דף יט - ב
הא - דאמרינן בברייתא "לא יחזיר" - במתנת בריא.
והא - משנתנו, דמשמע: אילו אמר "תנו" נותנין - במתנת שכיב מרע.
ומפרשת הגמרא את הטעם, שבמתנת שכיב מרע אין לחוש לכלום, כאשר הוא אומר "תנו", ואילו במתנת בריא יש לחוש, ולכן לא יחזיר:
מתניתין דקתני [דמשמע]: הא אמר: "תנו" נותנין, עוסקת במתנת שכיב מרע דבר מהדר הוא, [יכול הוא לחזור ממתנתו, שכך הוא הדין בכל מתנת שכיב מרע שיכול הוא לחזור בו], ולכן מחזירים - כאשר הוא אומר "תנו" - משום דאמרינן [שאנו אומרים]:
מאי איכא למימר: דילמא כתבה מעיקרא להאי, ואמליך ולא יהבה ניהליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ניהליה, ומיהו השתא קא הדר ביה מההוא שני דיהבה ניהליה ורוצה ליתנה לראשון, ולכן הוא אומר "תנו לראשון" -
[כי מה יש לך לחוש: שמא כתב את שדהו לזה שכתוב בשטר הנמצא אך לא נתן לו, ולא חלה המתנה, ואחר כך כתב את אותה השדה לאחר, ונתן לו את השטר שכתב לו, ושמא עכשיו - כשאומר "תנו לזה הראשון" - חוזר בו ממתנתו לשני, ואומר ליתנו לזה כדי שיזכה הוא בו, ולא השני] -
הרי אין כאן בית מיחוש כלל, כי ממה נפשך:
אי במתנת בריא יהבה ליה לשני, לית ליה לשני פסידא בהחזרת השטר לראשון, דהרי כי נפקא תרתי שטרות בפני בית דין - הלוא בתרייתא הוא דזכי, דהא הדר ביה הנותן מקמייתא -
ואי במתנת שכיב מרע נמי יהבה ניהליה דשני, לית בה פסידא לשני, ומאותו טעם: דבתרייתא זכי, דקא הדר ביה מקמייתא.
[אם נתן לשני את השדה במתנת בריא, לא יהיה לו הפסד במה שנחזיר את שטר מתנת שכיב מרע לראשון, שהרי כאשר יבואו לבית דין שני השטרות - זה שאנו נותנים עכשיו לראשון, וזה שניתן לשני - הרי בית הדין יזכה את השני, כי יאמר בית הדין: הרי חזר בו ממתנתו הראשונה, ויכול הוא לחזור ממנה, שהרי מתנת שכיב מרע היא שחוזר בו הנותן, ומתוך כך יזכו את השני, כאשר הוא באמת הדין, ולא יפסיד השני במה שנחזיר את השטר לראשון -
והוא הדין והוא הטעם, אם נתן לשני במתנת שכיב מרע, לא יפסיד השני במה שנחזיר את השטר לראשון, כי כאשר יבואו שני השטרות לדין, הרי יזכו בית הדין את השני, כי יאמר בית הדין: חזר בו ממתנת שכיב מרע שנתן לראשון], [1] הרי נמצא שאין כאן בית מיחוש כלל, אם נחזיר את השטר לראשון כשהוא אומר "תנו", והיינו משנתנו!
כי קתני בברייתא: "אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה", בשטר של בריא הנמצא, דבריא לאו בר מהדר הוא [אין הנותן יכול לחזור בו ממתנה שנתן], ולכן אין מחזירים את השטר לראשון, משום דאמרינן:
דילמא כתבה בעל השדה לשדהו להאי - לזה שאנו מחזירים לו - מעיקרא, ואולם לבסוף אמליך הכותב ולא יהבה ליה לראשון את השטר, והדר כתבה לשדה לאיניש אחרינא ויהבה ליה, ומיהו השתא קא הדר ביה מההוא שני דיהבה ליה, וסבר כותב השטרות: "הרי מהדר לא מצינא הדרנא בי, ולכן אימר להו לבית הדין: דאנא להאי הראשון יהבתא, וניהדרו בית הדין ניהליה דראשון את הכתבא, כי היכי דמפיק הראשון האי כתבא, דקדים זכה ביה הוא ולא השני, לכשיבואו שניהם לבית הדין עם שטרותיהם -
אלא אמרינן - אנו בית הדין - ליה להאי כותב השטר: "דילמא מיכתב כתבת, מיהב לא יהבת ניהליה, ויהבתה לאיניש אחרינא, וקא הדרת ביה! אלא: אי אכן לא יהבתה לאיניש אחרינא, וקא בעית דתתבה להאי, כתיב ליה השתא כתבא אחרינא בזמן של עכשיו, ויהביה ניהליה, דאי שקר אתה דובר, ויהבת לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לההוא שני שנתת לו, דקדים זכי"!
[שמא כך היה מעשה: את השטר הזה הנמצא, כתב הכותב על מנת ליתן לזה שכתוב בו, ואולם נמלך הכותב ולא נתן לו את השטר ולא זכה בשדה, אלא כתב בעל השדה שטר אחר לאדם אחר ונתן לו את השטר, כך שהשני הוא בעל השדה האמיתי; [2] אלא - לכן מודה הוא עכשיו שנתנו לראשון - משום שעכשיו חוזר הוא בו ממה שנתן לשני, ואומר הוא בלבו: "הרי אין אני יכול לחזור בי ממה שנתתי לשני, ולכן אשקר בבית הדין ואומר: נתתי את השטר לראשון, ועל ידי זה יזכה הראשון בשדה, כי כאשר יציגו שניהם שטרות של בריא בבית הדין, הרי יזכה בית הדין את הראשון, כי אי אפשר לחזור ממתנת בריא"
-
ומשום כך אומרים אנו לכותב השטר: "שמא אכן כתבת לראשון ולא נתת, ואילו לאחר כתבת ונתת, ורוצה אתה לחזור בך מן השני; ולכן לא נחזיר את השטר לראשון, ואם חושדים אנו בך שלא כדין, ואכן לא נתת לשני, ובדין אתה רוצה שיזכה הראשון, לך וכתוב לו עכשיו שטר שני; ובאופן זה בטוחים אנו שלא יפסיד שום אדם, כי אם באמת נתן הוא לשני, הרי כשיוציאו שניהם את השטרות שבידיהם, הלוא יזכה השני שזמנו קודם לשטר שנכתב עכשיו על שם הראשון"]; והיינו ברייתא!
מתקיף לה רב זביד לישובו של רבי אבא בר ממל:
והא אידי ואידי דייתקאות קא תני [והלא הן במשנה והן בברייתא שנינו "דייתקאות"] דמשמע: מתנת שכיב מרע!? [3]
אלא אמר רב זביד ליישב את סתירת המשנה והברייתא:
הא והא - המשנה והברייתא - במתנת שכיב מרע, ולא קשיא:
הא - משנתנו - ביה, היינו כשכותב השטר בעצמו אומר שיתנו, כלומר: עדיין חי הוא, ושטרות - מאוחרים לשטר זה, אם היו כאלה - של השכיב מרע עצמו הם; ומפרש לה ואזיל.
והא - הברייתא - בבריה, כשבנו של השכיב מרע שמת בינתיים, הוא זה שמודה, כלומר: מת בינתיים השכיב מרע, ושטרות - מאוחרים לשטר זה, אם היו כאלה - ייתכן שהיו של הבן, וכדמפרש ואזיל. [4]
מתניתין דדייקינן: אם קא אמר: "תנו", נותנין, בדידיה [בכותב השטר עצמו], כלומר: עדיין חי הוא, ואומר "תנו", דבר מהדר הוא, שהיות ועדיין חי הוא, הרי יכול היה לחזור ממתנת שכיב מרע שנתן, ולכך מחזירים, משום דאמרינן: אי נמי שטר זה נחתם ולא נמסר לראשון, ויהבה - האב את השדה לאחר מכן - לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לשני, דקמא ובתרא - הבאים לבית הדין - הלוא בתרא זכי, משום דאמרינן: הא הדר ביה מקמא [אף אילו נתן האב לאחר תאריך שטר זה [שנכתב ולא נמסר לראשון] את השדה - במתנת בריא [5] - לאחר, הרי לא יהיה לאותו שני הפסד במה שניתן את השטר לראשון, כי לכשיבואו שני השטרות - שחתום עליהם האב - לבית הדין, הלוא יזכה השני בדין, כיון שיאמרו בית הדין: חזר בו השכיב מרע ממתנתו הראשונה, ויכול הוא לחזור בו]; והיות ואין חשש שייפסד מאן דהוא, לכן מחזירים, והיינו משנתנו!
כי קא תני בברייתא: "אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה" - בבריה של כותב השטר - שמת בינתיים - שאמר "תנו"; [6] ולכן אין מחזירים, משום דאמרינן:
דילמא כתב אבוה להאי [לזה הכתוב בשטר לפנינו], ואימלך האב ולא יהבה ניהליה לזה, ובינתיים מת האב, ובתר שמת אבוה, כתב איהו הבן - שהוא יורש השדה - שטר לאיניש אחרינא ויהבה ליה, ושלו היא כיון שהאב הרי לא נתן את השטר לראשון, וירשה הבן, וזכותו ליתנה לשני, ומיהו השתא קא הדר ביה הבן מההוא שני, וסבר בלבו: "מהדר לא מצינא הדרנא בי, ולכן: אימר להו לבית הדין דאבא יהבה ליה להאי ראשון, ונתבו ליה בית הדין לראשון את כתביה, וליפוק הראשון מיניה דהאי [מהשני] דכשיבוא עם השני לבית הדין הלוא הוא זכי ששטרו קודם, ונפלוג אני בהדיה דראשון - [7]
הילכך אמרינן ליה לבן: "אנן האי כתבא לא יהבינן ליה להאי, דדלמא מכתב כתביה אבוה, מיהב לא יהביה ליה, ויהבתיה את לאיניש אחרינא, וקא הדרת ביה! אלא אי קושטא קא אמרת דיהב ליה אבוך לראשון, זיל את השתא, כתיב ליה שטרא אחרינא בתאריך של עכשיו, דאי נמי לא יהבה ליה אבוה וכתבתיה את לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לאותו אחר, דהרי קמא ובתרא [שטר מוקדם ושטר מאוחר] קמא - הוא השני שקדם זמן שטרו - זכי" -
[שמא כתב אביו של זה את השטר שלפנינו, אך נתחרט ולא מסר לו את השטר, ולא זכה המקבל בשדה, ולאחר מיתת האב, הלך הבן שירש את אביו וכתב שטר על השדה לאדם אחר ומסרה לו, ושלו היא כיון שהאב לא נתן את השטר לראשון, ושמא עכשיו חוזר בו הבן ממה שנתן לשני, ואומר הוא בלבו: "הרי לחזור בי איני יכול, ולכן: אשקר לבית הדין, ואומר: שאבא נתן את השטר הזה לראשון, ויתנו לו את השטר, ונלך ונוציא את השדה מן השני שהוא הזוכה האמיתי, ואחלוק אני עם הראשון בשדה" -
ולפיכך אומרים אנו לבן: "אנחנו את השטר לא נחזיר לזה, ומשום שחוששים אנו שמא אביך כתב לו ולא מסרה, ואחר כך נתת אתה את השדה לאיש אחר, ואילו עכשיו חוזר אתה בך, ולכן אתה אומר להחזיר לשני; ולכן אומרים אנו לך: אם אכן אמת הוא כאשר אתה אומר, שאביך נתן לו את השטר, אם כן כתוב לו עכשיו שטר אחר, ובאופן זה בטוחים אנו שלא יפסיד שום אדם, כי אם באמת לא נתן אביך לזה את השטר ואתה נתת את השדה לאחר, הלוא לא ייפסד אותו אחר, שהרי לכשיבואו שני השטרות לבית הדין יזכה בה האחר שנתת לו, שתאריכו קודם לשטר החדש, וכשיש ראשון ושני זוכה הראשון, היות ומתנותיך מתנות בריא הם"], והיינו ברייתא! [8] תנו רבנן:
מצא שובר שכתבה אשה לבעלה: "התקבלתי כתובתי", ובשעת המציאה עדיין לא נתגרשה הימנו:
בזמן שהאשה מודה: יחזיר לבעל; אין האשה מודה: לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
ומקשינן: בזמן שהאשה מודה, מיהת, יחזיר לבעל!?
ואמאי מחזירין לו!? והרי ליחוש: דילמא כתבה את השובר ליתן בניסן, ולא נתנה עד תשרי, ואזלה זבנתה לכתובה בטובת הנאה [9] [הלכה האשה ומכרה את כתובתה בזול] מניסן עד תשרי, ומכירתה מכירה, שהרי עדיין לא נתקבלה כתובתה, ואילו הבעל מפיק ליה לשובר דכתיב בניסן [יוציא את השובר ששזמנו בניסן], ואתא למטרף לקוחות שלא כדין, כלומר: יחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה - שהיא של לוקח - שלא כדין, שהרי שדה זו של לוקח היא!? [10]
אמר תירץ רבא:
הערות
[1] דברי הגמרא צריכים ביאור: הרי אם במתנת שכיב מרע נתן לשני, הרי פשיטא שאין כאן בית מייחוש, כי הרי עכשיו שאומר "תנו לראשון" הרי חזר בו מן השני! ? וכתב ה"פני יהושע": "אגב גררא נקט האי לישנא אף על גב דלא איצטריך", ראה שם.
[2] כתבו התוספות, שביאור זה של הגמרא אינו שייך לדעת אביי הסובר: "עדיו בחתומיו זכין לו", שהרי לפי אביי, לא זכה השני אלא הראשון שנכתב ונחתם לו השטר תחילה, כיון שעכשיו הרי נמסר לו השטר, וכל שבסופו של דבר הגיע השטר לידו אמרינן: "עדיו בחתומיו זכין לו"; ואביי יתרץ כרב זביד.
[3] ומה שלא הקשתה הגמרא: "והא אידי ואידי מתנות קא תני", ראה בתוספות.
[4] אריכות הלשון בפנים, היא כדי להבהיר, שהחילוק בין האב לבין בנו אינו בין הודאת האב להודאת הבן, אלא עיקר החילוק הוא, שאם האב מודה הרי חי הוא, ואם הבן מודה אם כן מת האב, ובזה תלוי החילוק.
[5] כן פירש רש"י; וטעמו, כי אם אנו דנים על מתנת שכיב מרע שנתן לאחר, לזה אין אנו צריכים לכל אריכות הגמרא, אלא היות והאב לפנינו והוא חוזר בו ממתנתו לשני, הרי זכותו לחזור בו; ואף שבגמרא דלעיל צריך לומר: "אגב גררא" וכמו שנתבאר בהערה לעיל, מכל מקום כאן כתב רש"י ללא אגב גררא, ראה "פני יהושע".
[6] לפי זה לשון: "אף על פי ששניהם מודים", לא קאי על כותב השטר והמקבל הכתוב בשטר, אלא על שני בעלי הדברים, ועכשיו שמת האב, הבן הוא בעל הדבר.
[7] יש לדקדק בלשון הגמרא, שגבי רמאותו של הבן הזכירה הגמרא, שהוא עושה קנוניא עם מקבל המתנה, שיזכה הוא בשדה, ויחלוק הבן אתו בגזילה שהם גוזלים; ואילו לעיל, כשאנו חושדים באב שהוא בא להפסיד ברמאות את השני שנתן לו, אין מזכירה הגמרא, שקנוניא הוא עושה עם הראשון, שיזכה הוא בשדה, ויחלוק עמו.
[8] א. ביאור דברי רש"י בד"ה קמא זכי: הוקשה לרש"י: אכן תירצנו את סתירת המשנה והברייתא, לענין דייתקאות שהן באמת מתנות שכיב מרע; אבל הרי הן במשנה והן בברייתא נזכרו "מתנות" וצריכים אנו ליישב את הסתירה ממתנות אמתנות! ? והנה דין הברייתא שאין מחזירים במתנות, הרי ניחא מן הטעם שאנו חוששים שמא כתב לראשון ונמלך ולא נתן לו אלא לשני, ובא הוא עכשיו להפסיד לשני, כי הרי הראשון יזכה; אלא צריכים אנו ליתן טעם למשנה שלא חששה לזה, ומיישב רש"י: "והשתא דאוקימנא טעמא דלא יחזיר בברייתא משום דלמא כתבה להאי, ואמליך ולא יהבה ליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא, [עכשיו שביארנו את טעם הברייתא שלא יחזיר משום החשש שמא כתב לראשון ונמלך ולא נתן לו; אם כן שוב] ליכא למרמי אמתנות [אין להקשות על הדקדוק מהמשנה, שלכאורה משמע דבמתנות: "הא אמר תנו, נותנין", ותיקשי: למה אין אנו חוששים כמו שחששו בברייתא, לשמא נמלך ולא נתן] ומשום דלא תידוק מתניתין גבי מתנות: "הא אמר תנו, נותנין", כי אין זה דיוק, דכי נמי אמר "תנו" שייך למימר טעמא דלא יחזיר משום "שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן והדר כתבה לאיניש אחרינא, [כלומר: אין משמעות מן המשנה שאם אמר "תנו" נותנין, שהרי במשנה אמרו את הטעם שאין מחזירים משום החשש שמא נמלך עליהן שלא ליתנן, וחשש זה שייך גם כשהוא אומר "תנו", וכמו שמבואר באמת בברייתא שמשום זה אין מחזירים], ואולם גבי דייתקאות: על כרחך אם אמר "תנו" נותנין, אם הוא האב קיים, דהא תלה תנא דידן טעמא משום "שאני אומר נמלך עליהן שלא ליתנן", ואי נמי הכי הוה דנמלך [ואף אם באמת היה כך] השתא אם אמר "תנו" נותנין, דהשתא הרי ליכא למיחש למידי, וכמבואר בגמרא שכשלא מת האב, אי אפשר להחזיר לראשון אף כשאומר האב "תנו", כי שמא לזה לא נתן ורק לשני וזכה השני, ועכשיו כשנחזיר לראשון יפסיד השני. והכי קאמר התנא של המשנה: "מצא דייתקי או מתנה לא יחזיר, שאני אומר שמא נמלך עליהן שלא ליתנן", והיכא דאמר "תנו", כך הוא הדין: אי שייך למימר "לא יחזיר" משום טעמא ד"שאני אומר" וכגון במתנת בריא שנמצאה, או במתנת שכיב מרע שנמצאה ומת האב, ובריה [ובנו] הוא דקאמר "תנו", אכן שמעינן ממתניתין דלא יחזיר, ובאופן זה לא דייקינן: "האמר תנו, נותנין"; ואילו היכא דלא שייך למימר "שאני אומר שמא נמלך עליהן שלא ליתנן", כגון בשכיב מרע שלא מת מחליו, בזה אכן דייקינן: "הא אמר תנו" דבטל "שאני אומר", הלכך נותנין ". ודברי רש"י בכל זה בפשוטו אינם מובנים, שהרי במה שכתב רש"י, נפל באמת כל הדיוק מהמשנה, ומתחילה אין כאן שום סתירה מהמשנה לברייתא, כי שפיר יש לומר אף אם אמר תנו אין נותנין, ומשום החשש המבואר במשנה "שמא נמלך"; ואם כן מה הוא זה שהאריכה הגמרא לבאר ליישב את הסתירה! ? וראה ברמב"ן בתחילת הסוגיא שהקשה כן על רש"י, וראה שם שהאריך לבאר את דברי רש"י; וראה עוד בתוספות ד"ה והא, מה שתמהו על רש"י.
[9] "כלומר: בזול, לפי שנותן מעותיו בספק, שאם תמות היא יירשנה בעלה ויפסיד מי שלקחה, ואם ימות בעלה או יגרשנה [רק אז] יהיה לוקח במקומה ויגבה כתובתה", רש"י.
[10] הרחבה בענין שובר הנמצא: א. הנה בסוגיא לעיל בעמוד א מבואר, שבגט אשה מחזירים כשהבעל מודה, ואף שיש לחוש שמא נכתב בניסן וניתן בתשרי, והיא תבוא לטרוף לקוחות שקנו פירות מן הבעל בין ניסן לתשרי, ומשום שסומכים אנו על הלקוחות, שיאמרו לה: "הביאי ראיה שנמסר לך ביום שניתן", ומטעם זה מבואר עוד בגמרא לעיל, שמחזירים שטר שחרור לעבד, כשהאדון מודה, ואף שיש לחוש לשמא נכתב בניסן ולא ניתן עד תשרי, ויבוא העבד לטרוף מן הלקוחות שקנו את נכסיו שנמכרו על ידי האדון בין ניסן לתשרי; ומשום שסומכים אנו על הלקוחות, שיאמרו לעבד: "הבא ראיה שביום שנכתב נמסר". ואילו כאן גבי שובר מקשה הגמרא שנחוש לשמא נכתב בניסן וניתן בתשרי ויטרוף מן הלקוחות שקנו את כתובתה בין ניסן לתשרי, ואין אנו סומכים על הלקוחות שיאמרו לו: "הבא ראיה"; וכן מתבאר מן הסוגיא לעיל גבי מתנות, שאין אנו מחזירים את שטר המתנה למקבל, ומחשש שמא נכתב לו ולא נמסר לו, ובינתיים נתן המקבל לאחר, ויבוא זה לטרוף שלא כדין ; ואין אנו סומכים על כך, שיאמר המקבל השני: "הבא ראיה שאכן נמסר לך, או אף אם נמסר לך, שמא לא נמסר לך אלא לאחר התאריך של שטרי". והטעם בזה הוא בפשוטו, על פי המבואר לעיל בגמרא, ששטרי חוב אין מחזירין למלוה מחשש זה ואין סומכים על הלקוחות, ומבואר שם בגמרא לחלק בין שטר חוב לגט: דוקא גבי גט יעלה על דעת הלקוחות לתבוע ראיה, ומשום שיאמרו: אם כי בית הדין החזיר לה את הגט, אין זה אלא כדי שלא תתעגן; אבל בשטר חוב, יאמרו הלקוחות: הרי כל עיקרו של השטר הוא כדי לטרוף, ואם לא שהיו בטוחים בית הדין שביום כתיבתו נמסר, לא היו מחזירים לו. וזה הוא הטעם שבשחרור לא יסמכו הלקוחות על בית הדין, ומשום ששחרור דומה לגט, שיאמרו הלקוחות כדי להתירו בבת ישראל ניתן לו השטר, ולא כדי לטרוף ; ואילו במתנות ובשובר לא יבקשו הלקוחות ראיה, משום שיסמכו על בית הדין, שהרי לשם כך נתן בית הדין את שטרי המתנות והשובר. אך ראה ב"כתב וחותם" דף כ כמוד ב ד"ה והנה כל הנ"ל, שנחלקו ה"פני יהושע" ורבי עקיבא איגר גבי שובר, אם הוא דומה לגט לענין זה או לא. ב. הוקשה לרבי עקיבא איגר לעיל בעמוד א [בביאורו על דברי הרשב"א גבי גט שחרור], מה יש לנו לחוש בסוגייתנו גבי שובר, שהוא יוציא את השובר ויפסיד את הלקוחות מזמן הכתוב בשובר, והרי אפילו אם לא יחזירו לו את השובר, יכול הוא על סמך השובר הנמצא בבית הדין, לטעון: כבר נפרעה מהתאריך הכתוב בשובר ואין לכם בכתובתה ולא כלום, שהרי מידי ספק לא יצא שמא אכן נמסר השובר ביום שנחתם, והוא הרי מוחזק הוא, ו"המוציא מחבירו עליו הראיה"; ואם כן מה איכפת לנו להחזיר לו את השובר! ? וביאר רבי עקיבא איגר: אם לא יחזירו לו בית דין את השובר, כי אז כשיבוא לטרוף, יחשבו הלקוחות שמסתמא ביום שנכתב נמסר כסתם שובר, ולא יעלה בדעתם לחפש ראיות משלהם שמא לא ביום שנכתב נמסר; אבל אם לא יחזירו לו את השובר, יעלה בדעת הלקוחות לחפש ראיה שמא לא נכתב ביום שנמסר, ומשום חשש זה אין לנו להחזיר לו את השובר; ועל גמרא זו סמך רבי עקיבא איגר, בפירושו שהובא לעיל בעמוד א [בהערה 9 אות ג] על דברי הרשב"א גבי שטר שחרור, שפירש את חשש הרשב"א שם, שאין מחזירים כדי להמריץ את הלקוחות לחפש ראיה שלא נמסר ביום שנכתב, ראה שם; [ויש להטעים את ביאורו של רבי עקיבא איגר בסוגייתנו, שהלקוחות לא יחפשו ראיה משום שיסמכו על בית הדין שמסתמא בדק את הדבר, שאם לא כן לא היה מוסר, וכאשר מתבארת סברא זו בגמרא לעיל גבי שטר חוב, ומן הסוגיא כאן הרי מוכח שסברא זו נכונה גם גבי שובר, וכמבואר באות א; אבל אם לא יחזירו בית הדין את השטר, לא יהיה להם על מי לסמוך, ויטרחו לחפש ראיה שמא לא נמסר ביום שנכתב; אך מדברי רבי עקיבא איגר נראה שאין צורך להגיע לזה]. ג. וב"שיעורי רבי שמואל" עמוד נט, העיר, שמלשון רש"י שכתב בביאור החשש בסוגייתנו: "ומפיק לשובר, שכתוב בניסן ויקדום לשטרו של לוקח, ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לו לכתובתה שלא כדין", משמע, שאם לא נחזיר לו את השובר, יוציאו הם ממנו את הקרקע המיוחדת לכתובתה, ולא יוכל לטעון: "מספק איני נותן את הקרקע"; וראה עוד שם מה שהעיר מלשון הגמרא. ובחידושי רבי שמואל שם ובעמוד יט תלה נידון זה במחלוקת הפוסקים, גבי שטר חוב או כתובה שנמצא שובר עליו, ואין בית הדין מחזיר את השובר מספק שמא מן המלוה נפל, אם יכול הלוה לטעון: מספק אין אני משלם כי מוחזק אני ו"המוציא מחבירו עליו הראיה", שה"חלקת מחוקק" וה"בית שמואל" סוף סימן קי כתבו לענין שובר כתובה, שהיות ומספק אין אנו מחזירים את השובר לבעל, הרי שטר הכתובה בחזקתו וגובה האשה בו, ואילו דעת הדרישה באבן העזר שם, והט"ז בחושן משפט סימן סה סי"ח היא, דמכל מקום מידי ספיקא לא נפקא, וכיון דהלוה מוחזק במעות, אין מוציאים מידו ד"המוציא מחבירו עליו הראיה"; ונמצאו דברי רבי עקיבא איגר שנויים במחלוקת זו. וראה ב"שיעורי רבי שמואל" בעמוד יט שם, שביאר את סברתם של ה"חלקת מחוקק" וה"בית שמואל", שהיא משום: "דאף דלענין השבת אבידה הוי ספק גמור ממי נפל מן מהלוה או מהמלוה, דהא איכא שובר לפנינו, ולא ידעינן ממי נפל והוא ספק השקול, מכל מקום לענין הספק עצמושופעל ההלואה עצמה אם נפרעה או לא, אין השובר הזה עושה ספיקות כדי לחשוש שהיה מעשה חדש של פרעון אלא השטר בחזקתו, דמה שנמצא שובר בשוק בלי שום ראיה שהיה ביד הלוה, אין זה עושה ספק לפנינו לאורועי שטרא, דאין זה שור שחוט לפניך, דאף דאפשר דבאמת נפרע, ומן הלוה נפל, מכל מקום כל זמן דלית לן צד ראיה לומר כן אין זה עושה ספיקות לפנינו, והרי השטר בחזקתו, ואחר כך מצאתי בתורת גיטין [יז א], בההיא דגט שחרור שנפל, דכתב נמי כן, דאטו גט ושחרור הנמצאים באשפה מידי מששא אית ביה"; וראה עוד שם. ד. וב"כתב וחותם" לקמן כ ב נקט רבי עקיבא איגר כדבר פשוט, שבמציאת שובר אין בעל החוב יכול לגבות, כי יאמר הלוה: "המוציא מחבירו עליו הראיה", אך כתב שראה ב"חלקת מחוקק" ו"בית שמואל" שכתבו לא כן, אך לא הביאו ראיה לדבריהם. והביא שבשו"ת "פני יהושע" סימן ז נקט אף הוא כשיטתם, וה"פני יהושע" הביא ראיה מסוגייתנו, שאם לא כן, מה מקשה הגמרא בסוגייתנו שלא נחזיר את השובר משום החשש שלא נמסר ביום שנכתב, והרי אף אם לא נחזיר את השובר, יפסיד הוא את הלקוחות מספק [וכקושיית רבי עקיבא איגר דלעיל], ובהכרח שאין הוא יכול לטעון כן; וראה עוד שם מה שכתב ה"פני יהושע", ומה שהשיג על כל דבריו רבי עקיבא איגר שם.
סימן י"ט
יבאר דמחלוקת הפוסקים אם במעמד שלשתן יכול למחול תלוי בזה איך היתה תקנת מעמד שלשתן אם זוכה המקבל בעצם החיוב דנתחייב הלוה להמקבל או רק דין לתן להמקבל ויבאר דהרמב"ן סובר דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ויבאר דדין אם יכול המקבל לעשות שליח במעמ"ש תלוי ג"כ בדין הנ"ל אם המקבל זוכה עצם החוב:
דף י"ט מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזור לבעל כו' בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה זבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי, ומפיק לי' לשובר דכתוב בניסן ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין, אמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ע"כ. והקשה בתוס' וניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול. כדמוכח בפרק האיש מקדש גבי התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לו ביד אחרים דקאמר במלוה בשטר פליגי בדשמואל כו' ובאשה סמכה דעתה קמפלגי, ובמלוה ע"פ פליגי בדרב הונא דאמר במעמד שלשתן קנה כו' ולא מסיק ובאשה סמכה דעתה קמפלגי. עכ"ד התוס'. הרי דדעת התוס' דבמעמד שלשתן אין יכול למחול. וכן כתב המחבר בשו"ע סימן קכ"ו סעיף א' דאין יכול למחול, אכן הש"ך שם ס"ק יוד הביא הרבה דעות שאף במעמד שלשתן יכולין למחול:
ולבאר סברות מחלקותם נראה לי, דהנה בסעיף כ' שם בסימן קכ"ו הביא המחבר דאם שלח הנותן שלוחו לנפקד לתן להמקבל לא מהני, אכן אם אמר הנותן לנפקד במעמד שליח המקבל י"א דמהני, ועיין ש"ך שתמה על זה שכתב המחבר בלשון י"א ואף שהטור כתב דהרמב"ן כתב סתמא דמעמד שלשתן ע"י שליח לא מהני, ומדברי הטור משמע שהוכיח מזה דרמב"ן סבירא לי' דאפילו שליח של המקבל לא מהני כתב הש"ך דמזה אין ראי' דאפשר דכונת הטור דהרמב"ן לא דיבר מזה, אבל אפשר לפרש דבשליח של המקבל גם הרמב"ן מודה דמהני:
אכן לכאורה כיון דהתוס' בגיטין י"ג ד"ה במעמד כתבו דאם הנפקד או הלוה עכו"ם וישראל המפקיד או המלוה אומר לו להעכו"ם תנהו לפלוני ישראל לא קנה משום דאין זכי' לעכו"ם א"כ סבירא לי' לתוס' דגדר מעמד שלשתן הי' שתקנו חכמים שהנפקד או הלוה זוכה בהפקדון או בהחוב למקבל, וא"כ למה תקנו דוקא במעמד שלשתן דתקנו דאימתי הנפקד או הלוה זוכה, דוקא אם המקבל עומד שם אבל אם אינו עומד שם לא תקנו, אבל המקבל בזה שעומד אין עושה פעולת הקנין, רק דין הוא שאימתי תקנו חכמים שהנפקד או הלוה יזכה בעדו דוקא אם עומד, וא"כ לכאורה בודאי דלא יועיל שלוחו של המקבל, אף דקי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, דוקא אם עושה מעשה שיש בה פעולה, היינו אם השליח מקדש או מגרש או זוכה, אבל על מעשה בעצמה לא מצינו שליחות, כמו אם אחד ימכור בית לחבירו ע"מ שילך למקום פלוני לא יוכל לעשות שליח על ההליכה שהוא ילך במקומו, דבכל מקום כששולחין שליח המעשה עושה השליח רק פעולת הדברים פועל בעד המשלח. וא"כ היכא דאין פעולה מהמעשה רק המעשה בעצמה לא שייך שליחות. וכיון דבמעמד שלשתן אין המקבל זוכה אלא רק דין הוא שדוקא אם הוא עומד אז זוכה הנפקד או הלוה בעדו, א"כ השליח הוא רק על העמידה שיחשב עמידתו כמו שהוא עומד. על זה לא מצינו שליחות וא"כ לכאורה בודאי דאין מועיל שליח של המקבל:
אלא דלפי זה יקשה מגמ' ב"ק דף ל"ו גבי ההוא גברא דתקע לחברי' כו' אמר לי' ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבי' לעניים. הדר אמר לי' ניתבי' ניהלי' איזל אברי בו נפשאי אמר לי' רב יוסף כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן והיינו שזכו מטעם מעמד שלשתן. ולפי דברינו דמשו"ה אין מועיל שליח של המקבל דעל עמידה בעצמה שאין יוצא פעולה מהמעשה רק גרם אי אפשר לעשות שליח א"כ מה מועיל דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן נהי דרב יוסף הוא יד עניים לזכות בעדם אבל לעמוד במקומם במקום שהם צריכים לעמוד איך יועיל מה שהוא יד עניים. הא הכסף אינו של רב יוסף אלא שהוא גבאי צדקה וזוכה בעד עניים. וא"כ הוא עתה שליח לעמוד במקומם, וא"כ לכאורה מוכח דמועיל שליח של המקבל דצריך לומר דתקנת מעמד שלשתן היתה שהמקבל בעמידתו זוכה בהחוב או בהפקדון וא"כ יכול לעשות שליח שהוא ע"י עמידתו יזכה. וא"כ הרי מוכח דמועיל שליח של המקבל דלמאן דס"ל לא מהני שליח של המקבל אף יד עניים לא יועיל, ואף שהש"ך כתב שם דאף למאן דס"ל שליח של המקבל אין מועיל אעפי"כ באפוטרופס מועיל ומביא ראי' מסימן ק"ה דאיתא שם דאף שאין שליח יכול לתפוס לבע"ח אעפי"כ אפוטרופס יכול לתפוס לצורך יתומים נראה לי דאין ללמד זה מזה גבי תופס לבע"ח הטעם דיכול לתפוס דכיון דהוא אפוטרופס הוא בעלים לתבוע חוב היתומים ואין צריך הרשאה ולזה הוא כמו ב"ד ואין הנתבע יכול לומר לאו בע"ד דידי את וכיון שהוא בעלים על התביעה ממילא יכול לתפוס, וכמו שביארנו דזוהי סברת רש"י גבי תופס לבע"ח אם עשאו שליח דנעשה בעלים על התביעה, אבל גבי מעמד שלשתן דתקנת רבנן היתה שדוקא אם המקבל עומד אז זוכה הנפקד או הלוה בעדו א"כ התקנה היתה מי שהכסף יהי' שלו הוא יעמוד, וא"כ אטו אפוטרופס הוא גוף של היתומים הוא רק יד שלהם לזכות בעדם ולתבוע בעדם אבל לא לעמוד במקומם.
והנה נחלקו הראשונים בדין דשעבודא דר' נתן אי מצי למחול והרמב"ן הביא ראיות דאף בשיעבודא דר' נתן יכולין למחול ראי' אחת מסוגיא זו דמשני רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואמאי לא ניחוש שמא לותה מאחד מניסן ועד תשרי ונתחייב הבעל לשלם להמלוה שלה מטעם שיעבודא דר' נתן ומפיק לשובר דכתוב בניסן והיא כתבה לתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ע"כ דאף אם נתחייב הבעל בשיעבודא דר' נתן ג"כ יכולה למחול והנה הש"ך תירץ על זה דאחרי דאין רגילות להלות לאשה אחרי שאין לה במה לשלם, לדבר שאינו רגיל לא חיישינן אכן הא לטעמא דרב אסי אף שאין כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו אעפי"כ חיישינן בנפל לשמא אקרי וכתב הרי דחיישינן אף לדבר שאין רגיל, ועוד הא מכירת כתובה ג"כ דבר שאינו רגיל מטעם דכל לגבי בעלה מחלה כדאמרינן בב"ק ואעפי"כ חיישינן אף שאינו מצוי ראי' שני', הביא הרמב"ן דאף בשיעבודא דר' נתן יכולין למחול, מגמ' דב"ק פ"ט דאיתא האשה שחבלה פגיעתה רעה ופריך ותזבין לכתובתה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואפסודי לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו וכי תימא זבנה ניהלי' לכתובתה לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד דהשתה נמי לא מידי קא יהבה לי' סוף סוף כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינא, ואם נימא דשיעבודא דר' נתן אין יכול למחול איך תוכל למחול הא הבעל מחויב להנחבל מטעם שיעבודא דר' נתן, ע"כ דאף בשיעבודא דר' נתן יכול למחול, והנה הש"ך דחה ראי' זאת משום דאף שקודם שמכרה לו כתובתה לא היתה יכולה למחול לבעלה דהבעל הי' מחויב להנחבל מטעם שיעבודא דר' נתן אעפי"כ עתה כשמכרה לו הכתובה בעד החבלה הלא היא כבר נפטרה ממנו שהיא כבר סלקה לו המגיע ממנה, ועתה כיון שאין עלי' שעבוד מטעם שהיא כבר פטורה הוא בא עתה לגבות הכתובה מהבעל לא מטעם שיעבודא דר' נתן אלא מטעם מכירת שטרות שמכרה הכתובה ובמכירת שטרות הלא יכולה למחול, וכתב הש"ך הגע בעצמך שאם הי' עליו חוב ומכר בעד החוב שטר האם יהי' הדין שאינו יכול למחול הלא בעד החוב כבר פרע ואם כן עתה גבייתו מטעם שקנה שטר חוב ובמכר שטר חוב הדין דיכול למחול וכתב הש"ך שמקום הניחו לו מן השמים להתגדר, אכן בספרנו על ב"ק ביארנו כי אדרבה ע"י תירוץ הש"ך מבינים אנו קושית הראשונים דבלא תרוצו לכאורה קושיתם איננה מובנה, דהנה אם היא חבלה באחד חמשים זוז הלא אם דין הוא דשיעבודא דר' נתן אין יכולה למחול הלא כשתתאלמן או תתגרש הלא יגבה את החמשים זוז וא"כ מה לנו שתמכור לו הכתובה בטובת הנאה הלא עתה ג"כ לא יגבה קודם