דף כב - א
וכן נהר הירדן [והוא הדין בשאר נהרות, אלא שהתנא ששנה ברייתא זו - ליד הירדן היה יושב], שעלה על גדותיו, ועל ידי כך נטל מזה דבר מה - ונתן את הדבר לזה, שהביאו הנהר לאדם אחר -
בכל שלשת המקרים האלו, הדין הוא שמה שנטל - נטל, ומה שנתן - נתן. כלומר, הרי אותו חפץ שייך לאדם שקיבלו לבסוף, שחזקה על הבעלים שנתייאשו.
ועתה, בשלמא כשנטלו ממנו גזלן וירדן, מובן שהחפץ של המקבל, משום דקא חזי להו [שרואה אותם] בעל החפץ בעת שהם נוטלין אותו ממנו - ומיאש, והרי זה יאוש מדעת.
אלא כשנטל ממנו גנב, מי קא חזי ליה [וכי בעל החפץ רואה את הגנב] - דמיאש משום כך? והרי הגניבה נעשית בסתר, באין רואים!
אלא, מוכח מכאן, שכיון שכשייודע לו לבסוף - יתייאש, הרי זה נחשב ייאוש כבר מעתה, וכדברי רבא! [40]
תרגמה רב פפא: מה ששנינו בברייתא "גנב", מדובר בלסטים מזוין, דהיינו גנב שנטל ממנו בחוזקה. ואם כן, מעיקרא נתייאש מהדבר.
ותמהינן: אי הכי, גנב השנוי בברייתא - היינו גזלן! שהרי גם גזלן נוטל בחזקה! ולמה נשנה גזלן פעמיים בברייתא?! ומבארת הגמרא: התנא שנה תרי גווני גזלן [שני אופנים של גזלן]:
א. גזלן סתם, שאינו פוחד ונחבא מבני אדם, אלא גוזל בהדיא ובגלוי.
ב. לסטים מזויין, שלכתחילה נחבא הוא מבני אדם, ורק לכשנזקק לכך, נוטל בחזקה על ידי כלי זין שבידו.
תא שמע: אם שטף נהר את קוריו [קורות עץ], או את עציו, ואבניו [או את אבניו] של אדם, ונתנו בתוך שדה חבירו, הרי אלו שלו [של חבירו].
והטעם, מפני שיש קול לדבר זה, ששטף הנהר את קוריו של אדם, ויודעים הבעלים על כך, ונתיאשו הבעלים קודם שבאה המציאה ליד המוצא [41].
משמע, טעמא - משום דאנו יודעים שנתיאשו הבעלים. הא סתמא, אבידה אחרת, שאין הבעלים יודעים עליה - לא הוי ייאוש, ואינה של מוצאה, וקשה על שיטת רבא שסובר שיאוש שלא מדעת - הוי יאוש! ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - כשיכול הבעלים להציל את קוריו עציו ואבניו [42].
ואם כן, נדייק מהברייתא כך: דווקא בכהאי גוונא, שיודעים הבעלים על אבידתם, ולא ניסו להצילה - הרי אלו שלו. הא סתמא, במקרה דומה לזה, שיכולים הבעלים להציל, כגון אבידה שיש בה סימן, אלא שאינם יודעים באבידתם - חייב להחזיר! וכפי שאמרנו לעיל, שבכהאי גוונא מודה רבא לאביי שאין כאן יאוש, שהרי הבעלים יכולים להחזיר לעצמם את אבידתם.
ומקשינן: אי הכי, אימא מה ששנינו בסיפא של הברייתא:
אם היו הבעלים מרדפין אחריהם [אחרי הקורות, העצים והאבנים] - חייב המוצא להחזיר להם את אבידתם, משום שמרדיפתם מוכח שלא נתייאשו.
ואי מדובר ביכולין הבעלים להציל, והיינו, שאף שמדובר באבידה שאין בה סימן, מכל מקום לא ימהרו בני אדם לזכות בקורות, אלא יניחום כדי שבעליהם יבואו לקחתם, אם כן, מאי אריא שחייב להחזיר דווקא כשהבעלים מרדפין אחרי אבידתם? אפילו אם אין מרדפין - נמי לא נתייאשו הבעלים, וחייב להחזיר, שהרי הבעלים סומכים על כך שיוכלו להציל יום אחר! [43]
ומבארת הגמרא: הכא במאי עסקינן - באופן כזה שיכולין הבעלים להציל רק על ידי הדחק. ואם לא ימהרו להציל עתה - לא יוכלו עוד להציל.
ולכן, אם הבעלים מרדפין, הרי זה מוכיח שלא אייאוש [שלא נתייאשו עדיין].
אבל אם אין מרדפין - ודאי אייאושי מיאש. שהרי ידעו שאבדה מהם האבידה, ולא טרחו להצילה. אם כן, ודאי הפקירוה, והרי היא מותרת לכל מוצאה.
תא שמע: כיצד אמרו שהתורם שלא מדעת הבעלים - תרומתו תרומה?
הרי שירד אדם לתוך שדה חבירו, וליקט פירות, ותרם מהן תרומה על פירותיו של בעל הבית [44] שלא ברשות הבעלים, אם הבעלים חושש משום גזל, שמקפיד על כך שתרם שלא ברשותו, והרי זה בעיניו כגזל - אין תרומתו של היורד תרומה.
ואם לאו, שאינו מקפיד על כך - תרומתו תרומה.
ומנין הוא [התורם] יודע אם חושש הבעלים משום גזל, ואם לאו?
הרי שבא בעל הבית, ומצאו בשדהו בשעה שתרם, ואמר לו: כלך אצל יפות! כלומר, היה לך לילך אל פירות יפין יותר, לתת מהן לכהן!
אזי כך הוא הדין:
אם אכן נמצאו בשדה פירות יפות מהן - תרומתו תרומה. שהרי מוכח מדברי בעל הבית שהוא מרוצה ממעשהו של חבירו, ואדרבה, רצונו היה לתת אפילו פירות יפים יותר.
ואם לאו, שלא נמצאו פירות יפות מהן, אם כן, ודאי מה שאמר לו: "כלך אצל יפות"
- בכעס אמר לו. כלומר: טוב שלא גזלת ממני פירות יפין יותר! ולכן אין תרומתו תרומה.
ואם ליקטו הבעלים עוד פירות - והוסיפו עליהן, בין כך - ובין כך, בין אם נמצאו יפות מהן, ובין אם לאו - תרומתו תרומה, שהרי במעשה זה הוכיחו שנתרצו בהפרשת התרומה.
ועתה, לשיטת אביי, כי נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, אמאי? הרי בעידנא דתרם [בזמן שתרם התורם] - הא לא הוה ידע בעל הפירות מכך, ואם כן, לא היתה דעת בעלים בשעת ההפרשה! [45] אלא, על כרחך שאנו אומרים, שכיון שבשעה שנודע לו - נוח לו בכך, הרי זה כאילו היה נוח לו גם בשעת התרומה. והוא הדין לעניין ייאוש, שכיון שבשעה שנודע לו מהאבידה - התייאש ממנה, הרי זה כאילו התייאש מתחילה, וכדברי רבא! תרגמה רבא אליבא דאביי [פירש רבא את הברייתא באופן שלא תקשה לאביי]: אין מדובר בתורם שלא מדעת ממש, אלא דשויה [שעשה] הבעלים את התורם שליח לתרום עבורו, ולכן אין צריך גילוי דעת הבעלים על עצם ההפרשה, אלא רק על צורתה, וכפי שיתבאר להלן [46].
ואמרינן: הכי נמי מסתברא [47] [כך אכן מסתבר], שמדובר שעשאו בעל הפירות שליח.
דאי סלקא דעתך שמדובר דלא שוויה שליח, מי הויא בכהאי גוונא תרומתו תרומה?
והא כתיב בענין הרמת תרומה: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' וגו'". ומזה שלא אמרה תורה "כן תרימו אתם", אלא "גם אתם" אמר רחמנא, מהמילה "גם" היתירה, למדים - לרבות את שלוחכם, שאף השליח יכול לתרום.
וכיון שהוקש השליח לתורם, מוסיפים ודורשים: מה אתם עצמכם - תורמים לדעתכם [בידיעתכם וברצונכם], אף שלוחכם - צריך לתרום דווקא לדעתכם! [48]
אלא, הכא במאי עסקינן - כגון דשויה בעל הפירות שליח, ואמר ליה: זיל [לך] תרום! ולא אמר ליה: תרום מהני [מפירות אלו], אלא אמר לו סתם שיתרום.
וסתמיה דבעל הבית כי תרום - מבינונית הוא תרום [ובדרך כלל, תורם בעל הבית מפירות בינוניים]. ואזל איהו, והלך השליח - ותרם על דעת עצמו מפירות היפות. והואיל וכן, שסתם בעל הבית תורם מבינונית, והשליח תרם מיפות, יש לנו לברר אם בכהאי גוונא קיים את שליחות בעל הבית, או שסטה מדרך שליחותו בכך שתרם מהיפות.
ולאחר מכן בא בעל הבית, ומצאו שתרם מפירות היפות, ואמר ליה: כלך אצל יפות!
אזי הדין הוא כך:
אם נמצאו פירות יפות מהן - תרומתו תרומה. כי נתברר לנו שדרכו של בעל הבית זה לתרום תמיד מיפות, והרי שליח זה קיים שליחותו כראוי.
ואם לאו - אין תרומתו תרומה. וכפי שנתבאר לעיל, שכיון שלא נמצאו פירות יפות מהן, ודאי בלשון כעס אמר לו, ואכן דרכו לתרום תמיד מבינונית ככל בעלי בתים. ואם כן, אין הוא שלוחו בתרומה זו.
אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק [נקלעו בדרכם לבוסתנו של מרי בר איסק].
אייתי אריסיה [הביא אריסו של מרי בר איסק] תמרי ורימוני, ושדא קמייהו [והניח לפניהם]. ומרי בר איסק לא היה שם באותה שעה.
אמימר ורב אשי אכלי מהפירות, ואילו מר זוטרא - לא אכיל, כי חשש משום גזל [49].
אדהכי [בינתיים] אתא מרי בר איסק, בעל הבוסתן, ואשכחינהו [ומצא את החכמים יושבים בבוסתנו].
ואמר ליה לאריסיה: אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא [למה לא נתת לחכמים מפירות אלו, שהם טובים יותר]? ועדיין לא רצה מר זוטרא לאכול מהפירות.
אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא, עתה, לאחר דברי מרי בר איסק, אמאי לא אכיל מר? והתניא לענין תרומה: אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה! שכיון שכן, גילה בעל הבית דעתו, שרצונו הוא שיתרום עבורו.
ואם כן, הוא הדין כאן, כיון שאכן היו שם פירות יפים יותר, ודאי רוצה מרי בר איסק בזה, שיתן אריסו פירות לפניהם.
אמר להו מר זוטרא לאמימר ורב אשי: הכי אמר רבא: לא אמרו ש"כלך אצל יפות" גילוי דעת הוא - אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, ולכן אנו אומרים שניחא ליה לבעל הפירות במה שתרם.
אבל הכא, גבי מרי בר איסק - משום כסיפותא [מחמת בושה] הוא דאמר הכי, שרצונו הוא שיתן להם אריסו פירות. אבל יתכן שאכן בסתר ליבו אינו חפץ בכך [50].
כתוב בתורה: "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם". ולמדים ממקרא זה, שפירות נטמאים במגע שרץ, רק לאחר שבאו עליהם משקין, שזהו הכשרן לקבלת טומאה. וביאת המים צריכה להיות ברצון הבעלים, וכפי שיבואר להלן.
תא שמע: אם שטח אדם פירות על גגו, וירד עליהם הטל בלילה, אם כשראה אותם בבוקר בעל הפירות, עודהו [עדיין] הטל עליהן, ושמח בכך שיש עליהם טל - הרי זה נחשב בכלל מה שנאמר בענין הכשר פירות לטומאה: "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם וגו'", והוכשרו בכך הפירות לקבל טומאה, משום ששמחתו מוכיחה שרצונו בכך.
אבל אם נגבו [נתייבשו] הפירות קודם שראה אותן בעליהן, אף על פי שכשנודע לו שירד עליהם טל, שמח הוא בכך -
הערות
[40] הקשה הש"ך [סימן שנ"ג סק"ד], לשיטת הרמב"ם, שפסק ששינוי רשות ואחר כך יאוש - קונה, אם כן, מה הקושיא מכאן על אביי, הרי אפשר לומר שקונה על ידי היאוש שמתייאש הבעלים כשנודעה לו הגנבה! ותירץ בשער המלך, שמלשון הברייתא "שנטל מזה ונתן לזה", משמע שמיד כשנטל - נתן, ומותר מיד. ואם היה טעם ההיתר משום היאוש שלאחר מכן, היה לו לתנא לשנות "יחזירנו לבעליו. ואם שהה בידו עד שנודע לבעלים - קנה!" אלא על כרחך שקנה מיד משום היאוש שלא מדעת שהיה בשעת הגניבה, וקשיא לאביי. ובנתיבות המשפט [סימן שנ"ג סק"ב] תירץ על פי מה שפסק הרמב"ם, שאף שקנה הלוקח מהגנב את גוף החפץ ביאוש ושינוי רשות, מכל מקום חייב להשיב דמים לבעלים. ולפי זה אי אפשר לומר שהרי אלו של המוצא בגלל היאוש, שהרי התנא שנה בברייתא סתם "מה שנתן נתן", שמשמע שפטור המקבל מכלום. אלא על כרחך צריך לפרש שמה שזכה היינו בגלל יאוש שלא מדעת, ואז אפשר לפרש שפטור מדמים או משום שמיירי בלוקח מגנב שאינו מפורסם, שפטור מלשלם [כפי שכתב הש"ך בסימן שנ"ג ס"ה], או שהתנא של הברייתא סובר כמ"ד שיאוש כדי קני, שודאי שהלוקח פטור מדמים.
[41] כך היא גירסת רש"י. והקשו תוס' והראשונים, אם כן, כשמתרצת הגמרא להלן "בשיכול להציל", היה לגמרא להקשות, אי ביכול להציל, למה מתייאשים הבעלים? ותוס' ועוד ראשונים גורסים: "שטף נהר וכו' אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו" [ועיין בפנ"י שכתב שגם לגירסת רש"י אפשר לפרש שהכוונה היא אם נתייאשו הבעלים, כדאיתא במסכת ב"ק [קי"ד א], ששנינו שם "מפני שנתייאשו הבעלים", ואיתא בגמרא לחד מ"ד דהיינו אם שמענו שנתייאשו]. ולגירסתם כך הוא ביאור המשך הסוגיא: מדקאמר אם נתייאשו, שידעו בשטיפה, משמע שאם לא ידעו בשטיפה, אסור למוצא, אף שמדובר בדבר העומד ליאוש, שהרי אין באבידה סימן, ואינו יכול להציל, וקשה לרבא! ותירצה הגמרא, שמדובר ביכול להציל, כגון שיש סימן, ואינו עומד ליאש. וחזרה הגמרא והקשתה, אם כן, אפילו אם לא רדף יהיה אסור! ותירצה, שמדובר ביכול להציל על ידי הדחק, ולכן, אם לא רדף - מוכח שהתיאשו הבעלים. והקשו על שיטתם, שהמקשן סבר שמדובר באין יכול להציל, אם כן, למה שנינו בסיפא שאם היו הבעלים מרדפין חייב להחזיר, הרי אינו יכול להציל! ובנחלת דוד כתב, שאכן בסיפא מדובר ביכול להציל. אמנם בנתיבות המשפט [סימן רנ"ט סק"ג] כתב, דאף באינו יכול להציל, כל שמרדף אחריו - לא הוי יאוש.
[42] כתבו התוס', דלא דמי הך "שטף נהר וכו"' לדין זוטו של ים, שאמרנו לעיל שמותר לכל אדם גם בלי יאוש, משום שבזוטו של ים מדובר שאינו יכול להציל, ואבודה ממנו ומכל אדם, אבל הכא מדובר שיכול להציל [ועיין במהרש"א]. ובעל המאור כתב, דבזוטו של ים מדובר שנשטף לאמצע הנהר, ולכן אבוד מכל אדם. אבל כאן מדובר שנשטף בצדי הנהר על ידי רבוי גשמים, וכשיחסרו שוב המים, יפלטו קוריו עציו ואבניו במקום אחר, ולכן אינם אבודים מכל אדם.
[43] כך ביאר המהרש"ל לפי רש"י.
[44] כך פירש רש"י, שמדובר שתרם לצורך בעל הבית. אבל הרמב"ם [פ"ד מהל' תרומות הל' ג'] כתב: "או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם וכו"'. משמע מדבריו, שפירש בסוגיין שמדובר שלקט לצורך עצמו. ותמה עליו הט"ז [יו"ד סימן של"א סקט"ו], אם כן, ודאי שיש לחשוש משום גזל! שהרי אמירת "כלך אצל יפות" של בעל הבית, מועילה רק לענין הפרשת תרומה, שמצוה היא, וכדלהלן. ותירץ, שמדובר שתרם את כל מה שליקט, ולא השאיר לעצמו כלום, ולכן אין כאן גזל כלל, שהוכיח סופו על תחילתו, והוי כאילו ליקט מתחילה לשם תרומה. ובקצוה"ח [רס"ב סק"א] תמה על תירוצו, הרי סוף סוף תרם על פירותיו שלו, ולא על של בעל הבית, ואם כן לא שייך כאן ניחותא דמצוה, שהרי מצוה זו אינה מוטלת על בעל הבית. ואף דאמרינן שניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה, היינו דוקא במקום שאין לו חסרון ממון על ידי כך! ותירץ ע"פ דברי הרמב"ן, שכתב שמה ששנינו שגנב וגזלן תרומתן תרומה משום יאוש ושינוי השם, היינו דהקנין הוא בשינוי השם לבד, והיאוש מועיל שיהיה שינוי השם, שבלא יאוש אין שינוי השם, כיון שעדיין הבעלים מרדפין אחר גניבתם, והוי שינוי החוזר! ורק על ידי יאוש ישאר על החפץ שמו של הגנב - ויקנה. ולצורך זה יספיק גם יאוש שלא מדעת, שהרי מכל מקום לכשיודע לבעלים - לא ירדפו יותר, והוי שינוי השם גמור. ולכן בליקט לעצמו ועשאם תרומה, קנה את הפירות בשינוי השם. ובעונג יום טוב [סימן כ"ט] ביאר את דברי הרמב"ם על פי מה שחידש, שגנב וגזלן הקונים ביאוש ושינוי, קונים למפרע משעת הגזילה. ואם כן, גם כאן, כשאמר לו בעה"ב כלך אצל יפות, הרי מעתה נתייאש מהן, והוי שינוי השם, וקונה המלקט למפרע את הפירות, משעת לקיטה, ולכן חלה תרומתו.
[45] בקצוה"ח [סימן ק"ה סק"א] הקשה מסוגיין על מה שכתבו התוס' והרא"ש, שמה שאנו אומרים שזכיה מטעם שליחות, היינו משום שאנן סהדי שעשאו שליח, והרי הקשו כאן לאביי: "ואמאי, בעידנא דתרם הא לא הוה ידע", ומוכח שלאביי שסובר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, שליחות שלא מדעת נמי לא הוי שליחות, אף דלכי ידע - ניחא ליה! [ופירש, שמה שאמרינן שזכיה מטעם שליחות, היינו שהתורה גזרה שיזכה לאחר, והך זכיה - כשליחות]. ויש שתירצו, שדווקא בדבר שצריך גילוי דעת לבסוף שניחא ליה, לא מועיל הגילוי דעת למפרע לשיטת אביי שישל"מ לא הוי יאוש. אבל בזכות גמורה, שבשעת הזכיה אנו יודעים שניחא ליה - חשוב כמדעת. והוכיחו כן מדברי תרומת הדשן, שכתב שמשרתת יכולה להפריש חלה שלא מדעת בעה"ב. אמנם בקצוה"ח בסימן רמ"ג כתב שתוס' אינם סוברים כן.
[46] הרמב"ם כתב: "התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם - ותרם, אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות, אם היו שם יפות ממה שתרם - תרומתו תרומה כו"'. משמע מדבריו שאף כשלא עשאו שליח - תרומתו תרומה. והקשו עליו [הכס"מ והרדב"ז ועוד] מסוגיין, שאמרנו שלשיטת אביי מה שמועיל כשאמר לו כלך אצל יפות - היינו דווקא בשעשאו שליח, והרי קיימא לן כאביי! ועוד, שהרי הגמרא אמרה שהכי נמי מסתברא שמדובר בעשאו שליח, והיינו אף לרבא, ומטעם "מה אתם לדעתכם וכו"'! ותירצו, דסבירא ליה להרמב"ם, שאכן בתרומה, משום ניחותא דמצוה - נחשב כניחא ליה למפרע, ולכן אף לרבא מועילה אמירת "כלך אצל יפות", ואין צריך להעמיד בשעשאו שליח. ומה שלא תירצו כך בסוגיין, היינו לדעת המקשה שלא סבר כך. ועוד, שרבא שתירץ אליבא דאביי דשויה שליח, לא ידע אם אביי סובר שניחותא דמצוה עדיף, ולכן העמיד דשוויה שליח. ובנחלת דוד כתב, שלמד הרמב"ם את דבריו ממעשה דמרי בר איסק, שאכל רב אשי מהפירות שנתן לו האריס, וסבירא ליה כהריטב"א, שכתב שטעמיה דרב אשי, משום שידע שמרי בר איסק ודאי יתרצה בכך, משום שמצוה להנות ת"ח מנכסיו, ובאופן כזה שודאי יתרצה - מודה אביי, וכמו בזוטו של ים. ואם כן, ק"ו למצוה גמורה כהפרשת תרומה, שודאי נחשב למפרע כניחא ליה! ועיין בקצוה"ח בסימן רס"ב [סק"א], שכתב מה שאיתא בפוסקים שמותר להשתמש בלולבו וסוכתו של חבירו שלא מדעתו משום שניחא ליה לאינש דתתעבד מצוה בממוניה, הוא מטעם זה, שעל ידי ניחותא דמצוה חשיב כנוח לו למפרע. אמנם בחזו"א [אהע"ז סימן קמ"ח] כתב שבדבר שצריך הקנאה ואין די בהתרצות בעלמא, לא מועיל למפרע לכולי עלמא. ומה שהתירו ליטול לולבו של חבירו, היינו משום שעל ידי המצוה נעשה כזכות גמור, וזכין לאדם. עוד כתבו בביאור דברי הרמב"ם, שאין כוונתו שהתרומה חלה למפרע, אלא רק מכאן ולהבא, שכיון שתרומה ניטלת במחשבה, די בהסכמתו עתה שתהא תרומה מכאן ולהבא על ידי מחשבתו, ולכן לא הצריך הרמב"ם להעמיד בשעשאו שליח [וכך באמת נתבארה ברייתא זו בירושלמי]. ומה שהקשה הגמרא מהברייתא לאביי, היינו משום שהמקשן פירש שתרומתו חלה למפרע, שכך היא משמעות "כיצד אמרו התורם שלא מדעת וכו"'. אבל הרמב"ם כתב "התורם שלא ברשות", וכוונתו כפי שנתבאר בירושלמי, שתרומתו חלה מכאן ולהבא [והכי איתא במהרי"ק, שדרכו של הרמב"ם בהרבה מקומות לסדר הלכותיו על פי הירושלמי].
[47] כך היא הגירסא לפנינו. ועיין בהג' הגר"א כאן וביו"ד סימן של"א, שכתב שהרמב"ם גרס "ותסברא" בתמיהא, והכי פירושו: אי מיירי שעשאו שליח, למה צריך לאמירת כלך אצל יפות? הרי השליח כבעלים עצמם, כדילפינן מ"אתם"! ותי' הגמרא, דהיינו טעמא לפי שלא אמר לו בעה"ב לתרום מהיפות. ועיין בחזו"א [אהע"ז סימן קמ"ח] שהקשה על פירוש הגר"א, והביא מהשמ"ק שיש ראשונים שגורסין "ותסברא", ואעפי"כ פירשו את הסוגיא כגירסת "ה"נ מסתברא".
[48] הקשה הגרעק"א [בדו"ח], הרי כיון שגילה דעתו עתה שנוח לו בתרומתו של חבירו, אנו אומרים שגם מתחילה הוה ניחא ליה, וכיון שאגלאי מילתא שכך הוא, הרי זכין לאדם שלא בפניו, והוי כשלוחו, שהרי זכיה מטעם שליחות! ותירץ, דסבירא ליה להגמרא, שמהמקרא "אתם - גם אתם" אנו למדים שצריך שנדע בשעת השליחות שניחא ליה, וככל זכות דעלמא. וכיון דהכא לא ידעינן בהאי מילתא מעיקרא, דשמא ניחא ליה למעבד מצוה בגופיה, ורק עתה נודע לנו שניחא ליה, לא מהני מטעם זכיה.
[49] הקשו התוס', למה לא אכל, הא אמרינן במסכת בבא קמא [קי"ט א]: "אריסא מדנפשיה קא זבן"! ותירצו, ששם מדובר שהביא האריס מביתו, שמסתמא הביא מה שכבר הגיע לחלקו. אבל כאן הרי מדובר שהביא מן הפרדס, וחשש מר זוטרא שבשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס שיטול כנגד מה שנתן להם. ובטור [חו"מ סימן שנ"ח] איתא: "אבל אם ידוע לו שלא חלק, אסור ליקח ממנו [מהאריס], ואין אנו תולין לומר שודאי יתן לבעל הבית כנגדן". ותמה עליו הב"י, למה פסק כמר זוטרא, הרי נחלקו עליו אמימר ורב אשי שרבים הם, והלכתא כוותייהו! ועוד, הרי רב אשי הוא מרא דתלמודא, ונקטינן כוותיה! וכתב הדרישה, שהיה משמע לטור שהודו אמימר ורב אשי למר זוטרא, מזה שאמרו לו לאחר מכן: "השתא אמאי לא אכיל מר?" ודקדק כן גם מדברי התוס', שהקשו על מר זוטרא ממימרא דרבא. ואיכא למתמה, וכי גברא אגברא קרמית?! אלא על כרחך שהיה פשוט להם שהלכה כמר זוטרא. ובהמשך דבריהם כתבו התוס' בדעת רב אשי שאכל, שהיינו טעמא משום שאריסא מדנפשיה קיהיב: "שאין לומר שהיה סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע, דהלכה כאביי, ואף על גב דהשתא ניחא ליה, מעיקרא לא הוה ניחא ליה". וכתב בחמדת שלמה, שמשמע מדבריהם, שלשיטת רבא אף מותר ליטול דבר של חבירו בלי ידיעתו, על סמך שיתרצה לבסוף, ואין אנו אומרים שרק גבי יאוש, שכבר יצא החפץ מרשות הבעלים, מועיל שלא מדעת. וכן בתרומה, שהגורן עומד ממילא להתרם. אלא, אף במתנה מועיל ליטול שלא מדעת, כשעומד להתרצות לכשידע. ועיין בחזו"א [אהע"ז סימן קמ"ח בחידושים למסכת קידושין] שכתב, שהתוס' סוברים שגם לענין מתנה די בנתינת רשות לבד, ולכן חשיב מידי דממילא כמו גבי יאוש. אמנם הש"ך [שנ"ח סק"א] חולק על התוס', וסבירא ליה שגם לאביי מותר ליהנות משל חבירו כשיודע שיתרצה לבסוף, ושאני יאוש שלא מדעת, שאף לבסוף מתייאש רק משום שאינו ידוע היכן נמצאת האבידה, ובעל כרחו מתייאש. ומה שמדמה הגמרא תרומה וטומאה ליאוש, היינו משום שבעינן בהו ידיעה ממש. וע"ע בשו"ת נו"ב תניינא אהע"ז סימן ע"ג.
[50] רש"י במסכת קידושין [נ"ב ב, ד"ה לא אמרו] כתב: "משום כיסופא הוא דאמר - דלא נכסוף, אבל למפרע לא ניחא ליה". משמע מדבריו שלענין להבא מועילים דבריו, אף שאמרם רק מחמת כיסופא. והקשה עליו הבית שמואל [אהע"ז סימן כ"ח סקמ"ד] מסוגיין, שמר זוטרא לא אכל אף לאחר שאמר מרי בר איסק את דבריו! ובדברות משה כתב שאכן היה מותר לו לאכול, וממדת חסידות לא אכל, לפי שלא נתן ברצון. וע"ע באחרונים מה שכתבו בזה.
סימן כ
סוגיא דהתורם שלא מדעת, ויבאר אם נעשה למפרע או מכאן ולהבא ויבאר סוגיא דקדושין דמקדש בפרזומא דשכרא, ויבאר דבדבר שאינו מקפיד, אם לקחו שלא מדעתו קנה שלא מדעת בעל הבית, ויבאר דהא דאמרו מחמת כיסופא הוא דאמר היינו רק טעם דאין מברר למפרע, אבל עתה אף שנותן מחמת כיסופא הוי מתנה. דדברים שבלב אינם דברים.
(דף כ"ב) ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל אם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה. ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה וכי נמצא יפות מהן אמאי תרומתו תרומה אמאי בעדנא דתרם הא לא הוי ידע תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי' שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הויא תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הכא במאי עסקינן כגון דשוי' שליח וא"ל זיל תרום ולא א"ל תרום מהני וסתמי"ד בעל הבית כי תרום מבינונית תרום ואזל איהו ותרם מיפות ובא בעל הבית ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה ע"כ סוגית הגמרא:
והנה הרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות תרומות הלכה ג' ז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם הי' שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ואם לא היה שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר אלא על דרך מיחוי ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין שיש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה. עכ"ד הרמב"ם וכבר תמהו שם הרדב"ז והכ"מ דאמאי לא זכר דבעינן דוקא דשוי' שליח, דהרי מוכח בגמרא דאף אם נימא יאוש שלא מדעת הוי יאוש בעינן דוקא דעשאו שליח. ומכל שכן דהרמב"ם פוסק יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וא"כ הי' לו להביא דאימתי נעשה תרומה דוקא בעשאו שליח מקודם:
עוד הקשה הט"ז ביורה דעה (סימן של"א ס"ק ט"ו) איך כתב הרמב"ם דינא דכלך אצל יפות דמהני גם בלקט פירות לעצמו כדי שיקחם, דהרי איתא בב"מ שם גבי עובדא דמרי בר איסק, וכן בקדושין דף נ"ב גבי ההוא סרסיא דקדיש בפרזומא דשיכרא, אתא ב"ה ואמר אמאי לא אייתית מהנך חריפתא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה אבל הכא משום כיסופא הוא, הרי דאין מועיל כלך אצל יפות אלא היכא דמצוה הוא, א"כ היכא דלקט הפירות לצורך עצמו דלאו מצוה הוא, אמאי מועיל כלך אצל יפות, נימא משום כיסופא הוא, זה הוא תוכן קושית הט"ז, ומה שהט"ז משני שם דמיירי שתרם כל הפירות שלקט לצורך עצמו ולא השאיר לעצמו כלום. אינו מובן, דהרי כיון שאותו פלוני ליקט לצורך עצמו, והוא תרם, א"כ כונתו הי' לזכות בעד עצמו, והוא יהיה התורם וא"כ לאו מצוה דידי' הוא, שהרי הוא מזכה לו הפירות והוא התורם. והרי בנדרים בעי אדרבה בגמ' דף נ"ו. דאף אם תרם מפירות של עצמו בעד חבירו. ג"כ מיבעי לן דילמא לא ניחא ליה. משום דניחא לי' דליעביד מצוה בממונו:
אף שירויח בזה שלא יצטרך לתרום אמרינן דילמא רוצה הוא לעשות מצוה ובזה שחבירו יתרום בעדו. הא לאו מצוה דידי' הוא, וא"כ איך נימא הכא דיתרצה לתן היפות לחבירו שהוא יזכה והוא יהי' התורם דהרי עתה כשהלוקט זכה הא לאו מצוה דילי' הוא. ואדרבה הוא מפסיד הרבה הן היפות והן המצוה, ונימא אדרבה בודאי דלא ניחא לי' ומשום כיסופא הוא דאמר הכי:
ונראה לי דהנה בירושלמי פרק א' דתרומות איתא בא אביו ואימן על ידו (פירוש היכא דהקטן תרם ובא אביו והסכים על ידו) למפריע נעשית תרומה או מכאן ולהבא נשמיענא מן הדא הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו ואמר לו נקוט לך מן היפים האילו. אם הי' אינו חושש משום גזל ואם לאו חושש משום גזל ואם הי' נוקט ונותן לו בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל אית לך למימר למפריע נעשית תרומה לא מכאן ולהבא (פירוש בודאי דחייל מכאן ולהבא) ה"נ מכאן ולהבא ולכאורה קשה מנא ליה להירושלמי דנעשה מכאן ולהבא תרומה דילמא הוא כדאוקי בגמרא דמיירי דשוי' שליח:
ולכאורה צריך לומר דפליגי בזה הבבלי והירושלמי:
ונראה לי לבאר דלא קשה כלל. דהנה באבן העזר סימן כ"ח סעיף י"ו כתב המחבר והוא לשון הרמב"ם הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקידש אשה ובא בע"ה אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא אמר דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו ה"ז גזל ואינה מקודשת ע"כ, וכתב ע"ז הב"ש ז"ל אבל אם הי' גילוי דעת דניחא לי' ולא נתאכלו המעות זכו בהו אידך מהשתא ואם יש חשש שאמר מחמת כיסופא לא הוי קידושין אפילו מהשתא ודלא כב"ח. ורש"י והר"ן כתבו בסוגיא זו דמשום כיסופא אמר דלא נכסף אבל למפריע לא ניחא ליה. וי"ל דכונתם לומר כו'. וכן מוכח דאיירי הסוגיא לענין קידושין אי חלו השתא דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ למה לי הטעם משום כיסופא אמר ת"ל למפריע לא הוי קידושין. משום דלא אמרינן מדמוחל השתא מחיל למפרע כמו דלא אמרינן ביאוש שלא מדעת וכיוצא בזה כתבו תוספות שם בפ' אלו מציאות אלא ודאי הסוגיא איירי לענין הקדושין אם חלו מהשתא עכ"ד הב"ש:
וכן הח"מ שם השיג על הב"ח דס"ל דהיכא דאיכא גלוי דעת דניחא לי' חלין הקדושין אף אם נתאכלו הקידושין והשיג שם דמה מהני גילוי דעת היכא דכבר נתאכלו הקידושין הרי דגם הח"מ מפרש דמיירי הסוגיא לענין אם חלו הקידושין השתא:
ולדידי צריך לעיין טובא איך נוכל לפרש דכל עיקר דינא הוא אי חלו הקדושין השתא, א"כ למה להרמב"ם ולהמחבר להביא טעמא. דכדי שלא להתבייש אמר. הא אף אם הי' אומר בלב שלם ג"כ לא הי' קדושין. שהרי הוי שתיקה דלאחר מתן מעות והרמב"ם פסק גבי ציפתא דאסא. דאף אם אמר אחר כן תתקדש בד' זוזים אינה מקודשת, ואף שיש לחלק דהתם מתחילה קידשה בציפתא דאסא. ואח"כ אמר שמקדש ב"ד זוזי' דהוי דבר אחר שלא אמר בתחילה שם פסק הרמב"ם דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. אבל הכא גם מתחילה קידשה בכלי או אוכל. זה שלקח מהבעל הבית:
ונימא דהכא אף שתיקה דלאחר מתן מעות יועיל, אך באמת נראה לי להיפך. דהכא גרע יותר. אף אם נימא שמה שאמר כלך אצל יפות הי' בלב שלם:
אעפי"כ אינה מקודשת שהרי במה זכה הוא החפץ או הכלי. הא בעת שהוא החזיק בידו. לא הי' גילוי דעת שרוצה ולדברי הב"ש גילוי דעת שאחר כן אין מועיל למפריע. שהוא יאוש שלא מדעת. וא"כ איך מועיל הגילוי דעת שאחר כן הא החפץ איננו בידו. ובמה זכה הוא החפץ, וא"כ אחרי דהחפץ לא נעשה מעולם שלו:
א"כ איך תתקדש, ובודאי דלא שייך לומר הכא מדין עבד כנעני שהרי התם מיירי אם הוא נותן לכתחילה לזה וגם בעינן שיאמר התקדשי לי במה שנתן לך פלוני בעדי, והרי הרמב"ם והמחבר לא זכרו כלל מזה דאינהו מיירי דלא הי' דבור אחר אלא זה, וא"כ אם נימא דעיקר שאלה אם חלו הקדושין השתא הא לא זכה בהו שהרי אינו בידו. וא"כ למה לי טעמא דמשום כיסופא, ובודאי דזה דוחק לומר דאילולי טעמא דמשום כיסופא היינו אומרים שהיא זוכה בעדו דאטו נשי דיני גמירי:
לכן נראה לי דבאמת הא דאמרינן לא אמרו כלך אצל יפות אלא משום כיסופא. אין הכונה דאף עתה אין יכול לקנות הדבר כיון שנותן משום כיסופא. אלא דבאמת עתה אף שהוא נותן מחמת כיסופא, כיון דדיבורו הוא שהוא מקנה לה. והרי נמצא יפות, א"כ הרי הוא נותן לו, ומשום כיסופא גמר ומקנה. אבל נתינה הוי, וראי' לזה, שהרי התוספות פירשו בחולין דף ז' דאיתא התם ישראל קדושים הם, יש שיש לו ואינו רוצה ויש שרוצה ואין לו:
והקשו בתוס' אם יש לו ואינו רוצה איזה קדוש הוא ותירצו דאף על פי כן הוא מזמין חברו מפני הבושה. ואם נימא דאם נותן מפני הבושה, אין הלה קונה הדבר. א"כ איזה קדוש הוא:
הא הוא מאכיל גזלה לישראל, ע"כ אף שהוא נותן מפני הבושה, עכ"ז קני הלה דמפני הבושה הוא מקני לגמרי א"כ ה"נ היכא דאומר כלך אצל יפות ויש יפות הרי הוא מצוהו אף יפות לקח, ומכש"כ אלו שלקח. ומה לי נותן בעצמו או אומר לקח, והכא בזה שאומר כלך אצל יפות הרי הוא מצוה לקח ובזה שלקח הלה ואכל קנה הדבר, וקרא דאל תלחם אח לחם רע עין הוא רק מדת חסידות (ובזה כיונתי לדעתו הגדולה של כבוד א"א מו"ר זצ"ל הלא הוא כתובה בהתשובה שנדפסה בספרי בס"ק מ', אלא שחידשתי זאת עוד טרם שראיתי דברי אבי מורי זצ"ל):
ובזה מיושב שפיר דברי הירושלמי שהבאנו. דמוכיח דעל כרחך אם בא אביו ואימן על ידו נעשה עתה תרומה ולא למפריע ומביא ראיה מזה דאם בא ומצא עומד בתוך שלו וא"ל לקוט לך מן היפות:
שאם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה, והקשינו מאין מוכח דילמא כדמוקים הבבלי דשוי' שליח אכן לדברינו מיושב שפיר דדין הבבלי ודין הירושלמי הם שני דינים נפרדים. הבבלי מיירי שתרם בעד בעל הבית שם אם בא ואמר כלך אצל יפות אמרינן גלי דעתי' דליתא לי' לפי מאי דאוקי בדשוי' שליח שהרי מצוה דילי' הוא, ומשום מצוה אמרינן מסתמא ניחא. אכן הירושלמי לא מיירי כלל בלוקט לתרום לצורך הבעלים אלא בלוקט לצורך עצמו כדברי הרמב"ם שכתב וליקט פירות כדי שיקחם זה הוא דינו של הירושלמי שהרי הביא אמר לו לקוט לך מן היפות, הרי דאמר לו שילקוט בעד עצמו שאם דין הירושלמי היה בתורם בעד בעל הבית הי' לו לומר לקוט ותרום. מדקאמר לקוט לך הרי דמיירי דלקט בעד עצמו:
וא"כ הכא איך נוכל לומר כיון דהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' דהרי היכא דלאו מצוה אמרינן דמשום כיסופא הוא דאומר אבל באמת לא ניחא לי' בשלמא אם נימא דתרומה נעשה השתא וכדביארנו דאף אם אמר משום כיסופא אעפי"כ נקנה הדבר לפלוני, אף שלא אמר אלא מחמת כיסופא אמרינן דמשום כיסופא הוא מקנה אף דלא ניחא לי'. א"כ הרי עתה נקנו הפירות להלוקט וממילא נעשה עתה תרומה שהרי הלוקט ג"כ רוצה עתה בזה שתרם וא"כ נעשה עתה תרומה. שהרי תרומה נעשית אף במחשבה וכדאיתא ברמב"ם פ"ד הלכה י"ז הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו הוי תרומה, וא"כ הכא אם הלה קנה הדבר נעשית עתה תרומה, שהרי הוא תורם עתה במחשבה שבשעה שבא בעל הבית וגומר ומסכים ללקיטתו אז דעתו על התרומה שתהי' תרומה. או מטעם בעל הבית שהוא אומר שמסכים על התרומה הרי עתה נעשה תרומה, אבל למפריע בודאי דלא נוכל לומר מדהשתא ניחא לי' שהרי לא ניחא לי' ורק מפני הבושה הוא מסכים, משו"ה מוכיח הירושלמי דע"כ הפירוש בברייתא זאת דאיתא בה לקוט לך, דהיינו שלקט בעד עצמו בודאי דלא נעשית תרומה למפריע ואף אם יעשהו שליח ויאמר לו לקוט בעד עצמך. והוא יקח מן היפות אף אם אחר כן יאמר כלך אצל יפות לא יועיל למפריע כיון דאמרינן דלא ניחא לי':
ורק מפני הבושה הוא מסכים עתה וגמר מסכים עתה מפני הבושה:
נמצא דהא דאמרינן בקדושין דאינה מקודשת, בקדיש בפרזומא דשכרא. אף שאמר בעה"ב אמאי לא תיתב מהנך שפירתא משום דלא אמרו כלך אצל יפות אלא במצוה ע"כ אין הכונה אדהשתא. שאם היתה יכולה להתקדש עתה היתה מתקדשת, שהרי אף שהוא אומר מפני הבושה עכ"פ מפני הבושה גמר ומסכים רק עתה לא תוכל להתקדש, דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות וגם הא אין החפץ בידו ולא זכה בו ובמה תוכל עתה להתקדש ע"כ דסוגית הגמ' הוא אם תתקדש למפריע דנימא מהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', וכדברי הב"ח, על זה אמרינן כיון דזה שגמר ומסכים עתה הוא רק מפני הבושה. א"כ לא נוכל לומר מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', שהרי לא ניחא לי' כלל ורק מפני הבושה הוא מסכים. אבל כל זמן דלא היה בושה לא רצה, אבל אילו הי' גילוי דעת דניחא לי' היה מועיל למפריע והיתה מתקדשת:
ומה שהקשה הב"ש הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש בפשטות י"ל דהרי הש"ך כתב בחו"מ סימן שנ"ח ס"ק א', לדחות דברי התוס' שכתבו דאם אדם נותן לחבירו לאכול דבר שאינו שלו אלא של חבירו, אעפ"י שיודע שחבירו יתרצה אסור לאכלו, דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכתב ע"ז הש"ך ואילולא דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אחר כן אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן ובע"כ הוא מייאש, א"כ אמרינן מעיקרא, באיסורא אתי לידי', דבמה יקנה, אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו הי' יודע שהוא אצלו. לא מתייאש משא"כ הכא, כיון שידוע שיתרצה, א"כ השתא, נמי בהיתירא, אתי לידי' דמסתמא אינו מקפיד על זה, ואע"ג דבש"ס מדמה שם תרומה, וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין טומאה ותרומה, בעינן ידיעה ממש, עכ"ד הש"ך:
ולדברי הרמב"ם נראה לי ברור דס"ל כדעת הש"ך, דהנה הא דפליגי אביי ורבא, ביאוש שלא מדעת, הוא דשם הא הוא, אינו רוצה שיטול המוצא דבר שלו, אלא דאם נתייאש קיי"ל דהיאוש מתיר הדבר ליקח או דנעשה, הפקר תיכף כשנתיאש, או שיאוש הוא היתר לקח, זה תליא אי יאוש הוי כהפקר, אבל עכ"פ בעינן, שהיאוש יעשה ההיתר שם פליגי אביי ורבא, דרבא, ס"ל כיון דאילו הי' יודע הי' מתייאש, הוי כנתייאש כבר, ונעשה כבר ההיתר, וכן בכל דוכתי דבעינן שיעשה דבר כמו בטומאה דאילו הי' יודע הי' מתרצה ורצונו הי' עושה להכשר (לס"ד דגמרא) ס"ל לרבא כיון שאילו הי' יודע הי' בטח רוצה הוי עתה כאילו כבר בא רצונו, אכן אביי ס"ל כיון דבעינן שרצונו יעשה ההכשר, וכן ביאוש שהיאוש יעשה ההיתר, הא עדנה לא נתרצה ולא נתייאש, ואף דאילו הי' יודע הי' רוצה, אבל עתה לא בא עדנה הדבר בפועל, וכל היכא דבעינן שהדבר בפועל יפעול דבר מה, כ"ז שלא בא עדנה הדבר בפועל לא נעשה החלות כמו היאוש וההכשר:
והנה בליטול דבר של חבירו אילו הי' הדין, דכ"ז שאין מצוה ורצונו שיקח הדבר הוא איסור לקח, דבעינן דוקא שיהי' רצונו שיקח, אז מותר לקח, אבל כ"ז שאין בא רצונו, שיקח הוא גזל, בודאי דהי' הדין כדברי התוס'. דאף שאם יתודע יתרצה אבל עתה הא לא נתרצה, אבל באמת אין הדבר כן, רק דהאיסור גזל הוא, שנוטל דבר של פלוני שאין הלה רוצה שיקח, היינו שרצונו של הנגזל שלא יקח, ולא יגנוב ואיסור גזל וגנבה הוא שנוטל נגד רצון הבעלים, שבודאי אינו רוצה, אבל אם אין לו רצון להיפך שלא יקח, אף שאין עדנה רצונו שיקח, לא הוי גזל, שהרי כתב הרמב"ם, דאם קידשה בדבר שאין ב"ה מקפיד, כגון תמרה או אגוז, הוי ספק קידושין, ועיין שם בל"מ ובמשנה למלך, ומוכח מדברי כולם דאילו נתברר לנו. שבודאי אין מקפיד הי' קידושין גמורים, וספיקא דהרמב"ם הוא שמא מקפיד. או דמיירי באין בו, שוה פרוטה. אבל אם ודאי לנו שאילו הי' יודע לא הי' מקפיד הי' קידושין ודאין, ואם נימא דאימתי מותר גזל, דוקא, אם יש רצונו של בעל הדבר שיקח אז מתיר, אבל אם אין רצונו שיקח אין מה שיתיר א"כ מה מועיל שאילו הי' יודע לא הי' מקפיד ע"כ בשעה שלקח לא היה רצונו לזה. ולא הי' דבר שיתיר הגזילה, ע"כ דאדרבה אימתי אמרה תורה לא תגזול, אם יש רצון של הבעלים שלא יקח הדבר אז הוא גזל ועובר על לא תגזול, או על לא תגנוב, אבל אם אין בזה רצון של בעל הבית שלא יקח אין בזה איסור גזל, היינו דעיקר. איסור גזילה וגניבה. הוא משום דהוא אינו רוצה, או דאילו הי' יודע הי' אינו רוצה, אבל אילו הי' יודע לא הי' מקפיד. לא הי' על זה איסור גזל, וכיון שאין כאן איסור דלא תגזול ממילא הוא קונה. שהרי הא דאין יכולין לזכות בדבר של אחר, הוא מטעם דאסרה התורה. באיסור לא תגזול, אבל היכא דאין איסור לא תגזול, ומותר לו לקח ממילא הוא זוכה, ומטעם זה אם מצא אבידה אמרינן דנעשה האבידה שלו, היכא דאין לו להחזיר ולכאורה מנא לן. דזוכה בהאבידה, נימא רק דאמרה התורה שאבידה היכא שאין מחויב להשיבה, שרי לו לקח, היינו, אבידה שאינה דומיא דשאלה שאין לה סמנים, לא חייבה התורה להשיב ושרי איסור גזל, אבל מנא לן, דנעשה האבידה שלו של המוצא, ע"כ דאדרבה, כיון דאילו לא כתב קרא, דין דוהשיב, ולא תגזול, הי' זוכה בשל חבירו, א"כ היכא דאמרה התורה דאין איסור גזל, הי' זוכה, שאין דבר שיעכב קנינו, ואף דהיראים כתב בענין גזל של עכו"ם דאף למ"ד מותר מן התורה, שלו לא הוי, אבל הא הפוסקים לא פסקו כן ובאמת לדבריו קשה, מ"ש ממציאה לאחר יאוש מנא לן דשם קני, ובודאי דבמציאה גם היראים יודה שהמוצא זוכה והוי שלו, ויוכל לקדש האשה, ואם יקח אחד ממנו יעבור על לא תגזול, דהא עיקר דין דיאוש קונה ילפינן ממציאה, ולדברי היראים, קשה זה גופא, מנא לן, במציאה דיאוש קונה, ונעשה שלו של המוצא הרי הא דילפינן דיאוש באבידה קונה הוא מקרא דשמלה, דשמלה יצאת לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין. אף כל מה שיש לה סימנין ולדברי היראים, דילמא שרא רק רחמנא דאין בזה איסור גזל:
היינו בדבר שאין לה סימנין ואין לה תובעין, שנתיאשו הבעלים אמרה התורה שאין מחויב להשיב אבל לא נעשה שלו שלא מרצון בעל האבידה, כמו בגזל דבר שאינו של עמיתך לדבריו, ע"כ צ"ל דמשו"ה ילפינן דיאוש קונה באבידה, דכיון דאין מחויב להשיב, ואין דבר שיעכב הקנין, שהרי אין כאן איסור גזל ממילא הוא קונה, א"כ גם בגזל למ"ד מותר מן התורה, נימא כיון שאין כאן איסור שיעכב הקנין ממילא הא זוכה, ואולי ס"ל להיראים, דכיון דאמרה התורה, לאינו עמיתך במשיכה, ולחד מ"ד דוקא בכסף א"כ הרי גלתה התורה דבעינן ג"כ קנינים, וממילא, היכא דאינו אבידה, נהי שאין איסור לחד מ"ד, אבל דיני קנינים גלתה התורה, דבעינן בדבר שאינו של אבידה, הרי גלתה התורה, דע"י גזל לא יוכל לזכות אף באינו של עמיתך:
עוד קשה לי לדברי היראים, דס"ל, דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר. לא הוי לכם, ע"כ דס"ל דאף דאין על זה איסור התורה, אבל לקנות הדבר, בעינן שהוא יקנה, ובלא הקנאתו אף שאין איסור, אי אפשר לקנות דבר של חבירו, לפי זה יקשה בתמורה דף ו' דאיתא שם והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה תיובתא דרבא (דס"ל אי עביד לא מהני) אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא אשר גזל כמה שגזל ולאביי האי אשר גזל מיבעי' על גזילו שלו מוסיף חומש, על גזילו של אביו אין מוסיף חומש, ע"כ, ועיין בספרנו על ב"ק סימן כ"ט שביארנו דהקושיא היא לרבא דס"ל אי עביד לא מהני לא הועילה הגזלה, וא"כ איך יקנה בשינוי. והנה הא דלאביי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני בודאי דאין הפירוש מפני שעבר על האיסור זה עושה שיועיל, רק הכונה, היכא דבלא איסור הי' מועיל, ס"ל לאביי דאין איסור התורה מפריע שלא יועיל אבל היכא, דגם בלא איסור התורה לא הי' מועיל בודאי דאין סברא כלל לומר דאביי יסבור, שבשביל שעבר על האיסור בשביל זה יועיל. וא"כ לדברי היראים. דלקנות דבר של חבירו אף בלא איסור התורה אי אפשר לקנות בלא דעת חבירו, א"כ בגזל דבעי לקנות דבר של חבירו הלא גם אביי יסבור דאי עביד בלא דעת חבירו לא קנה וא"כ מאי תלי דין דגזלה שיועיל. במחלוקת דאביי ורבא וקאמר דלאביי, לא איצטריך קרא דאשר גזל לאשמעינן דשינוי קונה, דמעצמנו היינו יודעים, שהועילה הגזלה, וקונה בשינוי, הא לקנות דבר של חבירו, אף בלא דין ואיסור התורה אין מועיל, וא"כ וכי בשביל שאסרה התורה בשביל זה יקנה, ע"כ מוכח דבגזלה, אילו לא הי' איסור התורה הי' קונה, וא"כ לאביי דס"ל דאין איסור התורה מפריע שלא יקנה, פריך שפיר, דהיינו, יודעים דמועיל הגזלה, ורק דאמר רחמנא והשיב את הגזלה, וא"כ היכא דנשתנה, דאז כבר אי אפשר לקיים, והשיב את הגזילה, כדילפינן מאתנן דשינוי הוי כבר דבר אחר, ממילא הוא קונה אחרי דלאביי אין איסור התורה מפריע שלא יקנה, אבל לרבא דאיסור התורה מפריע שלא יועיל, לדידי' איצטריך קרא:
עכ"פ מוכח מגמ' זו. דהיכא דאין איסור התורה, יוכל לקנות דבר של חבירו אף שלא מדעתו:
עכ"פ לדברי שאר הפוסקים בודאי דתליא זה בזה, אם אין איסור גזל:
ממילא הוא זוכה, שאין דבר שיעכב הקנין א"כ כיון שאין איסור גזל, אלא משום שהנטילה הוא נגד רצונו, או אם אין יודע האיסור מטעם שאילו הי' יודע לא הי' רוצה, א"כ היכא דאין מקפיד, הרי אין כאן איסור גזל וזוכה ממילא, וא"כ לפ"ז לא שייך כלל, להקשות איך יקחו דבר של חבירו בלי ידיעתו, אף שאילו הי' יודע הי' רוצה, דהא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לדברי הרמב"ם לא קשה כלל דאימתי אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היכא דבעינן שהיאוש יעשה ההיתר אבל הכא לא בעינן שאין ההקפדה יעשה היתר, רק שלא יהי' איסור, היינו דעיקר איסור גזל הוא משום שאילו הי' יודע לא הי' רוצה והי' מקפיד. אבל אם אילו הי' יודע לא הי' מקפיד, הרי אין כאן כלל איסור. דהאיסור הוא רק אם הי' יודע הי' מקפיד:
אבל אם אלו הי' יודע לא הי' מקפיד לא אסרה התורה בכהאי גוונא, נמצא דהכא אין עושה היתר אלא שמסלק איסור היינו דעיקר האיסור הוא אילו הי' יודע הי' מקפיד, וכיון דלא הי' מקפיד, הרי אין כאן איסור גזל ומשו"ה שרי לקח דבר של חבירו, היכא שאילו הי' יודע הי' מתרצה דנהי דרצון עדנה אין כאן שהרי לא הוי מדעתו, אבל הקפדה אין כאן. והיכא דאין כאן הקפדה אין כאן איסור גזל, לדברי הרמב"ם, ומשו"ה אילו לא היינו אומרים, דמה שאמר אמאי לא תורם מהנך חריפי הוא משום כיסופא, רק היינו אומרים, שזהו גלוי דעת, שהוא רוצה, א"כ הא איגלאי מילתא למפריע שהוא אינו מקפיד, נהי דרצון, אין אנו יכולים לברר למפריע, שהרי לא הי' עדנה הרצון, וקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אבל איסור דגזל שהוא אם הי' מקפיד, אין כאן שהרי אינו מקפיד ואם אין כאן איסור גזל, זכה, ממילא בשעת נטילתו, וא"כ היו קדושין למפרע, ומשו"ה שפיר כתב הב"ח, דאם יש גילוי דעת דניחא לי' באמת הוי קידושין למפריע, שהרי בשעת הקידושין זכה בהחפץ מטעם דהא אינו מקפיד בשעת מעשה, והרמב"ם הא ס"ל דאינו מקפיד הוא היתר גמור, וזוכה בהם, כיון שאין כאן איסור גזל:
שוב ראיתי שהנודע ביהודה באבן העזר (סימן נ"ט) תמה מאד על דברי הרמב"ם, מאין המציא הדין דאם אינו מקפיד, יש בזה קידושין דמה בכך שאינו מקפיד במה יצא החפץ או האוכל מחזקת מ"ק וחידש דאף הרמב"ם לא אמר דינו אלא היכא. דאין בעה"ב מקפיד נגד שום אדם בעולם. אבל אם מקפיד נגד שום אדם כמו שונאו וכיוצא בו, אין שום אדם יכול לזכות בו:
דלא עדיף סתמא דאינו מקפיד מדבר שהפקירו בפירוש והרי בדבר שהפקירו בפירוש אם לא הפקירו לכל אדם אינו הפקר כלל ואין שום אדם יכול לזכות בו, כו' וכמבואר בב"מ (דף ל':) בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאמר לכו"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו. ופריך ומי הוי הפקר כה"ג והתנן ובה"א אינו הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים כשמיטה, והרי כל עצמו של הפקר שהפקיר ר' יב"י הוא כדי שלא יוכשלו בגזל, כמבואר בתוס' שם ד"ה אפקרי, והרי מוכח שאם הפקיר לכל העולם:
חוץ מאדם אחד. שוב יש בו משום גזל לכל העולם, ושוב אין אדם יוכל לזכות בו, ואם זה הוא בהפקר ממש, קו"ח שאינו מפקירו, בפירוש אלא שהדבר הוא מעצמו, שאינו מקפיד עליו אם מקפיד עליו נגד שום אדם פרטי הוה גזל לכל העולם עכ"ד ה"נודע ביהודה'':
והנה מה שתמה הנודע ביהודה, מאין המציא הרמב"ם דין זה לדעתי הדבר ממקומו, מוכרח. דאחרי שהביא בגמ' דברי רבא, דאמר דהא דאינה מקודשת היכא דאמר אמאי לא תתיב מהאי חריפא:
הוא משום כיסופא אמר, הרי דאילו לא הוה אומר משום כיסופא היתה מתקדשת, ואם נימא דדבר שאין מקפיד. אעפי"כ אין זוכין ע"כ דאיסור גזל הוא כ"ז שלא הרשה, לקח, א"כ בעי דוקא רצונו שירשה ליקח, לעשות היתר, א"כ תקשה. אף בלא טעמא דכיסופא. הא בעת הקדושין לא ידע והוי יאוש שלא מדעת וכמו שביארנו למעלה. דהרמב"ם ס"ל דאם באנו לדין עתה אם היא מקודשת, לא שייך טעמא, דמשום כיסופא, דעכ"פ משום כיסופא גמר והקנה, אלא דעתה אינה מתקדשת בכל גווני שהרי עתה הוי שתיקה דלאחר מתן מעות, וגם הא עתה אין הכסף בידו ועיקר ספיקא הוא אם אמרינן מדהשתא ניחא מעיקרא נמי ניחא. ואם נימא דאף אם אינו מקפיד, אעפי"כ אין זוכין דבר שלא מדעתו. א"כ אף אם היינו אומרים שבלב שלם אמר אמאי לא תיתב מהנך שפירתא, לא היתה מתקדשת שהרי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לדידן ואף דהתם רבא הוא דקאמר הכי. ואיהו הא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, אכן הרי הרמב"ם בעצמו ג"כ הביא האי טעמא, הרי דס"ל דמדהביא הגמ' דברי רבא. ע"כ לדידן ג"כ צריכא להאי טעמא. דמשום כיסופא הוא דאמר הכי דאף לדידן היתה מקודשת אם היינו אומרים מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא, ע"כ דאיסור גזל הוא רק משום דהלקיחה הוא נגד רצונו וע"כ אילו היינו אומרים מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי היתה מקודשת משום דעתה אין הלקיחה נגד רצונו. אף שהיא שלא מדעתו. וא"כ שפיר הוכיח הרמב"ם דאם אינו מקפיד, דהלקיחה איננה נגד רצונו, אף שהוא שלא מדעתו מקודשת אף לדידן:
וכן מוכרחים אנחנו לומר דגם התוס' בקדושין ס"ל דמדהביא סתמא דגמ' דברי רבא:
דאמר משום כיסופא, הוא דאמר הכי ע"כ דאף לדידן בלא טעמא, דמשום כיסופא היתה מתקדשת שהרי התוס' שם בקדושין (דף נ"ב:) ד"ה אם נמצא יפות כתבו ז"ל, התם בב"מ מוקי לה דשוי' שליח כו':
וא"כ צריך לומר גבי פירזומו דשוי' שליח דאי לאו הכי מאי מייתי, עכ"ד דברי התוס' והנה לכאורה דברי התוס' תמוהים מאד. דהא התם רבא הוא דקאמר הכי, ורבא הא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, א"כ הא אילו היינו אומרים מדקאמר אמאי לא תיתיבי מהנך שפירתא, הוא ראי' דניחא לי' השתא מעיקרא נמי ניחא לי' א"כ אליבא דרבא הא היתה מתקדשת, דהא איהו הא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ואף דאמר רבא בב"מ ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שוי' שליח מי הוה תרומה אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם מדעתם, היינו דוקא לגבי תרומה. דאין אדם יכול לתרום שלא מדעת חבירו ובעינן שליחות ושליחות לא הוי אלא מדעת. אבל הכא בעינן רק שיזכה הפירזומא ולמה בעינן שיעשהו שליח אליבא דרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואדרבה מדפריך מברייתא דירד לתוך שדה חבירו וליקט, לאביי מכלל דלרבא ניחא בלא קושיא, דגבי שליחות בעינן דעת, ע"כ דלהתוס' הי' קשה, מדהביא סוגית הגמ' דברי רבא על זה הדין. משמע דגם לדידן בלא טעמא דמשום כיסופא היתה מתקדשת, ומוכח מתוס' דהשאלה אי הקדושין חלין למפרע. ומשו"ה הוצרכו התוס' לפרש דשוי' שליח וא"כ הרמב"ם דלא פירש בדשוי' שליח שהרי כשהביא האי דינא בהרמב"ם לא הזכיר כלל, שעשאו שליח משום דהרמב"ם ס"ל דהוא דוחק גדול לפרש דמיירי בשוי' שליח, דכל כהאי גוונא, הי' להגמ' לפרש איך הי' המעשה דלא דמי לברייתא דמצינו דמפרשינן לברייתא בכמה אופנים. אבל האמוראים הי' להם לפרש, א"כ שפיר הוכיח הרמב"ם. דאם אינו מקפיד. היתה מתקדשת, ורק משום דאמרינן דלא אמר אלא משום כיסופא אבל אם בודאי יש גילוי דעת דניחא לי', א"כ היתה מתקדשת, למפריע משום דלמפריע אינו מקפיד א"כ ראי' מזה דאם אינו מקפיד מתקדשת:
ומה שכתב ה"נודע ביהודה" דדברי הרמב"ם שכתב שאם אינו מקפיד מתקדשת, הוא דוקא באינו מקפיד לכל העולם. שהרי אף בהפקר אם הפקיר בפירוש, בעינן דוקא, שיפקיר לכל העולם:
מכ"ש בסתמא דאינו מקפיד דבעינן שלא יקפיד לכל העולם:
אכן לדברינו הלא ראי' ברורה, דאף אם אינו מקפיד, אלא לאיש אחד ג"כ מועיל שהרי הכא דבא ואמר אמאי לא תיתיב מהנך שפירתא אין לנו ראי' אלא שהוא רוצה לגבי אריס שלו, אבל מאין לנו שגם לאחר, שהוא אינו מכירו מעולם, מנא לן דגם לגבי דידי' לא יקפיד ומדאצטריך להביא טעמא בגמ' דמשום כיסופא הוא דאמר הכי, הרי דבלא האי טעמא היתה מתקדשת. משום דאמרינן מדהשתא ניחא לי מעיקרא נמי ניחא וכדביארנו דהיינו משום דאז הי' בגדר אינו מקפיד דרצונו של עתה, לא מעלה ולא מוריד:
שהרי הי' שלא מדעת ואנן הא ס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ע"כ משום דאם הי' ניחא לי' הי' בגדר אינו מקפיד. ואף דהרמב"ם מיירי סתם בחבירו, ולא באריס ג"כ ראי' דלדברי הנודע ביהודה. נהי שלחבירו הוא אינו מקפיד, אבל לגבי שונאו ומי שאינו עמיתך, נימא דבודאי הי' מקפיד וא"כ איך היתה מתקדשת. אילו הי' גילוי דעת דניחא לי' דהיינו משום שבשעת הקידושין הוא בגדר אינו מקפיד. הא הוא אינו מקפיד רק לגבי דידי', ע"כ דאף אם אינו מקפיד רק לאחד ג"כ היא מתקדשת:
ומה שהקשה, הנודע ביהודה מקל וחומר:
דגבי הפקיר בפירוש, בעינן דוקא שיפקיר לכל העולם, לדברנו לא קשה כלל דשם בעינן שיעשה הדבר הפקר, דמצינו שריבתה התורה מקרא דונטשת, שיש לך נטישה אחרת, שאדם יכול לעשות נכסיו הפקר, וכמו שיכול אדם לעשות נכסיו הקדש ויכול להקנותם ולמכרם, ה"נ יכול לעשות שיהיו הפקר ואז אף יחזור בו לא יוכל (ובקרקע לאחר שלשה ימים לא יוכל לחזור בו) זה הדין אמרה התורה רק היכא שהוא עושה הדבר כשמיטה, שעושה שמיטה על הדבר אז נעשה הדבר שמיטה, אבל היכא שאין עושה הדבר כשמיטה, שהיא לכל העולם ולאדם אחד אינו מפקיר אין הפקרו כלום באופן זה אין יכול לעשות הדבר להפקר, אבל הא דאינו מקפיד, הוא אדרבה שאמרה התורה שאם אחד גוזל שלא מדעת חבירו, הוא גזל אבל אם הוא אינו מקפיד אינו גזל. א"כ אף אם אינו מקפיד לגבי אחד ג"כ אינו גזל, שזה הוא דין בהלקיחה, לא בחלות על החפץ כמו הפקר רק דהלקיחה שהיא איננה נגד רצונו איננה גזל, א"כ עתה דאינו מקפיד נגד אדם זה, הלקיחה הזאת מותרת, וא"כ אף אם אינו מקפיד לגבי אדם אחד ג"כ מקודשת, ולא בעינן כלל שלא יקפיד לכל העולם, דאטו אם אינו מקפיד לכל העולם נעשה הדבר הפקר, דהרי שם פירשו דמיירי בפחות משוה פרוטה, ואינו מקפיד, משום שהוא פחות משוה פרוטה, וא"כ מאי מועיל שהוא אינו מקפיד לכל העולם אטו עי"ז נעשו כל אגוזיו וחמריו מופקרים משום דכל אגוז בפני עצמו. איננו שוה פרוטה הא עכ"פ אצלו הם מצורפים, ואצלו יש הרבה אגוזים, שהם ביחד הרבה כסף, וא"כ אם באנו לדון מדין הפקר, אף אם אינו מקפיד לכל העולם:
ג"כ לא יועיל כיון שאף אם אינו מקפיד אם נוטל, ממנו אגוז או תמרה, מפני שהם פחות משוה פרוטה, לא נעשו הפקר, שהרי אצלו, מצורפים הרבה, ביחד, ואף אם אין לו אלא אגוז אחד יצטרף לעוד דבר אחר, ע"כ דהטעם משום דאם אינו מקפיד אין הלקיחה, באיסור, וא"כ מה לי אין מקפיד לכל העולם מה לי אין מקפיד לגבי דהאי גברא סוף סוף הלקיחה דהאי גברא שהוא אינו מקפיד לגבו, הלקיחה הזאת היא בהיתר:
ובודאי דזה אין לומר כלל דגם לענין דין דשרי לקח, יאמר הנודע ביהודה, שבאם אין מקפיד אלא לגבי אחד ולכל העולם יקפיד, יהיה איסור בדבר, לגבי דהאי לקח זה בודאי אי אפשר לומר, דא"כ אף אם מצוה ומרשה לאחד לקח, נאמר כ"ז שלא הקנה, לא יכול לקח, מפני שצריך דוקא שיפקיר לכל העולם והרי הר"ן בנדרים (דף ל"ד) ד"ה דאזמני' פירש דאם הזמינו וקראו אצלו, הככר מה שהוא אוכל הוא של בעל הבית. ואעפי"כ שרי לו לאכול. כיון שמרשה אותו לאכול, אף שהוא הזמינו רק אותו אבל לכל העולם לא יזמין, ומה לי אם הרשה לאכול ולא הקנה לו, ומה לי אם אינו מקפיד ועוד הרי אמרינן שותפין אהעמדה כדי לא קפדי. ומשו"ה מותר לשותפים להעמיד בהמות. והרי לגבי אחר הי' מקפיד:
הרי דזה אין ספק כלל, דאם אינו מקפיד אלא לגבי אחד, ג"כ שרי לו לקח, ובזה לא יפלוג הנודע ביהודה דבודאי הלקיחה הזאת בהיתר, וכיון דאף אם אינו מקפיד לכל העולם:
כמו באגוז ובתמרה, משום דהוה פחות משוה פרוטה ג"כ לא נעשה הדבר הפקר, ורק מטעם דהלקיחה, בהיתר א"כ מה לי אם אין מקפיד לכל העולם. מה לי אם אין מקפיד לגבי אחד. ממ"נ אם אף שאינו מקפיד אינו זוכה, וא"כ אף אם אינו מקפיד לכל העולם ג"כ לא יזכה, ואף אם נפרש דבר שאינו מקפיד שהדבר הוא שוה פרוטה, רק שהאיש הזה הוא אינו מקפיד לכל העולם על דבר כזה ג"כ לא נעשה הדבר הפקר דהרי אינו מפקיר כל מה שיש לו שיוכלו לקח כל אדם מעט מעט ועתה בשעה שהוא לוקח הלא עתה אין יודע ואין יודע ואין יכול להיות עתה מפקיר שלא מדעתו. ואם נימא דבעינן דוקא שיהי' הפקר א"כ גם:
אם אינו מקפיד לכל העולם ג"כ לא יועיל, ע"כ דלא בעינן שהדבר יהי' הפקר רק שכיון שאינו מקפיד א"כ הלקיחה היא שלא באיסור, וזוכה ע"י לקיחה שאינה באיסור א"כ אף אם אינו מקפיד אלא לגבי אדם אחד ג"כ הלקיחה שלא באיסור יוכל האדם הזה, שלגבו דידי' אינו מקפיד לזכות, ע"י לקיחה כזו ול"ד כלל הדמיון שמדמה הנודע ביהודה להפקר דבעינן דוקא לכל העולם דהתם דין הוא בהחפץ, שיהי' הפקר, שם הדין, דהפקר כזה. שאינו לכל העולם לא נעשה הדבר הפקר. אבל אטו משום זה נימא מה שאינו מקפיד לגבי אחד, כיון דלגבי אחר יקפיד הוי הקפדה, לגבי דהאי שאינו מקפיד, ופליאה נשגבה, על הנודע ביהודה:
איך הרכיב הדברים:
ומה שאמר לי' ר' ישמעאל בר' יוסי לכולהו עלמא אפקרינהו ולך לא אפקרי' ופריך מי הוה הפקר ולכאורה הי' יכול לומר לכולי עלמא אינו מקפיד ולגבי דידך אני מקפיד. אכן זה יקשה אף אליבא דהנודע ביהודה:
שהרי זה גם הנודע ביהודה מודה דאם הוא אומר שמרשה לקח דלאו גזל הוא, ואף אם נימא דאם אינו מקפיד יפלוג, אבל אם מרשה לאחד לקח, אף שלאחר לא ירשה, בודאי דשרי לו לקח, וכדמוכח מהר"ן דהבאנו דאורח אינו זוכה במה שאוכל, ואעפי"כ מותר לאכול, וזה דבר שלא יפול בו ספק וא"כ הי' יכול לומר הנני מרשה לכל העולם לקח, ולך איני מרשה והרי ר' ישמעאל בר' יוסי לא חשש אלא שלא יכשלו ב"א באיסור גזל, וא"כ הרי לא הי' איסור גזל ע"כ צריך לדחוק שר"י ב"י חשש למיתה פן ימות טרם שיזכו וכיון דלא נעשה הדבר הפקר, יהי' הדבר של יורשיו, ואז לא יועיל מה שהרשה לקח, כיון דעתה אינו שלו ולא נעשה הדבר הפקר בחייו ויכשלו אז באיסור גזל, א"כ פשיטא שמה שיאמר שאינו מקפיד לא יועיל אם ימות, משו"ה הפקיר שזה יועיל תיכף, שנעשה הדבר של הפקר ולא יזכו בזה יורשיו ויכשלו באיסור גזל:
שוב ראיתי שהנודע ביהודה במהדורא תנינא בחלק אה"ע בסימן ע"ז, כתב שרשם בגליון החו"מ שלו בסימן שנ"ט, שכתב שם המחבר דדבר שאינו מקפיד שרי ליקח, וכתב הנודע ביהודה, בגליון שלו, דאף דשרי ליקח. אבל לא נעשה הדבר שלו. וכמ"ש המג"א בסימן תרל"א בשם ספר יראים דאפילו למ"ד גזל למי שאינו עמיתך. שרי לא מקרי לכם עכ"ל בגליון ואחר כן אמר ללמוד זכות על רבינו הרמב"ם דבאמת גם הרמב"ם מודה דאפילו דבר שאינו מקפיד אף שאין בו משום גזל אינו זוכה. מ"מ אם קידש אשה מקודשת, דכיון שאין בע"ה מקפיד. לא גרע מיאוש והאשה קונה ביאוש ושינוי רשות, ואף שאין בע"ה יודע כלל אם נוטלו זה והוי יאוש שלא מדעת מהני בזה. עפ"י מה שכתב הש"ך בחו"מ סימן שנ"ח דדוקא ביאוש דאבידה דגם עתה לאחר שנודע לו אינו מתיאש מרצונו רק בע"כ, אבל בדבר שמתיאש ומותר ברצונו הטוב מועיל יאוש שלא מדעת. ועוד חידש שם דלפי זה אם לקח חפץ של האשה והחפץ הוא חפץ כזה שאין האשה מקפדת, וקידשה בו ובשעת קידושין לא ידעה כלל שזה הוא שלה אינה מקודשת דכאן לא קנה כלל החפץ ביאוש אפילו נודע להאשה קודם שקידשה, שלקח זה ונתיאשה, מ"מ כיון שהוא דבר שלה מתחילה אינה מקפדת עליו אינו בתורת השבה וא"כ אף דאיכא למ"ד יאוש כדי קני, היינו מדרבנן מפני תקנת השבים. הכא דלא שייך תקנת השבים לא קנה ביאוש. וא"כ הכא דלא מחויב להשיב דבהתירא אתי' לידי' שהרי אינה מקפדת ולא נתחייב בהשבה שהי' שרי לקח רק שלא זכה. דדבר שאינו מקפיד שרי ליקח אבל אינו זוכה, א"כ גם יאוש אין מועיל אף למ"ד בגזילה יאוש כדי מועיל מדרבנן משום תקנת השבים:
מטעם דהכא לא שייך תקנת השבים את"ד הנודע ביהודה שם:
ואני העני לא ירדתי לסוף דעת הגאון הזה, דאף לפי דבריו דס"ל דדבר שאינו מקפיד שרי לקח, רק שלא זכה, אין מועיל יאוש מטעם דבהתירא אתי' לידו לא שייך תקנת השבים. תמה אקרא, דהא בב"ק איתא דטעמא דלא ילפינן גזילה מאבידה. שיקנה ביאוש הוא משום דאבידה בהתירא אתי' לידי' אבל גזילה באיסורא אתיה לידי' א"כ אילו הי' במציאות גזילה כזו דבהתירא אתי' לידי' היו קונים ביאוש לחודי' לכ"ע דילפינן ממציאה א"כ הכא דדבר שאינו מקפיד דבהתירא אתי לידי', א"כ אמאי לא קנה ביאוש לחודי' לכולי עלמא ועיין במלחמות בב"מ באלו מציאות גבי אהדרי' לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ועיין מה שביארנו בזה בספרנו לבוש מרדכי על (ב"ק סימן מ') דמוכח מדברי הרמב"ן דכל היכא דאינו מחויב בהשבה קונה ביאוש אף הראשון, ומכ"ש היכא דלא עשה כלל איסור, ולדעתי היא פליאה נשגבה על דברי מאור הגולה:
ומה שכתב דאף דדבר שאין מקפיד אין זוכה, אעפ"כ אם קידש אשה מקודשת משום דאף דיאוש שלא מדעת אין מועיל היכא דהוא הי' רוצה ומותר מדעת מועיל יאוש, ורק באבידה אין מועיל יאוש שלא מדעת משום שהוא שלא מרצונו. לפ"ז לא אדע איך יתרץ קושית הש"ך דא"כ מאי מדמי גמרא רצון דטומאה ותרומה ליאוש שלא מדעת. הא התם הוא רוצה ברצון. וא"כ מאי פריך הא הכא כולי עלמא מודו. דמהני יאוש שלא מדעת ואף שהש"ך כתב שם בעינן ידיעה ממש, ממ"נ אם נימא דבעינן שם ידיעה ממש, א"כ מאי פריך דוקא לאביי ולא לרבא. הא גם לרבא יקשה, דהרי שם בעינן ידיעה ממש, ע"כ דאם נימא דמועיל יאוש שלא מדעת לא יקשה. א"כ גם לאביי לא יקשה שהרי הא סבירא לי', דהיכא דמתיאש ברצון טוב, ג"כ הוי כידיעה, דהרי הנודע ביהודה ס"ל דבלאו ידיעה לא יוכל לקנות דבר של חבירו. וא"כ הרי ס"ל דיאוש שמתיאש ברצון הוא כידיעה, וא"כ מאי פריך לאביי:
ע"כ דכונת הש"ך ממש כמו שבארנו. דגבי אבידה הא הוא אין רוצה, א"כ אין כאן היתר מטעם שאינו מקפיד שהרי הוא אינו רוצה. והלקיחה הוא נגד רצונו דאילו הי' יודע לא הי' רוצה, וא"כ הדין הוא שהיאוש עושה ההיתר, בזה אמרינן איך יעשה היאוש ההיתר שהרי לא נתיאש, עדנה, ולא הי' היתר. אבל היכא דנטל דבר שאילו הי' יודע הי' רוצה שם אין ההיתר מטעם שכיון שאילו הי' יודע הי' מתרצה גם עתה הוא כנתרצה, היינו דרצונו עושה ההיתר, אלא אדרבה, עיקר האיסור של גזל הוא. מפני שהוא גזל, היינו שהלקיחה הוא נגד רצון הבעלים:
דזהו פירוש גזל בחזקה, ואף שאינו יודע כיון דאילו הי' יודע לא הי' רוצה זהו בחזקה שנוטל שלא מדעת. אבל באופן כזה. אם נוטל דבר שאילו הי' יודע הי' מתרצה ואין כאן איסור גזל, שהרי עתה איננו גזל, כיון שאילו הי' יודע הי' רוצה, ומשו"ה זוכה דכל היכא דאין איסור זוכין הדבר, ומשו"ה פריך שפיר לאביי מטומאה ותרומה. דשם הא בעינן שרצונו יעשה תרומה, ויעשה הכשר א"כ דומה לאבידה שבעינן שיאוש שלו יעשה ההיתר וזהו כונת הש"ך שכתב שם בעינן ידיעה ממש אבל בגזל לא בעינן ידיעה רק שלא יהי' נגד רצונו:
דעיקר האיסור, הוא אם הוא נגד רצונו. אבל לדברי הנוב"ה, אין שום התחלה לתירוץ הש"ך:
ומה שכתב ללמד זכות על רבינו הרמב"ם דגם הוא ס"ל דאף שרשאי לקח דבר שאינו מקפיד, אבל אין זוכה שיהי' שלו וכמו שכתב היראים, בגזל שאינו של עמיתך למ"ד דסבירא לי' מותר מן התורה. לא אבין למה להליץ זכות כ"ז שאין חובה, דנהי דהיראים הכי ס"ל. אבל הלא משמעות הרבה פוסקים להיפך ודין היראים חדוש הוא. ומנא להנך פוסקים. באמת דזוכה שיהי' שלו, דילמא באמת כדברי היראים דרק שרי לגזול אבל אין נעשה שלו. ע"כ דסבירא להו. דהא דאין זוכין בחפץ של אחד שלא מדעתו הוא רק משום איסור גזל, וכל היכא דליכא איסור גזל, זוכין בחפץ של אחר אף שלא מדעתו א"כ אחרי דמודה הנודע ביהודה, דדבר שאין מקפיד. אין בזה איסור גזל, איזה חובה היא אם הרמב"ם יסבור, כהנך פוסקים דכל היכא דאין איסור גזל, זוכין בחפץ של חבירו אף שלא מדעתו, היינו שאין רוצה בודאי, ומכ"ש היכא דאין איסור גזל כגון דלא איכפת לי' יכול לזכות שלא מדעתו. ואטו כל דסבירא לי' שלא כהיראים שתוקי משתקינן לי', ובפרט דדברי היראים תמוהים כמו שהקשינו, לדברי היראים מנא לן כלל דיאוש קונה באבידה. דילמא גלתה התורה רק שאין מחויב להשיב, אבל מנא לן דנעשה שלכם, ע"כ כיון דאין איסור לקח, ממילא הוא זוכה. א"כ גם בגזל עכו"ם נימא כן וע"כ צריך לפרש משום דגלי קרא קנינים בעכו"ם. ע"כ דבלא קנינים אין קונין היכא שאינו רוצה. ואף כי הוא דוחק. וא"כ בדבר שאין מקפיד לכו"ע יקנה:
עכ"פ היוצא מדברינו סברת הש"ך דמותר לטול דבר של אחד שלא מדעתו היכא דיתרצה לכשידע, וגם זה ביארנו, דכל היכא דשרי לטול זוכה ג"כ אף שלא מדעת חבירו וכן נ"ל להביא ראי' לזה, דהפוסקים סוברים כש"ך בדינא דיוכל לטול דבר של חבירו אף שלא מדעתו אם רק יודע שיתרצה, ושזוכין עי"ז זכי' גמורה ונעשית שלו. שהרי כתב הרא"ש בחולין (דף ק"י) דיכול אדם לקח טלית של חבירו שלא מדעתו ולברך עליו מטעם דניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממוני' הרי דאף שבשעה שנוטל, איננו יודע והוי שלא מדעת. אעפי"כ כיון דאמדינן דעתו שאילו הי' יודע הי' רוצה, דניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממוני' שרי לטול אף שלא מדעת חבירו, ויצא בזה. ומדיוצא בזה מצות ציצית, הרי דס"ל להרא"ש. דאף שלא מדעת חבירו יכולין לזכות בדבר שלו, היכא דידעינן שיתרצה, מאיזה טעם כיון דזה שזוכין איננו נגד רצונו ואין כאן איסור גזל, דהרי כתב הרא"ש שמברכין על זה הטלית שנוטל שלא מדעת חבירו ומתחילה שם דעת הרא"ש יותר נוטה. שלא לברך על טלית שאולה. ומדכתב בזה שמברכין, ראי' דס"ל דיוכל לזכות שלא מדעת חבירו, היכא דלא יקפיד. ואף אם נדחוק דכונת הרא"ש זה שמברכין היכא. שנטל שלא מדעת חבירו:
הוא כדמסיק דהמברך על טלית שאולה לא הפסיד אכן הכא שנוטלין לצאת ידי מצות ציצית אם נימא כדברי הנודע ביהודה. שאף שרשאי לקח, אעפי"כ אין זוכין שלא מדעתו, א"כ איך יוצאין ע"י טלית כזה שנטלו שלא מדעתו, ידי מצות ציצית:
ע"כ דזוכין זכי' גמורה. אף שלא מדעתו. היכא דידע שיתרצה, ועיין במג"א באור"ח (סימן י"ד ס"ק ח') ובט"ז (ס"ק ה') עכ"פ זה ודאי מוכח דהר"ש, לא ס"ל כהתוס'. דאם נוטל שלא מדעתו. אף שיתרצה הוי יאוש שלא מדעת:
אכן הקצות החושן כתב לדחות ראייתו:
שהביא ראי' ג"כ לדין הש"ך בסימן שנ"ח מהא דמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות כו' ופרש שם דאם נשתטה דשלא מדעת יצא מן העולם מסתמא ניחא לי' שיזונו בניו ובנותיו משלו, וכיון דאפילו היכא דידוע לנו שבודאי יתרצה ה"ל יאוש שלא מדעת וא"כ היכי זנין בניו ובנותיו נהי דניחא לי' השתא מיהא לא ידע ואפשר כיון דגבי בניו ובנותיו אפילו ביותר ממש מצוה מיהא הוי כו', וניחותא דמצוה:
שאני, אע"ג דהשתא לא ידע מהני, וכמ"ש הב"י ביורה דעה סימן של"ג עכ"ד הקצות החושן. אכן אנכי לא אבין כלל, אילו הי' טעמא דיאוש שלא מדעת דמשום הכי לא הוי יאוש, לאביי, משום דאין ברור לנו שיתיאש שפיר הי' תירוצו, דמשום ניחותא דמצוה הוא כודאי דיתרצה, אבל באמת כיון דהוי דבר שאין בו סימן הא ודאי הוא דיתיאש אעפי"כ אמרינן דלא הוי יאוש. אף דלכי יתידע מתייאש. משום דעתה איננו יודע ועתה אין היאוש אעפ"י שברור שיבא כיון שלא הי' היאוש אין מועיל. א"כ לדברי התוס' דס"ל דאסור שלא מדעת חבירו לטול דבר, ואף שיתרצה, הוי יאוש שלא מדעת:
משום דבעינן דוקא רצונו שיתיר וירשה דבר שלו, ובלא רצון אסור לקח א"כ מה מועיל ניחותא דמצוה עכ"פ עתה איננו יודע המצוה, ועתה אין לו ניחותא והוי יאוש שלא מדעת:
ובאמת לא אבין גם תירוצא דהב"י והט"ז שתרצו בזה דברי הרמב"ם שלא הביא כלל האי דינא דצריך להיות תרומה באומר כלך אצל יפות דוקא בשוי' שליח משום דלמסקנא דגמ' דניחותא דמצוה שאני לא בעינן דשוי שליח, ולא אבין כלל, לא על האי תירוצא דקשה הא הוי יאוש שלא מדעת, מה מועיל ניחותא דמצוה עכ"פ הא בשעת מעשה הא לא ידע והוי שלא מדעת, ולא על האי קושיא דהרי בגמ' אמרינן ה"נ מסתברא דאס"ד דלא שוי' שליח מי הוי' תרומה, פירוש אפילו אם נימא שלא מדעת הוי יאוש, איך מועיל בשליחות הא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם היינו דבשליחות בעינן דוקא דעת א"כ מה מועיל ניחותא דמצוה, הא עכ"פ דעת אין כאן. שהרי בשעת מעשה אינו יודע:
אכן דברי הב"י יש לפרש כדבריו בכסף משנה שם פ"ד מהלכות תרומות הלכה ג', שכתב שהרמב"ם לא גרס כלל ה"נ מסתברא רק גרס ותסברא וכדביאר הגר"א בפירושו ליו"ד סימן של"א, דלפי זה קושית הגמ' הוא כן למה בעינן כלל, שיאמר כלך אצל יפות. הא כיון שנעשה שלוחו יכול לתרום לדעתו, וא"כ הב"י ג"כ סובר כדעת הש"ך וכמו שהוכיחו מהרא"ש, שסובר דיכול לקח דבר של חבירו שלא מדעתו. כיון שיתרצה אם יודע לו, דעיקר איסור גזל, הוא רק הנטילה, שהיא שלא מרצון חבירו או אילו הי' יודע הי' שלא מרצון חבירו:
ועיקר קושית הגמ' גבי תורם שלא מדעת. לא הקשה רק שהי' סובר דנעשה שלוחו לתרום, מדנתרצה אח"כ בהרמה ואיגלאי מילתא למפריע, שהי' רוצה שנעשה שלוחו, ע"ז פריך הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וא"כ איך נעשה שלוחו מטעם דאיגלאי מילתא למפריע שהי' רוצה הא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש:
ומשו"ה משני דשוי' שליח ולמסקנא דמסיק דניחותא דמצוה שאני. פירוש דהב"י סובר זכי' מטעם שליחות, וסובר דיכול אדם להיות שליח לחבירו שלא מדעתו:
אף לעשות דבר מה בעדו אף שאיננו לזכות דבר רק לעשות דבר מה בעדו ג"כ יכול לעשות בעדו בתורת שליחות. דסובר דלא בעינן דעת גבי שליחות (אחרי דגרסינן ותסברא או אף אם נגרוס ה"נ מסתברא היינו רק בתחילה דלא סבר ניחותא דמצוה ולא הוי זכות אבל למסקנא דהוי זכות משום ניחותא דמצוה זכין לאדם שלא בפניו ויכול להיות שלוחו בלא דעתו משום זכייה עיין שם בכ"מ הנ"ל) וכמו שסובר ג"כ הב"י באבן העזר בשם י"א בסימן ל"ה סעיף ד' דאפילו לא מינהו שליח בהדיא. אלא שגילה דעתו שחפץ באשה פלונית ואמר לו לקדשה והלך השדכן וקידשה לו מקודשת, ואף בלא מינוי שליחות. וכתב התרומת הדשן בסימן רל"ז דאף איש אחר ג"כ יוכל לקדשה היינו דסבירא זכי' מטעם שליחות והיכא דזכות הוא יכול להיות שלוחו שלא מדעתו:
א"כ למסקנא דהוי ניחותא דמצוה דהוי כזכות, יכול להיות שלוחו שלא מדעתו לתרום, כן יש לפרש בכונת הב"י, ולא שייך הכא כלל דין דיאוש שלא מדעת למסקנא, אבל הקצו"ח, שתירץ זה על הא דזנין ומפרנסין בניו ובנותיו. לדעת התוס' דסבירא, דאין לטול דבר של חבירו שלא מדעתו:
דסבירא להו דאין יכולין לקח דבר של אדם שלא מדעתו אף שידוע שירצה, בלא דעתו דהוי יאוש שלא מדעת אין יכולין לזכות. א"כ מה מועיל ניחותא דמצוה, עכ"פ הא בשעה שזוכה אין כאן דעתו, ואחרי דחילוק הקצות מטעם מצוה קשה וכן נראה מדעת הרא"ש דס"ל דיוצאין מצות ציצית. בזה שנוטל טלית של חבירו, בלא דעתו דמסתמא הי' רוצה דניחא לאיניש למיעבד מצוה בממוני', ג"כ מוכח דס"ל. דמותר לקח דבר של חבירו שלא מדעתו וזוכין בזה, היכא דאילו הי' יודע הי' מתרצה:
לפי"ז שפיר פירש הב"ח דהא דאמרינן בגמ' דאמר רבא דאינה מקודשת משום דמה שבא בע"ה ואומר אמאי לא תיתב מהנך חריפתא הוא משום כיסופא דאילו לא הי' משום כיסופא היתה מתקדשת למפריע, ולא קשה קושית הבית שמואל הא הוי יאוש שלא מדעת שהרי אילו היינו אומרים מדהשתא ניחא לי' בשעת שלקח הפירזומא זכה בהם אף שלא מדעתו כיון דאין הלקיחה נגד רצונו מטעם שאילו הי' יודע הי' נתרצה מדהשתא ניחא לי'. אין כאן איסור גזל דאיסור גזל הוא משום שאילו הי' יודע הי' מקפיד אבל אם אינו מקפיד זוכין בהן זכי' גמורה, ונעשה שלו ומשו"ה אילו הי' גילוי דעת דניחא לי' היתה מתקדשת למפריע כדברי הב"ח. משום זה קאמר רבא משום כיסופא הוא:
דאמר הכי ואין כאן ראי' שמה שאומר אמאי לא תיתיב מהנך חריפתא דניחא לי' הוא, אבל אילו הי' הספק על עתה אם מתקדשת אף שמה שאומר אמאי לא תיתיב מהנך חריפתא הוא משום כיסופא, עכ"פ מפני הבושה הוא עתה גומר ומקנה. ולא איכפת לנו מה שבלבו. דאף מה שאדם נותן מפני הבושה הוא מקנה עתה לגמרי, רק כיון שהוא רק מפני הבושה, לא נוכל לומר מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' אבל עתה אף שהוא מפני הבושה, הוא גומר ומקנה ומה שאינה מתקדשת עתה הוא משום דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות, וגם אין החפץ עתה בשעת אמירה דאמאי לא תיתב מהנך חריפתא, בשעה זו לא הי' הפירזומא בידו של המקדש ואיך תתקדש:
לפ"ז לא קשה על הרמב"ם מה שלא הביא כלל דשוי' שליח גבי מצאו שתרם ואמר כלך אצל יפות, אף דבגמ' אמרינן דמיירי דוקא דשוי' שליח. דהנה הרמב"ם הא כלל בהאי דינא גם הדין של הירושלמי, שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות כדי שיקחם היינו בלוקט לצורך עצמו וא"כ אף אם הי' עושהו שליח היינו אם הי' אומר לו לקח פירות אילו לא אמר לו מן היפות. אף שבא בע"ה ואמר כלך אצל יפות לא היינו אומרים מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' כיון דאין כאן מצוה הא אמרינן משום כיסופא הוא דאמר הכי, וע"כ הא דנעשה תרומה הוא לא למפריע, אלא השתא בשעת אמירתו נעשה תרומה ומשום. דאף שמה שאמר הוא מחמת כיסופא, עכ"פ מפני הבושה הוא עתה גומר ומקנה או מסכים ע"י וכיון דתרומה אף במחשבה מהני א"כ מה שהוא אומר עתה כלך אצל יפות, הוא הסכם ע"י, הרי נעשה עתה תרומה, אף שמה שהוא אומר הוא מפני הבושה:
עכ"פ מפני הבושה גומר ומסכים, וכביארנו דזהו כונת הירושלמי. דמוכיח דהא דאמר לקוט לך מן היפות בודאי מכאן ולהבא. נעשה תרומה ולא למפריע, משום כיון דאמר לקוט לך הרי מיירי בלוקט לצורך עצמו בזה הא לא אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' שהרי היכא דלא מצוה אמרינן משום כיסופא הוא דאמר הכי ומוכיח הירושלמי, דע"כ דנעשה עתה תרומה משום שאף שאומר מפני הבושת עתה מפני הבושה גמר ומסכים, א"כ הרמב"ם דכולל דין דלוקט לצורך עצמו, עם זה הדין דתרם בעד בע"ה ע"כ דכונת הרמב"ם דנעשה עתה תרומה א"כ לא הי' צריך כלל לבאר בעשאו שליח, דעתה נעשה תרומה בכל גווני אף שלא עשאו שליח שהרי התרומה עתה מפני אמירתו, וכל זה להרמב"ם דמיירי גם בלוקט לצורך עצמו דהכונה ע"כ שנעשה עתה תרומה, אבל ברייתא דבגמ' דמיירי רק בתורם לצורך עצמו, ושם אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי', ונעשה תרומה, למפריע, משו"ה מוקים בשוי' שליח דאז נעשה תרומה למפריע:
אלא דיש להקשות נהי דלפום מאי דמוקי בשוי שליח:
יש לפרש ברייתא זו דכיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הוא אף למפריע, אבל מעיקרא דלא ידע עדנה תירוצא דשוי' שליח:
והי' סבור דמיירי בלא שוי' שליח, מאי פריך לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דילמא אביי יסבור דאין התרומה נעשה למפריע משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. רק ס"ל דנעשה תרומה השתא, שהרי כיון שהוא מסכים עתה, הרי נעשית תרומה. שהרי תרומה, אף במחשבה נעשה תרומה ומאי פריך לאביי לכן נ"ל דהברייתא בודאי מיירי למפריע:
דהנה ברייתא זו היא בתוספתא פ"א דברכות ר' יהודא אומר קטן שהניחו אביו במקשה הוא תורם ואביו מקיים על ידו תרומתו תרומה, לא הוא שתרם אלא אביו שאימן על ידו:
(ואף דבתוספתא הגירסא אמרו לו לא הוא שתרם, בירושלמי ליתא תיבות אלו, "אמרו לו") כיצד תורם את שאינו שלו הרי שירד לתוך שדה חבירו. ולוקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה, ואם אין חושש משום גזל תרומתו תרומה כיצד ידוע אם חושש משום גזל אם לא הרי שבא בע"ה ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות נמצאו יפות אינו חושש משום גזל, ואם לאו הרי זה חושש משום גזל כו' עכ"ל התוספתא:
והנה בירושלמי איתא על משנה א' דתרומות. דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה. החרש השוטה והקטן והתורם את שאינו שלו:
וקאמר בירושלמי מאן תנא קטן דלא כר' יהודא דתני' קטן שהניחו אביו במוקשה, והי' תורם ואביו מוכר על ידו:
תרומתו לא הוא שתורם אלא אביו הוא שאימן על ידו:
בא אביו ואימן על ידו למפריע נעשית תרומה, או מכאן ולהבא, אמר רבי שימי נשמעיני' מן הדא:
הרי שבא בע"ה ומצאו עומד בתוך שלו ואמר לו לקוט לך מן היפות האלו אם נמצאו יפים אינו חושש משום גזל, ואם לאו חושש משום גזל, אית לך למימר למפריע נעשית תרומה לא מכאן ולהבא, ואף הכא מכאן ולהבא נעשית תרומה עכ"ל הירושלמי:
והנה לכאורה כיון דגם רבנן מודו. שאם בא אביו ואימן ע"י שנעשית תרומה, וגם ר' יהודה שאומר דקטן שתרם תרומתו תרומה הוא משום שאביו אימן על ידו איך קאמר הירושלמי דמתניתין דלא כרבי יהודא, אכן פשוט. דאף דרבנן ג"כ מודין שאם בא אביו והסכים לתרומתו של הקטן תרומתו תרומה משום דתרומה נעשה אף במחשבה, וא"כ כשהסכים הרי הוא התורם, היינו דוקא היכא דבא אביו, ומסכים עתה ע"ז שתרם, דנעשה עתה האב התורם. ובעינן שיעמוד האב ויראה, מה שתרם הקטן ויאמר שמסכים ונעשית עתה תרומה וס"ל לרבנן כיון דקרא. כתיב "ונחשב תרומתכם" דמזה ילפינן שתרומה נטלת במחשבה ומחשבה כהרמה, אבל הא בעינן שיחשוב על תרומה זו שהיא תרומה, א"כ היינו דוקא היכא שהקטן תרם ובא אביו. ורואה מה שתרם, ומסכים לתרומתו, דזהו הרמתו של האב. עתה אבל היכא שהניחו אביו במוקשה, והי' תורם ואביו מוכר על ידו, דהאב אינו רואה מה שתרם ס"ל לרבנן דלא נעשה תרומה אף שתרומה נעשית במחשבה. היינו דוקא בחושב על הפירות דמחשבה הוי כהרמה, אבל אם אינו רואה הפירות רק שרוצה בהרמת הבן, בזה האופן אין יוכל לתרום. אכן ר' יהודה ס"ל דאף אם האב אין רואה הפירות שתורם הבן ג"כ מהני, דס"ל ד"ונחשב לכם תרומתכם" לא קאי על הפירות. שאם הוא חישב על הפירות שיהי' תרומה נעשה תרומה כמו שמפרשי רבנן. רק הוא ס"ל דזהו דין בהרמה שחידשה, תורה שאם רוצה בההרמה, נעשה ההרמה הרמה מעליא, א"כ אם הוא רוצה בהרמת בנו, יוכל בנו להיות המרים ובודאי דבכל התורה גם ר' יהודא מודה דאין הקטן יכול להיות שליח אלא דס"ל דהכא מה שהאב רוצה שיהי' הרמת בנו הרמה מועיל שנעשה הרמה, דהרי אמר קרא ונחשב לכם תרומתכם שאם רוצה בהרמה מועיל הרמה משו"ה לא קאמר אלא דלא כר' יהודה אבל כרבנן בודאי אתיא מתניתין, שהרי לרבנן אין הקטן תורם כלל ומה שמועיל אם בא אביו ואימן ע"י, שם האב הוא התורם בעת שמסכים והרמת הבן לא מעלה ולא מוריד ומעשה שלו הוא מעשה קוף בעלמא סילוק לצד אחר, אבל לר' יהודה דס"ל אף אם האב אין רואה הפירות, אם הקטן תורם שאביו הניחו לתרום והאב מוכר על ידו, דאם האב רוצה שיהי' הרמה שלו, הרמה מועיל א"כ הקטן הוא המרים אם האב רוצה בזה שפיר פריך ואומר דמתניתין דלא כר' יהודה, דלר' יהודה מצינו שהקטן תורם. אבל לרבנן דס"ל דהאב בעת בואו הוא תורם א"כ האב הוא התורם:
לפ"ז שפיר מוכיח בגמ' דע"כ ברייתא זו דקתני כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה, כו', כדאיתא בבבלי, ואם נימא דגם כונת הברייתא כמו בירושלמי דאימתי נעשה תרומה. עתה בשעה שבא ואומר כלך אצל יפות ומשום דעתה בדיבורו שאומר כלך אצל יפות הוא עושה תרומה, א"כ אין התורם שלא ברשות המרים, רק בע"ה שבא ואומר כלך אצל יפות. ומדקתני התורם שלא ברשות תרומתו תרומה, ע"כ דהתרומה נעשית למפריע משום ליתא דהתורם, וא"כ פריך שפיר כיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. א"כ לא נעשה שליח ואיך יכול לתרום אבל בהירושלמי:
דלא קתני כלל התורם שלא ברשות תרומתו תרומה. רק הרי שבא, אם נמצא יפות תרומתו תרומה, שפיר פירש הירושלמי, דעתה נעשה תרומה בדיבורו:
ולפ"ז נראה לי דהברייתא כולה הוא דברי ר' יהודה דר' יהודה פליג, על שני דברים שאמרו חכמים:
דקטן שתרם אין תרומתו תרומה, והתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה. וקאמר ר' יהודה בתרווייהו דתרומתו תרומה. בקטן שהניחו אביו במוקשה כו', וגם בתורם שלא ברשות ואמר שתרומתו תרומה, ומפרש כיצד אמרו. התורם שלא ברשות תרומתו תרומה. אבל לרבנן לא נעשה כלל תרומתו למפריע, אף בשוי' שליח ואמר אחרי כן כלך אצל יפות אעפי"כ לרבנן לא נעשה תרומה למפריע, כיון דאנן קיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, א"כ מה בכך דעשאו שליח לתרום אעפי"כ כיון שדרכו של בע"ה לתרום בבינונית, א"כ נעשה שליח על הבינונית ולא על היפות, א"כ בעת שתרם מן היפות לא נעשה כלל שליח ע"ז ואין מועיל כלל מה שאמר כלך אצל יפות. אח"כ שיהי' תרומה למפריע, דבעידנא דתרם לא הי' שליח על היפות:
אכן כל זה לרבנן דאינהו סבירא להו דדין הרמה, הוא על הפירות לא על מעשה ההרמה. דקרא דונחשב לכם תרומתכם. הוא על הפירות דסבירא להו משום זה שרוצה האב בהרמת הקטן, אין זה מחשבה שיועיל תרומתו כיון דאין המחשבה על הפירות רק על מעשה וא"כ לדידהו מה דכתיב תרימו גם אתם, שיוכל לעשות שליח לתרום, דין השליחות הוא על הפירות שנעשה שליח לתרום הפירות, לעשות הפירות תרומה. א"כ לדידהו אף אם עשאו שליח לתרום כיון דחל שליחותו על הפירות, וסתמא דבע"ה כי תרם בינונית תרם, א"כ על יפות לא נעשה כלל שליח ומשו"ה לדידהו אף אם עשאו שליח לתרום, ואח"כ כשבא ומצאו שתרם יפות אמר כלך אצל יפות לא נעשה תרומה למפריע, רק עתה נעשה תרומה ומשו"ה אמרו רבנן התורם שלא ברשות אין תרומתו תרומה בכל גווני, אבל ר' יהודה סבירא לי', דדין שליחות הוא על הרמה, דהא הוא ס"ל דאף שהניחו אביו במוקשה לתרום מועיל, דסבירא דקרא דונחשב לכם תרומתכם. הוא על מעשה ההרמה, ולדידי' כשאדם עושה שליח לתרום:
אין הכונה שהפירות שהוא עושה תרומה הדין הוא כאילו הבע"ה עושה הפירות לתרומה, דהשליחות הוא רק על הפירות אלא ר' יהודה ס"ל דשליחות לתרום הוא נעשה בעלים על ההרמה, היינו דהוא נעשה בעלים על הכרי לפטור הכרי ע"י הרמת תרומה, א"כ לא שייך כלל לומר שלא נעשה שליח כלל על היפות, דהרי הוא נעשה בעלים על הכרי להיות הוא התורם במקום הבעלים רק דיוכל להיות שהוא שינוי בשליחות היינו דהוא עשאו בעלים על ההרמה שהי' סבור שיתרום בינונית והוא תרם יפות לזה אמרינן דאם אמר כלך אצל יפות אין זה שינוי בהשליחות שאין זה נגד דעתו, דלדידי' ע"י הכלך אצל יפות:
אין אנו מבררין שנעשה שליח על יפות, רק מבררין שאין זה שינוי בהשליחות משא"כ לרבנן דלדידהו השליחות הוא על הפירות צריכין אנו לברר, שליחות חדשה, דמתחילה. הא לא נעשה אלא על הבינונית דסתמא דבע"ה כי תרים בבינונית. ועתה ע"י שעתה אומר כלך אצל יפות. וניחא לי עתה ביפות, נברר שיעשה השליח על יפות, משום דכיון דהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' ואף שבדיבורו שעשאוהו בסתמא שליח, הוי ודאי רק על בינונית דהרי כיון דלא פירש יפות, וסתמא הוא בינונית, נברר ע"י דיבורו של השתא שיעשה שליח על יפות, וכיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. או מטעם דבעינן דוקא שלוחכם לדעתכם:
משו"ה אף אם עשאו שליח לתרום והשליח תרם יפות והוא אמר כלך אצל יפות:
לא נעשה תרומה כלל למפריע לרבנן. משו"ה רבנן תנו במתניתין סתמא דהתורם שלא ברשות לעולם אין תרומתו תרומה, בכל גווני ואף דזה גם רבנן מודו. דעתה כשבא ואמר כלך אצל יפות נעשה עתה תרומה, מה שנעשה עתה תרומה הוא משום, ליתא דבע"ה דבזה שהוא מסכים הוא התורם עתה, אבל ר' יהודה פליג על רבנן וס"ל דנעשה תרומה למפריע דלדידי' השליחות הוא ההרמה שנעשה בעלים על הכרי לתרום. א"כ דיבורו דכלך אצל יפות מברר שמה שתרם יפות אין זה שינוי בשליחות:
והברייתא הזאת דכיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה הוא סוף דברי ר' יהודה, דפליג על המשנה, וס"ל דבין בקטן בין בתורם שלא ברשות תרומתו תרומה למפריע, ומעיקרא הי' סבר בגמ' דמיירי דלא עשאו כלל שליח. פריך שפיר איך נעשה תרומה. דמדקאמר דתורם שלא ברשות תרומתו תרומה, ע"כ משום ליתא דהתורם משום דאמרינן מדרוצה השתא בשליחותו איגלאי מילתא למפריע דמעיקרא נמי רוצה בשליחותו, דאילו הי' משום ליתא דבע"ה, מפני דיבורו דכלך אצל יפות, נעשה עתה תרומה. א"כ לא שייך לומר תורם שלא ברשות תרומתו תרומה, דהרי תרומתו של התורם איננו כלל תרומה, וכמו בקטן, דאף שאם בא אביו והסכים נעשה תרומה קתני במתניתין סתמא דאין תרומתו תרומה. משום דאם הסכים האב התרומה, משום ליתא דהאב, ה"נ בתורם שלא ברשות ע"כ דפירוש הברייתא הוא למפריע, ומשו"ה פריך הא הוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש ואיך נעשה שליח. ע"כ דעשאו שליח ואז לרבי יהודא נעשה תרומה למפריע, אף שבשעת מעשה, הי' תורם שלא ברשות דסתמא הי' דעתו רק על בינונית, כיון דאמר כלך אצל יפות אין זה שינוי בשליחותו שנעשה בעלים על התרומה, אבל לרבנן בכל גווני אין מועיל למפרע, ושיהי' השתא תרומה לא בעינן כלל שיעשהו שליח:
משו"ה הרמב"ם שהוא פסק כרבנן וקתני סתמא דקטן לא יתרום וס"ל דשליחות לתרום הוא לעשות את הפירות לתרומה, א"כ לברר שליחות חדשה, שליח על יפות הא לא יועיל אף אם יעשהו שליח, ג"כ לא יהי' תרומה למפריע, ורק שיהי' תרומה השתא הא לא בעינן שיעשהו שליח, שהרי בדיבורו הוא עתה התורם, משו"ה כלל הרמב"ם דין דאם לקט לצורך עצמו:
ותורם בעד בע"ה, דבתרוייהו עתה נעשה תרומה אף בלא עשאו שליח, ולמפריע בכל גווני אין נעשה תרומה אף בעשאו שליח ודברי הרמב"ם פשוטים וברורים:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0