילו היה בידו אבל היכא דלהראשון אין חזקה שהיא שלו. א"כ חזר הדין שאמרה תורה:

כל שביד אדם בירור הוא שהוא שלו בתורת ודאי. ומשו"ה אמרינן היכא דהחליף פרה בחמור:

דאם הולד עומד ברשות אחד הוא בירור שהוא שלו (ולא נצטרך לטעמא דהתוס' דטוען בריא, והרמב"ם ס"ל בהדיא דאף בטוען שמא אם עומד ברשותו הוא בירור שהוא שלו) דהרמב"ם לא ס"ל דהחזקה מטעם איך בא לידו:

אלא ס"ל כל שהוא מוחזק עלינו לומר שהיא שלו, ובאמת מוכח כדברי הרמב"ם, דאף דידעינן איך בא לידו. אעפי"כ עתה שהוא מוחזק הוא דין חדש שנפסק בתורת ודאי שהיא שלו:

מטעם דכיון שהוא מחזיק חזקה שהשטר שלו בתורת ודאי. שהרי התוס' שהבאנו למעלה בחולין צ"ה הקשה איך מחזירין שטר על ידי סימנין. ותירצו משום דאין אדם מוחזק הרי דס"ל להתוס' דע"י סימנים לא נוכל להוציאו. וא"כ תקשה אכתי מאי תירצו בתוס' דמשו"ה מחזירין משום דהשטר אין אדם מוחזק בו:

אבל עכ"פ איך נוציא אנחנו ע"י השטר ממון. הא זה השטר הוא בידו, הוא רק מדין סימנים איך נוציא אנחנו ע"י ממון. הא על ידי סימנים אין מוציאין ממון. ועל כרחך לומר נהי שזה שהחזרנו להמלוה השטר הי' רק על ידי סימנים עתה שהשטר בידו גובה בו כדין שטר ממש שיש לו דין עדים לענין זה שגובין ומוציאין על ידו. שהרי עתה שהשטר בידו יש לו חזקה כל שבידו היא שלו אף שיודעים אנחנו שבא לידו רק על ידי סימנים ולפי זה:

הא דפרכי התוס' מתחלה, איך משיאים ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה, ואפילו נתברר בעדים שבעלה הראשון כבר מת ופירשו בתוס' דרק מתירין לה להנשא, ולא נסמוך אסימנין למיקטלה, זה אינו אלא בנשאת על פי סימנין. שמת בעלה, שהכירוהו דאז תמיד אין לנו בירור אחר, אלא הסימנין, אבל אם החזירו לה הגט ע"י סימנין. אף דהגט בא לידה רק על ידי סימנין. אבל כיון שבא הגט לידה. נעשה עתה דין חדש כיון שהגט בידה. חזקה שהוא שלה, ואם תנשא לאחר, ותזנה אחר כן. אף אם כבר מת בעלה יהרג ע"י זה שבירור זה דחזקה, כל מה שביד אדם הוא שלו. הוא בירור כעדים והבירור הוא מטעם שהוא עתה בידה אף דידעינן באיזה אופן בא לידה.

א"כ סובר נמי הרמב"ם דאף שהחזיר שטר שלא הי' לו להחזיר כיון שעתה השטר ביד המלוה חזקה כל שהשטר בידו הוא שלו כיון שהוא עתה מוחזק אף דידעינן איך בא לידו. וכיון דלהמוציא אין חזקה שהוא שלו. דמשום זה לא דמי לחטיפה, היכא שראינו החטיפה שנשאר להראשון, חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, הכא דלהמוצא, אין חזקה גובה על ידי השטר אף שלא הי' לו להחזיר מן הדין אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. הוא רק משום דאמרינן איך בא לידו:

א"כ הכא דאין לנו הראי' איך בא לידו שהרי יודעים אנחנו:

איך בא לידו. שהמוציא החזירו שלא הי' להחזירו. משו"ה ס"ל להראב"ד דאף שהוא בידו. אם רק נתברר בעדים שהי' ביד המוצא והחזירו שלא כדין אין גובין בו, (והא דבעי רק אם נתברר בעדים דאל"כ הי' נאמן במגו:

ולפי זה שביארנו:

דטעמא דאמר הרמב"ם דאם החזיר שטר שלא הי' להחזיר הוא מטעמא דאמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, יתישב נמי הקושיא שהקשו המפרשים, מאי קאמר בב"מ (דף י"ט) כי אתא למיטרף נימא אייתי ראי' אימת מטא גיטא ושטרא לידך. הא החששות. הוא רק היכא שאין בידו אבל היכא שבידו לא חיישינן. דהנה הקצות החושן (בסימן מ"ו ס"ק א') הביא דברי הסמ"ע שם שכתב היכא שמוציא שטר שאינו מקוים:

וטען הלוה. אמת היא שצויתי לכותבו. אבל כתבתי ללות ולא לויתי, פירוש לא מסרתי לידו. אלא ממני נפל ומצאו זה. נאמן הלוה במגו דמזויף. והקשה הקצוה"ח. דהא כתב בטור ושו"ע אבן העזר סימן קי"ב וכן אם מוצאה גיטה מתירין לה להנשא על ידו, ואם בא הבעל ויערער ויאמר לא נתתי לה:

אלא ממני נפל אינו נאמן כיון שמודה שכתבו, והרי הוא יוצא מתחת ידה כו' הרי מבורר דאינו נאמן בטענת נפילה אע"ג דאית לי' מגו:

דמזויף. וכתב הקצוה"ח דמצא בתומים שעמד בזה, והביא בשם הרב המגיד פי"ב. מהלכות גירושין שאין דין האיסורין כדיני ממונות:

והקשה הקצוה"ח וכן התומים. הא אדרבה ממונא קיל מאיסורין שהרי אמרינן בב"מ (דף כ') גבי גיטא דאישתכח בי רב הונא היכי פשיט מר איסורא מממונא הרי דאיסורים חמירי א"כ אם בממון חיישינן לנפילה מכל שכן באיסור, ועוד הקשה הקצות:

