בבא מציעא נח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

במקרה כזה, יצאו בני העיר ידי חובה בתרומת השקלים בלשכה, שנתרמה גם עבורם, למרות ששקליהם לא הגיעו, והם אינם צריכים לתרום שקלים אחרים במקום השקלים שאבדו, ולכן אין השלוחים נתבעים על ידם על שאיבדו את שקליהם, ואין הם חייבים להשבע שבועת השומרים לבני העיר.

אלא נשבעין השלוחים לגזברין של הקדש שלא פשעו בשמירתם. כי מאחר שהבעלים אינם אחראים עוד על תשלום השקלים, הרי השלוחים הם מעתה שומרים של הקדש, ולכן גזברי הקדש הם בעלי הדין, והשלוחים חייבים להשבע לגזברים שלא פשעו בשמירת השקלים, כדין שומר, שצריך להשבע שלא פשע בשמירתו.

ואם לאו, שבאו השלוחים לדין לפני שנתרמה תרומת השקלים בלשכה שבמקדש, הרי כיון שכבר נודעה האבידה לפני התרומה במקדש, לא מועילה עוד התרומה עבור אלו שיודעים שנאבדו שקליהם, כי תורמים עליהם את תרומת השקלים שבלשכה רק על מנת שהמאבדים יחזרו ויתרמו שוב את מחצית השקל וישלחום ללשכה, ולכן עליהם לחזור ולתרום שנית.

ולכן, בעלי הדין של השלוחים הם בני העיר, ולא הגזברים של הקדש, ונשבעין השלוחים לבני העיר שלא פשעו בשמירת שקליהם, ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן.

ואם לאחר שנאבדו השקלים, ותרמו בני העיר שקלים אחרים תחתיהם, נמצאו השקלים שנאבדו, או שהחזירום הגנבים לשקלים שנגנבו. הרי, אלו ואלו, הישנים שנמצאו או הוחזרו, והחדשים שהקדישו בני העיר תחתיהם, שקלים הם, כיון שהוקדשו, והם כולם נחשבים כתרומת מחצית השקל לשנה זאת בלבד, ואין עולין להם כתרומת מחצית השקל לשנה הבאה.

וכיון ששנינו "נשבעים השלוחים לגזברים", הרי יש מכאן סתירה, לכאורה, למשנתנו האומרת שאין השומרים נשבעים על ההקדשות.

אמר שמואל: הכא, שנשבעים השלוחים להקדש, לא בשבועת השומרים שהיא להפטר מהתשלומים עסקינן, היות ובמשנתנו שנינו שאין שבועה ואין תשלומים בשומר הקדשות.

אלא, בנושא שכר עסקינן, שקיבלו השלוחים שכר עבור שמירתם, והם אינם חייבים לשלם להקדש את תמורת השקלים שאבדו או נגנבו, כמבואר במשנתנו, וגם אינם נשבעים להפטר.

ונשבעין השלוחים שאם "נושאי שכר", כדי ליטול שכרן. ^[2]

ותמהה הגמרא: אי הכי, ששבועתם היא כדי לקבל שכרם, כיצד זה הם נשבעין לגזברין!? והרי לבני העיר, שמהם תובעים השלוחים את שכרם, מבעי ליה, כלפיהם צריכים הם להשבע!

אמר רבה: אכן נשבעין השלוחים לבני העיר, אלא שצריכים הם להשבע להם במעמד גזברין, כיון שההקדש מפסיד, כי היכי דלא נחשדינהו, שלא יהיה חשד לקנוניה בין השלוחים לבני העיר כדי להפטר מהחיוב לשוב ולתרום להקדש.

ואי נמי, נשבעים השלוחים לגזברים, כדי לאמת את דבריהם, כי היכי דלא לקרו להו, שלא יקראו בשם "פושעים".

ועתה תמהה הגמרא, מדוע בכלל נוטלים השלוחים שכר:

והא "נגנבו או שאבדו" השקלים, קתני. ושומר שכר [שלא בהקדש] בגניבה ואבידה, חיובי מיחייב! ואין מגיע לו שכר כשלא שמר ונגנב, אלא אדרבה, הוא חייב לשלם על שלא שמר כראוי.

והכא נמי, בשלוחים השומרים את השקלים של הקדש, נהי דשלומי לא משלמי על הגניבה, כיון שהקדש התמעט מתשלומי שומרים, אגרייהו, את שכר השמירה, מיהא, לפסיד!?

ומביאה הגמרא שני תירוצים על קושיה זאת: א. אמר רבה: מדובר כאן שנגנבו - בלסטין מזויין, שנחשב הדבר לגניבה באונס, שלא קיבלו על עצמם את שמירתה.

וכמו כן מדובר כאן באבדו - שטבעה ספינתו בים, שהיא אבידה באונס, שלא קיבלו על עצמם את שמירתה.

ב. רבי יוחנן אמר: הא מני, זה ששנינו במסכת שקלים, שיטת מי היא?

בשיטת רבי שמעון היא, דאמר: קדשים שחייב המקדיש באחריותן, נחשב הדבר שהמקדיש הוא בעליהם, ולכן, אין דינם כדין הקדש, אלא יש להן אונאה, ונשבעין עליהם.

וכאן חייבים הבעלים באחריות על אבדן שקליהם, שאם נאבדו חייבים הם לתרום שקלים אחרים במקומם.

אך דנה הגמרא: התינח אם נגנבו השקלים עד שלא נתרמה התרומה של השקלים בלשכה שבבית המקדש מתוך כלל השקלים שנאספו והובאו שמה, שאז אין תורמים את התרומה על האנשים שנגנבו או אבדו שקליהם ונודע להם, אלא על מנת שהם יחזרו ויתרמו להקדש שקלים אחרים, ונמצא שחייבים הבעלים באחריותם, ולכן נשבעים עליהם.

אבל אם אירע שנגנבו השקלים או נאבדו ולא נודע הדבר לבעליהם, הרי משנתרמה התרומה, הרי מאז, קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו!

דתניא, תורמין את תרומת הלשכה עבור כל האנשים ששקליהם נמצאים בלשכה, וכמו כן תורמים את תרומת הלשכה על האבוד, עבור אנשים ששלחו שקליהם ונאבדו, ולא נודע להם על האבידה, ועל הגבוי, שנגבה מהם אך עדיין לא הגיע ללשכה אלא נמצא בדרך, ועל העתיד לגבות, ממי שנאנס ולא שלח עדיין שקלו. ^[3]

אלא, אמר רבי אלעזר: שבועה זו, אינה שבועה ליטול שכר, אלא תקנת חכמים היא, כדי שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות. ואילו משנתנו הפוטרת הקדש משבועה ומתשלומי שומרים היא מעיקר הדין, מן התורה.

שנינו במשנה: נושא שכר אינו משלם:

רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה: תנן, נושא שכר אינו משלם.

ורמינהי סתירה לכך, ממה ששנינו [בברייתא בתוספתא פרק ח]: גזבר של הקדש, השוכר את הפועל

כדי לשמור את הפרה האדומה שלא תפסל, או ששכר פועל כדי לשמור את התינוק בטהרה, כדי שיהיה ראוי להביא מים טהורים בשביל להזות על הכהן השורף את עבודת פרה אדומה, ^[4] שכל מעשיה בטהרה, או לשמור את הזרעים של התבואה עבור קציר העומר, ^[5] אם היה הפועל שכיר יום, ^[6] אין נותנין לו שכר עבור יום שבת, משום שאסור לשלם לפועל שכר שבת.

לפיכך, אין אחריות שבת, עליו, אם אירע בה קלקול, לפי שביום השבת הוא אינו חייב לשמור.

אבל אם השכיר היה שכיר שבת, שבועי, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, לשבע שנות השמיטה, נותנין לו שכר שבת, כי מותר להבליע את שכר השבת בימים אחרים. לפיכך, אחריות שבת עליו.

מאי לאו, אחריותו של הפועל היא, לשלם אם אירע קלקול.

ומוכח שיש תשלום של שומרים להקדש!

וענה לו רבה: לא לשלם את הקלקול היא אחריותו, אלא להפסיד שכרו, שאם לא שמר כראוי והתקלקל הדבר, אין הוא מקבל שכר שמירה.

אך תמה רב יוסף בר חמא על האוקימתא של רבה: אי הכי, רישא דקתני: אין אחריות שבת עליו! האם הכי נמי נאמר שהכוונה היא דלהפסיד שכרו!?

ומי אית ליה בכלל שכר שבת? והא קתני: אין נותנין לו שכר שבת!?

אשתיק רבה!

אמר ליה: מידי שמיע לך בהא? האם שמעת ממישהו את ביאור הענין?

אמר ליה: הכי אמר רב ששת, מדובר כאן בשקנו מידו. שעשה ההקדש קנין מיד השומר על כך שאם יתקלקל הדבר יצטרך השומר לשלם [על אף שמדיני שמירה הוא פטור], וכיון ששיעבד עצמו ונכסיו לכך באמצעות קנין סודר, חלה התחייבותו, וחייב לשלם להקדש

וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר, קדשים שחייב באחריותן, יש להן אונאה. ושאינו חייב באחריותן אין להן אונאה.

תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: קדשים שחייב באחריותן, כגון מי שנדר נדר להביא קרבן, והפריש בהמה לקרבן עבור נדרו, והפקיד את הקרבן הזה בידי שומר, [וחייב הבעלים באחריותו של הקרבן הזה, שאם יאבד, יצטרך להביא קרבן אחר כדי לקיים נדרו], ולאחר מכן כפר השומר בפקדון, ונשבע לשקר על כפירתו, ולאחר מכן הודה שכפירתו בשבועה היתה שקר, חייב השומר בקרבן שבועה על כפירתו, כדין הכופר בפקדונו של חבירו, ונשבע על כך לשקר.

ואף על פי שאין בעל הקרבן בעליו המוחלט, אלא ההקדש הוא הבעלים, ולא היתה הכפירה כנגד הקדש, אלא כלפי המפקיד, בכל זאת, כאן, שהיה הבעלים חייב באחריות הקרבן, חייב השומר קרבן שבועה על כפירתו לבעלים, משום שאני קורא בהן "בה' וכחש".

והיינו, לפי שנאמר בפרשת קרבן שבועה על שבועת הפקדון [ויקרא ה]: "נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו".

ומניחה עתה הגמרא, שהחיוב הוא משום שהקדשים שחייב באחריותם הם של גבוה, ואני קורא בהם כך "ומעלה מעל בה' - וכחש", שעל השבועה בכחש על קדשי ה' בא קרבן השבועה.

ושאינו חייב באחריותן פטור, לפי שאני קורא בהן "בעמיתו וכחש".

ומניחה עכשיו הגמרא, דהיינו, שבקדשים אשר אינו חייבים באחריותם, אין לחייבו קרבן שבועת הפקדון על כפירתם, לפי שבהם אני קורא "בעמיתו, וכחש", ובאופן כזה אין חיוב קרבן, אלא רק בקדשים אשר אני קורא בהם "בה' - וכחש".

אמר ליה רבי יצחק בר אבא: האיך יתכן לומר כך? כלפי לייא!? כלפי מה הדבר נוטה? ^[7]

הערות

^[2] רש"י מציין שלהלן הגמרא שואלת מדוע יקבלו שכר כאשר לא מילאו את תפקידם לשמור. וכמו כן כתב רש"י, שנשבעים שבועה שאין השקלים ברשותם. ועיין בדברי רבי עקיבא שהקשה מדברי רש"י לעיל, שביאר נשבעים לגזברים שלא פשעו בשמירתם, ולא את השבועה שאינם ברשותם. והנתיבות בסימן ש"ג דן בשאלה: האם שבועה זאת היא בגדר של שבועת הנוטלים, שמעיקר הדין לא מגיע להם שכר לפני שהוכיחו ששמרו כראוי, אלא שתיקנו חכמים שיטלו בשבועה, או שמעיקר הדין חייב השוכר לשלם שכר לשומר, ואין השומר חייב להוכיח ששמר כראוי ולא פשע, ורק חכמים תיקנו שבכל זאת ישבע.

^[3] רש"י מביא את המתבאר במסכת שקלים כיצד היו תורמים, ומה היו עושים עם השקלים שנשלחו לאחר התרומה.

^[4] עיין ברש"י בהרחבה.

^[5] שהיו מביאים את העומר מתבואה שביכרה, והיו שומרים את גידוליה, וכמו כן בשנה השביעית, שלא זרעו את האדמה, היו מביאים את העומר ואת שתי הלחם מספיחי תבואה שגדלו מאליהם, והם היו מועטים, ולכן העמידו עליהם שומר, כדי שתהיה אפשרות לקצור את קציר העומר, ולהביא מהם את שתי הלחם בחג השבועות בשנת השמיטה.

^[6] התוספות מבאר שאין השומר מונע את האנשים מליטול את ספיחי התבואה, כי אז תיפסל התבואה להקרבה מצד תבואה שנשמרה בשביעית, שמצותה להיות הפקר, אלא היה מודיע להם שהקדש מעונין בה לצורך העומר. ויש לדון כיצד יכולים להעמיד שומר על דבר הפקר, ודיון זה נוגע בשאלה היסודית אם יכול אדם להעמיד שומר על ממון שאינו שלו, והשומר מתחייב לשלם מדיני שומר אם יאבד החפץ, למרות שאין הוא מפסיד מאבדן החפץ, לפי שאינו שלו כלל. ובספר מנחת יהודה בסוף פרק החובל כתב, שהחזון איש אמר לו, שיש להוכיח מדין שומר שמסר לשומר, שאפשר לעשות שומר על דבר שאינו שייך לו, [ולכאורה מכאן ראיה, שהרי כאן עושה אותו ההקדש שומר על דבר הפקר, ומכאן מוכיחה הגמרא שיש שומר להקדש!] אך מאידך, כתב החזון איש בספרו, חושן משפט סימן ח, שמהגמרא לעיל מוכח שלא ניתן להעמיד שומר על דבר שאינו שלו, שהרי אמרו בגמרא שאין שמירה להקדש גם כאשר בני העיר העמידו את השלוחים כשומרים שלהם על השקלים שתרמו, והיינו, שמינו אותם לשומרים על רכוש של הקדש עבורם, ומדוע שלא תחול השמירה לגביהם, שהם אינם הקדש, אלא, בהכרח, אי אפשר להעמיד שומר על רכוש של בעל אחר.

^[7] רש"י.

