בבא מציעא נג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

ומנין שיכול לפדותו? - דאמר רבי אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ^[73]?

שנאמר [דברים יד כד - כה] "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך", ואין "שאת" אלא אכילה, שנאמר "וישא משאת מאת פניו".

ואם כן, כונת התורה לומר שאם אינו יכול לאוכלו, כגון שנטמא, מותר לפדותו. ואפילו בירושלים ^[74].

ואם כן, מעשר שני מעורב שנטמא יש לו פדיון, ומדוע בטל ברוב?

אלא, מדובר במזון הלקוח בכסף מעשר שני. שקנאו בירושלים, ויצא משם, ונטמא.

ומקשינן: לקוח בכסף מעשר, נמי ליפרקיה?

דתנן,: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא, יפדה. האי תנא סבר כרבי יהודה, דאמר "הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא, יקבר". ואין קדושתו חמורה מספיק כדי לתפוס דמיו בפדיון ^[75].

ומקשינן: אי סבר כרבי יהודה, מאי איריא "יצא", [מדוע העמדנו במעשר שיצא מחוץ לירושלים], אפילו לא יצא נמי אין לו פדיון?

אלא לעולם במעשר טהור, ומאי יצא - דנפול מחיצות. כלומר - נפלו חומות ירושלים ^[76] לאחר שנכנס לעיר, ושוב אין מעשר שני נאכל שם עד שיעמדו החומות. דבעינן - "לפני ה' תאכלנו" ^[77].

וגם אי אפשר לפדותו, לאחר שנכנס לירושלים, כיון שקלטוהו מחיצות. ואין לו תקנה אלא באכילה בין החומות.

ומקשינן: האמר רבא: דין מחיצה לאכול, [כלומר - הדין שאין מעשר שני נאכל בירושלים לאחר שנפלו החומות] הוא מדאורייתא.

אך דין מחיצות לקלוט [כלומר - שאם נכנס לירושלים, שוב אין לו פדיון אפילו חוצה לה, כיון שקלטוהו מחיצות] אינו אלא מדרבנן.

ואם כן, כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות, אך כי ליתנהו למחיצות [כגון שנפלו] לא גזרו רבנן, ויש לו פדיון?

ומשנינן: לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות ^[78].

ולסיכום: באור דברי הברייתא "ושנכנס לירושלים ויצא" לפי תרוץ זה של הגמרא:

מדובר במעשר שני טהור, שיש בו שוה פרוטה, שנכנס לירושלים בזמן שהחומות קיימות, ונפלו החומות. ובכהאי גונא, אם נתערב בחולין, בטל ברוב. כיון שאין לו מתירין על ידי פדיון.

אפשרות נוספת לבאר את דברי הברייתא:

רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: חדא קתני. מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, שנכנס לירושלים ויצא.

ובמקרה זה, קליטת המחיצות מעכבתו מלהפדות על המעות הראשונות [כדברי חזקיה].

ומקשינן: אמאי חשיב כ"אין לו מתירין" ובטל ברוב? וניהדר ונעייליה וניכליה [יחזירנו לירושלים, ויאכלנו שם]?

ומשנינן: במקרה דנפול מחיצות. כדלעיל.

ומקשינן: ונפרקיה [יפדה אותו]?

דהא אמר רבא, מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצה לקלוט דרבנן.

ואם כן, כי גזרו רבנן, כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא גזרו רבנן?

ומשנינן: לא פלוג רבנן. כדלעיל.

ומקשינן: אי הכי, מאי איריא "אין בו שוה פרוטה", [מדוע העמדנו במעשר פחות משוה פרוטה] אפילו יש בו שוה פרוטה נמי אין לו פדיון, כדלעיל?

ומשנינן: לא מיבעיא קאמר.

לא מיבעיא יש בו שוה פרוטה, אין לו פדיון כיון דקלטן ליה מחיצות, אבל אין בו שוה פרוטה, אימא לא קלטו ליה מחיצות ^[79].

קא משמע לן. אף במקרה זה אין לו פדיון אחר שקלטוהו מחיצות.

הגמרא מבארת מהו המקור לדין "שוה פרוטה" בפדיון מעשר:

תנו רבנן: נאמר בתורה [ויקרא כז לא] "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו".

ודרשינן: "ממעשרו" - ולא כל מעשרו. [כלומר, לא כל המעשרות ראויים לפדיון].

ובא למעט: פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה. שאינו תופס פרוטה בפדיונו ^[80].

והנה, נחלקו האמוראים איזה חלק של המעשר צריך לשוות פרוטה:

איתמר: רב אמי אמר: מעשר שאין בו שוה פרוטה, אינו תופס פרוטה בפדיונו. אך אם יש בו שוה פרוטה - תופס בו פדיון, אף על פי שחומשו שוה פחות מפרוטה.

אךרב אסי אמר: מעשר שאין בחומשו שוה פרוטה, [דהיינו שאינו שוה לפחות ארבע פרוטות] אינו בר פדיון ^[81].

וכן נחלקו כהאי גונא רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר, אין בו.

רבי שמעון בן לקיש אמר, אין בחומשו.

ומקשינן: מיתיבי, שנינו בברייתא: "מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, דיו שיאמר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות". כחזקיה. ואין מחייבים אותו להעלותו לירושלים, או להמתין עד שיצטרף אליו מעשר נוסף.

מדייקת הגמרא: בשלמא למאן דאמר "אין בחומשו", היינו דקתני "דיו", כלומר - השמיענו, דאף על גב דבדידיה אית ביה שוה פרוטה, כיון דבחומשיה ליכא שוה פרוטה, אינו נחשב, ודיו בכך שיפדה על המעות הראשונות. ואתי שפיר לשון הברייתא.

אלא למאן דאמר "אין בו", מאי חידושא השמיענו במילה "דיו"? היה לו לומר - "אומר: הוא וחומשו מחוללים על מעות הראשונות"?

ומסקינן בקשיא ^[82].

הגמרא מסתפקת בדין חומש האמור במעשר שני [ויקרא כז לא] "ואם גאל יגאל איש ממעשרו - חמישיתו יוסף עליו". כמה עליו להוסיף על פדיונו:

איבעיא להו: חומשא מלגיו, כלומר - יחלק את הקרן לחמשה חלקים, ויוסיף עליה כשיעור חומשה. [כגון אם היה שוה עשרים, יוסיף ארבע].

או, חומשא מלבר כלומר, על ארבעה רבעים יוסיף את החמישי מבחוץ. [כגון אם היה שוה עשרים יוסיף חמש]?

אמר רבינא, תא ושמע, מה ששנינו במסכת ערכין:

מי שהקדיש חפץ, ובא לפדותו, "הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם בעשרים, הבעלים קודמין. מפני שמוסיפין חומש על הקרן. ונמצא עשרים שלהם כעשרים וחמש. אך שאר כל אדם אינו מוסיף חומש.

הערות

^[73] מעשר שני טהור אינו נפדה בירושלים, דכתיב [דברים יד- כד] "כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף", ומבואר, שרק אם "ירחק ממך המקום" הותר לפדות את המעשר. רש"י.

^[74] יש לדון, במעשר שני שאי אפשר לאוכלו מחמת סיבה אחרת, שאינה טומאה, האם אפשר לפדותו בירושלים? עיין בתורת זרעים [מעשר שני פרק ג משנה ט] שהוכיח מהירושלמי שדין זה שייך רק במעשר שנטמא, ולא בשאר המקרים. ועיין עוד בזכרון שמואל [סי' ז אות ב].

^[75] בסיפרי הביאו פסוק כאסמכתא לדברי רבי יהודה, מדכתיב "וצרת הכסף", ודרשינן - "הכסף" כסף ראשון, ולא כסף שני. שאין לו פדיון.

^[76] פירוש - כשנפלו רוב המחיצות. ואף על גב שלענין שבת אין צורך שתפולנה רוב המחיצות, וכבר כשנפלו מקצתן אסור לטלטל, מכל מקום לענין אכילת מעשר שני וקדשים קלים אכתי מיקרי מחיצה כל זמן שלא נפלו רובן. תוספות. ועיין חזון איש [שביעית סי' ג אות יד].

^[77] רש"י. אמנם הרמב"ם [בית הבחירה ו- טו] פסק דקדושת ירושלים קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ואוכלים קדשים ומעשר שני בירושלים אע"פ שאין שם חומות ומקדש. והקשה עליו הראב"ד מסוגיין, דמשמע שאם נפלו החומות אין אוכלים מעשר שני? וכתב - "ולא עוד, אלא שאני אומר, שאפילו לרבי יוסי דאמר "קדושה שניה קדשה לעתיד לבא", לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר. לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו. לפיכך הנכנס עתה שם אין לו כרת". וליישב קושית הראב"ד עיין בחזון איש [ליקוטים לבבא מציעא.

^[78] מבואר בגמרא - שדבדר שאין לו מתירין מדרבנן, בטל ברוב, אף על פי שמדאורייתא יש לו מתירין. והקשו מכאן האחרונים [שו"ת שאגת אריה החדשות סי' יב], על דברי הרמב"ן בפסחים [מלחמות דף ל א] שהטעם שחמץ בפסח אוסר במשהו, הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין, כיון שאחר הפסח הוא מותר בהנאה מדאורייתא. ואף על פי שמדרבנן אסור אף אחר הפסח, מכל מקום כיון שמדאורייתא שרי, הוי דבר שיש לו מתירין. והקשו עליו מסוגיין, דמוכח שאף באיסור דרבנן חשיב דבר שאין לו מתירין? ותרצו, חמץ בפסח ודאי עתיד לצאת מאיסור תורה אחר הפסח, ולא יהיה אסור אלא מדרבנן משום קנס, ובזה אמרינן שפיר שלא קנסו חכמים כדי להקל עליו. אבל כאן, אין ההיתר בא אלא מחמת מעשה פדיה, וכיון שאסרו חכמים לפדות, הרי אין ההיתר עומד לבא. והוי דבר שאין לו מתירין.

^[79] והטעם - משום דהוי "מילתא דלא שכיחא", ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. רש"י.

^[80] רש"י. ומבואר בדבריו, דפשיטא שאינו יכול לחלל מעשר על פחות מפרוטה, כיון שסכום זה אינו נחשב כלל כסף. ואין צריך לזה פסוק. [וכמש"כ הרמב"ם [מעשר שני ד- ט] "אין פודין בפחות משוה פרוטה מפני שהוא כפודה באסימון"], ולכן כתב רש"י דמיירי כשמחללו על פרוטה שלימה, ולמדנו הכתוב שאינו תופס פדיונו. אבל הראב"ד כתב "פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה, שאינו צריך פדיון, ואם יפדה אותו אין לו חומש מן התורה. אבל מדרבנן יפדה ויש לו חומש". ועיין עוד בתוספות, וברש"ש, ובמנחת חינוך [מצוה תעג-ז].

^[81] ואף על פי שחומש אינו מעכב, מכל מקום בעינן שיהיה ראוי לתוספת חומש. וכעין "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת". חידושי רבי מאיר שמחה.

^[82] עיין בחידושי רבי מאיר שמחה, מדוע הוי רק "קשיא" ולא תיובתא.

אפילו בירושלים עצמה שאין מעשר טהור נפדה שם — שנאמר: "כי לא תוכל שאתו... ונתת בכסף, וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כד–כה). ואין משמעות לשון "שאת" אלא אכילה, שנאמר: "וישא משאת מאת פניו" (בראשית מג, לד).

אלא לא זה ההסבר, ויש לומר ששם מדובר בלקוח (קנוי) בכסף מעשר שני, שלא היה פרי זה עצמו מעשר, אלא נקנה בכספי מעשר, ושמא אין קדושתו מרובה דייה שתוכל להתחלל שנית. ומקשים: לקוח בכסף מעשר נמי ליפרקיה [גם כן שיפדנו], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא — יפדה! ומשיבים: השיטה בברייתא שלנו היא כשיטת ר' יהודה שאמר שהלקוח בכסף מעשר אם נטמא יקבר, שאין יכולים לפדותו.

ומקשים: אי [אם] כשיטת ר' יהודה, מאי איריא [מה שייך, מדוע למד דווקא] ב"יצא"? אפילו לא יצא נמי [גם כן] זה דינו, שהרי לדעתו מיד כשנטמא, כבר אין לו תקנה, אלא, לעולם יש לומר שהמדובר במעשר שני טהור, ומאי [ומה פירוש] "יצא" — אין משמעו שיצא ממש, אלא דנפול [שנפלו] מחיצות העיר שנהרסה בינתיים חומת ירושלים, שהיא המחיצה שבתוכה אפשר לאכול מעשר. ולפיכך דינו כיוצא.

ושואלים: והאמר [והרי אמר] רבא: דין זה שצריך מחיצה לאכול בתוכה הריהו דאורייתא [מן התורה], אולם מחיצות לקלוט לענין זה שיחשב דבר מסויים כקלוט בתוך התחום, הן רק דרבנן [מדברי חכמים], וכי גזרו רבנן [וכאשר גזרו חכמים] בענין מחיצות הקולטות את המעשר, לענין יציאה מן התחום, וכשהייה בתוכו הרי זה כי איתנהו [כאשר ישנן, מצויות] המחיצות. אבל כי ליתנהו [כאשר אין] למחיצות — לא גזרו רבנן [חכמים]! ומשיבים: לא פלוג רבנן [חלקו חכמים] בדינם, בין איתנהו [שיש] למחיצות, בין ליתנהו [שאין] למחיצות, שכיון שקבעו חכמים דין מחיצה וקליטה — שוב לא חלקו בפרטים, וגזרו בכל מקרה, זו היתה שיטה אחת של הסבר,

ואילו רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: חדא קתני [דבר אחד שנינו] בברייתא, שאין שם שני פרטים נבדלים, אלא הלכה אחת היא, וכך יש להבינה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלים ויצא שכיון שהוא פחות משוה פרוטה אין בו דרך פדיון. ושואלים: אמאי [מדוע]? וניהדר ונעייליה וניכליה [שיחזירנו ויכניסנו ויאכלנו]! ומשיבים: דנפול [שנפלו] המחיצות.

ושואלים: ונפרקיה [ושיפדהו]? האמר [הרי אמר] רבא: מחיצה לאכול דאורייתא [מן התורה], מחיצה לקלוט דרבנן [מדברי חכמים], וכי [וכאשר] גזרו רבנן [חכמים] — כי איתנהו [כאשר ישנן] למחיצות; כי ליתנהו [וכאשר אין] למחיצות — לא גזרו רבנן [חכמים]. ומשיבים: לא פלוג רבנן [חלקו חכמים].

ומעירים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש ענין זה, אם כן מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] מדובר כאשר אין בו שוה פרוטה? אפילו יש בו נמי [גם כן] יהיה זה דינו! ומשיבים: בסגנון "לא מיבעיא [נצרכה] " קאמר [אמר], וכך יש להבין: לא מיבעיא [נצרכה] לומר בש יש בו שווה פרוטה שדינו דקלטן ליה [שקולטות אותו] המחיצות ואינו ניתן להפדות שנית. אבל אין בו שווה פרוטה, אימא [אמור] שלא קלטו ליה [יקלטו אותו] המחיצות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף זה המחיצות קלטוהו, ואין לו תקנה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז, לא), ודיוק הלשון: "ממעשרו" — ולא כל מעשרו. שלשון זו באה למעט דברים מסויימים; פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה, שאין לו גאולה (פדיון). איתמר [נאמר], שנחלקו אמוראים בפירוש הלכה זו. רב אמי אמר: הכוונה היא שאין בו, שהמעשר עצמו אינו שוה פרוטה. ואילו רב אסי אמר: אין בחומשו. שאף אם המעשר עצמו שווה פרוטה, אם החומש שצריך להוסיף עליו אינו שווה פרוטה, אין בו דין פדיון. וכיוצא בזה נחלקו גם חכמים אחרים בבעיה זו. ר' יוחנן אמר: אין בו. ר' שמעון בן לקיש אמר: אין בחומשו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה — דיו שיאמר "הוא וחומשו מחולל על מעות ראשונות".

בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] אין בחומשו — היינו דקתני [זהו הטעם ששנה] "דיו", ששינה בלשון, ואמר שלמרות הכל דיו בכך, להשמיענו דאף על גב דבדידיה אית ביה [שאף על פי שהוא בעצמו יש בו] שווה פרוטה, כיון דבחומשיה ליכא [שבחומשו אין] — שפיר [יפה, טוב עשה]. ודי לו אם יחללנו בתוך מעות מעשר אחרות, או יבליענו בצורה דומה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] "אין בו" עצמו, מאי [מה] לשון "דיו"? הרי מתחילה אין בו ערך חשוב שיהא צד פדיון כלל! ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר, שאין הלשון מדוקדקת על פי שיטה זו.

ב לגופה של ההלכה בדבר תוספת החומש במעשר ובדינים אחרים, איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: האם חומשא מלגיו [החומש מבפנים], שמחשבים ומוסיפים חמישית ערכו של הדבר הנפדה, או חומשא מלבר [חומש מבחוץ] שהוא רבע ערכו של הדבר הנפדה, אבל הוא חומש של הסכום הכולל ערך הדבר הנפדה והתוספת יחד? אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: הבעלים אומרים בעשרים, שהם עצמם מוכנים לקנות או לפדות את ההקדש בעשרים דינר וכל אדם המוכן לקנות, מוכן גם הוא לקנותו בעשרים — הבעלים קודמין מפני שמוסיפים חומש, ונמצא שההקדש מקבל מידם יותר משהציע כל אדם אחר. אמר אחד: הרי עלי סחורה זו בעשרים ואחד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

even in Jerusalem, although ritually pure second tithe cannot be desacralized in Jerusalem? It is as it is stated: “For you are unable to carry [se’et] it…and you shall turn it into money, and bind up the money in your hand” (Deuteronomy 14:24–25). And se’et means nothing other than eating, as it is stated: “And he took portions [masot] from before him” (Genesis 43:34). Since ritually impure second-tithe produce may not be consumed, Rabbi Elazar holds that one may desacralize it even if it had been brought into Jerusalem.

Rather, the halakha of the baraita is taught not with regard to second-tithe produce, but with regard to food acquired with second-tithe money, which cannot be desacralized. The Gemara asks: With regard to food acquired with second-tithe money too, let him redeem it, as we learned in a mishna (Ma’aser Sheni 3:10): Food acquired with second-tithe money that became ritually impure should be redeemed. The Gemara answers: The baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: Food acquired with second-tithe money that became ritually impure must be buried and may not be redeemed.

The Gemara asks: If the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, why did the tanna teach specifically a case where the food exited Jerusalem? Even if it did not exit Jerusalem, that halakha also applies, as he holds that once the food becomes ritually impure it must be buried. Rather, actually, it is taught in the baraita with regard to second tithe that is ritually pure, and what is the meaning of exited? It is not that the produce actually exited Jerusalem. Rather, the baraita is discussing a case where the partitions, i.e., the walls, surrounding the city fell. The legal status of that second-tithe produce is that of produce that exited the city.

The Gemara asks: But doesn’t Rava say: The halakha that a partition enables one to eat second-tithe produce is by Torah law, and the halakha with regard to the capability of partitions of the city to gather second-tithe produce into the city is by rabbinic law, and when the Sages issued a decree that partitions gather second-tithe produce in terms of their being considered within the city, they did so only where there are intact partitions, but where there are no intact partitions, the Sages did not issue a decree? The Gemara answers: Once they issued the decree, the Sages did not distinguish between cases where there are intact partitions and cases where there are not intact partitions. Once the Sages issued the decree with regard to partitions and the produce being gathered they applied it globally. This is one manner of explaining the baraita.

Rav Huna bar Yehuda said that Rav Sheshet said: The tanna of the baraita is teaching one halakha: It is with regard to second-tithe produce that is not worth even one peruta and which both entered Jerusalem and then exited it. It cannot be redeemed because it is worth less than one peruta. The Gemara asks: Why? And let him bring it back into Jerusalem and partake of it there. The Gemara answers: It is a case where the partitions surrounding the city fell.

The Gemara asks: And let him redeem the second-tithe produce, as doesn’t Rava say: The halakha that a partition enables one to eat second-tithe produce is by Torah law, and the halakha with regard to the capability of partitions of the city to gather second-tithe produce into the city is by rabbinic law, and when the Sages issued a decree that partitions gather second-tithe produce in terms of their being considered within the city, they did so only where there are intact partitions, but where there are no intact partitions, the Sages did not issue a decree? The Gemara answers: The Sages did not distinguish between cases where there are intact partitions and cases where there are not intact partitions.

The Gemara comments: If so, why did the tanna teach specifically a case where the produce does not have the value of one peruta? The same would hold true even if it has the value of one peruta. The Gemara answers: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to state that if the produce has the value of one peruta the halakha is that the partitions gather it and it can no longer be redeemed, but if it does not have the value of one peruta, say that the partitions do not gather it. Therefore, he teaches us that the partitions gather even second-tithe produce worth less than one peruta, and it cannot be redeemed.

§ The Sages taught that it is written: “And if a man will redeem of his tithe, he shall add to it the fifth part thereof” (Leviticus 27:31), from which it is inferred: Of his tithe, but not all his tithe. This serves to exclude second tithe that does not have the value of one peruta, which cannot be redeemed. It was stated that there is an amoraic dispute with regard to this halakha. Rav Ami says: The second tithe cannot be redeemed in a case where the produce itself does not have the value of one peruta. Rav Asi says: The second tithe cannot be redeemed in a case where its additional payment of one-fifth does not have the value of one peruta. Other amora’im dispute the same issue. Rabbi Yoḥanan says: The produce itself does not have the value of one peruta. Rabbi Shimon ben Lakish says: Its additional payment of one-fifth does not have the value of one peruta.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to second-tithe produce that does not have the value of one peruta, it is sufficient that he will say: It and its additional payment of one-fifth are desacralized upon the first coins upon which I already redeemed second-tithe produce.

The Gemara explains the objection: Granted, according to the one who says: There is not the value of a peruta in its additional payment of one-fifth, this is the reason that the tanna teaches: It is sufficient, which indicates that even though in the produce itself it has the value of one peruta, since there is not the value of a peruta in its one-fifth payment, it works out well, as it is sufficient if he redeems the produce with other second-tithe produce. But according to the one who says: It is in a case where the produce itself does not have the value of one peruta that the second tithe cannot be redeemed, what is the meaning of: It is sufficient? From the outset, there was never sufficient value for there to be any element of redemption. The Gemara concludes: Indeed, it is difficult to explain the baraita according to that opinion.

§ Apropos the additional payment of one-fifth, a dilemma was raised before the Sages: Is the payment of one-fifth calculated from within, i.e., one-fifth of the value of the redeemed item, or is the payment of one-fifth calculated from without, meaning one-quarter of the value of the redeemed item, which is one-fifth of the eventual payment, i.e., the principal plus the additional one-fifth? Ravina says: Come and hear a resolution of the dilemma from a baraita: In a case where the owner says he is willing to redeem consecrated property for twenty dinars, and any other person is willing to purchase the property for twenty dinars, the owners take precedence and redeem the property due to the fact that they are obligated to add one-fifth, and the Temple treasury profits more from the owner than from anyone else. If one who is not the owner said: It is incumbent upon me to desacralize it for twenty-one dinars,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרי' הכא לא פלוג רבנן במחיצו'. קשיא עלה מהא דגרסי' פ' חלק (סנהדרין קי"ג ע"א) כי גזור רבנן היכא דאיתניהו למחיצות היכח דליתניהו למחיצות לא גזור ומסקנא הכי והכא אסקינן דלא פלוג רבנן במחיצות, ואיכא למימר מאי יצא דקתני לא שיצא ממש אלא שנפלו מחיצות וכל זמן שהוא בתוך העיר לא פלוג רבנן דאפילו נפול נמי אילו נפדה כדי שלא יאמרו ראינו מעשר נפדה בירושלם והתם בשיצא חוץ לירושלים וכיון דנפול מחיצות והיא חוץ לירושלים לא גזור וא"ת הכא ניפקיה ונפרקיה דה"ל חוץ לירושלים ונפי' מחיצות איכא למימר כיון דאין עליו להוציאו ולפדותו אין זה דבר שיש לו מתירין כי היכא דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין משום שמהרה תבנה העיר ומחיצותיה ובכה"ג אמרינן בנדרים ומאי דאקשי' וליהדר וליעייליה מפני שסופו לעשות כך שהרי לכך הוא עומד שיעלה ויאכל בירושלים וכך כתב רש"י מאי יצא דקאמר שנפלה חומת ירושלם.
ולי נראה דהתם כגון דנפול מחיצות קודם שהכניסו שם ולא גזור רבנן שהרי הוא כמו שלא נכנס והכא כגון דנפול מחיצות לאחר שהכניסו וגזור בהו רבנן והיינו דקתני שנכנס לירושלים במחיצות ויצא משנפלו והיינו דגרסי' במקצת נסחי לא פלוג רבנן במחיצות כיון דקלוט קלוט:

מעשר שני בירושלם אין פודין אותו כלל שנא' כי ירחק ממך המקום ברחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בקרוב מקום ואם נטמא הואיל ואינו בר אכילה פודין אותו ולוקחין מפדיונו פירות ואוכלן בירושלם ומעשר שני עצמו הטמא שנפדה נאכל בכל מקום ומ"מ יתבאר במקומו דוקא שנטמא באב הטומאה שטומאתו מן התורה או שנטמאו אף בולד הטומאה קודם שנכנס לירושלם שלא היתה כניסתן בקדושה הא אם נטמאו בולד הטומאה ובירושלם אין יוצאות משם ונאכלות בתחום מעשר ואף נטמא בולד הטומאה חוץ לירושלם לא התירו לצאת אלא שאחר שידע בטומאתן התנה בכניסתן שלא יתפשו בקליטת מחיצות אבל אם לא התנה כן הואיל ומ"מ טהור מן התורה כבר קלטוהו מחיצות ונמצאו שלש חלוקות בדבר באב הטומאה יוצא על כל צד בולד הטומאה ובירושלם אינו יוצא כלל בולד הטומאה וחיץ לירושלם יוצא ובתנאי שהזכרנו:

פירות הנלקחים בכסף מעשר דינן כמעשר עצמו לדין קליטת מחיצות וכן שאין פודין אותם בירושלם אא"כ נטמאו הא נטמאו מיהא נפדין על הדרך שביארנו במעשר שני עצמו:

ממה שכתבנו למדת שמעשר שני עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא מצד שאפשר לפדותו או לאכלו בירושלים הא כל שאין בו צד לאחד מאלו אינו בכלל דבר שיש לו מתירין ושמא תאמר והלא אם רצה נשאל עליהם והרי קנמות נכללו בדין דבר שיש לו מתירין הואיל ואם רצה נשאל עליהם אינו כן שבקנמות אין סרך עברה בשאלתם אדרבה סרך מצוה הרי אמרו הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה הא מעשר שני אין בשאלתו סרך מצוה אדרבה סרך עברה וכן הדין בתרומות וכמו שאמרו במסכת נדרים שהטבל ומעשר שני והקדש וחדש הוא דבר שיש לו מתירין אבל תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם הוא דבר שאין לו מתירין ואע"פ שבמסכת זבחים אמרו בתרומות שיש להם מתירין פירושו שיש לה מתירין להיות תערובתן נאכל לכהן אבל אינו בדין דבר שיש לו מתירין שאנו עסוקין בו:

מקצת רבותינו שבצרפת למדו מסוגיא זו שלא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא בשאפשר לו לתקנו בלא הוצאה אבל כל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו בכלל דבר שיש לו מתירין מפני שבקושיא ראשונה כשהקשה ניחלליה אמעות הראשונות הם גורסים בתירוצה דלית ליה ולא פריק מתוך כך הם מפרשים שכל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו קרוי דבר שיש לו מתיריו שאם לא כן כשתירץ לו דלית ליה ולא פרק חיה לו להקשות יבא ויקח ויחלל על מעות ואח"כ יחלל זה על מעות הראשונים אלא שמאחר שהוא זקוק לקנות אין זה דבר שיש לו מתירין וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במסכת חולין ואם תאמר אם כן כשהקשה לו וניתי מעשר וכו' היה לו להשיב גם כן בשאין לו אלא שלא הקשה אלא בדבר מועט ואי אפשר שלא יהא לו מעשר שני בפחות מפרוטה אלא שמ"מ לדעתו יש להקשות על מה שאמר וניתי איסר וודאי פירושו שיחלל עליו שוה איסר אלא שלא יצמצם והיאך לא תירץ בשאין לו ומ"מ אפשר שאף בזו דבר מועט הוא ואי אפשר לו בלא כן וזהו שלא הקשה וניתי סלע ומ"מ אנו אין אנו גורסין דלית ליה אלא דלא פריק שאם כדבריהם כשחזר והקשה וניתי מעשר דאית ליה עד שהוצרך לתרץ לו דאוריתא ודרבנן לא מצטרפי יתרץ גם כן בשאין לו ולפיכך יש מפרשים שעיקר ראייתם הוא ממה שלא הקשה לו וליסקיה לירושלם וליכליה כמו שהקשו בסוף בענין ושנכנס לירושלם ויצא וודאי מאחר שלא הקשה כן נראה שאין להקשות כן אלא בשנכנס לירושלם ויצא שהדברים מוכיחים שלא יצא אלא שיעור מועט וחזרתו לירושלם אפשר לה בלא טורח ובלא הפסד והוצאה אבל כשלא נכנס שם שאי אפשר לו אלא בטורח והוצאה אין זה דבר שיש לו מתירין ומ"מ באחרון של ע"ז במה שאמרו שם חוץ מטבל ויין נסך ופירשו הטעם בטבל משום דכהתרו כך איסורו והקשו בה תיפוק ליה דהוה ליה דבר שיש לו מתירין תירצו הם בשאין לו ממקום אחר לעשר עליו ולדעת זה נצטרך לומר גם כן שאין לו מעות ליקח ממקום אחר:

יש מוכיחין מכאן שכל שאפשר לו לתקנו על ידי ממון של אחר הואיל ואי אפשר לתקנו על ידי ממון עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין שאם לא כן יש להקשות שאם אין לו לזה יש לו לחזר אחר אחד שחלל כבר ויפדה מעשר זה על סלע של חברו שהרי אדם יכול לחלל מעשר חברו על מעותיו כמו שביארנו ומ"מ יש לתרץ בה הואיל ומעשר ממון גבוה הוא אין רשאי למכור וליתן מעשר שני ואם יבא אחר ויחלל מעשר חברו על סלע זה שכבר נתפש בקדושה נמצא נותן מעשרו:

זה שבארנו שמעשר שני אינו נאכל אלא אם כן יש שם חומה יש להקשות בו ממה שאמרו בפרק ידיעות הטומאה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומה עד שפרשו מפני זה מחיצה לאכל דאוריתא כלומר שאינו לוקה על אכילה שחוץ לירושלם על לא תוכל לאכול בשעריך אלא אם כן נכנס לתוך חומת ירושלם אבל אם אכלן קודם שנכנס אינו לוקה מן התורה אלא שמכין אותו מכת מרדות כמו שיתבאר במסכת מכות ומ"מ אע"פ שזו הלכה אין הדברים נראין לפרש כן מחיצה לאכל שאם כן מהו שתירץ דנפול מחיצות אלא נראה שסוגיא זו חולקת עם אותה שבפרק ידיעות הטומאה ובפרק חלק יראה כסוגיא זו:

זה שביארנו גם כן שכל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ולא נאמר כי גזור רבנן בדאיתנהו למחיצות הא ליתנהו למחיצות לא גזור יראה שסוגיא זו חולקת עם סוגיא שבפרק חלק ששם יראה שכל שאין שם מחיצות לא גזרו אלא שיש גורסים שם בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

כבר בארנו שכל שאין שם שוה פרוטה ולא בא ממקום חיוב אינו נפדה מן התורה ולא סוף דבר שאין בגוף המעשר שוה פרוטה שזה אינו כלום שאף בנהנה מן ההקדש בפחות משוה פרוטה לא מעל אע"פ שצריך להשיב אלא כל שאין בחומשו שוה פרוטה אינו צריך פדיון ויכול לאכלו חוץ לירושלם שכל שאין בו שוה פרוטה אינו כלום וכל קרן שאינו ראוי לחומש אינו קרן ומדברי סופרים לפדותו אלא שאין מוסיף עליו חומש ואם פדה מעשר אחר אומר הרי זה וחומשו מחוללין על מעות הראשונות כמו שבארנו:

במסכת מכות אמרו בכהן שעלתה לו תאנה של טבל ואמר תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה והוא בירושלם זר שאכלה לוקה שתים ר"ל משום תרומה ומשום מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ואם היה בגבולין לוקה שלש על מעשר שני חוץ לחומה ואע"פ שעיקר השמועה יש בו דברים שאינם הלכה כמו שביארנו שם מ"מ יש לך לדון בה מאחר שלוקה יש לך לומר שמן התורה הוא ותמה על עצמך היאך אפשר למעשר שני של תאנה אחת אע"פ שיש בו כזית שיהא בו שוה פרוטה ומתוך כך פירשוה גדולי המפרשים שהיא באה ממקום חיוב כגון שהיו שם טבלים הרבה ויש מפרשים אותה במכת מרדות אלא שהוציאה בלשון מלקות ואף מצד אחר אתה צריך לפרש בה כן שהרי מעשר פירות מדרבנן כמו שביארנו שם:

חומש זה שאדם מוסיף במעשר שני חומש מלבר הוא ולא חומש מלגאו ואם היה שוה ארבעה נותן חמשה ואין זה חומשו של קרן אלא רביעו ומתוך שאין זה חומש קרן הוא נקרא חומש מלבר ר"ל שהוא חוץ לקרן וכשניתוסף עליו היה הוא וחומשו חמשה וחומש מלגאו הוא חומשו של קרן ואדם מוסיף עליו חומש אחר כחומש זה שבתוכו כגון מחמשה ששה:

כל ההקדשות שאדם מקדיש סתם הן קרקע הן מטלטלין אפשר לפדותן וכשפודין אותם מכריזין עליהם לפני כל הרוצים לבא ולפדות וכל הפודה פודה בשוויו חוץ מן המקדיש עצמו שאם הוא פודה מוסיף חומש ועל דבר זה אמרו שהבעלים קודמין בפדיון לכל אדם וקוראין להם ואומרין לו פתח אתה תחלה ואם אמרו בעלים בעשרים ואמר אחר בעשרים בעלים קודמים מפני שמוסיפין חומש אמרו בעלים בעשרים ואמר אחר בעשרים ואחד הבעלים נותנים עשרים ושש עשרים שפתח בהם וחמשה של חומש מה שאמר הוא בעצמו ודינר של עלוי זה הבא אחריו ואינו מוסיף חומש על העלוי דיו שנכוף אותו ליתן עלוי של האחרים וקרן וחומש שלפי דבורו אבל לעולם אין מוסיף חומש על עלויין של אחרים ואם אמר שלישי עשרים ושנים נותן הוא עשרים ושבע אמר אחר עשרים ושלשה נותנין הם עשרים ושמנה ואמר אחר עשרים וארבעה נותנים הם עשרים ותשע שעל כל פנים הואיל וגלה דעתו שרוצה לפדות אומרים לו תן בקרן כמו שרוצין בו אחרים ליתן והוסיף חומש על קרן הבא לפי דבורך הואיל ומה שאומרים האחרים ליתן הוא פחות מקרן וחומש שלו אמר אחר עשרים וחמש אין כופין עוד הבעלים ליתן שלשים שהרי יכול לומר אתא גברא בחריקאי ר"ל כבר בא זה במקומו ליתן בקרן מה שהתניתי ליתן בין קרן וחומש ומ"מ אם אמר הוא עשרים ופרוטה שנמצא סך זה האומר ליתן חמשה ועשרים חסר פרוטה ממה שבעל הבית אומר כופין אותו ונותן שלשים ופרוטה וחומש פרוטה ואע"פ שלא הוזכר אלא נותן שלשים מתוך מיעוט הפרוטה וחומשה לא דקדק להזכירה זהו החשבון המכוון לפי סוגיא שבמסכת ערכין וכך כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים כתבו פרוטה זו בכלם ודעתם שאם אמרו בעלים בעשרים וזה בעשרים ואחד נותנין לו בעשרים כדי להרויח ארבעה ואם הוסיפו הבעלים פרוטה על עשרים ואחד נותן עשרים ושש ופרוטה וחומשה וכן בכלם והוא שאם בא השני ואמר בעשרים ושנים ושלישי בעשרים ושלשה ורביעי בעשרים וארבעה וחמישי בעשרים וחמשה ובאו הבעלים והוסיפו על עשרים וחמשה פרוטה נותנין שלשים ופרוטה וחומשה ולא יראה כן:

התבאר במסכת ערכין בסוגית שמועה זו שבפדיון מעשר שני אינו כן אלא אמרו הבעלים בסלע ואמר אחר בסלע ופרוטה שני קודם שהוסיף בקרן שמאחר שאף החומש אינו אלא לבעלים אין מדקדקים אחריו אבל בהקדש שהחומש ריוח להקדש ראוי לדקדק בו בפדיונו:

הא דאמרינן הכא לא פלוג רבנן במחיצות קשיא עלה מהא דגרסינן בפרק חלק וכו'. וככתוב בתוספות ואיכא למימר מאי יצא דקתני לא שיצא ממש אלא שנפלו מחיצות וכל זמן שהוא בתוך העיר לא פלוג רבנן אפילו נפול נמי אינו נפדה כדי שלא יאמרו ראינו מעשר נפדה בירושלים והתם בשיצא חוץ לירושלים וכיון דנפלו מחיצות והוא חוץ לירושלים לא גזור. ואם תאמר הכא ניפקיה ונפרקיה דהוה ליה חוץ לירושלים ונפלו מחיצות. איכא למימר כיון דאין עליו להוציאו ולפדותו אין זה דבר שיש לו מתירין כי היכי דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין משום שמהרה תבנה העיר ומחיצותיה ובכהאי גוונא אמרינן בנדרים אמאי דאקשינן וליהדר וליעייליה מפני שסופו לעשות כך שהרי לכך הוא עומד שיעלה ויאכל בירושלים וכך כתב רש"י מאי יצא דקאמר שנפלה חומת ירושלים. ולי נראה דהתם כגון דנפלו מחיצות קודם שהכניסו שם ולא גזרו רבנן שהרי הוא כמו שלא נכנס והכא כגון דנפלו מחיצות לאחר שהכניסו וגזור בהו רבנן והיינו דקתני שנכנס לירושלים במחיצות ויצא משנפלו והיינו דגרסינן במקצת נסחי לא פלוג רבנן במחיצות כיון דקלוט קלוט. הרמב"ן.

לא פלוג רבנן. תימה דבסוף חלק אמרינן בהדיא דפלוג וכך הוא שם המסקנא גבי עיסה של מעשר שני דרבי מאיר פוטר מן החלה וחכמים מחייבין ואמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטורה ופריך מהא דקתני גבי עיר הנדחת מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו דהיכי דמי אי דאסקוה לירושלים הא קלטו מחיצות פירוש ואפילו באכילה שרי אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו פירוש אלמא לאו ממון גבוה הוא ואפילו שרפה היה טעון אלא משום זילותא לא הוה בשרפה כדקאמר התם גבי תרומה תרקב אף על גב דממון כהן הוא. ומסיק לעולם דאסקוה לירושלים וכגון דנפלו מחיצות וכדרבא דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא. ובלא הך שמעתין קשה פשט ההלכה שלשם. והנה אפרשנה כולה דקשיא ליה מעיקרא אי דאסקוה לגוה פירוש לירושלים הא קלטוה מחיצות אליבא דמאן פריך אי לרבי מאיר דפטר מן החלה משום דממון גבוה הוא ואין זה עריסותיכם אלא הוי כגלגול הקדש דפוטר כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל מה צריך להזכיר קליטת מחיצות בפשיטות היה יכול להקשות האמר רבי מאיר ממון גבוה הוא אפילו בירושלים כל שכן בגבולין ובאכילה נמי שרי דאין זה שללה אלא שלל שמים כי היכי דלא קרינן ביה עריסותיכם. ואי פריך אליבא דרבנן דמחייבין בחלה משום דמעשר ממון הדיוט הוא וקרינן ביה עריסותיכם אם כן מאי קשה ליה הא קלטוה מחיצות מכל מקום שללה קרינן ביה כי היכא דקרינן ביה עריסותיכם ולכך קתני יגנז דאפילו שרפה היה טעון אי לאו משום זילותא כדמפרש. ונראה לי דאף על גב דחשיב ממון בעלים כיון דקלטוה מחיצות אסור להוציאה חוץ לירושלים כדתנן במסכת מעשר שני פרק ג' מעות הנכנסות לירושלים יוצאות ופירות הנכנסין אינן יוצאין. ואמרינן התם לעיל ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה פירוש שהם בתוך מהלך יום שיכול לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שקובצין שלל העיר לרחוב לשורפו והשתא האי מעשר דקלטוה מחיצות אפילו אותה העיר קרובה לירושלים אין זה נקבצים לתוכה שהרי אסור להוציאו ולא חייל עליה איסור עיר הנדחת אלא לאו בגבולים וקשיא לרב חסדא. ומשני לעולם דעיר הנדחת אחרת ואסקוה לגוה והכא במאי עסקינן שנטמא פירוש ולכך יגנזו כיון דנטמא דמעשר טמא אסור באכילה דכתיב לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טהור והוא טמא ומיד היה יכול להקשות מאי איריא עיר הנדחת אפילו דעלמא נמי כמו שמקשה לבסוף אלא האמת מקשה מתחלה אמאי יגנוז ליפרקוה דאף על גב דאחר פדייה מותר להוציאו חוץ לירושלים כדתנן במסכת מעשר שני פרק ג' מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בית הלל אומרים הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. מכל מקום לא חשיב שללה כיון דעדיין לא נפדה מידי דהוה אמעשר בגבולים. ומשני בלקוח וכרבי יהודה דאמר יקבר ופריך אי הכי מאי איריא עיר הנדחת אפילו בעלמא נמי אלא לעולם בטהור וכגון דנפלו מחיצות וכדרבא כו' דהשתא קשה למה ליה למימר דנפלו מחיצות הא כיון דאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן אם כן חייל עליה איסור עיר הנדחת שפיר דחשוב מן הנקבצין לתוכה וכי תימא כל זמן שהמחיצות קיימות ועדיין המעשר בתוכה קליטתו מדאורייתא והאי דמחיצה לקלוט דרבנן היינו דחזר המעשר ויצא חוץ לירושלים ועל זה אתמר מילתא דרבא בפרק אלו הן הלוקין גבי פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים. אין לומר כן חדא דמשמע דרבא אמתניתין דמסכתא מעשר שני קאי דקתני פירות הנכנסין אינן יוצאין ועלה קאי רבא ואמר דמה ששנינו דמחיצה לקלוט היינו מדרבנן. ועוד קשה למה ליה לאסוקי כי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא והלא בכך מתרץ הכל מיד כשאמר דנפלו מחיצות דכיון דמחיצה לקלוט דרבנן ומדאורייתא הן נקבצים לתוכה חייל עלייהו איסור עיר הנדחת ולכך יגנזו. ונראה לומר דאף על גב דמחיצה לקלוט דרבנן לא קרינן ביה נקבצים לתוכה כיון שאסרו לו חכמים להוציא כדאשכחן בריש כל שעה דהמקדש אשה בחמץ בשעה דרבנן אין חוששין לקדושיו והילכך אי לא נפלו מחיצות לא חל עליו איסור עיר הנדחת לכך צריך להעמידה דנפלו מחיצות וכי גזור רבנן שיהא אסור להוציאו היינו היכא דאיתנהו למחיצות אבל כי ליתנהו למחיצות לא קרינן ביה נקבצים לתוכה. והא דאמרינן בשמעתין דלא פלוג היינו לענין פדייה דבשום ענין אינו נפדה דגזרו רבנן שלא יפקיע קדושתו כיון דקלטו מחיצות ואם היה פודהו הרי הוא מפקיע קדושתה אבל לענין להוציאו חוץ מירושלים היכא דמחיצות קיימות אמור מפני שמפקיע קדושתו אבל נפלו מחיצות אין כאן הפקע במה שמביאו. ולא היה יכול לתרץ בלא נפלו מחיצות וכגון שנכנס לירושלים ויצא. דכיון שהוא זקוק לחזור ולהעלותו בירושלים על כרחך אין זה נקבצים לתוכה אבל היכא דנפלו מחיצות נקבצים לתוכה קרינן ביה דאינו מחוייב בשביל כך לבנות חומות ירושלים. וזה אין להקשות מאי שנא נפלו מחיצות מהיכא דלא נכנס מעולם דחשיב ליה רב חסדא ממון גבוה לכולי עלמא כיון דאסור באכילה דהא נמי הרי הוא עכשיו אסור באכילה. דלא דמי דכיון דנכנס והותר מיד באכילה ונעשה ממון הדיוט שוב לא יעשה ממון גבוה וחומש מעכב אפילו יהיה יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה כמו בהקדש מכל מקום צריך להזכיר את החומש ויאמר הוא וחומשו מחולל על הפרוטה. עד כאן משאנץ.

לא מבעיא יש בו דקלטר מחיצות דאויייתא קלטו ליה מחיצות אבל אין בו דרבנן וכו'. משמע בשאין בו שוה פרוטה אין לו פדייה אלא מדרבנן וחזקיה מדרבנן קאמר. ואף על גב לפי מאי דפרישנא לעיל דהכל תלוי בכסף אפשר לפרש דמדאורייתא אית ליה פדייה על מעות הראשונים מכל מקום פשטיה דקרא משמע ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה אלא שלפי שיטת התלמוד דקאמר דפרוטה ומחצה לא תפסה שתי פרוטות אנו צריכים לפרש תלוי בכסף כדפרשינן לעיל מכל מקום גם צריכים לומר דפחות משוה פרוטה לאו בר פדייה הוא מדאורייתא דאי איתיה בפדייה לא מסתבר להחמיר בכסף שלא יהא נתפס אם לא שתקדש בו פרוטה מאחר שהמעשר עצמו מתחלל בפחות משוה פרוטה וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והא דקאמר לעיל דאורייתא בדרבנן לא מצטרפי לחצי פרוטה שאינה מעורבת קרי דאורייתא לפי שראויה להצטרף עם שאר מעשר. כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה שאינו צריך פדיון ואם יפדה אותו אין לו חומש מן התורה אבל מדרבנן יפדה ויש לו חומש. ע"כ.
הבעלים אומרים בעשרים וקשה דהכא משמע שהבעלים פודין אותו בשוויו ואמאי והא בקרא כתיב בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ויש לומר דמיירי בכור הקדש דשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג. ואם תאמר כיון דמיירי בזמן הזה אם כן אמאי פודהו בשוויו הא בזמן הזה יכול לפדותו אפילו בפחות משוה פרוטה וכו'. ויש לומר דמיירי בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בבית שני וכו'. תוספות חיצוניות. עיין תוספות ערכין ריש פרק המקדיש את שדהו.

בד"ה לא פלוג רבנן כו' והשתא א"ש טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת ג"ד גזור כו' עכ"ל דלפי תירוץ הראשון לא אתי שפיר בפשיטות דכי ליתנהו לא גזור דהא כי ליתנהו למחיצות קודם ג"ד גזור ודו"ק:

ד"ה כרבי יהודה כו' עד תאמרו בלקוח שאינו נפדה ברחוק מקום וכו'. פירוש אפילו אם קנה פירות במעות מעשר שני רהוק מירושלים כדי לאוכלן בירושלים הוי כאלו קנאם בירושלים ואינן נפדין וע"ש במסכת מעשר שני משנה י' בפי' ר"מ ור"ש:

בתוס' בד"ה לא פלוג כו' כיון שיכול לאוכלו אם ירצה וכו'. ר"ל ולהכי לא מקרי שלל גבוה כמו בגבולין:

בא"ד אפילו לקרות שלל ירושלים ולאכול. ר"ל ולאוכלה ולא לשורפה שלא חל הדין עליה דמקריה שלל ירושלים כיון דקלטוה מחיצות מדרבנן והעמידו דבריהם על ד"ת וכו' ר"ל לעקור דבר מן התורה ומקרי שלל ירושלים ולאכול ולא לשורפה. ומ"מ (בלא) [אף ב]נפל מחיצות יגנוזו ולא שורפין כדפירש"י התם משום ביזוי מצוה:

בא"ד והשתא א"ש טפי כו'. כתב מהר"ש לפי תירוץ ראשון לא א"ש דכי ליתנייהו לא גזור דהא כי ליתנייהו למחיצות קודם גמר דין גזור ודו"ק עכ"ל ולא נהירא דעל נפלו מחיצות קודם גמר דין לא גזרו [רק] דהוי כמו בגבולין (ת) גם עתה לא מיושב כ"כ איתנייהו והיה נראה לומר דללשון ראשון אין כאן סברא שעה אחר שנגמר הדין שרי וב' שעות אח"כ אם נפלו מחיצות יאסור ומאי איסור בא עליו לאוסרו אבל לאי נמי אתיא בפשיטות וכו'. ובעיקר דבריהם לא ידעתי היאך תלוי כאן ומאי הכריחם לזה ותמיהתם מתורץ בקצרה ומה לי אימתי נפלו מחיצות ועיין:

גמרא מיתיבי מע"ש שאין בו ש"פ כו'. הא דלא מייתא ממנה סייעתא לחזקיה עמש"כ בברכות (כו) וי"ל עוד משום דחזקיה אמר אין בו והברייתא ע"כ תכוון שאין בחומשו כדדייק הש"ס ממלת דיו:

רש"י ד"ה בלקוח. מעשר זה לא כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה כר"י. וא"ת דבפ"ג כו' א"כ טעמא אחרינא א"ל. עמש"כ ע"ד דהכא בפסחים (לח) בתד"ה ר"י:

תד"ה אפי'. מעיקרא כו' ה"מ למפרך הכי. לכאורה י"ל דלמעיקרא איכא למימר דנקט לרבותא דאפי' הוא עתה חוץ לירושלים מ"מ אינו נפדה מפני דקלטוהו מחיצות אבל הכא פריך שפיר דאפי' לא נכנס מעולם אינו נפדה לר"י:

תד"ה לא. אבל אי נפיל מחיצות קודם ג"ד כו' דה"ל כגבולים. כצ"ל בכ':

שם כיון שאינו ראוי כו' ולא לפדות כו'. לכאורה שפת יתר הוא דהא קיימינן שם אליבא דר"ח דאמר דבגבולין אף דראוי לפדותו מקרי ממון גבוה:

שם ויעלוהו כשיעשו מחיצות. נראה דצ"ל ויאכלוהו כשיעשו כו':

תד"ה אין. אבל למ"ד אין בחומשו קשה דטפי כו'. הן הרמב"ם בפ"ה מהלכות מע"ש ה"ד פי' באמת כך אבל קשה לפ"ז הברייתא דדייק הש"ס דר"ל שאין בחומשו וקתני בה הוא וחומשו ש"מ דיש לו חומש והעתיקה הרמב"ם שם בהל' הסמוכה ועוד קשה מהברייתא דלעיל ובאיזה מע"ש אמרו במעשר שא"ב ש"פ אלמא דל"ת פדיונו וא"ל דהתם ר"ל שאין בו וכ"ע מודו דל"ת פדיונו (ועי' פרש"י בגיטין (יב ב) ד"ה בפחות) דא"כ לא א"ש לקמן (נה סע"א) דמשני כמ"ד אין בחומשו כו' בקרנא קא מיירי כו' כיון דלדידיה ג"כ אי ליכא בקרנא ש"פ ל"ת פדיונו וזה י"ל דלעולם למ"ד אין בחומשו תפיס פדיונו אפי' אין בקרנא ש"פ והברייתא חדא קתני כשינויי דר"ש לעיל וכ"מ ממש"כ הרמב"ם בספ"ו מהל' מע"ש ע"ש וכן קשה מלשון הגמרא רפ"ח דערכין ת"ק סבר איסר דאיכא בחומשו ש"פ פרקינן משמע דאי ליכא לא פרקינן כלל ופסקו הרמב"ם ברפ"ה מהל' ערכין ובזה העיר הלח"מ שם:

בתוספות בד"ה כר' יהודה כו' בספרי מפיק כו' וא"ת דבפ"ג דמע"ש תנן כו' ול"ל קרא בספרי עכ"ל. דבריהם אינן מובנים לי דהא משמע דלא סגי בטעמא דר' יהודה דמתניתין דמע"ש אלא כדי לסתור הק"ו דרבנן ואם כן נהי דליכא ק"ו מ"מ צריך קרא למעוטי ואדרבא נראה דרבנן נמי אית להו דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני ומוקי לה בשאר מילי דהיינו בלוקח בכסף מעשר טהור שאינו נפדה כדמשמע התם להדיא דבטהור אפילו חכמים מודים ולא פליגי אלא בשנטמא משום דאיכא ק"ו ורבי יהודה לא ס"ל הק"ו כדפריך עליה שם ואם כן מוקי למיעוטא דכסף ראשון בין בלוקח טהור בין בטמא וע"ק דהא מ"מ שפיר איצטריך קרא אפילו לר' יהודה דאל"כ טהור גופא נמי לא ידעינן דאינו נפדה אפי' בריחוק מקום ואם כן תרווייהו נילף בק"ו דלקוח בכסף מעשר בין טהור בין טמא נפדה מק"ו דמעשר עצמו והיינו בכל א' כדינו טהור אפי' ברחוק מקום וטמא בירושלים לכך איצטריך קרא דכסף ראשון ולא כסף שני אלא דרבנן לא ממעטי אלא טהור משא"כ בטמא איכא ק"ו ורבי יהודה ס"ל כיון דבע"כ ממעטינן מיהא טהור ממילא נסתר הק"ו דאיכא פירכא ומש"ה ממעט אפי' טמא וכן מבואר להדיא בספרי גופא דלענין לקוח טהור נמי מייתי קרא דכסף ראשון ולא כסף שני ע"ש ודו"ק:

בגמרא אי רבי יהודה מאי איריא יצא. לכאורה יש לתמוה דטפי ה"ל להקשות מאי איריא נכנס לירושלים אפי' עדיין לא נכנס נמי ונ"ל ליישב דלענין נכנס היה אפשר לומר דלא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלא נכנס וה"ל לקוח בכסף מעשר שני בגבולין פשיטא דאינו נפדה משום האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני כמ"ש התוס' בשם הסיפרי אלא אפי' בירושלים דלא שייך האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני אליבא דכ"ע כדאמרינן לעיל בריש פירקין ירושלים קאמרת שאני ירושלים ע"ש בתוספות הטעם דבירושלים לא שייך האי דרשא וקמ"ל דאפ"ה אסור משום דבאמת הטעם שכתבו שם התוס' לא שייך אלא לענין כסף גופא משא"כ בפירות לא שייך לחלק בין ירושלים לחוץ לירושלים ומש"ה לא פריך אלא מאי איריא יצא דהא בלא יצא הוי רבותא טפי לטעמא דכתיבנא וק"ל:

שם בתוספות ד"ה אפילו לא יצא נמי מעיקרא דשני בשנטמא הו"מ למיפרך כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלמאי דס"ד מעיקרא דמעשר שני שנטמא אין פודין אותו בירושלם וא"כ ע"כ צ"ל שנכנס לירושלים דמה"ט אין לו פדיון וא"כ הא דנקט ויצא איכא למימר דלרבותא נקטיה דסד"א כיון דעיקר מילתא דקליטת מחיצות דרבנן וע"כ היינו לענין אם יצא כדפרש"י בסמוך להדיא ואם כן ה"א דבכה"ג שנטמא לא גזרו חכמים היכא דכבר יצא קמ"ל דאפ"ה לית ליה פדיון ומש"ה מקשה בגמרא דליתא אלא אפי' בירושלים גופא אית ליה פדיון ודו"ק:

גמ'. הלקוח בכסף מ"ש שנטמא כו' כר"י דאמר יקבר
וכתב רש"י וז"ל צרכי סעודה שלקח בירושלים בכסף מעשר, יקבר, דקא סבר לא אלים למיתפס פדיונו עכ"ל. דבריו זקוקים לביאור. ונראה דר"ל דקדושת לקוח חלה עבור מצות אכילה בלבד ומשו"ה א"א לפדותו על דבר אחר, דמצות אכילתו מפקיעה פדיון¹³⁹. ובזה מבואר למה הקדש בדק הבית שונה ממע"ש דניתן לפדות מהקדש ראשון לשני ולשלישי, כי רק במע"ש חלה מצוה לאכול את הדבר הלקוח, והיא שמפקיעה כל פדיון, משא"כ בהקדש.
גמ'. דנפול מחיצות. עיין בשיטה מקובצת בשם תוס' שאנ"ץ דמפרש דר"ל דקדושת ירושלים בטלה משום דלא קדשה לעתיד לבא. ומאידך עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה הלי"ד - ט"ז) שפסק שקדושת מקדש וירושלים קדשה לעתיד לבא, וז"ל ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי. ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומע"ש בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדשה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים כו' עכ"ל.
והראב"ד השיג עליו מהגמ' דנפול מחיצות דחזינן מכך דלא קדשה לעתיד לבוא. והיא קושיה גדולה על הרמב"ם שפסק כסוגיין (בפ"ו מהל' מע"ש הלט"ז) וז"ל מע"ש בטל ברוב, באיזה מעשר אמר במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו המחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם כו' עכ"ל. וקשה למה פסק הרמב"ם שמע"ש שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות דא"א להחזירו ולאכלו שם, דהרי הרמב"ם עצמו פסק (בפ"ו מהל' בית הבחירה הלי"ד - ט"ז), דמע"ש נאכל בירושלים בזה"ז משום דקדשה לעתיד לבא.
וי"ל עפ"י הגמרא בזבחים (דף ס.) דקבעה שאם המזבח נפגם אין אוכלין בגינו קרבנות. ובגמרא מכות (דף יט.) הוקש מע"ש לבכור, מה בכור אינו אלא לפני הבית אף מעשר אינו אלא לפני הבית. ותוס' (שם ד"ה אפילו) קבעו דר"ל דאי נפגם המזבח אף מע"ש אינו נאכל. והרמב"ם פסק את ההיקש בין בכור למע"ש (בפ"ב מהל' מע"ש הל"א) וז"ל מע"ש נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנא' ואכלת לפני יי' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו' ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנא' מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מע"ש לא יאכל אלא בפני הבית עכ"ל. וי"ל דכוונת הרמב"ם "בפני הבית" היינו דהמזבח שלם ואינו נפגם. ולפי"ז י"ל דלרמב"ם הביאור בגמרתנו "דנפול מחיצות" ר"ל דנפגם המזבח, ומשו"ה אין לאכול מע"ש בירושלים ואע"פ שקדושת ירושלים עדיין במקומה. ומה שפסק שאוכלים מע"ש בירושלים בזה"ז אינו רק כשיש מזבח שלם במקומו¹⁴⁰.
א"נ י"ל דהרמב"ם חילק בין מע"ש בזה"ז דנאכל בירושלים בלי מחיצות לבין מע"ש שנכנס לירושלים בשעה שיש לה מחיצות, דמשנכנס לתוך המחיצות אזי מצותה להאכל רק בתוך מחיצות ירושלים בלבד, ואם נפלו אין לאוכלו בתוך ירושלים בלי מחיצות.
ובביאור החילוק הזה נראה דהרמב"ם פסק (בפ"ב מהל' מע"ש הל"ה - ו) וז"ל כל האוכל כזית מע"ש או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים לוקה שנא' לא תוכל לאכול בשערך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ואינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים, שנא' לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואכלת לפני יי' אלקיך, כיון שנכנס למקום אכילתו ואכלו בחוץ לוקה כו', עכ"ל. ובדומה לזה פסק הרמב"ם נמי לענין בכורים (פ"א מהל' בכורים הל"א - ב) ז"ל זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים. היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ זה שבפנים חייבין עליו מיתה והרי הוא הקדש לכל דבריו וזה שבחוץ הרי הוא חולין לכל דבריו עכ"ל. ומלשון הרמב"ם מוכח דהכניסה לתוך מחיצות ירושלים מקדשת את הבכורים, וקדושה זו אוסרתו לזר. ונראה דהוא גם יסוד איסור אכילת מע"ש מחוץ לירושלים, דהכניסה לתוך מחיצות עיה"ק מקדשת את המע"ש, וקדושה זו אוסרת את האכילה מחוץ לעיר.
ולפי"ז יתכן דדוקא כשיש מחיצות, כלומר דירושלים והבית בנויים, חל קידוש המחיצות למע"ש שנכנס בתוך העיר. דפשיטא דיש נ"מ בקדושת העיר והמקדש בין כשהעיר חרבה לבין כשהיא בנויה עם בית המקדש במקומו. דאע"פ דפסק הרמב"ם דירושלים נתקדשה לעתיד לבא היינו רק לגבי קדושת המקום שחלה בקרקע דהר הבית ועיה"ק, אך בית המקדש עצמו קדוש, ובבנינו נתוספה קדושה בכל עיה"ק ירושלים. וזהו יסוד הדין "מחיצות לאכול דאורייתא" דאמר רבא - דהיינו דמחיצות עיה"ק וביהמ"ק מקדישין מע"ש שנכנס בהן בקדושה נוספת דחלה בו מפאת קדושת עיה"ק הבנויה ואוסרת את המע"ש להאכל מחוץ לעיר.
ובזה מבואר הנ"מ בין מצות אכילת מע"ש בזה"ז לבין מצות אכילת מע"ש בזמן שביהמ"ק היה קיים - דמע"ש בזה"ז אע"פ דנאכל בירושלים מפאת קדושת המקום הקיימת, מ"מ המע"ש לא נתקדש בקדושה שלמה דמע"ש. כי רק כשיש בנין ביהמ"ק ועיה"ק בנויה עם הביהמ"ק אזי נתקדש המע"ש שבתוכה בקדושה שלמה דמעשר שני. ולכן מע"ש שקלטהו מחיצות בזמן שביהמ"ק היה קיים ונתקדש בקדושה שלמה דמע"ש מחייב את הבעלים לאוכלו רק בפני הבית ולא לאוכלו משנפלו מחיצות, דאזי חסרה קדושת ביהמ"ק בנוי, והמע"ש נתקדש בקדושה שלמה, ומצותו להאכל דוקא בפני הבית, ומשו"ה בנפלו המחיצות אסור לאוכלו. משא"כ במע"ש בזה"ז שלא נתקדש בקדושת מע"ש שלמה, דבזה"ז חסר ביהמ"ק, לכן מותר לאכלו בירושלים גם בלי מחיצות, דהא עדיין יש חלות קדושת מקדש ושל ירושלים במקומם להכשיר אכילת מע"ש¹⁴¹.
ונראה עוד דדין אכילת מע"ש בירושלים בזה"ז אליבא דהרמב"ם אינו אלא היתר, אך ליכא חיוב מצוה להביאו לירושלים ולאוכלו שם. דרק בזמן שביהמ"ק קיים, כשקדושת ירושלים עיה"ק שלמה, חל חיוב מצוה להביא לשם קרבנות ומע"ש¹⁴². משא"כ בזה"ז כשאין ביהמ"ק י"ל דנהי דיש חלות קדושת מקום בירושלים ובהר הבית להכשיר הקרבת קרבנות ואכילת מע"ש, אך חובה לא חלה כלל, וכן נמי משמעות לישנא דהרמב"ם בהל' בית הבחירה (הנ"ל). והוא משום שבזמן הזה בזמן החורבן חסרה קדושת ביה"ק השלמה המחייבת בחובת מצות הקרבת הקרבנות. ובאמת ישנן מצוות הנוהגות רק בפני הבית ולא בזה"ז אף לשיטת הרמב"ם, כגון מצות הבכורים וכדפסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' בכורים הל"א) וז"ל מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובא"י בלבד שנא' ראשית בכורי אדמתך תביא בית יי' אלקיך עכ"ל. ונראה דהוא משום דביהמ"ק שבנוי מוסיף על קדושת המקום, וקדושה שלמה דביהמ"ק מעכבת במצות הבכורים, וע"כ אי אפשר לקיימה בזה"ז כלל.
ובנוגע לדיון הגדול שבין גדולי האחרונים בענין הקרבת קרבן פסח בזה"ז ידוע מה שאמר הנצי"ב זצ"ל דכל זה אפשר לדון רק בנוגע לקרבן פסח לפי הרמב"ם הסובר דמקריבין קרבנות בזה"ז, אך אפילו לפי הרמב"ם אין להקריב קרבן תמיד בזה"ז, דבתמיד כתיב "ריח ניחח לה'" (במדבר כ"ח: ח) וכשחסר ביהמ"ק חסר ה"ריח ניחוח לה'" דכתיב (ויקרא כו: לא) "והשמותי את מקדשיכם לא אריח בריח ניחחכם".
והנה הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה הל"א) כתב וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהרי הרמב"ם פסק (פ"ו שם הלט"ו) שמקריבין קרבנות בזה"ז אף בלי ביהמ"ק, וא"כ מדוע כתב דיש מצות עשה לבנות בית לה' להיות מוכן להקריב בו הקרבנות. ונראה לתרץ דחיוב הקרבנות תלוי בביהמ"ק שהוא בנוי, וזהו כוונת פסקו בריש הל' בית הבחירה, ומה שמקריבין קרבנות אף בזה"ז אינו אלא בתורת רשות בלי חיוב¹⁴³.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' בית הבחירה הל"ז) ז"ל אע"פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו כו' שנא' את שבתותי תשמורו ומקדש תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד עכ"ל. וצ"ע ל"ל לימוד משבת לחייב מורא בית המקדש בזה"ז דהרי הרמב"ם פסק (בפ"ו שם) מגזיה"כ ד"והשמותי" שמקריבין קרבנות אף בלי ביהמ"ק, דבקדושתו עומד אע"פ ששמם. ונראה דהרמב"ם מודה דבלי ביהמ"ק בנוי במקומו קדושת ביהמ"ק בזה"ז אינה שלמה. וגזיה"כ "והשימותי" מכשרת הקרבת קרבנות בזה"ז רק בתורת רשות, אך איננה מחייבת הקרבתם, ומשו"ה סד"א דבזה"ז ליכא חובת מורא מקדש, כי קדושת מקום המקדש אינה בשלמות, קמ"ל הלימוד משבת דאעפ"כ חייבים במורא המקדש בזה"ז, ואע"פ דקדושת המקום פגומה היא.
ונראה דמדברי הרמב"ם פ"ו מהל' ביהב"ח (הי"ד - טז) "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי. ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומע"ש בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדשה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה", מוכח שקדושת ביהמ"ק חלה אף בנוגע לקדושת ירושלים דקדשה לעתיד לבא משום שהשכינה לא בטלה. ולכאורה הרמב"ם אזיל לשיטתו (בפיה"מ רפ"ד מס' ר"ה, ובמ"ש ג: ד, ובשקלים א: ג) דירושלים נקראת מקדש, דקדושת ירושלים הריהי חלק מקדושת ביהמ"ק. וכן נמי מבואר מהמשנה כלים א: ז - ח) "עשר קדושות הן, א"י מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן משאר ארצות. עירות מוקפות חומה מקודשת ממנה וכו' לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קק"ל ומע"ש, הר הבית מקודש ממנו וכו' החיל מקודש ממנו וכו' עזרת נשים מקודשת ממנו וכו'" עכ"ל. וצ"ע מדוע נקטה המשנה דא"י מקודשת לענין הבאת העומר ושתי הלחם וביכורים ולא דא"י מקודשת משאר ארצות משום שחייבת בתרומות ומעשרות. ונראה דהמשנה מבארת דיש י' דרגות בקדושת המקדש, וא"י יש בה חלות קדושת מקדש לענין דמביאין ממנה עומר ושתי הלחם, משא"כ קדושת א"י לענין תרומות ומעשרות אינה שייכת לקדושת מקדש שבא"י והוי דין בקדושת א"י בעלמא. ולפי"ז מבואר דכל העשר קדושות הויין חלות דין קדושה בקדושת המקדש ויש עשר דרגות בקדושת המקדש. ולפי"ז נמצא דירושלים כלולה בקדושת המקדש, וכן נראה לבאר נמי ברמב"ם שמנה העשר קדושות (פ"ז מהל' בית הבחירה הלי"ג - כ"ג). ולפי"ז י"ל דמחיצות ירושלים יש להן דין מקדש והמחיצות הויין חלק מדין צורת המקדש. ומשו"ה בנפילת מחיצות העיר חל דין חורבן ביהמ"ק כי המחיצות הן חלק מביהמ"ק, וחל בחורבנן דין חורבן ביהמ"ק ופגימת קדושת המקום.
תוס' ד"ה דנפול
וז"ל פי' רוב מחיצות דאי נפול מקצתם אע"ג דאסור לטלטל בשבת מ"מ מקרי מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים קלים כו' עכ"ל, כלומר דבשבת פרצה יתרה מי' אמות מבטלת מחיצה משא"כ לענין אכילת מעשר וקק"ל. ובביאור שיטתם נראה דהמחיצות בשבת חלין למנוע דריסת רגל הרבים לתוך מקום רה"י, ומשו"ה בקיעת הרבים בפרצה יתרה מעשר תוך המחיצות מבטלתן, משא"כ המחיצות דביהמ"ק דאינן באות למנוע את רגל הרבים, אלא כדי להקיף את מקומות הקדושים. ולכן פרצה יתרה מי' אמות מבטלת מחיצת שבת מכיון דיש פריצה לבקיעת הרבים, משא"כ מחיצות ירושלים וביהמ"ק שכשרוב המחיצות קיימות הריהן מקיפות את המקום ומקדשותו, דאע"פ שיש פירצה יתרה מעשר אמות, הריהן כשרות לקידוש ירושלים והמקדש¹⁴⁴.
תוס' ד"ה לא פלוג
בענין פדיון מע"ש אחרי שקלטוהו מחיצות
א.
ז"ל תימה כו' ולא קשה מידי כו' עכ"ל. בביאור מש"כ התוס' להבחין בין סוגיין לבין הסוגיא בסנהדרין נראה דיש ב' דינים בדין קלטוהו מחיצות: א) הכניסה לתוך מחיצות ירושלים מקדשת מע"ש בקדושה גמורה. וכדמוכח מהא דקיי"ל שאינו לוקה מן התורה על אכילת מע"ש מחוץ לירושלים אלא "עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים" (רמב"ם פ"ב מהל' מע"ש הל"ו). ועוד ראייה ממה שפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"י) וז"ל פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מע"ש מפירות אחרות שלא נכנסו לירושלים כו' חומר הוא במחיצות ירושלים הואיל וקלטו קלטו עכ"ל. ומבואר מהלכה זו שהכניסה למחיצות העיר מקדשת מע"ש והטבל דמע"ש בקדושה יתרה ולכן ההפרשה מפירות שלא נכנסו ושלא נתקדשו על פירות שנכנסו הויא כאילו מן הפטור על החיוב דאינה חלה. ב) החפצא דמע"ש נחשב לנכסי ירושלים מדאסור להוציאו משם מאחר שנכנס לתוך המחיצות וכדכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"ט) וז"ל מע"ש שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות כו' וקליטת מחיצות מדבריהם עכ"ל.
ובזה מבואר את החילוק שבתוס', שכתבו דסוגיין מיירי לענין פדיון מע"ש אחרי שקלטוהו מחיצות דאסור לפדותו ואפילו אם נפלו המחיצות. דדין זה חל מחמת הקדושה היתרה שחלה במע"ש שנכנס לתוך מחיצות ירושלים. דמאחר דנתקדש המע"ש בקדושה שלמה למצות האכילה א"א לפדותו ל"ש דאיתנהו למחיצות ל"ש דליתנהו למחיצות, דקדושת המע"ש לא פקעה בנפילת המחיצות ובחורבן העיר. משא"כ דין שלל ירושלים שחל במע"ש מפני שנחשב לנכסי ירושלים מדקלטוהו מחיצות דאסור להוציאו משם, דדין זה חל רק בדאיתנהו למחיצות דירושלים במקומן משא"כ בדליתנהו למחיצות, דעיה"ק נחרבה דאזי לא חל עוד איסור להוציא את המע"ש משם, דהא ליכא עיר ירושלים בקדושתה, וממילא פקע מהמע"ש דין שלל ירושלים.
בא"ד. אבל נפול מחיצות אחר גמ"ד לא גזור רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלים ולאכול אע"ג דבשעת גמר דין קלטוהו מחיצות כיון דנפול מחיצות אחר גמר דין עכ"ל. ומבואר דדין שלל ירושלים מתלא תלי וקאי, דאע"פ דבשעת גמר דין היה שלל ירושלים אך אם נפלו המחיצות אח"כ לפני שריפת העיר הנידחת, אזי פקע דין שלל ירושלים למפרע והוי שלל העיר. והוא חידוש, דבשאר דיני התורה הכלל הוא לגמר את הדין כפי המציאות שבשעת גמר הדין ולא לתלותו במה שיקרה אח"כ. אך שאני בדין שלל העיר דדינו יכול להשתנות משעת גמר הדין דהיה שלל ירושלים ואח"כ להתהפך להיות שלל העיר, דדין שלל ירושלים פקע למפרע.
ועל זה חולק הא"נ להלן בתוס' דכתבו וז"ל אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוי שלל ירושלים בשעת גמר דין תו לא פקע עכ"ל, דס"ל דדין שלל העיר נקבע בשעת גמר הדין בלבד כשאר דיני התורה.
בא"ד. אבל אי נפול מחיצות קודם גמר דין אע"ג דלא הוי שלל ירושלים מ"מ לא חל עליו גמר דין דה"ל כגבולים וה"ל שלל שמים כיון שאינו ראוי לאכול ולא לפדות כו' עכ"ל. הא"נ בתוס' חולקין וז"ל בנפול מחיצות קודם גמר דין ולא הוי כמו בגבולים דכיון שהיה ראוי לאכלו שעה אחת הו"ל ממון הדיוט כו' עכ"ל. שיטת התוס' היא דמשנכנס מע"ש לירושלים והותר לאכל נעשה ממון הדיוט מאחר דהו"ל שלו לענין אכילה. וסברת הא"נ היא דמדחל דין ממון הדיוט ואיננו שלל שמים משעת הכניסה למחיצות העיר גם אחרי שנפלו המחיצות הו"ל ממון הדיוט ולא שלל שמים. והדיעה הראשונה שבתוס' סוברת דאם נפלו המחיצות ונאסר באכילה פקע דין ממון הדיוט מיניה וחוזר להיות ממון גבוה והו"ל שלל שמים.
בא"ד. וי"ל דדוקא זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין עכ"ל. כלומר דיש דחוי בהכשר עבודת הקרבנות ולא במצות אכילת קדשים ומע"ש. וקשה דהא במס' סוכה (דף לג.) איבעיא ליה לר' ירמיה האם יש דחוי אצל מצוות או לא, וכגון במצוות נטילת לולב. וי"ל דתוס' אזיל רק כפי המ"ד אין דחוי אצל מצוות. א"נ י"ל דתוס' הבחינו בין שאר מצוות התורה דחל בהן דין דחוי לבין מצוות אכילה דאינן נדחין¹⁴⁵.
אולם לכאורה היה אפשר לחלק ולומר דבנפלו המחיצות לא חל פסול בחפצא דמע"ש אלא דבהיכי תמצי א"א לאכלו, דחסר הכשר מקום אכילתו ולכן אינו נדחה. משא"כ בנפגם המזבח דחל פסול בחפצא דהקרבן דמשו"ה נדחה. וכן בנקטם הערבה חל פסול בחפצא עצמו ונדחה. וה"ה בכסהו הרוח דחל פסול בחפצא דהדם למצות כסוי דמשו"ה נדחה. אך תוס' לא ס"ל לחלק הכי, משום דס"ל דאף במע"ש כשנפלו המחיצות או נפגם המזבח חל פסול בחפצא דמע"ש עצמו ואינו רק פסול דחל במקום האכילה בלבד ומשו"ה בדין היה דנדחה.
ב.
שיטת התוס' שאנ"ץ בדין קלטוה מחיצות
עיין בשיט"מ בשם תוס' שאנץ (ד"ה לא פלוג), וז"ל ונ"ל דאע"ג דמחיצה לקלוט דרבנן לא קרינן ביה נקבצים לתוכה כיון שאסרו לו חכמים להוציא, כדאשכחן בריש כל שעה דהמקדש אשה בחמץ בשעה דרבנן אין חוששין לקדושיו עכ"ל. דבריהם צ"ע דמהו ההשוואה בין דין דנקבצים לתוכה בעיה"נ ודין חמץ בשעה חמישית.
ונראה דר"ל שכמו שבחמץ הגזירה מדרבנן לאוסרו בשעה החמישית מטיל על החפצא חלות שם איסה"נ מדרבנן, דחלות שם אסה"נ הזה מפקיע כל חלות ממון, ושאם קידש בו אשה אינה מקודשת אף מדאורייתא, דה"ה בקלטוהו מחיצות, דחלות האיסור דרבנן להוציא את החפצא דמע"ש מירושלים להחזירו לעירו מפקיע ממנו חלות דין שלל עיה"נ מדאורייתא, דדין דאורייתא חל מחמת דין דרבנן.
בא"ד. והא דאמרינן בשמעתין דלא פלוג היינו לענין פדייה דבשום ענין אינו נפדה דגזרו רבנן שלא יפקיע קדושתו כיון דקלטו מחיצות ואם היה פודהו הרי הוא מפקיע קדושתה, אבל לענין להוציא חוץ מירושלים היכא דמחיצות קיימות אמור מפני שמפקיע קדושתו אבל נפלו מחיצות אין כאן הפקעה במה שמביאו עכ"ל. ביאור דבריו דקלטהו מחיצות מקדש את החפצא דמע"ש בקדושה נוספת לענין ב' דינים - דאינו נפדה ושאסור להוציאו מירושלים. ובנפלו מחיצות המע"ש עדיין עומד בקדושתו ואסור לפדותו. אך נפילת המחיצות, דהיינו חורבן הבית, מבטלת את קדושת ירושלים וכדביאר התוס' שאנץ (בשיטה ד"ה דנפיל מחיצות) וז"ל וי"ל דהכא כמ"ד לא קדשה לעתיד לבא כו' דנפיל מחיצה כגון דחרב הבית עכ"ל. ונראה דמאחר דנתבטלה קדושת ירושלים אף איסור ההוצאה בטלה, דירושלים עיה"ק איננה קיימת, ולכן הו"ל שלל עיה"נ דאינו שייך עוד לירושלים. ומשו"ה נמי הוי ממון הדיוט וכדכתב תוס' שאנץ (בסוף ד"ה לא פלוג) וז"ל דכיון דנכנס והותר מיד באכילה ונעשה ממון הדיוט שוב לא יעשה ממון גבוה עכ"ל.
ג.
שיטת הרמב"ן
עיין בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן הדן בסתירת הסוגיות שבכאן ושבסנהדרין. וז"ל ואיכא למימר מאי יצא דקתני לא שיצא ממש אלא שנפלו מחיצות וכל זמן שהוא בתוך העיר לא פלוג רבנן אפילו נפול נמי אינו נפדה כדי שלא יאמרו ראינו מעשר נפדה בירושלים והתם בשיצא חוץ לירושלים וכיון דנפלו מחיצות והוא חוץ לירושלים לא גזור עכ"ל. אליבא דרמב"ן אם המע"ש יצא מחוץ לירושלים משנפלו המחיצות הריהו נפדה דדין קלטוה מחיצות פקע בנפילת המחיצות. ונראה דס"ל דדין קלטוהו מחיצות קיים רק כל זמן דחל חיוב לאוכלו בירושלים. אך משנפלו המחיצות ופקעה קדושת ירושלים פקעה נמי חובת מצות אכילת מע"ש. ולכן אם יצא המע"ש מירושלים ליכא חיוב להחזירו לשם, דפקעה כל קדושת מע"ש דחלה מחמת קליטת המחיצות ויש לו פדיון. ואילו תוס' והתוס' שאנץ חולקים ע"ז דס"ל דקדושת החפצא דמע"ש אינה פקעה בנפילת המחיצות ומשו"ה אינו נפדה. ולרמב"ן הקדושה חלה רק כל זמן דניתן לקיים את מצות האכילה, אך לא משנפלו המחיצות, דאז הקדושה דקלטוה מחיצות פקעה ונפדה.
ועוד כתב הרמב"ן וז"ל ול"נ דהתם כגון דנפלו מחיצות קודם שהכניסו שם ולא גזרו רבנן שהרי הוא כמו שלא נכנס והכא כגון דנפלו מחיצות לאחר שהכניסו וגזור בהו רבנן עכ"ל. כלומר דקלטוה מחיצות חל כשהמחיצות קיימות וירושלים בקדושתה, כשהמע"ש נכנס לתוכה. ואילו אם נפלו המחיצות ואח"כ נכנס מע"ש דליכא קדושת ירושלים דבטלה בחורבן העיר לא חל דין קלטוה מחיצות. ולכאורה דין זה פשיטא, ויל"ע האם הביאור הראשון בהרמב"ן מסכים לדין זה או לא. דאם פליג יצא דס"ל דאף בזה"ז אם מע"ש נכנס לירושלים אע"פ דירושלים אינה בקדושתה, מ"מ המע"ש אינו נפדה כל זמן שהוא בעיר, כדי שלא יאמרו ראינו מע"ש נפדה בירושלים, וצ"ע.
ד.
קדושת ירושלים וקדושת ביהמ"ק
עיין בשיטה (בד"ה דנפיל מחיצות) בשם תוס' שאנץ וז"ל דהכא כמ"ד לא קדשה לעתיד לבא ואע"ג דכל זמן שבית המקדש קיים דמסתבר דכל הקדשות קיימות כו' יש לפרש דנפיל מחיצה כגון דחרב הבית עכ"ל. אליבא דשיטה זו רק בנפלו המחיצות של ביהמ"ק עצמו בטלה קדושת העיר ושוב לא קולטין המחיצות. ברם אם מחיצות העיר נפלו אמנם מחיצות ביהמ"ק עדיין עומדות אזי קדושת העיר לא בטלה וקלטוה המחיצות. דקדושת ירושלים קיימת מחמת מחיצות ביהמ"ק.
ועיין בתוס' זבחים (דף ס: ד"ה מאי) וז"ל וכי תימא כשחרב הבית ונהרס המזבח אבל חומת ירושלים קיימת ולא בטלה קדושתה לענין קדשים קלים ומע"ש, זהו תימא לומר דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית עכ"ל. לפי הה"א בתוס' שם קדושת ירושלים שאני מקדושת ביהמ"ק, דאע"פ שביהמ"ק חרב וקדושתו בטלה אם עדיין נשארו מחיצות ירושלים במקומן אזי קדושת ירושלים עדיין קיימת אף בלי קדושת ביהמ"ק. ולפי"ז סוגייתנו משתעי בנפילת מחיצות ירושלים ולא בנפילת מחיצות ביהמ"ק, שלא כהתוס' שאנץ. אך תוס' שם דחו דיעה זו וס"ל דקדושת ירושלים אינה חלות קדושה בפני עצמה אלא דהויא חלק מקדושת ביהמ"ק, ואם ביהמ"ק חרב וקדושתו בטלה אזי אף קדושת ירושלים נמי בטלה, וכשיטת התוס' שאנץ.
ה.
בדין קדושת בתי ערי חומה
איתא בתוס' זבחים (דף ס: ד"ה מאי) דאם ביהמ"ק נחרב אזי בטלה כל קדושת עיר ירושלים, ואע"פ שחומות העיר קיימות, כי קדושת ירושלים הרי היא חלק מקדושת ביהמ"ק. וכן איתא בפיה"מ לרמב"ם (רפ"ד דמס' ר"ה, במס' מעשר שני ג: ד, ובשקלים ו: ג) דירושלים נקראת מקדש, דקדושתה חלק מקדושת ביהמ"ק. וכן נמי משמע מדין עשר קדושות דנמנין ברמב"ם (פ"ז מהל' בית הבחירה הלי"ג - כ"ג).
ויל"ע בקדושת בתי ערי חומה, האם קדושתן תלויה בקדושת ביהמ"ק, שאם ביהמ"ק נחרב אזי קדושת בתי ערי חומה נמי בטלה, או"ד דחלות קדושה בפני עצמה הן, דחלה קדושתן מפאת קדושת ארץ ישראל ולא מפאת קדושת ביהמ"ק.
ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שמיטה ויובל הלט"ו) ז"ל אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ. כיצד עיר שלא היתה מוקפת חומה בשעה שכבש יהושע את הארץ אע"פ שמוקפת עתה הרי היא כבתי החצרים, ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אע"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא מוקפת. וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע עכ"ל. ואמר הגר"מ זצ"ל דהנה הרמב"ם פסק שקדושת בית המקדש הראשון לא בטלה ואע"פ שבטלה קדושת א"י שחלה בימי יהושע בן נון וכדכתב (בפ"ו מהל' בית הבחירה הלט"ז) ז"ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם אמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב ארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש כו' עכ"ל. והנה אם נימא דאליבא דהרמב"ם קדושת בתי ערי חומה חלה מפאת קדושת ביהמ"ק, אזי לכאורה בדין היה שגם אחרי שגלו מהארץ בזמן חרבן הבית הראשון שישארו בתי ערי חומה בקדושתן כמו קדושת ביהמ"ק דקדושתו עדיין קיימת במקומו מפני השכינה. ואילו הרמב"ם (פי"ב מהל' שמיטה ויובל הלט"ו) פסק שקדושת בתי ערי חומה בטלה בשעת הגלות הראשונה מהארץ. ומכאן מוכח דס"ל להרמב"ם דעיקר חלות קדושת בתי ערי חומה היא חלות קדושת א"י ולא חלות קדושת ביהמ"ק. ומשו"ה מדבטלה קדושת הארץ בגלות הראשון קדושת בתי ערי חומה נמי נתבטלה¹⁴⁶.
והנה עיין ברש"י (מס' שבועות דף טז. ד"ה וקידשום) וז"ל לא פורש לי במה מקדשים ערי ארץ ישראל עכ"ל. ולכאורה אם קדושת בתי ערי חומה חלה מפאת קדושת הארץ לא היו צריכים מעשה קידוש מיוחד אלא רק שישנן מחיצות העיר המקיפות אותה וממילא נתקדשה בקדושת ערי חומה דחלה מפאת קדושת ארץ ישראל. אמנם יעויין ברש"י במס' ערכין (דף לב: ד"ה וקידשום) וז"ל מפרש במס' שבועות (דף טז.) דמקדשי לה בשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן עכ"ל, כלומר דמקדשין ערי חומה באותו מעשה קידוש שבו מקדשין ירושלים עיה"ק בשתי תודות ובשיר. והנה נתבאר לעיל דקדושת ירושלים חלה מפאת קדושת ביהמ"ק, ולפי"ז נ"ל דמשו"ה ירושלים נתקדשה ע"י ב' תודות ובשירי הלויים, דקרבנות ושירי הלויים תלויים בקדושת ביהמ"ק. ולכאורה יוצא אליבא דפרש"י בערכין דאף קדושת ערי חומה חלה מפאת קדושת ביהמ"ק כמו קדושת ירושלים עיה"ק, ולא חלה מפאת קדושת א"י, ושלא כשיטת הרמב"ם לפי ביאור הגר"מ זצ"ל¹⁴⁷.
וע"ע בגמרא ברכות (דף ה:) בענין נגעים ויסורין של אהבה דהגמרא הבחינה "הא לן והא להו". וכ' בתוס' שם (ד"ה הא) ז"ל פרש"י לבני א"י שצריכין שילוח חוץ לג' מחנות לאו הוו ייסורין של אהבה. ותימא דשילוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה ובימי האמוראין לא היה יובל נוהג כדאמרי' במס' גיטין, והיאך היה מדבר ר' יוחנן בדבר שלא היה נוהג בימיו עכ"ל. ומשמע דרש"י ס"ל דדין שלוח מצורעים מבתי ערי חומה נוהג אף בזה"ז, דסובר דאע"פ דקדושת הארץ בטלה מ"מ קדושת ערי חומה לא נתבטלה. ויתכן דס"ל דקדושת ערי חומה חלה מדין קדושת ביהמ"ק, וקדושת בית המקדש חלה אף בזה"ז מפני שהשכינה אינה בטלה ואע"פ שקדושת הארץ בטלה. ויוצא דרש"י בברכות אזיל לשיטתו במס' ערכין דקדושת ערי חומה חלה מדין קדושת בית המקדש ואינה תלויה בקדושת הארץ (וכדנתבאר לעיל) - ודלא כדעת הרמב"ם.
והנה יש כמה דינים דחלים בעיר חומה כגון דין שילוח מצורעים מתוכה, ואיסור קבורת המתים בתוכה (רמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה הלי"ג), וגאולת הבית בעיר חומה לגאול בית שנמכר כל י"ב חדש (רמב"ם פי"ב מהל' שמיטה ויובל הל"א). ומסתבר לומר דיש לחלק ביניהם, דדיני שילוח המצורעים ואיסור קבורת המת חלים מפאת קדושת העיר, שיש לה חומר מקום קדוש מעין קדושת ביהמ"ק וקדושת ירושלים. וי"ל דמשו"ה הביא הרמב"ם (שם בהל' בית הבחירה) את הדינים האלו בתוך רשימת עשר הקדושות דבא"י זו למעלה זו, דהויין קדושות דחלין מדין בית המקדש, מקדושת בתי ערי חומה עד לקדושת קדש הקדשים. ואילו דין גאולת בתי ערי חומה אינו חל מפאת קדושת ביהמ"ק שבעיר חומה אלא חל מפאת קדושת הארץ וכשאר דיני גאולה הנוהגין בא"י בשדות ובבתים. ולפי"ז י"ל דמש"כ רש"י שמשלחים מצורעים מבתי ערי חומה אף בזה"ז ר"ל דדין שילוח דחל מפאת קדושת המקדש שבעיר עדיין נוהג, אך נראה דדין גאולת הבתים הנמכרים בעיר חומה אינו חל בזה"ז גם לרש"י, דדין גאולת הבתים תלוי בקדושת ערי חומה דחלה מפאת קדושת הארץ, וקדושת הארץ נתבטלה בגלותנו.
והנה מזה דהרמב"ם מנה קדושת ערי חומה בתוך עשר קדושות דבא"י משמע דסובר דחלה קדושת עיר חומה מדין קדושת ביהמ"ק. ואעפ"כ פסק דנתבטלה קדושת ערי חומה בגלותנו מהארץ דמשמע דקדושת בתי ערי חומה היא מפאת קדושת א"י, וצ"ע דלכאורה פסקיו סתרי אהדדי. והגר"מ זצ"ל ביאר דלשיטת הרמב"ם חלין שני דיני קדושות בערי חומה - חלות קדושה אחת מפאת קדושת המקדש, ועוד חלות קדושה מפאת ארץ ישראל. אולם הרמב"ם סובר ששתי הקדושות תלויות זו בזו, ולכן בגלות מהארץ נתבטלה כל חלות קדושת ערי חומה - בין הקדושה החלה מצד בית המקדש ובין הקדושה החלה מצד א"י. דא"א שתחול קדושת מקדש בערי חומה בלי קדושת הארץ. משא"כ ביהמ"ק עצמו דקדושתו קיימת בזה"ז בלי קדושת א"י. ובביאור החילוק נראה לומר דמדמצינו קדושת ביהמ"ק דחלה בחוץ לארץ, דחלה במשכן של משה רבינו במדבר, ולכן אף בא"י עצמה אע"פ שקדושת הארץ בטלה בגלות בבל, מ"מ מקום ביהמ"ק נשאר בקדושתו כמו המשכן שבמדבר. משא"כ קדושת ערי חומה, דאע"פ דהויא מעין קדושת בית המקדש וירושלים, מ"מ תלויה נמי בקדושת הארץ, ומשנתבטלה קדושת הארץ בטלה כל קדושת ערי חומה - אף חלות הקדושה מפאת בית מקדש¹⁴⁸.
והנה הראב"ד (פי"ב מהל' שמיטה ויובל הלט"ו) כתב וז"ל שהראשונות בטלו משבטלה הארץ אע"פ שחומתה קיימת ואם נפלה חומתן מיד בטלה קדושתן עכ"ל. ונראה דהראב"ד אזיל לשיטתו דס"ל (בפ"ו מהל' בית הבחירה הלט"ו) דקדושת ביהמ"ק בטלה ביחד עם קדושת הארץ, וז"ל למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י עכ"ל. וס"ל דקדושת ערי חומה נמי בטלה עם בטול קדושת הארץ. והראב"ד הבחין בין קדושת המשכן דחלה בחו"ל בלי קדושת א"י לבין קדושת בהמ"ק דחלה רק בא"י בזמן דחלה קדושת הארץ. ונראה לבאר סברתו די"ל דקדושת ביהמ"ק חלה לא רק בבית עצמו אלא אף במקום ובקרקע של הבית. והקרקע זקוקה לקדושת א"י כדי שתתקדש אף בקדושת בית המקדש. משא"כ במשכן שבמדבר שנסע ממקום למקום למסעותיו במדבר י"ל דקדושתו חלה רק בחפצא דהמשכן עצמו, ולא חלה בקרקע שבמדבר בשעת חנייתו, ומשו"ה אף במקומו חלה קדושת המשכן בלי קדושת הארץ כלל. ולפי"ז יל"ע בקדושת משכן שילה האם דומה לקדושת המשכן שבמדבר ולא חל ביה קדושת המקום, או"ד שדומה לביהמ"ק דהקדושה חלה אף במקום, וצ"ע.
והנה בסוף דבריו כ' הראב"ד שבזמן שקדושת הארץ והמקדש קיימת אם נפלו חומות העיר של עיר חומה אזי קדושתה בטלה. ויש לבאר דבריו בשני אופנים: א) י"ל דר"ל נפילת חומות העיר במציאות, דאזי העיר אינה נחשבת תו לעיר חומה דחסר לה היקף חומות במציאות, דבנפלו החומות א"א לקרותה עוד עיר חומה, ולכן קדושתה בטלה. ויש להוסיף עוד דס"ל לראב"ד דקדושת העיר תלויה בקידוש תמידי ע"י מחיצותיה, דהמחיצות אינן מקדשות את העיר לעתיד לבא אלא רק מקדשות את העיר לאותה שעה שהן מקיפות אותה ומשנפלו בטל קידוש דהמחיצות ונתבטלה קדושת העיר.
ב) י"ל דבנפלו החומות כוונתו דנפלו מחמת חורבן העיר ע"י כיבוש שונאים, וכדמצינו בביאור סוגיין דנפלו מחיצות ירושלים וביהמ"ק ר"ל חורבן ע"י השונאים (כנ"ל מתוס' שאנ"ץ). ולפי"ז יוצא דבנחרב עיר חומה ע"י כיבוש שונאים החורבן מבטל את קדושתה, ואע"פ דהשונאים לא כבשו ולא החריבו שאר א"י ירושלים וביהמ"ק, מ"מ חל דין חורבן על אותה עיר חומה שכבשוה לבטל ולהפקיע ממנה את קדושתה¹⁴⁹.
ע"כ ענין פדיון מעשר שני אחרי שקלטוהו מחיצות
בענין ארץ ישראל וקדושתה
א.
שם ארץ ישראל וקדושת א"י
כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות תרומות הל"א - ב) ז"ל התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל כו' א"י האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצוות עכ"ל. ומבואר ברמב"ם שיש שני דינים בא"י: א) חלות שם דא"י דהיינו הארץ שניתנה לאברהם אבינו לגבולותיה; ב) קדושת א"י דחלה ע"י כיבוש רבים. ומצוות תו"מ נוהגות מן התורה רק במקומות שנתקדשו בקדושת הארץ, ברם מלשון הרמב"ם "אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצוות", משמע דכדי שיחול חיוב של כל המצוות התלויות בארץ בעינן כיבוש רבים וחלות קדושת א"י, אמנם משמע שיש כמה מצוות הנוהגות בכל מקום שנקרא בשם ארץ ישראל אע"פ שחסר קדושת א"י, וכדיבואר להלן.
ב.
האם מצות ישוב א"י תלויה בקדושת א"י או בחלות שם א"י
ולכאורה נראה דמצות ישוב הארץ נוהגת בא"י אפילו בלי חלות קדושת הארץ, שהרי אברהם אבינו נצטווה להתיישב בה גם בלי קדושת הארץ, וכן נצטוו אבותינו יצחק ויעקב. ויעויין ברמב"ם (פ"ה מהל' מלכים הל"ט - י"ב) המאריך בחיוב לדור בארץ ישראל ולא בחו"ל בזה"ז, ולא הבחין כלל אם יש בא"י קדושת הארץ או לא, כפי מה שהבחין בפ"א מהל' תו"מ לענין תרו"מ, ומשמע דמצות ישוב א"י מדאורייתא אינה תלויה בקדושת א"י אלא בחלות שם א"י בלבד¹⁵⁰.
אמנם לכאורה צ"ע בזה, שהרי הרמב"ם (בפ"ה ממלכים הל"י) כתב וז"ל גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו עכ"ל. והמקור להרמב"ם הוא הגמרא בכתובות (דף קיב.) דר' אבא נשק כיפי דעכו. וצ"ע שהרי עכו הוי הגבול הצפוני לקדושת הארץ לענין תו"מ (עיין גיטין ז ב), ומ"מ חל שם א"י יותר צפונה מעכו, ולמה נשק ר' אבא דוקא כיפי דעכו. וצ"ל דר' אבא נישק כיפי דעכו להראות את חיבתו לקדושת הארץ, דמתחילה מעכו.
והנה בנוגע לאיסור להתיישב בארץ מצרים כ' הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים הל"ח) ז"ל ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל עפ"י בי"ד שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות שנאמר כמעשה ארץ מצרים עכ"ל. וצ"ע מה בא כאן הרמב"ם לחדש, דהא אם קדשו ב"ד בכיבוש רבים את ארץ מצרים בקדושת הארץ פשיטא דמותר לשבת בה, דתו אינה עוד ארץ מצרים דהתהפכה להיות א"י המקודשת בקדושת הארץ (וכדפסק הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ו), וא"כ צ"ע למה כתב הרמב"ם "ויראה לי" דמשמע שיש בהלכה זו איזה שהוא חידוש שלו בלי מקורות.
ונראה לבאר עפי"מ דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות הל"ג - ד') וז"ל הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה אחלב וכיוצא בהן אע"פ שמלך ישראל הוא ועפ"י ב"ד הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו, ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה מז' עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא. סוריא יש דברים שהיא בהן כא"י ויש דברים שהיא בהן כחו"ל. והקונה בה קרקע כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות ושביעית והכל בסוריה מדברי סופרים עכ"ל. ועיין בגמרא גיטין (דף ח:) וז"ל והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הלכתה, אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס"ד. כדאמר רבא אומר לעכו"ם ועושה ה"נ אומר לעכו"ם ועושה ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' שבת הי"א) וז"ל הלוקח בית בארץ ישראל מן הנכרי מותר לו לומר לנכרי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לנכרי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה עכ"ל. ומשמע דהרמב"ם סובר דחל בסוריא דין ישוב הארץ מדאורייתא ולפיכך פסק דבקונה בית בסוריא מותר לומר לנכרי לכתוב שטר בשבת. ונראה דהרמב"ם סובר דדין סוריה הוא דין דאורייתא דחל בה שם א"י מדאורייתא אך ליכא בסוריא חלות דין קדושת הארץ מדאורייתא. וזהו כוונתו במש"כ "שסוריא כארץ ישראל לדבר זה", דר"ל דאע"פ שפסק (פ"א תרומות ה"ב) דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש (ובגמ' בגיטין ח: מבואר דלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש כותבין שטר בשבת בקונה בית בסוריא), מ"מ חל בסוריא חלות שם ארץ ישראל, וי"ל דמשו"ה חל בסוריה מצות ישוב הארץ מדאורייתא, ומשו"ה כותבין עליו שטר אפילו בשבת. אולם מצוות תו"מ אינן חלין בסוריה אלא מדרבנן (וכדפסק בפ"א מהל' תרומות ה"ד). ונראה דזהו הביאור במש"כ הרמב"ם דסוריה "יצאה מכלל חו"ל" - דחל בה שם א"י, "ולהיות כא"י לא הגיעה" - דלא נתקדשה בקדושת א"י מדאורייתא.
ועיין ברמב"ם (שם ה"ו) וז"ל וחוצה לארץ נחלקת לשניים ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצוות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן עכ"ל. ונראה דיש חילוק בין דין תרו"מ בארץ שנער ועמון ומואב דחלין מדרבנן מטעם גזירה, משא"כ בסוריא דחלה בה קדושת א"י חיוב תרו"מ מדרבנן מחמת השם א"י שחל בה מה"ת. ומשו"ה כתב הרמב"ם (פ"א תרומות ה"ד) לגבי סוריא "יש דברים שהיא בהן כא"י", ואילו בארץ שנער ועמון ומואב (שם ה"ו) כתב רק דתרו"מ נוהגות בהם מדברי סופרים, ולא כתב שהן כא"י - דבאמת הארצות הסמוכות אינן חייבות בתרו"מ בתורת א"י אלא רק מגזירה דרבנן ואין בהן שם א"י כלל¹⁵¹.
ונראה דזוהי נמי כוונת הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ח) שכתב "שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל עפ"י בי"ד שהיא מותרת", דהיינו שכבשה בכיבוש יחיד כמו שכבש דוד המלך את סוריה. ושיטת הרמב"ם היא דחלות השם דא"י דחל במצרים עפ"י כיבוש יחיד מתיר להתיישב שם, מאחר דחל בה מצות ישוב הארץ מדאורייתא כדחל בסוריה¹⁵².
ג.
מצוות אחרות התלויות בשם א"י ולא בקדושת א"י
ונראה דבנוסף למצות ישוב הארץ יש עוד מצוות אחרות הנוהגות במקומות שחל בהן שם א"י אף בלי חלות קדושת א"י, ונ"מ למקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל דלא נתקדשו בקדושת הארץ השניה (עיין ברמב"ם פ"א מהל' תרומות ה"ה), אך מ"מ נראה דחל עליהן שם א"י מדאורייתא¹⁵³. ולכאורה יהיה כמה נפ"מ לדינא וכדלהלן.
א) לגבי מצות עגלה ערופה כתב הרמב"ם (פ"י מהל' רוצח הל"א) וז"ל אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בא"י וכן בעבר הירדן עכ"ל, ויש לדקדק דהרמב"ם לא חילק בין המקומות שהחזיקו בהן עולי בבל לבין המקומות שהחזיקו בהן רק עולי מצרים בלבד. ומשמע מזה דסובר דמצות עגלה ערופה נוהגת בכל א"י ואף במקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים בלבד ולא נתקדשו בקדושת הארץ השניה. ומוכח מכאן דמצות עגלה ערופה תלויה בשם א"י ולא בקדושת א"י. וכן מוכח ממה שפסק דמצות עגלה ערופה נוהגת בעבר הירדן, והרי הרמב"ם פסק (פ"ד מהל' שמיטה ויובל הכ"ח) דשביעית נוהגת בעבר הירדן מדרבנן וספיחי עבר הירדן מותרין באכילה, דלא תהא עבר הירדן חמורה ממקומות בא"י שהחזיקו בהן עולי מצרים בלבד. ומבואר דהרמב"ם סובר דעבר הירדן לא נתקדשה בקדושה שניה דלא החזיקו בה עולי בבל (עיי"ש בראב"ד וברדב"ז), ואעפ"כ פסק דנוהג בה דין עגלה ערופה, ומוכח דדין עגלה ערופה תלוי בשם א"י ולא בקדושת א"י.
ב) בנוגע לסמיכת זקנים כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין הל"ו) וז"ל אין סומכין זקנים בחוצה לארץ כו' וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה עכ"ל. ומבואר להדיא ברמב"ם שמצות סמיכת זקנים חלה בכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים, ומוכח דמצות סמיכת זקנים תלויה בחלות שם א"י, ואע"פ שהוי מקום שלא החזיקו בה עולי בבל וחסרה בה קדושת הארץ.
ג) כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' קדוש החדש הל"ג) ז"ל זה שאנו מחשבין בזה"ז כל א' וא' בעירו ואומרין שר"ח ביום פלוני ויו"ט ביום פלוני לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין. שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני א"י וקביעתם. וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא. כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני א"י אי זה יום הוא. וקביעת בני א"י אותו הוא שיהיה ר"ח או יו"ט, לא מפני חשבון שאנו מחשבין עכ"ל. ומפורש שקביעת בני א"י קובעת ר"ח אף בזה"ז, וקידוש החדש ועיבור שנה בא"י אינם תלויים בקדושת הארץ אי קיימת בזה"ז או לא, או במקומות שהחזיקו בהן עולי בבל וקידשום או לא, אלא שקביעת בני א"י כולה קובעת, ונראה דקביעת ר"ח תלוי בחלות שם א"י ולא בקדושת הארץ.
וע"ע בתוס' (סנה' דף יא: ד"ה אין) שכ' בשם הירושלמי שבזמן שאין יכולין לעבר את השנה בא"י מעברין אותה בחו"ל. והירושלמי הביא ראייה מיחזקאל הנביא ומברוך בן נריה שעברו שנה בחו"ל ואע"פ שעברו אחרי החורבן שבטלה קדושת הארץ, ומוכרח שקדה"ח ועיבור השנה תלויים בחפצא דא"י ולא בקדושת א"י¹⁵⁴.
ד) לגבי האיסור של בן לוי לקבל נחלה בארץ ישראל כדכתיב "בארצם לא תנחל", כתב הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה הלי"א) ז"ל יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם. אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל א"כ לא יטלו בהן תרומות ומעשרות כי הם היו תחת חלק הארץ עכ"ל. ונ"ל דנחלקו בזה, דלרמב"ם האיסור ללוי ליטול נחלה תלוי בחפצא דא"י הניתנת לאבותינו בלבד ובשם א"י בלבד ולא בקדושת הארץ בעלמא. משא"כ הראב"ד סובר דכל מקום שנתקדש בקדושת הארץ בעלמא נאסר לבני לוי.
ה) במצות בכורים כתב הרמב"ם (פ"א מהל' בכורים הל"א) ז"ל מצות עשה להביא בכורים למקדש ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובא"י בלבד שנא' ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' אלקיך עכ"ל. והנה הרמב"ם לא הבחין בבכורים בין מקומות שהחזיקו בהן עולי בבל או לא, ומשמע דס"ל דבזמן בית המקדש השני הביאו בכורים מכל א"י ואפילו ממקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים בלבד ולא החזיקו בהן עולי בבל, דס"ל דמצות בכורים תלויה בחלות שם ובחפצא דא"י ולא בקדושת הארץ.
והנה מדאורייתא אין להביא בכורים מעבר לירדן מזרחה דהיינו מנחלת ראובן גד וחצי שבט מנשה מפני שאינה ארץ זבת חלב ודבש (בכורים פ"א משנה י'), וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' בכורים הל"א). ונראה דהביאור ב"ארץ זבת חלב ודבש" ר"ל הארץ הנבחרת והמובטחת לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, דלא הובטחו אלא לקבל את א"י מעבר לירדן מערבה, דהוי החלק דא"י המובחרת, דעיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. ואע"פ דבארץ סיחון ועוג חלה קדושת א"י אך אינה הארץ המובטחת והנבחרת, ומשו"ה אין מביאין ממנה בכורים¹⁵⁵.
ונראה מזה שיש ג' דרגות בא"י: א) שם וחפצא דא"י הכוללת א"י גם מעבר לירדן מזרחה וגם מערבה. ב) א"י זבת חלב ודבש והיא הארץ הנבחרת מעבר לירדן מערבה. ג) קדושת הארץ דהיינו המקומות שקדשו בי"ד הגדול ע"י כיבוש וחזקה.
ו) עיין ברמב"ם (פ"א מהל' מתו"ע הלי"ד) וז"ל כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בא"י כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם, כי תקצור קצירך בשדך עכ"ל. ולכאורה מזה דהשווה הרמב"ם את מתנות עניים לתרומות ומעשרות משמע דמצוות מתנות עניים מדאורייתא תלויות בקדושת הארץ, והמקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא עולי בבל אינם חייבים במתנ"ע מדאורייתא בזמן בית שני מדליכא בהן קדושת ארץ ישראל ואע"פ דהויין חפצא וחלות שם א"י. וכן נקט החינוך (מצוה רט"ז). אך עיין במנחת חינוך (שם) דדן בזה הרבה ולא ניחא ליה להשוות מצוות מתנות עניים לתרומות ומעשרות לכל דבר, וס"ל דאע"פ דתו"מ בזה"ז מדרבנן הן מדליכא היום ביאת כולכם (רמב"ם פ"א מהל' תרומות הלכ"ו) מ"מ מתנ"ע הן מדאורייתא. ולפי"ז י"ל ג"כ דאין מתנ"ע תלויות בקדושת הארץ אלא רק בשם א"י בלבד¹⁵⁶.
ז) בנוגע למצות בכור כתב הרמב"ם (פ"א מהל' בכורות הל"ה) וז"ל מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו"ל ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ שנא' ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו וכו' עכ"ל. ויל"ע בדין בכור חו"ל דלפי הרמב"ם פקעה קדושתו מפני דליכא בו חובת מצות הבאת מקום וכדמבואר לעיל (בשיעורים לריש פרק הזהב בענין פדיון מע"ש אות ו'), האם דינו תלוי בקדושת הארץ או בשם א"י בחפצא, ונ"מ לגבי מקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל. ופשטות לשון הרמב"ם משמע דאין מביאים בכור מחוץ לארץ, היינו ממקום דליכא בו חלות שם א"י כלל. אמנם אם חל במקום ההוא שם א"י מביאים בכורות משם אע"פ דליכא באותו מקום קדושת א"י. אך מההשוואה של בכור למע"ש לכאורה משמע לאידך גיסא דתלוי דין בכור בקדושת הארץ כמו דין מע"ש עצמו ולא רק בשם א"י בלבד, וצ"ע.
והנה הבאנו בשיעורים בשם הגר"ח זצ"ל דההשוואה בין בכור למע"ש דברמב"ם אינו בדין קדושת הארץ, דהא מצות בכור אינה ממצוות התלויות בארץ, אלא דההשווה בין בכור למע"ש חל מדין הבאת מקום - דלא חלה מצות הבאת מקום מחו"ל להביא מע"ש ובכור משם לירושלים. ולכאורה י"ל דהיינו מחו"ל ממש, אך במקום שחל בו שם א"י אפילו בלי קדושת א"י, חלה בו מצות הבאת בכור לירושלים, דפטור בכור בחו"ל הוא במקום דלא חל עליו שם א"י כלל.
ונראה שיש לדמות בכור לבכורים, דהא אף בבכורים נוהגת מצות הבאת מקום. וקבענו לעיל דמצות בכורים לרמב"ם תלויה בשם א"י ולא בקדושת הארץ, וא"כ י"ל דה"ה בבכור דמתקיימת מצות הבאת מקום להביאו ממקום שחל בו שם א"י אפילו בלי קדושת הארץ¹⁵⁷.
ונראה שיש עוד הוכחה מהא דפסק הרמב"ם (פ"א הל' תרומות הלכ"ו) דבבית שני לא נהגו מצוות תרומות ומעשרות מפני דחסרה ביאת כולכם, דהוי חסרון בקדושת הארץ וכדביאר הגר"ח זצ"ל בספרו (מובא בשיעורים לעיל). ברם מכמה משניות וגמרות בש"ס מבואר דנהגו מצות בכור בזמן בית שני, ולכאורה משמע מזה דמצות בכור אינה תלויה בקדושת הארץ כתו"מ אלא בשם א"י בלבד. אך יש לדחות דביאת כולכם מהווה חלות דין בקדושת א"י לענין תרומות ומעשרות בלבד, ולא לגבי שאר המצוות התלויות בקדושת הארץ. דחסרון ביאת כולכם פוגמת בקדושת א"י לגבי תו"מ, אך מכל מקום אף היכא דליכא ביאת כולכם חלה איזושהי קדושת הארץ פגומה המחייבת במצוות אחרות כגון בבכור¹⁵⁸.
ד.
קדושת הארץ והמקדש בזה"ז
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות הל"ה) ז"ל כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלה קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבא עכ"ל. ועוד כתב (פ"א מהל' תרומות הלכ"ו) ז"ל התרומה בזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרה אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנא' כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרה שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שה"ה במעשרות שאין חייבין בזה"ז אלא מדבריהם כתרומה עכ"ל. ובהל' בית הבחירה (פ"ו הלט"ז) כ' וז"ל ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבא ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קידשה לעתיד לבא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב ארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הרי הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה, עכ"ל.
ובכסף משנה (בהל' בית הבחירה שם) תמה על דברי הרמב"ם וז"ל, איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידינו בטלה חזקה, ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה, מי עדיפא בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש, וצל"ע.
והנה במסכת כלים (פ"א מ"ו) תנן, "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם מה שאין כן בכל הארצות". ולכאורה תמוה אמאי לא הזכירה המשנה דא"י מקודשת משאר כל הארצות משום שנתחייבה בתרומות ומעשרות וכל מצוות התלויות בארץ, וקתני רק הני תלת מצות של קרבן העומר והביכורים ושתי הלחם.
ונראה דיש ב' קדושות בארץ ישראל: א) קדושת הארץ המחייבת במצוות התלויות בה, וב) קדושת הארץ מחמת קדושת בית המקדש. וקדושת המקדש דבא"י מחייבת במצוות המקדש, דהיינו שמביאין מארץ ישראל עומר בכורים ושתי הלחם לביהמ"ק. ונראה דמשנה זו עיקרה לבאר דיש עשר דרגות של קדושת המקדש, ולכן לא נקטה את שאר המצוות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות מכיון שאינן חלין מחמת קדושת המקדש שבארץ ישראל. ועיין בהגהות הגר"א במשנה שם דיש להשמיט תיבת "ביכורים" מהמשנה. ונל"ב דהגר"א סובר דצריך להשמיט "ביכורים" מהמשנה משום שביכורים אינו חיוב דתלוי בקדושת המקדש שבא"י, אלא היא כשאר מצוות התלויות בארץ ולא שייכא למשנתנו. אמנם לפי הגירסא שלפנינו צריך לומר שמצות ביכורים אינה כשאר מצוות התלויות בארץ, אלא היא תלויה בקדושת המקדש, שכל מצותה להביאה למקדש ולהניחה בעזרה ככל האמור בסדר הבאתה, ודמיא לעומר ושתי הלחם המהוות מצוות התלויות בקדושת המקדש.
ולפי זה יש לבאר את החילוק בין קדושה ראשונה לקדושה שניה אליבא דהרמב"ם, שקדושה ראשונה דא"י התחילה בכיבוש מלחמה ע"י יהושע בן נון, ורק אחרי שנים רבות בנו דוד ושלמה את בית הבחירה, ולכן קדושת א"י וקדושת המקדש לא השתייכו אהדדי, ומשו"ה י"ל דקדושת א"י בטלה בכבוש בבל, ואילו קדושת ביהמ"ק לא בטלה דשכינה לא בטלה. משא"כ בבית שני דבראשונה הקים עזרא מזבח לה' ובנה את בית המקדש, ואז התחילו להתיישב מסביב לבית המקדש ונתפשטו משם לשאר ערי הארץ. ונראה שזוהי כוונת הרמב"ם שקדושת שניה לא קדשוה בכיבוש אלא בחזקה, כלומר שקדושתה חלה על ידי חזקת הארץ ובנינה בהדי קדושת בית המקדש, ועל כן לא נתבטלה קדושת א"י השניה בדומה לקדושת ירושלים שאינה בטלה לעולם, שקדושת הארץ בזמן עזרא נובעת מקדושת בית המקדש, דאינה בטלה לעולם¹⁵⁹.
ועוד נראה לבאר את החילוק שבין כיבוש יהושע לבין חזקה דעזרה כי בכיבוש יהושע ארון הקדש היה נוסע לפניהם למלחמה לכבוש את הארץ וכדחזינן שעברו את הירדן (יהושע ד: ז' - י"א) עם ארון הברית, וגם כבשו את יריחו (יהושע ו: ו' - ט') עם הארון, וככה קיימו בנ"י את מצות ארון הברית היוצא לפניהם למלחמה (עיין בפרש"י על התורה במדבר י': ל"ג ע"פ הספרי). והנה מצות כיבוש הארץ עם הארון מפורשת היא בתורה (במדבר י': ל"ה) "ויהי בנסע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפצו אויביך וינסו משנאיך מפניך", כלומר דממצות הארון הוא לנסע לפני בנ"י למלחמה כדי שינוסו האויבים מלפניהם. ולפי"ז כיבוש יהושע שקדש את א"י היה ע"י ארון הברית שהלך לפניהם למלחמה כדי לכבוש את הארץ. ולכן כשהארץ נחרבה ע"י הבבלים קדושת א"י בטלה, שהרי בזמן יהושע בנסיעת הארון שונאי ישראל נסו מלפניו וככה כבשו בנ"י א"י וקידשוה. אך בזמן שהבבלים באו וכבשו את הארץ מבנ"י לא נסו השונאים מלפני בנ"י, ולכן הכיבוש בטל וגם הקדושה בטלה, כי הקדושה תלויה בניסת שונאי ישראל מלפני ארון ברית ה'.
וכל זה היה הדין בקידוש יהושע בן נון ובביאה הראשונה, אך בביאה שניה כשעזרא ובנ"י באו לארץ נכנסו בלי ארון הברית שכבר גנזו יאשיהו המלך מתחת לביהמ"ק (רמב"ם פ"ד מהל' בית הבחירה הל"א), ולכן עזרא לא היה יכול לקדש את א"י בכיבוש דהא חסר ארון הברית, אלא דזוהי גזיה"כ "והטיבך והרבך מאבותיך" וכדאיתא בירושלמי (שביעית ריש פ"ו) "אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אע"פ שיש עליכם עול מלכות". דקידוש דעזרה חלה ע"י כח דחזקה דמקדשת לעולם, ובכן אף בזמן שהשונאים שולטים עלינו הקדושה דא"י אינה בטלה.
אולם עלינו להבין מהו יסוד הכח דחזקה לקדש לעולם. ובדרך דרוש נראה לומר דהכח דקידוש דעזרא דחזקה הוא שחל הקידוש ע"י התורה שבע"פ. דבאמת עיקר המקדש דא"י היא התורה הנכנסת עם בנ"י לארץ ישראל. ובביאה הראשונה שנכנסו לארץ עם ארון הברית, הקידוש נעשה בכח התורה שבכתב הכתובה על לוחות הברית שהיו מונחים בארון הקודש, ונמצא דהתורה שבכתב שבארון הברית הלכה לפניהם במלחמה וע"י נכבשו הז' עממים שהיו בארץ ישראל, וקדשה בכך את הארץ. מאידך ביאת עזרא היתה בלי ארון הברית, ולכן נ"ל דעיקר כח המקדש דא"י בימי עזרא היתה התורה שבע"פ, דבאה עם עזרא ועם בית דינו אנשי כנסת הגדולה לא"י. ונראה דהתורה שבעל פה היתה עיקר התורה שקדשה את א"י בשעת ביאה שניה - בביאת עזרא וסיעתו, והקידוש שע"י התושבע"פ חל לעולם. דאין קדושת התורה שבע"פ תלויה באיזה חפצא כמו החפצא דהלוחות וארון הברית - אלא רק בעצם הפעולה של לימוד התורה שבע"פ, והוא שעמד על ידם דאנשכה"ג לקדש את הארץ בביאה שניה. ומשו"ה קדושת הארץ השניה אינה בטלה לעולם כמו שהתורה שבעל פה ולימוד תורתנו הק' אינה בטלה לעולם. דנהי דהחפצא דלוחות הברית נעלם אך לא בטל לימוד התורה הק' ובמיוחד לימוד התורה שבע"פ וכדכתיב "ואני זאת בריתי אתם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיה נ"ט: כ"א)¹⁶⁰.
ה.
ביאור הגר"ח זצ"ל בדין קדושה שניה קידשה לשעתה ועת"ל לפי הרמב"ם
ובשיטת הרמב"ם שקדושה שניה שנתקדשה בה ארץ ישראל היתה ע"י חזקה בלבד ולא בטלה לעולם, אמר הגר"ח זצ"ל דשיטת הרמב"ם מיוסד בירושלמי (שביעית ריש פ"ו) וז"ל והטיבך והרבך מאבותיך, אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם. אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אע"פ שיש עליכם עול מלכות. אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה, שבע שכבשו ושבע שחילקו, ואתם כיון שנכנסתם נתחייבתם. אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה ואתם ראשון ראשון קונה ומתחייב עכ"ל. ומבואר בירושלמי דבביאה שניה נתקדשה ארץ ישראל בחזקה בלי כיבוש וחלה בה ברכת "והטיבך והרבך מאבותיך", דאבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר כיבוש וחילוק ואילו בבית שני נתחייבו במצות התלויות בארץ מיד ע"י חזקה בלבד. ונ"ל דזהו המקור למש"כ הרמב"ם דהקדושה השניה קידשה לשעתה ולעת"ל, דמאחר דנתקדשה בביאה שניה ע"י חזקה בלי כיבוש, עפ"י הבטחת "והטיבך והרבך מאבותיך, דראשון ראשון קנה ומתחייב", אפילו שבטלה הכיבוש לא נתבטלה הקדושה.
ו.
ביאור נבואת זכריה
בנבואת זכריה (פרק ד) כתוב שראה זכריה מנורת זהב עם שני זיתים עליה, אחד מימין ואחד משמאל. ושאל זכריה את המלאך, "מה אלה אדוני", וענה לו המלאך, "הלא ידעת", והשיב, "לא אדוני". ויען המלאך "ויאמר זה דבר ה' אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבקות וגו'". וצריך לבאר השקו"ט מה היתה שאלת זכריה ומה ענה לו המלאך. והנה איתא בחז"ל שב' הזיתים רומזים אחד למלך ואחד לכה"ג (כמבואר ברש"י שם בפסוק יד). וצ"ע דבבית שני לא היה שמן המשחה, והכהן גדול היה רק מרובה בגדים ולא נמשח בשמן המשחה. וביאר הגר"ח שמראה הנבואה של מנורת זהב עם שתי הזיתים עליה וכו' היתה על גדלות של בית שני, ועל זה היה הנביא תמה, מה תפארת וגדולה היא זו, והלא בזמן בית שני היו ישראל תמיד תחת יד עכו"ם, ולא היו נביאים וגם גילוי שכינה לא היה כמו בבית ראשון, ופרצו מחלוקות גדולות בישראל עם צדוקים בייתוסים ומינים שקמו כנגד חז"ל והמסורת. והשיבו המלאך, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבקות", כלומר שהקדושה השניה דבית שני גדולה כחה מהקדושה הראשונה, משום שהקדושה הראשונה נתקדשה ע"י כיבוש - "בחיל ובכח", וע"כ משבטל הכיבוש בטלה הקדושה. משא"כ קדושה שניה נתקדשה "ברוחי" כלומר שלא היה צריך כיבוש בכדי שתתקדש, אלא שנתקדשה בחזקה בלבד כשנתיישבו בני ישראל בארץ ישראל ע"פ ה'. ולכן קדושה שניה אינה בטילה לעולם, דהקדושה אינה מחמת הכיבוש ומגזה"כ "והטיבך והרבך מאבותיך" נלמד דקדושה שניה אינה בטלה ונתקדשה לעת"ל, ובבנין הבית השלישי יושלם קידוש זה, ותתגשם הנבואה בשלמותה שיהיה כ"ג שנמשח בשמן המשחה¹⁶¹.
ע"כ ענין א"י וקדושתה
גמ'. הבעלים אומרים בעשרים עיין בפרש"י וז"ל הבעלים אומרים בעשרים גבי מקדיש ופודה הקדשו וכו' מפני שמוסיפין חומש ועשרים שלהן הוו כ"ה דאילו שאר כל אדם לא יוסיף חומש עכ"ל. אליבא דרש"י הבעלים מוסיפים חומש רק על שומתם שאמרו עשרים. ומשום פסידא דהקדש, כי האחר הוסיף עילוי על שומת הבעלים ומחייבים את הבעלים לשלם את העילוי, אבל על זה ליכא הוספת חומש. והביאור, דעיקר דמי הפדיון הם דמי השומא דמעיקרא שהבעלים עצמם אמרו דהיינו עשרים - דע"ז מוסיפים חומש. ואילו דמי העילוי אינם חלק מעצם דמי הפדיון אלא הוי חיוב ממון בעלמא להקדש, ומשו"ה אין מוסיפים עליו חומש, דמוסיפים חומש רק על עצם דמי הפדיון, ולא על חיוב ממון בעלמא.
ועיין ברמב"ם (בפ"ח מהל' ערכין הל"ה) דפליג על שיטת רש"י וז"ל הבעלים קודמין לכל אדם מפני שהם מוסיפים חומש ואין מוסיפין חומש על עלוין של שאר הפודים אלא מה שנתנו הם תחלה. כיצד אמרו הבעלים הרי זה שלנו בעשרים ובא אחר ואמר הרי הוא שלי בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש ונותנין חמש ועשרים. בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחת ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים. ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחת אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנין שש ועשרים ופרוטה אחת, אחת ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחלה כו' עכ"ל. והראב"ד תמה על שיטתו, וצ"ע ברמב"ם.
ונראה דהרמב"ם חולק על רש"י וסובר שאין מכריחין את הבעלים לשלם להקדש בעל כרחם דמי העילוי של האחר. ולפיכך אם האחר הציע עשרים ואחת והבעלים שתקו הבעלים פודין בעשרים וחמש, עשרים לדמי הפדיון וחמש לחומש, והקדש אינו מפסיד דמקבל כ"ה. אבל אם הבעלים הוסיפו והציעו יותר מהעילוי דהאחר כגון דהציעו הבעלים עשרים ואחת ופרוטה אזי הצעתם חלה לחייבם לשלם סכום זה שהוא יותר מהצעת האחר שהוא הציע רק עשרים ואחת. אך הבעלים משלמים חומש רק על העשרים שהיתה בהצעתם הראשונה ואינם חייבים לשלם חומש על ההוספה דהאחת והפרוטה שהוסיפו מחמת הצעת האחר שהציע עשרים ואחת. ונראה דלרמב"ם יש שני דינים בהצעת דמי פדיון - דמי ההצעה הראשונה הם עיקר דמי הפדיון המחייב לשלם חומש, דהיא השומא העיקרית ועצם דמי הפדיון של הבעלים. ואילו בהצעה השנית הבעלים הוסיפו יותר כדי להתגבר על הצעת האחר, וההוספה של אחת ופרוטה שהבעלים הוסיפו והציעו בהצעה השנית אינה מעצם דמי הפדיון, דעיקר דמי הפדיון הם רק דמי ההצעה הראשונה דהיינו עשרים. ההוספה השנית אינה אלא התחייבות נוספת להקדש, אך אינה מעצם דמי הפדיון, ומשו"ה עליה אין לשלם חומש והבעלים משלמים עשרים ושש ופרוטה אחת, וכדמבואר ברמב"ם.
תוס' ב"ק (דף סח:) ד"ה הוא וז"ל וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא מ"מ הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים עכ"ל. תוס' חילקו בין הקדש לבין מע"ש דבהקדש כל אחד יכול לפדות ואילו במע"ש רק הבעלים יכולים לפדותו או מי שקבל רשות מהבעלים. ונראה דהביאור בדבריהם הוא דבקדושת דמים ליכא קנין ממון הדיוט כלל דקדושת דמים מהווה ממונו של הקדש. ומשו"ה כל אחד יכול לפדותו. משא"כ במע"ש דאע"פ דחל בו דין ממון גבוה מ"מ עדיין יש בו קנין בעלים דמצות הבעלים להביא המע"ש ולאכל אותו בירושלים. ומכיון דעדיין הויים בעלים בדיני ממונות בנוגע למצות הבאה ואכילה מעכבים אחרים מלפדותו. ועיי"ש בתוס' שדנו למה אחרים שאינם בעלים יכולים לפדות שביעית ופטר חמור. ותירצו ששביעית אינה אלא תקנה מדרבנן, ופטר חמור אסור בהנאה והוי כמו הקדש דליכא בו בעלים בדיני ממונות.