היכי פשיט רבא בפרק כל הגט גבי קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש, אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ופירש הא גדולה מצי מגרש וכי מפקא לי' לא חיישינן לאיסור אשת איש שמא לא לזו ניתן אלא לחבירתה. ונפל מידה ומצאתה. זו כו' מוציאין שט"ח על אחרים ואין הלוה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מפלוני ששמו כשמך, וממנו נפל ומצאתה, וכיון דבממון חיישינן יותר לטענת נפילה, היכי פשיט רבא איסורא מממונא עכ"ד הקצות החושן:

אכן לדברינו יתישבו. דברי הרב המגיד כפשוטן. שאין דין האיסורין כדין הממונות. ולא קשה הנך קושיות:

דהנה התוס' בכתובות (דף י"ט כתבו התוס' בד"ה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ז"ל וא"ת אמאי לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף כו' ופירוש הקונטרס במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן הוא דאצרכוהו קיום:

כי טוען מזויף אבל בשאר טענות כגון פרוע לא אצרכוהו קיום. עכ"ד התוס' ולכאורה דברי התוס' תמוהים דעכ"פ במאי אזל מגו דילי' כיון דרבנן אצרכוהו קיום ואם הי' טוען מזויף לא היו ב"ד גובין ע"י השטר אף שזה שלא היו גובין, הי' רק מדרבנן. עכ"פ הא ב"ד לא היו גובין וא"כ מה לו לשקר אילו הי' רוצה, הי' טוען מזויף ואז לא היו גובין, עתה שרבנן אצרכוהו קיום, וכתבנו לפרש, לעיל בסימן ט', עפ"י מה שביארו הפוסקים הובא בחו"מ סימן צ"ט, דאם אמר הלוה על שטרות וחפצים שהיו בידו, שהם של אחר, אין נאמן וגובה המלוה מהם, אף שיש לו מגו שהי' נותנם לפלוני משום דהוי מיגו נגד חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, והכא נמי היכא דלהלוה, יש מיגו נגד השטר וטוען שהוא פרוע, הוי מגו נגד חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, שאם הוא פרוע איננו של המלוה, וכיון שהוא ביד המלוה, אמרינן חזקה שהיא שלו, אכן הא דאין אומרים מגו נגד חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, דוקא מגו אין אומרים אבל הפה שאסר הפה שהתיר מועיל אף נגד חזקה זו דכל מה שביד אדם הוא שלו משו"ה אילו היינו צריכים לקיום מן התורה היינו דמן התורה הי' הדין, שכל זמן שלא נתקיים השטר, הי' דין דאינו שטר, א"כ היינו אומרים, הא בלא קיום הלוה השטר איננו שטר, ומי מחזיקו לשטר הלוה, והוא בעצמו אומר שהוא פרוע, הרי אומר שאינו שטר, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל כיון דהשטר מן התורה לא בעי קיום דדבר תורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, והא דבעי קיום הוא רק מדרבנן, וס"ל למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דאין הכונה, שרבנן אמרו שבלא קיום אינו שטר, רק אמרו שלא יגבה על ידי שטר שאינו מקוים, וא"כ לא הוי הפה שאסר, רק בתורת מגו, כיון ששטר הוי אף בלא קיומו ומגו נגד חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו לא אמרינן אכן מאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ס"ל דמדרבנן כל זמן שלא נתקיים לא הוי שטר, וא"כ הוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, משו"ה ס"ל דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו (ועיין למעלה בסימן הנ"ל דשם ביארנו קצת באופן אחר למאן דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו):

נמצא דלא קשה קושית הקצוה"ח, איך אמרינן דמשום מגו דמזויף נאמן לומר ממני נפל ומצאתיו, והרי בגט, דג"כ יש מגו דמזויף ואעפי"כ אין נאמן לומר ממני נפל, דנפילה לא חיישינן, אכן לדברינו דהא דלא חיישינן לנפילה, הוא ג"כ מטעם חזקה כל שביד אדם הוא שלו אכן כיון דמדרבנן הרי בלא קיומו, שהוא מודה שכתבו, השטר איננו שטר, שהרי מדרבנן בעי קיום א"כ הוא בעצמו אומר שכתבו ובזה מקיימו, והוא בעצמו אומר שלא מסרו אלא ממנו נפל, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומועיל אף נגד חזקה כל שביד אדם הוא שלו. וכל זה הוא בממון, דשם אצרכוהו רבנן קיום, א"כ אמרו רבנן ששטר בלא קיום, איננו שטר ובעינן לקיום הלוה, אכן באיסורין היינו בגט הא אקילו רבנן ולא אצרכו לקיום, א"כ בגט לא נוכל לומר הפה שאסר, דהא גם בלא דיבורו הגט הוא גט אף בלא קיום, דבגט משום עיגונא אקילו רבנן, ולא אצרכו קיום א"כ אף שיש בידו לטעון מזויף, היינו רק דאילו הי' טוען הי' יכול לשבור הגט אבל אם אינו טוען, הגט הוא גט, אף בלא קיום, נמצא הא דיכול לטען מזויף, הוא רק מגו, ולא הפה שאסר, משו"ה אין מועיל אם טען ממני נפל דמשום חזקה כל שביד אדם הוא שלו לא חיישינן לנפילה, וזהו שכתב המ"מ שאין דין האיסורין כדין הממון, לישנא דהרמב"ם נקט. בפ' מהלכות גירושין, דבגט אנן לא טענינן מזויף, וכתב שם הרמב"ם משום דאין דין האיסורים כדין הממון, ולפי זה לא קשה כלל, מגמ' דגיטין, שמביא ראי' מהא דאמרינן גדולה הוא דלא מצי לגרש הא קטנה מצי מגרש, דשני יוסף בן שמעון מוציאין שטר חוב על אחרים ולא חיישינן לנפילה, דהא שם מיירי בשטר מקוים, ושם לא שייך מגו, כיון דהשטר מקוים, א"כ מביא ראי' מכל שכן, מה באיסורים לא חיישינן לנפילה, ואף אם יהי' מטעם חזקה כל מה שביד אדם שלו, מכל שכן, בממון דבודאי היכא דלא שייך מגו, בודאי ממון קיל מאיסורין, וכדאמרינן בב"מ מי קמדמית איסורא לממונא ורק במגו דמזויף, שם חלוק דבממון חיישינן לזיופא ואצרכוהו רבנן קיום, ואמרו שבלא קיום השטר לא הוי שטר, וא"כ יש לו הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל בגט הוי רק מיגו, דהא בלא טענה לא חיישינן לזיוף. וא"כ הא יכול רק ע"י טענה לשבור, דהוי מגו שם לא אמרינן כיון דנפילה לא חיישינן, מטעם דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, (ומה שנאמן בטוען על תנאי או לפקדון. כתב הלח"מ שהוא בטוען בעצם הגט, שנכתב שלא לשם גט, דשם הוי כטענת מזויף. עיין שם בלחם משנה:)