ומשעת תרומה נחשב כל כסף השקלים, בין זה שהגיע כבר לתעודתו, ובין זה שלא הגיע, כשייך למקדש, הרי השליחים נשבעין לגזברין שלא שלחו ידם בהם. ואם לאו [לא] שעדיין לא נתרמה תרומה, נשבעין השליחים לבני העיר, ובני העיר שוקלין שקלים אחרים תחתיהן. נמצאו השקלים שאבדו, או שהחזירום הגנבים — אלו ואלו, גם השקלים הקודמים וגם אלה שחזרו ונתנו, שקלים הם ויש בהם קדושת כספי קודש, ואין עולין להם לשנה הבאה. שאין נתינה כפולה זו של השקלים בשנה זו, פוטרת את בני העיר מלתת שקליהם לשנה הבאה. ולעניננו הרי מוכח מכאן כי נשבעים על ההקדשות!

אמר שמואל: הכא בנושא שכר עסקינן [כאן בשליח מקבל שכר עוסקים אנו]. ושבועה זו אינה באה כדי לפטרם מאחריות עבור הגניבה, אלא נשבעין ליטול שכרן, שהרי הם רוצים לקבל את השכר שנקצב להם, ולכן נשבעים שהם מצידם עשו את עבודתם בשלימות. ומקשים: אי הכי [אם כך] מדוע נשבעין לגזברין? לבני העיר מבעי ליה [צריך להם] שישבעו, שהרי מבני העיר הם התובעים! אמר רבה: הכוונה היא נשבעין לבני העיר במעמד גזברין, כי היכי כדי שלא נחשדינהו [יחשדו בהם] הגזברין בבני אותה עיר שלא תרמו שקליהם כלל. ואי נמי [או גם כן] כי היכי [כדי] שלא לקרו להו [יקראו להם] "פושעים" ["רשלנים"], על כן נשבעים השליחים שהם עשו מצידם את כל הראוי להיעשות.

ושואלים: והא [והרי] נגנבו או שאבדו קתני [שנה], ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב [חייב הוא]! והכא נמי [וכאן גם כן], שהם שומרים על הקדש, נהי דשלומי לא משלמי [ואם אמנם שלשלם אינם משלמים] על הגניבה, אגרייהו מיהא לפסיד [שכרם לפחות יפסדו], שהרי אחריותם על השמירה כוללת גניבה ואבידה!

אמר רבה: מה שנאמר כאן נגנבו — כוונתו בלסטים מזויין, שאינו גנב רגיל אלא שודד, והרי זה אונס, ששומר שכר אינו חייב עליו. וכן אבדו כוונתו שטבעה ספינתו בים, שאבידה כזו היא אונס, ושומר שכר אינו חייב בה.

ר' יוחנן אמר הסבר אחר: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה, ולכן גם נשבעין עליהם.

ושואלים: התינח [נניח] על פי תירוץ זה, עד שלא נתרמה התרומה, שאז אחריות השקלים היא על בני העיר, ולכן לר' שמעון נשבעים עליהם, ואולם משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו שוב אין אחריותם על בני העיר כלל, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תורמין מן השקלים בלשכה במקדש, ומכוונים בזה להוציא ידי חובה על האבוד בדרך, ועל הגבוי כבר שלא הגיע, ועל העתיד לגבות. ואם כן משעה זו אין עוד אחריות בני העיר על הכספים!

אלא אמר ר' אלעזר: יש לדחות מה שאמרנו, ושבועה זו שנשבעין השליחים תקנת חכמים היא, שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות, שאם ידעו שאין נשבעים עליהם, יחשבו שאין ההקדש חשוב, ואפשר לזלזל בשמירתו.

א שנינו במשנה כי נושא שכר אינו משלם אם היה שומר את ההקדשות. רמי ליה [הטיל לו, הראה סתירה] רב יוסף בר חמא לרבה; תנן [שנינו במשנה]: נושא שכר אינו משלם, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: גזבר של הקדש השוכר את הפועל לשמור את הפרה אדומה שלא תפסל, או לשמור את התינוק שהיה נשמר בטהרה מיום הולדתו כדי למלא את המים לאפר הפרה, או לשמור את הזרעים של תבואה שמייעדים אותה להקרבת העומר, אין נותנין לו שכר שבת, אם היה שכיר יום, לפיכך אין אחריות שבת עליו אם אירע קלקול באחד מאלה ביום השבת, כיון שאינו מקבל שכר על שמירתו בשבת.

היה שכיר שבת (שבוע), שנשכר לשבוע שלם, או שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שנים) — נותנין לו וכוללים בשכרו גם שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולענייננו למדים אנו ששומר שכר של ההקדש חייב באחריותו. מאי לאו [האם לא] הכוונה לשלם מה שהפסיד?

ודוחים: לא, הכוונה היא רק לענין להפסיד שכרו על שהתרשל בשמירה. והקשה לו: אי הכי [אם כך], רישא דקתני [ראש הברייתא ששנה בה] אין אחריות שבת עליו — הכי נמי [כך גם כן] תפרש שהכוונה היא לענין להפסיד שכרו?! ומי אית ליה [והאם יש לו] שכר שבת? והא קתני [והרי שנה] שאין נותנין לו שכר שבת, ובהכרח שמדובר באחריות לשמירת הדברים עצמם! אשתיק [שתק] רבה ולא מצא תשובה.

אמר ליה [לו] רבה לרב יוסף בר חמא: מידי שמיע לך בהא [וכי שמעת דבר בענין זה]? אמר ליה [לו] הכי [כך] אמר רב ששת: שם מדובר בשקנו מידו, שעשו בענין זה הסכם מיוחד ועשו קנין, שיתחייב השומר באחריות. וכן אמר ר' יוחנן: מדובר שם בשקנו מידו.

ב שנינו במשנה שר' שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן — יש להן אונאה, ושאינו חייב באחריותן — אין להם אונאה. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יצחק בר אבא ברייתא זו: דברי ר' שמעון נדרשים מן הכתוב "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד ...

" (ויקרא ה, כא) וכך הוא דורש: קדשים שחייב באחריותן — חייב להשבע עליהם, לפי שאני קורא בהן: "בה' וכחש" ועל ידי צירוף המילים באופן זה, משמע שאף ש"כחש בה'", נשבע. ושאינו חייב באחריותן — פטור, שאני קורא בהן: "בעמיתו וכחש".

אמר ליה [לו] ר' יצחק: כלפי לייא [לאן, אתה פונה]?! כלומר, דברים אלה מוזרים שהראיה היא כמעט היפך הענין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the agents must take the oath of a bailee to the treasurers that they did not misappropriate the coins. If the collection of the chamber was not yet performed, the lost or stolen shekels remain the property of the residents of the city. Therefore, the agents take an oath to the residents of the city. The residents of the city then contribute other shekels in place of the original shekels. If the original shekels were then found or the thieves returned them, both these, the original shekels, and those, the replacement shekels, assume the status of consecrated shekels and belong to the Temple. But the two half-shekels that they contributed this year do not count to absolve them from their obligation to contribute the shekels for the following year. This mishna teaches that an unpaid bailee does take an oath concerning consecrated property, contrary to the mishna here.

Shmuel said: Here we are dealing with paid bailees, and the purpose of the oath is not to exempt them from their liability to pay for the theft. Rather, they take an oath that they performed their task properly, in order to collect their wages. The Gemara asks: If so, is this phrase accurate: They take an oath to the treasurers? The tanna should have taught: They take an oath to the residents of the city, from whom they are claiming their wages. Rabba said: They take an oath to the residents of the city in the presence of the treasurers, so that the treasurers will not suspect that the residents of the city did not contribute their shekels at all. Alternatively, the agents take an oath that they executed their mission properly, so that the Temple treasurers will not call them negligent.

The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna: And the coins were stolen or were lost en route, and paid bailees are liable to pay in cases of theft and loss? And here too, when safeguarding consecrated property, although paid bailees do not pay for the theft, as a paid bailee is exempt, let them at least forfeit their wages, as their responsibility to safeguard the money includes preventing theft and loss.

Rabba said: When the tanna says that they were stolen, the reference is to a case where the item was stolen by armed bandits. When he said that they were lost, the reference is to a case where the agent’s ship sank at sea. Since the shekels left his possession through circumstances beyond his control, this is considered an unavoidable accident, for which a paid bailee is exempt.

Rabbi Yoḥanan said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Consecrated items for which one bears responsibility to replace them are subject to the halakhot of exploitation, and therefore one takes an oath concerning them.

The Gemara asks: This works out well if the contribution of the chamber had not yet been collected into the baskets. At that stage, residents of the city bear responsibility to replace the shekels, and that is why Rabbi Shimon deems the agent liable to take an oath. But if the shekels were lost or stolen once the contribution of the chamber had been collected, the shekels are tantamount to sacrificial animals for which one does not bear responsibility, and the residents of the city should be exempt, as it is taught in a baraita: One collects shekels in the Temple chamber with the intention of fulfilling the obligation for those coins that are lost on the way, and for those that are collected but did not yet arrive, and for those that are destined to be collected in the future. Apparently, the residents of the city no longer bear responsibility for the shekels.

The Gemara concludes: Rather, Rabbi Elazar said: This oath of the agents is a rabbinic ordinance, instituted so that people will not treat consecrated property with contempt. If they knew that there is no oath, they would neglect to safeguard the shekels properly.

§ The mishna teaches: A paid bailee does not pay if these items were stolen or lost. Rav Yosef bar Ḥama raises a contradiction before Rabba. We learned in the mishna: A paid bailee does not pay. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: One who hires a day laborer to watch the red heifer to ensure that it is not disqualified, to watch the child to ensure that he remains ritually pure from birth in order to draw the water mixed with the ashes of the heifer, or to safeguard the seeds for the barley that will be used in the omer offering, does not give him wages for Shabbat. Therefore, if the items that the day laborer was entrusted to watch were lost on Shabbat, financial responsibility for their loss on Shabbat is not incumbent upon him, since he is not a paid bailee on that day.

The baraita continues: But if he was a laborer hired for a week, hired for a month, hired for a year, or hired for seven years, the one who hired him gives him wages for labor performed on Shabbat as well. Therefore, if the items were lost on Shabbat, financial responsibility for their loss on Shabbat is incumbent upon him. What, is it not that he is liable to pay for the loss he caused? As the list of the items being safeguarded includes consecrated items, this baraita apparently rules that a paid bailee bears responsibility for consecrated property.

The Gemara rejects this: No, the ruling of the baraita stating that the bailee is responsible is only with regard to forfeiting his wages because he was derelict in safeguarding the items with which he was entrusted. Rav Yosef bar Ḥama asks: If so, in the first clause of the baraita, which teaches that financial responsibility for their loss on Shabbat is not incumbent upon him, is this also with regard to forfeiting his wages? But does he have wages for the work he did on Shabbat? But isn’t it taught that one does not give him wages for Shabbat? Clearly, the reference is to responsibility to pay for the safeguarded items themselves. Rabba was silent, unable to answer.

Rabba said to Rav Yosef bar Ḥama: Have you heard anything with regard to this? Rav Yosef bar Ḥama said to him that this is what Rav Sheshet says: The ruling of the latter clause is stated with regard to a case where the laborers made a commitment to the one who hired them to take responsibility for the items, and they performed an act of acquisition with the one who hired them to reinforce that commitment. And likewise Rabbi Yoḥanan says: The ruling of the latter clause is stated with regard to a case where the laborers made a commitment to the one who hired them to take responsibility for the items, and they performed an act of acquisition with him.

§ The mishna teaches that Rabbi Shimon says: Sacrificial animals for which one bears responsibility to replace them are subject to the halakhot of exploitation, and those for which one does not bear responsibility to replace them are not subject to the halakhot of exploitation. The Gemara relates that the tanna who recited mishnayot and baraitot in the study hall taught a baraita before Rabbi Yitzḥak bar Abba with regard to the source of the opinion of Rabbi Shimon. It is derived from the verse: “If anyone sins, and commits a trespass against the Lord, and deals falsely with his colleague in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery, or has oppressed his neighbor” (Leviticus 5:21).

In that baraita, it is taught: For an oath concerning sacrificial animals for which one bears responsibility, one is liable to bring an offering for taking a false oath, as I apply the phrase “against the Lord, and deals falsely.” And for an oath concerning sacrificial animals for which one does not bear responsibility, one is exempt, as I read in their regard: With his neighbor, and deals falsely. That reading indicates that even one who deals falsely in matters related to the Lord, e.g., sacrificial animals, is liable to bring an offering for a false oath.

Rabbi Yitzḥak said to him: Isn’t it the opposite [kelapei layya]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ותנוק וזרעים. כולן בשל חול ולא בשל הקדש ומזרעים קא מותיב [ולא כך] (וכך) פרש"יז"ל, וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמר זרעים היינו שצמחו ושומרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים, ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו וזה הפי' יותר נכון מדברי רש"י ז"ל שהרי היא שנויה בתוספתא פרק ז' בענין השומרים ולא בענין הקדש:

אמר רב ששת בשקנו מידו. ובנוסחא דר"ח ז"ל וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמרי' בשלהי השוכר את הפועלים ומתנין על שומר חנם להיות כשואל במאי בדברים וכו' ור' יוחנן אמר אפי' תימא בשלא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה והכא אמאי בעינן קנין.
ורבואתא כולהו ז"ל פסקי הכא דבעינן קנין והתם לא, ואיכא למימר שאני התם שהוא שומר חנם וכיון שהוא בדין השומרים משתעבד בדברים להיות כשואל ואפי' יותר משואל אבל כאן שהן דברים שאינן כלל בתורת השומרין אע"פ ששאלו או נטל עליהן שכר א"א להתחייב עליהן מדין השומרין אלא בקנין:

השוכר את הפועל לשמור את הפרה. פירש רש"י ז"ל, בפרה אדומה, ובתינוק שמגדלין למלאות מים לפרה, ולזרעים לעומר, ולהקדשות קא פריך. ואינו מחוור, דבתוספתא (פ"ח ה"א) שנאוה בענין השומרים ולא בענין הקדשים. ור"ח ז"ל פירש כולן בחולין ולא בהקדש, ואלשמור את הזרעים קא פריך, דזרעים שנשרשו משמע, והיינו קרקעות, ולקרקעות קא פריך, והוא הנכון.

ופרקה רב ששת, כשקבל על עצמו וקנו מידו, וכן אמר ר' יוחנן בשקנו מידו. כן היא ברוב הספרים ובפירוש ר"ח ז"ל. ואיכא למידק, מדאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צד, א) מתנה ב) שומר חנם להיות כשואל, ואמרינן במאי בדברים, ואמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. וי"ל דשאני התם שהוא שומר חנם, וכיון שהוא בדין השומרים, יכול הוא לחייב עצמו כדין השואל, אבל כאן שאינן בתורת שומרים כלל, אי אפשר להתחייב עליהן כדין שומרים כלל אלא אם כן קנו מידו. ולפיכך פסקו כל הפוסקים כאן דוקא בשקנו מידו, והתם אפילו בשלא קנו מידו כר' יוחנן.

כשהיה בית המקדש קיים היו גובים שקלים בכל מדינה ומדינה ומביאין למקדש ועושין צבורין בלשכה ואח"כ ממלאין מהם שלש קפות לשם הקרבנות והיו קורין לזו תרומת הלשכה וכשהיו תורמין שלש קפות אלו היתה כונתם לתרום על האבוד ר"ל מי שכבר הפריש שקלו ושלחו ואבד ואינו יודע שאבד שתהא חלקו עם אלו השקלים הנתרמים ויתכפר בהם עם שאר ישראל ועל הגבוי שהוא עדין ביד שליח ולא הגיע לשם ועל העתיד לגבות כגון שנתאחרו הבעלים ולא שקלו עדין שכל שלא שלח שקלו באדר שולחו כל השנה והיו תורמין גם על אלו כדי שיתכפרו כל ישראל חוץ מן המזידין ושמא תאמר אם על האבוד מפרישין מה צורך להשמיענו כן על הגבוי ומתוך כך פרשו חכמי התוספות על האבוד שהגיע ללשכה ואבד קודם התרמה ועל הגבוי שלא הגיע ללשכה עדין:

מי שהפריש שקלו ואבד יש צדדין שהוא חייב באחריותו ויש שאינו חייב באחריותו כיצד בני העיר ששלחו שקליהם ביד שליח והוא שומר חנם ונגנבו או אבדו אע"פ ששורת הדין שלא להזקיקו שבועה כמו שביארנו במשנה שאין נשבעין על ההקדשות אף באותם שחייב באחריותן שהם נראין כנכסיו מ"מ תקנת חכמים היא שישבע השליח כדי שלא יזלזלו בהקדשות ונשבע לבני העיר במעמד הגזברים שבועת השומרין ונפטר ויתבאר במקומו שאפילו היו הבעלים רוצים לשלם ושלא להזקיק את השליח לשבועה אין רשאין תקנת חכמים היא שלא יצא הקדש בלא שבועה ובני העיר שוקלים שקלים אחרים תחתיהם ואם נמצאו הראשונים אחר שבועת השליח ושחזרו והפרישו אלו ואלו שקלים ואין עולין להם לשנה הבאה אלא שדינם כדין שקלים עתיקים של שנה שעברה:

שלחום ביד שומר שכר ונגנבו או אבדו הואיל ושומר שכר חייב בגנבה ואבדה בדין הדיוט אע"פ שלענין הקדש אינו כן מ"מ הפסידו שכרן שכל שחייב בתשלומין מן הדין וסבה אחרת פוטרתו שכרו מיהא אינו גובה ומתוך כך יראה לי ששומר שכר שהתנה ליפטר בגנבה ואבדה מתשלומין שכרו מיהא נפסד שהרי מ"מ לא נעשית מלאכתו אא"כ התנה על השכר בפירוש ואם נאנסו נשבעין לבני העיר במעמד הגזברים שנאנסו ונוטלין שכרם ולענין פטור תשלומין נשבעין שבועת השומרים מתקנת חכמים ונפטרין להם ובני העיר יש צדדין שמשלמין ויש צדדין שאין משלמין כיצד אם אחר שתרמו הגזברים נגנבו או נאנסו פטורין שהרי משתרמו תרמו לשם כל אלו ואחר שתרמו לשמם ולא נאנסו עדין נעשה משעת תרומה ברשות הגזברים והרי בני העיר לא פשעו שהרי עלו בשמירה למסרם לשומר שכר ומה להם עוד לעשות ואם נאנסו קודם התרומה עדין ברשות בני העיר הם ומשלמין כדין מה שבארנו ויש מפרשים חלוק זה אף במסרום לשומר חנם וכמו שכתבנו באשם של נושא וכן יש חולקים לומר בנגנבו שאף לאחר התרמה חייבים הבעלים הואיל ובדין הדיוט היו שלוחיהם חייבים:

כל אלו שאמרנו ששומר שכר אינו משלם אם התנה על עצמו שכן וקנו מידו משלם מכאן אמרו שהגזבר ששכר את הפועל לשמור פרה אדמה שלא תפסל בהעלאת עול ולשמור את הספיחים בשביעית לצורך עומר ושתי הלחם ולשמור את התינוקות שהיו מגדלים אותם בחצרות הבנויות בסלע ותחתיהם חלל כמו שיתבאר במסכת סכה אינו נותן שכר שבת הואיל ושכיר יום הוא לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבוע או חדש או שנה נותן לו שכר שבת בהבלעת שכר הימים ודוקא בשהתנה על עצמו כך וקנו מידו אבל אם לא קנו מידו פטור שאין שומר שכר משלם בהקדש אף מתקנת חכמים שלא אמרו כדי שלא יזלזלו בהקדשות אלא לענין שבועה כמו שהתבאר:

וחכמים אומרים נהי דשלומי לא בעי אגרייהו וכו'. פירוש דהא להכי יהבו להו אגרא דליטרינהו מגנבה ואבדה וכיון דלא נטרינהו מגנבה ואבדה לית להו אגרא ואפילו קבלוהו כבר יש להם להחזירו וכל שכן שאין נותנים להם שכר עכשיו. הריטב"א.

משנתרמה תרומה וקדשים שאין חייב באחריותן נינהו. האמת מקשה אבל לא מקשה בשביל שהיה מתיישב אם היה חייב באחריותן דאז הוה מקשה אמאי נשבעין לגזברין לבני העיר מיבעי ליה ואין שייך לתרץ כאן דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין דהא אין הקדש מפסיד כלום שהבעלים חייבים באחריות. הרא"ש.

שבועה זו תקנת חכמים וכו'. ושמעית מינה דבעבדים וקרקעות ושטרות לא תקנו בו שבועה ואפילו מדרבנן. הריטב"א ז"ל.

ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה. פירש רש"י ז"ל דכולה ברייתא בהקדש היא ולהקדשות פריך. ולא מחוור שבתוספתא היא שנויה עם דיני השומרים ולא גבי הקדש כלל. אלא כלהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות ולקרקעות פריך כן פירש רבינו חננאל ז"ל. הר"ן ז"ל.
וכתב הרמב"ן ז"ל וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמור זרעים היינו כשצמחו ושמרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים. ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו. עד כאן.
על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל: לשמור הזרעים תירצו בתוספות שאנץ שלא היו שומרים אלא מחיות ועופות אבל לא מאדם. ע"כ.

לפיכך אחריות שבת עליו. פירוש אלמא שומר שכר חייב עליהן. ומכאן מביאין ראיה דשומרים אפילו מפשיעה פטורים בקרקעות וחבריהן דאי לא מאי קושיא דמקשינן הכא לוקמא כגון שפשע דמחייב באחריות. ונראה לי שזו אינה ראיה כלל דכיון דקתני הכא נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מכלל דבאחריות שגורם להם שכרם מיירי דהיינו גנבה ואבדה דאלו על הפשיעה אפילו שומר חנם חייב עליו. הריטב"א ז"ל.

אמר רבי יוחנן בשקנו מידו. ואם תאמר דבפרק הפועלים תנא וכו' ככתוב בתוספות ויש לומר שאני גבי הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא כיון שמאמינו מכבדו. אבל הקדש כך יש להאמין זה כמו זה שאינו של זה ולא של זה. ועוד דבהקדש בדילי מיניה אינשי וראוי להאמינו לכל אדם. הרא"ש.

ויש מתרצין דהכא לרווחא דמילתא משנינן בשקנו מידה ולאו דוקא דהא בדברים בעלמא סגי. והגאונים כולם פסקו דהכא בשקנו מידו דוקא. הריטב"א ז"ל. ועיין בסוף פרק הפועלים להלן בלשון תלמיד הר"פ ז"ל בדבור המתחיל: ורבי יוחנן אמר וכו'.

בד"ה נשבעין לגזברים כו' תורמין על האבוד כו' פי' אותו שנאבד משליח אחר שתרמו כו' עכ"ל ומעל הגבוי מוכיח לה וק"ל:

בד"ה לשמור הזרעים כו' הא אפי' מן ההפקר אסור לבצור כו' עכ"ל וא"כ ע"כ הא דאתה בוצר מן המופקר היינו אם עבר ובצר דשרי לאכול ולא מהמשומר וק"ל:

תוס' ד"ה נשבעין לגזברים וכו' עד בפ' בתרא דכתובות וכו' פי' אותו שנאבד משליח וכו'. פי' ומתורמין על הגבוי אייתי ולא מרישא דתורמין על האבוד ומוקי האי דשוקל את שקלו מיירי בשליח ורש"י דפירש התם דמעתיד לגבות מביא ראיה גם לפירושו היה יכול לפרש דמרישא דתורמין על האבוד דמיירי לפי פירושו בשליח מיירי אלא שלא רצה לפרש האי דשוקל שקלו בשליח ואבד מידו אלא כפשוטו ששוקל שקלו בעד חבירו המודר ממנו:

ד"ה לשמור הזרעים וכו' ודרשינן את ענבי נזידיך לא תבצור כצ"ל:

בא"ד אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כצ"ל:

גמרא א"ה רישא דקתני אין אחריות שבת עליו ה"נ דלהפסיד שכרו וכו'. א"ל כמו דאם היה שכיר חודש וכו' לפיכך אחריות שבת עליו להפסיד שכרו מכל וכל ה"נ נימא אין אחריות שבת עליו להפסיד שכרו מכל וכל ז"א דרישא דשכיר יום הוא ודאי דלא מפסיד למפרע שכירות דכל יומא ויומא זימנא הוא ושכירות משתלמת בו ביום אף דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ולהכי בסיפא דשכיר חודש ושבת הוא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואחריות שבת עליו אם לא שמרו כראוי מפסיד הכל אבל הכא שכירות ליומא הוא וק"ל:

גמ' אמר ר"ש בשקנו מידו. הא דלא משני בקושיא דלעיל קנו מידו והכא כדי שלא יזלזלו המרדכי כתב בשם מהר"ם ז"ל דיכול להיות דר"ש ור"י קיימי נמי אקמייתא ופליגי אדר"א דמפרש טעמא משום שלא יזלזלו בהקדש ונ"מ בזמן הזה לגבאי צדקה היכא דלא קיץ וכו' [דאיתמעט ג"כ מלשמור ולא לחלק כדאיתא בפרק מרובה דף צ"ג. דלא מיחייב מתקנה דשלא יזלזלו לר"ש ור"י] ולא משמע כן דר"י גופיה משני לעיל שינויא אחריתא וגם הם לא אמרו רק אש"ש אינו משלם ולולי דבריו היה אפשר לפרש דלעיל הוי קנין דברים על השבועה וז"א שקונה ממנו אם לא אשבע אשלם גם דוחק לומר דא"כ אמאי נשבעין לגזברין ומה לו בהדי גזבר כיון דאינו נשבע אהקדישות ולא קנו מידו רק מיד בעלים ועיין. ושינויא דלעיל לא משני הכא דע"כ בהקדישות איירי כדמקשה ורמינהו כו' ש"מ דחייב בהקדישות י"ל דלא תיקנו רק לישבע אבל למה ישלם וז"א דגם לעיל אם נודע שפשע משלם ואם לא ישבע משלם (כ): גם א"ל לעיל אפשיעה תיקנו שלא יזלזלו דה"נ לוקמי בפשיעה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ש"ח אינו נשבע וכו' מיהו לפירש"י דאפשיעה מחייב כדמשמע מפירושו לעיל וכן בשמעתין בד"ה נושא שכר וכו' ע"כ הכא לאו בפשיעה קאיירי ומקשה שפיר דמשום שלא יזלזלו לא עשו רק שבועה שלא פשעו דמן הדין ש"ח אינו נשבע אפשיעה תקנו משום שלא יזלזלו שישבע או ישלם אפשיעה כדין תורה. עד שמצאתי בהמאור שכתב ורמינהו השוכר את הפועלים וכו' מזרעים קפריך אקרקעות דמחובר לקרקע כקרקע ולא כדברי רבינו שלמה ז"ל דמפרש אהקדישות ע"כ לפי"ז ניחא שפיר דהוצרך לשנויי דקנו מידו ולא מקשה באמת מהקדש דידע שינויא דלעיל שלא יזלזלו ומיושב נמי בזה מה שמקשין דלמא הכא לא בפרה של הקדש איירי רק מי שנולדה לו פרה אדומה בעדרו ושכר פועל לשומרה וכו':

ברש"י בד"ה הכא בנושא שכר וכו' כדי ליטול שכרן נשבעין שאינו ברשותן וכו'. ולא קאמר כדי ליטול שכרן נשבעין שלא פשעו וכן מלשון המקשן והא נגנבה וכו' וש"ש בגניבה ואבידה מיחייב וכו' תקשי בלא"ה עדיין אף שאינו ברשותו דלמא פשע ויפסיד שכרו [אע"כ דבאמת נשבע שלא פשע] ועיין:

בתוס' בד"ה נשבעין וכו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו וכו'. וה"ה דהו"מ להוכיח מתורמין על האבוד דתנן בראשונה וכן כתבו באמת בכתובות:
בסה"ד ואין משמע כן בשמעתין. לכאורה מדנשבעין לבני העיר לגזברין הו"ל לאשתבועי ושם כתבו מדשוקלין אחרים תחתיהן דא"ל למצוה א"כ גם ברישא משנתרמה התרומה הול"ל ובני העיר שוקלין ע"ש:

בתוס' בד"ה דתנן תורמין כו' ותימה כו'. דא"ל משום דלמא נשבעין לגזברין ר"ל במעמד גזברין ולא [אצטריך לאוקמי] בנושא שכר כדלעיל לכך מייתי הא דתורמין וכו' דכיון דחייב באחריותן למה לי מעמד גזברין כי היכי וכו' הא אינהו חייבין באחריותן ובסיפא דנשבעין לבני עיר ולא במעמד גזברין משום דבעלים שוקלין אחרים תחתיהן ועיין:

בתוס' בד"ה אמר ר"י כו' אי נמי כיון כו'. לפי"ז דוקא כשואל ולא כשומר שכר:

בתוס' בד"ה לשמור וכו' את ענבי נזיריך לא תבצור וכו'. כצ"ל:

גמרא לא להפסיד שכרו. נראה דמפסיד שכר כל השבת וכל החדש וכן כולם דזה דומה להעבר לי מאה חביות בק' פרוטות דבע"ז (סה) דפי' רש"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי אבל בשכיר יום אינו מפסיד אלא שכרו של אותו היום בלבד דדמי להעבר לי חבית חבית בפרוטה (שם) דכל חדא שכרה באפי נפשה ולהכי פריך שפיר א"ה רישא כו' ומי א"ל שכר שבת דשל שאר הימים אפי' אם היה נוטל שכר שבת לא היה מפסיד שוב מצאתי בתומים שם ס"ק ס"ח שקדמני קצת בזה:

גמ' שם בשקנו מידו. הא דלא משני כך לעיל על הא דבני העיר עי' ש"ך שם ס"ק קכ"ח ובתומים שם:

רש"י ד"ה הכא בנושא שכר. נשבעין שאינן ברשותן. הא דלא פי' דנשבעין שלא פשעו כדלעיל הוא דלפי מאי דס"ד דנגנבו ואבדו שלא באונס כך לי פשעו כמו דלא פשעו כיון דש"ש הן (ועי' לקמן בס"פ האומנין) אבל למאי דמסיק דנו"א באונס ישבעו שבאונס הוו ויקבלו שכרן:

רש"י ד"ה כלפי לייא. היכן כמו חצבי כו'. כצ"ל:

תד"ה לשמור. וא"ת כו'. מן המשומר אין אתה בוצר. ולעד"נ דז"א אלא כשבעל השדה שומרן דנראה כמחזיק א"ע כבעל ואדון לה ורחמנא אפקרם אבל אחר שאינו בעה"ש שומרן לא דהא גם הוא אינו בא אלא מכח ההפקר ובר"ה (ט) כתבתי דרך אחר נכון ליישב בס"ד ע"ש:

גמ' ונשבעין ליטול שכרן. עיין בהגהות מרדכי פ' האומנין אות תנה:

גמרא ר"י אמר הא מני ר"ש היא וכו'. לכאורה תמוה איך לא הרגיש ר"י בפירכת הש"ס דמשנתרמה התרומה מא"ל, דאף אם לא ידע ברייתא דתורמין על האבוד מ"מ הא באמת מגופה מוכח דאחריות על ההקדש כקושית תוס', ולפמ"ש לק' ליישב קושי' תוס' ניחא, ולשיטת תוס' אפשר לומר דמה דמשני ר"א שבועה זו תק"ח היא, בא לתרץ שנוי' דר"א והיינו דעיקר תק"ח היא שלא יופסד ההקדש, וזהו רק משנתרמה התרומה אבל בלא נתרמה דההפסד לבעלים לא תקנו, ומש"ה הוצרך ר"י לתרץ דעד שלא נתרמה הטעם דאתי' כר"ש דקדשי' שחייב באחריותן, וכשנתרמה הטעם משום תק"ח שלא יזלזלו בהקדשות:
אמנם לפ"ז ישאר קושייתנו הנ"ל בתוס' ד"ה ש"ח אינו נשבע על הוכחתם דהא ס"ל דא"א לאוקמי כשפשע דגם ברישא מצד תק"ח היה חייב, ומה שתירצנו לעיל דקושי' תוס' לרבה לשיטת תוס' דמשני נשבעים ליטול שכרן הרי דלא ס"ל דתק"ח שלא יזלזלו, ולכאורה לפ"ז ליתא דדלמא גם רבה ס"ל לתקנה זו אלא דרבה מתרץ בעד שלא נתרמה התרומה דליכא פסידא דהקדש בזה לא תקנו חכמים וכנ"ל. אמנם י"ל דאף דלר"י מוכח החילוק, מ"מ לרבה א"א לומר כן דמדנדחק רבה לומר דנשבעים לגזברים במעמד בני העיר הא בסיפא נשבעים לגזברים בלא"ה ניחא דתק"ח הוא שלא יזלזלו בהקדשות. אע"כ דרבה לא ס"ל להך תקנה. ואף דיש לפקפק דס"ל כיון דמוקמי רישא ליטול שכרן ומוכרח דנגנבה היינו ליסטים מזוין, א"כ מדקתני נשבעים לגזברים משמע דצריכים לישבע שנאנסה, אף אם ידעי שלא פשע לא מהני דשמא נגנבה שלא באונס, ובזה ליכא תקנה דהתקנה היה רק על הזלזול דהיינו פשיעה ע"כ השבועה רק ליטול שכרן מש"ה צ"ל במעמד בני העיר, מ"מ י"ל דמדקאמר רבה דלא לקרי להו פושעים, משמע דאינו יודעים דודאי לא פשע גם כיון דעכ"פ לרבה מיירי הכל ליטול שכרן, מהיכן מצינו לחדש כל תקנה זו לחייב משום שלא יזלזלו ודיקא לר"י שפיר כתבו דמוכח כן מסיפא דנשבעים לגזברים דהוי קדשים שא"ח באחריותן, אבל אם מוקמי ליטול שכרן לא מצינו תקנה זו ושפיר הוכיחו תוס' מדלא מוקי שפשע מוכח דאפילו ש"ש פטור מפשיעה ודוק.

תד"ה דתנן, ותימא אמאי לא מוכח וכו':
ונלענ"ד ליישב, ובתחלה נאמר במה דמחולקים רש"י ותוס' בשמעתין דרש"י ס"ל דאם משנתרמה קאי על שעת תביעה לדין דאף בנאבד מקודם תורמין עליו, ותוס' ס"ל דקאי על שעת אבידה, ונראה להביא ראיה לשיטת תוס' מדפריך התינח עד שלא נתרמה משנתרמה התרומה קדשים שא"ח באחריותן הוא, ולכאורה תמוה הא בשעת שנאבד ממנו קודם שנתרמה התרומה באותו שעה היו הבעלים חייבים באחריותן ואז היה מקרי דהדיוט ותיכף נתחייב בתשלומין וכשנתרמה אח"כ דתורמים על האבוד זוכים ההקדש עבור הבעלים שישלם להם מה שנתחייבו השלוחים לשלם להם דהא כבר נתחייבו השלוחים בשעת האבידה ובמה יפטרו אח"כ, ואי דהקושי' דמ"מ לגבי שבועה דהבע"ד שלהם עתה הוא הגזברים בשביל הקדש והתורה פטרה משבועה בהקדשות, מ"מ לפ"מ שכתבנו לעיל דלהפוסקים דגם באלו חייבים לישבע שא"ב מדאורייתא או מדרבנן, ע"כ דפירכת הש"ס היא אפילו הודה שפשע פטור ואין כאן גלגול, א"כ בכה"ג דהחיוב חל כבר בשעת האבידה דאז היה מקרי דהדיוט וא"כ אלו הודה עתה שפשע אז היה חייב לשלם להקדש וממילא חייבים בשבועה מכח גלגול, אע"כ מוכח כשיטת תוס' דאם נימא משנתרמה היינו דהאבידה היה אחר שתרם ושפיר פריך הש"ס דהא בשעת האבידה הוי קדשים שא"ח באחריותן (ומסוגיא זו נ"ל ראיה למ"ש הרמב"ם וכן פסקי' בש"ע דבהקדשות ונכרי בעי' שהמסירה והאבידה היה דהדיוט, אבל חולין ואח"כ הקדישה פטורים דמדפרכי' משנתרמה הוי קדשים שא"ח באחריותן, הא מ"מ כשנמסר לידם היו הבעלים חייב באחריותן ומקרי רעהו בשעת מסירה, אע"כ דגם בכה"ג פטור] והנה בתוס' בשמעתין סתרו שיטת רש"י הנ"ל מדקתני תורמין על האבוד ועל הגבוי והוי זו ואצ"ל זו, אע"כ על האבוד היינו מיד הגזבר:
ולענ"ד מיושב בזה דבלא מתניתין דתורמין על האבוד לא הו"מ לאקשויי דהא אפשר לפרש כפי' רש"י דאם משנתרמה היינו דתלי' בשעה שמעמידו לדין. וא"כ י"ל דנאבד מקודם ובשעת האבידה דהא הבעלים מחייבים באחריותן מקרי רעהו ונתחייבו השלוחים כנ"ל, ולזה מביא מתני' דקתני דתורמין על האבוד, וקשה דהוי זו ואצ"ל זו אע"כ דעל האבוד היינו מיד הגזברים אבל באבוד מקודם לא וא"כ הא דמשנתרמה התרומה היינו בשעת האבידה ושפיר פריך, והוא נכון מאד בעזה"י:

בגמרא אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן ויש לעיין שבועה זו מה טיבה שאם פטרתו התורה מעיקר התשלומין והאמינתו לומר שלא פשע אם כן לענין דמי שמירתו נמי יהא נאמן בלא שבועה ואף לשיטת התוספות דלעיל דמצינו למימר דלאו מטעם נאמנות פטרתו התורה אלא משום דאף אם בודאי פשע אפ"ה פטור מתשלומין אכתי קשה שבועה זו היכא רמיזא באורייתא שישבע ויטול שכרו דהא ג' שבועות לבד מצינו בתורה וכולם נשבעים ולא משלמין אבל לענין ליטול שכרו יש לנו לומר מדין תורה או שיטול בלא שבועה או דאפי' בשבועה אינו נאמן ולענ"ד נראה דבאמת אף למאי דס"ד עכשיו סובר דשבועה זו תקנת חכמים היא דמד"ת נוטל שכרו בלא שבועה ותקנו חכמים שישבע כיון שבא ליטול כמו כמה נשבעין ונוטלים שתקנו חכמים כדמצינו בפ' כל הנשבעין ובפ' הכותב בכתובות ובדוכתי טובא אבל לא ס"ד למימר דאף לענין אחריות השמירה תקנו חכמים שישבע דמהיכי תיתי שהרי לא מצינו שום שבועת המשנה אלא בנשבע ונוטל דוקא ושבועת היסת עדיין לא נתקנה עד דורו של רב נחמן לרוב המפרשים זולת רש"י ז"ל. אבל ראיתי להראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' טוען שעל מה שכתב הרמב"ם ז"ל בדין ו' דפטור מכל השבועות השיג הראב"ד וכתב תימה גדול הוא זה אולי ברשותו הוא וכופר הוא בו כו' עכ"ל. וכן החזיק על ידו הר"ן ז"ל בפ' שבועת הדיינים וכתב דמשבועה שאינו ברשותו שתקנו חכמים כדאמר רב הונא פרק המפקיד לא פטרו את כל אלו וכן הסכים הש"ך בח"מ סי' ס"ו וסיים דאל"כ לא שבקת חיי לכל המפקידים ע"ש וכתב דמאי דלא משני הש"ס בשמעתין דהא דנשבעין לגזברים היינו שבועת המשנה שאינו ברשותו משום דלשון ונגנבו או שאבדו משמע לתלמודא דאיירי שיודע שגנב או שאבד ע"ש באריכות. ולענ"ד זה דוחק גדול דהא למאי דמשני נגנבו בליסטים מזויין ע"כ לאו בידוע איירי דאם כן אמאי ישבע הא ליסטים מזויין ודאי אונס הוא אע"כ דאיירי שהוא טוען כן ואם כן מדלא משני בסתם גניבה ואבידה ונשבע שאינו ברשותו ע"כ דאפילו משבועה שאינו ברשותו פטור למאי דס"ד עכשיו דלא שייך תקנה בכה"ג עד דמסיק הש"ס דשייך תקנה משום זלזול הקדש משא"כ בשאר דוכתי לא תקנו חכמי המשנה שום שבועה ליפטר ובר מן דין תמוהים לי דברי הר"ן והש"ך שכתבו דשבועה שאינו ברשותו שתקנו חכמים שייך היכא דאינו משלם נמי והש"ך כתב דק"ו הוא מהיכא דמשלם. ולענ"ד ק"ו פריכא הוא דמאי שנא מכל כופר בכל דעלמא שלא תקנו חכמי המשנה שום שבועה אלא דוקא כשמשלם תקנו שישבע שאינו ברשותו משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כמ"ש בזה באריכות בריש פ' המפקיד גבי תהא במאמינו ע"ש ויתר דברי הראב"ד וישוב סוגית הרמב"ם בדינים אלו ומקצת השגות על הכרעת הש"ך יבוארו במקומו בטוח"מ אי"ה:

בפרש"י בד"ה הכא בנושא שכר כו' ושבועה זו כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן כו' עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש שבועה דכאן לענין שאינו ברשותו דהא לעיל בד"ה נשבעין לגזברין פרש"י לענין שלא פשע וא"כ הכא נמי הוי מצי לפרש כן שצריך לישבע שלא פשע כדי ליטול שכרו ויש ליישב משום דמשמע ליה לרש"י דלמאי דס"ד עכשיו דנגנבה איירי בגניבה ממש ואפ"ה נוטל שכרו ע"כ משום דלא סלקא אדעתא מזו הסברא שחידש המקשה דנהי דלא משלם אגרייהו מיהו לפסיד אלא שסובר שאינו מפסיד שכרו בשום ענין וא"כ ע"כ לא שייך לומר שישבע שלא פשע שאף אם פשע נוטל שכרו דפשיעה וגניבה חדא מילת' היא לגבי ש"ש לכך הוצרך לפ' שלסברת התרצן השבועה היינו לענין שאינו ברשותו ואפשר נמי שזה כוונת רש"י ז"ל בא"ד ולקמיה פריך כו' פי' דלקמן פריך המקשן מסברא זו אבל התרצן דהכא לא ס"ד מסברא זו לכך הוכרחתי לפרש לענין שאינו ברשותו כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אלא א"ר אלעזר כו' ורבנן הוא דתקנו לה שלא יזלזלו בהקדישות בשמירתן עכ"ל. נראה מפירושו דעכשיו מיירי משבועה שלא פשעתי שתקנו חכמים כן כדי שלא יזלזל בפשיעה ואף על גב דלשיטת רש"י במתניתין ובשמעתין משמע דמדאורייתא נמי אם פשע משלם מ"מ כיון דלא שכיחי עדים בזה עדיין יזלזל לפשוע בשמירתן ויאמר שנגנבה לכך תקנו חכמים שישבע שלא פשע. והש"ך הקשה מזה לשיטת התוספות וסייעתם שכתבו דמדאורייתא אף אם פשע פטור מתשלומין דאם כן לא שייך כלל לתקן שישבע שלא פשע ולא מיסתבר נמי למימר שתקנת חכמים היה כמו כן שיתחייב בתשלומין דלא מצינו תקנת חכמים בכה"ג. ולענ"ד אין בזה סתירה לשיטת התוספות שהרי כתבתי לעיל בשמם במה שכתבו בפ"ק דב"ק ובפרק השואל דאף מזיק בהקדש בידים פטור מדאורייתא וחייב מתקנת חכמים ואם כן מצינו למימר דלענין פשיעה נמי הכי מיתוקמא שתקנו חכמים שאם פשע משלם וכשאינו ידוע שפשע ישבע שלא פשע. אבל אי קשיא הא קשיא לי דאי ס"ד דתקנת חכמים שייכא אפי' בתשלומין דפשיעה בהקדש אם כן מאי מקשה הש"ס בסמוך מהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים דקתני אחריות שבת עליו ומאי קושיא לוקמא שפשע ולאחר שתקנו חכמים שישלם בפשיעה קתני דאחריות שבת עליו שהרי זה עיקר הוכחת התוספות לעיל דמדאורייתא פטור מפשיעה מדלא מוקי ההיא דאחריות שבת כשפשע ואם כן ע"כ דמדרבנן נמי פטור מדלא מוקי לה בכה"ג מדרבנן לכך צ"ל דהא דאמרינן הכא שבועה זו תקנת חכמים לשיטת התוספות לא איירי משבועה שלא פשעתי אלא משבועה שאינו ברשותו ותקנו כן משום חומרא דהקדש אבל לענין פשיעה לא חשו לתקן דמילתא דלא שכיחא היא דאין אדם חוטא ולא לו. והש"ך לשיטתו דס"ל דשבועה שאינו ברשותו בלא"ה לא הוי בכלל כל הני דקתני ש"ח אינו נשבע וכתב ג"כ דע"כ ההיא דגזברין לא איירי משבועה שאינו ברשותו אבל לפמ"ש בסמוך בסתירת דבריו אם כן נתיישבו שיטת התוספ' על מכונם ודו"ק:

בגמרא אי הכי רישא דקתני כו' ה"נ דלהפסיד שכרו ומי אית ליה שכר שבת. הא דלא משני דלעולם איירי להפסיד שכרו והכי קאמר שאין אחריות שבת עליו לענין שאם נגנבה בשבת אינו מפסיד שכירותו מימים הקודמים היינו משום דהכא בשכיר יום כל יומא ויומא שכירות בפני עצמו הוא ואף אם היה אחריות שבת עליו לא היה לו להפסיד שכירות של ימים הקודמים ועוד דמסתמא לא איירי בכה"ג דודאי כבר נתן לו שכירות ימים הקודמים משום בל תלין וק"ל:

תוס' ד"ה נשבעין לגזברין. עמ"ש הרב עין יהוסף בשיטתו ועיין מ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף דף ו' ע"א בס"ד ע"ש:

(נח א) פרה זו בה' סלעים וכו'.—פי' ששמו פרה זו, ששוייה חמשה סלעים, כפרה של הקדש. וכעין זה יש בתוספתא בכורות פ"ו לענין פדיון הבן, ומובא בקידושין ח א, וכביאור רב יוסף שם. ויש שם עוד ביאור אחר, אבל אינו כפשוטו של דבר. ולכן כאן לכ"ע העיקר כביאור רב יוסף. והברייתא תפסה כאן "ה' סלעים" משום אותו ענין דפדיון הבן, שאינו אלא בה' סלעים. וכיו"ב יש הרבה (עי' מ"ש בתמורה כט ב). ועי' תוספתא ערכין רפ"ד.

(שם) אין אונאה לפרוטות.—לפירש"י - עד איסר, ולהרא"ש - עד מעה, ולהרמב"ם (הל' מכירה פי"ב ה"ד) - ליותר מפרוטה משהו יש אונאה. אבל בירושלמי דפרקין ה"ג מבואר, דעד ארבע מעות אין אונאה, ושזהו ענין המשנה "האונאה ארבעה כסף".

תוס' ד"ה נשבעין לגזברים.
עיין במחלוקת שבין רש"י ותוס', דפליגי אי תורמין על מי שלא יתרום לעולם, דלרש"י תורמין עליו, ולתוס' אין תורמין עליו. ויסוד מחלוקתם צריך ביאור.
ונראה דהנה עם תרומת הלשכה קונים קרבנות ציבור, דמצות מחצית השקל היא לתתו להקדש לקנות קרבנות ציבור. וי"ל דרש"י סובר שהחלק בקרבנות הציבור שיש לכל אחד ואחד מישראל אינו תלוי בקיום מצות מחצית השקל, שאף מי שלא מקיים את המצוה ג"כ יש לו חלק בקרבנות²⁷⁸. וזהו מה שכתב רש"י (בכתובות דף קח. ד"ה ועל העתיד לגבות) וז"ל ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה עכ"ל. משא"כ אליבא דתוס' הסוברים דקיום מצות מחצית השקל מעכבת את חלק היחיד בקרבנות הציבור, ומי שלא קיים את המצוה דמחצית השקל אין לו חלק בקרבנות²⁷⁹.
ובתוס' כתבו וז"ל תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר, ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע"ג שנאבד אחר שתרמו, ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע"פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח עכ"ל. ועלינו לבאר את ג' האוקימתות שבתוס'.
ונראה שבציור הראשון שבתוס' כשמחצית השקל בא ליד הגזבר השוקל קיים את מצות מחצית השקל בשלמות מאחר שהגזבר קנה את מחצית השקל עבור הקדש ונתקיימה המצוה כראוי. ומכיון שקיים את המצוה משו"ה זוכה לחלקו בקרבנות. משא"כ בציורים האחרים שעדיין לא הגיע מחצית השקל לידי הגזבר דחסרה לו קיום מצוה שלימה.
ונראה בביאור שני הציורים האחרים שבתוס' שבציור הראשון מחצית השקל הריהו ביד השליח בשעת התרומה, ובציור האחרון הריהו בבית השוקלו דעדיין לא נתנו לשליח. וי"ל דמאחר דקיים מצות מחצית השקל במקצת בהרמת מחצית השקל אלא שלא קיים את מצות מחצית השקל בשלימות כי עוד לא הגיע לידי הגזבר, אך מאחר שקיים את המצוה במקצת התקינו לו חלק בקרבנות. ונראה אליבא דתוס' דבהגיע מחצית השקל לידי הגזבר כבר קיים את כל המצוה, וזוכה השוקל לחלק בקרבנות, ואפילו אם אח"כ נאבד לפני התרומה. דמכיון דקיים את המצוה בשלימות זכה בחלקו בקרבנות. ואילו בציורים האחרים שבתוס' עדיין לא הגיע מחצית השקל לידי הגזבר, אלא משום דמחצית השקל קיים בעולם בשעת התרומה, והשוקל התחיל לקיים את המצוה, הקדש כוללו בתרומת הלשכה כדי שיזכה לחלק בקרבנות הציבור. ועוד י"ל שבציורים האלה הקדש ממנה את השליח או את השוקל עצמו בשעת תרומת הלשכה להיות גזברי הקדש על מחצית השקל שבידיהם, ובכך השוקל מקיים את מצות מחצית השקל בשלימות וזוכה לחלקו בקרבנות הציבור, דהא ע"פ דין הגיע מחצית השקל לידי גזבר.
בענין שיטת הרמב"ם במחצית השקל
א.
ב' דינים במחצית השקל - מצות נתינה וחלק בקרבנות הציבור
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שקלים הל"ח - ט) וז"ל מי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר. בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו, אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר כדין כל שומר חנם והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שניה כו', שקלו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס כגון שלקחום לסטים מזויינים שהוא פטור, רואין אם אחר שתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורין, שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן ובני העיר מה היה להן לעשות, הרי לא מסרם אלא לש"ש שהוא חייב בגניבה ואבידה אבל האונס אינו מצוי. ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לבני העיר והן משלמין עכ"ל. הרמב"ם פסק שבמסר מחצית השקל לש"ח השוקל חייב באחריותו אפילו אם נאבד אחרי תרומת הלשכה, ואילו אם נאנס מש"ש אחרי תרומת הלשכה אזי השוקל פטור. ודבריו מחוסרים ביאור, דצ"ע מ"ש דאם נאבדה לאחר תרומת הלשכה מש"ש דהשוקל פטור, ואילו בש"ח הריהו חייב באחריותו, דאם הא דנתרמה התרומה מהני לפטור אותו מאחריות אזי אף בשומר חנם יהא פטור, וצ"ע.
ונראה שיש שני דינים במי ששוקל מחצית השקל: א) השוקל מקיים מצות נתינה; ב) השוקל זוכה בחלק דקרבנות הציבור. ולפי"ז יש לומר דבנוגע לחלק הקרבנות כשמחצית השקל נאבד או נאנס בין מש"ש ובין מש"ח אחרי תרומת הלשכה יש לשוקל חלק בקרבנות דהא תורמין על הגבוי - ואין נ"מ בזה בין מחצית השקל שהוא בבית השוקל ובין שהוא אצל שומר חנם או אצל שומר שכר. ובכל אופן יש להשוקל חלק בקרבנות. אלא דהנ"מ בנוגע לאחריות הוא כדי לקיים את מצות הנתינה. דבנתנו לש"ש "מה היה להן לעשות" - כלומר בש"ש בשעת תרומת הלשכה נחשב כאילו הגיע מחצית השקל לידי הגזבר (ואולי משום שהשומר שכר עצמו נתמנה כגזבר לאותה שעה). ובכך מקיים השוקל את מצות הנתינה להקדש, ומשו"ה פטור מאחריות. משא"כ בנתנו לש"ח, דלא נחשב כאילו הגיע מחצית השקל לידי הגזבר, ומשו"ה כשנאבד אחרי התרומה השוקל עדיין חייב באחריותו משום שלא קיים את מצות הנתינה המוטלת עליו.
והנה בפרשת כי תשא כתוב: (שמות ל': י"ב - י"ג) "כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'". ונראה דמפסוק זה נלמד מצות נתינת מחצית השקל כמצוה בפני עצמה. ועוד כתוב (שם פסוק ט"ו) "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם". ונראה דבהך קרא "לתת תרומת ה' לכפר על נפשותיכם" כתוב הדין דהשוקל מחצית השקל זוכה בחלק דקרבנות המכפרין על הציבור.
ונראה דהרמב"ם סובר ששני הדינים האלה אינם תלויים זה בזה, כי בש"ח פסק שמקבל השוקל חלק בקרבנות הציבור בלי קיום מצות נתינה. ובזה דומה הרמב"ם לשיטת רש"י (במס' כתובות) הנ"ל, שאף מי שאינו שוקל מחצית השקל יש לו חלק בקרבנות, דבדיעבד החלק בקרבנות אינו תלוי בקיום מצות נתינת מחצית השקל, ואע"פ דלכתחילה יש מצוה לצרף את שני הקיומים בקיום אחד, דהיינו לתת את מחצית השקל להקדש ולקיים בו גם את מצות הנתינה וגם לקבל על ידו חלק בקרבנות הציבור. אך בדיעבד שני הדינים מתחלקים, וחלק בקרבנות חל בלי קיום נתינה.
ברם שיטת רש"י היא שמקבל כל אחד בישראל חלק בקרבנות הציבור בשעת תרומת הלשכה אף בלי נתינת מחצית השקל כלל. ואילו הרמב"ם כתב (פ"ב מהל' שקלים הל"ט) וז"ל כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה ועל העתיד לגבות כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהן כפרה על כל ישראל וכאילו הגיעו כל שקליהן ללשכה ונתרמה מהן תרומה זו עכ"ל. ומשמע קצת מלשונו דאף הוא ס"ל כרש"י שאף מי שלא יתרום כלל ג"כ מקבל חלק בקרבנות ציבור וכדכתב, "להסתפק מהן כפרה על כל ישראל". ובאמת דהכי נמי מסתבר משום דהויין קרבנות ציבור, והיתכן שאדם מכלל ישראל לא יהיה כלול בתוך כפרת הקרבנות דכל הציבור. ומ"ש איש שלא נתן מחצית השקל מנשים, הפטורות לגמרי ממצות מחצית השקל ופשיטא שכלולות הן בכפרת קרבנות הציבור מדהויין חלק של כלל ישראל, וה"ה בקטנים שאינם שוקלים מחצית השקל ונכללים בכפרת קרבנות הציבור. אלא נראה דבזה חלוקים הרמב"ם עם רש"י, דלרש"י אחרי שתרמו את הלשכה וקבל כל א' וא' חלקו בקרבנות הציבור ליכא חיוב אחריות ממון כלל, אלא דנשארת חובת מצוה בעלמא לתת מחצית השקל בלי אחריות ממון. ואילו לשיטת הרמב"ם אע"פ שקיבל היחיד את חלקו בקרבנות הציבור כאחד מכלל ישראל בלי לתת מחצית השקל, מ"מ חובת מצות הנתינה עדיין מחייבתו באחריות ממון לתת מחצית השקל להקדש, וכדמוכח ממה שפסק שבשלח מחצית השקל עם ש"ח ונאבד דחייב באחריותו בחיוב ממון ואפילו אחרי שנתרמה תרומת הלשכה.
והנה מצינו דחיובי הקדש אינם רק חיובי מצוה בעלמא אלא אף חלות חיובי ממון, כדמוכח מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קידושין דף כח:) הקובע חלות חיוב ממון ולא רק נדר וחיוב מצוה. וכן מצינו דחל דין שעבודא דאורייתא בחיוב עולת יולדת, דקיי"ל שאפילו אם היא לא הפרישה קרבנה בחייה מביאים יורשיה את עולתה מחמת שעבודי הממון דחלו על נכסיה להביא את קרבנה (קידושין דף יג:). וי"ל דהרמב"ם סובר דה"ה במחצית השקל, שאע"פ שכבר קיבל היחיד את חלקו בקרבנות הציבור בשעת תרומת הלשכה מ"מ הריהו עדיין חייב בחיוב ממון לתת מחצית השקל מדהויא מצות נתינת ממון להקדש היוצרת חלות שעבודי ממון להקדש בדומה לחיובים אחרים דחלין להקדש. ואילו אליבא דרש"י צ"ל דכל זמן שלא נתרמה התרומה אזי מצות נתינת מחצית השקל מחייבת באחריות ממון כדי שיזכה בחלקו בקרבנות. אך משנתרמה התרומה, כשזכה כבר בחלקו בקרבנות, המצוה שעדיין מוטלת עליו לתת מחצית השקל להקדש אינה מחדשת חיובי ממון להקדש, דאינה אלא מצות נתינה בעלמא בלי חיוב ממון, דהא עיקר חיוב הממון חל כדי שיהיה לו חלק בקרבנות הציבור וכבר זכה לו בחלקו משעת התרומה²⁸⁰.
ב.
ביאור שיטת הרמב"ם בדין אחריות דש"ח וש"ש במחצית השקל
והנה לפי הביאור הראשון שהעלנו ברמב"ם מצות מחצית השקל לקבל חלק בקרבנות הציבור ומצות הנתינה חלוקות מהדדי, ובש"ח אחרי תרומת הלשכה יש אחריות ממון מחמת חובת מצות הנתינה בלבד שהרי כבר יש לו חלקו בקרבנות מתרומת הלשכה.
ברם ביאור זה לכאורה קצת קשה, דהא דין האחריות דבש"ח וש"ש הביא הרמב"ם בפ"ג מהל' שקלים ולא הביא את הדין דהשוקל מחצית השקל יש לו חלק בקרבנות הציבור עד פרק ד'. ועוד קשה דהרי הרמב"ם (בפ"ב שם הל"ט) פסק כשיטת רש"י דמקבל אדם חלק בקרבנות בלי לתת מחצית השקל כלל. ועוד קשה שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שקלים ה"ט) שתורמין "על העתיד לגבות", ומפשטות לשונו משמע שישקול את מחצית השקל לבסוף - שלא כרש"י. ולפיכך נראה לומר ביאור אחר, אלא שצריכים לעיין מקודם בהלכות חמורות אחרות שברמב"ם בדיני מחצית השקל.
דהנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שקלים הל"י) וז"ל הנותן חצי שקל לחבירו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו כדי שלא ימשכנו אותו, אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה. ואם לא נתרמה התרומה לא מעל והוא חייב ליתן לחבירו חצי שקל לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש עכ"ל.
ועוד כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מעילה הל"א - י"ג) וז"ל המוציא מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין אע"פ שלא הוציאן בדברי חול מעל. כיצד המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש מעל. וכולן אין מועלין עד שיזרוק הדם. לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אע"פ שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו. נתן שקלו ממעות הקדש, כשיתרמו התרומה ויקנו ממנה אפילו בהמה אחת ויזרק דמה ימעול השוקל שהרי חלקו באותה הבהמה שנזרק דמה. הפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. נתנו לחבירו לשקלו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד להגבות כמו שביארנו בשקלים וכאילו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל. ואם עדיין לא נתרמה תרומה לא מעל עכ"ל.
ובביאור דבריו נראה שהרמב"ם סובר שיש שני דיני הקדש שחלין במחצית השקל - דלפני תרומת הלשכה משעת ההפרשה חל שם קדש אחד, ועוד שם קדש נוסף חל בשעת תרומת הלשכה. ומשו"ה הבחין הרמב"ם בדיני מעילה, ופסק שמשהפריש את שקלו והוציאו בשאר צרכיו מעל אפילו לפני תרומת הלשכה. משא"כ בנתן שקלו לחבירו לשקול על ידו והלך ושקל חבירו על ידי עצמו מעל רק אם כבר נתרמה התרומה. דבשאר צרכיו מעל מחמת שם הקדש שחל בהפרשה ואילו בשקל על ידי עצמו מעל משום שם הקדש השני שחל בשעת תרומת הלשכה. ועלינו לבאר מהן טיבן של שני שמות קדש אלו.
ונראה שבשעת הפרשת מחצית השקל חל שם קדש בעלמא המחייב את השוקל באחריותו לתת מחצית השקל להקדש. אך חלות דין קדש זה אינו קידוש גמור - דעדיין חסר בו חלות גמר קידוש למצותו. ומשנתרמה התרומה דחל במחצית השקל קידוש למצות קרבנות הציבור, אזי הקידוש למצותו גומר את חלות השם קדש דחל בחפצא דמחצית השקל. ומשו"ה יש נ"מ בהלכות מעילה בין כשהוציא את מחצית השקל בשאר צרכיו לבין כששוקלו על ידי עצמו.
ונראה דהביאור בזה הוי דהנה בהלכות מעילה קבע הרמב"ם שבנוסף לדין מעילה בהקדש דעלמא שחל כשהוציא הקדש לחולין דמעל בשעת ההוצאה, חל עוד דין מעילה כשהוציא הקדש המקודש לקיום אחר כדי לקיים קיום הקדש שלו, דהיינו דשינה מהקדש להקדש. דבשינה מהקדש דעלמא להקדש שלו לא מעל עד שיזרוק את דם הקרבן שלו ולא מעל בשעת חלות קדושת קרבנו. וקשה למה אינו מועל בשעת חלות קדושת הקרבן. ונראה דהביאור בזה הוא לפי"ד מרן הגר"ח זצ"ל שקבע שעיקר דין המעילה בהוצאת הקדש לחולין חל מדין גזילה, דההוצאה לחולין מהווה גזילה מהקדש, דזהו יסוד החיוב במעילה דעלמא. משא"כ בשינה מקדש דעלמא לקדש שלו דא"א להחשיב שינוי זה לגזילה, דהא מעיקרא היה הקדש ולבסוף הוא הקדש אלא שנשתנה חלות שם בעל הקרבן לשם שלו. ומכיון דסוכ"ס הוי הקדש א"א להחשיב את מעשיו לגזילה²⁸¹, ולפיכך עצם חלות שם קרבן שלו בחפצא לא מחייבו במעילה. אלא שיש דין מעילה מסוים לא להתכפר בהקדש שאינו שלו, ומעילה זו חלה דוקא כשמתכפר בזריקת הדם. וסמוכים לביאור זה יש להביא ממה שפסק הרמב"ם דהמביא קרבן מנחה מהקדש שאינו שלו לא מעל "שאין כאן זריקת דם לכפר עליו", ולכאורה יפלא דהא הלכה מרווחת בהל' קדשים דהקטרת קומץ המנחה דומה לזריקת הדם בזבח, דהקומץ מכפר כמו דם, וא"כ למה ליכא מעילה. וצ"ל דאע"פ דקומץ המנחה מכפר מ"מ אין כפרת המנחה שוה לכפרת הדם, ודוקא בכפרת הדם חלה המעילה המסוימת הזו שלא להתכפר בהקדש שאינו שלו. ומוכח דיש כאן חלות דין מעילה מסוים דאינו בכלל דין מעילת הוצאת הקדש לחולין.
ולפי"ז נראה דהשם דהקדש בעלמא דחל במחצית השקל בשעת הפרשתו מחייב במעילה של הוצאה לחולין. אך איננו מחייב במעילה של כפרה בהקדש, דרק משנתרמה התרומה וחל גמר הקידוש למצותו לכפרת קרבנות הציבור אזי חל דין המעילה השני שלא להתכפר בהקדש של חבירו עבור כפרתו. וי"ל דמשו"ה פסק הרמב"ם שבשקל את שקלו ממעות הקדש אינו מועל אלא רק אחרי זריקת הדם של א' מקרבנות הציבור שקנו מתרומת הלשכה, דהא מעל מדין כפרת הקדש. ולפי"ז בדין היה להשוות את דין המעילה בשוקל על ידי עצמו במחצית השקל של חבירו לדין מעילה במי שנתן את שקלו ממעות הקדש שמועל רק אחרי זריקת דם הקרבן שנקנה מתרומת הלשכה. אך מסתימת לשון הרמב"ם בין בפ"ג מהל' שקלים ובין בפ"ו מהל' מעילה משמע שהבחין בין דין המעילה בשוקל ע"י עצמו דמעל מיד משנתרמה התרומה לבין דין המעילה במי שנתן את שקלו ממעות הקדש שמעל עם זריקת הדם ולא משנתרמה התרומה, והחילוק צ"ב. וי"ל דבשוקל על ידי עצמו שינה את שם הבעלים דמחצית השקל וחלה דין מעילה דהוצאה, משא"כ בשוקל ממעות הקדש דמיירי במעות הקדש דעלמא דליכא שינוי בעלים ולפיכך מועל דוקא בשעת זריקת הדם.
עכ"פ מהרמב"ם מוכח דיש שני דיני קידוש במחצית השקל: א) קידוש ראשון בשעת הפרשתו. ב) קידוש שני בשעת תרומת הלשכה. וכדמבואר הקידוש הראשון הוא קידוש בעלמא והקידוש השני הוא קידוש למצות החפצא לקרבנות הציבור. ונמצא דהקידוש השני בשעת התרומה גומר את חלות השם של מחצית השקל דבחפצא דנתקדש למצותו.
ואחרי הקדמה זו נראה לבאר את פסקי הרמב"ם באחריות השוקל ששלח את שקלו והחילוק בין שומר חנם לבין ש"ש.
ונראה דחלין ב' דיני אחריות במחצית השקל: א) אחריות לפני תרומת הלשכה. ב) אחריות אחרי תרומת הלשכה. וי"ל דהאחריות לפני תרומת הלשכה חלה על הגברא כדי שיקיים את מצות נתינת מחצית השקל. דלפני תרומת הלשכה עוד לא נגמרה מצות נתינת הגברא, כי רק בעת התרומה נתקדש מחצית השקל בגמר קידוש החפצא למצות הקרבנות. ואה"נ שאם הגיע מחצית השקל לידי הגזבר קיים הגברא את מצות נתינת מחצית השקל בשלימות דהא נתנו לגזבר דהקדש ומה יש לו עוד לעשות²⁸². ומשו"ה משהגיע לידי הגזבר פקעה האחריות שלו על מחצית השקל. אבל כל זמן שלא הגיע לידי הגזבר, ומחצית השקל עוד אצל השוקל או אצל השומר שלו לא נגמרה קיום מצות הנתינה וחייב השוקל באחריות. אולם משנתרמה התרומה והכסף נתקדש בגמר קדושתו, דמעכשיו נתקדש החפצא בקידוש גמור למצות הקרבנות, נגמרה המצוה מצד החפצא דהכסף ואמרי' דהגברא נמי קיים את המצוה דידיה לתת מחצית השקל להקדש ופטור מאחריותו על המצוה. ומשו"ה קיי"ל בשומר שכר דמשנתרמה התרומה וקיים השוקל את מצות נתינת מחצית השקל תו אין השוקל חייב באחריות ופטור על אונסים. ואילו לפני שנתרמה התרומה הריהו חייב באונסים. והטעם לזה דע"י תרומת הלשכה קיים השוקל את מצות הנתינה המוטלת עליו.
אמנם נראה דיש דין שני דאחריות דחלה אפילו אחרי תרומת הלשכה. ואין חיוב האחריות הזו חל כדי שהגברא יקיים את המצוה דנתינה דהא כבר נתקיימה עם תרומת הלשכה, אלא חלות דין אחריות בפני עצמה דחל מחמת החפצא דהקדש דמחצית השקל שבידו, שאחראי הוא עליו מצד החפצא וקדושתו ולא מחמת חובת המצוה דנתינה המוטלת עליו, כי כבר קיים מצות נתינת מחצית השקל בשלימות. ונראה דלגבי דין האחריות השניה הזו חלוק דין ש"ש מדין ש"ח. דבש"ש החפצא נאנס, ואילו בש"ח החפצא נאבד או נגנב אך לא באונס. וחיוב האחריות המסוים הזה דחל בעד החפצא מצטמצם לשיעור של גניבה ואבידה ולא חל באונסים וזהו מה שביאר הרמב"ם בכתבו "ובני העיר מה היה להן לעשות, הרי לא מסרם אלא לש"ש שהוא חייב בגניבה ואבידה אבל האונס אינו מצוי". כלומר דשיעור האחריות בעד החפצא חל בגניבה ואבידה, אך לא באונס. משא"כ שיעור האחריות לפני תרומת הלשכה, דהיינו האחריות בעד קיום מצות הנתינה דהגברא, כולל אפילו אונס, דהגברא חייב בכל אופן לקיים את חובת המצוה המוטלת עליו לתת מחצית השקל, ואפילו אם החפצא נאנס הרי לא קיים הגברא את המצוה שעליו לעשות ושחייב לעשותו, ומשו"ה אף בנתנו לש"ש ונאנס לפני התרומה, השוקל עדיין חייב באחריות כדי לקיים את המצוה דנתינה²⁸³.
ג.
דין אחריות בהקדש
והנה נתבאר דיש ב' דיני אחריות במחצית השקל: א) אחריות עבור קיום מצות הנתינה של הגברא. ב) אחריות עבור החפצא דהקדש. ויש להביא ראייה ליסוד זה דנמצא דין אחריות על החפצא דקדשים שאינו תלוי בקיום מצות הגברא, אלא דהוי דין אחריות מסוים עבור חפצא דהקדש, וכדלהלן.
דהנה קיי"ל דמי שאמר מנה עלי לבדק הבית והפריש מעות לנדרו ונגנבו או אבדו חייב באחריותן עד שיבואו לידי הגזבר (חולין קלט. ואליבא דר"י), והוא הדין בשקלים שמי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר (ירושלמי רפ"ב דשקלים ורמב"ם פ"ג משקלים הל"ח) - ויש לחקור האם הדין דחייב באחריות עד שיגע ליד הגזבר מיוסד בכך שהגזבר קונה בשביל הקדש או דהוי דין אחר בפ"ע.
ועיין בסוגיא בחולין (שם) שחלוקים ר"י ור"ל בדין האחריות בהקדש. דר"ל מודה לר"י במי שאמר הרי עלי עולה ומתה נגנבה או שאבדה שחייב באחריותה. אלא שר"ל מחלק ד"ה"מ בקדשי מזבח דמחוסר הקרבה, אבל בקדשי בדק הבית דלאו מחוסרי הקרבה הם אע"ג דאמר עלי ונגנבו או אבדו פטור", והטעם לכך שכן "כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה".
והגר"ח זצ"ל ביאר את הגמ' דחולין ע"פ המבואר בב"ק (עו.) שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". וביאר הגר"ח זצ"ל דמבואר מזה דקדשי בדק הבית חלוקים מקדשי מזבח בעיקר חלותם. הגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה שכן קדשי בדק הבית הויין ממון הקדש וקנינו. והמקדיש מקנה את הבהמה להקדש בקנין גמור ואחרי שהקדישו אין לבהמה שייכות כלל להדיוט. מאידך בקדשי מזבח עיקר דינם הוא חלות קדושה למצות הקרבה ע"ג המזבח, אבל גם אחרי ההקדש המקדיש הוא הבעלים דהקרבן ויש לו בו קנין. לפיכך אין ההקדש לקדושת מזבח כמכירה להדיוט ופטור הגנב מד' וה'.
והנה הרמב"ם פסק (בפ"ב מהל' גניבה הל"א) וז"ל: הגונב כו' נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כו' הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, עכ"ל. וקשה למה נזקק הרמב"ם לשני פסוקים למעט הקדש מכפל וד' וה', הפסוק של "רעהו ולא של הקדש" למעט קדשי בדק הבית והפסוק של "וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש" למעט קדשי מזבח.
וביאר הגר"ח זצ"ל שבבדק הבית אין למקדיש בעלות כלל בחפצא לאחר שהקדישו, דיסוד קדושת בדק הבית הוא דהוי ממון הקדש וקנינו. ולכן מביא הרמב"ם את הפסוק של "רעהו ולא של הקדש" ללמד שהגונב נכסי הקדש אינו משלם כפל להקדש, אבל משלם הקרן להקדש שכן הקדש הוא הבעלים. לעומת זה לגבי קדשי מזבח הרמב"ם הביא את הפסוק "וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש" המלמד שאין הגנב משלם כפל לבעל הקרבן, ברם חייב לשלם לו הקרן, כי מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן²⁸⁴.
ועוד יש להוכיח יסודו של הגר"ח זצ"ל מדברי הרמב"ן בספרו מלחמות ה' לפרק הגוזל בתרא (דף מא. בדפי הרי"ף ד"ה עוד כתב) שדן אם גנב והקדיש קונה מדין שינוי רשות. ומדבריו משמע דהדיון נוגע רק כשהקדיש הגנב את הדבר בקדושת מזבח, ואילו בגנב והקדישו לבדק הבית פשוט לו לרמב"ן שם שיש קנין שינוי רשות, עיי"ש. וסברתו צ"ב. ונראה לבאר את החילוק בין גנב והקדיש לבה"ב לגנב והקדיש לקדושת המזבח עפי"ד הגר"ח זצ"ל שחלות קדשי בדק הבית הויא קנין ממון גמור להקדש בלי שנשארה יד הדיוט כלל ולכן בודאי מהוה ההקדש שינוי רשות. משא"כ בקדושת הגוף למזבח שההקדש חל בעיקרו לקדש את הבהמה למצות הקרבה, והמקדיש עדיין הוי בעל הקרבן, י"ל שאין כאן שינוי רשות.
ועל פי יסודו של הגר"ח זצ"ל נראה לבאר דעת ריש לקיש שחילק בין קדשי בדק הבית לבין קדשי מזבח. בקדשי בדק הבית דהויין לגמרי ממון הקדש וקנינו אמרי' "כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא", משא"כ בקדשי המזבח שאינם קנויים להקדש בקנין גמור. אמנם לפי"ז צ"ע בשיטת ר' יוחנן המחייבת המקדיש בדק הבית באחריות כמו המקדיש קדשי מזבח.
והנה במס' מגילה (ח.) מבואר דנדבות אינו חייב באחריותן משא"כ בנדרים חייב באחריותן, וז"ל שם מנהני מילי דת"ר ונרצה לו לכפר עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו, מאי משמע א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, ע"כ. ונחלקו בזה הרמב"ם והתוס'. דכתב הרמב"ם (בפ' י"ד מהל' מעה"ק הל' ה) וז"ל מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, עכ"ל. ואילו התוס' בחולין (כב ב ד"ה והביא) סוברים דכשמגיע הקרבן ליד הכהן יצא ידי נדרו אע"פ שעדיין לא נקרב. וכן כתב רש"י (בחולין קלט א ד"ה דמיחסר) שחייב להביאו לעזרה דוקא, ומשמע שגם בלי הקרבה אלא בהבאה לכהן בלבד כבר יצא ידי חובתו וכשיטת התוס', עיי"ש בגליון הש"ס. והנה לדעת רש"י ותוס' צ"ע כיצד קיים את נדרו להקריב קרבן במה שהביאו לכהן הגזבר במקדש. ועי' במל"מ בהל' מעה"ק שם שתמה מדין שחיטה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה (זבחים דף ב.), ואמנם תמיהה גדולה היא על רש"י ותוס'.
וביאר הגר"מ זצ"ל שמסירה ליד גזבר אינה מעשה קנין רגיל מעין יד הדיוט, אלא חלות דין במצות הבאה וטיפול בקרבן. וכן מוכח ממה שפוסק הרמב"ם (פ"ב מבכורים הל"כ) שחייב הבעל באחריות ביכורים "עד שיביאם להר הבית". ומקורו מהמשנה במס' ביכורים (פ"א מ"ט). והגר"א שינה את הגירסא במשנה וגרס "עד שיביאם לבית" דהיינו לעזרה כמצותה דביכורים כי דעתו שחיוב אחריות בבכורים חל עד קיום מצות הבאת הביכורים לעזרה. אולם הגר"מ זצ"ל ביאר בשם הגר"ח זצ"ל שלפי הגירסא שלנו ברמב"ם אין חיוב האחריות תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד גומרה, אלא הויא תוצאה מחיוב טיפול מיוחד שמוטל על הבעלים בקדשים. ובהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אע"פ שלא קיימו עדיין את מצות הבאת הביכורים לעזרה, ואחרי שנתקיימה מצות הטיפול האחריות פקעה, דאחריות דין הוא בחובת טיפול. וכן י"ל אליבא דרש"י ותוס' בקרבנות נדרים דע"י מסירה ליד הכהן בעזרה מקיימים הבעלים את חובת הטיפול להביאם לעזרה ובכך נפטרו מאחריות. והגר"מ זצ"ל הביא ראיה ליסוד זה מדברי הספרי (דברים י"ב, כ"ו אות מ"ה) "תשא ובאת שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה ר' יהודה אומר עד שיביאם עד באר הגולה חייב באחריותם מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותם", דמבואר דלר' יהודה חיוב האחריות בקרבנות חל רק עד הבאת הקרבן לבאר הגולה ולא לעזרה. והרי מובן מאליו שלענין קיום נדרו אין באר הגולה מעלה או מוריד, וא"כ מדוע ס"ל דחיוב אחריות תלוי בהאבאה עד באר הגולה. ובע"כ מוכח מכאן דחל חיוב האחריות מדין טיפול, ולמ"ד זה חיוב הטיפול המיוחד בזבחים נגמר בהבאת הקרבן לבאר הגולה. ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל די"ל שהבאת קדשים ליד גזבר אליבא דרש"י ותוס' אינה מהוה חלות קנין ממון פשוט להקדש כמו בהדיוט אלא מהווה קיום מצות טיפול הבעלים בקדשיהם. ונראה דגם הסברא נוטה לכך כי לא יתכן שקנין יד פשוט של הגזבר יחול בקרבנות ואפי' בשביל גבוה ולפיכך נ"ל שיד הגזבר חלה מדין מצות הטיפול ולא כיד הקונה.
והגר"ח זצ"ל ביאר שמצות הטיפול בקדשים, "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד'" (דברים יב: כו), היא המחייבת באחריות ממון. וכבר קדמו בבעל הטורים שם, וז"ל ונדריך ב' במס' ונדריך תשא ובאת ונדריך תשלם היינו דתנן בנדרים אם מתו או נגנבו חייב באחריותן וזהו ונדריך תשלם האיך ונדריך תשא שאתה חייב באחריותן עד שתביאם כדאמרי' כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה דמי עכ"ל.
ולפי"ז ניתן ליישב את תמיהת המל"מ (שם בהל' מעה"ק) על שיטת רש"י ותוס' מהמשנה בריש זבחים שאם שחטה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה, והלא לשיטתם כבר כלתה אחריותו משמסר הקרבן הראשון ליד הגזבר ולמה חייב להביא קרבן אחר. וי"ל דרש"י ותוס' ס"ל שאף שפטור מאחריות הממון משנמסר הקרבן הראשון ליד הגזבר שכן תלוי חיוב הממון במצות הטיפול, עכ"ז חובת מצות הקרבן והנדר מתקיימת דוקא עם הקרבה לשמה, ובנוגע לחובת הנדר ומצותו כתבה המשנה שלא עלתה לבעלים לשם חובה וחייבים להביא עוד קרבן.
ולפימש"ב מרן הגר"ח זצ"ל והגר"מ זצ"ל נראה לומר שגם בבדק הבית אליבא דר"י הסובר שהבעלים חייבים באחריות עד שבא החפצא לידי הגזבר, אין זה משום שהגזבר קונה בעד הקדש שהרי החפצא קנוי בקנין ממון גמור להקדש ואיתא בגזא דרחמנא משעה שנדרו לבדק הבית. אך הדין שהבעלים חייבים באחריות עד שבא ליד הגזבר הוא משום שהמסירה לידי הגזבר מהווה קיום מצות טיפול, והאחריות מוטלת על הבעלים כל עוד מצות הטיפול לא נתקיימה.
ולפי"ז יוצא שדין הגזבר בהקדש שאני מדין הגבאי בצדקה. דלגבי צדקה יש להניח שהגבאי קונה בקנין עבור העניים (וכפשטות הגמרא בב"ק (לו:) דאנן יד עניים אנן), ואילו הגזבר אינו קונה במעשה קנין עבור הקדש דידו רק פועלת להשלים את מצות טיפול הקדשים.
ונראה דכל זה הוי סמוכים למש"כ שהאחריות על מחצית השקל חלה אף מטעם חובת הטיפול עבור החפצא דמחצית השקל וכדי להביאו לידי הגזבר מצד דינו כחפצא דהקדש בנוסף לחיוב האחריות דחל משום מצות הנתינה המוטלת על הגברא, והדברים מאירים ומשמחים²⁸⁵.
ע"כ ענין שיטת הרמב"ם במחצית השקל
גמ'. ורמינהו
עיין ברש"י (ד"ה השוכר) וז"ל גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש עכ"ל. מאידך בשיטה מקובצת מובא בשם הר"ן וז"ל כולהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות עכ"ל. ויל"ע ביסוד מחלוקתם.
ונראה דיל"ע אליבא דרש"י דפירש דמיירי בהקדש, דלכאורה הדין דאין שמירה להקדש דין הוא דחל בחפצא דהקדש דאינו נתפס בשמירה, בדומה לדין קרקעות ושטרות, דהדין דהם פטורים בדיני שמירה חל בחפצא דקרקע ושטרות, דה"ה בחפצא דהקדש. אולם באופנים דהברייתא נהי דהשוכר של הפועלים דהיינו המפקיד הוי הקדש, אך החפצא שהפועל שומרו אינו הקדש, וכגון ששומר תינוק עבור הקדש. וי"ל דמשו"ה נמנע הר"ן מלקבל את פרש"י דס"ל דרך חפצא דהקדש מופקע משמירה, אך שמירה חלה להקדש כשהפקיד חפצא דחול שאיננו קדש²⁸⁶.
גמ'. בשקנו מידו
אליבא דפרש"י דמיירי בהקדש, צ"ע היאך יעשו קנין סודר, מדפסקינן דקנין סודר הוא בכליו של קונה דאם הגזבר יתן כלי של הקדש לעשות את הקנין, הרי ימעול. ועיין בקצה"ח (חו"מ ש"א: ב) דהקשה כן, ותירץ דכוונת הגמרא לקנין אמירתו לגבוה דכמסירתו להדיוט דמיא ולא לקנין סודר. אך לכאורה פירושו קשה, דהא בעלמא בש"ס כשהגמרא אמרה "קנו מידו" הכוונה היא לקנין סודר. ונראה לומר כנתיבות (שם אות ד') דאמירתו לגבוה אינו מועיל כאן אלא רק קנין סודר בלבד. וננמק את דבריו הקצרים.
דהנה יל"ע בדין קנו מידו - האם הקנין מחיל חלות שמירה או רק מחיל התחייבות בעלמא. ופשטות לשון הברייתא מורה דחלה חלות שמירה ולא התחייבות בעלמא. ונ"מ לתירוץ של הקצות כי מדין התחייבות בעלמא היתה מועלת אמירה לגבוה להחיל התחייבות בעלמא להקדש. מאידך אם הקנין חל להחיל חלות שמירה י"ל דאמירה לגבוה אינה מועלת, דקנין שמירה חל רק במעשה קנין המועיל להדיוט, ואילו קנין אמירה לגבוה מהווה קנין מסוים המועיל להקדש בלבד ואינו יכול להחיל חלות שמירה דאורייתא הזקוקה לקנין הדיוט כמו קנין סודר או קנין משיכה.
ונראה שיש עוד נ"מ האם הקנין מועיל כדי להחיל חלות שמירה או חלות התחייבות. דעיין בש"ך (חו"מ סי' רצ"א אות מ"ט) דמסתפק האם הקנין בש"ח להיות כש"ש מחייבו לישבע שבועת השומרים דש"ש או לא. ובפשטות ספקו תלוי בזה שאם חלות שמירה חלה אזי ישבע שבועת השומרים מדין ש"ש. ומאידך אם חלה חלות התחייבות בעלמא י"ל שאינו נשבע שבועת השומרים משום שהתחייב רק לשלם, אך לא התחייב לישבע על טענת פטור.
ולכאורה עוד יהיה נ"מ לענין דין מיטב, כי שומר משלם ממיטב כמזיק (ב"ק דף ה.), ואילו בעל חוב משלם מבינונית (שם דף ז.), ואם הקנין מועיל לעשותו שומר ישלם ממיטב, ואם אינו אלא חלות של התחייבות ממון בעלמא ישלם רק מבינונית כמו בעל חוב.
ועוד נ"מ לענין איסורי בל יראה ובל ימצא על חמץ שנמצא בבית שומר (פסחים דף ה:) האם יעבר עליהם או לא. דמסתבר שרק מי דהוי שומר חייב בב"י וב"י מפני החפצא דחמץ המסור לרשותו לשמירה. ובכן אם הקנין משווהו לשומר יעבור על ב"י וב"י, ואילו אם הקנין אינו אלא מחיל התחייבות ממון בעלמא והחפצא דחמץ עדיין אינו מסור לשמירה א"כ י"ל דלא יעבר על בל יראה ובל ימצא²⁸⁷.
וכאמור מסתבר לומר כסברת הנתיבות דחלה כאן חלות דין שמירה ולא התחייבות ממון בעלמא. ובנוגע לקושית הקצות דהיאך יקנה הקדש בקנין סודר י"ל דמיירי בציור דאדם שלישי נתן את הסודר שלו לשומר וקנה ממנו להיות שומר דהקדש דמועיל מדין עבד כנעני (ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' מכירה הל"ז). ויפלא על הקצות שלא אמר כן דלכאורה הוא דין פשוט, והרי מעשים בכל יום דקונים בסודר ע"י אדם שלישי דחל מדין עבד כנעני.
ואמר הגר"מ הלוי זצ"ל דיש לבאר דברי הקצות על פי שיטת הר"ת (מובאת בתוס' קידושין דף ג' ד"ה ואשה) דלא חל דין עבד כנעני בעכו"ם משום דלית ליה שליחות, והא דמועיל דין עבד כנעני בקנין סודר הוא רק כדי שהכלי א"צ להיות ממונו של הקונה דיכול להיות ממונו של אדם אחר, אך מ"מ רק הקונה או שלוחו יכולים לעשות את עצם מעשה הקנין של נתינת הכלי למקנה, ומשו"ה אדם שלישי אע"פ שהסודר שלו צ"ל שלוחו של הקונה לעשות את מעשה הקנין, ולנכרי אין שליחות. וה"ה דהקדש ליתא בשליחות, ומשו"ה דין עבד כנעני אינו מועיל לקנין סודר בהקדש. (ודין גזבר דחל בהקדש אינו חל מדין שליחות אלא מדין אפוטרופוס, דהכלל הוא שאין שליחות להקדש²⁸⁸).
תוס' ד"ה אמר ר' יוחנן.
וז"ל דהכא דפטור אפילו משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין עכ"ל. ואילו שומר חנם משתעבד להיות ש"ש בהנאה בעלמא בלי מעשה קנין, דכבר הוי שומר אף בלי הקנין. ולפי"ז אליבא דרש"י דמיירי בהקדש צ"ל דליכא חלות שמירה בהקדש כלל ומשו"ה צריך קנין. ואילו לר"ן מיירי בקרקע, ואליבא דהרמב"ם (פ"ב משכירות הל"ג) שומר קרקע חייב בפשיעה מטעם מזיק. ואמר הגר"ח זצ"ל דחיוב מזיק דחל בפשיעה לרמב"ם חל מדין שומר ולא מדין מזיק דעלמא בלי חלות שמירה. ולפי"ז כשמתחייב בהתחייבות על קרקע להיות ש"ש ההתחייבות צריכה לחול בלי קנין דהא כבר הוי שומר בקרקע כדמוכח מדין פשיעה. אך לפי הראב"ד דסובר דליכא חלות שמירה כלל בקרקע צריך קנין, ולפי"ז י"ל דהר"ן ס"ל כהראב"ד.
בא"ד. סבורים העולם שהשאיל לו כו' עכ"ל. כלומר העולם סבורים דהבעלים האמינו לו ודבר סמכא הוא לעשותו שואל על נכסיהם, דרואים דאיש נאמן הוא ובעל אחריות, וזוהי ההנאה הגדולה שבשבילה שואל דעלמא משתעבד, וזה הביאור דבשואל "כל ההנאה שלו".
תוס' ד"ה לשמור.
וז"ל ואת ענבי נזירך לא תבצור אבל אתה בוצר מן ההפקר משמע דאסור אם ליקט מן המשומר כו' עכ"ל. לתוס' יש איסור דאורייתא לאכול ממשומר בשביעית. ואילו לרמב"ם מותר, ולרמב"ן עה"ת הריהו איסור דרבנן.
ויל"ע לתוס' בגדר האיסור לאכול ממשומר בשביעית מדאורייתא. ולכאורה נראה דאינו חלות שם איסור של מאכלות אסורות או של איסורי הנאה דהא לא נאסר משומר בלאו דאכילה והנאה אלא בלאו דבצירה. ויתכן דהוי איסור לא לכלות פירות שביעית שלא כמצותם בדומה למה שמצינו בתרומה ובמע"ש שיש דינים לאכלם כמצוותם ולכלותם שלא כמצותם אסור, דה"ה בשביעית דחל איסור לכלות את החפצא דשביעית שלא כמצותו²⁸⁹, ולאכל ממשומר בשביעית הוי כלוי הפרי שלא כמצותו. ברם אין זה משמע כ"כ מלשון הפסוק. ונראה דהוי חלות שם איסור של בצירה, כלומר דבצירת פירות שביעית אסורה אפילו בהפקר מטעם איסור מלאכה בשביעית, ולבצור פירות משומרים מהווה איסור בצירה מיוחד, ואכילת פרי המשומר מצטרפת לאיסור הבצירה למפרע, ומשו"ה אסור²⁹⁰.
בא"ד. וי"ל שלא היה מורה לעולם מליקח, רק שיהיה מודיעין שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח עכ"ל. לתוס' חלות משומר חל בפירות רק כשהשומר מחזיק בהם בחזקה ומונע בכחו מאחרים מלנגע בם. ויל"ע מה יהיה הדין אם השומר הוי נכרי במקום שהשדה של ישראל ולמ"ד אין קנין לנכרי להפקיע מקדושת שביעית דחייב השדה בשביעית, דהרי הנכרי אינו מוזהר במצוות שביעית דלית ליה איסור לשמור את הפירות. שאם ננקוט שמעשה העבירה של שמירה אוסר את הפירות מדין משומר אזי י"ל דבשמירת נכרי לא חל איסור משומר. מאידך אם העובדא דהפירות משומרים לבעליהם היהודי אוסרם, אזי י"ל דאף בנכרי השומר בשביל הבעלים יש מעשה שימור והפירות נאסרין, וצ"ע.
²⁷⁸ שהריהו חלק מהציבור של כלל ישראל, בין אם נתן את המחצית השקל ובין אם לא נתנו.
²⁷⁹ שיטתם צ"ע, דהא נשים וקטנים אינם תורמין ועכ"ז בפשטות מתכפרים בכפרת הציבור בקרבנות הציבור, ומ"ש איש שלא תרם מנשים וקטנים. ואולי י"ל שאיש שתרם מתכפר מקיבעא ואלו שלא תרמו כמו נשים וקטנים מתכפרים מקופיא. א"נ י"ל דנשים וקטנים לא נתחייבו כלל במחצית השקל אך מי שלא תרם וביטל את חובתו לשקול מופקע מקרבנות הציבור, וצ"ע.
²⁸⁰ דחיובי ממון להקדש חלים או מחמת התחייבות מדעת כבאמירה לגבוה או בחיובי כפרה כבעולת יולדת. משא"כ במצות מחצית השקל אחרי תרומת הלשכה דליכא חיוב כפרה, דהא כבר יש לו כפרה בחלקו בקרבנות הציבור. ומעכשיו אינה אלא חיוב מצוה בעלמא כשאר חיובי מצוה שבתורה בלי חיוב ממון.
²⁸¹ ורבינו זצ"ל המשיל את מה שעשה למי שלקח כסף מכיס ימינו של חבירו ושם אותו הכסף חזרה בכיס שמאלו של חבירו דבודאי אין זה גזילה דה"ה כאן.
²⁸² דקבע מרן הגר"ח זצ"ל שכלל גדול במצוות עשה דחלות הן רק כדי שיעשה הגברא מעשה מצוה בפועל, ואין גברא מקיים מצות עשה בשב ואל תעשה. ובנתנו לגזבר נגמר הקום ועשה של מצות הנתינה ומשו"ה קיים את המצוה בשלימות.
²⁸³ ורבינו זצ"ל הוסיף דלע"ד הביאור השני הוא הביאור הנכון והאמיתי ברמב"ם.
²⁸⁴ עיין בב"ק (סג.) בתוס' ד"ה רעהו בספר חדושי רבנו חיים הלוי (פ"ב מהל' מעילה הל"ה) ובספר חדושי מרן רי"ז הלוי (דף פב.).
²⁸⁵ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' שקלים ה"ח (עמ' ס"ו - ע').
²⁸⁶ יל"ע בדין שמירה בפרה אדומה שהרי חטאת קרייה רחמנא, ולכאורה דינה כחפצא דהקדש המופקע משמירה אפילו אליבא דהר"ן. ויתכן דרש"י נמי בפירושו התכוון רק לפרה אדומה ולא לב' האופנים דתינוק וזרעים שלא כדנקט רבינו זצ"ל.
²⁸⁷ ויל"ע מה יהיה דינו למ"ד גורם לממון כממון דמי האם יעבר על ב"י וב"י ואכמ"ל.
²⁸⁸ דשליחות חלה רק בבני דעת וחלות שם בן דעת חל רק בגברא ולא בהקדש.
²⁸⁹ עיין ברמב"ם פ"ה מהל' שמיטה ויובל.
²⁹⁰ לכאורה י"ל דנ"מ בספק דרבינו זצ"ל, שאם משומר הוי חפצא דמאכ"א חל בו איסור טעם כעיקר, משא"כ אם אינו אלא איסור בצירה לא חל בו איסור טעם כעיקר. ואילו אם נימא דהוי איסור לא לבטל את מצות החפצא יש להסתפק האם חל בו איסור טעם כעיקר או לא, וצ"ע.
ע"כ פרק הזהב
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

נשבעין לגזברים. שלא פשעו בהן שהן בעלי הדין דמכיון שתרמו את הלשכה אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד ואינו יודע עכשיו שאבד: ואם לאו. שנודע להם מקודם לכן שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים: נמצאו. קאי אאבדו: שהחזירום. קאי אנגנבו: אלו ואלו שקלים הם. דכיון דקדוש קדוש: הכא בנושא שכר עסקינן. כלומר שבועה זו לא ליפטר מתשלומין היא דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה ולא נושא שכר משלם גניבה ואבידה כי מתני' ושבועה זו. כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן וגובין שכרן מן בני העיר ולקמיה פריך והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר לא השלים עבודתו אין לו ליטול שכר: נשבעים לגזברים. בתמיה והלא אין שכרן אלא על בני העיר: נשבעים לבני העיר. ליטול שכרן ובמעמד הגזברים מפני שההפסד על ההקדש: והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי. דאימעיט הקדשות מתשלומי שומרים: אגרייהו מיהא לפסיד. שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה ועל מנת כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן: בלסטים מזוין. דאונס הוי ולשמירה זו לא קבלו עליהם: הא מני ר''ש היא. במסכת שבועות (דף מב:): יש להן אונאה. בכדי גרס לה ומאן דגריס לה. לא ידע שאמר ר''ש בהדיא לגבי שבועה והוצרך ללמדה ממשנתנו: שחייב באחריות. שהמפקיד חייב באחריות הלכך כדידיה דמי לר''ש והכא נמי חייבין כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן: תורמין על האבוד. כשהיו ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה והיא תרומה ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור ותורמין אותן ע''מ שיהו שלש קופות ראש ותרומה לשיריים שיהו אותן שהביאו שקלים הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה להיות הקרבנות גם עליהם ותורמין אותן אע''פ ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו: ועל הגבוי. ועודנו בדרך: ועל העתיד לגבות. מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר היה משלחו כל השנה כולה ונותנין בשופר שכתוב עליו תקלין חדתין והלשכה היתה נתרמה ג' פעמים בשנה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג וכשמגיע זמן לתרום נותנין מעות השופר בלשכה ותורמין וכשתורמין תרומה ראשונה מתנין אף על העתיד לגבות וגם בשניה ובשלישית והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תיקלין עתיקין ונופל לשירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה: אלא אר''א. לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא ובשומר חנם ודקשיא לך מתני' דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן: השוכר את הפועלים. גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש: לשמור את הפרה. אדומה שלקחוה ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום: לשמור את התינוקות. שלא יטמאו שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים ותחתיהן חלל כדאמרינן בסוכה בהישן תחת המטה (דף כא.) לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה כדאמרינן בסדר יומא (דף ח:) והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם ממלאים מים למקדשין ומזין עליו כל שבעה: ולשמור הזרעים. שדה המבכרת וזרועה לעומר קודם לפסח שבעים יום כדאמרינן במנחות (דף פה.) אי נמי בשביעית ספיחים לעומר ושתי הלחם: אין נותנין לו שכר שבת. אם שכיר יום הוא: לפיכך אין אחריות שבת עליו. אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם: שכיר שבת. שבוע: שכיר שבוע. שמיטה שלימה: נותנין לו שכר שבת. שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת: בשקנו מידו. שאם יקלקל שמירתו ישלם הא ודאי ישלם שהרי הוריד עצמו לכך ושיעבד נכסיו: תני תנא. לענין שבועת הפקדון אשם גזילות: קדשים שהבעלים חייבין באחריותן. כגון דאמר הרי עלי והפרישן והפקידן לזה וכפר ונשבע והודה חייב קרבן שבועה: שאני קורא בהן בה' וכחש. קס''ד טעם דחיובא משום דהן של גבוה קרינן בהו ומעלה מעל בה' וכחש: ושאינן חייבין הבעלים באחריותן פטור. הנשבע שאני קורא בהן בעמיתו וכחש מפני שהם קרוין של עמיתו ודעמיתו פטור דבעינן בה': כלפי לייא. כלפי היכן הדבר נוטה. לייא היכא כגון (ברכות דף נח.): חצבי לנהרא כגני לייא:

נשבעין לגזברים. פרש''י אם משנתרמה התרומה באו לדין נשבעים לגזברים דתנן תורמין על האבוד משמע שרוצה לפרש תורמין על האבוד שאבדו שליח קודם שנתרמה אך לא באו לדין אלא אחר שתרמו וקשה לפירושו דהוה ליה זו ואין צ''ל זו דכ''ש על הגבוי שלא נאבד שתורמין עליו וגם הפשט לא מיירי בבואם לדין ויש לפרש תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע''ג שנאבד אחר שתרמו ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע''פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח ובפרק בתרא דכתובות (ד' קח. ושם ד''ה ועל) גבי מודר הנאה דפריך בשלמא שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד כו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו דאין זה הנאה כיון שהוא פטור ולא כפרש''י דהתם דפי' דמעתיד לגבות מוכיח דתורמין אע''פ שלא יגבה לעולם ואין משמע כן בשמעתין: דתנן תורמין על כו'. דתניא גרסינן דאין זו משנה בשקלים ותימה אמאי לא מוכח מגופא דאינו חייב באחריות מדקאמר נשבעין לגזברין ולא לבני העיר: אמר רבי יוחנן בשקנו מידו. וא''ת דבפ' הפועלים (לקמן ד' צד. ע''ש) תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל להתחייב באונסין ופריך במאי מתנה בדברים ומשני אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפילו תימא לא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה א''כ מאי בעי קנין וי''ל דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין אי נמי התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה: לשמור הזרעים. וא''ת והיאך מותר לעומר כיון ששומר הא כתיב (יחזקאל מה) ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשינן (ת''כ פ' בהר) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר משמע דאסור אם ליקט מן המשומר וכי תימא אינו אסור כי אם לבצור אבל אם עבר ובצר שרי לאכול הא אפילו מן ההפקר אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כדאמרינן בריש מועד קטן (ד' ג.) וי''ל שלא היה מוחה לעולם מליקח רק שהיה מודיען שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח:

בבא מציעא נח ע"א

דף נח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד