בבא מציעא נה ע"א

דף נה - א

אמר ליה רב אשי לרבינא, וכי בהמה טמאה בתחילת הקדש איתא,  באמצע הקדש [כגון שהתפיסה תחת בהמה אחרת, ורוצה לפדותה] ליתא?! ומדוע דרשינן מינה שאין מוסיף חומש בהקדש שני?

אמר ליה, לפי שאינה בסוף הקדש. כלומר, אינה ראויה למזבח, ואי אפשר לשקעה בבנין בית המקדש. וילפינן אמצע הקדש, היינו הקדש שני, מסוף הקדש, כדלהלן.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: הרי באמצע הקדש מיהא איתא, שהרי יכול להתפיסה על בהמה אחרת, ואם כן לוסיף נמי חומש?

אמר ליה: אמצע הקדש הרי הוא כסוף הקדש, מה סוף הקדש אינו מוסיף חומש אף אמצע הקדש אינו מוסיף חומש.

אמר ליה רב זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: מאי חזית דמדמית ליה לסוף הקדש, נדמייה לתחילת הקדש?

אמר ליה: מסתברא לסוף הקדש הוה ליה לדמויי, שכן עדיף ללמוד נתפס, מנתפס.

ומקשינן: אדרבה, לתחילת הקדש הוה ליה לדמויי שכן עדיף ללמוד דבר שיש אחריו קדושה [כלומר, שאפשר לפדותו] מדבר שיש אחריו קדושה? מה שאין כן ב"סוף הקדש", אי אפשר עוד לפדותו, אלא להקריבן או לשקעו בבנין?

ומשנינן: דרשינן ליה מדכתיב "הטמאה", כדאמר רבא, "העולה" עולה ראשונה ^[102] , הכי נמי דרשינן: "הטמאה" טמאה ראשונה. למעוטי הקדש שני שאין מוסיפין עליו חומש.

תניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: האומר "פרה זו תחת פרה של הקדש ^[103] , טלית זו תחת טלית של הקדש", אף על פי שלא היו דמיהם שוים, הקדשו פדוי. דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, מחולל. ומותר ליהנות ממנו, וחייב לשלם להקדש את ההפרש.

ומכל מקום, יד הקדש על העליונה. ואם היתה הפרה השניה שוה יותר, תפסה הקדושה את כולה. וכן, אם ההקדש שוה יותר - כופין אותו להשלים את הדמים החסרים.

וכן אם אמר "פרה זו בחמש סלעים, תחת פרה של הקדש", או "טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש", הקדשו פדוי. אף על פי שההקדש שוה יותר. כדלעיל. ולא אמרינן הואיל ושם לה דמים, ואינה שוה כמו שאמר, אין דבריו כלום. אלא ההקדש פדוי, וישלים את דמיו.

ומסיימת הברייתא: על הקדש ראשון מוסיף חומש, על הקדש שני אין מוסיף חומש.

והיינו כדברי רבי יהושע בן לוי.

מתניתין:

א. שיעור האונאה במקח שחייבים להחזיר הוא ארבעה מעות כסף לכל סלע, שבסלע יש עשרים וארבע מעות כסף, ואם הונה אותו בארבע מעות יותר, דהיינו שישית מסכום המקח, חייב להחזיר את ההונאה.

ב. והטענה - אם אדם תבע את חבירו ממון, וחבירו הודה לו רק במקצת החיוב, בית דין אינם מחייבים את הנתבע בשבועת מודה במקצת, אלא אם כן הטענה היא לכל הפחות סכום של שתי מעות כסף, דהיינו שליש דינר. כי אין שבועת דיינים על טענה הפחותה משתי מעות כסף ^[1].

וההודאה של הנתבע בחיוב צריכה להיות לכל הפחות על שוה פרוטה, שהיא אחת חלקי שלושים ושתים ממעה. כי אם מודה על פחות משוה פרוטה, אינו נחשב שהודה כלל ^[2].

ג. חמש פרוטות הן - בחמשה דברים נאמר שיעור פרוטה:

א. ההודאה במקצת שמודה הנתבע נחשבת הודאה במקצת רק אם הודה לפחות על שוה פרוטה, כמו שנתבאר כאן במשנה.

ב. והאשה מתקדשת לבעלה בכסף בשוה פר וטה.

ג. והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש, מעל וחייב להביא קרבן מעילה.

ד. והמוצא אבידה שהיא שוה פרוטה חייב להכריז עליה ולהשיבה לבעלים, אבל פחות משוה פרוטה אינו חייב להכריז, שנאמר [דברים כב ג] "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה", ודרשו חכמים: "אשר תאבד ממנו" - פרט לאבידה שאין בה שווה פרוטה שאינה קרויה אבידה.

ה. והגוזל את חבירו בשיעור ^[3] של שוה פרוטה ^[4] ונשבע לו לשקר שלא גזל, ואחר כך הודה שגזל - יוליכנו אחריו אפילו למדי ^[5], שאין לו כפרה עד שישיב את הגזילה לידי הנגזל עצמו ולא לשלוחו ^[6], ואפילו הוא במדינה רחוקה. שנאמר [במדבר ה ז] "ונתן לאשר אשם לו".

גמרא:

שנינו במשנה: האונאה ארבעה כסף וכו'

ומקשינן: הרי כבר תנינא חדא זימנא שנינו פעם אחת דין זה לעיל [מט ב]: כי שיעור האונאה שחייבים להחזיר הוא ארבעה מעות כסף, מעשרים וארבעה כסף לסלע, דהיינו: שתות למקח! אחד משישית מסכום המקח!

ומדוע חזרה כאן המשנה על דין זה?

ומתרצינן: כי הדין שנשנה במשנתינו: הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, אצטריכא ליה הוצרכה המשנה לחדש, ואגב דין זה הביאה המשנה גם את הדין שנשנה לעיל, כי שיעור ההונאה שחייבים להחזיר היא שישית מסכום המקח.

ופרכינן: הא נמי תנינא, דין זה [שהטענה שתי כסף וההודאה שווה פרוטה] גם כן נשנה כבר, ולא הוצרכה המשנה לחדשו, שהרי שנינו בשבועות [לח ב]: שבועת הדיינין - השבועה שהדיינים מחייבים בה את הנתבע, כשהוא מודה במקצת הטענה, אין הנתבע מתחייב בה אלא אם כן הטענה היא לפחות סכום של שתי מעות כסף, דהיינו שליש דינר. וההודאה של הנתבע היא לכל הפחות סכום של שוה פרוטה!

ומתרצינן: סיפא של משנתינו אצטריכא ליה, הוצרכה המשנה לחדש, ואגב הדין שבסיפא הובאו הדינים שברישא.

דקתני בסיפא של משנתינו: חמש פרוטות הן. שבחמשה דברים נאמר שיעור פרוטה, ואגב דין זה שהוצרכו לחדש ^[7], הביאה המשנה את הדינים שברישא אף על פי שכבר נשנו במקומות אחרים.

שנינו במשנה: חמש פרוטות הן כו'

במשנה הובאו רק חמשה דברים בהם נאמר שיעור פרוטה.

ומקשינן: וליתני נמי, שהמשנה תשנה גם כי אפילו אם האונאה היא בסכום של ששית מן המקח, אינו מחזיר אלא אם כן האונאה היא בשווי פרוטה, דהיינו שהמקח הוא לכל הפחות סכום של שש פרוטות.

אמר רב כהנא: זאת אומרת מכך שהמשנה לא הביאה אופן זה, משמע כי אין אונאה לפרוטות - למקח של "פרוטות" שהם מטבעות של נחושת, אלא רק במקח של "איסר" שהוא מטבע של כסף ^[8] [ששוויו שמונה פרוטות ^[9]], ולכך לא הוצרכו להביא במשנה שהאונאה צריכה להיות לפחות פרוטה, כיון שאין אונאה אלא על מקח שהוא לפחות איסר ^[10].

ולוי אמר: יש אונאה גם לפרוטות - למקח בסכום של פרוטות נחושת.

ואם כן צריך לפרש כי דין אונאה נאמר רק באופן שהאונאה שוה לפחות פרוטה, ויש לכלול את אונאה בכלל הדברים שנאמר בהם שיעור פרוטה.

וכן תני [גרס] לוי במתניתיה [במשנתו] כי אונאה נכלל בכלל חמשת הדברים שנאמר בהם שיעור פרוטה:

וכך שנה במשנתו: חמש פרוטות הן - בחמשה דברים אלו נאמר שיעור פרוטה:

א. האונאה שמחזיר [כשהיא ששית מן המקח] חייבת להיות לכל הפחות שוה פר וטה.

ב. וההודאה במקצת המחייבת שבועת מודה במקצת, ההודאה צריכה להיות לכל הפחות על סכום השוה פרוטה.

ג. וקדושי אשה לבעלה על ידי כסף, צריכה להיות לפחות בפרוטה.

ד. וגזל, אם נשבע לשקר, ואחר כך הודה שגזל חייב קרבן שבועה ולהוליכו אחריו, אם היה גזל בפרוטה.

ה. וישיבת הדיינין שיושבים לדון ולכוף אדם שיש ראיה כי חייב לחבירו ומסרב לשלם, אפילו בפרוטה.

אם כן לגירסת לוי, המשנה הביאה את אונאה שדינה להחזיר רק אם היא יותר מפרוטה, כיון שלדעתו יש אונאה גם במקח של פרוטות הפחותות מאיסר, ולכן יש צורך לפרש שדין אונאה במקח נאמר רק אם האונאה עצמה היתה לפחות שוה פרוטה.

לגירסת לוי אחד מחמשת הדברים שנאמר בהם שיעור פרוטה הוא: ישיבת הדיינים.

ומקשינן: ותנא דידן והתנא שלנו מאי טעמא לא קתני מה הטעם שלא שנה את ישיבת הדיינין בכלל הדברים שנאמר בהם שיעור פרוטה.

ומתרצינן: לדעת התנא של משנתינו כבר תנא ליה שנה את ישיבת הדיינים, שנכלל יחד עם גזל, כי כיון שיש גזל על שוה פרוטה, אם כן ממילא ממון הוא ודנים עליו בבית דין.

ומקשינן: עדיין המשנה היתה צריכה להביא את ישיבת הדיינים, שהרי המשנה פירטה גם אופנים הנכללים בגזל, ומי לא תני וכי לא שנה גזל וקתני ושנה גם אבידה הכלולה בגזל? שהרי אם יש גזל על שוה פרוטה, אם כן ממון הוא, וקיימת עליו חובת השבת אבידה.

אם כן כמו ששנה גזל ושנה גם אבידה הכלולה בגזל, כך היה צריך לשנות גם ישיבת הדיינים אף על פי שכלול בגזל.

ומתרצינן: מה שהמשנה הביאה גם את גזל וגם את אבידה, אף על פי שאבידה כלולה בגזל, כי הנך אצטריכא ליה אלו הוצרכו להביא כדי לאשמיענו את החידושים שהגמרא כעת תפרט. מה שאין כן ישיבת הדיינים שאין בו חידוש לא הוצרך התנא להשמיענו.

גזל - נכתב להשמיענו כי הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע לו לשקר שלא גזל, ואחר כך הודה - יוליכנו אחריו ואפילו למדי.

אבידה - נכתב להשמיענו כי המוצא אבידה שוה פרוטה חייב להכריז, ואף על גב דזל שהוזל משעת המציאה, ועכשיו אינו שוה פרוטה.

ולוי שלא גרס במשנתו אבידה, מאי טעמא לא תני כי השבת אבידה היא בפרוטה?

ומתרצינן: כי כבר תנא ליה גזל ואם שייך גזל על שוה פרוטה, הרי זה ממון וחייב עליו בהשבת אבידה.

ומקשינן: ומי לא קתני גזל וקתני ישיבת הדיינין אף על פי שכלול בגזל? שהרי אם יש גזל על שוה פרוטה, ממילא ממון הוא, ודנים עליו בבית דין. ובכל זאת שנה את "ישיבת הדיינים" שבית דין דנים על שוה פרוטה, אם כן מדוע לא שנה גם את הדין שמכריזין על אבידה השוה פרוטה.

ומתרצינן: לדעת לוי אין צורך לפרט את כל הדברים הכלולים בגזל, ומה שהמשנה הביאה את ישיבת הדיינין אף על פי שכלול בגזל, אצטריכא ליה כדי לאפוקי מדרב קטינא.

דאמר רב קטינא: בית דין נזקקין לדון ולחייב אדם אפילו לפחות משוה פרוטה.

לכך הוצרכה המשנה להביא את ישיבת הדיינים כדי להשמיענו שאין ישיבת הדיינים על פחות משוה פרוטה, אבל שאר דברים הכלולים בגזל, לא הוצרכו להביאם.

ותו מקשינן: ולוי, מאי טעמא לא קתני הקדש, שחייב במעילה אם מעל בהקדש שוה פרוטה? שהרי מעילה אינה כלולה באחד מחמשת הדברים [שנאמר בהם שיעור פרוטה] המובאים במשנתו.

ומתרצינן: לדעת לוי, המשנה רק בחולין קמיירי, אבל בקדשים לא קמיירי, ולפיכך לא הביאה המשנה דין זה שמעילה בקדשים בפרוטה.

ומקשינן לתנא דידן: אלא תנא דידן דקא מיירי בקדשים, שהרי היא הביאה את מעילה - מדוע לא נתני מעשר שדינו בפרוטה, ואין פדיונו חל על פחות מפרוטה.

ומתרצינן: תנא דידן סובר כמאן דאמר: אין פודים מעשר עד שיהיה בו ארבע פרוטות, כדי שיהיה בחומשו פרוטה, כי יש דין שצריך להוסיף חומש בפדיון מעשר, ורק אם יש במעשר סכום של ארבע פרוטות, אפשר להוסיף חומש השוה פרוטה בפדיונו.

יוצא שדין פדיון מעשר הוא ביותר מפרוטה ולכן לא הביאו תנא דידן יחד עם שאר דברים שדינם בפרוטה.

ומקשינן: כיון שתנא דידן סובר כי אין פודין מעשר אלא כשיש בחומשו פרוטה, וליתני שהתנא יביא כי דין תוספת חומש בפדיון מעשר הוא בפרוטה!

ומתרצינן: לדעת תנא דידן, המשנה רק בקרנא בתשלומי הקרן קא מיירי, אבל בחומש לא קא מיירי.

גופא, שנינו לעיל: אמר רב קטינא: בית דין נזקקין לדון ולחייב אדם אפילו לפחות משוה פרוטה.

מה סוף הקדש אינו מוסיף חומש וכו'. כתב רש"י ז"ל וסוף הקדש ודאי בלא מיעוט, דקרא הוא דלא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלא מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דסוף הקדש משום דלא שייך ביה חומש הוא, וקשה לי א"ה היכי אמרינן ליגמר מתחילת הקדש הא קרא כי אתא לאמצע הקדש אתא שאם אינו ענין לסוף הקדש תנהו ענין לאמצע הקדש ומשמע דליכא הכי קרא מיותר כלל דהשתא לא ס"ד דדריש אלא מילתא בעלמא קאמר שאין מועלין אלא בדדמו לבהמה טמאה שהיא כולה לשמים ותחלת הקדש כלומר שיש הקדש אחריו שאין לנו אלא מה שתפסה תורה ואין למדין ק"ו מחמור להחמיר עליו כנ"ל:

האונאה ארבעה כסף. תמהני מאי שיעורא והלא פחות מכאן ויתר על כן נמי אונאה הויא אטו מפני שהיא אונאה לסלע איכפל תנא למיתני שיעורא דאונאת סלע יותר מכל שאר אונאות ואין שיעור זה דומה לשיעור הטענה שתי כסף שאינה בפחות מכאן ולא לשאר השיעורין השנוין כאן, ויש לפרש שלא בא תנא זה אלא למנות שיעורין שנתנו חכמים במעין של כסף, ואינו מחוור:

זה שאנו אומרים בבהמה טמאה שהיא תחלת הקדש סוף הענין הוא מפני שאינה סוף הקדש לעולם שהרי אין גופה ראוי לבדק הבית ואדם צריך להתפיס בסוף קדושתה לדברים הראויים לתקון הבית כגון אבן או קורה וכיוצא באלו ואע"פ שאפשר להיותה אמצע הקדש כגון שהקדיש תחלה דבר אחר לבדק הבית והתפיס קדושתה לבהמה זו שהיה לנו לומר בזו כשיחללנה על דבר הראוי לבית שיוסיף חומש אינו כן אלא כל הנתפס הבא לחללו אין מוסיף חומש ואמצע הקדש כסוף הקדש שאין בו חומש שהרי אין בו פדיון ולעולם אין חומש אלא לחלול הקדש ראשון והוא שאמרו הטמאה טמאה ראשונה אף לענין סדר עבודה אמרו במסכת יומא שאין דבר קודם לתמיד של שחר והוא שאמרו העולה עולה ראשונה כמו שיתבאר במקומו:

קדשי בדק הבית אינן בדין תמורה ליתפס שניהם בקדושה ואם אמר הרי זו תמורת זו או חליפין של זו שהוא לשון תמורה לא אמר כלום אבל כל שאמר דרך הוצאת הראשונה לחולין כגון הרי זו תחת זו או הרי זו מחוללת על זו יצאה ראשונה לחולין ונתפסה שניה בקדושה וקדשי מזבח יש בהם תמורה ואינן בתורת חלול שאין תמימים נפדים ואם נפל בהם מום ישנן בדין תמורה לתפוס תמורתן וללקות עליה ומ"מ עיקר ענינה בחלול וכשמחללין בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לכתחלה אין פודין אלא בשוויין ובדיעבד אפילו שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול ויצא לחולין ומותר ליהנות בו ומ"מ תקנו חכמים שיהא פדיונן בשומת דמים ואם לא היה הנתפס כדרך הראשון ישלים את דמיה ואם היתה שוה יותר נתפסה כלה:

אמר פרה זו תחת פרה זו של הקדש טלית זו תחת טלית זו של הקדש ולא הזכיר שומת דמים הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה היתה שניה שוה יותר נתפסה לקדושה היתה פחותה הימנה משלים הדמים בשווי הראשונה ומוסיף חומש ויש גורסין בה אין הקדשו פדוי שלשומת כסף אנו צריכים ואינו יכול ליהנות עד שיודה הגזבר בחלול זה ויתחלל מידו בכסף ומ"מ גזבר יכול לחלל אם ראה בו תועלת להקדש והוא שאמר יד הקדש על העליונה ולא יראה כן:

הזכיר בה שומת דמים ואמר פרה זו בחמש סלעים תחת פרה זו של הקדש אפילו לא היתה הראשונה שוה ארבע נתפשה זו השניה ומוסיף חומש על הסך שהזכיר והוא חמש סלעים היתה שוה הראשונה יותר משלים בסך הראשונה ומשערין בה את החומש:

המשנה החמישית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שעל ידי גלגול שיעור האונאה נתגלגל לשיעור הטענה ועל ידי שיעור הטענה נתגלגל בשיעור הודאה ועל ידי שיעור ההודאה שהיא פרוטה נתגלגל להודעת דברים ששיעורם בפרוטה ואמר על זה האונאה ארבעה כסף לסלע והטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה והאשה מתקדשת בשוה פרוטה והנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מעל המוצא שוה פרוטה חייב להכריז והגוזל מחברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי אמר הר"ם ארבעה כסף השקל ארבעה וששים שעורות וכשיהיה שעור ההונאה ארבעה כסף לסלע שהוא השתות חוזר ההונאה ואם הוא פחות אינה אונאה כמו שקדם ואמנם החזיר זה הדין כדי לחבר מה שאמר ארבעה כסף עם מה שאמר שתי כסף בטענה וכן ביאר התלמוד בזה ופרוטה חצי שעורה מכסף וענין הטענה וההודאה יתבאר במקומו במסכת שבועות:

אמר המאירי האונאה ארבעה כסף פי' למקח הסלע על הדרך שהתבאר הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה והוא לענין מודה מקצת שחייב שבועה ונאמר בתורה כסף או כלים ופרשו בו כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים הא אם טען פחות משתי מעין או אפילו שתי מעין מצומצמות עד שכשיודה פרוטה לא תהא הכפירה בשתי מעין אע"פ שהודה בפרוטה אינו נשבע וכן אם טענו מאה והודה לו בפחות מפרוטה אינו נשבע שאין זה הודאת מקצת שפחות מפרוטה ולא כלום:

האשה מתקדשת בשוה פרוטה דכל פחות מפרוטה לא מקניא נפשה הנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל וכמו שביארנו המוצא שוה פרוטה חייב להכריז הא פחות מפרוטה אינו כלום וכמו שאמרו פרט לאבדה שאין בו שוה פרוטה הגוזל את חברו שוה פרוטה וכפר ונשבע ואח"כ הודה חייב להחזירה למקום שהנגזל לשם אפילו למדי הואיל ונשבע בכפירתה מתיאש הלה ואינו בא לתבעה ומתוך כך אין לו תשובה עד שיגיענה לידו או ליד בית דין כמו שביארנו במקומה בפרק הגוזל:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

אונאה אף היא שעורה בפרוטה שכל בטול מקח שלה ביתר משתות או חזרת אונאה בשתות אם בפחות מפרוטה היא אין נזקקין לו ואם בפרוטה נזקקין לו שיש אונאה לפרוטות כך פסקוה מקצת גאוני ספרד וכדעת לוי ומביאין ראיה ממה שאמרו למטה לאפוקי דרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו שאין אונאה לפרוטות וכן פסקוה גדולי המחברים ופירשו בה שאין המאנה חייב להחזיר אא"כ היתה האונאה יתר מפרוטה הא יתר מפרוטה משהו ישנה בדין אונאה ויש מפרשים עד שתהא האונאה בכאיסר וכן עיקר דמדאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אאיסר ויש מפרשים עד שתהא הסחורה בכאיסר ומ"מ שיטה ראשונה נראית יותר ואע"פ שלא נשנית במשנתנו אפשר שבכלל גזל היא:

ישיבת הדיינים אף היא אינה בפחות מפרוטה ר"ל שכל תביעה בפחות מפרוטה אין נזקקין לה ומ"מ תבעו בפרוטה וישבו אע"פ שחזר הדבר לפחות מפרוטה כגון שהודה לו זה במקצתה גומרין את הדין ומחייבין אותו ליתן:

שוה פרוטה האמור באבדה כבר ביארנו בפרק אלו מציאות שאינו חייב בהחזרתה אא"כ היתה שוה פרוטה בשעת מציאה ובשעה שהוא נזקק להחזירה וכל שהוא בדרך זה אע"פ שהוזלה בנתים חייב להחזיר או להכריז כמו שביארנו שם:

מעשר כבר ביארנו שאין צריך לומר שכל פחות מפרוטה אינו כלום אלא אפילו היה בו ביתר מפרוטה כל שאין בחומשו פרוטה אינו בר פדייה מן התורה אלא מדברי סופרים ואע"פ שלא הזכיר במשנה זו שיעור חומש בפרוטה אינו אלא מפני שלא נתעסק בה בדברים שלא מן הקרן:

בנהנה מן ההקדש אע"פ שבפחות מפרוטה לא מעל מ"מ צריך הוא להשיב אמרו חכמים את אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה לחשבון:

מה סוף הקדש אין מוסיף חומש. פירש רש"י דלסוף הקדש לא איצטריך קרא דכיון דלית ביה פדיון היכי שייך ביה חומש אלא קרא לאמצע הקדש אתא שאם אינו ענין לסוף הקדש וכו'. ואינו מחוור דאם כן מאי פרכינן מאי חזית דמדמית ליה לסוף הקדש נדמייה לתחלת הקדש דהא על כרחך קרא לאמצע הקדש אתא ואם אינו ענין וכדכתיבנא. אלא עיקרן של דברים כמו שפירשו בתוספות דקרא ודאי למעוטי סוף הקדש מפדיון אתא ואשכחינן סוף הקדש שהוא בר פדיון כגון עצים ואבנים המיוחדין לבדק הבית שאם מצא נאין מהן פודן ואינו מוסיף חומש בפדיונן ואנן הוא דגמרינן אמצע הקדש מסוף הקדש ומשום הכי פריך מאי חזית. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: פירשו בתוספות דאשכחן סוף הקדש דשייך ביה פדיון כגון שהקדיש קורות ואבנים הראוים לבנין בדק הבית וכו'. והשתא אתיא כולה סוגיין שפיר דמוקמי קרא בסוף הקדש ודאי לפי שאי אפשר לומר דבאמצע אין חומש ולבסוף יש חומש וכי מספקא לן היינו אי מוקמינן קרא בסוף הקדש בלחוד או גם באמצע הקדש. כן נראה לי. עד כאן.
והרמב"ן פירש דמשמע דליכא הכא קרא מיותר כלל דהשתא לא סלקא דעתין דרריש אלא מילתא בעלמא קאמר שאין מועלין אלא בדדמי לבהמה טמאה שהיא כולה לשמים ותחלת הקדש כלומר שיש הקדש אחריו שאין לנו אלא מה שתפסה תורה ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ש: ויש לומר דהכי פריך מנא לך דהך בהמה טמאה איירי שהיא תחלת הקדש דילמא באמצע הקדש איירי ואף על גב דבסוף דמרבה בסיפא דברייתא אפילו שלמים לא משכחת מידי דתיתי בהמה טמאה למעוטי אם לא אמצע הקדש לפירוש הקונטרס וגם לפירוש רבינו תם לפי שלא מצא רבינו שמשון ומועלין בה למעוטי מאי מכל מקום מתחלת הברייתא דילמא כל כמה דלא מייתר לן קרא דאיכא לאוקמי למעוטי אין כולה לשמים לא הוה ליה למנקט תחלת הקדש. ועוד הוה לן לאוקמי ריבויי דקרא ואם כל בהמה טמאה לרבות אמצע הקדש דלא אימעוט ממשמעות דבהמה טמאה מלרבות קדשי קדשים וקדשים קלים. הרא"ש.

שכן נתפס בדבר קדוש מנתפס בדבר קדוש. פירוש שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש וראוי לעמוד בקדושתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחלת הקדש מסתמא אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש מה שאין כן בדבר הנקרא תחלת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא בו דהוו דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש נקרא ויש פירושים אחרים וזה נכון. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: בשמועה זו הקשינו אטו בהמה בתחלת הקדש איתא באמצע הקדש ליתא ולמה קרא אותה תחלת הקדש. והשיב לא קרא אותה תחלה אלא לפי שאינה בסוף הקדש שאין סוף הקדש אלא כלי הצריך לבדק הבית או קורה יכול הוא לפדות אם ירצה אבל אינו מצוה לפדותו ויכול להיות סוף הקדש מה שאין כן בבהמה טמאה שאינה יכולה להיות סוף הקדש לעולם וצריך לפדותה וכלי והדומה לו כשיבא לפדותם אם הקדש שניהם אינו מוסיף חומש לפי שאין דומים לבהמה טמאה שהיא אינה יכולה להיות סוף הקדש. ואם תאמר מעתה אפילו היה הכלי תחלת הקדש נמי לא יהיה לו חומש. יש לומר ההוא תחלת הקדש מיהא הוי בבהמה טמאה. חזר והקשה לו מאחר שבבהמה טמאה יכולה להיות באמצע הקדש נאמר שיוסיף עליו חומש שאם הקדיש תחלה חמור והכניס תחתיו פרה בדמים קצובים אם יפדה הפרה ויוציא תחתיו סוס בדמים קצובין או כלי הצריך לבדק הבית מוסיף עליו חומש אף על פי שהוא הקדש שני והשיב לא כן אלא נשוה אותו לסוף הקדש שנכנס תחתיו והוא הכלי ולא אמרתי בדוקא שנכנס כלי תחתיו אלא להבין השמועה אלא בין שנכנס בין שלא נכנס אחד הן ונשוה אמצע הקדש שהוא הפרה לכלי שהוא יכול להיות סוף הקדש ואינו משלם חומש כמותו מפני שדומה לו במקצת שהרי אינו תחלת הקדש. ומה ראית להשוותו לכלי שאחריו השווהו לחמור שלפניו הואיל ואינו יכול להיות סוף הקדש כמותו מסתברא לכלי של אחריו היה לנו לדמותו שכן נתפס מנתפס. אדרבה לחמור שלפניו היה לנו לדמותו הוא דבר שיש אחריו קדושה וכו' כלומר שצריך לפדותו מה שאין כן בכלי שהוא נשאר בהקדש. חזר ואמר שהברייתא העידה בפירוש שלא נשוה אותו אלא לבהמה הראשונה בלבד וממנה נלמוד לכל הקדש. ודוגמת זו הברייתא יש בתורת כהנים ואין אותו המדרש על זה הפסוק רק על הפסוק האחר שבתחלת הפרשה ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' ולא על חומש אלא פדיון שאם הוממו שיהא להם פדיון. והרבה פנים יש לחיצוניות. עד כאן.

פרה זו תחת פרה של הקדש אין הקדשו פדוי. כך היא גירסת הראב"ד ופירש דאף על פי שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף ופרה זו נתפסת בקדושה הקדישו אינו פדוי שאין פדיון אלא בדבר הנישום ונערך כדכתיב ופדה בערכך. הר"ן.

עוד כתב הראב"ד וזה לשונו: יד הקדש על העליונה. אף על פי שאין הקדש פדוי שאם ישוה הנתפס יותר יתפיס אותו הגזבר ויחלל הקדש עליו בהערכת הכסף. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: גירסת רש"י פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדישו פדוי ויד הקדש על העליונה. ופירש הוא לדהקדישו פדוי מדשמואל ומיהו יד הקדש על העליונה שאם שוה הקדש יותר שישלם לו. ויש מקשים דכיון דמחולל מדשמואל למה ישלם. ויש לומר דהא תשלומין מדרבנן משום פסידא דהקדש. ואיכא דלא גרסי ברישא יד הקדש על העליונה אלא הכי גרסי הקדישו אינו פדוי דליתא לדשמואל אלא בשחילל על דמים קצובין ובסיפא גרסי בפרה של בדק הבית שהיא בעלת מום דאי בקדשי מזבח אפילו בעלי מום הרי הוא ותמורתו קודש וכן בקדשי בדק הבית שהם תמימים דכל שראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח אלא ודאי הכא בהקדש בדק הבית שקדם מומן להקדישן וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

טלית זו בחמש סלעים וכו'. הקדשו פדוי. פירוש בקונטרס והוא ישלים. וקשה דלא קתני בהו ויד הקדש על העליונה כמו ברישא. ועוד לערבינהו וליתנינהו. ונראה לי דברישא דוקא יד הקדש על העליונה כמו שפירשו בתוספות אבל סיפא שאמר בחמש סלעים וכו' והוה ליה הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אף על פי שעדיין לא הוסיף דמים. ומיהו קשה למאן דלית ליה הך סברא לקמן. ור"מ תירץ דלא מצי למיתני בסיפא יד הקדש על העליונה דנהי דאם שוה פחות מן ההקדש צריך להוסיף מכל מקום אם שוה יותר מחמש סלעים לא הוי מצי למפסק ולמיתני הקדשו פדוי דמצי למהדר ביה דהוי כהקדש טעות וקיימא לן כבית הלל דאמרינן בנזיר פרק בית שמאי דהקדש טעות אינו הקדש ואף על גב דמשמע התם דלענין תמורה מודו כולי עלמא דהקדש טעות הקדש דגמרינן לה מיהיה לרבות שוגג כמזיד הני מילי היכא דבשעת הקדש לא אמר מידי אלא כדאמר התם שור שיצא מביתי יהא הקדש ואמר כסבור הייתי שיצא שחור ויצא לבן אבל הכא שפירש בהדיא בחמש סלעים הוה ליה כאלו פירש אם שוה חמש סלעים יהא פדוי ואם יותר לא יהא פדוי אבל ברישא שלא פירש כלום אפילו אם שוה יותר יד הקדש על העליונה ולא מצי למהדר והקדשו פדוי בעל כרחו ואפילו הוי הקדש טעות הא קיימא לן דהקדש טעות הקדש גבי תמורה והתפסה. הרא"ש.

האונאה ארבעה כסף. תמהני מאי שיעורא והלא פחות מכאן ויתר על כן נמי אונאה הויא אטו מפני שהיא אונאה לסלע איכפל תנא למיתני שיעורא דאונאת סלע יותר מכל שאר אונאות ואין שיעור זה דומה לשיעור הטענה שתי כסף שאינה בפחות מכאן ולא לשאר שיעורין השנויין כאן ויש לפרש שלא בא תנא זה אלא למנות שיעורים שנתנו חכמים במעין של כסף ואינו מחוור. הרמב"ן.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: הא דתנן האונאה ארבעה כסף לסלע דהיינו שתות בדין הוא דליתני האונאה שתות דהוי כללא דוקא לכל מילי אלא דבאשגרת לישן נקט לישנא דקתני לעיל. עד כאן.

סיפא איצטריכא ליה חמש פרוטות הן. נראה לי דהאי דתני לה הכא לאשמועינן דחמש פרוטות הן ולא שש ולמעוטי פרוטה מאונאה ומשום הכי תני לה בפירקין דהזהב והכי קיימא לן דאין אונאה לפרוטות. וכתב רש"י אלא אם כן הוא בכאיסר. אבל הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות מכירה שכל שהוא יותר מפרוטה חייב להחזיר. הר"ן.

וזה לשון הריצב"ש: הא דאמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות פסקו המפרשים דהילכתא היא. ודעת הרא"ה דבעינן שתהא האונאה כאיסר. ואין נראה כן דעת רש"י אלא שיהא המקח כאיסר וכן נראה מלשון אין אונאה לפרוטות שפירש אין אונאה למקח פרוטות עד שיהא המקח כאיסר. עד כאן.

זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. יש מפרשים שאפילו אונאה פחות משוה פרוטה מחזיר אונאה. וקשיא להאי פירושא הא דגרסינן לקמן מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבסם יש לו אונאה פשיטא לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמשמע לן וההיא לא מסתגי אהאי פירושא כלל ואית דמפרשי אין אונאה לפרוטות עד שיהא בו איסר כפשטא דמתניתין דלעיל אבל פחות מאיסר לא ואהאי פירושא מסתגי ההוא עניינא דשטרות לבסם דבר מועט הם וקאמר דיש להם אונאה אף על פי שאין באונאתם כדי איסר. הראב"ד.

אין אונאה לפרוטות. כלומר אם לא שוה המקח אלא שוה פרוטה אף על פי שנתאנה בו יותר משתות לא יתבטל המקח בעבור זה דפחות משוה פרוטה אתיהיב למחילה. רבינו יהונתן.

ותנא דידן מאי טעמא לא תני וכו'. כתוב בתוספות וכי משני על לוי וכו'. וכתב הגליון תוספות או שמא אית ליה דשוה פרוטה בעינן אפילו סוף דין וישיבת הדיינין פירוש אפילו לגמר ישיבתן. עד כאן.

הא תנא ליה גזל. פירוש וכיון דאשמועינן דשוה פרוטה ממון הוא לגבי גזל הוא הדין לגבי ישיבת הדיינים. וכל הני דמתניתין חדושייהו הוי דלא בעינן טפי מפרוטה דומיא דהאשה מתקדשת דאשמועינן דלא בעינן שוה דינר כדסבירי להו לבית שמאי אבל לאשמועינן דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא להא לא איצטריך דפשיטא דלאו כלום הוא. ובסוף הוי. חסר שאר הלשון. הריצב"ש.

הנך איצטריכא ליה גזל הגוזל וכו'. פירוש אי תנא ישיבת הדיינים לא שמעינן הני דאף על גב דשמעינן דפרוטה ממון הוא לא שמעינן דיוליך אחריו אפילו למדי כגזלה וכאבדה אף על גב דזל ביני וביני אבל השתא דתנא גזל דיוליך אחריו ואפילו למדי וכל שכן דשמעינן מניה דהוי ממונא לגבי ישיבת הדיינים ואבדה איצטריכא לאשמועינן אף על גב דזל ביני וביני ומשום הכי תנא הני ולא תנא ישיבת הדיינים ולשבוק חד מינייהו ולא תיקשי אמאי לא תנא ישיבת הדיינים לאשמועינן דפחות משוה פרוטה אין בית דין נזקקים לו דהא לא שמעינן מהני דאיכא למימר דלגבי גזל להוליך אפילו למדי בעינן פרוטה אי נמי לאבדה אף על גב דזל אבל לגבי ישיבת הדיינים איכא למימר אפילו פחות משוה פרוטה ואם כן הוה ליה למיתנייה לישיבת הדיינים. הא ליכא למימר דלתנא דמתניתין פשיטא לן דפחות משוה פרוטה לאו כלום הוא ולהא לא איצטריך וכל הני חמש פרוטות דאשמועינן במתניתין חדושייהו הוו דלא בעינן מטבע כסף אלא בפרוטה סגי דומיא דקידושי אשה דהוי לאפוקי מדבית שמאי דסבירי להו דאינם קידושין דאין אשה מתקדשת בפחות מדינר אבל ללוי אמרינן דישיבת הדיינים איצטריכא ליה אף על גב דתני גזל לאשמועינן דדוקא בפרוטה. אבל לא בפחות ולאפוקי מדרב קטינא דאמר בית דין נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה כלומר בגמר דין כדמפרשינן בסמוך אבל לתנא דמתניתין לא משמע ליה דאיצטריך לאשמועינן הא. הריצב"ש.

ולוי מאי טעמא לא תנא אבדה בפרוטה הא תנא ליה גזל. ולאשמועינן אף על גב דזל ביני ביני לא תנא ליה דלוי אפשר דסבירא ליה דבעינן שוה פרוטה אפילו בשעת הכרזה. הריצב"ש.

בד"ה פרה זו תחת כו' אין לפרש דמיירי אפילו קדם הקדשו למומו וכגון דידו כו' עכ"ל אין זה מדוקדק ורבותא טפי הל"ל אפילו תמימים בלא מום כלל כגון דידו אקודש כו' ודו"ק:

בד"ה ותנא דידן כו' דמשמע תחלת ישיבה וכי משני אלוי לאפוקי כו' עכ"ל פירוש דאי לא הוה משמע ישיבת הדיינין דוקא תחלת הישיבה לא הוה פריך לתנא דידן ליתני ישיבת הדיינין בפרוטה כיון דבסוף דין לא בעינן פרוטה כרב קטינא וא"כ ע"כ לוי דתני ישיבת הדיינין נמי בתחלת דין דוקא קאיירי והא דמשני לאפוקי מרב קטינא היינו למאי דס"ד דרב קטינא אפילו להתחיל ולישב קאמר אבל למאי דמסיק דרב קטינא מודה בתחלת ישיבה לוי נמי כרב קטינא ס"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה אע"ג דזל בין מציאה להכרזה עכ"ל דקדק לפרש כן אבל זל בין אבידה למציאה כיון דלא היה ש"פ בשעת מציאה אינו חייב להכריז כדאמרינן בהדיא בפרק אלו מציאות מדכתיב ומצאתה וק"ל:

רש"י ד"ה לפי שאינה בסוף הקדש וכו' עד כדמפרש ואזיל מדמינן לסוף הקדש כצ"ל:

תוס' ד"ה נדמייה לתחלת הקדש וכו' עד אי נמי אברייתא פריך וכו' דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים. ויש לדקדק והא כתבו התוס' בדבור שלפני זה דבמסקנא דתורת כהנים מרבה קדשים קלים מאם כל בהמה טמאה וי"ל דהכי פריך מה ראית דרבויא דכל בהמה אתי לאמצע הקדש ומיעוטא דבהמה טמאה אתי לאין כולה לשמים דלמא נימא איפכא אי נמי הכי פריך דלמא רבויא דכל בהמה לא אתי אלא לקדשי קדשים לבד דהא לעיל כתבו דמרבינן מכל בהמה תרי מילי קדשי קדשים וקדשים קלים:

ד"ה ותנא דידן וכו' עד וכי משני אלוי לאפוקי מדרב קטינא וכו'. דברי התוס' תמוהים הם דהא פירשו דהשתא ידע המסקנא דלקמן דרב קטינא מודה דבתחלת הדין בעינן שוה פרוטה דהא פירשו דהא דפריך המקשה ותנא דידן מ"ט לא תני ישיבת הדיינים ידע שפיר המסקנא כדלעיל וצריך לישב דה"ק בגמרא לאפוקי מדרב קטינא ר"ל דאצטריך לוי למיתני ישיבת הדיינים דלא תטעה לומר דאפילו בתחלת דין נמי נזקקין לפחות משוה פרוטה כמו שאמר רב קטינא בגמר דין וק"ל ועיין באשר"י דלא נמשך אחר דברי התוס' אע"ג שדרכו תמיד בכל דבריו למשוך אחרי סברת בעלי התוס' ובביאורי על טור ח"מ סימן ז' תמצא מבואר באריכות:

רש"י בד"ה באמצע כו' ופודה אותה הס"ד ואח"כ כדמפרש ואזיל ג"כ הס"ד:

בד"ה הנך אצטריך כו' אחריו הס"ד ואח"כ להכרזה הוא ג"כ ס"ד:

גמרא מאי חזית דמדמי כו'. אף שי"ל דיותר נדמהו להקדש קרקעות [ר"ל דאית לן לדמויי טפי לסוף הקדש כדי שידמה להקדש קרקעות]:

גמ' תנינא חדא זימנא וכו'. דלמא לעיל הוי סתם ואח"כ מחלוקת [לרבא דאמר מאן תנא טלית ר"ש] הלכה כמחלוקת סתם אחריו ויהיה מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם או [לאביי דאמר שאני טלית] קמ"ל טלית וכו' [דלא נימא מאן תנא טלית ר"ש]:

גמ' וליתני נמי האונאה וכו' זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. דלמא בכלל גזל ז"א דהא פחות משתות מחילה אף שהיא בערך פרוטה רק [א"כ] היאך מבין לוי [דסובר יש אונאה לפרוטות] מתני' אם לא אמרינן שהוא בכלל גזל עיין באשר"י:

גמ' הנך איצטריכא ליה גזל וכו'. ולא קאמר גזל איצטריכא ליה משום ישיבת הדיינים [דהוא נשמע מגזל כדמשני תני גזל] ואם ישיבת הדיינים נשמע (מגזל) [מאבידה] אמאי קאמר תנא ליה גזל ולא נקיט הראשון תנא ליה אבידה. או [אמאי] לא קאמר (אבידה) [גזל] קמ"ל אע"ג (דבהיתירא) [דבאיסורא] אתי לידיה פרוטה אין פחות לא:
וצריך לדעת [הא דקאמר חמש פרוטות הן] אם מרבה הוא אף שאינו רק פרוטה או ה"א אפילו פחות מפרוטה ורש"י ד"ה תנא גזל וכו' ש"מ ממונא הוא כו' [משמע דמרבה הוא דאף פרוטה ממונא]:
שם הנך איצטריכא כו'. לא קאמר בקצרה אבידה אע"ג דזיל גזילה אפילו למדי רק להורות דמתני' קמ"ל זה בלשוני דלא קאמר הגוזל מחבירו שוה פרוטה ישלם ואבידה שוה פרוטה חייב להחזיר רק להכריז אע"ג שהוא במשך הזמן ג' רגלים [ושכיח יוקר וזול] וכ"כ בת"ח:

ברש"י בד"ה העולה כו' שתהא היא ראשונה כו'. אינו נראה מלשונו שתהא היא ר"ל העולת הבוקר ראשונה והיאך נרמז מן ה' הוא כפירוש התוס' ראשונה שבפרשת פנחס רק ר"ל ה' מורה על עולת הבוקר שנזכר בלא"ה בפרשה שתהא ראשונה ממש לעריכת המזבח דאל"כ [דלא קאי אתמיד של שחר הנזכר] לא היה קאמר בה' הידוע וראשונה הוא ידוע ה"נ הטמאה וכו':

ברש"י בד"ה טלית זו וכו' והוא ישלים. ר"ל עד ה' סלעים כמו שאמר אבל מ"מ אין יד הקדש על העליונה וכמ"ש התוס':

ברש"י בד"ה והטענה כו' ויכפור פרוטה כו'. וא"כ הומ"ל הכפירה פרוטה:

ברש"י בד"ה אין אונאה לפרוטות כו'. עיין באשר"י:

ברש"י בד"ה וגזל בפרוטה כו' ולהוליכה אחריו. אבל גזל כפשוטו אף בפחות מש"פ חייב להחזירו כמ"ש הרמב"ם בפרק הגוזל בתרא ועיין בסמוך במתיב רבא כו':

ברש"י בד"ה אע"ג דזול בין מציאה להכרזה. אבל בין אבידה למציאה אינו חייב להכריז דלא קרינן ביה ומצאתה כדלעיל באלו מציאות בשמעתא דאף השמלה היתה בכלל וכו':

בתוס' בד"ה נדמייה וכו' ומיקרי אפ"ה סוף הקדש וכו' א"נ כגון כו'. לפי"ז מצינו קצת סוף הקדש שיש אחריו קדושה [והגמרא קאמר אדרבה כו' שכן דבר כו' מדבר שיש אחריו קדושה]:

בא"ד א"נ אברייתא פריך וכו'. [בנוסחת הגמרא שלפנינו כתוב הכי פריך וטעות הוא וכן מציין מהר"ם] ברייתא דהכא דבה"א טרם בואנו לריבוי רצה להיות דומיא דבהמה טמאה בב' דברים וע"ז מקשה מאי חזית וכו' אבל לשינויא דלעיל מקשה אף לפי המסקנא:

בתוס' בד"ה פרה זו כו' אבל אין לפרש כו' אפילו קדם הקדישו למומו כו'. כתב מהר"ש אין זה מדוקדק ורבותא טפי הול"ל אפילו תמימין בלא מום כלל כגון דידו אקודש וכו' עכ"ל (ו):

בתוס' בד"ה ותנא דידן כו' וכי משני כו' סבר דרב קטינא אית ליה כו'. [נראה שהבין דמ"ש סבר כו' ר"ל מאן דמשני אלוי כו' ולזה כתב ולקושטא] ולקושטא דרב קטינא ס"ל ללוי כרב קטינא וקמ"ל לאפוקי ה"א דרב קטינא קצת קשה איך ס"ל עתה דרב קטינא ס"ל דנזקקין אפילו להתחיל וכבר הקשה ותנא דידן אמאי לא תנא ישיבת הדיינים ושני באופן אחר ואפשר שר"ל [מ"ש סבר] דלוי סבר דרב קטינא אית ליה אפילו להתחיל וכן לקושטא דמלתא לוי ס"ל דרב קטינא הכי אית ליה ולא ידע קושית רבא דבסמוך ועיין ובדפוס חדש יש כאן נוסחא אחרת ע"ש ועיין בח"מ סי' ו':

גמרא לפי שאינה בסוף הקדש. עפרש"י ולכאורה חזיא להוליך עליה אבנים וקורות לצורך בנין בד"ה עי' ברשב"ם ב"ב עט ד"ה כל הראוי ובמש"כ עליו:

תד"ה פרה. אבל אין לפרש דמיירי אפי' קדם כו' וכגון כו'. וכ' המהרש"א דרבותא טפי הנ"ל אפי' תמימים כו' ותמוה מאד דקמ"ז תמימים אינם יוצאים לחולין ע"י פדיון כדתנן תמורה (כו ב) מחוללת ע"ז אין זה תמורה ופרש"י שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין וכ"כ לקמן (נו) ד"ה אם היה קדש בע"מ ועי' קדושין (ר"ד נה) דמשמע מפרש"י דלר"מ נפדין תמימים והתוס' כ"ע דל"מ דיסבור כן ולפרש"י בתמורה (כז) דרע ברע ל"ע תמורה יל"פ דהכא מיירי דגם פרת חולין בע"מ ואפי' בקדם הקדשו למומו וכן אפי' לפר"י בתוס' שם יל"פ כן ע"ש:

תד"ה טלית. הכא ל"ג כו' דכיון כו' מחולל כו' אבל ברישא כו' לכך ישלים. משמע דבסיפא א"צ להשלים כלל אפי' מדרבנן וצ"ע בסוגיא דלקמן נז ובתוס' שם:

גמרא אין אונאה לפרוטות. מפרש"י לקמן (נו ב) משמע לי דמפרש אם המקח הוא משוער בפרוטות דהיינו שאינו מגיע לשיווי איסר וממילא אין אונאה בפרוטה שהיא אחד מח' באיסר והוי' מחילה עד שתהא פרוטה ושליש שהוא שתות איסר אבל מדברי הרא"ש שכ' והא דקתני כו' ואוקמה רבא פחתה איסר לדינר כו' ע"ש מוכח שלא הבין כן אלא דההונאה עצמה איננה בפחות ממעה לשיטתו או בפחות מאיסר לשיטת רש"י והרמב"ם בפי"ב מהל' מכירה ה"ד כ' עד שתהא ההוני' יתר על פרוטה כו' ע"ש מוכח דמפרש דדוקא פרוטה מכוונת אבל יתר כ"ש הוי' אונאה אפי' לר"כ ופסק כוותיה וכ"כ הה"מ והנ"י שכתב אחר דברי הרי"ף שפסק כלוי וכ"כ הרמב"ם כו' לכאורה תמוה ואולי כוונתו כלפי שכ' תחלה בשם רש"י בדר"כ אא"כ הוא בכאיסר כ' אבל הרי"ף פסק כלוי וכן הרמב"ם לא הצריך אלא יתר מפרוטה דמשמעו אפי' מעט אולם לקמן (נו ב) משמע דלר"כ לא מהני יתר מפרוטה כ"ש דא"ת דמהני מאי פסקא דבנייר אונאת פרוטה משכחת לה יתר כ"ש לא ולכן נראה יותר לומר דהוא ז"ל כוון למש"כ בשטת רש"י ולכן מסיים שאין הונייה לפרוטות ועי' סמ"ע סי' רכ"ז סקי"ב:

תוד"ה פרה זו וכו'. והא דאמרינן התם דף לג ע"ב:

בא"ד וכי פריך לעיל בשלמא כו' לא מסיק אדעתיה מסוף הבריית' כו' עכ"ל. עי' במהרש"א שהאריך בזה ודבריו אינן מבוררים והתמיה קיימת מי הכריחו לזה שהרי דברי התו' מבוארין כפשוטן דאי ס"ד דהמקש' ידע מסוף הברייתא מאי ס"ד דברייתא איירי לענין מעילה שהרי קדשים קלים קושטא דמילתא לית בהו מעילה כמ"ש לעיל דאע"ג דמצינו מעילה באמוריהם בכה"ג לא שייך למעטן כלל מכולה לגבוה דאמורים גופייהו לגבוה סלקי ועוד דקרא איירי מחיים דכתיב ופדה בערכך והיינו מחיים דוקא דבעינן העמדה והערכה וא"כ מדמרבי בברייתא קדשים קלים ע"כ היה לו להוכיח דלאו לענין מעילה איירי אלא ודאי דלא ידע מסקנת הברייתא וזה ברור בכוונת התוס' וכן הוא במהר"ם ודברי מהרש"א והקקיון דיונה צ"ע:

בגמרא וליתני נמי האונאה פרוטה. וקשה אמאי קשיא ליה טפי אונאה מריבית ושאר דיני ממונות דבכולהו בעינן פרוטה אע"כ דכולהו בכלל גזל נינהו ואם כן ה"ה לאונאה ויש ליישב משום דסד"א כיון דאונאה לא תליא בחזרת הממון דהא ביתר מכדי אונאה נתבטל המקח לגמרי אף אם רוצה להחזיר האונאה ואם כן עיקר הדין על החפץ ובאמת יש כמה פוסקים בטוח"מ סימן פ"ח דבכלים אין לחלק בין ש"פ לפחות מש"פ והו"א דה"ה לאונאה ואם כן ה"ל למיתניה דלא אמרינן הכי וליכא למימר דהא דלא תני לה היינו מה"ט גופא דאפי' בפחות מש"פ שייך דין אונאה בזה יש לומר דקים ליה לתלמודא דליתא אלא כיון דעיקר הדין אונאה היינו משום דהוי כעין מקח טעות כיון שנתאנה בממון ואם כן כיון דפחות מש"פ הוא מסתמא מחיל ליה ותו לא הוי מקח טעות אלא דאפ"ה כיון שיש איזה סברא לחלק קשה ליה דה"ל למיתני' בהדיא וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דבכלי גופא נמי בעינן ש"פ ומקשה דה"ל למיתני בהדיא:

בפרש"י בד"ה אין אונאה. עי' מ"ש הרא"ש ז"ל בזה ועי' בב"ח ח"מ סימן רכ"ז שהאריך ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

תוס' ד"ה נדמייה.
וז"ל וי"ל כגון שלקח אבנים כדי לשקען בבנין ונמלך עליהם לפדותם ומקרי אפ"ה סוף הקדש כיון שמתחלה היה דעתו לשקען עכ"ל. ודבריהם צ"ב. ונראה דבהקדיש את האבנים כדי לשקען בבנין קידשם בקדושה למצוה. דשאני קדושת האבנים מקדושת בדק הבית דעלמא דאינה חלות קדושה למצותה אלא רק חלות ממון הקדש בלבד. ואילו האבנים התקדשו בקדושה למצות הבנין, והקידוש למצותן קובעתן בדין סוף הקדש ולא בדין תחילת הקדש.
אליבא דתוס' בקדושת בדק הבית למצותה חל פדיון אך פטור מחומש. מאידך הרמב"ם סובר דבקדושת בדק הבית למצותה אין פדיון חל כלל, שכתב בפ"א מהל' בית הבחירה (הלט"ו) וז"ל אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון אלא נגנזים עכ"ל. ואילו במעילה פסק דאבנים כאלה יוצאין לחולין (פ"ו מהל' מעילה הל"ז), דדין מעילה תלוי בקדושת בדק הבית בלבד, משא"כ פדיון תלוי נמי במצותה.
בא"ד. א"נ כגון שנפל הבנין ורוצה לפדות האבנים עכ"ל. ונראה דדיעה זו בתוס' פליג על הדיעה הראשונה בתוס' וס"ל דקדושה למצוה לא חלה ע"י קידוש פה בלבד אלא רק בהכנסת החפצא למצותו בפועל. ומשו"ה רק אבנים שכבר השתמשו בהן לבנין נתקדשו בקדושה למצותן ואין לשלם חומש בפדיונן, משא"כ כשנתקדשו בקידוש פה בלבד דלא נתקדשו למצוה אלא רק בקדושת דמים בעלמא, דמשלמין עליהן חומש בפדיונן.
והנה בשאלה זו האם קדושת בדק הבית למצותה חלה בקידוש פה בלבד או רק אחרי כניסת החפצא למצותו, לכאורה יש סתירה ברמב"ם. כי בפ"א מהל' בית הבחירה (הלט"ו) כתב "אבני היכל ועזרות" דמשמע דנתקדשו בכניסתן לשימוש בהיכל ובעזרות בפועל. ואילו בפ"ד מהל' תמורה (הלי"א) כתב וז"ל המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה כו' אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח וכן כל כיוצא בזה עכ"ל, דמשמע דההקדשה בפה מקדשתן למצותן ואפילו לפני כניסתן לשימוש ממש, וצ"ע¹⁶⁷.
גמ'. תחילת אמצע וסוף הקדש. עיין בשיטה מקובצת שהביא כמה ביאורים בסוגיין מהראשונים:
וכ' הריטב"א וז"ל שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש וראוי לעמוד בקדושתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחילת הקדש אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש. משא"כ בדבר הנקרא תחלת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא בו דהוו דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש נקרא עכ"ל. ונראה שהריטב"א סובר דתחילת אמצע וסוף הקדש דבסוגיין אינן ההקדש ראשון שני ושלישי מבחינת הזמן אלא דאם החפצא נתקדש בקדושת ממון בעלמא דלא נתקדש למצוה, כמו למשל קדושת בית ושדה, אזי הו"ל תחילת הקדש שמוסיפין עליו חומש, ומאידך אם החפצא נתקדש למצותו כגון אבני ההיכל אז דינו סוף הקדש שאין בפדיונו חומש. ולא שנא בין אם הויא הקדושה הראשונה, השניה, או השלישית בזמן דתלוי רק אם נתקדש החפצא למצותו, דאזי ליכא בפדיונו חומש, ובדלא נתקדש למצותו מוסיפין חומש בפדיונו.
ופליג עליו הראב"ד וז"ל שאין סוף הקדש אלא כלי הצריך לבדק הבית או קורה יכול הוא לפדות אם ירצה אבל אינו מצוה לפדותו ויכול להיות סוף הקדש משא"כ בבהמה טמאה שאינה יכולה להיות סוף הקדש לעולם כו' וא"ת מעתה אפילו היה הכלי תחלת הקדש נמי לא יהיה לו חומש (כשיטת הריטב"א) י"ל ההוא תחלת הקדש מיהא הוי בבהמה טמאה כו' עכ"ל. הראב"ד סובר דתחלת אמצע וסוף הקדש כולם תלויים בזמנם דהיינו בהקדש הראשון, השני, והשלישי בזמן שלא כריטב"א. דאליבא דהראב"ד גם הקדש למצותו אם הוא ההקדש הראשון בזמן נחשב לתחילת הקדש דמוסיפים עליו חומש. ואילו לריטב"א הו"ל סוף הקדש שאין מוסיפים עליו חומש.
וכתב הר"ן וז"ל ואשכחינן סוף הקדש שהוא בר פדיון כגון עצים ואבנים המיוחדין לבדק הבית שאם מצאה נאין מהן פודין ואינו מוסיף חומש בפדיונן כו' עכ"ל. והנה הבאנו לעיל את שיטת הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה הלט"ו) דאבני בנין אין להם פדיון, דאין פודין הקדש בדק הבית הקדוש למצותו. אמנם הר"ן סובר דפודין אותן אם מצאה נאין מהן. ונראה דס"ל לר"ן דנוי בית המקדש הו"ל דין בעצם קיום המצוה דבנין ביהמ"ק, דהוי קיום מצוה ליפות ולהדר את ביהמ"ק, וזהו המתיר של פדיון אבנים דנתקדשו למצות בנין. וכן איתא ברמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה הלי"א) וז"ל ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנא' ולרומם את בית אלקינו. ומפארין אותו ומייפין כפי כחן, אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה עכ"ל. לפי הר"ן נוי ביהמ"ק מתיר פדיון אבנים שהוקדש למצותן, והביאור בזה דמכיון דמוסיף בנוי מצוה אין הפדיון מכחיש את מצותן דהאבנים הראשונות, דאדרבא האבנים החדשים מוסיפים קיום במצות בנין ביהמ"ק דהוי עכשיו יותר מפואר. משא"כ אם פודין אבנים בלי להוסיף נוי דאז הפדיון מתנגד ומכחיש את מצוות האבנים הראשונות.
ולפי"ז נראה די"ל לפי הריטב"א דזהו ההבדל בין פדיון באמצע הקדש לבין פדיון בסוף הקדש ופדיון בתחילת הקדש. דתחילת הקדש אינו קדוש למצוה כלל, ובכן פדיונו מחייב חומש דהוי פדיון ממון הקדש בעלמא. ואילו באמצע הקדש חלה קדושה למצותו מדהו"ל אבן שנתקדשה לשם מצות בנין ביהמ"ק. אלא כשפודה אינו פודה את האבן באבן יותר נאה ורק באבן מאותו סוג איכות ונוי. וא"כ י"ל דהוי כפדיון תחילת הקדש דחל מדין פדיון ממון הקדש בעלמא, דעל פדיון ממון הקדש בעלמא מוסיפין חומש. ומאידך יש לדמותו לסוף הקדש, דהא יש כבר אבן קדושה למצותה, ואף האבן השניה היא ג"כ קדושה למצות בנין. ובכן הו"ל פדיון דחל בכדי לקיים עמדו את מצות הבנין - מאבן לאבן - דעל פדיון כזה אין מוסיפים חומש ודינו כסוף הקדש. דבסוף הקדש הפדיון בא להקדיש אבן יותר נאה דהו"ל פדיון לשם מצות בנין ביהמ"ק דעל פדיון כזה אין חומש.
ויעויין עוד ברמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה הלי"ח - י"ט) וז"ל המנורה וכליה והשולחן וכליו ומזבח הקטורת וכל כלי שרת אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד. ואם עשאם של עץ או עצם או אבן או של זכוכית פסולין. היו הקהל עניים עושין אותן אפילו של בדיל, ואם העשירו עושין אותן זהב אפילו המזרקות והשפודין והמגרפות של מזבח העולה והמדות אם יש כח בצבור עושין אותן של זהב אפילו שערי העזרה מחפין אותן זהב אם מצאה ידם עכ"ל. חזינן מהרמב"ם שחיוב נוי המקדש תלוי הוא במידת יכולת של הציבור - שאם הם עשירים חייבים לעשות הכלים מזהב ואם הם עניים עושים מבדיל.
והנה הרמב"ם כלל את המנורה בין הכלים דעושים ממתכת וצריכים זהב בשביל נוי ביהמ"ק. וצ"ע בזה, דהנה הרמב"ם (בפ"ג מהל' בית הבחירה הל"א - ד) כתב וז"ל המנורה מפורשת צורתה תורה וארבעה גביעים ושני כפתורים כו' בד"א בשעשאוה זהב אבל שאר מיני מתכות אין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים כו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דבעינן צורת מנורה רק כשעשאוה מזהב ולא כשעשואה בשאר מיני מתכת. ומשמע דחלות שם חפצא דמנורה חל רק בזהב, ובשאר מתכת אינו חפצא דמנורה אלא רק כלי שרת בעלמא. דלכתחילא המצוה היא להדליק בחפצא דמנורה, ובדיעבד יוצאים מצות הדלקת נרות דבביהמ"ק בהדלקת כלי שרת בעלמא ואע"פ דאינו חפצא דמנורה. ולפי"ז דין זהב במנורה אינו רק דין נוי כבשאר כלי המקדש אלא דין בעצם צורת וחלות שם חפצא דמנורה. וא"כ קשה למה כלל הרמב"ם את דין הזהב במנורה עם דין הזהב בשאר כלי המקדש.
ונראה שהרמב"ם סובר דעיקר דין דזהב במנורה חל מדין נוי כבשאר כלי המקדש, אלא דבמנורה דין הנוי דזהב כ"כ חמור דמעכב הוא בחלות שם חפצא דמנורה, דבלי הנוי דזהב אינו חפצא דמנורה אלא רק כלי שרת בעלמא. ומכאן מוכח דדין דנוי דחל בביהמ"ק ובכליו אינו חלות דין הידור מצוה בעלמא כבשאר המצוות דבתורה אלא דין מסוים במצוות עשיית ביהמ"ק וכלי המקדש ובמיוחד במצות עשיית המנורה.
ולכן מסתבר שיטת הר"ן דפודין אבני הבנין עם אבנים יותר נאין כי בכך מתקיימת עיקר מצות בנין ביהמ"ק ביתר שאת ועוז, דמעיקר מצות בנין ביהמ"ק הוא לעשותו הכי מפואר ומהודר שאפשר לעשותו.
ולכאורה יש להביא ראייה דשאני דין נוי בבנין ביהמ"ק מדין נוי מצוה בעלמא דבשאר המצוות שבתורה קיי"ל דדין הידור מצוה הוא לשלם עד שליש במצוה (ב"ק דף ט:), ואילו במצות בנין ביהמ"ק המצוה היא להדרו בזהב תחת בדיל והוא סכום הרבה יותר משליש, וצ"ע. אלא על כרחך מוכח דבשאר מצוות המצוה דהידור הוי דין חיבוב מצוות בעלמא, ואילו בביהמ"ק הריהו חיוב מסוים בעצם מצות בנין הבית. ובדומה לכך מצינו בשיטת רש"י (סוכה דף כט: ד"ה יבש) דלולב יבש פסול "דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו". רש"י סובר שבמצות לקיחת ד' מינים נוי מצוה מעכב בהכשר ופסול, דבשאר המצוות שבתורה מצות נוי והידור אינה מעכבת ולא פוסלת מדהוי חייב נוי בעלמא שאינו נוגע לעצם קיום המצוה. משא"כ בד' מינים דחל חיוב נוי מסוים - דנלמד מדכתיב בה "הדר" הנוגע לעצם קיום המצוה דד' מינים ובכן אם הלולב הוא יבש ומופקע מנוי הו"ל הוי דבר מאוס ופסול¹⁶⁸.
בענין שתי כסף
משנה. והטענה שתי כסף.
א.
בדין שתי כסף בשבועת עד אחד
איתא בגמ' שבועות (דף מ.) וז"ל אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל ל"ש אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא פרוטה חייב וכו' כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, עכ"ל.
הגר"ח זצ"ל חקר בדין עד אחד שקם לשבועה האם עד אחד נאמן לענין השבועה (והשבועה באה להכחיש את נאמנותו), או"ד דעד אחד מחייב שבועה בפני עצמו אך בלי חלות דין של נאמנות. ואמר הגר"ח זצ"ל שמסתבר שזה תלוי במחלוקת הראשונים בנוגע לעד אחד המסייע את הנתבע אם פוטרו משבועה (עיין לעיל ברא"ש למס' ב"מ פרק קמא סי' ג'). דאם נימא דעד אחד נאמן לחייב שבועה אזי י"ל דבדין הוא שיהיה נאמן נמי אף לפטור משבועה. מאידך, אם עד א' אינו נאמן אלא מחייב שבועה בדין מיוחד אזי יתכן שעד א' רק מחייב שבועה אך אינו פוטר משבועה.
ועיין בר"ן (שבועות דף יט. בדפי הרי"ף ד"ה ודקדקו רבנו אפרים וכו') וברא"ש (בשבועות פ"ו סימן ה') שהביאו מחלוקת הראשונים האם עד א' מחייב שבועה בטענת שמא או דוקא בטענת ודאי. ולכאורה יש לתלות פלוגתתם בחקירה הנ"ל, דנראה שאם עד א' נאמן לענין שבועה אזי י"ל דעד אחד מחייב שבועה אף כשאין הבעל דין טוען טענת ודאי, שכן חלות נאמנותו דומה לנאמנותם של שני עדים בממון ואינה תלויה בטענת בעל הדין. לעומת זאת, אם עד אחד אינו נאמן לגבי שבועה אלא עדותו מועילה בתורת מחייב של שבועה א"כ יתכן לומר שכדי לחייב שבועה זקוק העד לטענת ודאי של התובע שהתחזקה ע"י העדאת העד א'. דהטענה עם העד אחד מחייבת את השבועה, אבל העד לבדו בלי טענת ודאי אינו מחייב שבועה.
ונראה דיש לתלות את ספקו של הגר"ח זצ"ל בדיון בש"ע (חו"מ ל"ד: כ"ז) כשכבר נשבע הנתבע והכחיש את העד, האם העד יכול להצטרף עם התובע לפוסל את הנתבע לעדות. די"ל שאם עד א' מעיקרא נאמן, א"כ כשנשבע הנתבע הריהו מכחיש ומבטל את נאמנותו של העד, ואין העד יכול להצטרף עם התובע לפסול את הנתבע - שכן עד מוכחש הוא. מאידך אם העדאת העד חלה רק בתורת מחייב של שבועה ולא מדין שהעד נאמן אזי י"ל ששבועת הנתבע לא חלה להכחישו ולהפקיע את נאמנותו אלא חלה רק לפטור את עצמו מתביעת התובע. ובכן אפשר לו לעד להצטרף ולהעיד אח"כ עם התובע לפסול את הנתבע לעדות אחרת כי מעולם לא הוכחש העד ונאמנותו לא נתבטלה.
ובפשטות ניתן להוכיח כצד הא' של חקירת הגר"ח זצ"ל מהגמרא המחייבת שבועת עד אחד בפחות משתי כסף בדומה לנאמנותם של שני עדים בממון. ומוכח איפוא שיש חלות דין נאמנות בעד א' כמו שיש לשנים, ולפיכך אינו נתפס בשיעורין של שתי כסף. השיעור של שתי כסף חל בחיובי שבועה עצמם. אולם מאחר שעד א' נחשב לנאמן א"כ הריהו נאמן להעיד אפילו בפחות משתי כסף.
אמנם לפי"ז עלינו להתבונן למה לא תחול נאמנות של עד אחד לחייב שבועה בקרקע. ועיין בר"ן וברא"ש המביאים ירושלמי דפריך הכי וז"ל והרי שנים מחייבין אותו קרקע, שניא היא שאין נשבעין על הקרקעות וכו' עכ"ל. ועיין בתוס' בשבועות דף מ. בתוס' ד"ה וכל מקום וז"ל לאו דוקא דהא איכא כפירת שעבוד קרקעות עכ"ל, ודבריהם סתומים וצ"ב. ונראה שהירושלמי נתכוין לומר שאין להקשות מעדות עד אחד בקרקע כי החפצא של קרקע מופקע מחלות שבועה, ולפיכך גם עד א' אינו מהימן להחיל עליה שבועה. ונראה דעד א' נאמן דוקא בנוגע לחפצא של ממון הנתפס בחלות שבועה, ואילו קרקע אינה נתפסת בשבועה והלכך אין עד א' נאמן בה. ואין להקשות מגלגול שבועה די"ל דגלגול שבועה הוי דין מיוחד ההופך אפילו קרקע לדבר הנתפס בשבועה. ועוד יתכן לומר שגלגול שבועה אינה שבועה בפני עצמה על הקרקע אלא ששבועת הגלגול נכללת בשבועה שעל המטלטלין ונשבע שבועה אחת על המטלטלין ועל הקרקע ביחד. וכן משמע מלשונו של הרמב"ם (פ"א מהל' טוען הלי"ב) ז"ל ועד היכן כח גלגל עד שיאמר ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה עכ"ל. ולכן אף שחפצא של קרקע דעלמא מופקעת משבועה היינו לבדה, ברם ביחד עם מטלטלין נתפסת קרקע בשבועה. ועוד יתכן לומר שקרקע מופקעת מחיוב שבועה, והראייה מהודה בקרקע וכפר בכלים שפטור כי אין קרקע מחייבת שבועה. אך אין קרקע מופקעת ממעשה שבועה, וגלגול אינו אלא מעשה שבועה ולא חיוב שבועה. מאידך, דין שתי כסף חל בנוגע למחייב של שבועה ולא כשיעור בחפצא של הממון הנתפס בשבועה, ולכן עד א', הפועל מדין נאמנות, מחייב שבועה אפילו בפחות משתי כסף.
והנה התוס' ד"ה אבל וכו' (שבועות דף מ.) ס"ל דאליבא דשמואל עד א' מחייב שבועה בפחות משתי כסף דאזיל לשיטתו שהטענה במודה במקצת צ"ל שתי כסף. אולם לדעת המ"ד שהכפירה חייבת להיות שתי כסף אף שבועת עד אחד אינה חלה בפחות משתי כסף. וז"ל דשמואל דהכא לטעמיה דמחייב לעיל בכפירת פרוטה דכיון דמשתבע אפרוטה מוקמה קרא דאבל קם לשבועה בפרוטה אבל בקרקעות לא משכחת דמשתבע בשום מקום וכו' עכ"ל, ודבריהם טעונים ביאור.
ונראה שהתוס' ר"ל שלשיטת שמואל חל השיעור של שתי כסף במחייב של שבועת מודה במקצת ולא בחפצא של ממון הנתפס בשבועה, ובכן ניתן להבחין בין שבועת עד אחד לבין שבועת מודה במקצת. עד א' נאמן לשבועה ומחייב בתורת נאמנות, ולפיכך עד אחד נאמן לחייב שבועה גם על פחות משתי כסף. מאידך, לרב הדורש שתי כסף בכפירת הטענה, שתי כסף הן דין בחפצא של הממון שנשבעין עליו - דלגבי שבועה פחות משתי כסף אינו ממון ואינו נתפס בשבועה - בדומה לקרקע. הלכך אף עד אחד אינו יכול לחייב בו שבועה כי חסר חפצא דממון הנתפס בשבועה.
ולפי"ז נראה לבאר גם סוף התוס' וז"ל אבל בקרקעות לא משכחת דמשתבע בשום מקום עכ"ל, דר"ל שאף שמואל יודה שקרקע מופקעת משבועה, ולכן אין נשבעין על הקרקעות אף במקום שקיימת העדאת ונאמנות של עד אחד. פחות משתי כסף לעומת זאת, נתפס בחלות שבועה, ולכן עד אחד נאמן לחייב שבועה בפחות משתי כסף.
ויש להביא ראייה דשתי כסף הוי דין במחייב ולא בחפצא של שבועה - בניגוד לקרקע - מהא דקיי"ל בשבועת הפקדון שנוהגת בפחות מב' כסף ולא בקרקע. ונראה שהטעם לכך הוא כי בשבועת הפקדון אין חלות חיוב שבועה שהרי אף מי שקפץ ונשבע וכפר בפקדון חייב. וי"ל דמשו"ה שבוה"פ מחייבת אף בפחות משתי כסף. מאידך החפצא דקרקע מופקעת ממעשה שבועת הדיינים ולכן אף שבועת הפקדון אינה נוהגת בקרקע. וכך נמי מוכח משיטת הראשונים המדמה קנס לקרקע שבשניהם אין דין שבועת הפקדון נוהג כי גם החפצא דקנס מופקע ממעשה שבועה כמו קרקע.
אכן אם ננקוט כצד השני בחקירת הגר"ח זצ"ל דהיינו שאין עד אחד נאמן לשבועה, ופועל כמחייב של שבועה בעלמא, עלינו לבאר את דין הגמרא שעד אחד מחייב שבועה אפילו בפחות משתי כסף. וי"ל שהגמרא הבחינה בין מחייבים שונים של שבועות. כלומר, דין שתי כסף חל במחייב של שבועת מודה במקצת כי שם נמצאת גזיה"כ "כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים" ואילו חיוב שבועת עד א' נלמד מקרא ד"לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת", ובמחייב הזה אין דין של שתי כסף.
ועוד י"ל שדין שתי כסף חל במחייב של שבועה התלוי בטענת ודאי כמו במודה במקצת שאין נשבעין שבועת מ"מ בטענת ספק. ואילו להרבה ראשונים עד א' מחייב שבועה בטענת ספק. ולכן אין דין של שתי כסף חל כי המחייב של שבועת עד אחד אינו תלוי בטענה. ונראה שכן מבואר אליבא דשמואל הסובר שהטענה במודה במקצת צ"ל שתי כסף. אמנם י"ל שה"ה אליבא דרב שאמר שהכפירה צ"ל שתי כסף, שיתכן שאין דינו חל בכפירה או בממון של השבועה, אלא חל בטענה. כלומר, שהטענה אחרי ההודאה במקצת צ"ל טענת שתי כסף. ולכן דין שתי כסף חל דוקא במודה במקצת המחייב שבועה ע"י טענה ולא בעד אחד המחייב שבועה בלי טענת ודאי, ודו"ק היטב.
ב.
ב' כסף בשבועת השומרים
הר"ן (שם) הביא מחלוקת בין הראשונים אם חל דין שתי כסף אף בנוגע לשבועת השומרים. ויתכן לתלות מחלוקותם בדיון הנ"ל אם שתי כסף דין בטענה או בממון הנתפס בשבועה. דהנה קיי"ל דשומרים נשבעים אף בטענת שמא. ולכן, אם שתי כסף הוא דין בטענה אזי י"ל דבשבועת השומרים הואיל ואין צורך לטענה ליכא דין דבעי שתי כסף. מאידך, אם שתי כסף הן שיעור ממון הנתפס בשבועה א"כ י"ל דאף שומרים אין נשבעין על פחות משתי כסף¹⁶⁹, (אמנם שבועת עד אחד שאני משאר השבועות משום גזיה"כ מיוחדת שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייב שבועה, ולפי"ז צ"ע מעד א' בקרקע).
ג.
דין תביעה וטענה בשבועת עד אחד
והנה פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' גזילה ואבידה (הל' י"ג) שאם עד אחד העיד שנכנס פלוני לבית חבירו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים, ופלוני כפר ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום, הרי הוא נשבע שבועת התורה שלא לקח כלום מביתו ופטור. ואם פלוני טוען נכון שלקחתי אולם לקוח הוא בידי, הרי הוא מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם, עכ"ל. ומבואר מדבריו שעד אחד מחייב שבועה גם בלי טענת בעל הבית וודאית. ועיי"ש שהשיג עליו הראב"ד וז"ל זהו תימה ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע וכו' עכ"ל.
ועיין למעלה (באות א') שבארנו את מחלוקת הראשונים אם עד אחד מחייב שבועה בלי טענה או דוקא יחד עם טענה.
ברם לכאורה בפסקי הרמב"ם עצמם מצויה סתירה, דבפ"ה מהל' טוען ונטען (הל"ט) פסק וז"ל אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו' וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה וכו' עכ"ל, ומאחר שפסק שנשבעין שבועת עד א' לבעה"ב שלא גזלו אע"פ שטען בעה"ב טענת שמא צ"ע למה לא ישבע לקטן אף שטענת קטן אינה טענה.
והנה הרמב"ם פסק מפורש ששבועת עד א' על ידי טענה היא באה, שכתב (בפ' י"א מהל' שבועות הל' ה') וז"ל שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה ואלו הן מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו, הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה. וכן שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה הרי זה נשבע מספק וכו' עכ"ל. ונראה דמשו"ה פסק (פ"ה מהל' טוען ונטען ה"ט). שאין נשבעין שבועת עד א' בתביעת קטן מאחר שאינו בר טענה, אמנם בגזל מבעה"ב קבע הרמב"ם שנשבע בטענת ספק, ונראה לומר דהתם עקב העדאת העד א' נהפכה תביעת הבעה"ב מטענת ספק לטענת ודאי, שכן יכול התובע לומר לדידי נאמן העד, והו"ל בכך טוען טענת ודאי. ואילו בקטן, שאינו בר טענה כלל, אין העדאת העד יוצרת לו חלות שם טענה. ומשום כך ס"ל להרמב"ם דאין נשבעין שבועת עד אחד בתביעת קטן.
ד.
ביאור המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד בשומר נכסי קטן
פסק הרמב"ם בפ' י"א מהל' שבועות (הל' ה') שנשבעין שבועת השומרים בטענת ספק. וכן פסק ששומרים נשבעים למפקיד קטן (פ"ב מהל' שכירות הל"ז) וז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת קטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן, ואפילו באבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת, ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן, ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ"ל.
ומבואר דהראב"ד חולק על הרמב"ם מכמה טעמים: א) אין נתינת קטן כלום ואינו שומר כלל. אמנם עיין במס' ב"ק (קו:) שמביאים דין אין נתינת קטן כלום בנוגע לטוען טענת גנב בפקדון של קטן שפטור. והנה הרמב"ם כתב את הפטור הזה בטט"ג לקטן (בפ"ד מהל' גניבה הל"ט), ונראה דלשיטתו דין זה הוא פטור מיוחד בחיוב דטט"ג, ואילו להראב"ד הגזיה"כ ד"וכי יתן איש פרט לקטן" מפקיעה את כל חלות השמירה בפקדון של קטן. ב) ועוד השיג הראב"ד דהגזיה"כ "איש פרט לקטן" מתייחסת לשבועת השומרים. ג) ועוד הקשה "על ודאי אין שלו נשבעין על ספק שלו נשבעין" (בל' תמיהה). ונראה דבכך חידש לנו הראב"ד שאינו נכון לומר ששומר נשבע בלי טענה, אלא שבנוגע לחיוב שבועת שומרים טענת שמא של המפקיד שמה טענה. ולכן כשהמפקיד גדול ובר טענה הריהו מחייב את השומר לישבע מחמת טענת שמא שלו. משא"כ קטן, שאינו בר טענה כלל ואף אינו בר טענת שמא, אינו מחייב את השומר לישבע. וי"ל דהרמב"ם לעומת זה סובר דשומר מתחייב לישבע בלי טענה כלל, ולפיכך ס"ל דגם שומר של קטן חייב לישבע. והנה למעלה (באות ב') הוזכרה מחלוקת הראשונים אם שומרים נשבעים שבועת השומרים בפחות משתי כסף. וצדדנו שאם דין שתי כסף הוי דין בטענה המחייבת אזי י"ל דליכא דין שתי כסף בנוגע לשבועת השומרים, דשומרים מתחייבים לישבע אף בלי טענה. אך אם שתי כסף הוי שיעור שחל בחפצא של הממון הנתפס בשבועה אזי י"ל דאף שומרים לא ישבעו בפחות משתי כסף. ברם הרי מבואר שלדעת הראב"ד טענת שמא שמה טענה בנוגע לשומר. ולפי"ז יתכן דלהראב"ד שבועת שומרים בעי שתי כסף, דהואיל ודין שבועת השומרים תלוי בחלות שם טענה (אף שהיא טענת שמא), א"כ היא זקוקה נמי לשיעור של שתי כסף כדי לאשווי טענה.
והנה הראב"ד השיג על פסק הרמב"ם בשומר של קטן כי לדעתו שומרים דעלמא נשבעים בטענת שמא שכן בנוגע לשבועת השומרים טענת שמא שמה טענה. מאידך קטן אינו בר טענה כלל, אף לא בנוגע לטענת שמא, ולפיכך אין בכחו לחייב שומר בשבועה. ברם בנוגע לדין שתי כסף בשבועת השומרים העלה הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל' ו') וז"ל העיד עליו עד אחד אפילו לא כפר אלא פרוטה הרי זה נשבע שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכו' עכ"ל. ועל הלכה זו לא השיג הראב"ד ומשמע דס"ל כוותיה. והנה למעלה (אות ב') הסברנו שאם ב' כסף הוי דין בטענה, אזי י"ל דבשומרים נשבעין אף בפחות מב' כסף משום שחיוב שבועת השומרים אינו זקוק לטענה לחייב שבועה. ונראה דכל זה מסתבר אליבא דשיטת הרמב"ם ששומרים נשבעים אף בלי טענה - ונשבעים אף למפקיד קטן שאינו בר טענה כלל. אך לפי הראב"ד הסובר שגם שבועת השומרים באה מחמת טענה - כי טענת שמא שמה טענה בנוגע לשבועת השומרים, ולכן אין נשבעים השומרים בטענת קטן, קשה למה לא יחול שיעור ב' כסף בשבועת השומרים כשם שחל בשבועת מודה במקצת - שהרי שתיהן מתחייבות מחמת טענה.
ויתכן לתרץ שהראב"ד חילק בין טענת ודאי לטענת שמא. וס"ל דאע"פ שבנוגע לשומרים טענת שמא דינה כטענת ודאי, בכל זאת דין שתי כסף לא חל אלא במקום שזקוקים לטענת ודאי, כגון במודה במקצת, אבל לא בשבועת השומרים, שחלה בטענת שמא. והראב"ד סובר דשיעור שתי כסף נאמר דוקא בשיעורין של טענת ודאי ולא בטענת ספק, ומאחר שטענת ספק מועלת לחייב שבועת השומרים אינה צריכה להיות טענת ב' כסף. א"נ י"ל דלהראב"ד ב' כסף הוא דין במודה במקצת בלבד משום שהוא שיעור בכפירה. שבועת מודה במקצת ע"י טענה וכפירה היא באה, וחלות שם כפירה מהווה גופו של המחייב של השבועה, ובכפירה חל שיעור ב' כסף. ואילו המחייב של שבועת השומרים אינו חלות שם של כפירה, ולפיכך אין בה השיעור של ב' כסף.
והנה כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל"ו) ז"ל העיד עליו עד אחד אפילו לא כפר אלא פרוטה הרי זה נשבע שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכו' וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכו' עכ"ל. ויש לדייק שבאותה הלכה שקבע הרמב"ם שאין שיעור ב' כסף חל בשבועת עד אחד, הוסיף "וכן בשבועת השומרים". ויש להתבונן, האם יש במלת "וכן" איזו משמעות ע"פ דין, כי לפום ריהטא לכאורה שני דינים שונים ישנם כאן. דהדין דעד א' מחייב שבועה אף בלי טענת ב' כסף הוא מגזיה"כ מיוחדת "שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה", והטעם הוא כדנ"ל משום שעד אחד נאמן לענין שבועה, והרי אי אפשר להגביל נאמנות לשתי כסף - כי הנאמן נאמן בכל חפצא של ממון שבתורה. מאידך, שומרים נשבעים אליבא דהרמב"ם אף בלי מחייב של טענה (כגון בקטן), ובהתאם לכך י"ל דליכא דין שתי כסף בשבועת שומרים דב' כסף הוי שיעור בטענה.
ואשר על כן לכאורה נראה שלא נתכוין הרמב"ם לומר שיש כאן דין אחד, אלא ר"ל שאילו היה שעור ב' כסף שיעור בחפצא של הממון הנתפס בשבועה אזי היה בדין שגם שבועת עד אחד ושבועת השומרים תהיינה זקוקות לשיעור ב' כסף. אמנם ממה שנפסקה ההלכה ששבועת עד א' חלה בפחות משיעור ב' כסף עולה ששיעור הממון הנתפס בשבועה אינו ב' כסף אלא השיעור הוא פרוטה, המהוה שיעור ממון בכהת"כ. עקב כך כתב הרמב"ם "וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה נשבע", כי שיעור פרוטה מהוה החפצא של ממון שנתפס בשבועה, והואיל ושבועת השומרים מתחייבת בלי טענה אין בה שיעור שתי כסף, וכנ"ל. אכן הרב המגיד (פ"ג מטוען הל' ו') מביא דעת הרמב"ן שאף שבועת השומרים זקוקה לשתי כסף. ויתכן לפרש שיטה זו ע"פ דרכו של הראב"ד שטענת שמא חשובה טענה בנוגע לשבועת השומרים, ודין שתי כסף חל בכל טענה שהיא אפילו בטענת שמא. ועוד י"ל שהרמב"ן סובר ששתי כסף הויא דין בחלות חיובי שבועה מלבד בשבועת עד אחד, שכן חיוב שבועת עד א' תלוי בנאמנות העד ולא ניתן להגביל נאמנותו רק לממון ששוה שתי כסף ויותר.
אמנם שיטת הרמב"ם היא שבין שבועת עד אחד ובין שבועת השומרים אינן זקוקות לא לטענות ודאי ולא לשתי כסף, ובכן מסתבר שהרמב"ם סובר שדין שתי כסף הוא שיעור בטענת ודאי המחייבת שבועה כגון במודה במקצת. ואילו שבועות עד א' והשומרים מתחייבות בלי טענה, ולפיכך אינן זקוקות לשיעור שתי כסף. ויוצא לפי"ז שבמלת "וכן" השוה הרמב"ם שבועת עד א' ושבועת השומרים בהשוואה גמורה.
ועוד י"ל בביאור השוואת הרמב"ם בין שבועת עד א' לשבועת השומרים, דשתיהן אינן צריכות טענת ב' כסף, והוא במה דיש לחקור בדין שבוה"ד - האם עיקר השבועה באה וחלה על שוויות הממון שעליהם טוענים או שבאה וחלה על החפצא דבעין שעליהם טוענים. וי"ל דדין ב' כסף חל דוקא בשבועת מודה במקצת, דעיקר השבועה חלה על הממון שטוענים וכופרים עליהם. דהתורה נתנה שיעור דוקא בשוויות הממון לענין השבועה דמודה במקצת דהוי שיעור ב' כסף. מאידך שבועת השומרים חלה בעיקר על החפצא דהפקדון דהוי דבר בעין, ומשו"ה לא חל בו שיעור ב' כסף. ואם ננקט דעד א' נאמן אזי מסתבר דנאמן על הבעין ולא רק על שוויות הממון ומשו"ה לא חל בנאמנותו שיעור ב' כסף.¹⁷⁰
ונראה להביא סמוכים למה שאמרנו בשבועת השומרים אליבא דהרמב"ם דעיקר השבועה חלה על החפצא, ממש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' שאלה ופקדון הל"א) וז"ל המפקיד אצל חבירו בחנם ונגנב או אבד הרי זה נשבע ונפטר שנ' וגונב מבית האיש וכו' ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע בה אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בה יד כו' עכ"ל. ומבואר דעיקר שבועת השומרים הוא על הבעין של הפקדון שאינו ברשותו ושנגנב ושאר השבועות דלא פשעו ולא שלח בו יד הן גלגול שבועה. ומוכח דעיקר חלות שבועת השומרים הוי על הבעין ולא על שוויות הממון שלא כשבועת מודה במקצת.
והנה הראב"ד הנ"ל (פ"ד מהל' גזילה הל' י"ג) משיג על פסק הרמב"ם שמשביעים את הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ע"פ העדאת העד אחד, וז"ל זהו תימה ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, ואולי נאמר אחר שימצאנה בידו טענת ברי הוא אע"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד, מ"מ מכל זה הדין גאון חולק עליו וכו' עכ"ל. והנה סוף דבריו צריכא ביאור שאם אח"כ ראה בעל הבית שהכלי שלו גזול בידי הנכנס לביתו למה אליבא דהגאון לא נחייבנו בשבועה, הרי יש לבעל הבית טענת ברי עם העדאת עד אחד.
ואולי מדובר בכגון שלא ראה התובע את הכלי קודם שטען הנתבע אלא אח"כ באופן שהנתבע טען אין חטפי ודידי חטפי, והלכך יכול התובע, שיודע שלא חטף את שלו, לטעון בבירור שגזל הנתבע ממנו שכן יש הודאת בעל דין על החטיפה. ומבואר שעקב הודאת הנתבע, טוען התובע טענת ברי. ונראה דלפיכך חולק עליו הגאון כי לדעתו כל טענה מצד התובע שאינה וודאית בעצמה אך טענת הודאי מתהווה על ידי הודאת הנתבע לא שמה טענת ברי לחייב שבועה.
ונראה להוסיף שבשבועת מודה במקצת צריכה שתקדם טענה להודאה. דין זה מתפרש בשני אופנים: או שהוא דין מיוחד במודה במקצת, כי אלמלא כך אין הודאתו חשובה הודאה במקצת הטענה. או שדין הוא בכל השבועות, שחיוב השבועה צריך לחול תכף ומיד עם המחייב, דהיינו עם ההודאה במודה במקצת. ואילו בקדמה ההודאה לטענה לא יחול חיוב השבועה אלא לאחר זמן, ולא בשעת ההודאה, ולכן אינו חל. וי"ל דה"ה לענין שבועת עד אחד, שהמחייב הוא העדאת העד, ובשעת העדאת העד עדיין חסרה טענה, אלא שלאחר הודאת הבע"ד שאמר אין חטפי ודידי חטפי נוצרה הטענה. והואיל ובשעת המחייב של העדאת העד שהיא עיקר שעת המחייב של השבועה חסרה טענה, סובר הגאון שהוא פטור משבועה אף שטען טענת ודאי אח"כ. ומעין דין קדמה הודאה לטענה במודה במקצת.
ה.
בדין ב' כסף בשבועות הנוטלין
כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל"ז) ז"ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף. ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול. שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה בניהם כפירת שתי מעין ואח"כ ישבע מספק עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש. אבל הדמיון שדימה והלימוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ"ל. ויל"ע במה שהעלה הרמב"ם ששבועת הנוטלין צריכה להיות בשיעור של שתי מעין כסף והסתייע מהנשבעין בטענת ספק כגון השותפין והאריסין והאפוטרופסין והאשה (עיין לקמן דף מה.) שנשבעין דוקא בכפירה שתי מעין כסף (וכמבואר בגמ' שבועות דף מח: ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' שלוחין ושותפין הל"א - ב'). והרי ביארנו אליבא דהרמב"ם ששומרים נשבעין על פחות משיעור ב' כסף משום שנשבעין שלא בטענה, שכן לדעתו דין ב' כסף חל רק בטענה המחייבת, וקשה למה יחול דין ב' כסף באלו הנשבעין בטענת ספק, והלא שבועתם אינה תלויה בטענה.
ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' שותפין הל"א) שכ' וז"ל ולמה תקנו חכמים שבועה זו מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחין. לפיכך תקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה עכ"ל. ולפי"ז ניתן להציע שבאופנים האלה מהווה טענת ספק חלות של טענה מדרבנן וכאילו טוענים טענת ודאי. סמוכין לכך מהוראת רבותיו של הרמב"ם (שם הל"ג) וז"ל מכאן הורו רבותי שאם מת השותף האחד אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו בודאי כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף עכ"ל, מכאן שאין נשבעים בטענה בעלמא כי אם בטענת ספק של חשד, כלומר שהחשד מהוה טענת ודאי מדרבנן. הלכך שפיר חל השיעור של ב' מעין כסף. ואף שהרמב"ם חולק על רבותיו כפי שכתב שם ז"ל ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לדון שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשת אפוטרופא בחיי בעלה עכ"ל, נראה שאין זה פירכא כי הוא מדין טענינן ליורש וכאילו אביהם קיים וטוען טענת חשד שחלה ע"פ דין כטענת ודאי מדרבנן.
והנה אחת מטענותיו של הראב"ד על הרמב"ם היא ששיעור ב' כסף שייך דוקא בחיובי שבועה שנשבע להפטר ושבע"כ נשבע ואילו נשבע ונוטל אינו מוכרח לישבע אלא נשבע מרצונו כדי ליטול. ומאחר שיש לו זכות לישבע וליטול, למה לא ישבע בפחות משתי מעין כסף ואפילו על פרוטה.
ונראה שהרמב"ם חולק על הראב"ד בעיקר הבנת תקנת החכמים של הנשבעין והנוטלין. דהרמב"ם סובר דעיקר התקנה היתה חיובי שבועה שחלין על השותף והאריס והנתבעים האחרים שמחוייבים לישבע, אך החכמים הפכו את השבועה מעליהם ונתנוה על התובע שישבע ויטול. ואמנם חיוב שבועה חל על הנתבע, אלא שקיום השבועה בא בפועל על ידי התובע, ולפי זה מבואר הצורך בשיעור שתי מעין כסף.
אלא שעדיין נשאר לבאר מהי כוונת הרמב"ם בהוכיחו את דינו בנוגע לשבועת הנוטלין (שכיר נגזל ונחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו, עיין בשבועות דף מז:) מהנשבעין בטענת ספק. ויתכן לפי פשוטו שנתכוין הרמב"ם להוכיח ששיעור ב' כסף חל אף בשבועות המשנה, ולא בשבועות דאורייתא בלבד. ועוד יתכן לומר דהרמב"ם רצה לדמות שבועת הנוטלין לנשבעין בטענת ספק, כי שתיהן שבועות המשנה הן, וכשם ששבועת הנשבעין בטענת ספק מהווה חיובי שבועה שחלין מעיקרא על הנתבע, הוא הדין שבועות הנוטלין שחלות מעיקרא כחיובי שבועה על הנתבע, אך החכמים סילקו אותן ממנו והטילו אותן על התובע לישבע וליטול ומאחר שמעיקרא חל חיוב שבועה על הנתבע גם הדין של ב' כסף חל.
ברם יתכן דיש ביאור אחר בשיטת הרמב"ם. ונ"ל ששבועה תצויר בשתי דרכים: א) שבועה לישבע על ממון; ב) שבועה לישבע על בעין. ובכן במקום שהשבועה חלה עבור ממון זקוקים לשיעור ב' כסף. ואילו כשהשבועה חלה עבור בעין לא צריכים שיעור ב' כסף ודי בבעין ששוה פרוטה. וככה פסקי הרמב"ם נכונים וכדמבואר.
ונראה דהרמב"ם פסק ששבועת מודה במקצת, שבועת הנוטלין, ושבועות הבאות בטענת ספק זקוקות לב' כסף כי כל השבועות האלה חלות עבור ממון, ובממון נקבע שיעור ב' כסף. ומאידך פסק ששבועת עד אחד ושבועת השומרים אינן זקוקות לשיעור ב' כסף כי שתי השבועות האלו חלות עבור בעין. דבשבועת עד א' י"ל דהעד אינו בא להעיד על חיוב ממון דוקא אלא אף על החפצא של בעין שנמצא בידי הנתבע, ושבועת הנתבע חלה עבור הבעין כדי להכחיש את העדאת העד. וי"ל דה"ה בשבועת השומרים שהרי הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' שאלה ופקדון (הל"א) וז"ל המפקיד אצל חבירו בחנם ונגנב או אבד הרי זה נשבע ונפטר וכו' ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בו יד ואחר נגנב וכו' עכ"ל. ועיין במפרשי הרמב"ם (בלחם משנה שם) שמדייקים שאליבא דהרמב"ם עיקר שבועת השומרים היא השבועה עבור הבעין של הפקדון שאינו ברשותו וששאר השבועות שלא פשע בו ושלא שלח בו יד באות בגלגול. וי"ל דמאחר שעיקר שבועת השומרים חלה עבור הבעין לא חל בה השיעור של ב' כסף, כי השיעור דב' כסף חל דוקא בשבועות על שוויות ממון כמו שבועת מודה במקצת.
אשר לספקו של הראב"ד אם השכיר נשבע ונוטל אפילו על פחות מפרוטה, נראה לבארו ע"פ ההנחה שאמנם פחות משו"פ ממונו של השכיר הוא אך אין ב"ד נזקקין לגבות פחות משו"פ. וזהו הטעם בעלמא שאין נשבעין על פחות משוה פרוטה כי כל עיקר חלות דין שבועה בעלמא הוא או שישבע המחויב בב"ד או שישלם ע"פ בי"ד מדין כל מי שאינו רוצה לישבע משלם. ועולה שעל פחות משו"פ שאין בי"ד גובין את הממון אינו חייב לישבע. ברם שבועות הנוטלין שונות מאלו שנשבעין ונפטרין כי אין בשבועות הנוטלין אליבא דהראב"ד חיובי שבועה אלא זכות שבועה, שע"י השבועה זוכה בממון. לפיכך ניחא לו שהשכיר ישבע אפילו על פחות משוה פרוטה. אך הראב"ד מסופק אם גם בשבועות הנוטלין קיים דין של שוה פרוטה שמהוה אולי שיעור בחפצא של ממון הנתפס בשבועה ומאחר שאין בי"ד נזקקין לגבות פחות משוה פרוטה גם אינם מזקיקים עליו שבועת הנוטלין שכן פחות משו"פ אינו ממון שנתפס בשוה"ד.
אולם משמעות דברי הראב"ד היא שאינו מסופק בכל הנשבעין ונוטלין כי אם בשכיר בלבד. וכן מורה תחילת ההשגה - "ומה יעשה השכיר העני וכו'". ויתכן שספקו של הראב"ד הוי רק בשכיר כי הואיל והשכיר את עצמו עבור ממון מעט הרי המעט הזה חשוב אצלו וראוי לו לישבע עליו. והלא עיקר הדין דב' כסף הוא שיהיה השבועה בדבר חשוב כמבואר בגמרא שבועות, ולשכיר אף פחות מב' כסף ואפילו פחות משו"פ דבר חשוב הוא כי עבורו השכיר את נפשו. ויוצא שהספק הוא, האם התקינו החכמים שלא להטיל על שבועת השכיר את שיעור דבר חשוב של ב' כסף שחל בשאר השבועות, או"ד וויתרו גם על השיעור של חשיבות ממון בכהת"כ, דהיינו אף על פחות משוה פרוטה¹⁷¹.
ולפי"ז מבואר פסק הרמב"ם בפרק י"א מהל' שכירות (הל' ט) וז"ל ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופוחתין לו תחילה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעה"ב אמר נתתיה לא יטול אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה עכ"ל. ועיין בנושאי כליו של הרמב"ם שנדחקו מאד ליישב את הלכותיו שלכאורה סותרות אהדדי, שהרי בהלכות טוען ונטען (פ"ג הל"ז) פסק ששבועות הנוטלין מזקיקות ב' כסף. ונראה לפרש שיטתו כפירוש ה"ה דהרמב"ם הבחין בין שכיר לשאר הנשבעין ונוטלין, והוא כסברת הראב"ד הנ"ל שהשכיר החשיב אף ממון פחות מב' כסף ולפיכך נשבע עליו¹⁷².
ובדין שבועת השכיר עיין ברמב"ם (פי"א מהל' שכירות הל"ו) שלפי גרסתנו (עיין שם בכ"מ) פסק שאפילו אם היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל, והראב"ד השיג עליו וז"ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה"ב ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ל. ונראה שהרמב"ם מיירי במופלא סמוך לאיש ששבועתו שבועה. וע"ז חולק הראב"ד וסובר כי אע"פ שלענין הפלאה דינו כגדול עכ"ז בנוגע לדיני ממונות הרי הוא כקטן. הלכך אף שמצויה חלות דין שבועת ביטוי בקטן כשהוא מופלא סמוך לאיש, בכל זאת שבועת הדיינים אינה חלה כי אם בגדול. אולם נראה לומר שלדעת הרמב"ם אין תקנת חז"ל בשבועת שכיר מחייבת שבועה הדיינים דוקא, אלא די בשבועת ביטוי בלבד. ואע"פ שבמקום שהשכיר יכול לישבע שבועת הדיינים, כגון בגדול, שבועת דיינים מעכבת, מ"מ בשכיר קטן שא"א לו לישבע שבוה"ד עיקר התקנה היתה שיטול בשבועת ביטוי בלבד (עיי"ש במגיד משנה). ולפי"ז שפיר מבואר למה שבועת השכיר מועלת בפחות משתי מעות כסף, כי כאשר א"א לו להשבע שבוה"ד נשבע ונוטל שכרו בשבועת ביטוי.
ו.
בדין יצאו כלים למה שהן
עיין במס' שבועות (לט:) בתוס' ד"ה מה כלים וכו'. בתוס' מובאות שתי דיעות בנוגע לגזיה"כ "יצאו כלים למה שהן" (שם דף מ:) האם הדין מרבה לשבועה אפילו כלי פחות משוה פרוטה או שהוא מרבה כלי פחות מב' מעות כסף לשבועה ובתנאי שיהיה לכל הפחות שוה פרוטה. והרמב"ם פסק בפ"ג מהל' טוען (הל"ה) שאפילו כלים השווים פחות משו"פ מחייבים שבועה. וז"ל הכלים אין משערין את דמיהן, ואפילו הן עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין, הודה באחת וכפר באחת חייב, שנאמר כסף או כלים כל הכלים ככסף עכ"ל. ברם הרמב"ן בחידושיו (שם) פסק כירושלמי שמצריכים כלי שוה פרוטה. ומקשה על הרמב"ם וז"ל דאינן שוות פרוטה היאך אפשר והא אין בי"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה כדאמרינן ישיבת הדיינים בפרוטה ולא הוציאו כלים מן הכלל עכ"ל. וצ"ל שלהרמב"ם אה"נ שכן נזקקים ויושבים הדיינים לכלי פחות משוה פרוטה. עוד הקשה הרמב"ן שם וז"ל וכן לענין קידושין ושאר הפרוטות שבמשנתנו (ב"מ נה א) אין הכלים יוצאין למה שהן עכ"ל.
ואמר ע"ז הגאון ר' משה זצ"ל שלדעת הרמב"ם באמת פודין את ההקדשות בכלי פחות משוה פרוטה שכן כתב בפ"ז מהל' מעילה (הל"ו) וז"ל וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא עד שיהיה מותר להשתמש בכל המעות. נוטל פרוטה של חולין או כלי כל שהוא ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה. ותעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש ויותר החנוני להשתמש בכל המעות עכ"ל. ויתכן אליבא דהרמב"ם שכלי פחות משו"פ יועיל לדינים אחרים נמי כשם שהוא מועיל בפדיון הקדש. אמנם ביחס לקידושין גם הרמב"ם יודה שאין האשה מתקדשת בכלי פחות משוה פרוטה והוא דין מיוחד בקידושין שצריכים כסף של הנאה (עי' בהל' אישות פ"ה הל' י"ג והל' כ"ד, ורבינו זצ"ל האריך לבאר את שיטת הרמב"ם בנוגע לכסף קידושין בשיעוריו למס' קידושין ואכמ"ל). אכן ישנם ראשונים (עיין בשבועות בחידושי הר"ן) הסוברים שכלי פחות משו"פ מועיל אף לקידושין, וה"ה שנחשב לכסף בכהת"כ. ולפי מקצת ראשונים אחרים י"ל דיש גזיה"כ מיוחדת שכלי פחות משו"פ מועיל דוקא לענין שבועת מודה במקצת ולא לשאר דיני התורה. ונראה דיש להבחין בין שני דינים: א) חפצא של כסף. ב) שוויות ממון. כלי השוה פחות משו"פ נחשב לחפצא של כסף אבל אינו נקרא בשם ממון, ויש דיני תורה התלויים בחפצא של כסף, ויש דינים אחרים התלויים בשוויות ממון. דמסתבר למשל שחיובי הגזילה תלויים בשוויות ממון של שוה פרוטה, ואילו מעשה פדיון וגאולה מהקדש תלוי בחפצא של כסף.
והנה למעלה חקרנו בדין ב' כסף האם הוא חל כשיעור בחפצא של ממון השבועה, שבפחות משיעור ב' כסף כאילו אינו ממון הנתפס בחלות שבועה, או שהוא דין בטענה, כי ב' כסף קובע את השיעור של טענה חשובה. ויתכן לתלות בכך את המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן. אם נאמר שב' כסף דין בחפצא של ממון השבועה, כלומר שבכהת"כ מהוה פרוטה ממון ולגבי שבועות מהוה ב' כסף ממון, ניתן להסיק שמאחר שמיעטה התורה כלים משיעור הממון של ב' כסף נתמעטו גם משיעור שו"פ דכהת"כ, שכן הואיל ואין צורך לשיעור ממון בנוגע לשבועות, מחייבים גם בפחות משו"פ. לעומת זאת, אם דין ב' כסף חל בדין הטענה, י"ל דאף שמיעטה התורה כלים מדין ב' כסף, המיעוט הוא רק בנוגע להלכות הטענה המחייבת שבועה, אבל אין המיעוט נוגע לדין החפצא של ממון השבועה. ושיעור ממון השבועה שוה לדין ממון שבכל התורה כולה, שהוא שוה פרוטה¹⁷³.
אמנם יתכן שדין שיעורי הממון שבכהת"כ שיהא הממון שוה פרוטה אינו חל בנוגע לשובה"ד. דנתבאר לעיל, דישנן זכויות של בעלות ודין "שלו" אף בממון בפחות משו"פ, אך ב"ד בעלמא אין מחייבים תשלומין ואין נזקקין לגבות פחות משו"פ. אולם דיני שבוה"ד וחיוביה שונים ונוהגים אף בפחות משו"פ, אלא שהשיעור של ב' כסף חל בדיני השבועות כשיעור מיוחד של שבועות. ברם מאחר שיצאו כלים למה שהן מחייבים שבועת הדיינים אף בפחות מב' כסף - ואפילו בפחות משו"פ¹⁷⁴.
ולכאורה יש סמוכין לכך מהשגת הראב"ד (פ' י"א מהל' שכירות הל"ו) המעלה את האפשרות ששכיר ישבע אף על פחות משו"פ, ולכאורה ר"ל שישבע שבועת הדיינים (שלא כנ"ל בשיעורים שישבע שבועת ביטוי בעלמא). ואילו היתה ההלכה של ממון בכהת"כ דהיינו שו"פ חלה בשבוה"ד לא היה שייך לחלק בין שבועת השכיר לשאר שבוה"ד. וחזינן ששיעור ב' כסף הוא דין מיוחד שחל בכל שבועה ושבועה כשלעצמה, ולא מדין ממון שבכהת"כ, ולפיכך יתכן ששכיר ישבע אף על פחות משו"פ, וה"ה בכלים.
עוד יעויין בירושלמי ריש פרק א' דקידושין שדרשה את הפסוק לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה לגלות שיש דין מסוים של פרוטה בשבועת הדיינין. וכן משמע מהמשנה לפנינו בב"מ (דף נה.) שמנה הודאת שו"פ בשבוה"ד כדין מיוחד לעצמו. ולפי"ז יש לעיין כשישבו ב"ד לדון על שו"פ דקיי"ל (לקמן דף נה:) שגומרין את הדין אף על פחות משו"פ האם נשבעין באופן כזה על פחות משו"פ. ונראה שלפי הירושלמי שפחות משו"פ מופקע מדין מיוחד משבוה"ד אין החפצא דפחות משו"פ נתפס בשבוה"ד ולכן לא נשבעין אף בציור זה. מאידך יתכן שכלי לא צריך להיות שו"פ לחייב שבוה"ד שדין מיוחד הזה של כסף שו"פ לענין שבוה"ד לא חל בכלים ע"פ גזיה"כ כסף או כלים, כי דין שו"פ נאמר בכסף ולא בכלים¹⁷⁵.
והנה להלן בשיעורים (דף נה. ד"ה חמש פרוטות) הבאנו את המחלוקת שבין המגיד משנה (פ"א מהל' גניבה ה"ב) לבין הגר"ח זצ"ל בפחות משו"פ, כי הרב המגיד סובר דהאיסור לגזול פחות משו"פ לדעת הרמב"ם הוא מדין איסור חצי שיעור, ואילו הגר"ח זצ"ל נקט דפחות משו"פ אינו חפצא דממון כלל ולא נאסר מדין חצי שיעור, דאיסור ח"ש חל רק כשיש חפצא דאיסור אך הוא פחות מכשיעור, ולא חל בפחות משו"פ דאינו חפצא דממון כלל והאיסור לגנב פחות משו"פ לפי הרמב"ם הוי איסור בפני עצמו שלא לעשות מעשה גניבה.
ולכאורה ניתן לתלות את המחלוקת בראשונים האם כלי צ"ל שו"פ או לא בהגדרת דין שו"פ, שאם שו"פ הוי חלות דין שיעור (כה"ה) אף כלי צריך להיות שיעור זה, דממועט כלי רק משיעור דב' כסף ולא משיעור דשו"פ דחל בכל הדיני ממונות בכל התורה, ומאידך אם שו"פ דין בחפצא של ממון (כדנקט הגר"ח זצ"ל) י"ל דכלי פחות משו"פ מהווה חפצא של ממון וכסף מפאת החלות שם כלי.
ומסתבר לומר דדין שו"פ באיסורי גזילה ומעילה חל מדין שיעור, ומשו"ה אפילו כלי צ"ל שו"פ לדיני גזילה ומעילה. ואילו במעשי קנין ובקידושין שו"פ הוי הגדרה דחפצא של כסף, ומשו"ה כלי פחות משו"פ מועיל לקנינים ולקידושין וכשיטת מקצת הראשונים (עיין ברשב"א לשבועות דף מ.).
ע"כ ענין שתי כסף
משנה. חמש פרוטות הן
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה הל"ב) וז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. ועיין במגיד משנה שמפרש שהאיסור לגנוב כל שהוא מבוסס על ההל' שחצי שיעור אסור מן התורה. וצ"ע לפי"ז למה כלל הרמב"ם איסור חצי שיעור ביחד עם האיסור של הגונב ע"מ לשלם וכו'.
והגר"ח זצ"ל נקט, דבאמת אי אפשר לומר שפחות משוה פרוטה נחשב לחצי שיעור, כי פרוטה אינה שיעור חיוב אלא שיעור בחלות שם ממון. ונראה דחצי פרוטה אינו דומה לחצי כזית חלב. חצי כזית חלב הויא חפצא דחלב, אלא דכשאוכלו ליכא מעשה אכילת הגברא של שיעור כזית, ולפיכך פטור ממלקות. מאידך נראה דפחות משוה פרוטה אינו חפצא דממון כלל, דפרוטה קובעת את השם ממון בחפצא, ופחות מפרוטה אינו חפצא דממון שיאסר באיסור חצי שיעור.
וראייה לזה הביא הגר"ח זצ"ל מהמשנה דידן דחמש פרוטות המונה ביניהן דיני פרוטה בפדיון הקדש ובקדושין, ולכאורה ליכא שיעורין בקדושין או בפדיון, ועל כרחך צ"ל דפרוטה אינה דין שיעורין אלא שיש צורך בקידושין ובפדיון הקדש בחפצא של ממון, ולפי"ז מבואר דפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון¹⁷⁶.
ולכן אמר מרן הגר"ח זצ"ל דמסתבר דלרמב"ם האיסור לגנוב כל שהוא אינו נכלל באיסור חצי שיעור דעלמא אלא שמהווה איסור מיוחד בגניבה. גניבת כ"ש נאסרת משום הלאו דלא תגנבו, והוי איסור טפל ללאו דגניבה שפטור ממלקות.
ובאמת יש לעיין, מהו גדרו של האיסור לגנוב פחות משוה פרוטה, שהרי כדמבואר אין כאן לקיחת ממון כלל וליכא הפסד לנגנב. ונראה שהתורה אסרה כל מעשה לקיחה של דברים שאינם שלו, ואע"פ שאינו לוקח ממון חבירו, הרי עושה מעשה גניבה, שהרי לוקח דבר שאינו שלו. וזהו יסוד האיסור לגנוב או לגזול פחות משוה פרוטה - איסור גברא של מעשה גניבה ולקיחת חפצא בלי רשות, ואע"פ דליכא גניבת ממון.
ולפי"ז נ"ל, דהאיסור לגנוב דרך שחוק, ג"כ מבוסס על איסור זה, דאע"פ שגונב דרך שחוק, וליכא גניבת ממון המחייבתו בכפל, שהרי אינו רוצה לקחת את הממון לעצמו, מ"מ לוקח דבר שאינו שלו מרשות חבירו, דהיינו שהגברא עושה מעשה גניבה, ואסרתו התורה. ולפי"ז אין כוונת דברי הרמב"ם "שלא ירגיל עצמו בכך" שאיסורים אלה נאסרים רק ממדת חסידות בלבד או מדרבנן בעלמא, כי בודאי גניבות אלו נאסרות מדאורייתא, אלא דהרמב"ם נותן טעמו של האיסור¹⁷⁷, דאע"פ דאין כאן גניבת ממון המחייבת בכפל ובכל החיובים של אחריות דגניבה וגזילה, מ"מ יש כאן מעשה גניבה, ומעשה גניבה אסרה תורה, ואפי' בלי גניבת ממון, שהרי אסרה התורה אף גניבה פחות משוה פרוטה, ואע"פ שאינו ממון¹⁷⁸. ובכן מבואר הא דכלל הרמב"ם את האיסור של פחות משו"פ באותה ההלכה של הגונב ע"מ לשלם¹⁷⁹.
והנה יש לעיין, האם אסור לגזול איסורי הנאה או לא. ונ"ל, דדין איסורי הנאה תלוי בפירושי ה"ה והגאון ר' חיים זצ"ל. לפי ה"ה, איסור גזילה בפחות משוה פרוטה הוא משום דחצי שיעור אסרה תורה דחזי לאצטרופי לשיעור וכדאיתא ביומא (דף עד.). ולפי"ז נראה דאיסורי הנאה דאינם ראויים להצטרף לפרוטה שאינם ממון כלל, אינם כלולים באיסור זה. ואילו לפי"ד הגר"ח זצ"ל, פחות משוה פרוטה אינו ממון, ומ"מ אסרה תורה לגברא לעשות מעשה גניבה, אע"פ דאינו גונב ממון חבירו. ואליביה י"ל דגם איסורי הנאה נכללים באיסור זה¹⁸⁰.
והנה איתא בגמרא (לעיל דף מז. - מז ב) שקונים חליפין בכלי פחות משוה פרוטה ואין קונים באיסורי הנאה. ולפי"ד ה"ה חילוק זה מובן, דפחות משוה פרוטה הוי עכ"פ ממון, ואיסורי הנאה אינם ממון. אולם לפי"ד הגר"ח זצ"ל הסובר שבין פחות משוה פרוטה ובין איסה"נ אינם ממון, צ"ע למה שונים דיניהם בנוגע לחליפין.
ונראה לומר דחליפין קונה רק בכלי, וכלי פחות משוה פרוטה נחשב לכלי, אבל דין איסה"נ מפקיע את שם כלי מהחפצא לגבי קנין חליפין ומשו"ה אין איסה"נ קונים בחליפין.
ברם אע"פ שהגר"ח זצ"ל היה תקיף בדעתו שפחות משו"פ אינו חפצא דממון כלל, יש לכאורה כמה ראיות כנגד שיטתו מסוגיין:
א) הדין שהמוצא אבידה דשו"פ בשעת המציאה חייב להכריז עליה, ואע"ג דזלה אח"כ, ואם נימא דפחות משו"פ אינו ממון כלל, א"כ צ"ע למה חייב המוצא להכריז עליה ולהשיבה. ומאידך אי נימא דשו"פ הוי חלות דין שיעור בלבד אזי י"ל דמכיון דהיתה שיעור שו"פ בשעת המציאה ונתחייב להכריז עליה ולהשיבה החיוב מחייבו ואפילו אם הוזלה מהשיעור אחרי כן, דהא עכ"פ משיב חפצא דממון. וי"ל אליבא דהגר"ח זצ"ל דמאחר דהתחייב להשיב אבידת ממון ששו"פ בשעת המציאה חל עליו חיוב להשיב גם את החפצא דהאבידה עצמה בעין ואע"פ דזלה ואינה עוד חלות שם ממון¹⁸¹.
ב) קיי"ל שאם הוזקק ב"ד לשו"פ גומרין את הדין אפילו על פחות משו"פ. ולכאורה מכאן יש ראייה דפחות משו"פ מהווה חפצא דממון דאל"כ למה גומרים את הדין עליו. ואליבא דהגר"ח זצ"ל י"ל דזוהי הלכה מיוחדת בצדק הדין - "צדק צדק תרדף"¹⁸² - דמאחר דכבר התחילו לדון את הדין אסור לעזוב אותו באמצע עד גומרו בצדק, ולכן גומרים את הדין אפילו על פחות משו"פ מאחר שכבר התחילו לדון את הדין כשהיה שו"פ.
ג) איתא בגמרא לקמן דבמעל מהקדש פחות משו"פ חייב להשיבה להקדש מגזיה"כ. וצ"ע דהרי לפי"ד הגר"ח זצ"ל פחות משו"פ אינו חפצא דממון כלל וא"כ אמאי חייב להשיבה להקדש. וצ"ל אליבא דהגר"ח זצ"ל דיש גזיה"כ מיוחדת בנוגע להקדש דפחות משו"פ נמי נחשב לממון לענין האיסור להנות מהקדש ולחיוב השבת מעילה.
ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מעילה הל"ח) שהביא את הדין הזה וכ' וז"ל המועל בפחות משו"פ בין בזדון ובין בשגגה משלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן. ויראה לי שאינו לוקה על פחות משווה פרוטה אם היה מזיד עכ"ל. ויוצא לפי הרמב"ם דעל פחות משוה פרוטה חל איסור מעילה מדאורייתא אך בלי מלקות. ונראה דס"ל דפחות משו"פ נאסר בלאו טפל דמעילה ולא מעיקר הלאו, והרמב"ם לשיטתו בלאו שבכללות שלוקין רק על עיקרי הלאוין ולא על איסורים הטפלים הנכללים בלאו¹⁸³. וק"ק למה ס"ל לרמב"ם דאין מלקות על פמשו"פ והוי לאו טפל.
ונראה ליישב הרמב"ם לפי"ד הגר"ח זצ"ל די"ל דהרמב"ם סובר דמאחר דפחות משו"פ אינו ממון בכהת"כ א"כ אף לענין מעילה אינו ממון, ומשו"ה אינו נכלל בעיקר הלאו דמעילה ולכן לית ביה ובהנאתו חיוב מלקות. אמנם פחות משוה פרוטה נאסר באיסור מיוחד בתורת לאו טפל דאינו מחייב מלקות מאחר דאינו חפצא דממון כלל.
וצע"ק למה כ' הרמב"ם כאן "ויראה לי" שאין מלקות אפחות משו"פ במעילה, ואילו בגניבה דעלמא (פ"א מגניבה הל"ב) כ' בסתם דאסור לגנוב כ"ש בלי מלקות ולא כ' "ויראה לי"¹⁸⁴.
ונראה דעיקר חלות גניבה דעלמא חלה בגניבת ממון ובהפסד שו"פ והראייה דהא ליכא חלות חיוב השבה בגניבת פחות משו"פ ומשו"ה פשיטא דגניבת כל שהוא אסורה רק באיסור טפל בלי מלקות, דהיינו, שיש איסור גברא שלא לעשות מעשה גניבת החפצא, ואע"פ דליכא בזה גניבת ממון. משא"כ במעילה מהקדש, דהתורה חייבה המועל בפחות משו"פ בהשבה, ושחייב לשלם להקדש גם אפחות משו"פ שמעל בה, ומשו"ה סד"א שנאסרה אפילו בעיקר הלאו, ושגזיה"כ היא דלענין הקדש אפילו פחות משו"פ נחשב לחפצא דממון, בדומה לבן נח דנהרג על גזילת פחות משו"פ, דלגבי בן נח אף פחות משו"פ נחשב לממון, וה"ה בהקדש, וע"ז בא הרמב"ם וכ' "ויראה לי" שזה לא ככה, דאף לגבי הקדש פחות משו"פ אינו חפצא דממון ממש, ולא נאסר בעיקר הלאו אלא באיסור טפל בלי מלקות, והאיסור וחיוב ההשבה אפחות משו"פ הוי דין מיוחד בהקדש בלבד, אך עכ"ז פחות משו"פ אינו חפצא דממון, ומהוה איסור טפל בפני עצמו וחיוב השבה דחל לעצמו, בלי מלקות וחומש, דמעילה לכל דיניה חלה רק במעילת ממון שו"פ ולא בפחות משו"פ, דאינו חפצא דממון, ואפילו לענין הקדש.
גמ'. אין אונאה לפרוטות. יעויין בשיטה מקובצת שמביא כמה פירושים בראשונים.
א) הרא"ה פירש דבעינן שתהא האונאה כאיסר ולא רק שו"פ. ב) פרש"י (לפי השיטה) שיהא המקח כאיסר, אך האונאה עצמה חלה בשיעור שו"פ. ג) ר' יהונתן פירש שאם המקח שו"פ אין חלות אונאה אם האונאה עצמה פחות משו"פ. ד) פירוש א' בראב"ד (החולק עליו) שאפילו אאונאה פחות משו"פ מחזיר את האונאה.
ובביאור מחלוקת הראשונים נראה דשו"פ הוי שיעור ממון בכהת"כ וכדביאר הגר"ח זצ"ל¹⁸⁵. ובדיני גזילה, גניבה, ומזיק דהפסידו בעל כרחם¹⁸⁶ השיעור דשו"פ קובע את חלות האיסורים דחלין בהפסד ממון דכהת"כ דהיינו בשו"פ. אך דין אונאה שאני, דהמתאנה הסכים למחיר המקח והפסיד ממונו בהסכמתו ומדעתו¹⁸⁷, וא"כ יתכן דההפסד המחייב אינו שיעור הפסד ממון בעלמא דהיינו שו"פ, אלא שיעור מסוים באונאה של איסר, לרא"ה בשיעור האונאה עצמה ולרש"י בשיעור המקח. ועליהם חולק ר' יהונתן דס"ל דשיעור האונאה הוי שו"פ דהוי שיעור הפסד ממון בכהת"כ. ומאידך שיטה אחת בראב"ד סוברת דל"צ שיעור שו"פ כלל, דאונאה חלה על משהו, דמאחר דאונאה חיוב מסוים הוא, לא צריכים הפסד ממון כלל באונאה רק דהויא שתות המקח.
והנה אליבא דשיטה אחת בראב"ד יש רק שיעור אחד באונאה - שתות מקח. אך לכל הראשונים האחרים ישנם שני שיעורים - שיעור שתות המקח וגם שיעור שני בשוויות המקח והאונאה, או של איסר או של שו"פ וכדמבואר. ואם יש מקח בלי א' משני השיעורים האלה דיני אונאה אינם חלין, והמקח קיים ופטור מלשלם.
ויל"ע ביסוד הדין דשני השיעורים מעכבים בחלות דין אונאה - האם כשחסר שיעור אחד אין דין אונאה חל עפ"י דין התורה דקבעה דזהו דרך מקח וממכר, דאין כאן חפצא דאונאה כלל, או"ד דבעצם יש כאן חפצא דאונאה אלא שהמתאנה מחלה, ומשו"ה המאנה אינו חייב לשלם.
ולכאורה נראה דבחקירה זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד (בפכ"ט מהל' מכירה הל"ח), דהרמב"ם כ' וז"ל קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול, פחות משתות מחילה כו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אומר אני שהקטן אין לו מחילה כדאמרי' יתמי לאו בני מחילה נינהו עכ"ל. ונ"ל דפליגי בזה, דלפי הרמב"ם בפחות משתות אין חפצא דאונאה כלל, דכך קבעה התורה את מחירי מקח וממכר והמקח קיים אף לקטנים, ואילו לראב"ד יש חפצא דאונאה אף בפחות משתות, אלא דבפחות משתות דעלמא יש מחילה, אך לא שייך מחילה בקטנים דלאו בני מחילה נינהו.
וי"ל דבחקירה זו פליגי נמי הראשונים האם יש איסור להונות בפחות משתות, דאם אינה חפצא דאונאה כלל, הריהי מותרת, אולם אם הויא חפצא דאונאה הריהי אסורה (ועיין בשו"ע חו"מ סי' רכ"ז: ו).
ולפי"ז יל"ע אליבא דהראב"ד הסובר דאונאת קטן חלה ומחייבת תשלומין גם בפחות משתות משום דקטן לאו בר מחילה הוא, האם תחול אונאה בקטן בפחות משו"פ או בפחות מכדי איסר משום דאינו מוחל, ומסתימת לשונו משמע דהראב"ד סובר דאפילו בקטן אונאה אינה חלה בפחות משיעור פרוטה או איסר.
ונראה דהראב"ד מחלק בין השיעור דפחות משתות מקח לבין השיעור דשו"פ ואיסר. דשיעור שו"פ ואיסור שיעור הוא דחל בחפצא דהאונאה דבפחות משיעור ממון זה ליכא חפצא דאונאה כלל ומותרת, ואף חל לקטנים דלאו בני מחילה נינהו, דזהו דרך מקח וממכר, דאין בזה חלות וחפצא דאונאה כלל. משא"כ בפחות משיעור שתות מקח, המהווה חפצא דאונאה, אלא שעל זו גדולים מוחלים. ואילו קטנים מאחר דלאו בני מחילה נינהו משלמים להם את אונאתם בפחות משתות.
ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' מכירה הל"ד) וז"ל היתה ההונייה יתירה על השתות בכל שהוא כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל מקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל. אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל. ואע"פ שבטל המקח אין המאנה חייב להחזיר עד שתהיה ההונייה יתר על פרוטה, היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר שאין הונייה לפרוטות עכ"ל. ומשמע דפסק דשיעור דאונאה צ"ל שוה משהו יותר מפרוטה, בין לענין דין ביטול מקח ובין לענין דין קנה ומחזיר אונאה. ואם פחות משהו משיעור זה והויא בדיוק פרוטה דיני אונאה לא חלין. מאידך ביתר משתות פסק דחל דין ביטול מקח בשיעור פרוטה בדיוק יותר משתות, ושיטתו ולשונותיו צע"ג.
גמ'. תני גזל וקתני אבידה לכאורה נראה לחלק בין דין פרוטה דחל בגזילה לבין דין פרוטה דחל באבידה. דלענין גניבה כ' הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה הל"ב) ז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה כו' עכ"ל. וכבר הבאנו ביאור בשם הגר"ח זצ"ל דלפי הרמב"ם חל איסור מדאורייתא על מעשה גניבה וגזילה בכל שהוא, אלא שנפטר מהשבה ומתשלומין, והוי איסור טפל דגניבה בלי מלקות. וכן נמי מדוייק מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה הל"ו) וז"ל הגוזל פחות משו"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבת גזילה עכ"ל. וכשכתב הרמב"ם שעבר ר"ל שעבר על לאו דגזילה, אך בלי מלקות, כי לא גזל חפצא דממון, כי פחות משו"פ אינו חפצא דממון וכדקבע הגר"ח זצ"ל, ועבר על לאו טפל דגזילה דאינו לוקה עליו. ולכן נמי כ' הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה הל"ב) וז"ל ואסור לגזול כל שהוא דין תורה עכ"ל, ר"ל דנאסר מן התורה באיסור טפל דבגזילה.
ומאידך בנוגע לאבידה פחות משו"פ כ' הרמב"ם (בפי"א מהל' גזילה ואבידה הלי"ב) וז"ל אבידה שאין בה שו"פ אינו חייב להטפל בה ולא להחזירה עכ"ל, ולשונו מדוייק דאף אם הכיש את האבידה כדי להשיבה פטור מהשבה. דדינו שונה מדין זקן שאינו לפי כבודו (פי"א מהל' גזילה ואבידה הלי"ג - י"ד) שעליו כתב הרמב"ם וז"ל מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן כו' אם מצא בהמה שהרי התחיל במצוה עכ"ל. ומבואר דבדין זקן ואינו לפי כבודו חל פטור מלהתחיל במצוה, אך משהתחיל במצוה נתחייב לגומרה. ואילו באבידה פחות משו"פ אפילו משהתחיל במצוה פטור מלהחזירה ומלהשיבה. ויסוד הנ"מ זקוק לביאור.
ונראה דהביאור הוא דבזקן ואינו לפי כבודו החפצא הוי חפצא דאבידה, אלא דחל פטור גברא מלהתחיל במצות השבת אבידה, אך יש חלות שם חפצא דאבידה הראוי' למצות השבה ולכן משהתחיל הזקן במצות השבתה נתחייב להשיב את האבידה לבעליה. משא"כ באבידה פחות משו"פ דאינו חפצא דאבידה כלל, דליכא בו חלות שם אבידה וליכא בו קיום מצות השבת אבידה מאחר דהחפצא פחות משו"פ, ומשו"ה גם משהכישה פטור מלהחזירה. ובזה מבואר הדין דאם מצא אבידה שו"פ וזלה דחייב להכריזה, והוא משום שמצא חפצא דחל בה מלכתחילה שם אבידה בשעת המציאה.
והנה יש דיון בראשונים ובאחרונים האם אבידה הויא ברשות בעליה להקדישה או לא, שאין אדם מקדיש גזילה משום דדבר שאינו ברשותו הוא (ב"ק דף סט.). ויל"ע בדין גזילה פחות משו"פ ואבידה פחות משו"פ האם הבעלים יכולים להקדישן או לא. ולפי הנ"ל יתכן לחלק בין גזילה פחות משו"פ לבין אבידה פחות משו"פ, כי חפצא הגזול פחות משו"פ נחשב לחפצא דגזילה, דהא לרמב"ם חל בו איסור גזילה מדאורייתא, וי"ל דמאחר שחל בו איסור גזילה מדאורייתא ה"ה דחל בו נמי חלות שם גזילה בחפצא, ומאחר דהוי חפצא דגזילה א"כ לא הוי ברשות בעליו להקדישו. ומסתבר דאף חלין בחפצא הזה קניני גזילה דיאוש ושינוי רשות כמו בכל חפצא דגזילה אחר. דדין פחות משו"פ בגזילה חל רק לגבי פטורים מחיובי גזילה בלבד כמו הפטורים ממלקות מהשבה ומאחריות לשלם, אך גופו של החפצא גזול הוא, וממילא חלין בו קניני גזילה. משא"כ באבידה דפחות משו"פ אינו חפצא דאבידה כלל, דאינו ראוי למצות השבת אבידה, ולכן אינו נחשב לדבר שאינו ברשות הבעלים, והבעלים שפיר יכולים להקדישו¹⁸⁸.
גמ'. דא"ר קטינא כו'
א.
אם הוזקקו ב"ד לשו"פ גומרין אפילו לפחות משו"פ
ולבסוף הסוגיא (נה:) איתא: "אם הוזקקו ב"ד לשו"פ גומרין אפילו לפחות משו"פ, תחילת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה". וכ' הריטב"א וז"ל שאם הוזקקו ב"ד לתביעה של פרוטה אע"פ שנמצא בסוף שהתביעה אין בה פרוטה גומרין דינו וכן הילכתא עכ"ל. וצ"ב.
ונראה לדמות דין זה להא דאיתא במס' סנה' (דף לב.) וכדפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' סנהדרין הל"ג - ד) דאין ב"ד מתחילין לדון דיני ממונות בלילה, אבל אם התחילו ביום מותר לגמור בלילה. דמזה חזינן שיש הלכות דישיבת בי"ד, על מה יושבין ועל מה לא יושבין. וכדאיתא לענין יום ולילה, דאין מתחילין לשבת ולדון בלילה, אבל משישבו והתחילו ביום גומרים לדון אף בלילה. דה"ה לרב קטינא, אין ב"ד יושבים לכתחילא לדין אפחות משו"פ, אמנם משישבו לדון אשו"פ גומרים את הדין אפחות משו"פ.
והנה בפשטות ההלכה דישיבת בי"ד נוהגת רק בבי"ד. ברם בענינים שונים קיי"ל דיחיד מומחה נמי יכול להורות וכדאיתא במס' סנה' (דף ג.) וברמב"ם (פ"ב מהל' סנה' הלי"א). והנה הרמב"ם (שם) כ' וז"ל אחד שהיה מומחה לרבים או נוטל רשות מבי"ד הר"ז מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בי"ד עכ"ל. ובפ"ה מהל' סנה' (הלי"ח) כ' וז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבי"ד אפילו היה סמוך כו' עכ"ל. ואילו הרא"ש (סנה' סי' ג' לפ"ק) חולק עליו. דלרא"ש יחיד מומחה נמי מהווה חפצא דבי"ד. ואילו לרמב"ם יחיד מומחה אינו חפצא דבי"ד, אלא גברא הוא שיש לו כח להורות הוראה. ועיין באחרונים¹⁸⁹ שדנו עד היכן מגיע פסק הרמב"ם ביחיד מומחה - לענין קבלת עדות, קנס, השבעת שבועת הדיינים וכדומה.
והנה, יש לעיין לפי שיטת הרמב"ם הסובר דיחיד מומחה אינו חפצא דבי"ד אלא רק מורה הוראה בעלמא, האם חלין עליו ג"כ ההלכות דישיבת בי"ד. ומסתבר דההלכות האלו דישיבת בי"ד לא חלין עליו, משום דאינו חפצא דבי"ד אלא רק גברא המורה הוראה. וכמו שבהוראת איסור והיתר המומחה מורה בלי חלות דין ישיבת בי"ד, ה"ה בהוראת דיני ממונות, יחיד מומחה מורה בלי חלות ישיבת ב"ד. ולכן יחיד מומחה יכול להורות לכתחילה בלילה, ואפילו להתחיל את הוראתו בלילה. ונראה עוד דדין שו"פ נמי אינו נוגע להוראת יחיד מומחה, דאין דין שו"פ חל בהוראה בעלמא אלא דוקא בישיבת בי"ד כמו הדין דיום ולילה. ובכן לכתחילה יחיד מומחה יכול להתחיל ולהורות את הוראתו בדיני ממונות אפחות משו"פ¹⁹⁰.
ב.
ביאור דברי רש"י בסוגיא
כתב רש"י (דף נה:) ד"ה גומרין אפילו בפחות ז"ל אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמד ב"ד משם נזקקין לו עכ"ל. נראה לכאורה דיש לפרש רש"י בשני אופנים:
א) י"ל דעדיין לא גמרו בי"ד את הדין הראשון על השו"פ, וכשהשני תבע פחות משו"פ, והוא צודק בדינו, נמצא דהראשון, שג"כ צודק בדינו, יקבל פחות משו"פ. ואעפ"כ גומרין את דינו של הראשון על פחות משו"פ.
וקשה, למה צריך רש"י להיכי תמצי הזה ולא פירש בפשטות דראובן תבע משמעון חפצא דהיה שו"פ בתחילת הדין וששוה פחות משו"פ בגמר הדין. ונראה דרש"י ס"ל כשיטת הריטב"א (מובא בשיטה) דעל תביעת חפצא בעין ב"ד נזקקים ודנים אפי' אם החפצא שוה פחות משו"פ. ומשו"ה הציור דתביעת חפצא דשו"פ ושזל אח"כ לא שייך.
ברם לפי פירוש זה מיושבת קושית הריטב"א על רש"י דהקשה וז"ל ולא דייק להאי פירושא לישנא דגומרין ולישנא דגמר דין דאמרינן בסמוך עכ"ל, דהא לפי"ז הלשון מדוייק שפיר כי בשעת שהשני תבע לא גמרו עדיין את הדין הראשון, ויגמרוה על פחות משו"פ.
ב) א"נ י"ל דרש"י מיירי בשכבר גמרו בי"ד את הדין הראשון על שו"פ, אלא שהדיינים עדיין יושבים במקומם ולא קמו, ואז תבע השני את הראשון אפחות משו"פ, דמכיון דבי"ד עדיין יושבים במקומם הריהם זקוקים לתביעת השני. ולפי פירוש זה קושית הריטב"א באמת קשה, כי הלישנא דגומרין קשה להולמו, דהרי מיירי דכבר גמרו את הדין הראשון ומתחילין מעתה בדין שני חדש על התביעה דפחות משו"פ. ועוד יותר קשה, שמאחר שכבר גמרו את הדין הראשון מהו ביאור דין זה שמשום שעדיין יושבים במקומם משו"ה זוקקין לתביעת השני אפחות משו"פ, דצ"ע שהרי הדין הראשון כבר נגמר, וישיבתם עכשיו אחרי גמר אותו הדין הראשון אינה ישיבת בי"ד כלל, דהא כבר גמרו את הדין ההוא, ואינה חלות שם ישיבת בי"ד כלל אלא סתם ג' ת"ח שיושבים מסביב לשולחן, אבל אין כאן בי"ד שיושבים במקומם לדון.
ונראה לתרץ את הקושיא השניה שהקשינו לפי מש"כ הרמב"ם (בפי"א מהל' סנה' הל"ז - ט) ז"ל דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות אב ובנו כו' מונין אותן בשנים כו' זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה א' מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו. ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים כו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל חי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו כי למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין עכ"ל. ונמצא דלרמב"ם שעומדים ב"ד למנין שתי פעמים: א) בשעת משא ומתן; וב) בשעת גמר דין. במשא ומתן הב"ד דנים בינם לבין עצמם על צדדי שאלות הדין כחפצא של תורה הנתפסת בהוראתם, שאינם דנים אז את הנידונים, אלא רק דנים ונושאים ונותנים בדבר מצד קביעת עצם ההלכה ודין התורה. ובמשא ומתן קיי"ל דקרובים נמי משתתפים בו כדי לברר את הוראת התורה בדין זה, ורק אח"כ כשיש גמר דין על הנידונים - אזי קרובים פסולים.
ולפי"ז יוצא דלהרמב"ם המשא ומתן בבי"ד אינו היכי תמצי בעלמא, אלא מהווה חפצא של הוראה בהלכות התורה שהבי"ד עושה שיש בו חלות דין של עמידה למנין של הדיינים. וא"כ פשיטא דשעת משא ומתן נתפס ומהווה חלות שם של ישיבת הדיינים, דאפילו בלי גמר דין נמי מהווה מעשה של ישיבת ב"ד. ולפי"ז יש ליישב פרש"י דאע"פ שכבר גמרו ב"ד את הדין הראשון, מ"מ מה שעדיין יושבים במקומם ונושאים ונותנים בו אין זה ישיבת ג' ת"ח בעלמא, אלא חלות שם של ישיבת בי"ד, די"ל דמיירי שהב"ד עדיין יושבים ונושאים ונותנים בהוראתם אפילו אחרי שגמרו את פסק הדין הראשון. וכמו שבדין דעלמא חל חלות שם של ישיבת דיינים במשא ומתן ובהוראת ההלכה לפני גמר הדין, ה"ה אחרי גמר הדין, כל זמן שהדיינים יושבים במקומם ונושאים ונותנים בהוראת ההלכה כחפצא של תורה חלה חלות שם של ישיבת דיינים, ומשו"ה הבי"ד שעדיין יושבים נזקקים לתביעת הבעל דין השני אפחות משו"פ, מאחר שעדיין יושבים על הדין הראשון במשא ומתן שנושאים ונותנים בו.
¹⁶⁷ לכאורה יתכן לתרץ דבקידוש פה למצוה חל כבר דין מצותן האסור לשנותן ממצותן למצוה אחרת. ואילו דין הפקעת פדיונן חל רק כשחל חלות קדושה גמורה בגופה דחפצא והויין סוף הקדש. ואין הקדושה הזו חלה בחפצא אלא רק אחרי שנכנסו לשימוש בפועל ממש דאז נגמרה חלות קדושתן בגופה דחפצא, ונתקדשו עולמית בגופן בחלות שם סוף קדושה המפקיע מהן פדיון. ואמנם יוצאין לחולין במעילה דקדושתן הריהי קדושת דמים היוצאת לחולין במעילה.
¹⁶⁸ ע"ע בשיעורים למס' סוכה ריש פרק לולב הגזול.
¹⁶⁹ עיין שם בחידושי הרשב"א שמבאר ששתי כסף דין בכפירה ומאחר שבשומרים אין טענת ודאי השומר אינו חשוב לכופר בטענת המפקיד ומשו"ה אין בו דין ב' כסף.
עוד ניתן לחלק בנוגע לשבועת השומרים ששיעור השבועה נקבע ע"י חלות דין השמירה עצמה. ומאחר שהשמירה עצמה חלה על שוה פרוטה ולא זקוקה לב' כסף ה"ה שבועת השומרים כי דיני השבועה חלים ביחד עם שאר דיני השמירה. ועיין בחי' ר' אריה לייב סי' פ"ד.
¹⁷⁰ עיין בקצה"ח סימן ע"ג ס"ק א'.
¹⁷¹ והרי לבן נח אפילו פחות משו"פ הוי ממון משום דאינם מוחלים אותו, והוי דין דאורייתא (עיין בע"ז דף עא: - עב א וברמב"ם פ"ט מהל' מלכים הל"ט). וה"ה י"ל מדרבנן בשכיר דאינו מוחל אפילו פחות משו"פ וכלפיו הוי ממון לישבע עליו וליטלו.
¹⁷² אך א"א להחשיב פחות משו"פ כי אינו חפצא דממון כלל כדקבע הגר"ח זצ"ל וכדמבואר כמה פעמים בשיעורים (עיין נה: ד"ה חמש). וגם אין לדמות שכיר לבן נח כלל. ואולי סובר הראב"ד כמגיד משנה דפחות משו"פ הוי חפצא דממון אלא שחסר בו שיעור המחייב. ואילו בשכיר אכן מחייב דהא מחשיבו וכאילו יש בו כשיעור. וכדמצינו בשאר שיעורי התורה דדבר חשוב פחות מכשיעור הוי כשיעור, וכגון בריה פחות מכזית דחשיב והוי ככזית לענין שיעור מלקות.
¹⁷³ אמנם אמר רבינו זצ"ל שאין ביאור זה נכון בשיטת הרמב"ם שהרי הוא מחייב שבוה"ד בכלים פחות משו"פ. ומאידך משמע כי דעת הרמב"ם שב' כסף דין בטענה כי מחייב שבועת השומרים אף בשו"פ, ולכאורה טעמו משום שהשומרים נשבעין אותה השבועה אף בלי טענה.
¹⁷⁴ והראייה לכך שהרי דין שו"פ בשבועות דעלמא לא נמנה במשנה בב"מ (דף נה.) של חמש פרוטות הן ורק בנוגע למודה במקצת. משמע שאין דין שו"פ חל בכלל בנוגע לשבוה"ד. אלא שיש לעיין האם יחול בכלי פחות משוה פרוטה הדין של מתוך שאינו רוצה או שאינו יכול לישבע משלם. והרי לכאורה חיובי התשלומין בשבועות דומים לחיובי התשלומין האחרים שבתורה כגון בגזילה ובאבידה ובעלמא אין בי"ד נזקקים לגבות תשלומין שהן פחותין משוה פרוטה. ואם באמת הדין של מתוך אינו חל יוצא חידוש שיתכן חיוב שבוה"ד שחל בנוגע לשבועה ולא בנוגע לתשלומין.
עוד צ"ע, שהרי הגר"ח זצ"ל סבר שחמש הפרוטות שבמשנה שלפנינו אינו שיעורים מיוחדים בכל דבר ודבר שנמנה שם אלא שדין אחד קיים בכהת"כ שפחות משו"פ אינו ממון. ולכן הסביר שא"א להטיל על פחות משו"פ דיני חצי שיעור. וביאור הגר"ח זצ"ל מתנגד לסברת רבינו כאן ששיעור שו"פ אינו חל בנוגע לשבועות, כי לפי הגר"ח זצ"ל פחות משו"פ אינו חפצא של ממון וא"א שיתפס בשבועת הדיינים שמעיקר דינה חלה כשבועה על ממון.
¹⁷⁵ ועיין בס' רשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים ח"ב בענין שתי כסף (עמ' קמ"ח - קנ"ח).
¹⁷⁶ אליבא דהגר"ח זצ"ל זוהי כוונת המשנה חמש פרוטות הן כו' שדין ממון בכהת"כ חל דוקא בשוה פרוטה, ופחות משוה פרוטה אינו ממון כלל. ויעויין בסנהדרין (דף נז.) דישראל מוחל פחות משו"פ אלא דכותי אינו מוחלו ואצל כותי מכותי גזל מעליא הוא. ביאור הדבר - דבנוגע לישראל מאחר דבסתמא מוחלו לפיכך אינו ממון, ואילו אצל כותי מאחר דאינו מוחלו לכן נחשב לממון. ופשיטא דפחות מפרוטה הוי שלו, דאע"פ שאינו ממון מ"מ קנוי לבעלים ואינו הפקר. ועיין בסנהדרין (שם) דכותי הגוזל פחות משו"פ מישראל חייב "דמצער ליה", כלומר שלוקח דבר שהוא שלו בלי רשותו ומצערו, חזינן שקנינו של ישראל הוא.
¹⁷⁷ ויעויין בב"ק (דף סא:) שהגמרא לומדת את האיסור לגנוב ע"מ למיקט מקרא, ומוכח דאיסור דאורייתא הוא. ברם עיין בחוט המשולש להגר"ח מוואלאז'ין זצ"ל המפרש שהאיסור לרמב"ם הוי איסור מדרבנן.
¹⁷⁸ עיין בסנהדרין (דף נז.) שכותי שגזל פחות משו"פ מישראל חייב משום "נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה". ביאור הדבר - דגזל פחות משו"פ הוי מעשה גזילה ואע"פ שאין בכך גזילת ממון. כותי חייב על מעשה גזילה ואפילו שלא גזל ממון. ואילו ישראל חייב דוקא על גזילת ממון. ומ"מ במעשה גזילה גרידא איסור חל גם בישראל. וכך כ' רש"י שם (ד"ה צערא כו') ז"ל הלכך גזל הוא אלא שאין ב"ד ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל ליה, ובישראל בישראל נמי אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא, אבל בכותי דלאו בר השבון הוא שכל דינו למיתה לא נפיק פחות משו"פ מכלל פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי עכ"ל. פירוש דבריו שבישראל חלות גזילה תלויה בחפצא של ממון הניתן להשבה דהיינו בשוה פרוטה. ואילו בכותי חיוב גזילה תלוי במעשה גזילה בשעתה ולא בחיובי השבה, ולפי' כותי חייב אף בפחות משו"פ המהווה מעשה גזילה בשעתה.
עיין בש"ע חו"מ (שנ"ט: א') שפסק שמותר לגזול מישראל דבר שאינו מקפיד עליו אלא שהירושלמי אוסרו משום מדת חסידות. לפי ה"ה הנ"ל שפחות משו"פ הוי חצי שיעור הפסק מתקבל כי דבר שאינו מקפיד עליו אינו נתפס באיסור חצי שיעור. אמנם לפי"ד הגר"ח זצ"ל ניתן לפקפק בפסק זה שיתכן שאע"פ שאינו מקפיד מ"מ אסור לגזלו שהרי עושה מעשה גזילה. ברם יתכן שאין מעשה גזילה חל בדבר שאינו מקפיד עליו. אמנם עיין בפאת השולחן (סי' ט"ז סעיף ח' ס"ד י"א) שכ' שלרמב"ם אסור לגזול דבר שאינו מקפיד עליו מעיקרא דדינא, וכמו שביארנו אליבא דהגר"ח זצ"ל.
¹⁷⁹ אלא דצ"ע בהל' גזלה שהרמב"ם הביא את האיסור לגזול כל שהוא דין תורה (פ"א הל"ב) והשמיט את האיסור של הגוזל ע"מ לשלם. ואמר רבינו זצ"ל בשיעורים שיש לומר שהאיסורים האלה (של חצי שיעור וע"מ לשלם כו') בעיקרם חלות איסורי גזילה הם ולא חלות איסורי גניבה שהרי כבש חפצא חברו בידיו בלי רשות, אך לא לקח ממון מרשות בעלים, וצ"ע.
¹⁸⁰ רבינו זצ"ל נקט כאן דאיסה"נ הם שלו. אך עיין בר"ן במס' נדרים (דף פה. ד"ה ואני) הסובר שהנודר איסה"נ על חפצא הפקירו, ויתכן דה"ה בכל איסה"נ דהויין הפקר. עיין במס' גיטין (דף כ.) שהמגרש באיסה"נ מגורשת, ומשמע דהוי שלו כדי להקנות את הגט לאשתו. ועיין באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק נ"ו) שגט אינו זקוק להקנאה אלא למעשה נתינה. והגר"ח זצ"ל סבור שגט צריך קנין ואיסה"נ בני הקנאה נינהו. רבינו זצ"ל כאן נקט כדעת הגר"ח זצ"ל דאיסה"נ הם שלו ובני הקנאה הם.
¹⁸¹ דעיקר מצות השבת האבידה חלה להשיב את החפצא דהאבידה בעין ולא רק את הממון האבוד וכדמוכח מהדינים של חיוב המוצא לטפל עם החפצא דהאבידה שמצאה ולהשיבה ולא למוכרה ולהשיב רק את דמיה, ועיין בסוגיות לעיל (דף כט:).
¹⁸² ז"ל הרמב"ם (פכ"א מהל' סנה' הל"א) מצות עשה לשפוט השופט בצדק שנא' בצדק תשפוט עמיתך עכ"ל.
¹⁸³ עיין ברשימות שיעורים לנדרים ענין לאו שבכללות.
¹⁸⁴ קושיית רבינו זצ"ל היא אליבא דהגר"ח זצ"ל דס"ל דגניבת פחות משו"פ הויא איסור מסוים באיסורי גניבה, ואילו לפי הרב המגיד אין כאן קושיא כלל דהא פמשו"פ נאסר מדין חצי שיעור דאינו לוקה עליו ושאסור בכל התורה כולה.
¹⁸⁵ עיין ברשימות לעיל (נה.) ד"ה חמש פרוטות הן.
¹⁸⁶ עיין בגמרא לקמן (דף סא.).
¹⁸⁷ ועיין שם.
¹⁸⁸ רבינו זצ"ל נקט כאן דרק חלות שם ודין אבידה בחפצא מפקיע את רשות בעליה, ולא המציאות דאבידה, דאם המציאות דאבידה מפקיעה את רשות הבעלים אזי אין מקום לחלק בין אבידה שו"פ לפחות משו"פ.
¹⁸⁹ עיין בקצוה"ח (ע"ט: ז') ובנתיבות (ג': ג').
¹⁹⁰ ואע"פ דנתבאר שלפי"ד הגר"ח זצ"ל פחות משו"פ אינו ממון, מ"מ עדיין הוי שלו ולפיכך חל בו פסק דין של הוראת מומחה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

באמצע הקדש ליתא. נהי דבסוף הקדש לא משכחת לה משום דלאו למזבח חזיא ולא לשקעה בבנין מיהו בהקדש שני משכחת לה שמתפיסה תחת אחר וחוזר ופודה אותה: לפי שאינה בסוף הקדש. ומשום הכי אימעיט אמצע הקדש מינה כדמפרש ואזיל: (סוף הקדש אמצע הקדש) מדמינן לסוף הקדש: מה סוף הקדש. נפקא לן מינה דממעט מחומש: אף אמצע הקדש כו'. וסוף הקדש ודאי בלא מיעוטא דקרא נמי לא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלאו מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דהתם משום דלא שייכא ביה חומש הוא: כדאמר רבא כו'. כלומר בהדיא אימעיט אמצע הקדש מינה כדאמר רבא בסדר יומא (דף לד.): העולה. דכתיב גבי סדר המערכה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה ה' יתירה דריש שתהא היא ראשונה שלא יהא הקטר קודם לתמיד של שחר: הקדשו פדוי. אע''פ שלא שם דמים קצובין דקיימא לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאיתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו: טלית זו בחמש סלעים כו' הקדשו פדוי. אע''פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמה שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים: על הקדש שני. אם חזר ופדה את זה: מתני' האונאה ארבעה כסף. למקח סלע וכדאמרן דהוה ליה שתות: והטענה שתי כסף. שאין שבועת דיינין על הטענה פחותה משתי מעות כסף שיטענו שוה שתי כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר או יודה הכל ויכפור פרוטה: וההודאה שוה פרוטה. כדפרשינן להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה: המוצא שוה פרוטה כו'. אבל בציר מהכי לא כדאמרן (לעיל ד' כז.) מאשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה: ויוליכנו אחריו. אם הודה שנשבע לשקר דלא הויא ליה כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב (במדבר ה) ונתן לאשר אשם לו: גמ' וניתני נמי האונאה פרוטה. כגון אם היה המקח בשש פרוטות: אין אונאה לפרוטות. בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף: וגזל בפרוטה. לחייבו קרבן שבועה אם נשבע לשקר ולהוליכו אחריו: וישיבת הדיינין בפרוטה. למי שיש לו עדים או שחייב מודה ודוחהו מלשלם ישבו הדיינין ויכופו אותו: תנא גזל. מכיון דתנא גזל בפרוטה ש''מ ממונא הוא וכפינן: הנך אצטריך ליה גזל. לאשמועינן דיוליכנו אחריו: אע''ג דזל. בין מציאה להכרזה: ליתני מעשר בפרוטה. דבציר מהכי לא תפיס פדיונו:

איתא התם מה יש לי לרבות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים ת''ל בבהמה טמאה ואם כל בהמה טמאה וכי פריך לעיל בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים דליכא מעילה לא מסיק אדעתיה מסוף הברייתא דמרבה אף קדשים קלים: נדמייה לתחילת הקדש. וא''ת אם כן קרא למה לי אי למעוטי סוף הקדש הא אין חומש שייך בו כיון שאין נפדה עוד וי''ל כגון שלקח אבנים כדי לשקען בבנין ונמלך עליהם לפדותם ומקרי אפ''ה סוף הקדש כיון שמתחילה היה דעתו לשקען אי נמי כגון שנפל הבנין ורוצה לפדות האבנים אי נמי הכי פריך מנ''ל למעוטי אמצע הקדש דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים: העולה עולה ראשונה. הכתובה ראשונה בקרבנות בפרשת פינחס והיינו תמיד של שחר וכן פי' רש''י פרק תמיד נשחט (פסחים דף נח: ושם) אי נמי ראשונה שהקריבו ישראל במדבר [למאן] דאמר דעולת תמיד הואי אי נמי ראשונה לחינוך המזבח כדאמר בהתכלת (מנחות דף מט. ושם) אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד השחר: פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו פדוי. וא''ת והכתיב (ויקרא כז) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש י''ל דהכא מיירי בקדשי בדק הבית ואפילו בתמימים דאמר בריש תמורה (ד' ה:) המתפיס תמימים לבדק הבית אע''פ שעובר בלא תעשה מה שעשה עשוי והא דאמרי' התם כל הראוי לגבי המזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם היינו דכשפודין אותו מוכרין אותו לצרכי עולות אי נמי מיירי אפילו בקדשי מזבח וכגון שקדם המום להקדש דאינו עושה תמורה אבל אין לפרש דמיירי אפילו קדם הקדשו למומו וכגון דידו אקודש דלא עביד תמורה אלא היכא דאנח ידו אחולין דפרה זו תחת פרה של הקדש משמע דידו אחולין: טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי. הכא לא גרסינן יד הקדש על העליונה דכיון שנתכוון לחלל הקדש אפילו שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדקאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עירב לשנות הבבות יחד: ותנא דידן מאי טעמא לא תני ישיבת הדיינין. תימה לישני דאית ליה דרב קטינא דנזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה דבסמוך אמר דלוי דתני ישיבת הדיינין לא איצטריך אלא לאפוקי דרב קטינא וי''ל דמסקינן דבתחילת דין מודה רב קטינא דבעינן שוה פרוטה להכי פריך ותנא דידן ליתני ישיבת הדיינין דמשמע תחילת ישיבה וכי משני אלוי לאפוקי דרב קטינא (סבר דרב קטינא אית ליה דנזקקין אפילו להתחיל ולישב):