ולעד"נ נראה דיש לחלק, דחלות דין הפדיון דמע"ש חלוק ביסוד דינו מחלות דין הפדיון בהקדש, שביעית, ופטר חמור. דיסוד החלות של פדיון מעשר שני הוא שהפודה קונה את הפירות בקנין כסף ממע"ש. והראייה לכך משיטת הראשונים שממע"ש למדים חלות דין קנין כסף דעלמא¹⁶². ואילו בהקדש יש שתי הלכות של פדיון: א) פדיון בתורת קנין מהקדש. ב) פדיון שחל כמתיר של איסורי הקדש. והראייה דבקונם כללי יש פדיון משום דהוי הקדש (נדרים דף לה.) והנה בקונמות אע"פ שאיסורי הקדש חלין בחפצא מ"מ ליכא בעלות ורשות הקדש, דרק בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית חלה בעלות דהקדש ורשות גבוה בחפצא. משא"כ בקונמות, דאינן קדשי השם כלל. ומשו"ה ההפקעה דהקדש מדיני שמירה שבועה גניבה וכו' אינה חלה בקונמות, כי רק כשיש רשות גבוה חלה ההפקעה דהקדש ולא בקונמות שאינן ברשות גבוה. ומ"מ יש פדיון בקונמות כבהקדש דעלמא משום שפדיון קונם חל מדין מתיר ואע"פ שאינו חל מדין קנין. ולכן כשחלות הפדיון מהווה חלות מתיר, כבהקדש, אזי גם אדם אחר שאינו הבעלים יכול לפדות. משא"כ במעשר שני רק הבעלים יכולים לפדות, כי פדיון מע"ש חל רק מדין קנין בלבד. וזכות הממון שיש לבעלים במע"ש נותנת לו את הזכות לקנות את המע"ש לעצמו ע"י הפדיון ולמנוע את הפדיון והקנין של אדם אחר.
ונראה דבשביעית נמי גופו של הפדיון מהווה חלות מתיר של איסורי שביעית, ולא קנין משביעית. והראיה לכך כי בשביעית חל חלות פדיון בין בדרך מקח ובין בדרך חילול (סוכה דף מ:), ובפדיון בדרך חילול הרי ליכא הקנאת הפירות, אלא החלפת קדושה דעלמא מהפירות לכסף. ומוכח שהפדיון חל מדין מתיר של איסור השביעית ולא מדין קנין, ולפיכך קיי"ל דאף אדם אחר שאינו הבעלים יכול לפדות שביעית. וי"ל דהוא הדין בפטר חמור, הרי מסקנת הגמרא שפדיונו פדוי לבעלים, דהיינו שלאחר שנפדה החמור בשה, החמור הוא ברשות הבעל הראשון ואינו נקנה לפודה. יוצא איפוא שפדיון פטר חמור חל כמתיר של איסורי החמור בלי קנין של החמור תחת השה. ולפיכך גם אדם אחר יכול לפדות פטר חמור בלי הסכמת הבעלים מדין מתיר. משא"כ פדיון מעשר שני, שאין הפדיון חל מדין מתיר אלא מדין קנין, ולכן רק הבעלים בלבד יכולים לפדות ולקנות את הפירות ממע"ש ולא אדם אחר.
והנה הסוגיא במס' סוכה (דף מ:) לומדת דין פדיון שביעית בדרך חילול מפדיון הקדש בדין חילול. ונ"ל דעיקר הראייה מהקדש היא מקונמות כי בקונמות יש פדיון שאינו קונה אלא חל כמתיר של איסורי הקדש, וזהו אף עיקר חלות דין הפדיון של שביעית בדרך חילול שחל כמתיר ולא כקנין.
¹³⁹ ובזה שאני דין מע"ש לקוח מדין פרי ראשון של מע"ש שנטמא בירושלים דנפדה, כי לקוח קדוש רק לאכילתו ולא לדבר אחר, משא"כ פרי ראשון דמע"ש דנתקדש בקדושת מע"ש דעלמא, בין להבאה ובין אכילה ולכן כשנטמא ניתן לפדותו כדי לקיים עמדו מצות הבאתו, כי הטומאה פוגמת את קיום ההבאה, וזה מה שנלמד מ"שאתו", וע"ע בתוס' (ד"ה כר"י) ובמה שהביאו מדברי הרבנן ור"י במס' מעשר שני (ג: י).
¹⁴⁰ ועיין במל"מ (פ"ו מהל' בית הבחירה הלי"ד).
¹⁴¹ ולפי דברי רבינו זצ"ל לכאורה יוצא שמי שהביא מע"ש לירושלים בזה"ז ואח"כ הוציאו ואכלוהו מחוץ לירושלים אינו עובר על איסור מלקות, דלא נתקדש בקדושת מע"ש שלמה מדחסרה מחיצות.
¹⁴² וכדכתיב (דברים י"ב: ה - ו) "לשכנו תדרשו ובאת שמה, והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם", ד"לשכנו" משמעו ביהמ"ק בנוי ולא רק מקום ביהמ"ק שנתקדש בקדושת מקום.
¹⁴³ וכ"כ בספר החינוך מצוה ת"מ דאיסור שחוטי חוץ נוהג בזה"ז משום שראוי להקריב בפנים דמקריבים אע"פ שאין בית אבל אין הכוונה לומר שיהיה עליו חיוב להקריב קרבן בביהמ"ק עכשיו שהוא חרב. ועיין בקהילות יעקב עמ"ס שבועות סימן י"א. ולפי"ד רבנו זצ"ל יתכן לומר דמה שפסק הרמב"ם שמקריבין קרבנות בזה"ז אע"פ שאין בית חל רק בקרבנות דאפשר להקריבן בתורת רשות, כמו קרבן פסח דבכמה אופנים הריהו קרבן רשות, כגון לקטנים או למי שהיה בדרך רחוקה. משא"כ קרבן תמיד דהוי חובת הציבור, ובזה"ז דליכא חובה להקריבו משו"ה אינו קרב כלל, דא"א להביאו בתורת רשות אלא רק כחובה. ונראה דה"ה בקרבנות המוספין ובשאר קרבנות חובת הציבור. ולפי"ז מבוארת נוסחת תפלת המוסף בחג, "ואין אנחנו יכולים לעלות כו' ולעשות חובותינו בבית בחירתך בבית הגדול והקדוש כו' יה"ר מלפניך כו' שתשוב ותרחם כו' ועל מקדשך כו' ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". ומשמע דבזה"ז דליכא ביהמ"ק א"א להקריבם כלל - אפילו בתורת רשות, וגם הרמב"ם מודה לזה. ויל"ע לפי"ז בדין חטאת יחיד ובשאר חובות היחיד האם מקריבין אותן בזה"ז בתורת רשות או לא.
¹⁴⁴ עיין במשנה (עירובין דף סב.) ובמחלוקת בין ר"י והחכמים, ובמס' סוכה (דף ד:) בתוס' ד"ה פחות. וע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה (דף ב.) ד"ה סוכה וכו'.
¹⁴⁵ רבינו זצ"ל לא ביאר את החילוק הזה. ויתכן לומר דהסוגיא דדחוי במצוות מיירי במצוות נטילת לולב וכסוי הדם דהויין חובות גברא, דחל בהן דין דחוי בחפצא של המצוה וכגון דנקטם הערבה ודם שכסהו הרוח. ושאני מצוות אכילת קדשים ומע"ש דהמצוה חלה בחפצא להאכל, ומשו"ה דין דחוי לא חל, דאף בשעת פסולו החפצא עדיין עומד למצותו להאכל ולכן איננו נדחה.
¹⁴⁶ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ו שהאריך בביאור המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד.
¹⁴⁷ לכאורה יוצא דלשיטת רש"י בתי ערי חומה נתקדשו בזמן יהושע מחמת קדושת המשכן. וא"כ צ"ע כשנחרב משכן שילה נ"ב שנה לפני שבנו את ביהמ"ק מה היה דינם של ערי חומה. ויתכן דקדושת שילה נשארה במקום שילה אע"פ שעצם המשכן נחרב כמו קדושת ביהמ"ק בזה"ז אליבא דהרמב"ם. אך משנבחרה ירושלים אזי נתבטלה קדושת שילה לגמרי וכדכתיב "ויטש משכן שילה" (תהלים ע"ח: ס'). וע"ע ברשימות שיעורים למס' יבמות הערה 231).
¹⁴⁸ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ו ד"ה אכן הפירוש להרמב"ם.
¹⁴⁹ ויוצא לפי"ז חידוש דחל דין חורבן על מקצת א"י להפקיע ממנה את קדושתה ואע"פ ששאר א"י לא חרבה ובקדושתה עומדת. ונראה דכ"ז בחורבן עיר אחת בא"י, משא"כ בחורבן ירושלים עיה"ק דאזי פקעה קדושת כל הארץ ואפילו ממקומות שלא נחרבו, דחורבן ביהמ"ק וירושלים מהווה עפ"י דין חורבן לכל הארץ דפקעה כל קדושתה, וכן משמע מהראב"ד ודו"ק.
¹⁵⁰ אולם עיין ברמב"ם בספה"מ שלא מנה מצות ישוב א"י, והשיג עליו הרמב"ן והאריך להביא ראיות שנצטוינו בירושת וכיבוש הארץ בכל הדורות (עיי"ש מצות עשה ד' ששכח אותן הרב), ובמגילת אסתר תירץ דהרמב"ם סובר שאין מצות ישוב א"י נוהגת אלא בזמן הבית, ומשמע דס"ל למגילת אסתר דהרמב"ם סובר דמצות ישוב א"י מדאורייתא תלויה בקדושת הארץ ולא בחלות שם א"י. ועיין באחרונים שדחו דברי המגילת אסתר ותירצו השגת הרמב"ן בכמה אופנים.
¹⁵¹ וכן דייק הגר"ח זצ"ל בחידושי רבנו חיים הלוי פ"א מהל' תרומות הכ"ב. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' מע"ש הי"ד) וז"ל ויראה לי שמע"ש שמפרישים בארץ שנער ובמצרים פודין אותו ומביאים דמיו לירושלים. וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במע"ש אלא כדי לקבוע מעשר עני כדי שיהיו עניי ישראל סומכים עליהם עכ"ל. ודייק רבנו זצ"ל דהרמב"ם כתב שתיקנו מע"ש בארץ שנער ומצרים כדי לקבוע מעשר עני ולא כתב דחייבין במע"ש ובמעשר עני משום שתיקנו חיוב דרבנן של תרו"מ בארץ מצרים ושנער וכדפסק (בפ"א מהל' תרומות ה"ו) "וחוץ לארץ נחלקת לשנים ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד"ס, ושאר הארצות אין תרו"מ נוהגות בהן". ונראה לומר דשאני חיוב מעשר עני בסוריא מחיוב מעשר עני בארץ מצרים ושנער, דבסוריא חל חיוב מעשר עני משום שחל בסוריא דין תרו"מ מדרבנן בתורת א"י - משום שחל בה חלות שם א"י. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"ד) "סוריא יש דברים שהיא בהן כא"י וכו' והקונה בה קרקע כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות והכל בסוריא מדברי סופרים", דהרמב"ם דקדק בלשונו דסוריא היא כא"י לענין תרו"מ משא"כ בארץ מצרים ושנער כתב רק דחייבים בתרו"מ מד"ס. ונראה דהחיוב דתרו"מ בארץ מצרים ושנער הוי רק גזירה דרבנן בעלמא בתורת חו"ל דמדרבנן גזרו במקומות הסמוכים לא"י דין תרו"מ מדרבנן, ומשו"ה כתב הרמב"ם (פ"א מע"ש הי"ד) דתיקנו במצרים ושנער מע"ש כדי לקבוע מעשר עני. ולפי"ז נמי יש לבאר מש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' שמיטה ויובל הכ"ז) וז"ל סוריא אע"פ שאינה נוהגת בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל וכו' אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אע"פ שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן עכ"ל. ונראה לומר דהחילוק בין סוריא למצרים ושנער הוא כנ"ל דבסוריא תיקנו רבנן חיוב תרו"מ בתורת א"י ומאחר שחל בה שם וקדושת א"י ממילא שביעית נמי נוהגת בה משא"כ במצרים ושנער עמון ומואב דהוי רק גזירה דרבנן בעלמא לחייב הגברא דחו"ל בתרו"מ אין שביעית נוהגת בהן דלית להו חלות שם וקדושת א"י כלל, (רבנו זצ"ל).
¹⁵² צ"ע שהרי הרמב"ם פסק (פ"א מהל' מע"ש הלי"ד) שאין מביאין בכור ומע"ש מסוריה דאין מצות הבאת מקום נוהגת בחו"ל (עיין לעיל בשיעורים לתחילת פרקין בענין פדיון מע"ש אות ו'), ומסתימת לשון הרמב"ם (שם) משמע דס"ל דסוריה הויא חלות שם חו"ל. וצ"ע דכאן נקט רבנו דחל בסוריא חלות שם א"י מדאורייתא. וצ"ל דדין הבאת מקום בבכור תלוי בחפצא דא"י ולא רק בשם א"י, וכוונת הרמב"ם דאין מביאין מע"ש ובכור מסוריא הוא משום דאינה חפצא דא"י, והראייה דגזרו על סוריה טומאת ארץ עממים, אע"פ דחל בה חלות שם א"י מחמת הכיבוש. (ועיין עוד לקמן אות ג' ס"ק ז). כי החפצא דא"י נתקדשה בקדושת א"י מיד בשעת כיבוש רבים המחייבתה במצות הבאת מקום בבכור ומע"ש, משא"כ סוריה, דחל בה שם א"י בעלמא מחמת קנין ממון דבנ"י שקנו אותה בכיבוש יחיד בלי חלות קדושת הארץ מדאורייתא. וע"ע לעיל דף קפ"ג קפ"ד.
¹⁵³ ועיין בחידושי הרמב"ן לגיטין דף ב. ד"ה מאשקלון לדרום שכתב דאף מקומות שלא כבשו עולי בבל וליכא בהם קדושת א"י לענין מצות התלויות בארץ מ"מ א"י בחיבתה עומדת לענין ישיבתה ודירתה, ומבואר דחל שם א"י במקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. וע"ע בס' כפתור ופרח (פרק י').
¹⁵⁴ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי סוף הל' שמיטה ויובל ד"ה אותם הדינים שאינם מהמצות התלויות בארץ, ועיין באגרות הגרי"ד הלוי ריש הל' מלכים עמ' רס"ה, ועיין בשיעורי הרב עמ"ס סנהדרין עמ' קע"ח - ק"פ, ובס' שיעורי הרב עמ"ס גיטין ח"א עמ' פ"ז - פ"ט, ובס' שיעורי הרב על מס' חלה ועניני מצות התלויות בארץ עמ' קכ"ו - קל"א.
¹⁵⁵ ולפי"ז יתכן לבאר למה משה רבינו מלכתחילה התנגד לנחלת בני גד וראובן בעבר הירדן דסבר דמכיון דאינה ארץ זבת חלב ודבש ואינה הארץ המובטחת לאבותינו ליכא בה מצות ישוב הארץ. וה' ית' גילה לו דמצות ישוב הארץ נוהגת גם בארץ סיחון ועוג ואע"פ שאינה מארץ המובחרת, דמ"מ נתקדשה בקדושת הארץ. ויתכן דאף נקראת בשם א"י ואע"פ שאינה מובחרת.
¹⁵⁶ עיין בפירוש הרמב"ן עה"ת (ויקרא י"ג: מ"ז) בנוגע לנגעי בתים ובגדים וז"ל והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתו"כ דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק ושיהא כל א' וא' מכיר את שלו, והטעם כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' והשרה שכינה בתוכם, וכן אני חושב בנגעי בגדים שלא ינהגו אלא בארץ עכ"ל. משמע דס"ל שנגעי בתים נוהג רק בארץ הנבחרת ולא בעבר הירדן. ועוד דתלוי בהשראת השכינה ולא בקדושת הארץ בקרקע. ונ"מ לכאורה אליבא דהרמב"ם דס"ל דלאחר חורבן בית הראשון קדושת הארץ בטלה אך השכינה דבמקדש ודבא"י לא בטלה, דלפי הרמב"ן דיני נגעי בתים עדיין יחולו.
¹⁵⁷ צ"ע כי הרמב"ם (פ"ב מהל' ביכורים הל"א) פסק שמביאין ביכורים בסוריא ולא בכור ומע"ש, ומ"ש ביכורים מבכור ומע"ש. ותירץ רבינו זצ"ל דשאני בכור ומע"ש דהבאת מקום מהוה דין בעיקר קדושתם משא"כ בבכורים דעיקר קדושתם חל מדין קדושת תרומה והבאת בכורים לירושלים הוי קיום מצוה דחלה על הגברא ולא בחפצא, עיין בספר שעורי הרב על עניני מצות התלויות בארץ דף קנ"ד - קנ"ה וקס"ד - קס"ה.
¹⁵⁸ בהגדרת הקדושה הפגומה הזו עיין בהערות לקמן.
¹⁵⁹ וראיתי לידידי הרה"ג מנחם גנק שליט"א שביאר על פי דברי רבנו זצ"ל את דרשת הגמ' (בחולין צא ב) שהובאה ברש"י על הפסוק (בראשית כ"ח, י"ג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ודרשו, קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו. והנה המקום ששכב עליו יעקב אבינו היה בהר המוריה ובמקום המקדש, וכמו שאמר יעקב אבינו, "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". וקיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו להראות לו שישנה קדושת ארץ ישראל הנובעת ממקום המקדש שהיה יעקב שוכב עליו. וקדושה זו תהא בזמן קדושה שניה ולא תיבטל לעולם. וזוהי הכונה שתהא נוחה להיכבש לבניו, שתתקדש ע"י חזקה באופן שלא תתבטל. דיעקב אבינו בברחו מעשו אחיו דאג במיוחד על חורבן הבית שיהיה ע"י מלכות רומי שהיא מזרעו של עשו, והבטיחו הקב"ה שקדושת הארץ לא תתבטל בחורבן הבית כי קדושתה מפני השכינה שאינה בטלה לעולם. ועיין בס' שיעורי הרב עמ"ס חלה ועניני מצות התלויות בארץ עמ' קל"ב - קל"ג.
¹⁶⁰ עיין עוד במש"כ רבנו זצ"ל בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' קפ"ט - קצ"ו, ועיין בס' מפניני הרב עמ' של"ו - של"ט, ועיין ברמב"ם פ' י"ב מהל' מגילה הלי"ח.
¹⁶¹ וע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה עמ' ר"פ, ובשיעורי הרב עניני מצות התלויות בארץ עמ' קל"ד, ובחידושי הגרי"ז עה"ת זכריה פ"ד: ב). והנה בשיטת הרמב"ם לחלק בין חזקה בביאה שניה לבין כיבוש בביאה ראשונה נראה לע"ד להוסיף ביאור בירושלמי שהביא הגר"ח זצ"ל כמקור לשיטתו. דהנה שיטת הרמב"ם לכאורה צע"ג שפסק שקדושת עזרה לא בטלה לעולם ומ"מ פסק בסוף פ"א מתרומות דאין תרומות ומעשרות נוהגות בזה"ז מדחסרה ביאת כולכם. וביאר הגר"ח בספרו דביאת כולכם אינו פטור בעלמא אלא דחסרה עצם קדושת הארץ לענין תו"מ ושביעית, וא"כ צ"ע לענין מה נאמר שקדושת עזרה חלה בחזקה ולא בטלה, והרי הקדושה מעיקרא לא חלה מדחסרה ביאת כולכם. ויתכן דנ"מ לעתיד לבא כשתהיה ביאת כולכם שקדושת הארץ תחול ממילא בלי קידוש ב"ד דכבר נתקדשה בחזקה ע"י ב"ד דעזרה. אך עיין בספר הגר"ח זצ"ל (פי"ב משמיטה הלט"ז) דמסופק בזה ודעתו נוטה דיהיה צורך לקידוש ב"ד בשעת ביאת כולכם לעתיד לבא. וא"כ לענין מה פסק הרמב"ם דיש קדושת עזרה בזה"ז בא"י והרי חסרה ביאת כולכם.
ונראה דיעויין ברמב"ם (פ"י ממאכ"א הל"ח) דפסק דכלאי הכרם אסורים מן התורה בא"י. וכן פסק (שם הל"י) לחלק מדאורייתא בין דיני ערלה בא"י לבין דיני ערלה בחו"ל. והרמב"ם לא הבחין בהן בין ביאת כולכם או לא. וי"ל דלענין האיסורים דכלאי הכרם וערלה חלה הקדושה דחזקה בביאה שניה דנתקדשה הארץ בלי ביאת כולכם. ובביאור החילוק בין תו"מ לבין כלאי הכרם וערלה י"ל דבני ישראל מקדשים את הארץ, דב"ד הגדול מייצג את בני ישראל. אך בנוסף לקידוש בנ"י ע"י שלוחם ב"ד הגדול צריכים בני ישראל בגופם לבא לארץ ולהקדישה מדין ביאת כולכם. ובבית שני חל הקידוש דב"ד הגדול אך חסר הקידוש דבנ"י בגופם. ונ"מ למצוות דכלאי הכרם וערלה דחלו ואילו המצוות דתו"מ לא חלו. ובביאור י"ל דתו"מ הריהן מצוות שבין אדם לחבירו ובלי ביאת כולכם לא חלה קדושת הארץ השלימה לענין מצוות תו"מ הנוהגין בין אדם לחבירו. ומאידך המצוות דכלאי הכרם וערלה אכן חלו דהריהן ממצוות בין אדם למקום.
ובביאור החילוק שברמב"ם לחלק בין חזקה דלא בטלה לבין כיבוש דבטל, נלע"ד שמיוסד הוא בדין גניבה, דהגנב והנגנב שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (ב"ק דף סט.). ונמצא שכשאוה"ע כבשו וגזלו את א"י מבנ"י הארץ לא היתה עוד ברשות בנ"י, ואעפ"כ עדיין היתה שלהם ואפילו אחרי כיבוש העמים. ובקדושה הראשונה שחלה ע"י כיבוש היתה ההלכה שהקדושה קיימת רק כל זמן שהכיבוש קיים דהיינו דהארץ קנויה לבנ"י וגם נמצאת ברשות בנ"י. ובכיבוש הבבלים א"י יצאה מרשות בנ"י לרשות הבבלים, והקדושה משו"ה בטילה. ובאה גזיה"כ "והטיבך והרבך מאבותיך" דבקדושה דחלה ע"י חזקה, אף שנכבשה הארץ ע"י האדומים, קדושתה לא בטלה, דהקדושה נשארת מחמת הקנין של בנ"י בארץ ישראל מדין שלהם, דדין ברשותם אינו מעכב בקדושה השניה ושלא כחלות קדושת הארץ בביאה הראשונה.
¹⁶² עיין ברש"י קידושין (כו.) ד"ה דבר ובחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ח ממע"ש הל"ז, וע"ע בס' רשימות שיעורים לנדרים ח"א (דף נ"א - נ"ג) ולנדרים ח"ב (דף רסח).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ואפי' בירושלים. שאין מעשר טהור נפדה שם דכתיב (דברים יד) כי ירחק ממך [וגו'] ונתת בכסף ולא כשהיה בירושלים: בלקוח. מעשר זה ולא הוא עצמו היה מעשר אלא צרכי סעודה שלקח בירושלים בכסף מעשר: יקבר. דקא סבר לא אלים למיתפס פדיונו: אלא לעולם בטהור. בין מעשר בין לקוח ודקאמר נעייליה וניכליה: מאי יצא. נמי דקאמר דנפול מחיצות חומת ירושלים ושוב אין מעשר נאכל שם עד שיעמדו מחיצות דבעינן לפני ה' תאכלנו (שם יב) ובפדייה נמי לא דקלטוהו מחיצות מלפדותו עוד משנכנס לתוכו: והאמר רבא. במסכת מכות (דף כ.): מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן. מחיצה שנאמרה בתורה לא הוזכרה אלא לאכול בתוכה ושאמרו במשנה מחיצות קולטות אותם מלפדות עוד אם יצא דרבנן היא: וכי גזור רבנן כו'. לאו רבא קאמר לה אלא המקשה קאמר מדאמר רבא קליטת מחיצות מדרבנן בעלמא היא והשתא דנפול מחיצות ליתא לההיא גזירה דכי גזור רבנן היכא דאיתנהו וזה הוציא את המעשר לחוץ אבל כי ליתנהו לא גזור הלכך ניפרקיה ואמאי בטלי: ומשני לא פלוג רבנן. בין יוצא מתוכן לנפלו דקליטת מחיצות גזרו בסתם בין איתנהו בין ליתנהו: רב הונא ברבי יהודה אמר. הא דאותבת לחזקיה מרישא דקתני באיזה מעשר אמרו שאין בו שוה פרוטה וקשיא לך ליעבד כדחזקיה לא קשיא: חדא קתני אין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלים ויצא. דקליטת מחיצות מעכבת מלחללו עוד על מעות הראשונות: וניהדר ונעייליה וניכליה. בירושלים עם תערובתו: דנפול מחיצות. והיינו יצא דקתני: אפי' יש בו שוה פרוטה. נמי לאו בר אכילה ולאו בר חילול הוא ואמאי תני באיזה מעשר אמרו בשאין בו שוה פרוטה כו': לא מבעיא יש בו. דכיון דבר פדייה הוא חיילא עליו קליטת מחיצות דרבנן ולא מיפרוק תו אבל אין בו אימא בכה''ג לא לגזור רבנן קליטת מחיצות לפדייה דמילתא דלא שכיח היא לחללו על מעות הראשונות וניעבד ליה כדחזקיה קמ''ל: פרט לשאין בו שוה פרוטה. שאינו בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה: רב אמי אמר אין בו שוה פרוטה. שנינו אבל אם יש בו שוה פרוטה בר גאולה הוא ותופס פדיונו: ורב אסי אמר אין בחומשו שוה פרוטה. שנינו דלאו בר גאולה הוא עד שיהא בו שוה ארבע פרוטות כדי שיהא ראוי לתוספת חומש דכתיב בהאי קרא: דיו שיאמר כו'. כדחזקיה ולא אמרינן ימתין עד שיעלנו לירושלים או ימתין עד שיצרפנו עם אחר דכיון דבחומשיה ליכא [פרוטה]. לא קחשיב ודיו בכך: אלא למ''ד אין בו מאי דיו. מאי רבותיה דאצטריך למתני דיו ליתני אומר הוא וחומשו כו': חומשא מלגיו. על שוה עשרים זוז מוסיף ארבע שהן חומשו של קרן: או חומשא מלבר. על ארבעה רבעי' מוסיף החמישית מן החוץ דהוו להו לעשרים זוז חמשא זוזי: הבעלים אומרים בעשרים. גבי מקדיש ופודה הקדשו תנן לה במסכת ערכין (דף כז.): מפני שמוסיפין חומש ועשרים שלהן הוו כ''ה דאילו שאר כל אדם לא יוסיף חומש:

כרבי יהודה דאמר יקבר. בספרי מפיק טעמא משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא''ת דבריש פירקין (דף מה.) אמרינן כסף ראשון ואפי' כסף שני וי''ל דה''מ כסף על כסף אבל לחלל ב' פעמים פירות על כסף לא וא''ת דבפרק שלישי דמעשר שני (מ''י) תנן אמרו לו לר' יהודה ומה מעשר שנטמא נפדה לקוח לא כל שכן אמר להם לא אם אמרתם במעשר שנפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח שאינו נפדה כו' אם כן טעמא אחרינא אית ליה ולמה לי קרא בספרי וי''ל דאסמכתא בעלמא הוא אי נמי טרח וכתב לה קרא: אפילו לא יצא נמי. מעיקרא דשני בשנטמא ה''מ למפרך הכי אלא דעדיפא מיניה פריך: לא פלוג רבנן. תימה דבסוף פרק חלק (סנהדרין ד' קיג.) משני כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות ולא קאמר דלא פלוג רבנן כדקאמר הכא ולא קשה מידי דהתם קאי אמאי דקאמר אלא דעיר הנדחת ואסקוה לירושלים והיה שם בשעת גמר דין ליתאכיל דהא קלטוהו מחיצות וה''ל שלל ירושלים בשעת גמר דין כו' ומסיק לעולם בטהור ואסקיה לירושלים ונגמר הדין דעיר הנדחת ודקא קשיא לך ליתאכיל כגון דנפול מחיצות אמר גמר דין וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדות אפילו נפול מחיצה דלא פלוג רבנן כדקאמר בשמעתין דכיון דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן התורה חל עליו גמר דין אפילו לא נפול מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו אם ירצה ולא מיקרי נמי שלל ירושלי' כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו לקרות שלל ירושלים ולאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה אהא מסיים כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות פירוש לא העמידו דבריהם על דין תורה למיקרי שלל ירושלים ולאכול אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול כלל אבל נפול מחיצות אחר גמר דין לא גזור רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלים ולאכול אע''ג דבשעת גמר דין קלטוהו מחיצות כיון דנפול מחיצות אחר גמר דין אבל אי נפול מחיצות קודם גמר דין אע''ג דלא הוי שלל ירושלים מ''מ לא חל עליו גמר דין דה''ל כגבולים וה''ל שלל שמים כיון שאינו ראוי לאכול ולא לפדות כדאמר בשמעתין דלא פלוג רבנן ויעלוהו כשיעשו מחיצות א''נ דוקא מיירי בנפול מחיצות קודם גמר דין ולא הוי כמו בגבולים דכיון שהיה ראוי לאכלו שעה אחת הוה ליה ממון הדיוט ושלל ירושלים לא הוי כיון דנפול מחיצות בשעת גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוי שלל ירושלים בשעת גמר דין תו לא פקע והשתא אתי שפיר טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת גמר דין גזור למיהוי שלל ירושלים כי ליתנהו בשעת גמר דין לא גזור ואם תאמר דמשמע דיגנזו משום דחל עלייהו גמר דין אבל היכא דלא חל עלייהו גמר דין יאכלו אם תבנה החומה והא אמרינן בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט.) כשהיה מזבח שלם ונפגם ונבנה אין חוזרין ונראין וי''ל דדוקא זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין: דנפול מחיצות. פי' רוב מחיצות דאי נפול מקצתם אע''ג דאסור לטלטל בשבת מ''מ מקרי מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים קלים כדאמרינן ריש פרק אלו דברים (פסחים דף סו. ושם ד''ה תוחב ודף סז) דההיא שמעתתא דהלל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה פרצות לכך לא היו יכולין להוליך סכיניהם בשבת לעזרה לשחוט פסחיהם דקודם שנפרצו היו מותרים לטלטל כדאמר רבי יוחנן (עירובין דף ו:) ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה''ר ואעפ''כ בלילה היו אוכלין פסחיהם: אין בו שוה פרוטה. אין תופס פדיון ולא בעי למדרש אין בו שוה פרוטה אין מוסיף חומש אבל פדיון תופס דסברא לאוקמא מיעוטא בגופה ולא בחומש דפחות משוה פרוטה לא חשיב ממון לתפוס פדיון אבל למ''ד אין בחומשו קשה דטפי הוה ליה למדרש דאינו מוסיף חומש: או

בבא מציעא נג ע"ב

דף נג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד