דף פח - ב
שהיו אומרין, דורשין את הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת", כך:
כיון שהסמיך הכתוב את חיוב המעשר ל"ואכלת", הוא בא לומר: רק מי שגומר מלאכת פירותיו ומכניסם לביתו כדי לאוכלם, רק הוא חייב לעשר, ולא מוכר, שאם גמר בעל הבית את מלאכת פירותיו במטרה למוכרם, פטור הוא מלעשר אותם [8].
וכמו כן דרשו את הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", שאין חייב לעשר אלא מי שהתבואה נזרעה בשדהו, ולא לוקח, הקונה פירות בתלוש, ולא גדלו הפירות ברשותו, שהוא פטור מלעשר. [9] ואם כן, מדוע הוצרכה התורה לפטור את הפועל מלעשר? והרי לא גדלו הפירות ברשותו!
אלא בהכרח, הברייתא הבאה לפטור את הפועל מלעשר, היא מדרבנן, מחיוב חכמים שחייבו גם את הלוקח שלא גדלו הפירות ברשותו לעשר. ואילו קרא שמביאה הברייתא, אסמכתא בעלמא הוא. שהסמיכו חכמים את הפטור של פועל אפילו מחיוב מדרבנן, על הפסוק.
ולכן, לא קשה על רבי ינאי ורבי יוחנן מדוע צריך פסוק לפטור פועל שאוכל בשדה, והרי בלי הכנסה לבית אין חיוב לעשר. כי כל זה הוא מדין תורה, אבל מדברי חכמים, הלוקח חייב לעשר אף קודם שיכניס לביתו, ואילו בפועל, חידשה הברייתא שאינו כלוקח.
אלא שמעתה יש להקשות: מאחר שאמרנו, שהלימוד מהפסוק לפטור את הפועל מלעשר אינו אלא אסמכתא בעלמא, כי מן התורה גם לוקח גרידא פטור.
אלא, אם כן, "כנפשך", למאי אתא? לענין מה הוצרכה תורה לדמות אכילתו של פועל לשל בעל הבית?
ומתרצת הגמרא: לכדתניא: "כנפשך", מה נפשך, אם חסמת פטור, שהרי רשאי בעל הבית למנוע עצמו מלאכול בשעת מלאכתו בשדה, אף פועל, אם חסמת, פטור. פועל שבעל הבית מנע ממנו לאכול בשעת עבודתו מהדבר שהוא עוסק בו, בין שמנעו באלימות, ובין ששכר את הפועל בתנאי שלא יאכל מהפירות, אלא יקבל תשלום בתמורה [10] - אין הבעל הבית עובר באיסור של "לא תחסום שור בדישו". ובא הכתוב ללמד, שלא תלמד על חסימת פועל מקל וחומר מחסימת שור בדישו, וכפי שיבואר בגמרא לקמן.
מתיב מר זוטרא על דברי רבי ינאי ורבי יוחנן, שאמרו אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או החצר, כל אחד כשיטתו -
הרי שנינו במשנה במסכת מעשרות [א ה]: איזהו "גורנן" של פירות למעשרות? אימתי הוא גמר אסיפתם של הפירות, הנקרא "גורן", שאז הם מתחייבים להתעשר?
בקישואים ובדלועים, משיפקסו. אז הוא גמר מלאכתם, ומאז אין לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות.
ואמר רבי אסי לבאר מהו "משיפקסו" שאמרה המשנה: משינטל פיקס שלהן. משיגמור לאספם, ויטול מהם את הפרח שבראש הפרי.
ומוכיח מר זוטרא: מאי לאו, האם אין כונת המשנה לומר, כי מיד משיפקסו בנטילת הפרח שבראש הפרי, חייבים הם במעשר. וזאת, אפילו בשדה, קודם שיכניסם לבית, לפי שכבר נגמרה מלאכתן למעשר. וקשה לרבי ינאי ולרבי יוחנן, שאמרו אין גמר מלאכת הפירות מחייבתם במעשר, עד שיכניסם לבית או לחצר?
ומתרצת הגמרא: לא. המשנה מדברת באופן שהכניסם לביתו לפני הפיקוס, ורק משיפקסו [משינטל פרח שבראשם] בבית, לאחר ההכנסה, חייבים הם להתעשר, היות ועדיין הפרי נצרך לתיקון נוסף, והוא נטילת הפרח שבראשו [11].
ומקשה הגמרא: אי הכי, אם כדברי המתרץ, שהמשנה פטרה את הפירות מלהתעשר אפילו לאחר הכנסה לבית עד שינטל הפרח שבראשם, יש לתמוה, מדוע נקטה המשנה לשון "משיפקסו", שמשמעותו חיוב לעשר משיפקסו?
והרי לדברי המתרץ, אינו חייב לעשר לאחר פיקוס אלא אם כן יביאם לביתו, ולדבריו "עד שיפקסו" מיבעי ליה למשנתנו לומר, ולהורות לשון פטור, שאין ההכנסה לבית מחייבת כשלעצמה, עד שגם יפקסו, שינטל הפרח!?
וחזרה הקושיא על רבי ינאי ורבי יוחנן, הסוברים כי בלי הכנסה לבית או לחצר, אין הפירות מתחייבים בשום גמר אחר, ואילו המשנה הזאת אומרת כי "משיפקסו", מיד חייבים לעשרם.
ומתרצת הגמרא: אכן משנה זו מדברת לאחר הכנסה לבית, וצריך עדיין פיקוס בשביל להתחייב במעשר. ומה שנקט התנא לשון "משיפקסו", ולא אמר "עד שיפסקו", כי, אי תנא [אם היה שונה] שאין חייבים להתעשר אלא עד שיפקסו, ואפילו אם הכניס לבית, הוה אמינא ש"עד שיפקסו", פירושו הוא עד דגמר לפיקוסייהו, לגמור וליטול את הפרחים מראשי כל הפירות, ורק אז הם יתחייבו במעשר.
ולכן, קא משמע לן התנא באומרו "משיפקסו", שאין צורך בגמר הפיקוס של כל הפירות, אלא מכי אתחולי פיקוסייהו בכל פרי ופרי, משנטל ממנו את הפרח שבראשו, מיד אסור לו לאוכלו בלא לעשר, אף אם עדיין יש לו עוד פירות ליטול מהם את הפרח.
מתיב מר זוטרא בריה דרב נחמן ממה שנינו בברייתא:
דתניא: גורנו, אסיפתו וגמר מלאכתו של הפרי למעשר, לחייב עליו מלקות את האוכל ממנו בלא מעשר משום איסור אכילת טבל -
הוא משעה שתגמר מלאכתן, מלאכת עבודת השדה בפירות.
ואיזהו גמר מלאכתן, שמאז הם חייבים כבר במעשר? - מלאכת הכנסתן!
ומדייק מר זוטרא מדברי הברייתא: מאי לאו, האם אין פירוש "הכנסתן", שהוא מלשון לכנס ולאוספם לערימה, וזאת, אפילו בשדה, בלא הכנסה לבית, אלא כינוס הערימה בשדה כשלעצמו מחייב לעשר, וקשה לרבי ינאי ורבי יוחנן, האומרים שרק לאחר הכנסה לבית או לחצר חייבים במעשר.
ומתרצת הגמרא: לא כך אמרה הברייתא, אלא כך אמרה: הכנסתן לבית - זה הוא גמר מלאכתן, להתחייב במעשר, ולכך התכוונה הברייתא באומרה "מלאכת הכנסתן".
ואיבעית אימא, כי קאמר רבי ינאי, שאין גמר המלאכה בפירות מחייב במעשר אלא רק אחר הבאה לבית, זה רק בזיתים וענבים, היות דלאו בני גורן נינהו, שאין דרך לכונסם בערימה בשדה, ולכן אין דבר אחר שיכול לקובעם למעשר מן התורה מלבד הכנסתם לבית, שהרי חיוב תרומות ומעשרות משמן ומיין הוא חיוב מן התורה.
אבל חטין ושעורין, "גורן" [ערימה], כאילו בהדיא כתיב ביה, לחייבם בו במעשר, כיון שהדרך לכונסם לערימה בשדה.
וכן קישואים ודילועים, מתחייבים מיד משיפקסו [שינטל פרח שבראשם] בשדה, בלא הכנסה לבית, כיון שגם הם דרכם להיאסף לערימה בשדה, ונחשב לגמר מלאכתם.
ועתה, לאחר שביארה הגמרא מהו גמר מלאכה לענין חיוב מעשרות, חוזרת הגמרא לבאר את ההלכה של אכילת פועל:
אשכחן, מצינו בפסוק אדם כשהוא פועל במחובר לקרקע, שיש לו זכות לאכול, שנאמר "כי תבא בקמת רעך, וקטפת". וקמה, מחוברת היא לקרקע.
וכן שור, מצינו בפסוק שהוא אוכל בתלוש, בשעת עבודתו בו, שנאמר "לא תחסום שור בדישו". והדישה נעשית בתבואה בשעה שהיא כבר קצורה.
אבל אדם, פועל, העובד בתלוש, מנלן? מנין שיש לו זכות לאכול מהם בשעת עבודתו, ומה מקור דברי המשנה שאמרה שאדם אוכל בתלוש עד שתגמר מלאכתו?
ומתרצת הגמרא: למדנו זאת בלימוד של קל וחומר, משור:
ומה שור, הקל, ומה היא קולתו, שאינו אוכל במחובר, שלא נאמר במפורש בתורה ששור העובד בפירות מחוברים אסור למונעו מלאכול, אלא רק בפירות תלושים [בשעת הדישה], אף על פי כן, הרי הוא אוכל בתלוש, שהרי אמרה תורה שאסור למונעו מלאכול כשהוא עובד בתלוש, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו".
אדם, שהחמירה התורה בענינו יותר משור, לפי שפירשה בו שהוא אוכל במחובר, אינו דין שיהא אוכל גם בתלוש!
כי קל וחומר הוא שלא יהיה דינו של האדם פחות מן השור. וכיון ששור אוכל כשהוא עובד בתלוש, אף פועל העובד בתלוש, אוכל.
ודוחה הגמרא: מה לשור, החמירה בו תורה יותר מן אדם הפועל, שכן אתה מצווה על חסימתו, שהזהירה תורה באיסור לאו, שלא למונעו מלאכול בשעת העבודה, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו".
תאמר באדם, שאי אתה מצווה על חסימתו. שהרי אין איסור ואין אזהרת לאו לבעל הבית המונע את הפועל מלאכול מפרי עבודתו, בשעה שהוא עובד בו.