והנה הא דאמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, הוא דוקא, אי הא דבעינן למימר, הוא נגד החזקה, הזאת אבל אי הא דבעינן למימר, אינו נגד החזקה לא שייך למימר חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, ובזה יתישב קושית התוס' בב"מ (דף ק':) ד"ה הא מני גבי המחליף פרה בחמור וילדה ואין ידוע אם קודם שמכר ילדה או לאחר שמכר. דאמרינן יחלוקו:

ופריך בגמ' אמאי יחלוקו ולחזי ברשות דמאן קיימא, ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראי', אמר שמואל בעומדת באגם, שפחה נמי דקיימא בסימטא, ונוקמא אחזקת מרא קמא. ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו להביא ראי' הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין, והקשה שם בתוס' ז"ל נראה לרבינו שמואל מדלא קאמר אלא הא מני סומכוס, משמע דלא הדר ביה ממה דאוקמוה, בעומדת באגם, ולא איירי סומכוס אלא בשאין מוחזק לא זה ולא זה, אבל היכא דמוחזק מודה סומכוס דעל אידך להביא ראי'. כו' ומיהו קשה דבשילהי המניח אמתניתין דזה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המע"ה וקאמרינן בגמ' זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על סומכוס, דלסומכוס יחלוקו והשתא הלא סומכוס מודה כשהמוחזק טוען ברי, אכן לפי דברינו אליבא דהרמב"ם לא קשה כלל, דזה מודה סומכוס היכא דאיכא חזקת בירור המבררת שהיא שלו דאמרינן חזקה כל שביד אדם הוא שלו, ולא פליג סומכוס אהאי חזקה, וכל היכא דאיכא חזקה המבררת מודה דסמכינן אהאי בירור, ואפשר דהיכא דאיכא חזקת מרא קמא, בלבד סומכוס מודה, דאז החזקה מבררת שהיא של הראשון, רק הכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה חזקת מעוברת כדאיתא שם בתוס' א"כ חזקת מרא אינה מטעם בירור אלא כיון דידענו שהיתה שלו אין להוציא מספק משו"ה פליג סומכוס, דס"ל היכא דאיכא דררא דממונא, אף להוציא, אמרינן היכא דליכא חזקה המבררת יחלוקו אבל היכא שעומדת ברשותו, דקי"ל חזקה כל שביד אדם הוא שלו ולדברי הרמב"ם:

אף שאין לנו ראי' מזה שבא לידו, דין הוא דכל ספיקא מברר חזקתו, שהוא מוחזק בה, א"כ הכא נמי כיון שאיכא בירור שעומדת ברשותי', זה הוא בירור שהיא שלו, ואף סומכוס מודה, אלא דאימתי אמרינן דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. הוא בירור היינו דוקא, היכא שספק לנו, אם הדבר שלו, או לאו כמו הכא דמספקא לן. אי הולד שלו או לא אמרינן דזה שהוא בחזקתו, הוא בירור שהוא שלו:

אבל אם הי' לנו ספק אם מגיע לו כסף או לא, לא שייך כלל לומר, שהחזקה דכל מה שביד אדם שלו תברר, דאטו אם נימא שמגיע לו כסף, אין הדבר שלו, הלא החזקה איננה כלל נגד מה שרוצים לומר, שמגיע לו ממון. וכל היכא דאין מתנגד לחזקה אין החזקה מבררת וכדביארנו למעלה (בסימן ג') והא דאין מוציאין ממון, היכא שטוען שמגיע, אין הטעם משום בירור אלא דאין להוציא מספק, בזה ס"ל לסומכוס, דיחלוקו היכא דאיכא דררא דממונא, א"כ לא קשה כלל, מגמ' דהמניח, דזה אומר שורך הזיק וזה אומר בסלע לקה, הרי לא מספקא לן אי השור שלו, אלא אם מגיע לו כסף בזה לא שייך לומר שהחזקה שבידו תברר שלא מגיע לו כסף, ושם מיירי במתניתין אפילו במועדין, דהרי קתני במתניתין, זה אומר תם וזה אומר מועד את הגדול, ואפילו הכי אומר במתניתין דהמע"ה וא"כ מתניתין ודאי דלא כסומכוס, דהרי לא שייך במועד שיברר שלא נגח מזה שמחזיק המועד ברשותי', דאטו מזה ראי', שאין מגיע לו כסף, אבל היכא דהחזקה שבידו מברר שהדבר שלו היינו שהספק הוא שמא הדבר אינו שלו, כמו בולד, שם גם סומכוס מודה שהחזקה מבררת, ואפילו בתמין, אליבא דידן, אין החזקה שבידו. מבררת אף דבתמין הא פסקינן להלכה כר"ע דאמר יוחלט השור, וא"כ הרי כשמספקין לן אם נגח הספק הוא שמא נעשה השור ע"י נגיחה, של הניזק, אכן הרמב"ם פוסק דלא נעשה יוחלט עד העמדה בדין, וכמבואר בקצוה"ח בסימן ת"ז (ויבואר דברי הקצוה"ח להלן בע"ה) וא"כ קודם העמדה בדין לא שייך שהחזקה תברר דהרי אין החזקה מתנגדת שבודאי השור עדנה של הבעלים, קודם העמדה בדין, ואף דשם הוא לרב פפא, ולרב פפא, הא ביארנו בספרנו "לבוש מרדכי" על ב"ק סימן כ"ב דלרב פפא הוחלט השור, והתם מוכח בגמ' דהשקלא והטריא, הוא על הרישא, אכן אם השור עומד באגם הלא אין כאן חזקה, אלא דקשה לתוס' מנא לי' דפליגי, רבנן על סומכוס, דילמא מיירי בעומד בביתו, אכן לדברינו הלא אף אם ידחה, מהרישא, יהי' ראי' ברורה, מסיפא, ממועד דפליגי רבנן, דהתם לא שייך שהחזקה תברר, דבמועד ודאי לא הוחלט השור וכיון דסוף סוף. יהי' ראי' משו"ה אף רישא מוקי כסתמא וכפשוטה, דאף בעומד באגם ושקיל וטרי בזה, אי מודה בברי וברי, דאם מודה בברי' הא אין ראי' לא מרישא ולא מסיפא:

והשתא דאתינן לזה דטעמא דהרמב"ם בהחזיר המוצא שטר שלא הי' לו להחזיר משו"ה גובין בו, דעתה יש חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, דס"ל להרמב"ם דחזקה זו מועיל אף שמזה שבא לידו אין ראי', וגם ביארנו, דחזקה שבידו אין מבררת, אלא אם זו שאנו רוצים לומר הוא מתנגד לחזקה זו היינו שאנחנו רוצים לומר שאינו שלו בזה מברר החזקה שבידו, אבל לא אם אין אנו רוצים לומר שאין הדבר שלו, א"כ הא דפסק הרמב"ם דאם החזיר שטר שלא הי' להחזיר, גובין בו. הוא דוקא למסקנת הגמ', דהחששא הוא מדנפל שמא פרע, וא"כ אמרינן עתה שהוא בידו, חזקה שלא פרעו, דאם פרעו. הא השטר אינו שלו והרי אמרה תורה דכל דבר שביד אדם בכל ספק עלינו להחזיק שהוא שלו, אבל אם הי' לנו ספק מדנפל שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, בזה לא הי' מועיל מה שהחזיר לו, דנימא כיון שבידו הוא ראי' שהשטר שלו. דאטו אם כתב בניסן ולא לוה עד תשרי, אטו אין השטר שלו, נמצא דמה שאנו חוששים שמא לוה בניסן ולא לוה עד תשרי, היינו בעת שאמר למוצא להחזיר שהי' חייב מודה, באותו עת למלוה, הלא ג"כ אם הי' באופן הזה השטר שלו, א"כ אין זה מתנגד להחזקה, בידו, וממילא לא תועיל לזה החזקה, ע"כ אילו היינו חוששים לזה בודאי דלא הי' מועיל מה שהחזירו, רק אנן סבירא לן דלא חיישינן, שהרי אין כותבים שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו, בשטרי דלאו הקנאה ולמקרי וכתב לא חיישינן, וחיישינן רק לפרעון ולקנוניא וכן כתב הרמב"ם בפי"ח מהלכות אבידה, דמשו"ה לא יחזיר דחיישינן לפרעון, ולשמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי לא הביא כלל דחיישינן וכן מסיק שם הרמב"ם בהלכה י"ג ז"ל וכל שטר שאין בו צד לחשש לא לפרעון או לקנוניא, יחזיר לבעליו הרי דלא הזכיר כלל לשמא כתב ללות ולא לוה, דכיון דאין כותבין שטר ללוה אלא א"כ מלוה עמו לא חיישינן לזה, ואף דבספר התרומות הובא בהגהת מיימוני כתב דצריך שלא יהי' חשש לשמא כתב ללות. הרמב"ם לא הביא האי חששא, ועוד ראי' ברורה דלדידן לא חיישינן לשמא כתב ללות, ולא לוה, ולא חיישינן לשמא אקרי וכתב, דהרי בחו"מ סימן מ"א הביאו הסמ"ע והש"ך מחלוקות הרמב"ם והראב"ד, בשטר תוך זמנו שמצאו אי חיישינן לפרעון, או לא, ואמאי לא זכרו האי חששא שמא לא לוה בזמנו, דלזה הא לא יועיל מה שהוא תוך זמנו ע"כ דלזה לא חיישינן ומשו"ה אם החזיר שטר גובין בו, וא"כ לא קשה כלל קושית הגמ' דבגמ' פריך מגט אשה, דשם הא כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשה ועדיו בחתומיו לא שייך וא"כ חיישינן לשמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי, הא לזה, אין מועיל החזקה שבידו, כיון דאם אמת הוא שכתב בניסן ולא נתן עד תשרי, ג"כ הגט שלה, עתה, ואין מתנגד להחזקה בזה פריך שפיר דאף אם יגיע הגט לידה, כיון שנפל תצטרך ראי' להביא באיזה זמן בא לידה. וכן בשטר פריך בפירוש רק לפי מאי דהוה אמרינן דהחשש הוא לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, והיינו לרב אסי דאיהו ס"ל דהחששא הוא לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואע"ג דאין כותבין שטר ללוה אלא א"כ מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא ס"ל כיון שנפל חיישינן למקרי וכתב, וא"כ לדידי' פריך שפיר ומדויק היטב, מה שמדייק דוקא, בגמ' וקאמר אלא הא דתנן כו', ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, הרי דהקושיא אינה אלא לאוקמיתא זו. דלאוקימתא זו דהחשש משום פרעון אין שייך להקשות יחזירו כשחייב מודה ויועיל לזה שיוכל לגבות ממנו. וכשיבא למיטרף לקוחות יאמרו לו אייתי ראי' דלא פרע כיון דאכתי לא ידע תירוצא דיאמרו לקוחות מדאדרוהו:

למגבי מלקוחות אדרוהו. אכן לדברינו יתישב, שפיר דמפרעון לא קשה כלל דאם יחזירו שוב לא ניחוש לפירעון ורק לחששא דשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. דאין החזקה מבררת כיון דזה דחיישינן לשמא לוה בתשרי אין מתנגד להחזקה, שם פריך שפיר להידרו, וכי אתא למיטרף נימא אייתי ראי' אימת מטא לידך. וכן הא דפריך כל שטרי ניחוש הוא נמי רק אליבא דהאוקימתא, דהחששא הוא שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי:

היוצא לנו מכל אלה, דהרמב"ם ס"ל שאף שבתחלה קודם שבא הגט לידה היינו מסתפקים, אח"כ כשבא הגט לידה, אז נעשה דין דחזקה כל מה שביד. אדם הוא שלו, שסומכין על זה כעדים, וכן מוכח מתוס' דאף שהחזירו שטר משום סימנים אח"כ כשהוא בידו:

גובין אותו ככל דין שטר, אף דעל ידי סימנין אין מוציאין. א"כ לפי זה הא דאמרינן בגמ' רב אשי מספקא לי' אי סימנין דאורייתא אי דרבנן הוא דהי' קשה, כיון דרב אשי איירי בדין סימן, א"כ למה לרב אשי לומר דאמרי עדים דאז הוי כראי' ממש אף אם האשה נותנת סימן בגט, יחזירו לה על פי סימנים דבשלמא היכא שהשליח בא לגרש, שם ביארנו דכמו דב"ד אין להם. לפסוק בדבר שבערוה אלא על פי שנים, הכא נמי כשבא לעשות מעשה. דבר שבערוה, לגרש, צריך ידיעה דשנים:

שהוא ראי' ממש. ולא לסמוך על סימנין אף שהוא בירור, אבל אינו ראי'. אבל הכא דמיירי שכבר נתגרשה האשה א"כ כשמחזירין אנחנו לה הגט. אין אנו עושין בזה דבר שבערוה שהרי אין אנו מגרשין ואצלינו הוא רק איסורא, א"כ אם ס"ל לרב אשי סימנין דאורייתא. אפילו אם האשה תתן סימן ג"כ הי' לנו לתן לה הגט. ואפילו בלא סימן אחר הא מקום הוי סימן וכדביארנו, דסימן זה דיוסף בן שמעון לא גרע מסימן מקום שהרי מה שמחזירין לה הגט, הוא אצלינו איסור, שמה שגורמים אנו שתנשא הוי רק מעשה איסור ולא דבר שבערוה ונסמוך על סימנין ויחזירו לה. ואף אם אחר כן נסמוך על גט וישא אותה, הא אחר כן יהי' הדין דסומכין על הגט שבידה שכל שהוא בידה כבר נעשה, דין דכל שביד אדם שלו. וסומכין על זה כעדים. ע"כ דמספקא לי' לרב אשי אי סימנין דאורייתא ואי דרבנן ואם דרבנן אין סומכים בדיני איסורים. משו"ה פירש דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני. דכשהעדים אומרים הוי כראי' שהרי הם יודעים שבגט אחר שחתמו, לא הי' נקב בצד אות פלוני, אבל נקב בעלמא לא הוי כלל סימן (וזה לא תליא כלל בהאי דינא. אי דאורייתא או דרבנן. אלא הוא דין בפני עצמו, שנקב בעלמא לא הוי סימן כלל) אבל אילו הי' סובר סימנין דאורייתא. או דהי' משנה הברייתא דמצא גט אשה בשוק שהאשה נותנת סימן. דנקב בצד אות פלוני, או אם יסבור מקום הוי סימן היו מחזירים דזה גופא הוי סימן ודוקא היכא שאין אנו באים לגרש בזה. אבל השליח שהוא בא לגרש אין לו לסמוך על סימנין אם לא הכיר בטביעת עין:

דהוא שבא לגרש דזהו דבר שבערוה אין לו לסמוך על סימנין. והא דאין לו לסמוך על סימנין. היינו היכא שהוא בעצמו. אין מכיר הגט בטביעת עין אבל אם הוא מכיר הגט בטביעת עין, וגם יש לו סימנין אז אם נסבור סימנין דאורייתא אנחנו מחזירין לו מצד שאצלנו הוא רק איסור, והשליח מגרש שהרי הוא יודע ומכיר את הגט בטביעת עין:

ואח"כ כשיהי' הגט בידה תהי' מוחזקת בגרושה מטעם חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, (ומה דאמרינן בגיטין דהוי דבר שבערוה ואין עד אחד נאמן ביארנו בחידושינו לגיטין. דעשית הגט לספר כריתות הוא דבר שבערוה. דעל זה יש דין דבר שבערוה שיעשה ספר כריתות ע"י שנים. ובתחילה דהי' סבור דאין עדים החתומים נעשה כמי שנחקרה עדותן א"כ ע"י ההגדה הוא נעשה ספר כריתות:

א"כ פריך שפיר דבעינן דוקא שנים. דאין דבר שבערוה נעשה בפחות משנים היינו דלקיום הדבר שיהי' גט כריתות בעינן שנים:

ושם הארכנו בזה:)

לפי זה לא קשה כלל על מה שפסק הרמב"ם כל מעשה בי"ד יחזיר. ואף שטרי חליצה יחזיר ולא כתב דבעינן דוקא אין שיירות מצויות, ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון כמו דחיישינן במביא גט ואבד ממנו אכן לדברינו לא קשה אף אם נימא דהתרת יבמה לשוק הוי דבר שבערוה דבגט השליח שבא עתה לגרש בגט זה הוי דבר שבערוה, ואין עליו לסמוך לא על סימן מקום ולא על סימן דיוסף בן שמעון. דבדבר שבערוה בעינן ידיעת עדים היינו שיהי' לו ראי' שהיא טביעת עין. אבל בשטר חליצה שאנו מוסרים לה רק לראי' והיא טוענת ברי שכבר הותרה בחליצה, מה שאנו מוסרים לה, אצלנו הוי רק דבר שבאיסור. ודבר שבאיסור סומכין על סימן מקום וסימן דיוסף בן שמעון, משו"ה מוסרין לה השטר חליצה, ואח"כ כשהשטר חליצה בידה, מותרת להנשא מטעם דין חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו, דהוא דין תורה כעדים. וכמו בשטר שמוסרין עפ"י סימן ואח"כ מוציאין על ידו ממון. אכן כל זה דוקא אם סימנין דאורייתא, וסומכין על סימן מקום, אבל רב עמרם סבר דסימנין לאו דאורייתא, משו"ה אמר מאי קמדמית ממונא לאיסורא, ולא קאמר מאי קמדמית דבר שבערוה הרי דס"ל דאף באיסורין אין סומכין ורבה לטעמי' דס"ל דמקום לא הוי סימן. וא"כ אילו הי' הטעם משום סימן. דיוסף בן שמעון לא הוי סימן. וא"כ אילו הי' מטעם חששא שמא אחר הוא. אף באיסור לא הי' מועיל וכמו שביארנו למעלה:

כללא דמילתא דדברינו ובזה יתישבו כל הקושיות, דהרמב"ם ס"ל להלכה דסימנין דאורייתא, היינו אותם סימנין דמספקא לן בגמרא וס"ל דאין אלא שני מינים מובהקים ואינם מובהקים:

הם אותם דבעי בגמרא ואינם מובהקים הם כמו ארוך וגוץ, וס"ל דלמסקנא בחולין ובב"מ, סימנים הוי רק בירור ומועיל באיסור, אבל לא בדבר שבערוה, דשם בעי טביעת עין ממש, והיכא שהשליח בא לגרש, נקרא אצלו דבר שבערוה, אבל אצלינו שאנחנו מוסרים לו הגט הוא אצלינו דבר איסור, ואם השליח מכיר בטביעת עין, מוסרים לו, ואם הוא בעצמו אין מכיר בטביעת עין ממש לא יגרש בו, וכן אם הגט הוא ראי' שכבר נתגרשה האשה, מה שאנו מוסרים לה הוא אצלנו דבר שבאיסור, ומה שיהי' אח"כ מותרת להנשא, הוא דכשהגט, בידה נעשה דין חזקה כל שביד אדם שלו ודין זה כמו עדים, ונקב שלא בצד אות פלוני, ס"ל להרמב"ם דלא הוי סימן כלל, היינו שהוא סימן גרוע, כמו ארוך וגוץ ואם עדים אומרים שיש בגט נקב בצד אות פלוני הוא כמו ראיה ממש שהרי ראו הגט השני, והוי כאומרים דבגט השני לא היה בו נקב בצד אות פלוני, וכן בממון אם יהיו שני טליתים שוים. והעדים הכירו אותם וראו אותם הרבה פעמים וראו באחד והיו של שני אנשים ואחד נשרף ואיש אחד חטף השני ואומר שלך נשרף. אם עדים אומרים זה שיש בו סימן זה:

הוא של זה מוציאין על ידו ממנו אף שאין מוציאין ע"י סימנין דהוי כמעידים. שבטלית השני לא היה הסימן וזה הוי כראי', אכן הראב"ד ס"ל דיש ג' מיני סימנים גרועים ואמצעים ומובהקים ביותר דלכולי עלמא דאורייתא, וגם ס"ל להראב"ד דחזקה כל שביד אדם שלו. הוא רק אם יש הוכחה מזה שבא לידו. אבל לא מפני זה שהוא מוחזק:

ולפי זה מיושב מה שכתב הרמב"ם. בפי"ח מהלכות גזילה, מצא גיטי נשים בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ולא זכר כלל דבעינן לא הוחזקו ואין שיירות מצויות. אכן הרמב"ם לטעמי' שפסק סימנים דאורייתא, וס"ל דמקום הוי סימן וביארנו דלפי זה, האי גופא דזה השם שווה ונאבד הוא סימן שהוא של זה שנפל, וכיון דסימנין דאורייתא סמכינן באיסור, והכא דאין אנו מגרשים אותה לא הוי אצלנו דבר שבערוה, רק דבר איסור ואף שאח"כ ישאו אותה על ידי גט זה אח"כ כשיהי' הגט בידה. הא יהי' חזקה כל שבידה הוא:

שלה דסמכינן על זה כעדים, לדידי' זהו דפריך הגמ' על רב אשי. ומשני דרב אשי מספקא לי אי סימנין דאורייתא. דהא הוא מפרש הא דקאמר אבל נקב בעלמא לא הוא דין אחר, ולא קאי על זה דאמר דמספקא לי' דס"ל נקב לא הוי כלל סימן. והא דקאמר בגמרא רב אשי מספקא לי' הוא דאילו היה ברור לו דסימנין דאורייתא. לא היה צריך לאוקים דאמרי עדים הכא על ברייתא, דמצא גיטי נשים, כיון דאין אנו מגרשים אותה לא הוי דבר שבערוה, ורק דבר שבאיסור ובדבר שבאיסור אם נסבור סימנין דאורייתא מוסרין לה הגט משו"ה פסק הרמב"ם דמוסרין לה הגט, על ידי סימן זה, דזה הוא יוסף בן שמעון הכתוב בגט דהוי כסימן מקום אבל בשליח שמצא הוא בעצמו. דמיירי דאין מכיר הגט בטביעת עין והוא בא לגרשה, אין לו לסמוך על סימנים דהוי דבר שבערוה, משו"ה בעי דוקא דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ולא שכיחי שיירתא או דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני אבל אם השליח אומר הוי רק סימן, שהרי לא ראה הגטין האחרים והיכא דבא לגרש אין לו לסמוך ומשו"ה היכא שמת, והכירוהו, רק ע"י סימנין:

דהוי דבר שבערוה לא סמכינן על סימנים. אלא דוקא על הכרה דפרצוף פנים ואף דמעיקרא הי' סבר בב"מ דאם סימנין דאורייתא סמכינן על סימנין, אף בעדות אשה להשיאה, למסקנא דב"מ ובחולין, דסימנין לא הוי כטביעת עין, לא סמכינן, ומשו"ה בפי"ח מהלכות גזילה כשהביא הסימנים שהיא נותנת, הביא דוקא נקב יש בצד אות פלוני. דס"ל הפירוש בגמרא דנקב בעלמא לא הוי כלל סימן:

אכן הראב"ד לטעמי', דס"ל חזקה כל שביד אדם שלו הוא דוקא משום דאמרינן איך בא לידו זה ראי' שהוא שלו, כדסבירא לי' גבי קציצת דקל שאין מועיל, וגבי דברים שדרכן להשכיר שמוציאין א"כ שפיר השיג בפי"ח הלכות גזילה איך מחזירים לה הגט, ולא הזכיר הרמב"ם דבעינן דוקא אין שיירות מצויות, דלדידי' הוי ממש דבר שבערוה, ואף דבא הגט לידה. איך תהי' מותרת להנשא, הא ע"י סימנין דזה הוא היוסף בן שמעון, אין מתירין להנשא, (ולדברי הראב"ד קשה לי איך יפרנס קושית התוס' בחולין, איך מחזירין שטר ע"י סימנים ואח"כ מוציאין ממון על ידו, הא על ידי סימנין אין מוציאין ולדידי' הוי רק סימנים, וע"י סימנים הא אין מוציאין ממון ואולי סובר דסוגיא דחולין סובר סימנין לאו דאורייתא ואם סימנים דאורייתא הוא כעדים ומוציאין ממון ע"י סימנים והלא סובר דיש ג' מיני סימנים היינו סימנין מובהקין ביותר דלכולי עלמא הוי דאורייתא דהוי כעדים, כמו שהשיג על הרמב"ם, בפי"ג מהלכות גזילה גבי רמאי, א"כ לטעמי' השיג שפיר בפ"ג מהלכות גירושין:

דאם נתן השליח סימן דנקב בצד אות פלוני, דס"ל להראב"ד דזהו עדים:

דהוי סימן מובהק ביותר משו"ה מועיל אף אם השליח נתן הסימן יוכל השליח לגרש על ידי הסימן:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מאי גובה את הכל. מאחר שלא התנה עמה כלום מהו התוספת: לא אונן. אין אנינות חל עליו לאיסור אכילת קדשים: ולא מטמא לה. אם כהן הוא דכתיב (ויקרא כא) כי אם לשארו והיינו אשתו והאי לאו שארו הוא דלא באו עדיין לידי קירוב בשר: ולא מטמאה לו. לאו משום כהונה קאמר דאין כהנות מוזהרות על הטומאה דכתיב (שם) בני אהרן אלא אינה זקוקה לטמא לו לא כהנת ולא ישראלית שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה דכתיב לה יטמא ותניא לה יטמא מצוה ואם לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן כו' בתורת כהנים: מתה אינו יורשה. דירושת הבעל נפקא לן משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה וגו' בב''ב (דף קיא:) והא לאו שארו הוא: אלא אביי. דאמר לעיל לאו מילתא היא דאמרי מגופא דמתני' דהוציאה גט משום דהיא גופא קשיא ליה הדר ביה: דאי ס''ד. דטעמא לאו משום דאין טוענין אחר מעשה ב''ד הוא אלא משום דגט היינו כתובה: אטו גט מנה מאתים כתיב ביה. דנימא הוא מוכיח על החוב: כמו דכתיב ביה דמי. דהא פסיקא לן מילתא דכתובה מנה מאתים: אטו כל דמגבי בבי דינא מגבי לה. וכי כל הפורע חוב בא לב''ד במקום שפרע לה לא היו ב''ד שיכתבו לו כן: הא אמר תנו. עכשיו: נותנין. ואפילו נמצא לזמן מרובה משנפל ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל: מצאו לאלתר. התם (גיטין כז:) מפרש כדי שתעבור שיירא ותשרה ובתוך כך ליכא למימר משיירא שעברה שם נפל שהרי לא שהה שיעור שתחנה: ואפילו במקום כו'. לאו רבה קא מסיק אלא גמרא הוא דקאמר לן דכי אמר רבה במקום שהשיירות מצויות לא אמר אלא כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות: דאי לא תימא הכי. דרבה תרתי בעי קשיא דרבה אדרבה: בי דינא דרב הונא. במקום שהוא יושב ודן ומתוך שהכל רגילין אצלו לדון הוי ליה מקום שהשיירות מצויות שם:

אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה. תימה היכי מוכח דאפילו במקום שכותבין כתובה דגביא אפי' כי לא נקיטא כתובה דלמא הכא במקום שאין כותבין וגביא בשטר גט וכותבין בגט שטרא דנן כו' כדסבר (רבא) [רב] בפ' הכותב (כתובות דף פט:) ואביי נמי לוקמא הכי אי נמי נוקי במקום שאין כותבין כתובה וגביא בעדי הגט אבל גט לא קרעינן משום דבעיא לאנסובי ביה והוי כמו היכא דלא אפשר דכותבין שובר אבל במקום שכותבין כתובה לא יפרע עד שתוציא שטר כתובה מידה או משום שיהא נאמן לומר פרעתי דלא כרבי יוחנן או משום דאין כותבין שובר ועוד כיון דמן אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין לא בעי לאוכוחי כמו שפי' לעיל (דף יז: ד''ה אלמנה) איך מוכח מגרושה מן הנישואין במקום שאין כותבין כיון דגט לאו היינו כתובה ומשום דבעינא לאנסובי ביה פשיטא דאין נאמן לומר פרעתי כיון דלא ניתקנה כתובה באותו מקום וי''ל דלאביי מתניתין קשיתיה דתנן כתובה ואין עמה גט אלמא במקום שכותבין כתובה עסקינן דאין סברא להעמיד שכן אירע שכתב לה בעבור אהבתה לכך פריך כיון שיש לה כתובה ואין מוציאה רק גט לימא פרעתי אלא ודאי לא אמר כלום וכותבין שובר: הא אמר תנו נותנין. וא''ת מנלן דלמא אפילו אמר תנו אין נותנין והא דקתני נמלך ה''ק ונמלך שלא ליתנן ומחמת כן לא חשש לשמור ונאבד ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה דסבר שזהו הגט שאבד ממנו ואמר תנו ואפילו הכי אין נותנין דשמא אין זה גיטו אלא נפל מאחר ששמו כשמו אבל לא נמלך לכתחילה מלגרשה וגרשה מחזירין לה הגט לראיה אפי' אינו שלה וי''ל דדייק מדלא קתני כתובים היו ולא נתנן ומדקתני ונמלך משמע שחושש שמא אינו רוצה עתה לגרשה אבל אם אמר תנו לה נותנים ואין לחוש שמא מאחר נפל וא''ת ומנלן ואפי' לזמן מרובה דלמא לאלתר דוקא כדפריך ר' זירא לקמן ור' זירא גופיה מנלן דיחזיר לאשה אפילו לזמן מרובה וממה פשוט לו דברייתא קאמר לזמן מרובה יותר ממתני' וי''ל דמברייתא משמע דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר דוקא פשיטא אבל במתני' מצי למימר לאלתר דוקא דאם אמר תנו נותנין אינו מפורש במתני' והיא גופה אתא לאשמועינן דלא יחזיר דחיישינן לשמא נמלך אבל רבה דייק מדקתני ונמלך ולא קתני כתובין היו ולא נתן א''כ אתא לאשמועינן אם אמר תנו נותנין והיינו אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא וא''ת והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן דלמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי כדפריך לקמן (דף יט.) וכן לקמן (עמוד ב) דפריך על רבי ירמיה דמוקי כגון דקאמרי עדים כו' מאי למימרא לימא דקא משמע לן דלא חיישינן דלמא כתב בניסן כו' וי''ל דס''ל כמאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה ואז ליכא חידוש דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי דאפילו הכי שפיר טרפה ועוד י''ל דרבי זירא דייק אפי' לזמן מרובה מדקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע שמודה שממנה נפל וכבר גירשה בו ואי לאלתר דוקא א''כ צ''ל שראינו הגט בידה דאי לא ראינו א''כ במה אנו יודעין שהוא לאלתר ואחרי שראינו הגט בידה הרי כבר מגורשת פשיטא דיחזיר ומאי קא משמע לן. והלא אפילו לא גיטה הוא זה ניתן לה לראייה ואין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר אלא ודאי מיירי שלא ראינו הגט בידה וקמשמע לן דאע''פ דחיישינן שמא מבעל נפל ועדיין לא גירשה תתגרש עתה בהחזרת הגט ולא חיישינן שמא מאחר נפל א''כ הוי אפי' לזמן מרובה כיון דלא ידעינן ממי נפל מן הבעל או מן האשה ורבה דייק דמתני' נמי אפי' לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין דיחזיר אפי' לזמן מרובה דלאלתר היינו שראינו בידה פשיטא כיון דחלצה נחזיר לה לראיה אפילו אינו שלה אלא מיירי שלא ראינו בידה ואף לא ידעינן שחלצה והיינו לזמן מרובה ודומיא דהכי משמע ליה דמיירי ברישא ורבי זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא: לאלתר כשר. אפילו אביי דחייש לתרי יצחק אפילו היכא דלא הוחזק (יבמות דף קטו:) בגט שמצאו לאלתר לא חייש דהתם הוי כמו לזמן מרובה דלא שייך התם לאלתר: והוא שהוחזקו. תימה אמאי לא מוקי אידי ואידי שהשיירות מצויות ומתני' בלא הוחזקו דהשתא הוי דומיא דסיפא דכל מעשה ב''ד דמיירי בהכי וי''ל דעובדא דבסמוך דהוי בבי דינא דרב הונא הוי ברישא ואשמועינן דבלא הוחזקו יחזיר אפי' שיירות מצויות והכא אשמועינן דאם הוחזקו נמי יחזיר אם אין שיירות מצויות וא''ת ומאי טעמא יחזיר לאשה כיון שיש שני יוסף בן שמעון בעיר וי''ל כיון שאנו יודעים שזה אבד גט כאן אין לחוש שגם האחר איבד כיון שאין שיירות מצויות ושמעתין אתיא כר''א דלרבי מאיר כיון שהוחזקו שני יוסף בן שמעון אין הגט כשר עד שיהא מוכיח מתוכו שהוא של זה כדמוכח פרק כל הגט (גיטין דף כד:) דתנן כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ודייק הא גדולה מצי לגרש מני ר''א היא ובעדי מסירה משמע דלר''מ אפילו גדולה לא מצי מגרש וההוא דהמגרש (שם דף פו:) דשני גיטין שוין שנתערבו ומוקי כר''מ מיירי במשולשים דמוכיח מתוכו [וע''ע תוס' גיטין כד: ד''ה בעדי]:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד