בבא מציעא נג ע"א

דף נג - א

ואסורים באכילה לזרים בלאו ד"לא יאכל". מה שאין כן במעשר, שהותר באכילה לזרים.

והן נכסי כהן, ויכול לקדש בהן אשה. מה שאין כן מעשר, סתמא דמתניתין כרבי מאיר, דאמר - מעשר ממון גבוה הוא, והמקדש בו לא קידש ^[60].

ואם נתערבו בחולין, עולים להיתר באחד ומאה. כלומר - אינם בטלים ברוב כמעשר, ורק אם יש מאה חלקים חולין וחלק אחד מעשר מעורבים, נותן חלק אחד לכהן ^[61], והשאר מותר ^[62].

וטעונין רחיצת ידים והערב שמש קודם אכילתן ^[63].

הרי כל החומרות האלו בתרומה ובכורים, מה שאין כן במעשר". עד כאן המשנה.

ומקשינן: מאי "ועולין באחד ומאה מה שאין כן במעשר", לאו מכלל דמעשר בטיל ברובא?!

ואם איתא לדברי חזקיה, דאף מעשר השוה פחות מפרוטה יכול לפדותו על מעות הראשונות, מדוע בטל ברוב, הא הוה ליה דבר שיש לו מתירין, [על ידי פדיון ^[64]] ^[65], וכל דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטיל ^[66]?

והוינן בה: ממאי ד"מה שאין כן במעשר" כונתינו לומר דבטיל ברובא, דלמא במעשר לא בטיל כלל אפילו באחד ומאה?

ודחינן: לא מצית אמרת הכי! דלגבי תרומה, חומרי דתרומה קתני, קולי דתרומה לא קתני! ובודאי כונת המשנה לומר שמעשר קל מתרומה, ואין צריך בו "אחד ומאה", אלא סגי ברוב.

ומקשינן: והא קא תני - "והן נכסי כהן", והיינו קולי דתרומה, שממון כהן היא ולא ממון גבוה כמעשר?

ודחינן: אכתי לא סלקא דעתך לומר שמעשר אינו בטל ברוב כלל, דתניא בהדיא - "מעשר שני בטיל ברובא!

ובאיזה מעשר שני אמרו? במעשר שאין בו שוה פרוטה, ושנכנס לירושלים ויצא, ולקמן יבואר, דבכהאי גונא אין לו תקנה, לא באכילה ולא בחילול ".

אך אם יש בו שוה פרוטה, יכול לחללו, ואינו בטל ברוב. ד"כל דבר שיש מתירין אפילו באלף לא בטיל".

וקשה, אם איתא לדברי חזקיה, ליעבד ליה לדחזקיה, וניחל ליה על מעות הראשונות? ומדוע בטל ברוב, ולא הוי כ"דבר שיש לו מתירין"?

ומשנינן: מדובר במקרה דלא פריק. [לא פדה מעשרות נוספים, ואינו יכול לחללו על מעות הראשונות], ולכן בטל ברוב ^[67].

ומקשינן: אכתי ניתי מעשר בשוי חצי פרוטה דאית ליה ^[68] , ונצטרפינהו אל המעשר המעורב, ויפדה את שניהם על פרוטה? ^[69]

ומשנינן: דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. דהיינו - המעשר המעורב אינו מחוייב אלא מדרבנן, דמדאורייתא - בטל ברוב, אפילו שיש לו מתירין. ואילו המעשר הנוסף שהביא, מחויב בפדיון מדאורייתא, ולכן אינם מצטרפים להחיל קדושת מעשר על פרוטה אחת.

ומקשינן: ניתי דמאי [תבואה הלקוחה מעם הארץ, שחייבת במעשר מדרבנן ^[70]], ויצרפו למעשר המעורב, ובכהאי גוונא, הרי חיוב שניהם שוה?

ומשנינן: אסור לעשות כן מדרבנן, דלמא אתי לאתויי מעשר ודאי, שחיובו מדאורייתא, ויצרפוהו למחצית המעורבת, ויחללו את שניהם על פרוטה אחת, ונמצא שאותה מחצית שאינה מעורבת נאכלת בלא פדיון.

ומקשינן: ניתי שתי פרוטות, ונחלל עלייהו מעשר בפרוטה ומחצה, ונחלל האי [את מחצית הפרוטה המעורבת] על היאך יתירא?

ומשנינן: מי סברת מעשר שוה פרוטה ומחצה, תפס בקדושה שתי פרוטות?!

לא! פרוטה תפסה שוה פרוטה מהמעשר, וחצי פרוטה לא תפסה, מחצית הפרוטה מעשר כנגדה.

ואם תאמר - המעורב יצטרף להשלים לפרוטה נוספת?

אין לומר כן. דהדר הויא ליה דאורייתא ודרבנן. ודאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. כדלעיל.

ואם תאמר, אם כן מדוע לדברי חזקיה יכול לחלל מחצית הפרוטה מעשר על מעות הראשונות, הרי העודף במעות הראשונות לא נתפס בקדושה, ושוב הוי מחצית הפרוטה חולין, ואין בה כח לתפוס פדיון?

יש לומר, משכחת לה, כשחילל את המעות הראשונות על איסר שלם, ולא על פרוטות, ובכהאי גוונא, אפילו אם המעשר שווה שלש פרוטות בלבד נתפס כל האיסר בקדושה, ואפשר לחלל עליו מעשר נוסף, אפילו בפחות משוה פרוטה.

ואם כן קשה, אף כאן נייתי איסר שלם, ויחלל עליו מעשר בפחות מדמיו, ויחלל את המעשר המעורב על הנשאר?

ומשנינן: גזרינן דלמא אתי לאתויי פרוטות, ויעשר בפרוטה ומחצה, ונמצא שוה חצי פרוטה נאכל בלא חילול. הלכך - טוב יותר לומר שיתבטל ברוב. ^[71]

הגמרא חוזרת לבאר דברי הברייתא שהובאה לעיל:

שנינו בברייתא, מעשר שני שנתערב בחולין בטל ברוב, ומדובר במעשר שני פחות משוה, "ושנכנס לירושלים ויצא".

הגמרא סברה כעת, שהברייתא מדברת בשני מקרים שונים, האחד - מעשר שאין בו שוה פרוטה. והשני - מעשר השוה פרוטה, שנכנס לירושלים ויצא.

ומקשינן, אמאי בטל ברוב? וליהדר ונעייליה? כלומר, הרי יש לו מתירים, אם יחזירנו לירושלים ויאכלנו שם ^[72]?

ומשנינן: מדובר במעשר שנטמא. ואינו יכול לחזור ולאוכלו בירושלים.

ומקשינן: נפרקיה [יפדהו]?

ואסורים לזרים. כתב רש"י ז"ל ואיצטריך למיתניה משום דבעי למיתני משא"כ במעשר דאפי' אסור ליכא, ורב נתן בעל הערוך ז"ל פי' דאסורים לזרים אפילו לאחר פדיה וליתא דקאמרי' עליה בפרק הערל ושייר אין להם פדיה, אבל בירושלמי נמצא דפרקי עלה פתר לה בפחות מכשיעור פי' שאסור לזרים ואין חייבין עליו מיתה וחומש, ויש שם מי שמעמידה בכהן שאכלה בטומאת הגוף ולצדדין רישא בכהנים וסיפא בחומש בישראל:

הוה ליה דבר שיש לו מתירין. [אין להקשות דלימא קסבר כמ"ד דשיל"מ] נמי בטיל דפלוגתא היא כדמוכח בשלהי ע"ז לא ס"ד דתניא ובאיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה וכדמפרש ואזיל:

דלא פריק וניתי מעשר דאית ליה ונצריף וכו'. אי קשיא ויעלה ויאכל הכל בירושלם, ולא קשיא דכיון דאין לו פדיון לאו דבר שיש לו מתירין מקרי דלפדות קאי כל מעשר ואינו עשוי להעלותו בירושלים בעצמו. (והכי אקשי') [וכי אקשינן] ונהדר ליעייליה, בשנכנס לירושלים דמשעה שנכנס להאכל שם הוא עומד, וה"ק והא חזי למיהדר ולעיליה דלהכי קאי מעיקרא.
ור"ש פי' ליהדר ליעיליה לירושלים עם תערובתו ומשמע דהך קושיא וניתי מעשר דאית ליה ונצריף לאו לחזקיה מקשי לה דלכו"ע נמי קשיא ולכו"ע פרכינן אעיקר בריתא ול"נ דחזקיה מילי טובא קמ"ל שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושמעשר חצי פרוטה מצטרף ואפילו על מה שנתחלל אבל אנן קס"ד שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם א"נ עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד הוא:

חצי פרוטה לא תפסה. מצאתי שהקשו בתוספות א"כ היאך מחללין על פרוטות כדאמרן בריש פירקין והלא אי אפשר שיצמצם אדם שיהא. מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום ודילמא מייתר במעשר חצי פרוטה לא תפסה, וכי תימא התם בשחלל על איסר ופרוטות ונגזור דילמא אתי לאיתויי פרוטות לחודייהו כדגזרי' בסמוך, עוד הקשו למאי דגזרי הכא דילמא אתי לאיתויי פרוטות א"כ אין לך מעשר שני שפודין אותו לעולם שהרי פרוטות שאין פודין שמא יהא במעשר ח' שוה חצי פרוטה ולא תפיס ועל איסרין ופרוטות אין פודין משום נזירה דילמא אתי לאיתויי פרוטות לחודייהו ואם נאמר שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה שבא לכוין בפדיון אותה מחצה אבל מי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות וליתי איסר וניחל עליה כל זה פלפלו בתוספות ולא העלו בתירוצה אלא עמעום.
ול"נ שאין כאן גזרה כלל דלא קאמרי' בגמרא גזרה משום דילמא אלא דילמא אתי לאיתויי, וה"ק מעשר זה מבטלין אותו ברוב לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור וכל שאין עומד להתירו לאו דבר שיש לו מתירין מקרי כדאיתא בפרק הנודר וכדפרישית בשמעתין.
ומיהו לכתחלה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה צריך שיתכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר דבכי האי גוונא שרי דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן נתפסות, דלא דייקינן בגמרא אלא במכוין שתהא פרוטה חציה (מעשר) וחציה חולין להתפיס עליה וכדחזקיה דקאמר מחללין על מעות הראשונים דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפסיה במעשר כדפרישית לעיל הא במתפיס שתי פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר כולן נתפסות שאין אונאה בחלול כנ"ל:

ואסורים לזרים. פירש רש"י ז"ל, ואצטריך למתני משום דבעי למתני מה שאין כן במעשר דאפילו איסור ליכא, כלומר אפילו אוכלו חוץ לחומה. ובירושלמי (בכורים פ"ב ה"א) מפרש לה בפחות מכשעור. וא"ת הא נמי פשיטא, דחצי שעור לר' יוחנן מן התורה ולריש לקיש מדרבנן, כדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), דמאי שנא תרומה ובכורים מכל אסורין שבתורה. וי"ל דאיצטריך, משום דהתם מכל חלב הוא דמרבינן חצי שעור, וסלקא דעתך אמינא דוקא דומיא דחלב דאסורו שוה בכל, אבל תרומה ובכורים שאין אסורן שוה בכל לא, קא משמע לן.

מה שאין כן במעשר דבטל ברוב. פירש רש"י ז"ל דלא בעי אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעי, ומאי ברוב, ברביית שישים כשאר האסורין. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בשישים, דאלו ברוב, כלומר ברביית שעור, אף תרומה ובכורים בטלים ברוב, כלומר ברביית אחד ומאה. על כן נראה לי דברוב ממש קאמר, כלומר חד בתרי. ומכאן נראה לי ראיה מפורשת למה שכתבנו בפרק גיד הנשה (חולין צט, ב ד"ה וליבטל), דיבש ביבש חד בתרי בטיל. וכי מקשינן התם גבי גיד שנתערב בין הגידים וחתיכה בין החתיכות וליבטל ברובא, ברובא ממש קאמר, כלומר חד בתרי, וכדברי מקצת מן הראשונים נוחי נפש שכתבו כן.

ובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה. כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה, בין שבא ממעשר הרבה, דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא, ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן.

ושנכנס לירושלים ויצא. קא סלקא דעתיה השתא דתרתי קתני, שאין שוה פרוטה, אי נמי ביתר מכאן אלא שנכנס לירושלם ויצא, ואקשי על שאין בו שוה פרוטה, ליחליה על מעות הראשונים. והא דלא אקשינן וליעיליה וליכליה, כדאקשינן בסמוך על שנכנס לירושלם ויצא, תירץ ר"ח ז"ל, דנכנס לירושלם ויצא ממש, אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת חוץ לירושלם, ומשום הכי אקשינן ליעיליה בתערובתו, כיון שאין טורח בהעלאתו, אבל כאן שהוא רחוק מירושלם, ואי אפשר להכניסו לירושלם אלא בטורח ובהוצאה, לא חייבוהו להעלותן שם בתערובתן, ובכי הא לא מקרי יש לו מתירין. פירוש לפירושו, דלאו להעלותן בתערובתן קאי.
ומיהא שמעינן דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כל שאין לו מתירין [אלא] בהפסד הוצאה, ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות, דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אע"פ שיש היתר בהגעלה. והא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות לא, א) ר' שמעון שזורי נתערב לו טבל בחולין, אמר לו ר' טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו, התם נמי אף על גב דהזקיקו ליקח ולעשר אין הפסד ממון בדבר, דמה שיקנה מן השוק נשאר בידו, אלא מה שמוציא ממנו כנגד מעשר שנתערב בחולין.

מהא דאקשינן: וניתי מעשר דאית ליה ונצטרף. משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות, ותמיה לי, דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונים, ודחי דלית ליה דלא פריק, מיד הוה ליה לאקשויי, וניתי השתא ונפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונים. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צרוף, ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא ניתי ונצטרף, ולבסוף אקשינן ליה ניתי מעשר בפרוטה ומחצה, והיינו דומיא דחזקיה, וכי דחי דחצי פרוטה לא תפשה מידי ואיסר נמי דילמא אתי לאתויי פרוטות כיון דמשייר ממש בכונה לחלל עליו, תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין, דכל דמכוין (לעשר) [לשייר], איכא למיחש דילמא אתי לאתויי פרוטות.
הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין (בבא מציעא מה, א), והלא אי אפשר שימצא אדם שיהא מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום, ודילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפשה, וכי תימא התם כשחילל על איסר ופרוטות, ניגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות ואין לו [לך] מעשר שני שנפדה לעולם. וא״ת שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה (שיש) [שבא – ש״מ] לכוין בפדיון אותה מחצה, אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות (ומחצה אי נמי בב' פרוטות) וניתי איסר וניחול עליה, ונשאר להם הענין בקושיא. אבל הרמב״ן ז״ל תירץ שאין כאן גזרה כלל, דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא, אלא דילמא אתי לאתויי, והכי קאמר, מעשר זה מבטלין אותו ברוב, לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור, וכל שאין עומד להתירו, לא דבר שיש לו מתירין מקרי, כדאיתא בפרק הנודר (נדרים נט, א). ומיהו לכתחילה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין, וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה, אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה, צריך שיכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר, דבכי האי גונא שרי, דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן דלא דייקינן בגמרא אלא במתכוין שתהא פרוטה חציה נתפסת וחציה חולין להתפיס עליה, וכחזקיה דאמר מחללין על מעות הראשונות, דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפס במעשר, הא במתפיס ב' פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר, נתפסות, שאין אונאה עכ״ל. ולא ירדתי לסוף פירושו, דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר, ואליבא דידיה הוא דשקלינן ולדידיה מאי איכא למימר, ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות, אמאי בטל ברוב, ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר, מדינא משמע, ולא משום דמשייר חצייה לחולין.
ולענין הא דחזקיה תמיה לי, אמאי לא סייעוה ממתניתא דקא מייתינן לקמן בסמוך (בבא מציעא נג ע״ב), דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים.

התרומה והבכורים זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים וכן כהן טמא שאכלן וזר שאכלן בשוגג משלם חומש ואסורין לזרים ושמא תאמר והלא אמרת שהזר האוכל במיתה ומה הוצרכת ללמד שאסורים לזרים פרשו בו שאסורים אף בהנאה ואע"פ שאמרו מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה לא נאמר כן אלא כשאין הדבר כלה באותה הנאה הא כל שהדבר כלה באותה הנאה כגון להסיקו תחת תבשילו וכיוצא בזה אסור ויש מפרשים אסורים לזרים אף במקום שאין בו מיתה וחומש כגון לחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור מן התורה וכן נראה מתלמוד המערב ואף הלשון מוכיח כן שאם לאכילה וכשיעור אין כאן איסור לבד שהרי זר שאכל תרומה במזיד חייב מיתה בידי שמים ולוקה עליה כמו שיתבאר במקומו והן נכסי כהן לקדש בהם את האשה וליקח בהם כל דבר אף שאין ראוי לאכילה אלא שהמקבלם נוהג בהם בקדושתם ונותנן או מוכרם לכהנים ועולים באחד ומאה ר"ל שאם נפלה סאה תרומה במאה של חולין מעלה סאה ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים הא בפחות ממאה הכל אסור לזרים ומוכר את הכל לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה ודוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם כמו שיתבאר במקומו וטעונין נטילת ידים אף לפירות שהידים כבר ידעת שגזרו עליהן טומאה שניה ושני עושה שלישי בתרומה לפסלה וטעונין הערב השמש שאם טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מה שאין כן כל אלו במעשר שני חוץ מנטילת ידים כמו שהתבאר במסכת חגיגה ואף בזו יש אומרים שאין מעשר צריך נטילת ידים ומביאים ראיה ממה שאמרו מצא פירות בין פירות מעשר ופירות תרומה יאכלו כחומרי שניהם אסורים לזרים וטעונים נטילת ידים והערב השמש כתרומה אסורין לאונן וטעונין הבאת מקום כמעשר ומיתה וחומש ואיסור לזרים אין בו שאם משום זר הרי כל עצמו לזר הוא נאכל ואי משום טמא וממה שאמרו טמא שאכלו בירושלם לוקה וחוץ לירושלם מכין אותו מכת מרדות שאין לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו כמו שיתבאר במקומו מ"מ אין בה חיוב מיתה וכן אין מעשר שני נכסי בעליו ליקח בהם עבדים וקרקעות ולקדש בהם את האשה שממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא ולא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה דכתוב לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתיו בדבר שאין בו קיום לגוף כמו שיתבאר במסכת יבמות והערב השמש אין בו שהרי טבל ועלה אוכל במעשר:

והעלאה באחד ומאה אין בו אם התערב בחולין שהרי אפשר לפדותו ולחלל קדושתו בכל מקום שהיא ונמצא שיש לו מתירין וכל שיש לו מתירין אינו בטל ואינו עולה ואם תמצא לומר שאין בחומשו שוה פרוטה ולדעת האומר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיה הרי מ"מ יכול להעלותו בירושלם ואין כאן בטול ואם תמצא לומר שאין דרך לפדיונו ולאכילתו אף בירושלם הרי הוא בטל ברוב וכיצד הוא שאין דרך לפדותו ולא לאכלו בירושלם יש אומרים כל שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה ושנטמא שאינו בר אכילה ויש מפרשים שכל שאין בו שוה פרוטה אין מטריחין אותו לעלות ולא הקשו למטה וניעייליה וניכליה אלא בשכבר הכניסו ויצא ומ"מ לענין פסק אינו כן שאע"פ שאין בו שוה פרוטה בר פדייה הוא מדברי סופרים אלא כגון שנכנס לירושלם ויצא ונפלו מחיצות שמאחר שנכנס לירושלם אין שם צד לפדיון ולהחזירו לירושלם ולאכלו שם אי אפשר הואיל ואין שם עכשו מחיצות שכך הוא הדין שאין מעשר נאכל אלא בירושלם ולפנים מן החומות וזהו מן התורה והוא שאמרו מחיצות לאכל דאוריתא וכל שלא נכנס לשם רשאי לפדותו הא כל שנכנס אינו נפדה שאין מעשר שני נפדה בירושלם אלא אם כן נטמא ואסור להוציאו שכל שקלטוהו מחיצות אינו נפדה עוד אפילו בהוצאה שהמחיצות קולטות לעכב פדייתו אף משיצא וזהו מדרבנן וזהו שאמרו מחיצות לקלוט דרבנן ואם יצאו מ"מ הן בעברה הן בשגגה יחזרו ויאכלו לשם אם יש שם חומות ודוקא בפירות אבל מעות נכנסין ויוצאין ואין בכך כלום נמצא מ"מ שכל שנכנס לירושלם ויצא ואין שם מחיצות אין שום דרך לא לפדייה שקלטוהו מחיצות ולא לאכילה בירושלם שאין שם מחיצות ועל זה אמרו שבטל ברוב וכן הדין בנכנס ונפלו מחיצות אע"פ שלא יצא אלא שבא להשמיענו שאע"פ שיצא אינו בר פדיה שהמחיצות קלטוהו אע"פ שיצא מהן ולא סוף דבר בשיש במעשר זה שוה פרוטה אלא אף בפחות משוה פרוטה אע"פ שאינו בר פדיה מן התורה אלא מדברי סופרים אומרים שקלטוהו מחיצות:

אחר שביארנו שמעשר שאין בו שוה פרוטה ר"ל בחומשו נפדה מדברי סופרים אף בנתערב כן ואם פדה כבר מחללו על מעות ראשונות ואם לא פדה פודהו בעצמו מעתה מה שטרחו בסוגיא זו והקשו וניתי למעשר אחר וכו' וניתי שתי פרוטות וכו' וניתי איסר וכו' לענין פסק הלכה אינך צריך ולא נאמרו הדברים אלא שהיה סובר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו נפדה בעצמו ומ"מ למדנו מסוגיא זו שאם לא רצה לפדות זה המעורב שאין בו שוה פרוטה בעצמו אין לו תקון לצרפו עם אחר הואיל ולא פדה מעשר אחר שיתפיס חלול על מעות הראשונות שאם יביא מעשר אחר ויקיפנו לזה ויאמר זה וזה מחולל על פרוטה זו אין מצטרפין לתפישת פרוטה זו אחר שאין כאן שוה פרוטה ויש מפרשים הטעם מפני שהמעורב מדברי סופרים ולא יראה כן שהרי אמרו למטה ולא מיבעיא יש בו שוה פרוטה דהוי דאוריתא ומ"מ אפשר לפרשו ששיעורו מן התורה ואם יביא דמאי שאף הוא מדברי סופרים חוששין שמא יביא ודאי ונמצא מה שהביא נאכל בלא חלול כמו שביארנו ושמא תאמר יביא שוה שני פרוטות ויחלל מעשר אחר על פרוטה ומחצה מהם ואח"כ יחלל זה על חצי פרוטה הנשארת אין שוה פרוטה ומחצה תופשת בקדשת שתי פרוטות ששוה פרוטה תופשת הפרוטה וחצי הפרוטה הנשארת מן המעשר לא תפשה כל הפרוטה האחרת אלא כשיעורו ומ"מ הואיל ותחלת הפרשתו היה שם מעשר בשוה פרוטה אף זה הנשאר ממנו הוא מן התורה וכשמצרף זה עם המעורב ומקיפו ומתפיסה באותה פרוטה נמצאת בפרוטה זו צירוף דאוריתא ורבנן וכבר ביארנו שאין מצטרפין ומה שכתבנו למעלה שאין דרך לצמצם במעותיו ומוסיף הוא על דמי הפדיון לא נאמר אלא במחלל על סלע או שקל או איסר שדרך לוותר בהם ליתנם בפחות מדמיהם כשהוא צריך לפרטו בפרוטות אבל בחלול אחר אינו תופש אלא בכדי דמיו כבר אמרו שכל הפודה מעשר ביתר מדמיו לא נתפשה התוספת למעשר ושמא תאמר יביא איסר ויחלל עליו בפחות מדמיו ואח"כ יחלל זה המעורב עליו יש לחוש שמא יביא פרוטות ויבא לאכול קצתו בלא חלול המועיל על הדרך שביארנו ומעתה אין לו תקון אלא בפדייה על ידי עצמו:

ואסורין לזרים. פירש רש"י משום מעשר קתני לה. וחייבין עליה מיתה וחומש איצטריך לאשמועינן דבתרומה וביכורים איכא מיתה וחומש. ועוד תנא מיתה משום כהן טמא האוכלה במיתה. ועוד איצטריך לאשמועינן דאפילו במקום שמעשר אסור באכילה כגון חוץ לחומה ליכא מיתה וחומש ובירושלמי מפרש דאיצטריך לאשמועינן ואסורים לזרים משום פחות מכשיעור. ומכל מקום מה שאין כן במעשר דאפילו בשיעור שרי. ותימה מה חידוש בא להשמיענו כאן מאי שנא מכל איסורים שבתורה דחצי שיעור אסור לרבי יוחנן כדאיתא ליה ולריש לקיש וכו'. ויש לומר דאיצטריך משום דמרבינן חצי שיעור מכל חלב וסלקא דעתך אמינא דומיא דחלב דאיסורו שוה בכל ולריש לקיש נמי סלקא דעתך אמינא הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמשמע לן הך מתניתין דאין חילוק. הרמב"ן.

והם נכסי כהן. פירש הקונטרס לקדש בו אשה מה שאין כן במעשר וסתם משנה כרבי מאיר. ונראה לי דאתיא ככולי עלמא והכי פירושו נכסי כהן ליקח בהם עבדים וקרקעות וכו'. הרא"ש.

מה שאין כן במעשר דבטל ברוב. פירש רש"י דלא בעינן אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעינן ומאי ברוב ברביית ששים כשאר איסורין. והרשב"א הקשה דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בששים דאלו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה וביכורים בטלין ברוב כלומר ברביית אחד ומאה לפיכך פירש דברוב קאמר ממש כלומר חד בתרי. ומכאן הכריח כדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטיל ושם בפרק גיד הנשה יתבאר בסייעתא דשמיא. הר"ן.

ועולין באחד ומאה וכו'. ככתוב בתוספות. ויש להביא ראיה מההיא דאמר בפרק יוצא דופן אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה מדרבנן. וגם יש לדחותו דדילמא מה שחשבוהו חכמים בתרומה ליפטר מן החלה אף על פי שיש בחולין כדי חיוב חלה על התרומה פירוש ולהכי אמרינן חלה זו מדרבנן אבל הא דאסיר ליה באכילה ולא מבטל ברובא הוי מדאורייתא. ומיהו מדאמר בסוף הערל והוא שרבו חולין על התרומה פירוש ולהכי אמרינן שאני אומר שאר מותר מן התורה משמע דבו ממש ואין לחוש במאי דחשיב הכא מעלה דרבנן דהכי נמי קתני וטעונין רחיצת ידים שהוא מדרבנן. משאנץ.

ואם איתא דחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין כלומר על ידי פדיון. וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל. פירוש במין במינו דאלו בשאינו מינו בטל בששים כדאיתא בנדרים ובתוספתא ובירושלמי וכדברי רבי בפרק בתרא דעבודה זרה ואם תאמר ולוקמה להא בשנתערב בשאינו מינו. יש לומר דהא ליתא דאם כן תרומה נמי עולה בששים כדאיתא בפרק כל הבשר. ואם תאמר והא פלוגתא דרבבן ורבי שמעון היא בדבר שיש לו מתירין ודילמא הא מתניתין רבנן היא דסבירי להו דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל. יש לומר דהא ליתא מדקתני עלה באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם כלומר לפי שאין לו פדיון ואינו בר אכילה ואין לו מתירין אלמא האי תנא רבי שמעון היא. הריטב"א.
והרא"ש בתוספותיו הקשה וזה לשונו: והרי טבל דיש לו מתירין ואמרינן שלהי עבודה זרה טבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר כיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על פי שיש לו מתירין וראייה מהירושלמי דמסכת שביעית פרק ג' ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון משום רבי יהושע אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור במינם במשהו שלא במינם בנותן טעם. מיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתר הכי וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ואם באנו להגיה נוכל להגיה בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. ומיהו מתוך גמרא הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר וצריך להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך והרי שביעית שאין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם סוף פרק כלל גדול שהשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם עד כאן לשונו.
וזה לשון תוספות שאנץ: וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ואם תאמר הרי טבל דיש לו מתירין אמר בסוף עבודה זרה הטבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר דכיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על גב דיש לו מתירין וכן אשכחן בפרק הנודר מן המבושל גבי קונמות דתנן קונם יין זה שאני טועם ונתן לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הא ליכא נותן טעם מותר אף על גב דקונמות חשיב דבר שיש לו מתירין בסוף הנודר מן הירק. ומיהו יש לדחות דילמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנותן טעם כדקתני רישא התם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעם לפי שלא היה דעתו אלא על היין שהוא בעין ונהי דכי אמר יין אסור טפי דנותן טעם מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל. ואין ללמוד מכאן שאר דברים שיש להם מתירים. ומיהו יש להביא ראיה מן הירושלמי דמסכת שביעית פרק שלש ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. ומיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתרה וכל שאין לו מתירין כגון תרומה חלה וערלה וכלאי הכרם נתנו לו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא שלא במינו בנותן טעם. ואם באנו להגיה הירושלמי נוכל להגיה ברישא בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. מיהו גמרת הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר ויש להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך התם התיבון הרי שביעית שאין לה מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם בסוף פרק כלל גדול אמר בשביעית כל שהוא שביעית אוסרה כל שהו במינה ושלא במינה בנותן טעם. ומיהו עדיין קשה הא דמפרש התם בעבודה זרה טעם דטבל במשהו במינו משום דכהיתרו כך איסורו תיפוק לי משום שיש לו מתירין. ותירץ רבינו תם דאיצטריך היכא דאין יכול למצוא טבל אחר עד שיהו הפירות מרקיבין דאף על פי שאם היה מוצא היה חשוב יש לו מתירין עכשו שאינו מוצא הוי כדבר שאין לו מתירין כדמשני הכא דלית ליה מעות הראשונות והתם בטורח יכול למצוא פירות שיהיו ראוים לעשר על זה שנתערב כדאשכחן בהקומץ רבה גבי רבי שמעון שזורי שנתערב לו טבל וחולין ואמר לו רבי טרפון לך וקח מן השוק ועשר עליו או לך קח מן הגוי דמטבל גמור אינו יכול לעשר דחייב מדאורייתא וזה שנתערב פטור והוה מן החיוב על הפטור. עד כאן.

ובאיזה מעשר אמרו. כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה בין שבא ממעשר הרבה דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן. הרשב"א ז"ל.

ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין. פירש רש"י ז"ל בשלמא לדידן משכחת לה בשאין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא וכשנטמא דלאו בר אסוקי ומיכליה בירושלים הוא אלא לחזקיה קשיא. ואינו מחוור דאכתי לא הוה משמע לן דאיירי כשנטמא דלקמן הוא דמוקמינן לה בהכי. לפיכך פירש רבינו תם דלעולם כשלא נטמא וכי תימא אם כן ליסקיה וליכליה והוה ליה דבר שיש לו מתירין ליתא דלא מיקרי מתירין אלא כשהוא יכול להתירו בלא טורח גדול אבל כאן שיש טורח להעלותו פעם תערובתו לאו מתירין מיקרי ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אף על פי שיש לו היתר בהגעלה. והא דאקשינן לקמן ונהדר וניעייליה בירושלם דאלמא כל היכא דאפשר למיסק דבר שיש לו מתירין הוא. לא קשיא דהתם משום הכי מקשיה דמדקתני שנכנס לירושלם ויצא משמע דאפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ובכהאי גוונא מקשיה ליהדר וליעייליה שהרי אין טורח בהעלאתו. אי נמי יש לומר דמשום הכי לא חשבינן ליה יש לו מתירין מפני שיכול להעלותו משום דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מעשר שני לא קאי להעלותו בירושלים בעינו אלא לפדותו ולהעלות דמיו וכי אקשיה בסמוך ליהדר וליעייליה התם הוא כיון שנכנס שם פעם אחת שוב אין לו פדיון ועל כרחך לאסוקי קאי. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר בלאו דחזקיה נמי היכי ניחא לדידן דהא אית ליה מתירין לאכלו בירושלם וכי תימא דאיירי בשנטמא וכדפירש רש"י והא מדכתב הא לקמן מכלל דהשתא סבירא ליה דבטהור עסקינן. ורבינו תם תירץ דכיון דאיכא טורח להעלותו לירושלם לא חשיבא דבר שיש לו מתירין וכו' והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן במסכת שביעית דטבל במינו במשהו ופירשו טעמא משום דכהיתרו כך איסורו ותיפוק לי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלא ודאי משום דזימנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנות או להביאו ממקום אחר ולא חשיב דבר שיש לו מתירין. ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כך איסורו כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דסברי דדבר שיש לו מתירין בטיל וכדפריש התם ברוכתא. אבל יש לדון כדברי רבינו תם דכיון דמעשר שאין בו שוה פרוטה אינו תייב להעלותו לירושלם ולא חשיב דבר שיש לו מתירים כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי. עד כאן.

וניתי מעשר דאית ליה ונצרפינהו. משמע דהך קושיא לאו לחזקיה מקשה לה דלכולי עלמא נמי קשיא ולכולי עלמא פרכינן אעיקר ברייתא. ולי נראה דחזקיה מילי טובא קמשמע לן שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושבמעשר חצי פרוטה מצטרף אפילו על מה שנתחלל אבל אנן סהדי שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם אי נמי עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד היא. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: וליתי מעשר דאית ליה ובצרף. פירוש ויפדה הכל ביחד אותו מעשר שיש לו בעין עם זה שנתערבה בחולין. ואם תאמר ולדידן נמי תיקשי הכי. ויש לומר דלדידן מעשר שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיון כלל ואפילו על ידי צירוף אבל לחזקיה דאמר שיש לו פדיון וחייב לעשות כן על מעות הראשונות כל שכן שיש לו לפדותו בצירוף מעשרותיו והוה ליה דבר שיש לו מתירין. עד כאן.

מהא דאקשיה וניתי מעשר דאית ליה ונצרף משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות. ותמיהא לי דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונות ודחי דלית ליה דלא פריק מיד הוה ליה לאקשויי וניתי השתא וניפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונות. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צירוף ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא נייתי ונצרף ולבסוף אקשי ליה נייתי מעשר בפרוטה ומחצה והיינו דומיא דחזקיה וכי דחינן דחצי פרוטה לא תפסה מידי ואיסר נמי לא דילמא אתי לאיתויי פרוטות כיון דעשייה ממש בכוונה לחלל עליו תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין דכל דמכוון לעשר איכא למיחש. הריטב"א.

דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. פירוש מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף. יש מפרשים משום דמעורב ברוב קרי ליה דרבנן ואם כן אפילו יש בו שוה פרוטה נמי ולקמן קרי ליה דאורייתא. הדר הוה ליה דאורייתא ודרבנן כי זה פחות משוה פרוטה הנשאר כיון שהיה בתחלת הפרשתו שוה פרוטה דאורייתא הוא וזה שלא היה מתחלתו כי אם פחות משוה פרוטה הוא דרבנן וכי מייתי ההיא פחות משוה פרוטה לצרופי בהדי האיך דמערב ומפקריה הוא סבור שהכל מחולל ואוכל אותו שהוא דאורייתא חוץ לחומה קשיא לן דגרסינן במכות פרק אלו הן הלוקין כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה והיא שנת מעשר שני בירושלם. אכלה לוקה אחת. זר שאכלה לוקה שתים. טעמא דבירושלם הא בגבולין לוקה שלוש כלומר משום זר שאכל תרומה ומשום מעשר ראשון טבל ומשום מעשר שני חוץ לחומה והא הכא דתאנה קאמר והיאך אפשר למעשר של תאנה אחת שיהא בו שוה פרוטה וקאמר שלוקה עליו. ויש לומר שאותה תאנה נמי ממקום חיוב באה שיש לשם טבלים הרבה. והא דלא אקשי הכא ונסקיה לירושלם וניכליה ואמאי בטל בריב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה הוא לא מטרחינן ליה ולקמן דפריך משום דכבר העלהו הכניסו ויצא ולהכי לא אקשי ליה ניהדריה ויכליניה. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. פירש רש"י שזה המעורב כבר נתבטל מן התורה חד בתרי וכחולין גמורין הן מן התורה. ובדין הוא דמצי תלמודא לשנויי דמיירי דלית ליה מעשר אחרינא אלא דניתא ליה לתרוצי דאפילו אית ליה דאורייתא ודרבנן לא מצרפי. עד כאן.

וניתי איסר דילמא אתי וכו'. ואם תאמר אם כן בעלמא היאך מחללין על איסר נגזור דילמא אתי לאיתויי פרוטות. יש לומר דלאו גזרה הוא אלא הכי קאמר כיון דזימנין דאתי לאיתויי פרוטות ניחא להו לרבנן דליבטיל ולא נחמיר עליה כדין דבר שיש לו מתירין כיון דזימנין דנפיק מינה חורבא אבל ודאי לכתחלה מחללין על איסרין ולא גזרינן וכן נראין דברי רש"י. ומכל מקום איכא למידק דהכא משמע דאין מחללין בפרוטות דהא אמרינן דחצי פרוטה לא תפסה וכיון שכן אי היה מחלל אפרוטות דילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפסה כיון דאי אפשר לצמצם ונמצא אותו חצי פרוטה נאכל במוץ בלא פדיון ואלו ברלש פרקין משמע בהדיא דמחללין מעשר שני על הפרוטות. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהתם הוא שמכוון להתפיס כל הפרוטות כלומר שיהו כולן נתפסות בקדושת מעשר ובכהאי גוונא תפיס כוליה שאין אונאה בחילול אבל כל שהוא מכוון להתפיס חצי פרוטה ושתהא חציה חולין בכהאי גוונא הוא דאמרינן דלא תפסיה. הר"ן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: דילמא אתי לאיתויי פרוטות. ואם תאמר אמאי לא גזרינן דילמא אתי לאיתויי פרוטות וכו'. ויש לומר דהקונטרס דקדק בזה דפ"ה דהכי פירושו דילמא אתי לאיתויי פרוטות ומעשר בפרוטה ומחצה ונמצא שוה חצי פריטה נאכל בלא חלול וטוב לנו שיבטל ברוב אבל היכא דלא אפשר למעבד הכי ודאי עבדינה כדפירשתי דמייתי איסר. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין וכו'. ואם תאמר שאין גזירה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה שבא לכוון בפדיון אותה מחצה אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא אי הכי תיקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות ומחצה אי נמי בשתי פרוטות וניתי איסר וניחיל עליה ונשאר להם הדבר בקושיא. אבל הרמב"ן נ"ר תירץ שאין כאן גזרה כלל דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא אלא דילמא אתי לאיתויי והכי קאמר מעשר זה מבטלים אותו ברוב לפי שאין חכמים מצווים עליו לצרף ולחללו עכשו שמא יבא לידי איסור וכל שאין עומד להתירו לאו דבר שיש לו מתירין מיקרי כדאיתא בפרק הנודר ומיהו לכתחלה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה צריך שיכוון להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר דבכהאי גוונא שרי דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן נתפסות דלא דייקי בגמרא אלא במכוון שתהא פרוטות חציה נתפסה וחציה חולין להתפיס עליה וכדחזקיה דקאמר מחללין על מעות הראשונות דאלמא המותר חולין בידו ולא אתפסיה במעשר הא במתפיס שתי פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהיו כולן מעשר כולן נתפסות שאין אונאה בחילול. עד כאן לשון הרב נ"ר. ולא ירדתי לסוף פירושו דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר ואליבא דידיה הוא דשקלינן וטרינן ולדידיה מאי איכא למימר ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות אמאי בטל ברוב. ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר מדינא קאמר משמע ולא משום דמשייר חציה לחולין. וצריך עיון לענין הא דחזקיה. תמיה לי אמאי לא תסייעיה ממתניתין דקא מייתי לקמן בסמוך דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים. עד כאן לשון הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר והא אשכחן בעלמא דאדם מחלל מעשרותיו על פרוטות כדתנן הפורט וכו'. ויש לומר שאם יש לו מעשר במאה פרוטות ותצי פרוטה יביא צ"ט פרוטות ואיסר ואותה פרוטה וחצי מתפסי בחדא על האיסר. וכי תימא דנגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות יש לומר דכי גזרינן הני מילי במעשר זה המעורב שאין פדיונו אלא מדרבנן ואין אנו רוצים להחמיר בדינו לעשותו דבר שיש לו מתירין כיון דאית ליה שום גזירה אבל במעשרות דעלמא שפדיונן מדאורייתא וזימנין דלא מזדמני ליה איסרין לפדותו עליהם לא גזרינן פרוטות לחוד כן תירצו בתוספות ונכון הוא והא ודאי כיון שטורח להביא איסר עם הפרוטות היא המוכחת דלא אתי לאחלופי לחלל עם פרוטות לחוד. ורבינו הגדול הרמב"ן כתב דקושיא מעיקרא ליתא דאנן לא אמרינן הכא דחצי פרוטה לא תפסה בפרוטה אלא מפני שבא להתפיסה בחציה בלבד כדי שיהא העודף לפדות עליו מעשר המעורב אליבא דחזקיה אבל בעלמא שבא להתפיס חצי שוה פרוטה העודף במעשרותיו על פרוטה הא ודאי שפיר תפסה כיון שהמעשר שהוא מביא לפדות דרך כלל יש בו שוה פרוטה מה שאין כן במעשר שאין בו שוה פרוטה בתחלתו דההוא ודאי אפילו לחזקיה לא תפיס בתחלה לא באיסר ולא בפרוטה ולא בשום מטבע. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ותימא מתניתין דמייתי לעיל הפורט סלע וכו'. היאך חלל מתחלה על הפרוטות הא אמרינן לעיל לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם וכו' ככתוב בתוספות. מיהו אהך גזרה דבסמוך יש לתמוה היכי דמי אי גזרינן שלא יחלל מעשר שוה פרוטה ומחצה על איסר דילמא אתי לאיתויי פרוטות אם כן לא יהיה לו עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור הכי וכי תימא דלא גזרינן אלא היכא דבא לעשות תקנה למעשר זה שנתערב מה טעם יהיה לדבר זה. ונראה לי דאינו כן דהא דאמרינן לעיל לפי שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו לאו שלא יוכל לצמצם כלל קאמר אלא אי אפשר לצמצם לשער ערך הכרי של מעשר בצמצום בלא טורח ואין אדם רוצה לטרוח ומשער מאומד ומוסיף מעות אבל היכא שהוא מחלל על הפרוטות הוא יכול לשער שיהא המעשר כשיעור הפרוטות ודי בשיעורו כי לא נתנה תורה למלאכי השרת. וה"ר שלמה מטריו"ש תירץ דבמילי דרבנן אמרינן כל שעתא לקולא בפרק הקומץ רבה לא חיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי כי היכי דתיהוי ליה תקנתא אבל הכא חיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי כי היכי דלא להוי דבר שיש לו מתירין וליבטל ברוב ולהכי נמי קאמר בשלהי עבודה זרה טעמא דטבל לא בטיל משום דכהיתרו כך איסורו דלא סגי ליה בטעמא דפריש בנדרים משום דיש לו מתירים דיכול ליקח מן השוק דמהאי טעמא לא הוי דבר שיש לו מתירין וחיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי ולא צריכינן לכל שינויי דחיקי שפירש רבינו תם לשנויי אמאי לא צריכינן לטעמא דכהיתרו כך איסורו. וניחא נמי הכא מה שגמגמו בתוספות אמאי גזרינן הכא דילמא מייתי פרוטות מעלמא דאיכא למימר דדוקא הכא גזרינן כדי שלא יהיה לו מתירין וליבטיל ברובא וכן ניחא לקמן דהכא לא פליג בין נפלו מחיצות ללא נפלו. ובסוף פרק חלק מסיק אמילתא אחריתי כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות וכו' דהכא דוקא אמרינן לא פלוג כי היכי דלא להוי דבר שיש לו מתירין.
וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו אהך גזרה דבסמוך גופה יש לתמוה היכי דמי דגזרינן ושלא יחלל מעשר בשוה פרוטה ומחצה על איסר דילמא אתא לאיתויי פרוטות אם כן לא יהא עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור לזה וכי תימא הכי נמי דווקא בשיש מעשר שוה מאה פרוטות ומחצה אין יכול לחללו על סלעים ואיסרים דילמא אתי לאיתויי פרוטות אם כן לא יהא עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור ולא יתחלל אותו שוה חצי פרוטה העודף דחצי פרוטה לא תפסה ונמצא אוכל שוה חצי פרוטה של מעשר חוץ לירושלים בלא פדיון אלא מה יעשה יחלל השוה מאה פרוטות על סלעים ואיסרים ויוותר דמי שרגילים לעשות שאין אדם מצמצם מעותיו ואחר כך יחלל אותו חצי פרוטה היתרה על מעות הראשונות הללו כדקאמר חזקיה מעשר שני שאין שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות זו היא תימה גדול לומר כן דמה לי בענין זה מה לי מחל בתחילתו הכל בבת אחת אלא ודאי לא גזרינן דאם כן אין תקנה עוד למעשר בפדיון ואם כן הרי גזרינן נמי הכא. וכי תימא דשייך לגזור טפי בשבא לחלל מעשר בפרוטה ומחצה דאדם שיש לו רוב מעשר אין לחשב חצי פרוטה העודף בשביל כך והוא הדין לענין חילול ואפילו מייתי פרוטות אין לחוש לאיסור דאורייתא אכתי תיקשי ליה הכא דנייתי מעשר בשתי פרוטות ונחיל על איסר דאפילו מייתי פרוטות אין כאן למעשר דאורייתא וכי תימא דילמא אתי לאיתויי מעשר בפרוטה ומחצה ויחלל על פרוטות חדא דזה דומה גזרה לגזרה ועוד אין גזרה זו מפורשת בתלמוד. ומיהו מצינו למימר דכולה חדא גזרה היא ולא חשש להאריך לפרש כל זה. אבל אכתי קשה דאם כן מעשר שוה ב' פרוטות או ג' לא יהיה לו עוד תקנה להתחלל מטעם זה אם לא נאמר דאין שייך לגזור בו אלא דווקא היכא דבא לעשות מעשר זה שנתערב ומח טעם יהיה בדבר. עד כאן.

בשנטמא. הוה מצי למפרך מאי איריא יצא אלא דאידך פירכא עדיפא ליה. ולקמן דאוקמא כרבי יהודה ולא הוה ליה שום פירכא הדר פריך מאי איריא יצא שנאמר כי לא תוכל שאתו. ואם תאמר והא קרא חוץ לירושלים כתיב כי ירחק ממך המקום. הריטב"א.

דנפיל מחיצות. ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דשבועות דאוכלין קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה וכו' וכן משמע נמי בפרק אלו הן הלוקין דלמאן דאמר קדשה מעלה אדם בזמן הזה במעשר שני ואוכלן בירושלים. ויש לומר דהכא כמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא ואף על גב דכל זמן שבית המקדש קיים דמסתבר דכל הקדשות קיימות אפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא כמו למאן דאמר קדשה לאחר חורבן יש לפרש דנפיל מחיצה כגון דחרב הבית. אלא אההיא דחלק קשה טפי דמסיק לה גבי מעשר שני של עיר הנדחת ואי דחרב הבית הא אין דנין דיני נפשות אם לא נגמר מקמי הכי. עד כאן משאנץ.

בפרש"י בד"ה חצי פרוטה הנותר כו' ואם באת לומר דחזקיה נמי היכי משכחת שיש עודף כו' עכ"ל דליכא למימר בהך דחזקיה כיון דהך חצי פרוטה הוי דאורייתא מצטרפת שפיר עם מעשר הראשון ונתפס בו דמ"מ שמא לא נשאר במעשר ראשון חצי פרוטה ונמצא הך חצי פרוטה מעשר אינו נתפס בפרוטה מעות העודפות שם ודו"ק:

תוס' בד"ה ואסורה לזרים כו' ואין לפרש דאסורה לזרים אפי' ע"י פדיון כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לדחות דאין לפרש הכי מדחשב להו בתרתי בפ' הערל דחשיב מחפ"ז דהוי בתרומה ולא במעשר וק"ל:

בד"ה והן נכסי כהן כו' וי"ל דההיא כו' אתיא כר"י דאמר ממון הדיוט הוא כו' עכ"ל ולמ"ד ממון גבוה הוא מפרש ליה לקרא הא לחי נתתי לסיכה ואתיא הך דירושלמי כפשטה כר"מ לדרשה גמורה וק"ל:

בד"ה ליהדר וליעייליה לעיל גבי אין בו ש"פ לא פריך הכי כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפרש"י לעיל דאין בו ש"פ כגון שנטמא כו' דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר שנטמא ועוד דמשמע דומיא דאידך דתנא ושנכנס לירושלים כו' דלא מיירי בשנטמא לפי המסקנא ודו"ק:

גמרא ואסורים לזרים והן נכסי כהן כצ"ל. מכלל דמעשר בטיל ברובא כצ"ל:

תוס' ד"ה ועולה באחד ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו וכו'. זה לשון הספרי פרשת קרח דף כ' מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו ופירושו כן הוא דהאי קרא מדבר בתרומת מעשר שהרמתו אחד ממאה שהרי ממאה סאין מפריש עשרה למעשר ראשון ומאותן עשרה מפריש אחד לתרומת מעשר נמצא שהתרומת מעשר הוא אחד ממאה סאין שהיו טבל ולמדך הכתוב שאם חזרה ונפלה אותה סאה של תרומת מעשר לתוך התשעים ותשעה מקדשתן הא אם נפלה לתוך מאה חולין דהיינו עם התרומה שנפלה לתוכו הוי א' ומאה הוא עולה וה"ה לתרומה גדולה דדין אחד להם וכן מצאתי פירוש זה בסמ"ג דף ע"ו ריש ע"ב ובפירוש רבינו שמשון דמסכת תרומות דף נ"א משנה ז' ע"ש. וכן בפירוש ר"מ שם ומה שכתבו התוס' דערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים שם בספרי:

ד"ה והן נכסי כהן וכו' אבל עבדים אסירי מיתורא דקרא. פירוש דכתיב בבקר ובצאן וגו':

בא"ד והא דקאמר בפרק הערל וכו' אימא לארון ותכריכין וכו'. ר"ל מדקאמר ואימא לארון ותכריכין משמע דלפי האמת לא אתא לארון ותכריכים ולפי סברת התוס' סבירא להו השתא דכל עצמו לא אתא אלא לארון ותכריכין לכך כתבו דאין ר"ל דלפי האמת לא אתא לארון ותכריכין דלארון ותכריכין אתא על כל פנים אלא דפריך דלמא אתא לארון ותכריכין לחודיה אבל לסוכה לא:

ד"ה ליהדר וליעייליה לעיל גבי אין בו שוה פרוטה לא פריך הכי וכו'. לפי' רש"י לעיל בד"ה ועולין באחד ומאה וכו' דכתב והכא כגון שנטמא וכו' ואין בו שוה פרוטה וכו' לא קשה מידי דלא הוי מצי למפרך וליהדר וליעייל' אאין בו שוה פרוטה משום דאיירי דנטמא וכי תימא א"כ נפרקי' הא אין בו שוה פרוטה אבל אנכנס לירושלים הוה ס"ד דהמקשה דליכא לשנויי ליה בשנטמא דא"כ תקשה ונפרקיה וק"ל:

רש"י בד"ה דאי אית כו' פדייה הוא אם כו' הד"א:

גמרא כשנטמא. וקתני שנכנס לירושלים כו' דאע"פ שנטמא יש לו פדיון כיון שנכנס לירושלים קלטוהו מחיצות ומקשה ונפרקיה דהאמר ר"א וכו' ומשני בלקוח בכסף מעשר שני וזהו כל שנכנס לירושלים וקנה בו צרכי סעודה [לכך לא פריך אלא מאי אריא יצא]:

ברש"י בד"ה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי כו' אבל דחזקיה כו'. נראה שר"ל דמשני לחזקיה דלא פריק ולא משני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי דחצי פרוטה המעורב לא מצטרף למעות הראשונים וכו':

ברש"י בד"ה חצי פרוטה הנותר כו' ואם באת לומר דחזקיה נמי כו'. כתב מהר"ש יצ"ו דליכא למימר בהך דחזקי' כיון דהאי חצי פרוטה הוי דאורייתא מצטרפי שפיר עם מעשר ראשון ונתפס בו דמ"מ שמא לא נשאר במעשר ראשון חצי פרוטה ונמצא הך חצי פרוטה מעשר אינו נתפס בפרוטה מעות העודפות שם [במה שאינו מצמצם] ודו"ק ע"כ ובחנם דחק שאין כאן צחצוח פקפוק כלל ושפיר מקשה רש"י ולחזקיה היכי משכחת דהיכי אמר דמחלל עליו משום דאי אפשר לצמצם ומחמת יראה מלפחות כו' אדרבה ודאי מדקדק בצמצום שחצי פרוטה מעשר האחרון המחלל על חצי מפרוטה [העודפת] אינו תופס פדיון וא"כ אכל מעשר בלא פדיון וק"ל. ודוחק מ"ש שמא נשאר פרוטה ופרוטה תופסת פרוטה (והעודף כו') (ש):

בתוס' בד"ה אסורה לזרים כו' אפילו ע"י פדיון כו'. שייריה כתבו ראיה מבוארת וברורה מיבמות דף ע' ומהר"ש כתב דהו"מ למימר דא"ל הכי מדחשיב להו בתרתי פרק הערל (יבמות דף פ"ב) דחשיב מחפ"ז בתרומה ולא במעשר ע"כ ושמא אסורה לזרים דבמתניתין אין פירושו הכי [ואין ראיה מדף פ"ב]:

בתוס' בד"ה והן נכסי כהן כו'. תימא כו'. הכי משמע להו דמתני' התם מיירי (בתרומה טהורה) [במעשר טהור] אע"ג דבגמרא פרק הערל שהביאו בסמוך מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוך וכו' דריש לא נתתי אטמא וע"ש בפירש"י מ"מ אפשר דקרא איירי מהכל ועיין:

בא"ד וי"ל דהאי דפרק בתרא כו' אתיא כר"י כו'. ולמ"ד ממון גבוה מפרש ליה לקרא הא לחי נתתי לסיכה [ואתיא] הך דירושלמי כפשטיה כר"מ לדרשה גמורה כ"כ מהר"ש יצ"ו ואין צורך לזה לכותבו. יש מקשין דהו"ל לתוס' להפך סברת התירוצים לר"מ דבגדים שרי שהגוף נהנה מהם ולשינויא דר"י מן התורה שרי כל מילי ומדרבנן הוא דאסור וז"א וק"ל [דאי תרוייהו כר"מ ובגדים שרי א"כ ירושלמי דאמר הא לחי נתתי בתמיה דלא כמאן]:

בתוס' בד"ה וטעונה רחיצת ידים כו'. עיין בחגיגה במשנה דנוטלין ידים לחולין ולתרומה כו':

בתוס' בד"ה ועולין באחד ומאה וכו'. בספרי דריש פרשת קרח דף כ' ואתרומת מעשר קאי שהוא אחד ממאה וקאמר הקרא שאם חזר ונפל לתוכו אוסרתו דהיינו בצ"ט הא בק' דהיינו אם הסאה תרומה המדמע הוא מאה ואחד בטילה:

בתוס' בד"ה ליהדר וליעייליה כו'. ורש"י מתרצו דלעיל י"ל שנטמא וא"כ לא יכול לאוכלו ולפדות לא [כדחזקיה] שאין בו שוה פרוטה אבל כאן אם תאמר שנטמא קשה ונפרקיה כדר"א וכו' אבל אם טהור הוא לא קשה ונפרקיה כיון דמחיצות קלטוה פעם אחת:

תד"ה ואסורים. ומיהו במס' חלה כו'. י"ל דשם שיגרת לישנא דהכא נקיט וכה"ג מצינו הרבה ועי' לקמן (נז ב) בתד"ה שומר שוב מצאתי כן בהרא"ש בחלה שם:

תד"ה והן נ"כ. אבל עבדים אסורים מיתורא דקרא. פי' מהר"ם דהוא מדכתיב בבקר ובצאן כו' ועי' ר"ש ספ"א דמע"ש ותמוה דא"כ אפי' בגדים נמי לא דלאו מידי דמיכל נינהו כבקר כו' וכמו שהקשו התוס' בע"ז (סב ב) בד"ה העלה והר"ש שם פ"ה מי"ב וע"כ צ"ל דכאן ר"ל דהדמים ישארו בקדושת מעשר אצל המוכר וקרא דבבקר הוא שתתחלל קדושת המעות עליהם ונ"ל דזהו כוונת התוס' שם בלכן נל"פ כו' אלא שנשתבש לשונם שם בטעות המעתיקים כמו שהעירותי שם ומש"כ הכא מיתורא דקרא רצונם שיש שום קרא מיותר למעטם:

גמ' לעבד ליה "לדחזקיה". צ"ל "כדחזקיה״:

תוס' ד"ה ועולה וכו' ואסמכתא בעלמא הוא. עי' מנחות עז ע"ב ברש"י ד"ה מדמע:

בא"ד ברוב ביבש ובלח בס'. קשה לי הא במין במינו גם בלח בטל מה"ת ברוב. ואם מין בשאינו מינו גם מדרבנן בטל בס' דהא דתרומה בק"א היינו מדרבנן זולת דנימא דכוונת התוס' באינו מינו בטעם ובמינו בשמא למה דקי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא ודוחק:

תד"ה דלמא אתי. אבל הכא טעה. לכאורה דבריהם הקדושים תמוהים כיון דבפרי דעלמא ידע דאין מחללין בפרוטות מחשש דלא יצמצם וחצי פרוטה לא תפסה. א"כ גם הכא מה בכך דטעה דסבר דאורייתא ודרבנן. מ"מ אף אם יהבי ליה טעונת טעותא א"א בחילול פרוטה מחשש דאינו מצומצם וחצי פרוטה לא תפס. והיא לכאורה תמי' רבה ועצומה וחידוש בעיני שלא מצאתי מי שעמד בזה. ונלענ"ד דהכא שלפי דעת שדאורייתא ודרבנן מצטרפים יהיה סבור דיכול לחלל על ב' פרוטות, והיינו דישער דהמעשר יהיה שוה עכ"פ בשופי ב' פרוטות לא פחות ולא נשאר רק הספק אם אולי שוה המעשר מעט יותר ונשאר אותו מעט מעשר בלא פדיון זהו הוי ספק דרבנן כיון דבלא"ה מה"ת כבר נתבטל כיון דעכ"פ מה"ת הוי חילול ע"י צירוף דאורייתא ודרבנן ממילא הוי ספק דרבנן שמא הוא מצומצם. אבל בעלמא דהוי חשש דאורייתא יהיה זהיר מלחלל בפרוטות. ואף דלכאורה גם בעלמא הוי רק חשש דרבנן דהא אף אם המעשר שוה מעט יותר אותו המעט שנשאר בלא חילול בטל בשאר המעשר שנתחלל. מ"מ כיון דהוא גורם עתה מעשה הביטול חמור יותר:
וביותר נראה ברווחא לפמ"ש המרדכי והובא באחרונים אההוא דיבמה שרקקה דם דאמרי' דמהני דא"א לדם בלא צחצוחי רוק. והקשה דלבטל הרוק בדם. ותי' כיון דלא היה המבטל מעולם עומד בפני עצמו א"י לבטל ע"ש. א"כ י"ל דבעלמא אם מחללים בפרוטות הוי חשש דאורייתא דליכא למיתי עלה דהמעט המעשר ששוה יותר נתבטל כיון דקודם היה הכל מעשר והוי כולו איסור וע"י החילול שנעשה רוב היתר הוא תיכף מעורב עם האיסור בזה הדין דליכא ביטול. אבל הכא כיון דהמעשר נתבטל מקודם וליכא כאן חשש דאורייתא שפיר חיישי' שיזלזל לחלל בפרוטות דלא יחוש שמא המעשר שוה מעט יותר דיסמוך להקל על ספק דרבנן לקולא. כנלענ"ד נכון מאד בעזר החונן לאדם דעת:

בתוספות בד"ה ואסורים לזרים פי' רש"י דמשום מעשר קתני לה כו' ומיהו במס' חלה כו' עכ"ל. ועי' בתוס' י"ט שם שכתב דאיכא מאן דמפרש דהא דקתני חייבים עליהם מיתה לא קאי אזר דלרב בפרק הנשרפין אינו חייב מיתה אלא מלקות והא דקתני חייב מיתה אכהן טמא קאי דאוכל תרומה בטומאת הגוף בהדיא כתיב ביה ומתו בו כי יחללוהו וא"כ יש לפרש שפיר ואסורים לזרים אלא דמ"מ כי היכי דלא תקשה למ"ד דבזר נמי איכא חיוב מיתה הוצרכו לפרש דמשום חצי שיעור קתני ואסורים לזרים ע"ש שכ"כ בשם הירושלמי:

בד"ה ועולה בא' ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו כו' עכ"ל. פירוש דמקדשו ממנו אתרומת מעשר קאי דהיינו א' ממאה ואם חזר ונפל לתוכו מקדשו משמע דבצ"ט והוא אינו עולה אבל במאה והוא עולה:

בד"ה והן נכסי כהן כו' ותימא דבפרק בתרא דמעשר שני כו' וי"ל דההיא דפ"ב דמעשר אתיא כרבי יהודה כו' א"נ תרווייהו כרבי מאיר ומן התורה שרי לקנות כל מילי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאמאי לא מפרשי נמי בפשיטות דלר' מאיר מדאורייתא אסירי כל מידי שהגוף אינו נהנה כדדייק קרא וכדמפרשי אליבא דר' יהודה דיש לומר דבאמת קרא לא מוכח מידי דהא איכא למימר דההיא דלא נתתי ממנו למת לאו אארון ותכריכין קאי אלא אסיכה ועלה דייקינן הא לחי דומיא דמת נתתי וכדמפרש בירושלמי שמביאים התוספ' אלא דלר' יהודה כיון דממון הדיוט הוא א"כ מסברא הכל שרי מש"ה מוקמינן קרא בדדמי דאפי' בגדים לחי נמי שרי אלא מייתורא דקרא אמרינן דלאסור דבר שאין הגוף נהנה אתא משא"כ לר' מאיר כיון דממון גבוה הוא ואי ס"ד דמה"ט יש לאסור מסברא כל מילי אם כן אכתי הוי לן לאוקמי קרא אסיכה ולא אארון ותכריכין דבחי כה"ג נמי אסור לכך הוצרכו התו' לפרש דלר"מ אע"ג דממון גבוה הוא אפ"ה יש להתיר משום דקרא דלא נתתי ממנו למת משמע ליה דבחי בכל גווני שרי וק"ל:

בגמרא ונייתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו. לכאורה זו הקושיא אין עניינה לסוגיא דשמעתין דבלאו דחזקיה נמי יש להקשות כן בפשיטות וע"ק לפי' רש"י לעיל דהכא במעשר שנטמא עסקינן א"כ מאי מקשה הכא דלייתו מעשר דאית ליה ונצרף דלמא הכא איירי במעשר שני בירושלים שנטמא ואין בו שוה פרוטה וא"כ אין לה מתירין דבאכילה אסורה משום טומאה ולפדות בעצמה א"א שאין בה שוה פרוטה ולצרפה בהדי מעשר דאית ליה נמי א"א דמעשר טהור שיש לו אינו רשאי לפדות בירושלים ונ"ל ליישב משום דבלא"ה קשה מאי מקשה ונצרפיה בהדי מעשר דאית ליה דלמא איירי הכא כגון דלית ליה מעשר אלא ע"כ משום דמשמע לסוגיא דתלמודא בפשיטות דהא דקתני באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש"פ א"א לאוקמי דלית ליה אלא האי שאין בו ש"פ דלא שכיחא מילתא כלל שיפריש אדם או שישהה בביתו מעשר פחות מש"פ ומהיכי תיתי נאמר דסתם מתניתין איירי בכה"ג אלא ודאי שיש לו מעשר הרבה כדרך כל הארץ אלא שמעט מאותן המעשרות נתערב בחולין ובהכי איירי שפיר סתם לשון המשנה דכיון שנתערב אחד במאה של חולין מסתמא התערובות של מעשר הוא דבר מועט ועלה קתני שאין בו ש"פ ואם כן מקשה הש"ס מעיקרא דליעבד כדחזקיה דמשמע ליה דאיירי שפדה המעשרות הנשאר שלא נתערב וע"ז משני דלא פריק פירוש שעדיין לא פדה שאר המעשרות ואם כן מקשה שפיר דלייתי אותן המעשרות ונצרפינהו בהדיה האי דנתערב וליפרוק ואם כן א"ש נמי לפי' רש"י דאי איירי שנטמא מסתמא איירי שנטמא קודם שנתערב בחולין אלא כשהיה עדיין מעורב בשאר המעשר כמ"ש דלא שכיחא מילתא שיהא מונח בפני עצמו מעשר שאין בו ש"פ וא"כ נטמאו כל המעשרות ומקשו שפיר דליצרפינהו בהדי היאך וליפרוק ודו"ק:

גמ'. והן נכסי כהן.
לכאורה יל"ע בזה שהרי ביכורים מחייבים מצות הבאת לירושלים (רמב"ם פ"ב מהל' ביכורים הל"א) ובהנחה בעזרה (פ"ג שם הל"ד), וניתנין לאנשי משמר המחלקים אותם ביניהם כקדשי המקדש (שם הל"א), ואסור לכהן לאכל ביכורים מחוץ לירושלים (פ"ג שם הל"ג) או לאכלם באנינות (שם הל"ו). ואעפ"כ הריהם נכסי הכהן לכל דבר (פ"ד שם הלי"ד) שקונה בהם הכהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה ואינם ממון גבוה, וצ"ע דמ"ש ביכורים ממע"ש דהרי מעשר שני ג"כ טעון הבאת מקום לירושלים (רמב"ם פ"א מהל' מע"ש הלי"ד), ונאכל רק לפנים מחומת ירושלים (פ"ב שם הל"א), ואסור לאכלו מחוץ לירושלים (פ"ב מהל' מע"ש הל"ה), ואסור לאונן (פ"ג שם הל"ה), ובמע"ש קיי"ל דהוי ממון גבוה (וכדפסק הרמב"ם פ"ג מהל' מע"ש הלי"ז), ואילו בביכורים קיי"ל שהן נכסי כהן, שהרי דיניהם ומצוותם נראים מאד דומים זה לזה, ומ"ש זה מזה לענין חלות דין ממון.
ולכאורה י"ל דשאני מצות הבאת מע"ש לירושלים ממצות הבאת ביכורים לירושלים, דמצות הבאת מע"ש כוללת אף מצות אכילתו בירושלים, וכדכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"א) וז"ל מע"ש נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנא' ואכלת לפני יי' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם כו' עכ"ל. ויתכן דמשו"ה מע"ש הוי ממון גבוה, דמאחר שמצותו כוללת גם מצוה להאכל לבעליו לפנים מן החומה, לכן הטילה התורה על מע"ש חלות דין ממון גבוה, כי מצותו להאכל כממון גבוה בירושלים. משא"כ בביכורים דמצותם להביאם ולהניחם בעזרה, אך משהניחם בעזרה נגמרה מצות הבאתם והותרו לכהן כתרומה, שאין באכילת הביכורים קיום מצות ביכורים מסוימת אלא מצות אכילת תרומה בעלמא, וכי היכי דתרומה הויא נכסי כהן ה"ה לביכורים¹²².
אך לכאורה יש להוכיח דיש מצוה מסוימת לאכל ביכורים בירושלים כמו שיש במע"ש ממה שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ביכורים הל"ג) וז"ל כהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים מאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה מן התורה שנ' לא תוכל לאכול בשעריך גו' ותרומת ידך והם הביכורים עכ"ל. ומבואר דכהן שאכל ביכורים מחוץ לחומת ירושלים לאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה, ומשמע דיש קיום מצוה מסוימת בביכורים להאכל בירושלים. ועיין בהמשך ההל' שכתב הרמב"ם וז"ל וכן אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה לוקה מן התורה כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנ' והנחתו לפני מזבח יי' אלקיך עכ"ל. וצ"ע דמהו השייכות בביכורים בין אכילתם מחוץ לירושלים לאכילתם קודם הנחתם. ונראה לומר דהנחת ביכורים בעזרה מתרת את הביכורים לכהן אך ההיתר מצומצם לאכילה בתוך חומת ירושלים. ולכן כשכהן אוכל את הביכורים בירושלים קודם ההנחה עובר הכהן על איסור אכילתן בלי המתיר דההנחה, וכן כשהונחו הביכורים בעזרה ואכלן הכהן מחוץ לירושלים נמי עבר על אותו איסור ד"לא תוכל לאכל בשעריך" דיסוד האיסור היא לאכול את הביכורים בלי היתר הנחה, וההנחה בעזרה מתירה אכילת ביכורים רק בתוך חומות ירושלים בלבד ולא מחוץ לירושלים. ומכל זה משמע שיש קיום מצוה מסוימת בביכורים להאכל בירושלים, וביכורים דומים בזה למע"ש. ועוד יש להעיר דהרמב"ם פסק דביכורים אסורים לאונן (פ"ג מהל' ביכורים הל"ו) וז"ל ומנין שהביכורים אסורין לאונן שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב, מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה לא באנינות עכ"ל. וקשה דהא תרומה מותרת לאונן (וכדפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' ביכורים הל"ה), וא"כ צ"ע מ"ש ביכורים מתרומה. ומשמע מזה שיש קיום אכילה מסוימת בביכורים לאכלם בשמחה, ואכילת ביכורים שאני מאכילת תרומה בעלמא, ומשמע נמי מזה דביכורים דומים במצות אכילתם לאכילת מע"ש. ולפי"ז שוב צ"ע מ"ש ביכורים ממע"ש לענין חלות דין ממון.
וי"ל דאה"נ דקיום אכילת הביכורים בירושלים הוי קיום מצוה דחל בחפצא והויא חלק ממצות החפצא להביאו לירושלים כדי שיאכל שם ע"י הכהנים, ודומה בכך למע"ש. אולם מאחר דהתורה הטילה על ביכורים נמי חלות שם תרומה, י"ל דעצם חלות שם תרומה מחדשת חלות דין ממון לכהנים, ומשו"ה ביכורים הוי ממון הכהן, משום חלות שם תרומה¹²³.
תוס' ד"ה הו"ל דשיל"מ. בהגדרת דין דרבנן דשיל"מ אפי' באלף לא בטל פליגי רש"י והר"ן. רש"י (ביצה ג ב ד"ה אפילו) פירש וז"ל הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול עכ"ל. ומאידך הר"ן בנדרים (דף נב. ד"ה וקשיא) מבאר הטעם דהוי כהיתר בהיתר דאינו בטל. ולכאורה יש כמה נ"מ לדינא בין רש"י והר"ן, וכגון לגבי דין תערובת של כלי שיש בתוכו בליעת איסור שנתערב בכלים מותרים, דיכול להגעיל ולהתיר את הכלי בלי ביטול, דפליגי הראשונים והאחרונים בדינו (עיין ביו"ד ק"ב: ג' ובנושאי כלים שם), אי הוי דשלי"מ או לא. ובפשטות י"ל דאליבא דסברת רש"י הו"ל דשיל"מ דהא בהיכי תמצי יש דרך להשתמש בכלי בלי ביטול. ואילו לפי הר"ן י"ל דעצם בליעת האיסור אינו דשיל"מ, כי הגעלה אינה חלות דין מתיר של האיסור הבלוע בכלי, אלא רק היכי תמצי להפליט את הבלוע לתוך המים ולבטלו שם, דהכלי ממילא הותר מדליכא בו עוד בליעת איסור. ולכן לר"ן אין עצם האיסור הבלוע בכלי נחשב להיתר שנתערב בהיתר, דהו"ל תערובת דאיסור גמור בהיתר, ומשו"ה לא הוי דשיל"מ. ומבואר דרש"י והר"ן פליגי בגדר דין דשיל"מ, דלרש"י דין דשיל"מ תלוי רק בהיכי תמצי, דאם אפשר להנות מהחפצא בלי ביטול אזי הו"ל דשיל"מ, ואילו לר"ן דין דשיל"מ אינו תלוי בהיכי תמצי בלבד אלא אף בגופו של האיסור - האם האיסור עצמו ניתן להיתר, שאם חל מתיר לעצם האיסור הו"ל דשיל"מ, ואי לאו הכי לא הוי דשיל"מ.
והנה הרמב"ם פסק (פט"ו מהל' מאכ"א הל"ט) שחמץ בפסח הוי דשיל"מ, וז"ל חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו עכ"ל. מאידך רוב הראשונים לא קיבלו את שיטת הרמב"ם בזה דס"ל דחמץ בפסח אינו דשיל"מ. וצ"ב ביסוד מחלוקתם. ויתכן לומר דפליגי במחלוקת שבין רש"י ובין הר"ן הנ"ל. דאם נימא דדין דשיל"מ תלוי בהיכי תמצי של היתר כפרש"י, אזי י"ל דחמץ הו"ל דשיל"מ שהרי בהיכי תמצי ניתן לאוכלו אחרי פסח. ומאידך אם יסוד הגדר דדשיל"מ הוא משום דהאיסור עצמו ניתן להיתר וכמו שביארנו בסברת הר"ן אזי י"ל דחמץ בפסח אינו דשיל"מ. דאליבא דהר"ן דין דשיל"מ חל רק באיסור שחל בו דין מתיר, כמו איסור טבל דהפרשת תרומה מתרת אותו, או איסור חדש שקרבן העומר מתיר את האיסור של חדש. משא"כ באיסור חמץ בפסח, דאין בו חלות דין מתיר, אלא שנאסר מלכתחילה לזמן חג הפסח בלבד, ואחרי חג הפסח החמץ מותר ממילא מאליו בלי חלות מתיר. ומשו"ה י"ל דחמץ אינו דשיל"מ, דרק איסור שחל בו מתיר כשנתערב בהיתר הו"ל היתר בהיתר דאינו בטל.
אולם לכאורה יש להקשות ע"ז מהגמרא במס' ביצה (דף ג:) דקבעה דביצה שנולדה ביו"ט אינה בטלה בתערובות מדהו"ל דשיל"מ, מכיון דמותרת אחרי החג, וצ"ע דמ"ש מחמץ בפסח דלפי הראשונים דלא ס"ל כהרמב"ם הו"ל איסור דחל לזמן בלי חלות מתיר, דמשו"ה אינו דשיל"מ, ולפי"ז צ"ע דלכאורה אף איסור מוקצה הוי איסור שחל רק לזמן היו"ט בלבד, וממילא הותר מאליו אחרי יו"ט בלי חלות מתיר, וא"כ למה איסור מוקצה נחשב לדשיל"מ. וצריכים אנו לחלק, דאיסור מוקצה וכגון ביצה שנולדה ביו"ט הו"ל איסור דחל בחפצא שאוסר את החפצא לעולם, אלא דמוצאי יו"ט מתיר את האיסור דמוקצה כמו דהפרשת תרומה מתרת את האיסור דטבל. משא"כ איסור חמץ בפסח דאינו חל כאיסור עולם אלא כאיסור לזמן חג הפסח בלבד, ואחרי פסח, האיסור של חמץ ממילא מותר מאליו בלי חלות מתיר, ושלא כהיתר דמוקצה אחרי היו"ט דמוצאי יו"ט הוי חלות שם מתיר¹²⁴.
והנה תוס' כאן ביארו עפ"י הגמ' בנדרים (נט.) דתרומה שאני מקונמות, דקונמות הויין דשיל"מ משום דמצוה לאתשולי עליהון משא"כ תרומה. ונראה לבאר הגמ' אליבא דרש"י דיסוד הגדר דדשיל"מ הוא משום דבהיכי תמצי עומד החפצא להיות מותר, וא"כ י"ל דה"ה לגבי קונמות מאחר דמצוה לאתשולי הו"ל דשיל"מ, משום דבהיכי תמצי עומד החפצא דקונם להיות מותר, ודומה לכל דשיל"מ שההיתר עומד לבא, וכמו ההיתר דהפרשת התרומה המתרת טבל והיתר דקרבן העומר להתיר חדש. אך לפי הר"ן צ"ע בכוונת הגמרא. ונראה דהנה בסוגיין איתא דבאופנים שונים מע"ש אינו דשיל"מ, וכגון דלית ליה כסף הפדיון בידו או דהוי מע"ש פחות משו"פ, וכ"ז ניחא לפרש"י, דמכיון דאינו עומד להיתר בהיכי תמצי ע"כ לא הוי דשיל"מ. אך לפי הר"ן צ"ע מ"ט לא הוי דשיל"מ. וצ"ל דאף לפי הר"ן דין דשיל"מ חל באיסור שיש לו חלות דין מתיר אך הוא חל רק כשעומד האיסור בהיכי תמצי לאותו היתר. ולפי"ז קונמות שעומדין להיתר משום מצוה לאתשולי, והיתר החכם חל מדין מתיר לאיסור הנדר, משו"ה הויין בכלל דשיל"מ. משא"כ תרומה דאינה עומדת להיתר, לכן אינה דשיל"מ, ואע"פ שניתן להתירה בהתרת חכם, אך אינה עומדת לכך. ולשיטת הר"ן חלות שם דשיל"מ תלוי בשני דינים - א) חלות מתיר, וב) שיהא עומד לכך בהיכי תמצי.
והנה יל"ע לפי מה שנתבאר בשיטת הר"ן דקונמות הויין דשיל"מ משום דעומדין להתרת חכם, דלכאורה התרת חכם אינה חלות דין מתיר, אלא גלוי מילתא בעלמא דהנדר היה נדר בטעות, דאזי ממילא בטל הנדר ואינו נדר כלל. ולפימש"נ דהר"ן סובר דלהוי דשיל"מ בעינן תרתי - חלות מתיר ושיהא עומד בכך בהיכי תימצי, צ"ע אמאי קונומות הויין דשיל"מ, והרי לכאורה אין בקונומות חלות דין מתיר, דהתרת החכם חלה מדין טעות והוי גילוי מילתא דהנדר לא היה קיים מעולם.
ונראה ליישב שיטת הר"ן עפי"מ שכתב הרמב"ם (פי"ג מהל' נדרים הל"ב) ז"ל שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עיקר הנדר מתחילתו ומפירו עכ"ל, ותמהו עליו נושאי כלי הרמב"ם דלכאורה מש"כ כאן הוא היפך מההלכה דהא אנן קיי"ל בעל מיגז גייז ומפר הנדר מכאן ולהבא ואילו חכם עוקר הנדר מעיקרו¹²⁵.
ועיין במש"כ הרמב"ם בפיה"מ (סוף פ' נערה המאורסה) ז"ל וענין השאלה לחכם שאנו קורין אינה היתר נדרים הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד, וזה לא יעשנה זולתי חכם כו' עכ"ל. ונראה לומר דכוונת הרמב"ם היא שהחכם מורה היתר בנדר מכאן ולהבא, ואחרי שחל המתיר ממנו מכאן ולהבא חל נמי עקירת הנדר מעיקרו דחלה מדין טעות. דנראה דמיירי שאין כאן טעות פשוטה שבעצמה מבטלת את הנדר, אלא הויא טעות בהלכות התרת נדרים, דהיינו דהחכם מתיר על ידי פתח את הנדר מכאן ולהבא ואחרי שחל ההיתר שלו מכאן ולהבא, חל נמי עקירת הנדר וביטולו למפרע. ויוצא שהתרת נדרים מהווה חלות של מתיר, ולכן קונמות הריהן דשיל"מ.
ברם לפי הנ"ל היה לכאורה נראה דרק קונמות הויין דשיל"מ משום שאיסור קונם מהווה חלות איסור נדר דבל יחל דברו, ויש בו חלות דין התפסה ושאר דיני איסורי נדר, ואיסור נדר הריהו איסור שיש לו מתיר של התרת חכם. דהא דין התרת חכם כלולה בעצם איסור נדר, וכדילפינן "לא יחל דברו, הוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו" (חגיגה דף י.) וא"כ י"ל דהתרת חכם חלה כמתיר של איסור הנדר דבל יחל דברו. משא"כ איסור תרומה המהוה חלות שם איסור לעצמו, דלא חל בתרומה חלות איסור בל יחל, דליכא התפסה בתרומה (נדרים דף יג:) ואינה דבר הנדור אלא דבר האסור. ובכן מסתבר לומר דהא דהתרת נדרים מועלת בתרומה הוא משום דיש בהפרשת תרומה מעשה הפלאה, והתרת חכם חלה למעשה ההפרשה דמעיקרא לבטלה, ולא חל היתר דהתרת חכם בעצם האיסור דתרומה עצמה, דאיסור תרומה אינו חלות איסור נדר. ולפי"ז נראה דהתרת חרם בתרומה אינה חלה מדין מתיר כבאיסור נדר דעלמא, אלא רק מדין ביטול הנדר מפאת חלות דין טעות. וא"כ י"ל דמאחר דבהתרת חכם לגבי תרומה ליכא חלות דין מתיר משו"ה תרומה אינו דשיל"מ. אך יש להעיר דבגמרא איתא דהחילוק הוי דבקנומות יש מצוה לאחשולי עליה משא"כ בתרומה. ובפשטות יש מזה ראייה לפרש"י, דאילו לפי הר"ן הגמרא היתה יכולה לחלק כדביארנו, דבקונמות ישנו חלות דין מתיר ומשו"ה הוי דשיל"מ, משא"כ בתרומה דליכא חלות מתיר אלא רק חלות ביטול מטעות ומשו"ה לא הו"ל דשיל"מ, וצ"ע.
תוס' ד"ה ואסורה לזרים. וז"ל ואסורה לזרים אפילו חצי שיעור או דאורייתא או דרבנן דפליגי ר"י ור"ל עכ"ל. ויפלא, למה סד"א דלא חל איסור חצי שיעור בתרומה ובביכורים.
והנה יל"ע באיסור חצי שיעור האם נאסר באותו חלות שם איסור של השיעור או דנאסר בחלות שם איסור בפני עצמו ולא מאותו חלות שם איסור דהשיעור. והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' שבועות הל"א) שכתב וז"ל מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות כו' עכ"ל. ומשמע דפטור רק מקרבן אמנם אכילת חצי שיעור אסורה אף בשבועה (עי' ביומא (עד.) וגם במל"מ שם באריכות). וכן משמע ממש"כ בהל' נדרים (פ"א הל"ה) וז"ל אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עלי או אכילה מפירות אלו אינו לוקה עד שיאכל כזית, עכ"ל. ומשמע דעכ"פ חצי שיעור אסור, אלא דאינו לוקה אא"כ אכל כזית. (דאם הרמב"ם סובר שפחות מכזית מותר היה לו לפרש, ועיין להלן בהל"ט, והל"י). וצ"ע דבשלמא נדרים מכיון שהם איסורי אכילה דאורייתא דחלים בחפצא, אזי י"ל דחצי שיעור אסור בהו כמו בכהת"כ. אך בשבועה שאיסורה הוא לא לשקר לכאורה קשה היאך חל איסור חצי שיעור, והרי בביטוי השבועה אסר רק שיעור, ולמה עובר על דברי השבועה בשאוכל חצי שיעור. ואמנם הר"ן שעל הרי"ף במס' שבועות (דף ט' בדפוס ווילנא) מבאר את מה שאסר הרמב"ם חצי שיעור בשבועה משום דחזי לאצטרופי, וז"ל ובשבועות נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא כו' משום דפשיטא לן דלא אסרה רחמנא אלא משום דחזיא לאצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין עכ"ל. ונראה דאליבא דהר"ן ח"ש אסור מדין איסור חדש ומטעם דחזי לאצטרופי - אבל אין בו אותו איסור שבועה שעוברים עליו בכשיעור, ולכן נאסר ח"ש בשבועה שלא אוכל אף שלא נשבע עליו ואין בו שם איסור שבועה¹²⁶.
והנה הרמב"ם פסק (בפ"ה מהל' שבועות הל"ז) וז"ל שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני עכ"ל. והקשו המפרשים (עיי"ש בכ"מ וברדב"ז) מאחר שחצי שיעור אסור מה"ת (אליבא דהרמב"ם בפ"ב מהל' שביתת עשור הל"ג) למה תחול השבועה. ונראה ליישב קושייתם עפ"י דברי הר"ן שביאר דלדעת הרמב"ם חצי שיעור אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי, ולכאורה מבואר מדבריו דס"ל דחצי שיעור אינו אסור בשם האיסור של השיעור עצמו אלא מהווה חלות שם איסור חדש דחצי שיעור דנאסר משום דחזי לאצטרופי. וי"ל דלפיכך פסק הרמב"ם דשבועה חלה עליו. דהא דאין שבועות חלות לקיים ולבטל מצוה היינו דוקא כשיש לאותה המצוה חלות שם מסוים מן התורה, כגון שמות איסורי נבלה חלב ודם. ואילו חצי שיעור איסור בעלמא הוא בלי שם מסוים דאורייתא ולכן חלה עליו השבועה אף שח"ש אסור מדאורייתא. ועפי"ז מבואר נמי הוראת הגר"מ זצ"ל שמי שאכל חצי שיעור ביום הכיפורים עדיין נחשב לצם ויכול לעלות לתורה, ואע"פ שקיי"ל דבתענית אין קורין לתורה אלא אלו שמתענים (שו"ע או"ח סימן תקס"ו סעיף ו') דמאחר שלאיסור דחצי שיעור אין חלות שם האיסור המסוים של השיעור אלא הוי חלות שם איסור בפני עצמו, והאיסור הכללי דחצי שיעור אינו מבטל את קיום מצות הצום, ומי שאכל פחות מכשיעור לא עבר על האיסור של "והנפש אשר לא תעונה", ומדאורייתא נחשב כמי שהתענה ושפיר אפשר להעלותו לתורה¹²⁷.
ומבואר מזה דהחפצא של ח"ש הויא חפצא של היתר, אלא שאסור לאוכלו משום דחזי לאצטרופי - ומדין איסור גברא בעלמא (והוא כעין הרחקה וגדר מדאורייתא ולא שם איסור מסוים בחפצא). ויתכן דיש בזה נ"מ לגבי נזיר בדין היתר מצטרף לאיסור וכגון היכא דיש חתיכה אחת בלועה חציה מיין וחציה היתר דההיתר מצטרף לשיעור עם האיסור. ויש לעיין אם יאכל הנזיר את צד ההיתר לבדו בלי לאכול את החצי של איסור הבלוע מיין היחול עליו איסור חצי שיעור או לא. דהנה אם ננקוט שח"ש אסור באותו שם איסור של השיעור אזי י"ל דרק חלק היין ייאסר ולא חלק ההיתר. מאידך אם נימא כמו שביארנו בדברי הר"ן אליבא דהרמב"ם והגר"מ זצ"ל שחצי שיעור אסור כחלות שם איסור בפני עצמו - משום דחזי לאצטרופי, והוי איסור כללי דחצי שיעור א"כ מסתבר לומר שאף החלק של ההיתר לבדו אסור לנזיר לאכול, כי הואיל והוא ראוי להצטרף לאיסור חל על החצי איסור גברא לאוכלו, ואע"פ שעצם הדבר היתר הוא.
ולכאורה עוד תהיה נ"מ בנוגע לח"ש בקונמות, שהרמב"ם פוסק שאסור. ויש להסתפק מה דינו של המתפיס חתיכת היתר בח"ש חתיכת קונם, האם חלה ההתפסה או לא. ונראה דאם יש בח"ש דין איסור נדר בחפצא אזי חלה ההתפסה. אולם לפי מה שנתבאר דעצם החפצא של ח"ש הויא חפצא של היתר אלא שחל בחצי שיעור איסור אכילה לגבי הגברא, אזי י"ל דלא תחול התפסה בח"ש קונם, מאחר שלא נאסר גוף החפצא באיסור קונמות¹²⁸.
וכן יתכן דיש נ"מ בחקירה הנ"ל לגבי ח"ש במצוות - דאם דין חצי שיעור באיסורין חל עם אותו השם של השיעור יתכן שיחול גם במצוות - כגון באכילת מצה - ויהיה חיוב לאכול אף ח"ש (אף שלא קיים המצוה כדינה). ברם אם ח"ש הוי איסור בעלמא בפני עצמו אזי מסתבר לומר שאין דין ח"ש נוהג בקיום מצוות עשה ואינו חל אלא באיסורין¹²⁹.
ונראה דדברי הגר"מ זצ"ל מבוארים היטב אליבא דרוב הראשונים, אך יש להעיר דמדברי הרמב"ן (בס' תורת האדם) מבואר שלא כשיטת הגר"מ זצ"ל, שכתב (שם) שביוה"כ מאכילין לחולה הקל קל תחילה ואפילו כשאוכל ח"ש, וז"ל ואם תשאל א"כ למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל כו' והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא. אפילו הכי כיון דבשעורא חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה, עכ"ל, הרי מפורש שבחצי שיעור יש אותו חומר ושם האיסור כמו בשיעור עצמו ואינו איסור בעלמא (וראה חדושי הרמב"ן למס' יומא פב א).
והנה הרמב"ם (פ"א מהל' חו"מ הל"ז) פסק שהאוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא אסור מן התורה שנא' לא יאכל אך אינו לוקה עליו דהוי איסור טפל ולא עיקר הלאו. וקשה מאחר שהרמב"ם פסק ח"ש אסור מן התורה ואין לוקין עליו לשם מה הוסיף לפרט שלא לאכול חמץ כל שהוא בפסח. ולפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל דבשאר איסורי התורה מהווה כל שהוא איסור בעלמא אבל אין בו שם איסור מסוים, ולכן חלה בו שבועה לקיימו ולבטלו כי בכ"ש ליכא ההל' של מושבע ועומד מהר סיני וכנ"ל. משא"כ איסור חמץ בכ"ש מהוה חלות שם איסור מסוים דחמץ מן התורה מהלאו דלא יאכל, וע"ז בא הקרא. ולפי"ז יוצא שבנשבע לקיים או לבטל אכילת חמץ בכ"ש בפסח אין השבועה חלה שכן מושבע ועומד מהר סיני בשם איסור מסוים של חמץ דאורייתא¹³⁰.
ובנוגע לפסק הרמב"ם בחמץ כל שהוא שאסור מגזה"כ "לא יאכל" יש להעיר שבירושלמי (ריש פרק שני דמס' פסחים) איתא שאסור גם להאכיל חמץ לבהמת הפקר בפסח שנא' לא יאכל (ועיין באו"ח סי' תמ"ח ס"ו ובפוסקים שם) - והירושלמי מביא אותו הפסוק שנקט בו הרמב"ם לאסור אכילת חמץ במשהו בפסח. וצ"ע בדברי הירושלמי, דלמה יהיה איסור כזה - דהרי אינו נהנה כשבהמת ההפקר אוכלת החמץ שלו. ומשמע דיסוד חלות האיסור ד"לא יאכל" הוא שלא לגרום שהחפצא של חמץ יהיה נאכל, ומשמיע לנו הקרא שבחמץ יש איסור חפצא שחמץ לא יהיה נאכל על ידו, ועקב כך אסור להאכילו לכלב של הפקר כי גורם בזה שהחמץ יהיה נאכל. ויתכן שזה שורש דינו של הרמב"ם שאסור לאכול חמץ כל שהוא, שכן דוקא כשהאיסור הוא איסור אכילת גברא אזי יש שיעור כזית, ואילו בחמץ יש גזה"כ ד"לא יאכל" - דהיינו איסור בחפצא של החמץ שלא יהיה נאכל ומשו"ה עוברים על הלאו באכילת משהו.
והנה שיעור הכזית חל גם במצוות אכילה כמו במצה ומרור ומשמע שהוא דין במעשה אכילה. לעומת זה בנוגע לאכילת קדשים הדין הוא שמנחות ולחה"פ מתחלקים לאנשי המשמר אפי' כשכל כהן וכהן מקבל ואוכל פחות מכזית (עיין יומא (לט.) ובמנ"ח מצוה ק"ב ומצוה קל"ד). ותמה בעל המנ"ח (במצוה קל"ד) היאך מקיימים הכהנים מצות אכילת קדשים בפחות מכזית. והשיב הבית הלוי (בח"ג סימן נ"א אות ג' - ד')¹³¹ שעיקר מצות אכילת קדשים אינה מצות אכילה הגברא אלא מצות אכילת החפצא, כלומר, שמצוה שהחפצא של הקרבן יאכל, ולכן אם נאכל כזית מהקרבן הרי יש אכילה בנוגע לחפצא, והמצוה איפוא מתקיימת. משום כך יכול כל כהן וכהן לאכול פחות מכזית, כי כל האכילות מצטרפות לכזית בנוגע לחפצא של הקרבן. ועוד י"ל דבנוגע לדין אכילה דמתקיים בחפצא, אפילו פחות מכזית נחשב לקיום אכילת החפצא, ואפילו בלי לצרף כזית מכהנים שונים. דשיעור כיזת נאמר רק במצוות המתקיימות באכילת הגברא ולא במצוות המתקיימות באכילת החפצא, ויל"ע בזה.
ואחרי ההקדמה הארוכה הנ"ל, נראה דיתכן לבאר שני ביאורים במש"כ התוס' דחצי שיעור כזית דתרומה וביכורים אסור לזרים. וצ"ע דמ"ש תרומה וביכורים משאר איסורי תורה.
א) יתכן דר"ל דאף דבשאר איסורי התורה ח"ש אסור בחלות שם איסור כללי דעלמא ולא בחלות שם איסור מסוים, תרומה וביכורים שאני דח"ש נאסר לזר באותו שם איסור זרות דחל בשיעור כזית. ונ"מ לזר שנשבע לאכול פחות מכזית תרומה וביכורים, דאילו היה חל איסור כללי בלי שם מסוים י"ל דהשבועה היתה חלה, וכדפסק הרמב"ם בשאר איסורי ח"ש. אך מאחר דח"ש דתרומה וביכורים נאסר לזר באותו שם איסור זרות המסוים דחל בשיעור כזית הו"ל נשבע לבטל את המצוה דהשבועה שבועת שוא היא דאינה חלה¹³².
ב) א"נ י"ל דאיסור זר בתרומה וביכורים אינו איסור שחל על הגברא כשאר איסורי אכילה שבתורה, אלא שמהוה חלות איסור שחל בחפצא. והיסוד לזה הוא משום דתרומה וביכורים ניתנים לכהן לקיים בהן מצות קדושתם להאכל לכהן, דאכילת כהן הריהי קיום מצותה דהחפצא דתרומה, וכמו שכתב הרמב"ם (פי"א מהל' תרומות הל"א - ו) וז"ל התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה כו' לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא כו' אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעטו כו' שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים כו' עכ"ל. ובכן מסתבר דאיסור זר בתרומה חל מפני שאכילת זר מבטלת את קיום מצות הניתן שבחפצא דתרומה, ולכן אסרתו התורה - כי באכילתו הזר מבטל את מצות החפצא דתרומה להאכל לכהן. ולפי"ז מבואר דיסוד איסור אכילת זר בתרומה מהווה איסור חפצא ולא חלות איסור גברא בעלמא.
ולפי"ז נראה דהאיסור דזר בח"ש תרומה אינו חלות שם איסור כללי בעלמא דחל על מי שאוכל ח"ש באיסורים אחרים, אלא דהוי איסור מסוים דחל בתרומה שלא לבטל את מצות החפצא של תרומה באכילת הזר. והנה נתבאר לעיל בשם מרן הבית הלוי זצ"ל דבמצוות אכילת חפצא כמצותו - כמו באכילת הקרבנות - אף ח"ש מהווה קיום מצוה, ולפי"ז נראה דה"ה באיסור זר לא לאכול תרומה וקדשים, דאף באכילת זר חצי שיעור הזר מבטל בכך את מצות החפצא של התרומה להאכל כמצותו לכהן, דכמו דיש קיום מצות אכילת תרומה המתקיימת בחפצא באכילת פחות מכשיעור, ה"ה דיש איסור ביטול מצות החפצא דתרומה בזר האוכל ממנה פחות מכשיעור. והוי חלות שם איסור מסוים דתרומה ולא חלות איסור כללי בעלמא. ונ"מ לזר שנשבע לאכול פחות מכשיעור תרומה דהוי נשבע לבטל את המצוה דהשבועה אינה חלה ושלא כדין מי שנשבע לאכול ח"ש ממאכ"א דהשבועה חלה.
ולפי"ז יתכן דאף ריש לקיש הסובר בשאר איסורי תורה דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן ס"ל דח"ש דתרומה וביכורים נאסר לזר באיסור דאורייתא, דהא הזר מבטל את מצותה דהחפצא מדאורייתא באכילתו, ומשו"ה אסור לו לאכול ח"ש מן התורה.
בא"ד. ואין לפרש דאסורה לזרים אפי' ע"י פדיון כו' עכ"ל. דברי התוס' לכאורה צ"ע דאיזוהי ה"א יש דיש פדיון בתרומה וביכורים.
ונראה דא"א שיהיה פדיון בתרומה ולא זוהי הס"ד אלא דסד"א דיש פדיון בביכורים. דכפי המבואר בשיעורים לתחילת פרקין פדיון מע"ש חל מדין מצות הבאת מקום לירושלים, ואף בביכורים חלה מצות הבאת מקום לירושלים. ולכן סד"א דניתן לפדות ביכורים כמו שפודין מע"ש כדי לקיים מצות הבאת מקום, קמ"ל¹³³.
תוס' ד"ה באחד ומאה עולין. ז"ל וטעמא דצריך להרים טפי בתרומה מבשאר איסורים מפרש בירושלמי משום גזל השבט פירוש כהן עכ"ל. אך יעויין ביו"ד (סי' ק"ט: א) שהרמ"א כ' בדין תערובת יבש ביבש מין במינו דחד בתרי בטל "ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לעכו"ם (מוהר"ם ורש"י בע"ז עד א) ואינו אלא חומרא בעלמא". אמנם בביאור הגר"א (אות ז', בליקוט) כתב וז"ל "רש"י בפ"ק די"ט (ג:) והקושיא שהקשו עליו ממ"ש בתרומה משום גזל השבט תי' דשם מעורב הכל ביחד וא"י לאכול האיסור לבדו משא"כ בדבר יבש, מרדכי שם".
ונראה בביאור שיטת רש"י והמרדכי דהנה ביו"ד (יו"ד סימן ק"ט סעיף א') מובאה את המחלוקת שבין הרשב"א לבין הרא"ש בדין תערובת יבש ביבש דחד בתרי בטל, דהרשב"א סובר דאסור לאדם אחד לאכול כל ג' החתיכות בבת אחת, וכמו כן פסק המחבר. ואילו הרא"ש סובר דמותר לאכול כל ג' החתיכות בבת אחת. ועיי"ש (בסי' ק"ט) בש"ך (ס"ק ז') ובגר"א (אות ו') דביארו דהרא"ש והרשב"א פליגי ביסוד הדין של חד בתרי בטל, דהרא"ש סובר דהאיסור מתהפך להיות היתר, ומשו"ה פסק דמותר לאדם אחד לאכלן בב"א מכיון דכל החתיכות הריהן היתר, דביטול יבש ביבש דומה לביטול לח בלח, דפשיטא לכ"ע דבלח בלח האיסור נהפך להיות היתר. ואילו הרשב"א סובר דשאני תערובת יבש ביבש מתערובת לח בלח. דבלח בלח האיסור נבלע בהיתר וא"א להפרידם מכיון דנבללו יחד, ואזי על כרחך צ"ל דדין ביטול בלח בחל היינו דהאיסור מתהפך להיות היתר. משא"כ בתערובת של יבש ביבש דכל החתיכות נפרדות הן דאזי י"ל דיסוד דין ביטול ברוב אינו משום דהאיסור נהפך להיות היתר, אלא דחל היתר לאכלם בזה אחר זה, דחל דין כל דפריש מרובא פריש על כל אחד ואחד דאוכל. וכ"כ הש"ך בשם הרשב"א וז"ל דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר, וכן בכל א' וא', ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא משא"כ בדברים הנבללים, לפיכך אינו אוכלן כולן כאחד עכ"ל.
ולפ"ז יש לבאר את שיטת רש"י והמרדכי דס"ל כשיטת הרשב"א, דההיתר ביבש ביבש חל מדין כל דפריש, אך האיסור עצמו עדיין עומד באיסורו בתערובת ולא נהפך להיות היתר. ולפיכך החמירו להשליך חתיכא אחת ולא לאוכלה כדי לתלות בה ולומר שהאיסור נזרק ולא נמצא בתערובת כלל, שכשיאכל את כל החתיכות האחרות יכול לתלות עפ"י דין כל דפריש שלא אכל את האיסור כלל.
וביאר הגר"א דלפי שיטת רש"י והמרדכי, החומרא לתת א' לכהן חלה אף בתערובת לח בלח הוא משום דין ממון השבט, ואילו בתערובת של יבש ביבש אף באיסורים אחרים, ולא רק בתרומה, חייב להשליך א' מהתערובת כדי שיוכל לתלות בה ולאכול את החתיכות האחרות המותרות לו מדין כל דפריש.
בענין מעשר שני
א.
מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט
המחלוקת בין ר"מ דס"ל דמע"ש ממון גבוה הוא לבין ר"י הסובר מע"ש ממון הדיוט מובאת בכמה מקומות בש"ס. במס' קידושין (נד:) איתא דלר"מ הסובר דמע"ש ממון גבוה א"א להקנותו במתנה. ובמשנה (שם דף נב:) פליגי ר"מ ור"י בקידש אשה במע"ש, דלר"מ אינה מקודשת ואילו לר"י מקודשת, משום דלר"מ מע"ש ממון גבוה ולר"י מע"ש ממון הדיוט. ובגמ' סוכה (דף לה.) פליגי לענין שלשה דינים: א) אתרוג של מע"ש. ב) מצה של מע"ש. ג) חיוב חלה בעיסת מע"ש, דכולהו בעינן "לכם", דלר"י מע"ש הוי "לכם" ואילו לר"מ מע"ש אינו "לכם".
והנה בפסקי הרמב"ם לכאורה יש סתירה. דפסק (פ"ג מהל' מע"ש הלי"ז) וז"ל מע"ש ממון גבוה הוא שנא' לד' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה כו' ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו עכ"ל. ומסתימת דבריו משמע שפסק דמע"ש ממון גבוה הוא בכל מקום - בין בירושלים ובין בגבולין. ואילו לענין מצה, אתרוג, וחלה הרמב"ם הבחין בין מע"ש בירושלים לבין מע"ש בגבולין, דבירושלים פסק דנחשב ל"לכם" ואילו בגבולין פסק דמע"ש אינו "לכם". דלגבי מצה פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ הל"ח) וז"ל וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים עכ"ל. ובאתרוג פסק (פ"ח מהל' לולב הל"ב) וז"ל ושל מע"ש בירושלים לא יטול עכ"ל, ובפ"ו מהל' בכורים הל"ד וז"ל עיסה של מעשר שני בירושלים וכו' חייבין בחלה עכ"ל). ומשמע דדוקא בירושלים מע"ש הויא ממון ממון הדיוט ומשו"ה הוי "לכם". (וכנראה שלמד כך מהסוגיא במס' סוכה עיי"ש). וצ"ע מ"ש לענין ג' דינים אלו שפסק הרמב"ם דיש לחלק בין מע"ש בירושלים למע"ש בגבולין, דבירושלים מע"ש הוי ממון הדיוט לגבי דיני "לכם", ומאידך בדיני הקנאה וקדושין פסק דמע"ש ממון גבוה בכל מקום ואף בירושלים. ולכאורה יסוד החילוק לחלק בין מע"ש בירושלים לבין מע"ש בגבולין הוא משום דבהבאת מע"ש לירושלים חל ההיתר ומצות האכילה המשווה את המביא לבעל הממון דמע"ש לאוכלו, אך עדיין צריך ביאור מהו ההבדל בין הקנאה לבין דין מצה, אתרוג, וחלה.
ונראה לבאר דהנה יעויין במס' מנחות (דף פב.), "איתמר המתפיס מעות מע"ש לשלמים רב יוחנן אמר קני ר"א אומר לא קני, ואילבא דר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא דכ"ע לא פליגי דקני, כי פליגי אליבא דר' מאיר דאמר מ"ש ממון גבוה הוא, מ"ד לא קני כר"מ ומ"ד קני כיון דמעשר קרי ליה שלמים כי מיתפסת ליה נמי תפיס". וצ"ע דהא לכ"ע אדם יכול להקדיש מע"ש שלו בהקדש עילוי לבדק הבית וכדמבואר בתוספתא דמע"ש (פ"ה הל' י"ב), וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הלכ"ה), ונמצא דלכ"ע, אפי' אליבא דמ"ד מע"ש ממון גבוה, שפיר הוי בעלים להקדיש דמי מע"ש בחלות הקדש עילוי לבדק הבית, ומ"ש לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה דאין להקדיש את דמיו למזבח. ועוד צ"ע שהרי קיי"ל דמכסף פדיון מע"ש לוקחין בהמה לזבח שלמים וכדאיתא בפ"ג דמע"ש משנה ב' ובמנחות (דף פב.), וחזינן דשפיר הוי בעלים לקנות קרבן שלמים בכסף מע"ש, וא"כ למה אליבא דר"מ אינו בעלים להתפיס את הפירות דמע"ש בקדושת דמים לקרבן שלמים בהקדש עילוי.
ונראה דיש שתי מחלוקות שונות בין ר"מ לבין ר"י בדין מע"ש אי ממון גבוה או ממון הדיוט הוא. מחלוקת אחת נוגעת לחלות הבעלות דמע"ש בדיני ממונות, דלר"י ההדיוט הוא הבעלים ולר"מ אינו הבעלים. ויש מחלוקת שניה בנוגע להגדרת חלות שם הקדושה דחלה במע"ש, דלר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט קדושת מע"ש אינה חלות קדושה לגבוה בדומה לקדושת קרבן אלא שמהווה חלות קדושה למצוה בדומה לקדושת תרומה. ואילו לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה מע"ש הויא חלות שם קדושה לגבוה בדומה לקדושת קרבן. ומשו"ה ס"ל לר"מ שאינו מתפיס פירות מע"ש בקדושת דמים דשלמים למזבח ואילו כסף מע"ש שפיר מוציאו לקנות קרבן שלמים, כי בלוקח בהמה לשלמים בכסף מעשר, מכיון שיקריב ויאכל את גוף השלמים בירושלים בקדושת מע"ש, חלה בחפצא קדושת הגוף דשלמים ביחד עם קדושת מע"ש, ובאכילת החפצא דקרבן שלמים תתקיים נמי מצות אכילת מע"ש כמצותו להאכל לבעליו בירושלים, ואין בזו סתירה, אלא אדרבא שתי המצוות דאכילת קרבן ואכילת מע"ש מצטרפות ומתמזגות אהדדי למעשה וקיום מצוה אחת. משא"כ במתפיס פירות מע"ש בקדושת דמים לשלמים מדין הקדש עילוי, דלא תתקיימנה שתי המצוות דאכילה בהדדי בחפצא א' ובמעשה מצוה אחת, אזי שתי חלותי הקדושה דקרבן ומע"ש בסתירה הן עומדות, ואינן יכולות לחול ביחד באותו חפצא דפירות מע"ש, ומאחר דקדושת מע"ש חלה מקודם, קדושת דמים דשלמים אינה חלה כלל. ונראה להביא ראייה לכך מפסק הרמב"ם שכתב (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ח) וז"ל לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר ופודה אותה ואין הדמים מעשר עכ"ל. ובביאור הדין נראה, דמכיון דנפל בה מום ופסולה לקרבן, אזי מעתה שתי הקדושות דקרבן ומע"ש בסתירה הן, כי א"א לקיים שתי קיומי המצוה דאכילת מע"ש וקרבן בחפצא בהדדי, ומכיון דקדושת השלמים אלימתא מפקיעה היא לגמרי את כל חלות קדושת מע"ש מהחפצא. אך כל זה הוא אליבא דר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה. ואילו לר"י שפיר מקדיש מע"ש בהקדש עילוי לשלמים. וי"ל דהביאור בזה הוא דלר"מ קדושת מע"ש מהווה חלות קדושת גבוה מעין קדושת קרבן, ומשו"ה קדושת מע"ש דהויא קדושה לגבוה וקדושת דמים דשלמים דנמי הויא קדושת גבוה הריהן בסתירה. משא"כ לר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט, דהיינו דאין במע"ש קדושת גבוה אלא רק קדושה למצוה כמו דחלה בתרומה, אין סתירה בין קדושת מע"ש לבין קדושת קרבן, ומשו"ה ס"ל דניתן להקדיש פירות של מע"ש בהקדש עילוי למזבח ולקדש את דמיו לקרבן שלמים.
ומעין סברא זו נראה לבאר את הדין הפשוט דבעל קרבן דעלמא יכול להקדיש את קרבנו בקדושת דמים לבדק הבית מדין הקדש עילוי, אך אינו יכול להקדישו בהקדש עילוי לשם קרבן אחר למזבח. וצ"ע שהרי הוי אותו דין בעלות להקדישו בין לזה ולזה. וצ"ל שאין כאן חסרון בעלות, אלא חלות דין וסתירה בחלות הקדושות, דהיינו דקדושת דמים לבדק הבית אינה בסתירה לקדושת קרבן להקרבה, ומשו"ה חלה הקדש עילוי לבדק הבית ע"ג קדושת קרבן. ואילו קדושת קרבן אחד סותרת חלות קדושת קרבן שני, ומשו"ה א"א להקדיש קרבן א' לשם קרבן אחר בהקדש עילוי למזבח מאחר דהקדושות סותרות זו לזו. ומשו"ה ס"ל לר"מ דאע"פ דיש להקדיש מע"ש בהקדש עילוי לבדק הבית, מ"מ א"א להקדישו בהקדש עילוי למזבח, דמע"ש דומה לקדושת קרבן לגבוה וקרבן ומע"ש בסתירה הן, אך קדושת דמים אינה סותרת קדושת מע"ש, ומשו"ה חלה על גבה בהקדש עילוי.
ולפי"ז יש ליישב את פסקי הרמב"ם הנ"ל, דנראה דס"ל דכל הנ"מ בין גבולין לבין ירושלים בדין מע"ש ממון גבוה היינו לגבי חלות דין בעלות בדיני ממונות, דבגבולין ליכא חלות בעלות הדיוט, ואילו בירושלים דחלה מצות אכילת הבעלים, חל דין בעלות וממון הדיוט, ומשו"ה מע"ש הוי "לכם" לענין ג' הדינים התלויים בחלות דין בעלות בדיני ממונות - במצה, באתרוג, ובחלה.
משא"כ מפאת חלות שם הקדושה שבו אין נ"מ בין מע"ש שבגבולין לבין מע"ש שבירושלים, דמע"ש מהווה חלות שם קדושת גבוה גם בגבולין וגם בירושלים. ומשו"ה פסק הרמב"ם דבנוגע להקנאתו ולקדש בו אשה גם בגבולין וגם בירושלים א"א להקנות מע"ש. דנראה דמפאת דיני ממונות אפילו בגבולין יש לבעל מע"ש קנין ממון במע"ש שלו, ומצד דיני ממונות באמת היה יכול להקנותו. והראייה דחל קנין ממון לבעלים במע"ש בגבולין מפסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' מע"ש הלכ"ד) וז"ל כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש אינו משלם תשלומי כפל עכ"ל, ומשמע דמי שגנב מע"ש משלם קרן דגניבה לבעלים אפילו כשגנבו בגבולין, ומוכח מכאן דלהדיוט חל דין בעלים דמע"ש בדיני ממונות בכל מקום. ולפי"ז נראה דהא דאי אפשר להקנות מע"ש ולקדש בו אשה אינו מצד חסרון בעלות דהדיוט בדיני ממונות, אלא הוא משום חלות קדושת מע"ש לגבוה דחלה בחפצא, דקדושה הזאת מונעת הקנאת מע"ש מהדיוט להדיוט ומלהשתמש בו לקידושי אשה, (וכן לשאר ההשתמשות שהרמב"ם אסרם בהלכה), ואינו רק איסור בעלמא אלא מניעה של עצם חלות ההקנאה והקידושין, דקדושת גבוה דמע"ש מפקיעה הקנאת הדיוט וקידושי אשה. ונראה דכן נמי מדוייק בלישנא דהרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הל"ד) שכ' וז"ל קידשה במע"ש כו' אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל עכ"ל, ומפורש בדבריו דהמעכב הוא חילול קדושת החפצא דמע"ש לעשות בו שאר חפציו, אך אין כאן חסרון בעלות, דבאמת הוי בעלים דמע"ש בדיני ממונות לענין הקנאה, ואפילו לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה. וכל מניעת הקנאת מע"ש לאשה לקידושיה אינה מצד חסרון בעלות להקנות אלא מצד חילול קדושת הגבוה דחלה בחפצא דמע"ש המונעת ומפקיעה את הקנאת המע"ש לאשה לקידושין. ומניעה זו חלה בין בגבולין ובין בירושלים¹³⁴.
ב.
איסור "ולא נתתי ממנו למת"
עיין בתוס' (דף נג. ד"ה והן) וז"ל דההיא פרק בתרא דמ"ש אתיא כר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא עכ"ל. לכאורה קשה מה ענין ממון הדיוט לאיסור שלא להוציא מעות מע"ש לשאר הדברים חוץ מאכילה.
ונראה דהתוס' בתירוצם ס"ל כדמבואר לעיל (באות א') דיש שני דינים במע"ש ממון הדיוט: א) קנין להדיוט בדיני ממונות; ב) חסרון של חלות קדושת גבוה דמע"ש הוי חלות של קדושת מצוה המהווה קדושה קלה, דאילו קדושת גבוה מהווה קדושה חמורה. ובכן למ"ד מע"ש ממון הדיוט דהקדושה קלה היא אפשר להוציא מעות מע"ש על דברים אחרים, משא"כ למ"ד מע"ש ממון גבוה אסור להוציא מעות מע"ש על דברים אחרים משום דקדושת מע"ש לגבוה קדושה חמורה היא. ויוצא דהוצאת מעות מע"ש על בגדים ושאר הצרכים חוץ מעל אוכלים תלוי אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט, דלמ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא הריהו מותר מכיון דהקדושה קלה היא דדומה לקדושת תרומה ולכן מותר להוציאו על כל הדברים. ואילו למ"ד ממון גבוה הוא קדושת מע"ש דומה לקדושת הקדש ולקרבנות, ולכן אסור להוציא המעות על שאר הדברים חוץ מלצורך מצות אכילה.
ולפי תירוץ זה שבתוס' יוצא דלר' יהודה האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת" אוסר כל הדברים חוץ מאכילה, ואילו לפי ר"מ הריהו איסור מיוחד להוציא מע"ש לצורך המת ולקנות לו ממנו ארון ותכריכין, ואילו לצורך אדם חי מותר להוציא מעות מע"ש על כל צרכיו ולאו דוקא לאכילה.
והנה הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הלי"ז) פסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה. וכמו"כ פסק באיסור "ולא נתתי ממנו למת" דאסור להוציא מע"ש לשאר הדברים, דכתב (פ"ג מהל' מע"ש הל"י) ז"ל מע"ש ניתן לאכילה ושתיה שנ' ואכלת לפני יי' אלקיך. וסיכה כשתיה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים שנ' לא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף כו' עכ"ל. ובפשטות ניתן לבאר את הרמב"ם דס"ל כתירוץ שלפנינו בתוס'.
ועיי"ש ברדב"ז וז"ל וא"ת מ"ש האי לאו דלא נתתי ממנו למת דלא לקי כי היכי דלקי אלא אכלתי באוני ולא בערתי ממנו בטמא כו' א"נ דלאו דלא נתתי ממנו למת לא הוי לאו מיוחד שהרי כולל כל מיני צרכים כו' עכ"ל. ובביאור מש"כ הרדב"ז נראה דלפי הרמב"ם הלאו ד"ולא נתתי ממנו למת" שאני מהלאוין דאונן וטמא, כי באונן וטמא יש מעשה עבירה מסוים והו"ל לאוין שיש בהן מעשה דלוקין עליהן. משא"כ הלאו ד"ולא נתתי ממנו למת" דאין כאן מעשה עבירה מסוים, דכל שאינו לצורך אכילה הריהו אסור, והו"ל לאו שבכללות דלא לוקין עליו, כלומר לאו בלי מעשה עבירה מסוים¹³⁵. ונראה עוד, דעיקר האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת" חל הוא במצות החפצא דמע"ש, שמצותו היא להוציאו על אוכלין דוקא כדי לאכלם. וכשמוציא מעות מע"ש בשאר צרכיו הריהו מבטל את מצות החפצא דמע"ש, וכשעיקר הלאו הוא ביטול עשה אין לוקין עליו. ובזה מבואר לישנא דהרמב"ם שהתחיל "מע"ש ניתן לאכילה ושתיה כו'" וסיים "ואסור להוציאו בשאר צרכיו כו'", כלומר דהאיסור בשאר צרכיו הוא שמבטל את מצות הניתן לאכילה ושתיה דמע"ש דהוא מצות העשה דמע"ש, והאיסור הוא ביטול העשה.
ולפי"ז לכאורה היה נראה דמי שמשחית ומאבד מע"ש בידים ג"כ עובר על האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת". אך הרמב"ם כתב "ואסור להוציאו בשאר צרכיו כו'" דמשמע שאסור רק בהוצאת המעות כשקנה בהן שאר הדברים חוץ מאוכלין, אך אינו עובר על הלאו באיבוד מע"ש בידים בעלמא, וצ"ע בזה.
ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת (דברים כ"ו: י"ד ד"ה ולא נתתי ממנו למת) שכ' וז"ל והרב ר' משה כתב בחיבורו כו' כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף, עשה מלת למת בכאן כינוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאי, ואחרים מפרשים אזהרה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה, וכ"ש לחי בטלית וחלוק עכ"ל. ונראה לומר דהאחרים ס"ל כשיטת הרמב"ם דיש איסור לאו דאורייתא ד"ולא נתתי ממנו למת" להוציא מעות מע"ש בשאר צרכיו חוץ מאכילה.
ונראה דיש עוד טעם למה אין לוקין לפי הרמב"ם על הלאו הזה. דנתבאר לעיל (באות א') דאליבא דר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה א"א להוציא מעות מע"ש על שאר צרכיו, כלומר דא"א להקנותו בקנין כלל או לקדש בו אשה, דאיסור ההוצאה מונע ומפקיע את כל חלות הקנין מעיקרו. ולפי"ז נמצא דכשהוציא מעות מע"ש בשאר צרכיו ועבר על האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת" הקנין אינו חל כלל. אך פשטות הלאו ד"ולא נתתי" הוי איסור לעשות קנין דחל, ואם הקנין אינו חל א"כ לכאורה לא עבר על הלאו, והוא לכאורה דבר תמוה.
אולם מצינו כעין זה במקו"א, דכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' בכורות הל"ה) וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנא' בו לא יגאל כו' ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כו' עכ"ל. הרמב"ם פסק שהמוכר מעשר בהמה, חרמי כהנים, ויפת תואר אינו לוקה משום שהקנין אינו חל. וצ"ע למה המוכר מעשר בהמה, חרמי כהנים, ויפת תואר אינו לוקה, והרי המוכר עשה מעשה קנין, וא"כ לכאורה הו"ל לאו שיש בו מעשה שלוקין עליו. ומעין זה פסק הרמב"ם נמי במוכר קרקע בא"י לצמיתות שאין המכירה חלה ותחזור השדה ביובל (פי"א מהל' שמיטה ויובל הל"א), ובמל"מ דייק דאף בזה ליכא מלקות להרמב"ם, ולכאורה צ"ע למה לא ילקה על שעשה מעשה המכירה לצמיתות.
וביאר מרן הגר"מ זצ"ל דאי יסוד האיסור דמכירת מעשר בהמה, חרמי כהנים, ויפת תואר, ומכירת א"י לצמיתות הוי עצם מעשה המכירה אזי בדין היה שילקה עליהם, דהרי עשה מעשה מכירה גמורה ועבר על האיסור בשלימות. אולם אם עיקר יסוד האיסור הוא חלות המכירה, א"כ נראה דהמכירות לא חלו לשאר דיני התורה, כי האיסור שבהם מונע ומפקיע את חלות המכירה בכל אחד ואחד מהאיסורים האלה ולא עובר. וא"כ צ"ע אמאי קאעבר על האיסור. ובהכרח צ"ל דלענין לעבור על האיסור אמרינן שהיתה איזו חלות מכירה כל שהיא לשעה אחת דמיד נתבטלה מחמת האיסור. ובאיסור כזה, שהחלות האסורה מתבטלת מיד מחמת האיסור ואינה קיימת לשאר דיני התורה, ההלכה קובעת שעבר הוא על האיסור, אך אינו לוקה עליו מאחר דהחלות מיד נתבטלה לכל שאר דיני התורה. דהאיסור שעבר עליו נחשב לאיסור שאינו גמור שהרי האיסור הוא חלות המכירה וחלות זו בטלה ואינה קיימת.
ונראה דכמו כן י"ל לענין האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת", בהוצאת מעות מע"ש בשאר צרכיו, דהאיסור דחל מדין ממון גבוה מונע ומפקיע את חלות המכירה, ברם עיקר האיסור ד"ולא נתתי" הוי איסור על חלות המכירה והוצאת המעות בשאר צרכיו, ולא רק איסור דמעשה המכירה, אך בגלל האיסור של גבוה המכירה מופקע ולא חלה, והחלות מכירה חלה רק לשעה כדי שיעבור על האיסור, ומשו"ה האיסור אינו גמור ולא לוקין עליו כמו דאינן לוקין במכירת מעשר בהמה, חרמי כהנים, יפת תואר, ומכירת קרקע לצמיתות בא"י.¹³⁶
בא"ד. א"נ תרוייהו כר' יהודה ובגדים דוקא שהגוף נהנה מהם שרי עכ"ל. צ"ע בשיטה זו, דפשיטא דאי הוציא מעות מע"ש לקחת בגדים דקדושת מע"ש לא חלה אבגדים שלקח, דרק אוכלים נתפסים בקדושת מע"ש ולא דברים אחרים, וא"כ קשה מה מועיל הנאת הגוף שבבגדים, דמאחר דלא חלה קדושת מע"ש על הבגדים הרי ליכא קיום מצוה ללובשם, דהרי נתבאר בשיעורים לעיל שקיום מצות מע"ש חלה כדי לקיים את דין הניתן למצותו דהחפצא, וקיום הניתן שבחפצא שייך רק בחפצא שנתקדש בקדושת מע"ש, ולא בבגדי חול בעלמא.
ואולי כוונת התוס' היא שיש מצוה לקנות את הבגדים, ואע"פ דליכא מצוה ללובשם, מ"מ מעשה לקיחתם מהווה מצוה. דיתכן דבכל הוצאת מעות מע"ש על אוכלים, יש קיום מצוה אחת לקנותם, ועוד יש קיום מצוה שנית לאכלם מאחר שנתקדשו בקדושת מע"ש בחפצא. משא"כ בבגדים, אע"פ דמקיים מצוה בלקיחתם, דהא ראויים הם להנאת גופו, אך מאחר דלא נתקדשו בקדושת מע"ש בחפצא ליכא מצוה ללבשם.
ועוד יתכן לבאר לפי"מ שפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ד) וז"ל הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים לא קנה המעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין עכ"ל. והראב"ד השיג וז"ל זה שבוש אלא יחזרו דמים למקומן כו' עכ"ל. וצ"ע בשיטת הרמב"ם, (ועיי"ש בכס"מ וברדב"ז). וע"ע ברמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ז) שכ' וז"ל לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בין במזיד בין בשוגג אם ברח המוכר הרי זה יאכל כנגד אותן המעות בירושלים כו' זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר וברח המוכר או מת יאכל כנגדו, ואם היה המוכר קיים יחזרו הדמים למקומן עכ"ל. וצ"ע ברמב"ם דמ"ש מים ומלח ופירות מחוברין מעבדים וקרקעות ובהמה טמאה. ומשמע דס"ל לרמב"ם דעבדים קרקעות ובהמה טמאה הריהם לגמרי מופקעים מכל קיום מצות מע"ש, ולפיכך אין המקח וחילול מע"ש חלים כלל ויחזרו הדמים למקומן. משא"כ במים ומלח שאע"פ דבחפצא אינם נתפסים בקדושת מע"ש, מ"מ מעשה לקיחתם מהווה קיום מצות מע"ש, ומשו"ה המעות דמע"ש יוצאים לחולין, דהא הוציאם בקיום מצות לקיחת מים ומלח המהווה קיום מצות לקיחה, ואע"פ דלא מתקיימת מצות אכילת מע"ש באכילתם. ויתכן דס"ל לתוס' בבגדים כשיטת הרמב"ם במים ומלח, ולפיכך כשקונה בגדים במעות מע"ש המעות מתחללין וקדושתן פקעה ואע"פ דהבגדים אינם מתקדשים בקדושת מע"ש.
ע"כ ענין מעשר שני
תוס' ד"ה וטעונין
נוטלין ידים לקדשים, לתרומה, למע"ש, ולחולין, כל אחד כדינו. ויל"ע האם יסוד דין נטילת ידים בהני גווני הוי חלות דין אחד או לא.
ונראה דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד. דעיין ברמב"ם (פ"ח מהל' אבות הטומאות הל"ח) שכתב וז"ל שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות כו' ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקדש ואח"כ גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה כו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ואח"כ גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ"ל. ואילו הרמב"ם הביא את תקנת נטילת ידים לחולין בהלכות ברכות (פ"ו מברכות הל"א) וז"ל כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י תחילה וסוף, ואע"פ שהוא פת חולין ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו כו' עכ"ל. ויוצא דלפי הראב"ד חלות דין נט"י לחולין הוי אותו חלות דין נט"י לקדש ולתרומה, דבכולן גזרו החכמים נט"י מדין טומאת ידים, ואילו להרמב"ם אינו נוטל ידיו לפת חולין מדין טומאה כפי שנוטל את ידיו לקדש ולתרומה, אלא מגזירה אחרת של נקיות הידים.
ונראה דמקור מחלוקתם נמצא בסוגיות הגמרא, דבמס' חולין (דף קו.) איתא ז"ל נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה עכ"ל, והוא מקור לראב"ד שנוטלים ידים לחולין מדין טומאה כבתרומה ובקדשים. ואילו במס' ברכות (דף נג:) איתא וז"ל תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים עכ"ל, דמשמע דכמו תקנת מים אחרונים הויא משום זוהמת הידיים ונקיותם כמו כן תקנת מים ראשונים לפת הויא משום זוהמת הידים ונקיותם, והוא מקור לרמב"ם.
ונ"מ במי שנטל ידיו לפת ובאמצע הסעודה נגע בכתבי הקדש, דמטמאין את ידיו אך לא מזהמין אותן, אם צריך ליטול ידיו פעם שנית, דמדין טומאה כשיטת הראב"ד הריהו חייב ואילו מדין זוהמה ונקיות כשיטת הרמב"ם הריהו פטור¹³⁷.
גמ'. וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו רש"י פירש את קושית הגמרא אליבא דכ"ע. ומאידך בשיטה מקובצת מובא דהרמב"ן והריטב"א פי' את קושית הגמרא רק אליבא דחזקיה, וז"ל הריטב"א וא"ת ולדידן נמי תיקשי הכי, וי"ל דלדידן מעשר שאין בו שו"פ אינו בר פדיון כלל ואפילו ע"י צירוף כו' עכ"ל, וכ"כ נמי הרמב"ן. ושיטתם מחודשת שפחות משו"פ של מע"ש לדידן אינו מצטרף לשו"פ דאינו בר פדיון כלל ואפילו בצירוף עם מע"ש אחר לשו"פ.
ולולי דמסתפינא י"ל דקושיית הגמרא היא רק אליבא דחזקיה ולא אליבא דרבנן. ונראה דאליבא דחזקיה מע"ש פחות משו"פ עומד לפדיון, דמצותו להפדות ולהביאו לירושלים. ולכן אליביה הקשה הגמרא דליצרפינהו עם מע"ש אחר ולפדותו, דמשום הכי צ"ל דשיל"מ. משא"כ לרבנן, דנהי דפחות משו"פ מצטרף לשו"פ דמעשר ואפשר לפדותו, אך כל זמן דלא הצטרף אין מצותו לפדותו, דהא הרבנן לא הסכימו לפדיון דחזקיה, ומאחר דמעשר פחות משו"פ אינו עומד לפדיון אינו דשיל"מ. והנה הבאנו לעיל (דף נג. ד"ה תוס' הו"ל דשיל"מ) את המחלוקת בין רש"י ובין הר"ן בגדר דין שיל"מ, דלרש"י דין דשיל"מ תלוי בהיכי תמצי - דיש היכא תימצא שהאיסור יהיה מותר, ולר"ן דשיל"מ תלוי בעצם חלות האיסור שיש לו מתיר. ולפי"ז מסתבר דלרש"י מע"ש פחות משו"פ הוי דשיל"מ, דבהיכי תמצי בידו לפדותו בצירוף מע"ש אחר והוי דשיל"מ אפילו אליבא דרבנן. וכמו"כ פרש"י לסוגיין כשיטתו בדשיל"מ. משא"כ אליבא דהר"ן דס"ל דדשיל"מ תלוי בחלות שם איסור שיש לו מתיר, אזי י"ל דמע"ש פחות משו"פ אליבא דהרבנן מכיון שאינו עומד לפדיון, אינו דשיל"מ, דעצם איסורו אינו עומד להיתר, ולכן אין תערובתו נחשבת לתערובת של היתר בהיתר דאינו בטל, אלא כתערובת של איסור בהיתר דשפיר בטל. ואע"פ שיש לו צירוף לשו"פ, אך אינו עומד לפדיון דאין זו מצותו, ולפיכך אינו דשיל"מ, ודו"ק.
גמ'. ודאורייתא ודרבנן לא מצטרפי יעויין בשיטה בשם הראב"ד וז"ל פי' מע"ש שאין בו שו"פ מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף עכ"ל. ונראה לבאר דבריו עפי"מ שנתבאר למעלה בשיעורים לתחילת פרקין (דף מה. בענין פדיון מע"ש אות א') דפדיון מע"ש אינו חל רק מדין חילול קדש בעלמא אלא דיסוד דינו הוא דחל דין פדיון כדי לקיים על ידו מצות הבאת מע"ש לירושלים. ומכיון דבמע"ש פחות משו"פ ליכא חפצא דכסף פדיון דחל מדין הבאה לירושלים, לכן לא חלה עליו קדושת מע"ש כלל מן התורה, דמע"ש דאינו בר הבאה לירושלים בכסף פדיון אינו מע"ש כלל.
ונראה דרש"י חולק ע"ז שפירש וז"ל שהמעורב מן התורה בטל ברוב דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרו היכא דיש לו מתירין לא ליבטול, הלכך אין איסור מעשר הזה אלא מדרבנן, הלכך אין מצטרף עם זה לתפוס פדיונו, נמצא שזה חצי פרוטה שהביא נאכל בלא חילול עכ"ל. לרש"י החסרון בעצת צירוף הוא מפאת המע"ש דאורייתא דהוי בעין וששוה פחות משו"פ דלא מתחלל מדאורייתא, דהצירוף אינו מועיל אלא מדרבנן, כי המע"ש שבתערובת בטל ברוב. וצ"ע למה לא יחול הצירוף מדרבנן כדי לפדות את המע"ש שבתערובת דאינו צריך חילול אלא רק מדרבנן. ויתכן דרש"י סובר דיתכן דמזה תצא תקלה, דילמא יחשבו שהחילול חל מדאורייתא אפילו לגבי המע"ש דאורייתא שהוא בעין ששוה פחות משו"פ, ולפיכך גזרו הרבנן לא לחלל אפילו מדרבנן את המע"ש שבתערובת בצירוף המע"ש שבעין.
ברם פשטות הגמרא, משמע שלא כפרש"י אלא דדיני דרבנן ודאורייתא לא מצטרפין כלל, אפילו לדין מע"ש מדרבנן, ולפיכך חסר שיעור שו"פ אפילו לחלל את המע"ש שבתערובת מדרבנן, דאינם מצטרפים כלל אהדדי¹³⁸.
¹²² דמצות קריאת פרשת ביכורים אינה חלק ממצות ההנחה וההבאה אלא מצוה בפני עצמה, דהרי הרמב"ם מנאן לב' מצוות נפרדות (בריש הל' ביכורים), ועוד קיי"ל דהקריאה אינה מעכבת באכילת כהן (פ"ג מהל' ביכורים הל"ד), דאחרי ההנחה נגמרה מצות ההבאה והותרו.
¹²³ יל"ע מתי חל דין ממון כהן בביכורים. ועיין במשנה בסוף מס' שקלים (ח: ח) במקדיש ביכורים, דלת"ק הריהן קדש ולר"ש אינן קדש. ועיי"ש בפיה"מ דפליגי האם הבעלים יכולים להקדיש ביכורים לבדק הבית, וקבע הרמב"ם כר"ש שאינם יכולים להקדיש את ביכוריהם. וצ"ע מ"ש ביכורים ממע"ש דיכולים הבעלים להקדישם הקדש עילוי לבדק הבית וכדפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הלכ"ה), דאע"פ דמע"ש ממון גבוה מ"מ יש לבעלים חלות בעלות המספיקה להקדשו הקדש עילוי, ומ"ש ביכורים שאינם ברשות הבעלים להקדישם.
וביאר הגר"ח זצ"ל (עיין בספרו על הרמב"ם פ"ו מהל' ערכין הלט"ז) דחל דין תרומה וממון שבט הכהנים בהפרשת הביכורים וכדפירש הרמב"ם בפיה"מ (בכורים ב: ד), אלא דלת"ק יש טובת הנאה לבעלים לתתם לכל כהן שירצה וכשיטת ר' יהודה (בפ"ג מס' מבכורים משנה י"ב) דטובת הנאה הויא ממון ולכן חל בבכורים חלות דין בעלות להדיוט, ומשו"ה הבעלים יכולים להקדישם. ואילו ר"ש סובר כחכמים (שם) שביכורים מתחלקים לאנשי משמר כקדשי מקדש, ואין לבעלים טובת הנאה ומצות נתינה כלל, ומשו"ה חל חלות ממון שבט הכהנים בשעת הפרשת הביכורים בלי טובת הנאה לבעלים, ומשו"ה א"א להקדישם הקדש עילוי לבדק הבית, דאינם בעלים של הביכורים כלל בדיני ממונות דהוי ממון של שבט הכהנים.
והנה הרמב"ם פסק (פ"ג מהל' בכורים הל"א - ב) וז"ל הבכורים ניתנין לאנשי משמר והן מחלקים אותן ביניהן כקדשי המקדש, וכבר ביארנו שהן קרויין תרומה, ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים, והוא שיאכל אותן מאחר שנכנסו לחומת ירושלים. היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, זה שבפנים חייבין עליו מיתה והרי הוא הקדש לכל דבריו וזה שבחוץ הרי הוא כחולין לכל דבריו עכ"ל. ובפשטות קבע הרמב"ם דקדושת תרומה חלה רק משנכנסו לירושלים, ועיין ברדב"ז שם דפירש דהרמב"ם ר"ל שבאו לעזרה ונתקיימה כל מצות ההבאה והנחה, ואילו הכסף משנה קבע דהכניסה לתוך חומת העיר מקדשתם בקדושת תרומה בלי הנחה בעזרה. וקשה, דהא לר"ש חלות של ממון שבט הכהנים חל משעת הפרשת הבכורים במחובר לקרקע, דכבר חל אז שם תרומה, והיאך פסק הרמב"ם שמחוץ לחומת העיר הריהם חולין לכל דבריהם. ונראה דהרמב"ם מחלק בין חלות ממון השבט לבין קדושת תרומה, דממון שבט הכהנים חל בבכורים בשעת הפרשתם במחובר, ואילו קדושת התרומה חלה רק אחרי הבאת הבכורים לתוך חומת ירושלים ונתקדשו.
¹²⁴ ובתוספת ביאור י"ל דאיסור חמץ חל מחמת עצם קדושת חג המצות ומשו"ה איסור לזמן החג בלבד ואחרי החג האיסור ממילא פקע. משא"כ איסור נולד דהו"ל איסור דחל בחפצא בשם איסור בעלמא לעולם ומוצאי יו"ט חל בו כמתיר, כי האיסור דנולד אינו תלוי בעצם קדושת יו"ט כמו האיסור דחמץ בפסח.
¹²⁵ עיין בנזיר (דף כ: - כג א).
¹²⁶ עי' בצפנת פענח פ"ב מהל' ק"ש (הלי"ג) ובמכתבי צפנת פענח מכתב רל"ז.
¹²⁷ ועיין ברשימות שיעורים למס' ברכות (עמ' ד).
¹²⁸ יש לדון בזה דלכאורה תלוי בטיב דין התפסה אם הוא רק בעצם החפצא או שתתכן התפסה גם בהפלאה המחילה איסור, ועיין בתשו' צפנת פענח סי' רפ"ח וברשימות שיעורים לנדרים (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ם בהתפסה אות א'.
¹²⁹ עיין במנחת חינוך במצות עשה של אכילת בשר פסח פר' בא ובמל"מ פ"א מהל' חו"מ הל"ו.
¹³⁰ וע"ע ברשימות שיעורים עמ"ס שבועות ח"א (עמ' לה - לז), וברשימות שיעורים עמ"ס ברכות (עמ' ד - ה).
¹³¹ ועיי"ע בחת"ס או"ח סי' ק"מ ובנוב"י דורש לציון סוף דרוש א'.
¹³² צ"ע מהו המקור לאיסור המסוים דזר בח"ש דתרומה וביכורים שדומה לח"ש חמץ בפסח ולא לשאר איסורי תורה. ועיין להלן באות ב'.
¹³³ ויתכן לנמק דבמע"ש עיקר קיום הבאת מקום הוא כדי לאכלם בירושלים, וע"י פדיון וקניית מאכלים בירושלים נמי מתקיימת מצות האכילה. ואילו בביכורים עיקר המצוה היא גופא דההבאה עצמה והנחתם בעזרה, ובכן המצוה מתקיימת רק בביכורים עצמם וא"א לפדותם.
¹³⁴ ועיין במש"כ רבנו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' מעשר שני הי"ז.
¹³⁵ דביאר הגר"מ הלוי זצ"ל דהאיסור של לפני עור הוי לאו שבכללות משום שאין בו מעשה עבירה מסוימת, ועיין באריכות ברשימות שיעורים למס' שבועות ח"א בענין לאו שבכללות (עמ' קצ"ב - קצו).
¹³⁶ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ג מהל' מעשר שני ה"ה שתירץ באופן אחר קצת וז"ל הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ט בחשבון הלאווין שלוקין עליהן לא חשיב הלאו דולא נתתי ממנו למת שבמע"ש, וגם הרמב"ם בהל' מע"ש פ"ג ה"י אינו מבואר דלוקין עליו, ובמנין הלאוין מל"ת קנ"ב חשיב אותו ללאו, ומשמע דדעת הרמב"ם דהוא איסור לאו אבל מלקות אין בו. ולכאורה צ"ע אמאי. אכן הפירוש פשוט, דהרי הלאו דולא נתתי ממנו למת דעת הרמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הי"ז) היא שאם הוציא המע"ש לשאר דברים שאינם בני אכילה ושתיה קדושתן במקומון עומדת וכו' דאם לקח שאר דברים שאינם בני אכילה יחזרו הדמים למקומן. נמצא דבאמת המע"ש נשאר בקדושתו, ועל הדברים שאינם בני אכילה לא חלה כלל קדושת מעשר ולא אהני מעשיו במה שהוציא לשאר צרכיו, ובאמת ליכא כאן הוצאה דמע"ש לשאר דברים שאינם בני אכילה. אכן הלאו מיהא עובר, דכן הוא הלאו אם הוציא לשאר דברים שלא לאכילה. ובאמת משום זה גופא דמע"ש לא ניתן אלא לאכילה, לא אהני מעשיו. ובאופן כזה סובר הרמב"ם דמקרי לא עבר על הלאו בשלימות ונשאר רק איסור אבל מלקות אין בו. כאשר חזינן דכן פסק הרמב"ם גם במוכר מעשר בהמה ובמוכר חרמי כהנים ומוכר יפת תואר דאינו לוקה, משום דמטעם הלאו גופא באמת המכירה אינה חלה ובאמת ליכא כאן מכירה כמבואר כ"ז ברמב"ם פ"ו דבכורות ה"ה ומשום הכי אינו לוקה בכל הני. וכל כי האי גוונא סובר הרמב"ם דלא עבר על הלאו בשלימות ונשאר רק איסור אבל מלקות אין בו עכ"ל.
¹³⁷ ורבינו זצ"ל סיפר דמקרה זה קרה לאחד שבא אצלו בפורים לשאול האם חייב ליטול את ידיו עוד פעם משום שקרא קריאת מגילת אסתר מקלף באמצע סעודתו ונגע בקלף, ורבינו זצ"ל אמר לו שתלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. וע"ע ברשימות שיעורים עמ"ס ברכות (עמ' רב - רג).
¹³⁸ רבינו זצ"ל לא ביאר מהו החסרון בצירוף מדרבנן. וי"ל דמכיון שחל הביטול מדאורייתא, ואינו בטל רק מדרבנן, דין האיסור שבתערובת אינו דומה לאיסור מע"ש בעין, דחסר חפצא דאיסור דבטל בתערובת, אלא דחל איסור חדש דמשהו מדין דשיל"מ, ואין לצרפו למע"ש ממש בעין. ואכמ"ל באיסור משהו בתערובת דכבר האריך רבינו זצ"ל בגדר איסור משהו בתערובת בשיעוריו לעניני איסור והיתר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.