ואם כן, הרי לפנינו חומרה שהחמירה התורה בשור יותר מן הפועל. ולכן, אף לגבי אכילה בתלוש, יתכן שהיא חומרה מיוחדת בשור, ואי אפשר ללמוד ממנה לפועל.
אך עתה באה הגמרא לטעון כנגד הדחיה, ולומר, שאף את חומרת איסור של הלאו "לא תחסום" [שאמרנו שהיא יתירה בשור על האדם] יש ללמוד מקל וחומר, שתנהג גם באדם.
ולפי זה, לעולם יהיה אדם חמור. ושוב תהיה אפשרות ללמוד מאכילת שור בתלוש לאכילת אדם [החמור ממנו], שודאי יהיה זכאי לאכול, גם בשעה שהוא עובד בתלוש:
ויהא אדם מצווה, דהיינו, יהא בעל הבית, ששכרו להיות פועל שלו, מוזהר על חסימתו, שלא למנוע ממנו מלאכול, מקל וחומר משור:
ומה שור, הקל, ומה היא קולתו, שאי אתה מצווה להחיותו, שלא חייבה תורה לדאוג לחייו, בכל זאת אתה מצווה על חסימתו בשעת העבודה, שלא לצערו ולחסמו.
אדם, החמור מן השור, שאתה מצווה להחיותו, לדאוג להציל חייו שנאמר "וחי אחיך עמך", אינו דין [כל שכן] שאתה מצווה על חסימתו באיסור "לא תחסום", שלא לצערו בעבודתו.
אך דוחה הגמרא את הטענה הזאת, כי אמר קרא: "ואכלת [אתה, הפועל העוסק במלאכת בעל השדה] ענבים, כנפשך" - כנפשו של פועל!
מלמד הכתוב, כי אכילתו של הפועל היא כמו אכילת הבעלים של השדה או הכרם.
מה נפשו של בעל הבית, אם חסמתו, שהוא מנע עצמו מלאכול, פטור. שהרי אין איסור לא תחסום שייך לגבי חסימת האדם את עצמו, אף פועל, אם חסמתו, פטור מאיסור לא תחסום.
ואם כן, שוב מצינו שור שהוא חמור מאדם, לגבי לאו של חסימה. ואם כן, אי אפשר ללמוד בקל וחומר שדיני השור יהיו קיימים גם אצל אדם, ואם כן עדיין קשה:
ואלא, אדם, פועל, שהוא אוכל בתלוש, מנלן?
ומתרצת הגמרא: אמר קרא "קמה" "קמה", ב' פעמים.
נאמר בפסוק "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך" לאכול.
וממשיך הפסוק ואומר "וחרמש לא תניף על קמת רעך". שלצורך אכילתך אל תניף חרמש לקצור ולאכול, אלא תהא קוטף בידך ואוכל.
ומדוע הוצרכה התורה לכפול ולומר פעמיים שהפועל אוכל?
אם אינו ענין [אם אין הכפילות באה ללמדנו] לאדם במחובר, שכבר במפורש נאמר "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות" לאכול, תנהו ענין [ללמוד ממנו] לאדם בתלוש.
רבי אמי אמר: אדם בתלוש, לא צריך קרא מיוחד ללמדנו שהוא אוכל. אלא מהפסוקים האמורים באכילת פועל אנו למדים זאת: כתיב "כי תבא בכרם רעך", וסתמה תורה ולא פירשה לאיזו סוג ביאה ועבודה הוא בא. מי לא עסקינן ששכרו לכתף, לשאת את הענבים, ואמר רחמנא, ליכול! והרי מלאכת נשיאת הענבים נעשית בתלוש, ואף על זה נאמר שפועל אוכל.
ודנה עתה הגמרא: שור במחובר, מנא לן? מנין שאסור לחוסמו.
ומבארת הגמרא: קל וחומר מאדם.
ומה אדם [פועל], שהקלה בו תורה, שאינו אוכל בתלוש, שהרי לא פירשה בו התורה במפורש שיש להניחו לאכול בתלוש, אוכל במחובר, שחייבה התורה את בעל הבית להניחו לאכול כשהוא עוסק במחובר.
שור, שהחמירה בו תורה, שאוכל בתלוש, שפירשה בו התורה, שכאשר הוא עובד בתלוש אסור לחוסמו, שנאמר "לא תחסום שור בדישו", ודייש הוא בתלוש, אינו דין שאוכל במחובר!
ובודאי שלא יהיה השור קל מן האדם, ומה פועל אוכל בעוסקו במחובר, בודאי אף שור כן.
אך דוחה הגמרא, לפי שמצינו לגבי דינים אחרים, שהחמירה בהם התורה באדם יותר מן השור. ויתכן שאף באכילה במחובר, חמור האדם מן השור:
מה לאדם, שכן אתה מצווה להחיותו, תאמר בשור, שאי אתה מצווה להחיותו.
אך מקשה הגמרא על הדחיה, מנין לך שאין מצוה לדאוג לחייו של שור? והרי אף לגבי החיוב לדאוג לחייו של השור, יש ללמוד בקל וחומר:
ויהא שור, מצווה להחיותו, מקל וחומר:
ומה אדם, הקל, ומה היא קולתו, שאי אתה מצווה על חסימתו באיסור לא תחסום, ואף על פי כן, אתה מצווה להחיותו.
שור, שדינו חמור, שאתה מצווה על חסימתו באיסור לא תחסום, אינו דין שאתה מצווה להחיותו.
ומתרצת הגמרא: אמר קרא בדיני הצלה "וחי אחיך עמך". רק את חיי אחיך אתה מצווה להציל, ולא את חייו של שור!
ואם כן, כיון שאדם חמור בדינו מן השור לגבי להחייתו, אי אפשר ללמוד מאכילת פועל במחובר לשור, אלא שור במחובר, מנלן?
ומתרצת הגמרא: אמר קרא "רעך רעך" ב' פעמים.
נאמר: "כי תבא בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך, וחרמש לא תניף על קמת רעך". והרי לא הוצרכה התורה להדגיש פעם נוספת שמדובר ב"רעך", שהוא פועל הנכנס לכרם חבירו. אלא, מההדגשה המיותרת, יש לנו ללמוד זכות אכילה נוספת:
אם אינו ענין [אין צורך ללמדנו] לדין אדם במחובר, לפי שכבר למדנו מתחילת הפסוק שהוא אוכל, תנהו ענין [ללמוד ממנו] לשור במחובר, שהוא אוכל.
רבינא אמר: לא אדם בתלוש, ולא שור במחובר, צריכי קראי. על אף שבאדם נאמר במפורש רק במחובר, ובשור נאמר במפורש רק בתלוש.
כי אין צריך לימוד מיוחד לרבות אדם בתלוש ושור במחובר היות דכתיב "לא תחסום שור בדישו".
ולכאורה קשה, הרי אף לאחר ההדגשה של "לא תחסום שור",
הערות
[8] נחלקו הרמב"ם והריב"ם בפירוש פטור זה, הרמב"ם מפרש: ולא מוכר שגמר את הפירות על מנת למכור אין זה גמר מלאכה המחייב במעשר והחסרון הוא בגמר הפירות שגמר שאינו לאכילה אינו גמר הראוי לחייב, והריב"ם מפרש: שאמנם הגמר מלאכה ראוי לחייב אבל המוכר שאינו אוכל את הפירות אלא מוכרם אינו חייב לעשר, ואין במכירתו משום מבטל מצות עשה של הפרשת תרומות ומעשרות שלא יהיה בידו להפריש לאחר שימכור, כיון שאינו אוכל את הפירות אין מוטל עליו מצות ההפרשה.
[9] וג' שיטות נשנו בפטור מקח, שיטת הריב"ם: שפטור מקח הוא כשקנה הלוקח קודם מירוח ומירחו ברשותו ואין המירוח שנעשה ברשות לוקח מחייב במעשר שאינה תבואת זרעך של לוקח, אבל לוקח שקנה לאחר מירוח שמירח המוכר, כבר נתחייבה התבואה אצל המוכר ולא פקעה חיובה אצל הלוקח וחייב הלוקח לעשר. [והחזון איש כתב שאין דברי הריב"ם דוקא בקונה קודם מירוח אלא אף הקונה אחר מירוח בדברים הצריכים ראיית פני הבית ולא ראו עדיין פני הבית הרי לא נתחייבו במעשר עדיין, ואין ראיית פני הבית של הלוקח מחייבתם במעשר, אבל הגר"ח סובר בשיטת ריב"ם שחלות חיוב המעשר בפירות הוא לעולם בשעת מירוח וראית פני הבית הוא רק הזמן שכבר אסור לאכול מחמת החיוב מעשרות שחל כבר בפירות עם המירוח והקונה אחר מירוח והקונה הכניסם לביתו חייב לעשר אף שראיית פני הבית נעשתה אצל הלוקח ואף בפירות שצריכים ראית פני הבית להתחייב במעשר]. שיטת רבנו תם: שפטור לקוח הוא כשקנה הלוקח פירות ממורחים אבל אם קנה פירות שאינם ממורחים ומירחם ברשותו חייב הלוקח לעשר והטעם שכיון שהחיוב של מעשר חל בשעת מירוח אצל הלקוח אנו קוראים בה תבואת זרעך של לוקח והיינו תבואתך שהתחייב ברשותך ולא תבואה שאיננה תבואת זרעך דהיינו שלא התחייבה ברשותך, אבל תבואה שמירחה הלוקח הרי התחייבה ברשותו ואין בו פטור לוקח. [ובדעת ר"ת כולם מודים שעל הלוקח לקנות קודם מירוח אבל קודם ראיית פני הבית ולקח הלוקח והכניס את התבואה לביתו אין זה מספיק בשביל להחשב שחיוב הפירות נעשה אצל הלוקח בכדי שיקרא בזה תבואת זרעך לחייבו שבודאי בכלל הגמר הוא המירוח שבתבואה ובלא זה אף אם יכניס לבית לא יתחייב לעשר והוא הרי לא נעשה ברשות הלוקח וראיית פני הבית בלבד ללא מירוח הרי אין בה כדי לחייב]. שיטת הרמב"ם: כדעת רבנו תם שלוקח פטור כשקנה אחר מרוח אבל הקונה קודם מירוח ומירח ברשותו חייב אלא שהוסיף הרמב"ם תנאי שהמוכר מירח את התבואה על מנת למכור ומירוח על מנת למכור אינו מחייב אבל אם ימרח המוכר על מנת לאכול ואח"כ ימלך למכור הלוקח חייב לעשר כיון שכבר נתחייבו הפירות אצל המוכר וחיוב שחל כבר איננו פוקע. ומקור דברי הרמב"ם הוא מסוגייתנו עשר תעשר ואכלת ולא מוכר וביאר הרמב"ם שהכונה שמירוח על מנת למכור לא מחייב במעשר ומשמעותו של פטור זה הוא כלפי הלוקח שאינו חייב לעשר מחמת המירוח של המוכר שהיה על מנת למכור. והקשה הגר"ח אם כן לדברי הרמב"ם מדוע צריכים אנו לפטור לוקח והרי אין מחמת מה לחייבו שהמירוח שברשות המוכר היה על מנת למכור שאין הוא מירוח המחייב במעשר. ומכח זה חידש הגר"ח דאף הממרח על מנת למכור, אם ימלך אחר כך ויחליט לאוכלם, הפירות מתחייבים במעשר, שעכשיו הם ממורחים ועומדים לאכילה, וממילא אם לא היה פטור לקוח, ואצל הלוקח הרי הם עומדים לאכילה, היה הלוקח מתחייב מיד, שהגמר מלאכה שהיה ברשות המוכר מצטרף עם מחשבת הלוקח לאכילה, ומחייבת את הפירות להתעשר. וחידשה תורה שאצל הלוקח אין הפירות יכולים להתחייב ומחשבתו לאכילה אינה מצטרפת עם המירוח שביד המוכר, ואינה מחייבת את הפירות להתעשר. והחזון איש חולק, וסובר שהממרח על מנת למכור אף אם ימלך ויחשוב לאכילה לא יחזרו הפירות ויתחייבו במעשר, כיון שגמר מלאכתם היה בפטור. ועל קושית הגר"ח, שאם כן מדוע צריכים אנו לפטור לוקח הרי לא היה בפירות אלו גמר מלאכה המחייבת שאצל המוכר הם נתמרחו על מנת למכור, תירץ החזון איש, דלולי פטור לקוח, לא היינו ממעטים ממרח על מנת למכור. ורק לאחר שנתחדש שאכילת הלוקח אינה אכילה חשובה להתחייב במעשר, אנו דורשים שאף המוכר הממרח לצורך מכירה ושיאכלנו לוקח, אין זה גמר מלאכה לאכילה חשובה לחייב במעשר. וכתבו התוספות, שאף לאחר פטור לוקח, אם חזר המוכר וקנה את הפירות מן הלוקח, כיון שהם תבואת זרעו של מוכר, שהרי גדלו אצלו, חוזר המוכר ומתחייב לעשר. ולמדנו מזה שאין פטור לוקח פטור בעצם הפירות שאין הם בני הפרשת מעשרות, שהרי אם יחזרו לרשות המוכר יצטרך לעשרם, וכיצד יתכן שלאחר שנפטרו ישובו ויתחייבו בלא כלום, ועל כרחך שבאמת הם פירות הטעונים הפרשה, אלא על אף שהם פירות המתעשרים, הלוקח יכול לאכול מהם אף ללא מעשר, ומכח זה רוצה המנחת חינוך לחדש, שאם הלוקח יעשר, הרי המעשר שהפריש דינו כמעשר מן התורה. ונפקא מינה, שאף אם יקנה אחר כך המוכר את הפירות ממנו, ולדברי התוס' שהבאנו הרי אצלו הם חייבים מן התורה, הרי לא נאמר שלא היתה הפרשת הלוקח מן התורה משום שהלוקח פטור מלעשר, אלא אדרבה, הפרשת הלוקח, תהיה ראויה לפטור אחר כך את המוכר, שמתחייב מדין תורה. היות וביארנו שעיקר הפירות הם בני הפרשה, אלא שאין הלוקח חייב להפריש, ורשאי הוא לאכול אף ללא הפרשה. אך אם הפריש מעשרות, מעשרותיו מעשרות מן התורה! ומועילה הפרשת הלוקח לפטור את המוכר מלעשר בשעה שיחור ויקח מן הלוקח, וכמו במפריש תרומה קודם מירוח, שעדיין מותר לאכול מן הפירות, ובכל זאת, כיון שהפירות הם בני מעשרות, אפשר להקדים ולהפריש מהם לפטור את החיוב שיתחדש אחר כך במרוח, וכן הקונה, יכול להקדים ולהפריש לפטור את החיוב שיחול למחר כשיחזור ויקנה המוכר את הפירות.
[10] ולולי מקרא זה, המלמדנו שאין איסור חסימה האמור בשור שייך בפועל [אלא מקל וחומר היינו למדים שאיסור זה שייך אף בפועל], לא היתה הסכמתו של הפועל שלא לאכול, ואפילו תמורת שכר, הסכמה ברת תוקף, והטעם, משום ששני מיני אכילה הם: א' אכילת פועל במה שהוא עוסק, שהיא זכות ממונית, שזוכה הפועל לאכול מהפירות, ואסור לבעל הבית למונעו מלאכול כי בזה הוא מונע ממנו את זכויותיו. ב' אכילת השור בדישו, שאין בזה איסור למנוע מהשור את "זכויותיו", שהרי אין זכויות לשור, וגם אין זה זכות לבעל השור שלא יחסמו את שורו מלאכול, שכל זה שייך כשמשכירו לאחרים, ואילו האיסור לחסום שור הוא אף כשהוא עצמו דש עמו, אלא האיסור הוא שלא לחסום, אפילו אם אין בכך עכוב זכויות. ולפי זה, אם היה בפועל גם את איסור של "לא תחסום" האמור בשור [והיינו לולי הפסוק "כנפשך", המלמד שאין איסור "לא תחסום" האמור בשור קיים בפועל], היה אסור למונעו מלאכול גם כשאין מעכבים ממנו את זכויותיו, וכגון כשמחל על זכות אכילתו, או כשהתנה תמורת אי אכילתו שכר, עדיין אסור למונעו מלאכול כמו בשור, שאסור למונעו מלאכול אף שאין גוזלים את זכויות מי שהוא. וממילא כשהתנה לותר על זכות אכילתו ותמורת הויתור לקבל שכר והרי גם לאחר הויתור יוכל לחזור בו ולאכול ולא יוכל הבעה"ב למונעו כיון שיכול הוא לאכול אף כשויתר ואין לו זכות לאכול ובדומה לשור נמצא שלא השתנה בויתורו כלום ואין ויתורו מונעו מלאכול ולא מחייבת את הבעלים לשלם לו תמורת ההמנעות אמנם לאחר שלמדנו שאין איסור לא תחסום האמור בשור קיים בפועל נמצא שאין דין להניח לפועל לאכול אלא מחמת זכויותיו לאכול אבל כשיותר על זכויותיו שוב אין לו אפשרות לחזור בו ולאכול.
[11] והיינו שאין ראיית פני הבית מחייבת אלא לאחר שהפרי נגמרה מלאכתו ומשום כך כל עוד ולא פיקס את הקישואים אף שהכניסם לבית אינם חייבים במעשרות עד שיפקסם. ועוד למדנו שאין הבדל מתי תגמר מלאכתם של הפירות בין אם היא תגמר קודם ההכנסה וראיית פני הבית או שקודם יראו הפירות את פני הבית ורק אחר כך יגמור את מלאכתם גם באופן זה מצטרפים ראיית פני הבית והגמר מלאכה שהיתה אחר כך לחייב את הפירות במעשרות. והקשו התוספות והרי אין ראית פני הבית מחייבת אלא אם כן נכנסו הפירות לבית רק לאחר גמר מלאכתם אבל אם יכנסו לבית קודם גמר מלאכתם ורק לאחר מכן יגמור את מלאכתם כיון שראיית פני הבית היתה במצב שאין היא יכולה לחייב את הפירות [שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתם] ואף לאחר שיגמור את מלאכתם לא תחזור ראיית פני הבית שכבר היתה לחייב את הפירות? שכן אמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו (לגורם שלא תתחייב לעולם במעשר) ומכניסה במוץ שלה (לתוך ביתו) וכיון והכניסה לבית נעשתה קודם הפרדת המוץ מן התבואה ועדיין לא נגמרה מלאכת תיקון התבואה אין ראית פני הבית מחייבת יותר אף אם אחר כך ימרח את התבואה בתוך הבית? ותירצו התוספות שדינו של רבי אושעיא אמור דוקא בתבואה שאין הדרך להביאה לבית כשהיא עדיין במוץ שלה אבל קישואים שהדרך להביאם לבית קודם פיקוס, ראיית פני הבית אף שנעשתה קודם הפיקוס מחייבתם במעשר לאחר שיפקסו. והר"ש במסכת מעשרות חילק ששונה מכניס תבואה במוץ שלה שגרגירי התבואה מכוסים במוץ ואין להם ראית פני הבית מה שאין כן במכניס קישואים קודם פיקוס הרי הם רואים את פני הבית שהם מגולים אלא שהם צריכים תיקון נוסף ואם יעשנו בבית יתחייב לעשר. אמנם הרמב"ם סובר שאף דינו של רבי אושעיא לא נאמר אלא אם כן לא יגמור בסופו של דבר את מלאכת הפירות והמכניס במוץ אם רוצה להפטר לעולם מלעשר יצטרך כל פעם לגמור מלאכת מקצת מן הפירות כמה שהוא רוצה לאכילה כרגע [שבאופן שהוא מתקנם מהמוץ שעל גביהם כל פעם כפי כמה שהוא צריך לקדרה ולתבשיל אין זה מעשה של גמר מלאכה שנעשה לתיקון הפירות אלא הוא מתקן את המאכל לאכילתו בלבד] אבל אם יתחיל לגמור מן הפירות על מנת לגומרם כולם כל מקצת ומקצת שהוא גומר מתחייב לעשר כמו בקישואים שבכל פיקוס ופיקוס הרי הוא מתחייב לעשר.
גמ'. אלא כנפשך למאי אתא לכדתניא כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור.
ופירש רש"י בד"ה אם חסמת וז"ל קצצת דמים שלא לאכול או בחזקה פטור מלאו דלא תחסום ולא תיליף מיניה לחיובא מק"ו כדלקמן עכ"ל. ומשמע מרש"י שאם הבעה"ב מונע את הפועל מלאכול בחזקה דבעה"ב פטור מלשלם. ולכאורה מוכח מכאן שאין לפועל זכות ממון בפירות לאכלם ולא הוי אלא חלות היתר אכילה בלבד, דאי היה לפועל זכות ממון בפירות אזי הבעה"ב היה חייב לשלם דהרי הזיק ממון הפועל, דיש לפועל זכות ממון בפירות. והנה יל"ע היכא שקצצו הבעלים דמים עם הפועל שלא יאכל - האם הבעלים פטורים רק מהלאו דלא תחסום אבל חייבין הם לשלם קציצת דמים שקצצו לפועל, או"ד דהבעלים פטורין אף מתשלומים. דיל"ע האם קציצת הדמים שלא יאכל הפועל מהפירות היא חלק מההתחייבות של השכירות ולכן הקציצה חלה בהתחלת מלאכה כדין דמי השכירות, או"ד דהוי התחייבות בפ"ע וצריך לעשות ע"ז קנין סודר בנפרד. ומלשון רש"י משמע שפטור רק מהלאו דלא תחסום אבל חייב בתשלומי הדמים שקצץ. ולפי"ז י"ל דהקציצה לאכילה הוי חלק מדמי השכירות וחלה ההתחייבות על הדמים שקצץ בהתחלת המלאכה אפילו בלי קנין סודר בפ"ע.
והנה יש לעיין האם קציצה לאכול הוי הקנאה והתחייבות או רק נתינת רשות מהבעה"ב לאכול. ועיין בגמ' לקמן (דף פט:) "קצץ אחת אחת יאכל שתים שתים לא יאכל", ופירש"י (בד"ה קצץ) וז"ל והתנה עם בעל הבית ע"מ שאוכל הוי ליה כעין מקח. אחת אחת אוכל דפחות משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר שלא נגמרה מלאכתו. שתים שתים לא יאכל, דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן וכו' עכ"ל. ומבואר בגמ' שאם קצץ הפועל עם בעל הבית לאכול הוי ליה לענין מעשר כלוקח. ולכאורה אם קציצה הויא התחייבות חדשה בפ"ע והקנאה אזי ניחא דהו"ל כלוקח, אבל אי הוי רק נתינת רשות מבעה"ב לאכול והקציצה חלה בתורת הסרת קפידת הבעל צ"ע מדוע נחשב הקציצה כמקח. והנה הגמ' לא הזכירה דקנה מידו על הקציצה ומשמע דהקציצה חלה בעיקר ההתחייבות של המלאכה, והקציצה חלה ע"י התחלת המלאכה דהוי חלק מקנין השכירות. וי"ל דה"ה הכא כשקצץ שלא לאכול דהוי חלק מעצם השכירות ולא הוי התחייבות נפרדת בפ"ע.
והנה מרש"י (ד"ה אם חסמת) משמע דכשהבעלים מנעו בחזקה הפועל מלאכול אין הבעלים מחוייבים לשלם לפועל על הפסד האכילה משום שלא נתחייבו לו דמי אכילה מעולם והוי רק מניעת הריוח בעלמא שפטור מלשלם. אמנם עיין בריטב"א (דף פח: בשיטמ"ק ד"ה מה נפשך אם חסמת) דנקט דחייבין הבעלים לשלם לפועל מה שהיה אוכל וכדאמרינן בחוסם פי פרה דמשלם ד' קבין. ומוכח דהריטב"א סובר דאין לפועל רק זכות ממון והיתר לאכול מפירות הבעל הבית אלא דחלה התחייבות ממון על הבעה"ב להאכילו מפירות הכרם מדין חיוב מזונות דפועל ואם מנעוהו מלאכול חייבין לשלם לו מה שהיה אוכל, דבעה"ב חייב במזונות הפועל. ועיין בטור (חו"מ סימן של"ז סעיף א') וז"ל ומיהו אם חסמו שלא לאכול פטור ופירש"י בין אם קצץ עמו שלא יאכל בין שחסמו בעל כרחו ודוקא לענין מלקות קאמר וכן כתב הרמ"ה דבעל כרחו לא מצי למחסמיה ואם חסים ליה שלא מדעתו שלומי משלם מלקא לא לקי עכ"ל. ומבואר דהרמ"ה סובר כשיטת הריטב"א דעכ"פ הבעלים חייבים לשלם לפועל דמי הפירות שהיה אוכל. אמנם יתכן דהרמ"ה חולק על הריטב"א דלשיטת הריטב"א י"ל שהבעלים חייבין במזונות הפועל וחייבין לשלם לו מדין חיובי שכירות. משא"כ הרמ"ה סובר דבעה"ב חייב לשלם מדין מזיק, דמניעת זכות הפועל לאכול חשיב כגרמי וכמזיק בידים ולא הוי גרמא בעלמא כמבטל כיסו של חבירו20. וי"ל דנפ"מ בזה היכא שאדם אחר מנע את הפועל מלאכול האם הבעלים חייבין לשלם לפועל דמי מזונות, דלפי הריטב"א אף בכה"ג הבעלים חייבין לשלם דיש לפועל זכות ממון לקבל מזונות. משא"כ לפי מש"נ בשיטת הרמ"ה י"ל דרק היכא שהבעלים עצמם מנעו את הפועל מלאכול חייבין משום מזיק, משא"כ היכא שאדם אחר מנעוהו מלאכול הבעלים פטורין. ועיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ב) וז"ל כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה לוקה שנא' לא תחסום שור בדישו וכו' והחוסם את הפועל פטור וכו' שכר בהמה וחסמה ודש בה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה וכו' עכ"ל. ומשמע דס"ל דאין לבעלים חיוב תשלומין לפועל דרק בבהמה כתב דמשלמין ד' קבין לפרה וג' לחמור, ולא הזכיר הרמב"ם חיוב תשלומין בפועל, ומבואר דס"ל דבפועל חל רק היתר אכילה אך אין חיוב תשלומין לפועל. (ודלא כשיטת הרמ"ה והריטב"א).
אמנם צ"ע ברש"י דמדוע צריכים גזה"כ למעט הבעלים מלאו דלא תחסום היכא שקצצו דמים עם הפועל שלא יאכל דהרי בכה"ג הפועל מחל על זכותו לאכול, ולכאורה פשיטא דאין הבעלים עוברים על הלאו דלא תחסום מכיון שהפועל מחל על זכותו לאכול, דהרי המחילה מועלת לגבי איסור העשה ד"וקטפת מלילות" ומ"ש ל"ת ד"לא תחסום" שאינה מועלת, וצ"ע.
תוס' ד"ה לא משיפסקו בבית. וז"ל אין לפרש משיפקסו בשדה ואח"כ הכניסן לבית דהא לישנא לא משמע הכי, ועוד דפריך עד שיפקסו מיבעי ליה פירוש דהוה משמע דאפילו הכניסם בבית אינו חייב במעשר עד שיפסקו אלמא ה"פ משיפקסו בתוך הבית. ותימה כיון דהכניסם לבית קודם גמר תקנה אמאי חייבים מ"ש ממכניס תבואה במוץ שלה דאמר ר' אושיעא (פסחים ט א) דפטור מן המעשר וכו' וי"ל דודאי חיטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניס לבית ממורחין אין מחוייבין במעשר אא"כ ראו פני הבית ממורחין אבל קישואין ודלועין רגילות להכניסן בבית עם הפיקוס עכ"ל.
א.
בביאור מחלוקת תוס' והרמב"ם האם הסדר דמירוח ואח"כ ראיית פני הבית מעכב או לא
ומבואר דלפי תוס' הסדר אי בעי מירוח ואח"כ ראיית פני הבית או דראיית פני הבית ואח"כ מירוח ג"כ מחייב תלוי במין של הפירות, דיש פירות כגון חטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ואח"כ להכניסם לבית דאינם מחוייבין אא"כ הכניסום לבית ממורחין, ויש פירות כמו קישואין ודלועין שדרכן ליכנס לתוך הבית קודם מירוח ונקבעו למעשר כשנתמרחו בבית. אולם לפי תוס' במין פירות שדרכן בכך חל דין סדר - דבעינן קודם מירוח ואח"כ ראיית פני הבית לחייב במעשר. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר ה"ד) וז"ל כיצד פירות שדעתו להוליכן לבית אע"פ שנגמרה מלאכתן אוכל מהן עראי עד שיכנסו לבית, נכנסו לבית נקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עד שיעשר וכו' הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן הרי זה אוכל מהן עראי, התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל. כיצד הכניס קישואין ודלועין לבית קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה וכו' עכ"ל. ומשמע דהרמב"ם סובר דאין הסדר מעכב ואף אם נעשה גמר המלאכה לאחר שנכנסו הפירות לבית חל חיוב תרו"מ. וצ"ב ביסוד פלוגתתם.
ולכאורה היה נראה לומר דנחלקו האם ראיית פני הבית הוי חלק מגמר המלאכה והיא המשך של המירוח, או דהוי מחייב בפני עצמו. די"ל דהתוס' ס"ל דראיית פני הבית הוי המשך והגמר של המירוח, דיש ג' שלבים - א) הבאת שליש - שבו חל חלות שם פרי בחפצא, ב) מירוח דזהו תיקון הפרי והכשרו לאכילה והוא גמר מלאכה בחפצא של הפרי, ג) ראיית פני הבית הוי גמר הכשר הפרי לאכילה שמביאו לבית דהוא מקום אכילה - והוא גמר המלאכה עבור הגברא. ותוס' ס"ל דראיית פני הבית הוי המשך המירוח וגמר מלאכת הפרי להכשירו לאכילה, ומשו"ה סברי שבמינים שדרכן בכך חל דין סדר המכעב, דראיית פני הבית שהוא גמר מלאכת הגברא צריכא לבא אחרי המירוח דהוי גמר מלאכת הפרי. דכל הג' שלבים מצטרפים לתהליך אחד של הכנת הפרי לאכילת הגברא. אולם בפירות שדרך בני אדם להכניסם לביתו ואח"כ לעשות המירוח שפיר חל גמר מלאכת הגברא לפני גמר מלאכת הפרי. ויש להוסיף דהתוס' ס"ל כשיטת הר"ש (פאה פ"א משנה ו') דראיית פני הבית נמי הוי שעת חובה דתרו"מ לענין פטור הקדש ועכו"ם דהכניסה לבית מצטרפת למירוח להוות שעת חובה דתרו"מ ומשו"ה ס"ל דהסדר מעכב. משא"כ הרמב"ם סובר דראיית פני הבית ומירוח הם תרי מחייבים וקובעים שונים דראיית פני הבית הוי הלכה בפני עצמה ואינה המשך של המירוח, ולכן ס"ל שאין הסדר מעכב בהם כלל. וי"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דמירוח מהוה שעת חובה לענין הקדש ועכו"ם וחובת הפרשה, ואילו ראיית פני הבית הוי דין מסוים באיסור אכילת טבל, דמדאורייתא ראיית פני הבית קובעת את האכילה לאכילת קבע. ומשו"ה ס"ל דראיית פני הבית הוי הלכה בפני עצמה ואינה המשך של המירוח.21
והנה הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר ה"ד) פסק שאם גמר מלאכה בחלק מן הפירות חל חיוב תרו"מ בכל הפירות, וז"ל הכניס קישואין ודלועין לבית קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ברם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשר ה"ח) וז"ל איזהו גמר מלאכתן של פירות הקישואין והדלועין והאבטיחין משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שער דק ואם אינו משפשף משיעמיד ערימה וכו', היה משפשף אחת אחת כיון שגמר כל צרכו נגמרה מלאכתן עכ"ל. וצ"ע דלכאורה סותר את מש"כ (בהל' ד') דלגמר מלאכה לא בעינן שיגמור כל הפירות, אלא משהתחיל גמר המלאכה באחת מהפירות נקבעו הכל למעשר. ולכאורה י"ל דאין סתירה ברמב"ם דמש"כ הרמב"ם "היה משפשף אחת אחת כיון שגמר כל צורכו נגמרה מלאכתן" ר"ל דהיינו שנגמרה המלאכה באחת מהן שגמר לקיטת הצהוב ממנה דאזי מתחייבות כולן וכמו שפסק בה"ד. והראייה לזה מסוף דברי הרמב"ם שכתב וז"ל ותרומין קישואין דילועין אע"פ שלא הסיר הציהוב מעליהן עכ"ל. וקשה דמה ר"ל לחדש בזה דהרי הלכה פסוקה היא שניתן להפריש תרו"מ מפירות שהביאו שליש קודם גמר מלאכתן (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' מעשר ה"ג - ה"ה). אולם אם ננקוט שהרמב"ם מחייב את כל הקישואין שלקט משגמרה המלאכה באחת מהן אזי י"ל דהרמב"ם ר"ל שמפריש מן הקישואין שלא הסיר הציהוב שלהן על הקישואין שהסיר הציהוב שלהן דהוי הפרשה מן החיוב על החיוב דחלה ואינה הפרשה מן הפטור על החיוב דלא חלה, דגמר מלאכה באחת מחייבת את כולן. אך עיין בכס"מ (שם ה"ח ד"ה היה משפשף וכו') דנקט דלכאורה יש סתירה בין מש"כ הרמב"ם (בה"ד) שאם גמר מלאכה בחלק מן הפירות חל חיוב תרו"מ בכל הפירות, למש"כ (בה"ח) "היה משפשף אחת אחת כיון שגמר כל צרכו נגמרה מלאכתן" דמשמע שצריך לגמור מלאכה בכל הפירות לקובעם למעשר. ותירץ הכס"מ וז"ל "וצריך לומר דמיירי כשאין כוונתו לשפשף כולם עתה ולכך בעינן שיגמור כל צרכו, דאם כוונתו לשפשף כולם הרי כתב רבנו (בה"ד) דמשהתחיל לשפשף אחת נטבלו כולן. אי נמי דהתם כשהתחיל לשפשף בבית והם כולם בבית אבל הכא במשפשף בשדה ומכניס ראשון ראשון ולכך צריך שיגמור כולן כל צרכו" עכ"ל. ומבואר דלפי הפירוש הב' בכס"מ יש חילוק בין גמר מלאכה בבית לגמר מלאכה בשדה, דבשדה צריך לגמור כל צרכו ואילו בבית חל חיוב תרו"מ בגמר אחת מהפירות, וצ"ב מהו הסברא בזה.
ונראה לבאר לפימש"נ דיש ב' דינים במירוח: א) דחל בחפצא של פירות הממורחין שם טבל וחיוב תרו"מ, ב) דבעינן מעשה מירוח הגברא לחייב בתרו"מ. ויתכן דהרמב"ם סובר דאם הכניס הפירות לבית אזי בנוגע לחפצא של הפירות קיי"ל דהחפצא של כל הפירות נחשבין כממורחין, דראיית פני הבית הויא כגמר מלאכה בחפצא. אולם עדיין בעינן עכ"פ שיגמור הגברא פרי אחד בכדי שיחול מעשה מירוח של הגברא המחייב בתרו"מ. ומשו"ה פסק הרמב"ם שצריך לגמור א' מכל הפירות דדי במעשה מירוח בפרי אחד כדי לחייב את כל הפירות מדין מעשה מירוח. משא"כ כשהפירות הם עדיין בשדה אזי עצם החפצא של הפירות אינן ממורחין עד שיגמור את כולן כל צרכן.
ועיין ברמב"ן (דף פח: ד"ה ועוד כתב רש"י ומובא גם בשיטמ"ק) וז"ל אלא כך י"ל דבגרן תלנהו רחמנא אם עשאן גורן דהיינו שדש וזרה ומרח פניו של כרי שזהו מירוח המוזכר בכל מקום וכו' ואם אין דעתו למרח והעמיד ערמה חייב שזהו גרנן, לא מרח ולא העמיד ערמה אלא דדש וזרה מעט מעט אין כאן קביעות ואעפ"כ אם הכניס לבית הוקבע בראיית פני הבית הלכך אם הכניסה במוץ שלה וזרה ולא מרח ולא העמיד ערמה פטור לעולם והיינו דר' אושיעא ואע"פ שהוציאן והכניסן אין מתחייבין שכבר נפטרו עכ"ל. ועיין בר"ן (בשיטמ"ק שם) וז"ל ומיהו הא דר' אושיעא מהניא שאלו דש וזרה והכניסה לבית נקבעה אע"פ שלא עשה מירוח שראיית פני הבית קובעת כאילו נתמרח וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריהם דס"ל דראיית פני הבית מחייבת במעשר וחלה כגמר מלאכה במקום מירוח. ונראה דהרמב"ם נמי סובר דראיית פני הבית חלה להשוות החפצא של הפירות לפירות ממורחין - דהיינו שנגמרה מלאכתן וראויין הן לאכילה. אמנם הרמב"ם מצריך נמי שיעשה מעשה מירוח כל שהוא כדי להחיל חלות שם טבל וחיוב תרו"מ, ומשו"ה ס"ל דאם הכניס הפירות לבית צריך לעשות מעשה מירוח עכ"פ בפרי אחד. משא"כ בשדה דבעי גמר מלאכה בחפצא של הפירות ולכן צריך לגמור את כל הפירות כל צרכן ומעשה מירוח בא' מהן אינו מחייב את כולן.
אך ביאור זה ברמב"ם הוא דלא כמשנ"ת לעיל, דביארנו (לעיל) שהרמב"ם סובר דאין לראיית פני הבית דין גמר מלאכה, ומירוח וראיית פני הבית הם שני דינים נפרדים. ואילו כאן נתבאר שהרמב"ם סובר דראיית פני הבית מהוה גמר מלאכה, אלא דס"ל דהסדר של מירוח וראיית פני הבית אינו מעכב22, וצ"ע.
ובישוב קושיית התוס' מסוגיין על דינו דר' אושיעא, עיין בר"ש (במס' מעשרות פ"א מ"ה) ובשיטמ"ק (דף פח:) בשם תלמיד הר"פ שתירצו דלהתחייב במעשר בעינן שיראו פני הבית, וכל זמן שהתבואה במוץ שלה ליכא ראיית פני הבית כלל, אבל הכא כי נמי לא פקסו איכא חלות ראיית פני הבית, דאין הפקס מכסה את הקישואין והדלועין אלא הוא סביב להם. ונראה דהר"ש סובר כשיטת הרמב"ם דשייך ראיית פני הבית לפני המירוח, ובקישואין יש ראיית פני הבית דאין הפקס מכסה את הקישואין אלא הוא סביב להם משא"כ בתבואה שהכניסה במוץ שלה ליכא ראיית פני הבית כלל. אולם צ"ע דלמה לא יוציא את התבואה מהבית וימרחנה ויכניסנה שוב לבית ותתחייב בתרו"מ, ומשמע דאם הכניס תבואה במוץ שלה לתוך הבית והוציאה וחזר ומירחה והכניסה תו לא מחייבה. וי"ל דהטעם בזה הוא משום דחלות שם ראיית פני הבית אינו חל אלא בהכנסה הראשונה לבית, ומאחר דבשעת ההכנסה הראשונה היתה התבואה במוץ שלה ולא ראתה פני הבית א"כ אף אם יוציא את התבואה וימרח ויחזור ויכניסנה לבית לא הוי ההכנסה השניה חלות שם ראיית פני הבית לחייב במעשר.
ב.
בפלוגתת רש"י ורבנו אפרים בדין מערים אדם ומכניס תבואתו במוץ שלה ובדין אכילת קבע לאחר מירוח עכו"ם
והנה הראשונים דנו בנוגע לדינו של ר' אושיעא "מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר", האם רק אכילת עראי מותרת או אפילו אכילת קבע. ועיין בתוס' במנחות (דף סז: ד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת) וז"ל בנדה בפרק כל היד (טו:) פירש בקונטרס דדוקא בהמתו שהוא אכילת עראי אבל אכילת קבע לא היינו מדרבנן וכו' אבל קשה מהך דשמעתין דאי בהמתו דוקא אכתי לא ליפטר מירוח עכו"ם מאכילת אדם דלא אפשר למיפטר נפשיה כר' אושיעא אכילת עצמו ושייך למיגזר משום בעלי כיסין. והיה מפרש הרב רבנו אפרים מתוך כך דלאדם עצמו נמי שרי ובהמתו דנקט לפי שדרכו להערים בלשון זה שלצורך בהמתו מכניס שמתבייש לומר לצורך עצמו, ואע"ג דאכילת קבע אסור קודם ראיית פני הבית היינו היכא דיכול לבא לידי חיוב כשיראה פני הבית, אבל היכא שמכניסה במוץ שלה ומירחה בבית שוב אינו יכול לבא לידי חיוב עוד וכו' עכ"ל.23 ומבואר דרש"י סובר דאם הכניס הפירות לבית אע"פ שלא נתקיים ראיית פני הבית חל איסור מדרבנן לאכול מהפירות אכילת קבע, ומותר להאכילן לבהמתו מדהוי אכילת עראי. אולם לשיטת רבנו אפרים חל היתר אפילו לאדם לאכול מהתבואה אכילת קבע, והא דאמרינן דחל איסור אכילת קבע לפני ראיית פני הבית היינו היכא שנתמרחו הפירות ועדיין לא ראו פני הבית דראויים הם לבא לידי חיוב כשיראו פני הבית, אבל כשהכניס התבואה במוץ שלה דאי אפשר לבוא לידי חיוב עוד אזי מותר לאכול מהפירות אפילו אכילת קבע. וכן נחלקו לענין מירוח עכו"ם האם יש איסור אכילת קבע לאחר מירוח עכו"ם, ורש"י סובר דיש איסור אכילת קבע אחרי מירוח עכו"ם ולרבנו אפרים מותר. ויל"ע בשיטת רש"י דס"ל דחל איסור אכילת קבע מדרבנן לאחר מירוח עכו"ם, דהרי ליכא חיוב הפרשת תרו"מ מדאורייתא אחרי מירוח עכו"ם, ואע"פ שלפני המירוח היתה התבואה ראויה להפרשה מכיון דהוי לאחר הבאת שליש לא אמרינן דמאחר שהיתה התבואה ראויה להפרשה חל בה דין הפרשה אף לאחר מירוח עכו"ם. וא"כ צ"ב מ"ש איסור אכילת קבע מדרבנן דחל אף לאחר מירוח עכו"ם. וי"ל דלגבי איסור אכילת קבע חל דין דטריפה שנאסרה אינה חוזרת להיתרא דמכיון דנאסרה נאסרה, ולכן אע"פ שמירוח עכו"ם פוטר ומפקיע הפרשת תרו"מ מדאורייתא מ"מ מדרבנן חל איסור אכילת קבע אף לאחר מירוח עכו"ם דמכיון שכבר חל איסור אכילת קבע בחפצא של התבואה לפני המירוח לא פקע האיסור, דמכיון דנאסרה החפצא באכילה נאסרה, דמירוח עכו"ם אינו מהוה מתיר להתיר איסורים שכבר חלו. ומכיון דהוי טבל מדרבנן לגבי איסור אכילת קבע חל נמי דין הפרשת תרו"מ מדרבנן להתיר את האיסור. ועוד י"ל דשאני איסור אכילת טבל מדרבנן דחל באכילת קבע לפני המירוח מדין הפרשת תרו"מ מדאורייתא לפני מירוח, דאיסור אכילת קבע חל בחפצא אחרי הבאת שליש מדין איסור טבל מדרבנן, דחל חלות שם טבל מדרבנן אף בלי מירוח. ולכן האיסור שחל מלפני המירוח נשאר בחפצא אף לאחר מירוח עכו"ם. משא"כ חלות דין הפרשת תו"מ מה"ת דאע"פ שניתן להפריש תו"מ לפני מירוח היינו רק משום שהחפצא עומדת למירוח שמפריש תו"מ לפני המירוח על שם העתיד דהחפצא עומד למירוח. ומשו"ה כשמירח עכו"ם פקע חלות שם ודין מירוח בחפצא מחמת מירוח העכו"ם, ולכן הפרשת תו"מ לא חלה דבלי יכולת של מירוח אין הפרשה מדאורייתא, ועכו"ם מפקיע כל חלות דין מירוח מהחפצא. ומאידך ה"ר אפרים סובר שמדרבנן איסור אכילת קבע אחרי מירוח תלוי בכניסה לבית, וכשלבסוף ליכא כניסה לבית דהכניסה במוץ שלה אזי פקע האיסור דאכילת קבע. וה"ה דתלוי האיסור דאכילת קבע אחרי הבאת שליש במירוח, וכשלבסוף מירח עכו"ם פקע האיסור דאכילת קבע דכל האיסור דאכילת קבע תלוי במירוח ובכניסה לבית לבסוף. ואי נתמרחה ע"י עכו"ם או הכניסה במוץ שלה דלא הגיע החפצא למירוח ולכניסה לבית המחייבים מדאורייתא אזי פקע אף מדרבנן האיסור של אכילת קבע דחל בה מתחילה ע"ש העתיד של מירוח וכניסה לבית.
ועיין בתוס' (שם) בהמשך דבריהם שכתבו וז"ל משמע אם היה מירוח עכו"ם פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים כמו חלה היינו התם דתבואה של עכו"ם שלא היתה עומדת להתחייב במעשר מיפטרא נמי לגמרי אבל אותה שתחלתה של ישראל ומכר לעכו"ם לא מיפטר מירוחו אלא מארעי עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דסובר דאכילת קבע נאסרה רק בתבואת ישראל שהיתה ראויה למירוח ישראל דמכיון דנאסרה ברשות ישראל אסורה אפילו אם מכרה לעכו"ם והעכו"ם מירחה משא"כ בתבואת עכו"ם מדלא היתה ראויה למירוח אזי אינה נאסרת באכילת קבע כלל.
ובהמשך דבריהם כתבו התוס' וז"ל וא"ת ומ"ש ממירוח הקדש לעיל דפטור לגמרי וכו' וי"ל דהתם משום פסידא דהקדש אוקמא רבנן אדאורייתא עכ"ל. ולולא דבריהם היה נראה לתרץ דפטור הקדש אלים מפטור דעכו"ם, דהקדש מפקיע מידי תרו"מ ומשו"ה הקדש מפקיע את האיסור דאכילת קבע שחל לפני המירוח. משא"כ מירוח עכו"ם אינו מפקיע ופוטר אלא הוי רק חסרון במחייב בלבד. ולפי"ז י"ל דאי מירוח עכו"ם הוי חסרון במחייב דהו"ל כאילו לא נעשה מירוח כלל אזי האיסור דאכילת קבע שחל לפני המירוח לא פקע ונשאר האיסור אף לאחר המירוח (כשיטת רש"י). משא"כ אם מירוח עכו"ם הוי חלות דין מפקיע ופוטר כהקדש אזי י"ל דאף האיסור דאכילת קבע ושם טבל דמעיקרא פקע מחמת מירוח עכו"ם (כשיטת רבנו אפרים).24
ג.
שיטת הרמב"ם באכילת קבע ואכילת ארעי
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעשרות ה"א - ה"ג) וז"ל פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן, ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. במה דברים אמורים בגמר פירותיו למכרם בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהן עראי עד שיקבעו למעשר. ואחד מששה דברים קובעים למעשרות, ואלו הן הבית והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת, וכולן אין קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו עכ"ל.
ובביאור פסקי הרמב"ם נראה דפסק דגמר מלאכת הפירות ע"מ למוכרן בשוק שחייב בחיוב גמור דתרו"מ וחל נמי איסור לאכלן ואפילו ארעי בלי ראיית פני הבית. והנה מדאורייתא הגומר פירותיו למוכרן בשוק פטור מתרו"מ וכדפסק לעיל (פ"ב מהל' מעשר הי"א) ומאידך חייב בתרו"מ מדרבנן (וכדפסק בפ"ב מעשר ה"ב), דמדרבנן חל חיוב גמור להפריש תרו"מ וחל גם איסור טבל מדרבנן בחפצא בלי ראיית פני הבית. והביאור בזה דראיית פני הבית לא שייך בגומר פירותיו ע"מ למוכרן בשוק כי אין הבית של המוכר מקומון של הפירות שעומדין להמכר ולא להכניסם לביתו ולכן המירוח לבד גומר את הפירות ומחייבן מדרבנן. מאידך בגומרן ע"מ לאוכלן בעצמו לא נקבעו באיסור טבל בחפצא אלא רק בראיית פני הבית, דהמירוח לבדו אינו אוסרן כי עומדין להכנס לביתו לאכלם שם ובציור הזה של מירחן ע"מ לאכלן אין הפירות נאסרין באיסור טבל בלי דבר הקובע דהיינו ראיית פני הבית הקובען ואוסרן מדאורייתא וגם ע"י שאר הדברים הקובעים ואוסרין באיסור טבל מדרבנן אפילו בלי ראיית פני הבית. וכן פסק הרמב"ם להדיא (בפ"ד מהל' מעשר ה"ב) וז"ל יראה לי שאין לוקין מה"ת על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שביארנו שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם עכ"ל.
ובדרך אגב יש להעיר דהגדר של אכילת ארעי ואכילת קבע חלוק בהל' מעשר מבהל' ברכות, דהנה בנוגע לפת הבאה בכיסנין פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"ט) שמברכין בורא מיני מזונות ואם קבע עליה סעודה מברך המוציא. וכן פסק בשו"ע (או"ח סימן קס"ח סעיף ו') "ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו וכו' מברך עליו המוציא וברכהמ"ז". ומבואר דלענין ברכות אכילת קבע וקביעות סעודה נקבעת ע"י שיעור אכילה בכמות. אולם לגבי מעשרות פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר הי"ט) וז"ל כיצד היא אכילת ארעי כגון שהיה מקלף שעורין ואוכל מקלף אחת אחת ואם קלף וכנס לתוך ידו חייב לעשר היה מולל מלילות של חיטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה לתוך חיקו חייב לעשר וכו' עכ"ל. ומבואר דלגבי מעשר אין שיעור האכילה בכמות קובעת חלות שם אכילת קבע אלא דרך האכילה קובעת. והביאור בזה דלגבי ברכות אכילת קבע תלוי בקביעות סעודה, וזה תלוי בשיעור אכילה. משא"כ במעשרות דיסוד הדין דאכילת קבע לענין איסור טבל מקורו מדין ראיית פני הבית, דאע"פ דבגמר מלאכה חל בחפצא מחייב דהפרשת תרו"מ מ"מ איסור אכילת טבל אינו חל אלא לאחר ראיית פני הבית. והנה הרמב"ם כתב שאין לוקין על אכילת טבל "עד שיקבע בכניסתו" ור"ל דבראיית פני הבית נקבע אכילת טבל בחלות שם אכילת קבע והקביעות הזו היא בדרך האכילה ולא בכמות האכילה, דהיינו שאוכל הטבל אחרי גמר מלאכתו ואחרי כניסתו לבית. והוא דין חדש באיסור אכילת טבל דחלוק משאר איסורי אכילה שבתורה דאיסור אכילתם נקבע בשיעור האכילה - בכזית. משא"כ טבל נאסר דוקא באכילת קבע וכשאוכלו בדרך אכילתו הקבועה דהיינו לאחר גמר המלאכה וראיית פני הבית. אך שיעור כמות האכילה לבדו כגון כזית לא נאסר בטבל כל זמן שאינו אוכל הטבל בדרך אכילת קבע דהיינו משנגמרה מלאכתו וראה פני הבית. ונראה דכי היכי דחל דין דטבל מדאורייתא אסור באכילה בדרך אכילת קבע דהיינו לאחר גמר מלאכה וראיית פני הבית, ה"ה דין איסור טבל מדרבנן, דששה דברים קובעים איסור אכילת טבל מדרבנן רק לאחר גמר המלאכה וכדפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מעשר ה"ג), דלהרמב"ם אחרי גמר המלאכה כשאוכל עם א' מהששה דברים נחשבת האכילה לאכילת קבע מחמת דרך האכילה ולפי"ז נמי מבואר שהרמב"ם מגדיר איסור אכילת קבע מדרבנן לפני גמר המלאכה באופן ודרך האכילה ולא בכמות שאוכל, וכדפסק בקילוף שעורים ומלילות חיטים ואיסור אכילתם. ונראה דכי היכי דאיסור אכילת טבל מה"ת הוא שאסור לאכול טבל בדרך אכילת קבע אחרי ראיית פני הבית אך שיעור האכילה אינו הקובע חלות שם אכילת קבע, דה"ה באיסור אכילת קבע מדרבנן לפני גמר המלאכה שאופן ודרך האכילה בלבד קובעת חלות שם אכילת קבע ולא שיעור האכילה. ועוד נראה דדרך האכילה שנאסרת בקילוף שעורים במלילות חיטים נחשבת מדרבנן לגמר מלאכת החיטים והשעורים ולכן אכילתן נחשבת מדרבנן לאכילת קבע. דכמו שראיית פני הבית מדאורייתא וששה דברים הקובעים מדרבנן אוסרים אכילה רק אחרי גמר המלאכה דאזי נחשבת האכילה לאכילת קבע האסורה וכעין זה נמי הוי הדין מדרבנן דכשקולף שעורים וכנסם לתוך ידו דחל חלות שם גמר מלאכה מדרבנן ולכן כשאוכלם אח"כ הריהו אוכלם בדרך אכילת קבע אחרי גמר המלאכה דנאסרה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון, שדרך האכילה קובעת ולא שיעור האכילה.
ויוצא אליבא דהרמב"ם דיסוד כל הדינים מדאורייתא ומדרבנן שוה דרק אכילה בדרך אכילת קבע אסורה אלא דמדאורייתא אכילת קבע נקבעת ע"י מירוח וראיית פני הבית, ומדרבנן חל נמי דין אכילת קבע בכל מין ומין כדרכו אפילו לפני מירוח כגון בשעורים כשקולף לתוך ידו ואוכל ובחטים במנפה לתוך חיקו ואוכל דבאופנים אלו חל גמר מלאכה מדרבנן כשמקבצם לתוך ידו וחיקו ואף בלי מירוח ועשיית כרי, והאכילה באופנים האלו נחשבת מדרבנן לדרך אכילת קבע שאסורה, דחל חלות איסור טבל מדרבנן משנגמרה מלאכתם מדרבנן ונאסרו לאוכלם אכילת קבע אף בלי ראיית פני הבית ובלי שאר ששה הדברים.
ונראה שבקוטף שעורים ובמולל מלילות באופן שחייב לעשרם מדרבנן אסור לאכול מהם משום שנגמרה מלאכתם מדרבנן, וכן מבואר מהגמ' נדה (דף יג::) דאסרה הקוטף והמולל בשבת בדרך שאסור לאכול מהם במעשר דכיון דהוי גמר מלאכה למעשר ה"ה דהוי גמר מלאכה במלאכת שבת. ועיי"ש ברש"י (ד"ה וכן שבת) שכתב וז"ל אחת אחת לא הוי מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצן בידו הויא תולדת דישה וחייב עכ"ל. ולפי"ז אחת אחת אינה גמר מלאכה למעשר מפני דהוי מפרק כלאחר יד שלא כדרך דישה וכשמפרק שתים שתים הו"ל מלאכת דישה כדרכה ומשו"ה אסור לעשותה בשבת וכן נחשבת גמר מלאכה לענין מעשר. ולפי"ז י"ל דאליבא דהרמב"ם דמפרק אחת אחת ואוכל משום דהוי לפני גמר מלאכה ולפני גמר מלאכה אין איסור אכילת טבל חל כלל. ובשתים שתים יש גמר מלאכה ולפיכך נאסרת באכילת קבע, ובאוכל שתים שתים מתוך הכלי הויא אכילתו אכילת קבע מדרבנן שאסורה. וצע"ק למה נחשבת שתים שתים מדרבנן לאכילת קבע. וי"ל דמכיון דגמר מלאכתה שתים שתים ע"מ לאכל ממנה מיד אזי אכילה זו נחשבת לאכילת קבע כי אוכל מיד עם גמר המלאכה ומשו"ה נחשבת מדרבנן לאכילת קבע.25
גמ'. ואיבעית אימא כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו אבל חיטין ושעורין גורן בהדיא כתיב ביה. ונראה דלפימש"נ דראיית פני הבית הוי המשך המירוח וגמר המלאכה אזי ניחא החילוק בין זיתים וענבים לחיטין ושעורין, דבזיתים וענבים שדעתו להכניסם לבית לא נגמרה מלאכתן עד שיכניסם לבית. משא"כ בחיטין ושעורין שאין דרכן להכניסם לבית אזי גמר מלאכתן חל במירוח או בגורן. (וכן משמע מרש"י ד"ה כי) אולם אי נימא דראיית פני הבית מהוה מחייב בפ"ע צ"ע קצת מהו החילוק בין זיתים וענבים לחיטין ושעורין. ונ"ל דיש גזה"כ עשר תעשר מגרנך ויקבך שגורן הוי כראיית פני הבית.
רש"י ד"ה בענבים וזיתים וז"ל העומדין לאכילה ואף הן בכלל תבואה ומעשר שלהן מן התורה וכיון דלאו בני גורן נינהו כניסתן לבית קובעתן שאין להן קביעות אחר עכ"ל.
וצ"ב בדברי רש"י דמהי כוונתו במש"כ "ואף הן בכלל תבואה". ועוד צ"ע מדוע נקט דמיירי בזיתים וענבים העומדים לאכילה. ועיין בריטב"א שגרס ברש"י "ואף הן בכלל תרומה" ור"ל דמדאורייתא זיתים וענבים העומדים לאכילה חייבין בתרו"מ, ודלא כשיטת הרמב"ן (בפירושו עה"ת דברים יד: כ"ב) דסובר דרק תירוש ויצהר דהיינו יין ושמן חייב בתרו"מ מה"ת, ורש"י חולק ע"ז וסובר דענבים העומדים לאכילה חייבין בתרו"מ מה"ת, ומאחר דאינם בני גורן חל הקביעות למעשר בבית, משא"כ בענבים העומדים למשקה הקביעות חל ביקב, ומאחר דר' ינאי מיירי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו וחל קביעות ע"י הכנסתן לבית ולא ליקב משו"ה הוצרך רש"י לפרש דמיירי בזיתים וענבים העומדים לאכילה. ועיין ברמב"ן (מובא בשיטמ"ק) דגרס ברש"י "ואף הן בכלל תבואה" והקשה ע"ז הרמב"ן דאין תבואה אלא מחמשת המינים. ונראה לומר דכוונת רש"י לומר דכי היכי דבתבואה חל חיוב הפרשת תרו"מ על תבואה עצמה ולא רק על פת כמו"כ נמי חל חיוב הפרשת תרו"מ מזיתים וענבים עצמן ולא רק על יין ושמן מה"ת, דלא מסתבר דחל חיוב תרו"מ מה"ת על יין ושמן שהן יוצא מן הפרי ולא על עצם הפרי, וע"כ דאף זיתים וענבים העומדים לאכילה חייבים בתרו"מ מה"ת. וזהו כוונתו במש"כ "ואף הן בכלל תבואה" דכמו שבתבואה אין מחלקים בין הפרי עצמו לבין היוצא ממנו הוא הדין בזיתים וענבים אין לחלק בין עצם הפרי ובין היוצא מן הפרי דחייב בתרו"מ מה"ת.
גמ'. כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו. עיין בשיטמ"ק דכמה ראשונים גרסו "בתאנים וענבים" וגירסה זו היא אליבא דשיטת הראשונים דכל פירות האילן חייבים בתרו"מ מדאורייתא וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' מעשר ה"ט) וז"ל החרובין אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם לפי שאינן מאכל רוב בני אדם והשקדים המרים בין בקטנן בין בגדלן פטורין מפני שאינן אוכל עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל ואף לא שאר אילנות חוץ מתירוש ויצהר עכ"ל. ומבואר דהראב"ד נקט דדעת הרמב"ם היא שחל חיוב תרו"מ מה"ת בכל פירות האילן והשיג עליו דרק תירוש ויצהר חייב מה"ת.26 והנה הרמב"ן עה"ת (דברים יד: כב) כתב דרק תירוש ויצהר דהיינו יין ושמן חייבים מה"ת וכל פירות האילן אפילו זיתים וענבים פטורים מדאורייתא. ולפי הרמב"ן י"ל דהגירסא שלפנינו "זיתים ונעבים" לאו דוקא היא אלא ר"ל תירוש ויצהר דחייבים מדאורייתא. א"נ י"ל דהדין דר' ינאי הוא דין מדרבנן דחל בזיתים וענבים. אמנם עיין בתוס' (ד"ה כי) דס"ל דבין זיתים וענבים ובין יין ושמן חייבים מדאורייתא בתרו"מ, ודין דר' ינאי דין דאורייתא הוא בזיתים וענבים בלבד ולא ביין ושמן.
והנה יש לעיין בשיטת הראב"ד, דהרמב"ם פסק (בפ"ד מהל' מעשר ה"א) וז"ל אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו עכ"ל. והשיג ע"ז הראב"ד וז"ל זה בדבר שאין לו גורן עכ"ל. ומבואר דהראב"ד סובר דהדין דר' ינאי חל רק בדבר שאין לו גורן ואילו דבר שיש לו גורן נקבע למעשרות בגמר מלאכת הדיגון בלבד. ועיין ברמב"ם (בפ"ג מהל' מעשר ה"ב) שכתב וז"ל אבל אם היתה כוונתו להוליכן בבית הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן דגמר מלאכתן דהנהו בגרן ויקב תלנהו רחמנא עכ"ל. וכאן פסק הראב"ד דתירוש מתחייב ביקב בלבד בלי ראיית הבית. ולפי"ז צ"ל דהגמ' מצריכה ראיית פני הבית בענבים העומדים לאכילה, והראב"ד מיירי בענבים העומדים ליין דתלויים ביקב בלבד. א"נ י"ל דהראב"ד סובר כשיטת הרמב"ן דחיוב תרו"מ מה"ת חל רק בתירוש ויצהר בלבד ולא בזיתים וענבים, וכן משמע מלשונו (פ"א מהל' מעשר ה"ט) דהזכיר חיוב תרו"מ מדאורייתא בתירוש ויצהר בלבד ולא בזיתים וענבים, ולפי"ז צ"ל דהדין שבגמ' דבעי ראיית פני הבית בענבים העומדים לאכילה הוא דין מדרבנן.
אך בשיטמ"ק מובאת שיטה אחרת בשם הראב"ד וז"ל ונ"ל דכל שבעת המינים שהם חייבים בבכורים חייבים בתרו"מ דגמר ראשית מראשית כל פרי האדמה וראשית דגנך תירושך ויצהרך עכ"ל. ולפי"ז הראב"ד מחייב כל ז' המינים וגם תאנים ורימונים בתרו"מ מדאורייתא אך לא שאר פירות האילן. ושיטה זו היא דעת יחיד דמקיש ביכורים לתרו"מ, אולם רוב הראשונים חולקים ע"ז וס"ל דליכא היקש בין ביכורים לתרו"מ. ועיין בתוס' (ב"ב דף פא. ד"ה ההוא) דהגמ' הביאה גזה"כ "מארצך" למעוטי ביכורים מחו"ל. ולכאורה קשה דהמצוות התלויות בארץ כתרו"מ אינן נוהגות אלא בארץ ולמה צריך גזה"כ "מארצך" למעט ביכורים מחו"ל. ותירצו התוס' וז"ל ולרשב"א נראה דלא חשיבי ביכורים מצוה תלויה בארץ דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכן חשובין הן תלויין בארץ אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן ביכורים ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז דילפינן מיניה בקידושין שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם ואפילו בעודן באילן מתחייב וכו' ואע"ג דאם אין לו אינו חייב לקנות מ"מ חובת הגוף נינהו כמו חובת ציצית דאע"ג דאין חייב לקנות טלית כשאין לו חשיב חובת הגוף עכ"ל. ונראה דאליבא דהתוס' אין להקיש חיוב תרו"מ מדאורייתא לחיוב ביכורים מדאורייתא, דתרו"מ הוי חובת פירות הארץ ואילו ביכורים הויא חובת הגברא. אך נראה דהראב"ד ס"ל דמ"מ מקשינן ביכורים לתרו"מ מאחר דבסדר ההפרשה שייכים זה לזה דיש להקדים ביכורים לתרומה בסדר הפרשתן (ועיין ברש"י דברים כו: י"ג).
ונראה לבאר שיטת התוס' (ד"ה כי) דבין זיתים וענבים ובין יין ושמן חייבין בתרו"מ מדאורייתא משום דס"ל דיין ושמן חייבים בתורת זיתים וענבים כי יין נחשב לפרי הגפן כמו ענבים עצמם, ושמן נחשב לפרי הזית כזית עצמו. ואילו לפי הרמב"ן שסובר דיין ושמן חייבין מדאורייתא ולא זיתים וענבים החיוב להפריש תרו"מ ביין ושמן מהוה חיוב דחל עליהם בתורת יין ושמן ולא בתורת פירות של זיתים וענבים.
ועיין במשנה בתרומות (פי"א מ"ג) "אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין ביכורים משקין אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים". ומבואר דרק ביין ושמן חל חלות שם פרי, אלא דלית להו צורת פרי דאין להן צורת זיתים וענבים, וערלה תלוי בשם פרי ולא בצורת פרי. ואעפ"כ קיי"ל דמברכין על יין ושמן בפה"ג ובורא פרי העץ, ולכאורה מוכח דברכה מסוימת דבפה"ג ודבפה"ע לא בעי צורת פרי אלא רק חלות שם פרי בלבד.
והנה הראשונים נחלקו בחיוב זיתים וענבים בתרומות ומעשרות מן התורה דכתיב (דברים י"ד: כ"ב - כ"ג) "עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך". ועיין ברמב"ן עה"ת (שם פסוק כ"ב) שפירש דתירוש הוא יין ויצהר הוא שמן, ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן שחייב מה"ת בתרומות ומעשרות, ולפי פשוטו של מקרא אף זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מה"ת עד שיעשו תירוש ויצהר. ונראה דלשיטת הרמב"ן התורה חידשה חלות שם פרי בפני עצמו דתירוש ויצהר שחייב בתרו"מ מה"ת ואילו זיתים וענבים עצמם אינן חייבים בתרומה ומעשר אלא מדרבנן. ולפי"ז י"ל דיין ושמן הויין חלות שם פרי בפני עצמו ולכן תירוש ויצהר אית להו גם שם פרי וגם צורת פרי, דהיינו צורת פרי דתירוש ויצהר. ולפי"ז י"ל דמברכים ברכת בפה"ע רק על צורת פרי בלבד. אמנם שאר הראשונים (תוס' בסוגיין בב"מ) ס"ל דזיתים וענבים חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ויין ושמן חייבין מדין משקין היוצאים מזיתים וענבים דאית להו חלות שם פרי דזיתים וענבים, והויין כפרי עצמו. ולשיטתם משמע דמברכין בפה"ע כשאין צורת פרי, דמברכין על יין ושמן בפה"ע משום דאית להו שם פרי דזיתים וענבים ואע"פ שאין להם צורת פרי דזיתים וענבים.27
גמ'. מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו תאמר באדם שאין אתה מצווה על חסימתו, ויהא אדם מצווה על חסימתו מק"ו משור, ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו, אדם שאתה מצווה להחיותו אינו דין שאתה מצווה על חסימתו אמר קרא כנפשך כנפשו של פועל מה נפשו אם חסמתו פטור אף פועל אם חסמתו פטור. עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"א) וז"ל הפועלים שהן עושין בדבר שגידולו מן הארץ ועדיין לא נגמרה מלאכתו בין בתלוש בין במחובר ויהיו מעשיהן גמירת המלאכה הרי על בעה"ב מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו שנאמר כי תבא בכרם רעך וגו' וכתוב כי תבא בקמת רעך מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר וכי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו בקמה שלו שלא מדעתו אלא כך הוא אומר כי תבא לרשות בעלים לעבודה תאכל עכ"ל. ומלשון הרמב"ם "הרי על הבעה"ב מצוה שיניח אותן לאכול" משמע דאיכא מצוה על הבעה"ב ליתן לפועל לאכול, ואי חסמו עבר באיסור עשה דכי תבא בכרם רעך. ולפי"ז י"ל דכוונת הגמ' "מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו תאמר באדם שאין אתה מצווה על חסימתו" היינו דבשור איכא לאו "לא תחסום שור בדישו" ואי חסם פי השור לוקה משא"כ באדם ליכא לאו, אבל יש איסור עשה בחסימת אדם. אולם אי חסם אדם אינו לוקה דהוי רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו. ולולא דברי הרמב"ם יל"פ דכוונת הגמ' היא דבאדם ליכא איסור חסימה בתורת איסורי איסור והיתר ואינו אלא חלות איסור ממון שמונע מהפועל זכות ממון שיש לו לאכול. אמנם יתכן לומר דכוונת הרמב"ם "הרי על הבעה"ב מצוה שיניח אותן לאכול וכו' שנא' כי תבא בכרם רעך וכו'" היינו שיש קיום מצות עשה להניח לפועל לאכול וליכא איסור עשה בחסימת פועל, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם "מצוה שיניח אותן לאכול" דר"ל שיש קיום עשה ליתן לפועל לאכול.28
20 ונראה דהביאור בזה הוא משום דהתורה נתנה לפועל זכות באכילת הפירות ואסרה לבעה"ב למנוע ממנו לאכול, ולכן אם מונעו הוי מזיק וחל חיוב תשלומי שבת כבחובל דחייב בהדקיה באנדוריא לשלם שבת. ועוד דיש דין מסוים דמזיק פועל וע"ע בשיעורים לעיל דף עו: ד"ה אין להם.
21 עיין בשיעורים לעיל דף פז: ד"ה אמר ר' ינאי.
22 ויתכן לומר ביאור אחר בדברי הרמב"ם לפי הכס"מ דגמר מלאכה בא' מהפירות בשדה אינה משתייכת לשאר הפירות מכיון דליכא דבר המצרפן, משא"כ כשהכניס את כולן ביחד לבית דחל צירוף ביניהם מחמת שהכניסם ביחד לבית, ואזי גמר מלאכה בא' מהפירות נחשב להתחלת גמר מלאכה בכולן ומחייבת את כולן בתרו"מ. ולפי"ז ראיית פני הבית אינו מהוה חלות דין גמר מלאכה, ומשו"ה סובר הרמב"ם דהסדר אינו מעכב.
23 ועיין בשיטמ"ק שם אות ב'.
24 והקשה א' מהתלמידים דחלות דין מפקיע ופוטר שייך בעכו"ם אך לא בהכניסה במוץ שלה דבפשטות אינו אלא חסרון במחייב ולא חלות דין פוטר ומפקיע, וצ"ע דמתוס' משמע דרבנו אפרים השווה את שני הדינים. ורבנו זצ"ל הניח את הקושיא בצ"ע.
25 ולפי"ז אם אינו אוכל שתים שתים מהכלי מיד בשעה שקוטף אינו אסור לאכלם שתים שתים אח"כ דלאחר זמן האכילה ארעי היא, ויל"ע בזה.
26 ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' תרומות ה"א וז"ל כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך וכו' תתן לו, מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנא' דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה וכן במעשרות עכ"ל. ועיין בכס"מ וז"ל משמע לרבנו שחייבים מן התורה ואע"פ שכתוב דגן תירוש ויצהר סובר רבנו דלאו דוקא אלא דהוא הדין לכל דדמי להו ופשטא לישנא דירושלמי ריש מעשרות ודספרי וכו' מסייעא ליה וכו' עכ"ל. ועיין ברדב"ז פ"א מהל' מעשר ה"ט.
27 ונ"מ לגבי ברכה על שלקות מפרי העץ דעל שלקות דפרי האדמה מברכין בפה"א דחל בהו שם פרי אע"פ שאין להם צורת פרי האם מברכין על שלקות של פרי העץ בפה"ע, ועיין ברא"ש ברכות פ"ו סימן י"ח. וע"ע ברשימות שיעורים למס' ברכות דף לח. תוס' ד"ה האי.
28 ועיין ברמב"ם בספה"מ (מ"ע ר"א) וז"ל היא שצונו להיות השכיר אוכל מהדבר שיעבוד בו בעת עבודתו כשיהיה מחובר לקרקע וכו' עכ"ל. ועיין בהגהות הגרי"פ לספר המצוות לרס"ג (מצות ל"ת רס"ז) שכתב דנחלקו הראשונים האם יש מצוה על הבעה"ב ליתן לפועל לאכול או דהתורה רק נתנה רשות לפועלים לאכול ואין הבעלים יכולים לעכב הפועלים מלאכול, דהרמב"ם סובר דחל מצוה על הבעה"ב להניח לפועלים לאכול, ואילו הטור (בסימן של"ז), הבה"ג, רס"ג, והרשב"ץ (בזוהר הרקיע סימן ע"ב) ס"ל שהתורה רק התירה לפועלים לאכול בשעת העבודה אבל ליכא מצוה על הבעלים להניח להם לאכול. אמנם עיי"ש דהגרי"פ נקט דלהרמב"ם אם הבעה"ב אינו מניח לפועלים לאכול עבר על לאו דלא תחסום וכן עבר על איסור עשה דכי תבא ברכם רעך.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
205ימים לסיום הש״ס