שתתאלמן או תתגרש ולאחר שתתאלמן או תתגרש הלא ג"כ אם לא תמכור לו יגבה חבלתו ע"כ דבאנו לכופה שתמכור לו כדי שירויח הסך היותר מחבלתו היינו אחרי שהיא מחויבת עתה לשלם לו בעד החבלה ע"כ נכופה שתמכור לו את הכתובה שחיובה מאתים בעד החמשים שמגיע לו וכשתתאלמן או תתגרש יגבה כל המאתים אחרי שהיא מחויבת לשלם לו עתה א"כ הרי מה שרוצים אנחנו שתמכור לו עתה הכתובה הוא כדי להרויח הסך מאה וחמשים הנותרים, והסך הזה היינו הסך מאה וחמשים זוז המותר על החבלה, הרי זה יגבה רק בתורת מכירה לא בתורת שיעבודא דר' נתן כי מטעם שיעבודא דר' נתן אין מגיע להנחבל רק חמשים והמותר הזה הלא יכולה למחול אף עתה וא"כ שפיר קאמר בגמ' כל לגבי בעלה ודאי מחלה פירוש וא"כ לא יטרוף יותר מדמי חבלתו ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ודמי חבלתו בודאי יגבה שהסך הזה הלא לא תוכל למחול ולהסך דמי החבלה אין לנו לעשות תקנה שאותם יגבה אף אם לא תמכור הכתובה ומאי הקשו הראשונים, אכן בתירוצו דהש"ך באנו לעומק קושית הרמב"ן דקושיתו אם נימא דשיעבודא דר' נתן אין יכול למחול א"כ מאי קאמר בגמ' וכי תימא זבנה ניהלי' לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעל לית לי' פסידא הא יהי' לו פסידא דאם לא תמכור להנחבל הכתובה אז הסך חמשים דמי החבלה כשתתאלמן או תתגרש תגבה שאותם לא תוכל למחול ולא לקבל פרעון בעדים. אבל אם תמכרם להנחבל אז הלא היא תפטור מחיוב החבלה שהרי כבר פרעה לו ונתנה לו חיוב של סך מאתים בעד החמשים ונפטרה מחיובה ועתה הלא תוכל למחול וא"כ מאי קאמר כל לגבי בעלה ודאי מחלה ולא מפסיד הא אית לי' פסידא מה שעתה תוכל למחול את כל החיוב כתובה, ע"כ דגם בשיעבודא דר' נתן יכולה למחול ומשו"ה קאמר לית לה פסידא כיון דאף אם אינה מוכרת יכולה למחול כל הכתובה והרמב"ן לית לי' תירוצא דהתוס' שם בד"ה ואפילו שכתבו דכיון שעכשיו לא היתה נותנת כלום אפילו לא מחלה. מה שמחלה אינו כל כך הפסד כיון שלא יהי' לו כלום עכשיו ולאחר זמן נמי שמא תמות וירשנה בעלה הרמב"ן ס"ל דודאי הוי הפסד אם נימא דעתה אין יכולה למחול דמי החבלה ואם תמכור לו הכתובה תוכל למחול הכל שהרי משלמים טובת הנאה בעד הספק הזה אף שיכולה למחול מכ"ש באופן שאין יכולה למחול דהספק הוא שקול בודאי דמקרי הפסד ומה שמקשה בתוס' שם ז"ל והא ודאי מפסד קמפסיד דכי לא תמכור יגבה חבלתו אם תתאלמן או תתגרש וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל וכונת התוס' דכיון שמכרה בשביל זה תמחול זה סבירא להרמב"ן דאם בלא המכירה לא היתה מוחלת מה שמכרה לא יגרום שתמחול דניחא לאינש לאוקים בהימנותי', דהרי מטעם זה נותנים כסף בעד טובת הנאה ואין חוששים שמא תמחול ורק היכא שגם בלא המכירה היתה מוחלת אז אמרינן שהמכירה לא תמנע ממנה מלמחול לבעלה כיון שבלא"ה היתה מוחלת ועוד אם החששא שבלא המכירה לא היתה מוחלת ורק מטעם שמכרה ואין מפסדת, בשביל זה תמחול, הא לזה יש עצה למשל אם היתה כתובתה ארבע מאות זוז והיא חבלה בחמשים זוז ודרך העולם שקונים בטובת הנאה ברביע הלא יש עצה שתמכור בחבלתה להנחבל מכתובתה סך מאתים ומאתים ישארו לגבות וא"כ לא תוכל למחול את הסך מאתים האחרונים דא"כ היא תפסיד גם המאתים שלה וא"כ אם שלא בשביל המכירה לא היתה מוחלת גם עתה לא תמחול כדי שלא להפסיד את שלה וא"כ אם נימא דגם בשיעבודא דר' נתן יכולה למחול שפיר פריך אמאי תמיד אשה שחבלה פגיעתה רעה תמכור לו בטובת הנאה מכתובתה דאי מחלה ליכא פסידא דהא גם עתה תוכל למחול והמכירה לא יגרום לה למחול, אם בלא המכירה לא היתה מוחלת, שהרי עדנה נשאר בעדה. אבל אם נימא דשיעבודא דר' נתן אין יכולין למחול, א"כ אם האשה הזאת בלא המכירה ג"כ היתה מוחלת היינו שאין המכירה גורם שתמחול הא מפסיד ע"י המכירה שעתה תוכל למחול הכל כיון שכבר נפטרה מהחיוב:
והנה האבני מילואים בסימן כ"ט הביא דברי הרמב"ן שהקשה על דברי ראשונים דסבירא להו דמשו"ה המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן והקשה עליהם, א"כ איך מקודשת מדאורייתא במכירת שטרות הא מדאורייתא אין כאן קנין ומדקתני המקדש בשטר מקודשת ואוקימנא שקידשה בשט"ח דאחרים משמע מקודשת מדאורייתא, ותמה האבני מילואים על דברי הרמב"ן אלו דמשמע דס"ל להרמב"ן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא וגם סבירא להרמב"ן כיון דאיתא בברייתא דמקודשת מוכח דקדושין הוי מדאורייתא וא"כ איך איתא שם דמקודשת אם קידשה במלוה ע"פ ובמעמד שלשתן. הא מעמד שלשתן לכו"ע דרבנן ואיך תתקדש מדאורייתא במעמד שלשתן הא מעמד שלשתן ודאי הוא דרבנן:
אכן לדידי נראה דאין כונת הרמב"ן לומר דודאי קנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ואדרבה הרמב"ן בעצמו סובר דקנין דרבנן נעשה קנין מדאורייתא דהפקר בי"ד הפקר וכיון דמדרבנן קני קנוי הוא לו מדאורייתא ומשו"ה אם קדשה במעמד שלשתן קנתה מדאורייתא ומקודשת מדאורייתא אך הרמב"ן הקשה על הנך דאמרי דמשו"ה יכולין למחול במכירת שטרות משום דהוי דרבנן וא"כ יקשה אם הם סוברים דקנין דרבנן מהני לדאורייתא דפירוש דהפקר בי"ד הפקר הוא דעל דיני ממונות מה שבי"ד פוסקין אף מטעם תקנה נעשה הדבר מדאורייתא שאמרה התורה שרשות בידם להקנות את של זה לזה א"כ מה הועילו שאמרו שבשביל זה יכולין למחול במכירת שטרות משום דהוי דרבנן כיון שמדרבנן קנוי השט"ח להלוקח הלא כבר הוא קנוי מדאורייתא והדרא קושי' לדוכתא איך יכולין למחול הא כיון דתקון רבנן מכירת שטרות הלא נעשה הקנין מדאורייתא, ע"כ דאינהו סברי דבמכירת שטרות לא נעשה הקנין מדאורייתא או מטעם דסברי דקנין דרבנן אין מועיל לדאורייתא. דהפקר בי"ד מועיל רק להפקיר ולא להקנות, או דאף דבכל מקום היכא דשייך קנינים מן התורה יודו דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא אינהו יסברו דאימתי מועיל קנין דרבנן לדאורייתא היינו דוקא בדבר שמן התורה יש קנינים בהדבר ושייך בו קנינים אז קנין דרבנן ג"כ מועיל מדאורייתא אבל בדבר שמן התורה אין שייך בו כלל קנינים אז קנין דרבנן אין מועיל לדאורייתא וחוב הוא דבר שמן התורה אין שייך בו כלל קנינים משו"ה הקנין דרבנן במכירת שטרות אין מועיל מדאורייתא, וסבירא להו דמשו"ה יכולין למחול וא"כ עליהם הקשה הרמב"ן קושיא עצומה, א"כ איך מקודשת קדושין דאורייתא במכירת שטרות הא לדבריהם מן התורה אין כאן קנינים כלל ובמה תתקדש דאורייתא, ובודאי דעליהם יקשה גם ממעמד שלשתן איך מקודשת קדושין דאורייתא. כיון דלדבריהם בחוב אין מועיל קנין דרבנן שיהי' מדאורייתא אלא דלמה להרמב"ן להקשות עליהם ממעמד שלשתן הקשה ממכירת שטרות על מכירת שטרות. אכן הרמב"ן בעצמו סובר דאף בחוב קנין דרבנן מהני לדאורייתא ומשו"ה מקודשת במכירת שטרות ובמעמד שלשתן מדאורייתא ומשו"ה לדידי' אי אפשר לתרץ דמשו"ה במכירת שטרות חזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן דאעפי"כ עתה דתקנו רבנן הוי דאורייתא:
והנה טעמא במוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול:
פירשו בתוס' דהטעם משום שיש שני שעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים ורבנן תקנו במכירת שטרות רק קנין בשיעבוד הנכסים אבל לא בשיעבוד הגוף:
ומשו"ה אם מחל שיעבוד הגוף שזה שלו הוא של המוכר ויכול למחול וממילא נפקע גם שיעבוד נכסים דבלא שיעבוד הגוף אין שיעבוד בנכסים. אכן בשיעבודא דר' נתן דהתם הא לא מיירי דוקא בשטר ומיירי אף בע"פ ואף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ושיעבודא דר' נתן הא הוי דאורייתא וע"כ דמן התורה הוא עליו שעבוד הגוף לשלם למי שנושה במלוה כדכתיב ונתן לאשר אשם לו וא"כ יקשה איך יכול למחול הא משועבד הוא מדאורייתא ועכצ"ל דהא דאמרה התורה ונתן לאשר אשם לו לדברי הרמב"ן שמוכיח דגם בשיעבודא דר' נתן יכול למחול. הוא יפרש דמה דאמרה התורה ונתן לאשר אשם לו אין הביאור שאמרה שפקע ממנו השיעבוד שהי' מחויב למלוה שלו ויתחייב החיוב למי שמלוה מחויב, אלא דאמרה התורה ונתן היינו דחייבה התורה אותו שיתן התשלומין לא למלוה שלו אלא למי שנושה בהמלוה אבל חיובא דידי' עדנה להמלוה שלו, לו הוא נתחייב וא"כ יש עליו הדין של ונתן כל זמן שיש עליו חיוב, אבל כשמחל לו המלוה פקע מצות הנתינה שחייבה אותו התורה לתן החוב למי שאשם שלו היינו הקרן דחיוב שהוא מחויב לתן החוב למי שנושה במלוה שלו הוא רק כל זמן שיש חיוב אבל כשפקע החוב ע"י מחילה או ע"י פירעון להמלוה שלו ממילא נפקע גם חיוב הנתינה שלו שהרי אין עתה חיוב:
ובזה יש לתרץ הקושי' מהירושלמי בפרק המקבל על דברי הי"א שם בחו"מ סימן קכ"ו סעיף ח' ז"ל המחבר אמר ראובן לשמעון במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ושמעון דוחה את לוי ולכן רוצה לוי לחזור ולתבוע מראובן אינו יכול וי"א שיכול לחזור בו כל זמן שלא פטר לוי את ראובן בפירוש והרמ"א כתב שנ"ל לפסוק כדעת י"א אלו ולכאורה יקשה מירושלמי שהביא הרי"ף פרק המקבל המחהו גבי לוי איפרסן לוי אין חייב כלום. הרי דאף שהעני לוי ואין לו ממה לגבות אעפי"כ אין יכול לחזור מכש"כ בלא העני אלא שלוי דוחהו שאין יכול לחזור בו. אכן לדברינו יתישבו הדברים דהנה דין זה אם יכול לחזור בו יהי' תלוי בזה איך היתה תקנת רבנן בדין דמעמ"ש אם היתה התקנה שאם אמר ראובן לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי נתחייב שמעון החיוב של המנה לתן ללוי א"כ כבר נפטר ראובן מהחיוב שהי' ללוי עליו וכמו שכתב הש"ך דאם הי' חייב לו ומכר שטר נפטר מחיוב משום שכבר פרע לו בזה שקנה החיוב. א"כ הרי לוי קנה בעד חובו את החיוב שהי' לראובן על שמעון וכבר נפטר ממנו. וא"כ איך יחזור עתה, אכן אם נימא דתקנת מעמד שלשתן היתה רק שיהי' חיוב עליו לתן את מה שבידו הן פקדון הן חוב חיוב עליו לתן ליד המקבל אבל הוא אין מחויב להמקבל א"כ הרי לא קנה בעד חובו חוב אחר ורק דין על הלוה לתת לו החוב. בזה שהלוה נתחייב לתן לו. בזה לא נפטר עדנה ראובן מחוב שהוא מחויב לו:
לפי זה מחלוקת הפוסקים אם הי' חייב לו והמחהו אצל מי שמחויב לו תליא בזה, דמאן דס"ל אין יכול לחזור עליו אם הלוה מדחהו ס"ל דתקנת מעמ"ש היתה שיתחייב לו הלוה והמקבל זכה בהחוב וכיון שזכה בהחוב ונפטרו ממנו אין יכול לחזור עליו ומאן דס"ל יכול לחזור בו, ס"ל דתקנת מעמ"ש היתה שיתחייב הלוה לתן לו החוב (ומיירי באופן דמדין שיעבודא דר' נתן לא הי' מחויב כמו ביש לו נכסים דאז אין דין שיעבודא דר' נתן ואעפי"כ מחויב מדין מעמ"ש) אבל עצם החוב לא זכה. וא"כ לא נפטר עדנה משו"ה יכול לחזור בו. ומשו"ה כתב הכא דדין אם יכול לחזור עליו תלוי בדין אם יכול למחול והיינו דגם זה הדין אם יכול למחול תלוי בזה אם תקנת מעמד שלשתן היתה שהלוה חייב כבר להמקבל והמקבל זכה בעצם החוב, א"כ אין יכול למחול דדוקא במכירת שט"ח דשם הא יש שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסים שם יש לומר דאף שקנה עצם שיעבוד הנכסים אעפ"כ יכול למחול, משום דשיעבוד הגוף לא קנה, אבל במעמד שלשתן דהיתה התקנה אף במלוה ע"פ דשיעבוד נכסים אי אפשר לומר שקנה אם התקנה היתה שיקנה. ע"כ שקנה שיעבוד הגוף היינו דעצם החוב כבר נקנה להמקבל דמשו"ה אין יכול לחזור בו שכבר נפטר, ממילא אין יכול למחול, אכן מאן דס"ל שיכול למחול ע"כ דסבירא לי' שלא קנה את עצם החיוב משו"ה יכול למחול, שהחיוב עליו רק לתן את החוב אבל אם נמחל שאין חוב ממילא פקע החיוב שחייבוהו לתן בתקנת מעמד שלשתן. משו"ה יכול לחזור בו ואף שהש"ך הביא דיעות דס"ל דלא תליא זה בזה הכ"מ ס"ל דתלי זה בזה וסבירא לי' דהפוסקים דס"ל בשם ר"ת דאין יכול למחול, אינהו יסברו דר"ת ס"ל דאין יכול לחזור בו. ומאן דס"ל אליבא דר"ת דיכול לחזור בו, יסבור דדעת ר"ת דיכול למחול:
והנה בב"מ דף קי"ב איתא המחהו (להפועל) אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר איבעיא להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר, והנה ר"ש דאמר אינו חוזר אי אפשר שיסבור שתקנת מעמד שלשתן היתה שהחיוב עליו לתן את החוב שבידי להמקבל. דא"כ היכא שאין חוב בידו בודאי דלא שייך תקנת מעמד שלשתן, וא"כ אמאי אינו חוזר, וע"כ דלדידי' תקנת מעמד שלשתן היתה שמתחייב להמקבל חוב חדש וס"ל דהחנוני כיון שקבל עליו נתחייב בסך המגיע מהבע"ה להפועל נתחייב להפועל וממילא נפטר הבע"ב מהפועל שכבר זכה הפועל בחוב כדמי פעולתו, והחילוק בין היכא דמגיע ממנו ללא מגיע ממנו, כשאין מגיע ממנו כמו בהמחהו אצל חנוני דאין החנוני מחייב בעי שהחנוני יקבל עליו, והיכא דמגיע ממנו אז במעמד שלשתן חייבוהו רבנן בסך שמגיע לתן להמקבל וכיון שהוא חיוב ממש ממילא נפטר. אכן אליבא דרבה דאיהו ס"ל דחוזר איהו יוכל לסבור דתקנת מעמד שלשתן היתה רק שיהיה עליו חיוב לתן את החוב וממילא היכא דאיננו מחויב כמו בחנוני אף שקבל עליו יוכל החנוני לחזור. והפועל בודאי דיוכל לחזור, ולפי זה לא קשה כלל על הנך דסברי דאם הלוה מדחהו יכול לחזור על הממחה, מירושלמי דאמר שאף אם העני אין יכול לחזור, דהא הירושלמי סובר כרב ששת דאף הפועל אינו יכול לחזור, כמו שהביא שם גופא בהמקבל האלפסי, דהירושלמי ס"ל כרב ששת. א"כ להירושלמי תקנת מעמד שלשתן היתה שיתחייב חוב ממש להמקבל וכיון שזכה חוב ממש כבר נפטר הלוה מחיובו בודאי, וכמו שכתב הש"ך וכמו שביארנו שגם שיטת הרמב"ן דפריך מגמ' דב"ק פ"ט הוא ג"כ כן. דכיון שהקנתה חוב להנחבל בעד חבלתו כבר נפטרה מחיובא דידי' משו"ה ס"ל להירושלמי דאף אם איפרסן לוי שנהי' עני איננו מחויב כלום אחרי שכבר זכה בעצם החיוב. אכן אנן הא פסקינן כרבה ולרבה הא אפשר לומר דתקנת מעמד שלשתן היתה רק חיוב שיתן החוב אבל בעצם החוב לא זכה וא"כ לא נפטר עדנה משו"ה יכול לחזור בו:
לפי זה אפשר לומר דמחלוקת הפוסקים אי מועיל שליח המקבל במעמד שלשתן יהי' ג"כ תלוי בזה. דמאן דס"ל דמועיל שליח המקבל איהו יסבור דתקנת מעמד שלשתן הי' שיזכה בעצם החוב שהלוה מחויב מעתה החיוב להמקבל א"כ המקבל בזה שהוא עומד זוכה בהחוב ואינהו לא ס"ל כתוס' דתקנת מעמד שלשתן היתה שהלוה זוכה בעד המקבל אך המקבל בעמידתו זוכה, וא"כ עמידתו הוא מעשה הזכי'. וממילא יוכל לשלוח שליח שהוא בעמידתו יזכה בעד המקבל, דהרי עמידתו היא הזכי', אכן מאן דסבירא לי' דאין יוכל לעשות שליח איהו ס"ל דאין המקבל זוכה כלל בהחוב א"כ עמידתו רק דין הוא שאימתי החיוב על הלוה לתן החוב דוקא אם אמר לו בשעה שהוא עומד. א"כ השליח הוא רק על העמידה ועל עמידה בעצמה אי אפשר לעשות שליח:
ולא קשה מה שהקשינו אם נימא דאין יכול לעשות שליח משום שאין בעמידתו זכי' א"כ מאי מועיל אנן יד עניים הא זה מועיל רק שיזכה בעדם אבל לא שיעמוד בעדם אכן לדברינו ניחא דהא תקנת מעמד שלשתן לסברא זו היא שיעמוד מי שהוא מחויב לתן. דהא זכות בעצם החוב לא קנה המקבל ורק חיוב על הלוה לתן החוב. א"כ היתה התקנה שיעמוד מי שלו הלוה מחויב לתן. וא"כ הצדקה הא מחויבים לתן לגבאי הצדקה היינו לרב יוסף א"כ הרי היתה התקנת מעמד שלשתן כבכל מקום דיעמוד מי שלו מחויבים ליתן והרי נתינת הצדקה מחויבים לתן לגבאי הצדקה נמצא אף דבשאר מעמ"ש אין יכול לעשות שליח התם השליח הוא רק לעמוד דהרי הנותן אין אומר שיתנו להשליח אלא שהוא רק השליח לעמוד אבל עצם נתינתו רוצה לתן לאחר לא לשליח, וא"כ הוא רק שליח לעמוד על עמידה אין יכול לעשות שליח:
אבל בצדקה עיקר חיוב הנתינה הוא לגבאי הצדקה א"כ עומד מי שלו מחויב לתן. משו"ה מועיל יד עניים, דכל תקנת מעמד שלשתן הוא רק חיוב לתן:
ואפשר עוד לאמר דדבר זה תליא בשני תירוצי התוס' שם בב"ק ל"ו שהקשו מאי איכא דאנן יד עניים אנן, בלא"ה אין יכול לחזור בו דהא בפיך זו צדקה ותירצו חד תירוצא דכיון דהוי דבר שלא בא לעולם בלא טעמא דמעמ"ש לא הי' התחייב ויכול לחזור בו, ועוד תירצו דלא הי' רוצה לחזור אלא הי' רוצה ללות כדקי"ל כל זמן שלא בא ליד גבאי יוכל ללות והנה לתירוצא קמא דתוס' הועילה המעמד שלשתן שיתחייב לתן לעניים דאילולא דין דמעמד שלשתן מטעם דאנן יד עניים אנן לא הי' חיוב כלל לתן מטעם דהוי דבר שלבל"ע. אכן לתירוצא בתרא הא הועיל מעמד שלשתן שיקנו העניים את עצם החוב דאם נימא דתקנת מעמד שלשתן היתה רק שיתחייב הלוה לתן אבל עצם החיוב לא זכה המקבל, א"כ אף שהי' מעמד שלשתן אעפי"כ הא לא בא עדנה ליד הגבאי, דהרי החיוב לתן הא תמיד תיכף כשאמר סלע זו לצדקה נתחייב לתן לצדקה אלא דלא זכו בה עניים ורק חיוב לתן משו"ה יכול ללות, א"כ אף במעמד שלשתן אף שהלוה נתחייב לתן את החוב שהוא חייב לתן למאן דתקע לי' זה החוב הוא מחויב עתה לתן לעניים אעפי"כ הא בעצם הממון לא זכו העניים וא"כ אמאי לא יוכל גם עתה ללות, אטו נעשה ההוא גברא דתקע גבאי הצדקה הרי אמרינן בא ליד גבאי אי אפשר לשנותה אבל אם לא יבא ליד גבאי רק לאחר לא בתורת זכי' לעניים אך לתן לעניים לכאורה עדנה אפשר לשנותה. והכא אם נימא דמעמ"ש התקנה הוי רק חיוב לתן לעניים וזכי' אין כאן אפשר דיוכל עדנה לשנותה ולכאורה להאי תירוצא תקנת מעמ"ש היתה שיזכה המקבל זכי' גמורה והוי כבא ליד גבאי דאסור לשנותה:
ובדבר קושית תוס' אם נימא דמעמ"ש יכול למחול א"כ איך מקודשת במעמ"ש הא לא סמכה דעתה דסברא פן ימחול כתבנו בספרנו על ב"ק לתרץ כיון דאם ימחול יתחייב לשלם א"כ סמכא דעתה ורק היכא דרצונה להתקדש בשטר כיון שאם ימחול יהי' רק חיוב בע"פ אמרינן לא סמכה דעתה פן ימחול מטעם בחיוב בע"פ הלא יוכל לטעון פרעתי אבל היכא דרצונה להתקדש בחוב בע"פ ואינה חוששת לטענת פרעתי א"כ אף אם ימחול הא יהי' לה חוב בע"פ וממילא מקודשת בהחוב הזה דסמכא דעתא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0