בבא מציעא צט ע"ב

דף צט - ב

וממשיכה הברייתא: וכשם  שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, כך שכירות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה.

ומקשינן אסיפא דברייתא: שכירות - שכתוב בברייתא, ומשמע שמדובר אף בשכירות מטלטלין - מאי עבידתיה, [מה ענינו כאן] שיהיה נקנה בקניני קרקעות ^[149].

ומתרצינן: אמר רב חסדא: לא דברה הברייתא אלא על שכירות קרקע.

הסוגיא הקודמת השוותה דין הדיוט לדין הקדש, שהקנין המועיל לקנות מהדיוט, מוציא את ההקדש לחולין ועושה מעילה.

ובדרך אגב, הגמרא מביאה את דברי שמואל, שיש להבדיל בין הדיוט להקדש לענין חיוב התשלומים.

אמר שמואל: האי מאן דגזיל חביצה דתמרי [מי שגזל תמרים המדובקים יחד] מחבירו, ואית בה חמשים תמרי. אגב הדדי מזדבנן בחמשים נכי חדא [כאשר הן נמכרות ביחד, מחירן הוא בארבעים ותשע] פרוטות. ואילו כאשר הן נמכרות חדא חדא, מזדבנן בחמשים [אחת אחת הם נמכרות בחמשים] פרוטות.

ולכן, אם גזל להדיוט, והגזילה אינה בידו, משלם חמשים פרוטות נכי חדא [פחות אחת], כמחיר שבו נמכרים כל התמרים ביחד. וכן אם הזיק את התמרים של הדיוט - משלם ארבעים ותשע פרוטות.

אבל להקדש שמעל בו, דינו חמור יותר, ומשלם חמשים כערך כל תמרה בפני עצמה, וחומשייהו [וחומש שלהם] יוסיף על הקרן, כדין התורה שהמועל מוסיף חומש [ויקרא ה טז].

מה שאין כן במזיק הקדש, דלא משלם חומשא ^[150], אלא ישלם להקדש חמשים בלבד.

דאמר מר בברייתא: כתוב בתורה לגבי תרומה [ויקרא כב יד] "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו". ודורשים: פרט למזיק תרומה, שלא משלם חומש. ומעילה נלמדת מתרומה בגזירה שוה ^[151].

מתקיף לה רב ביבי בר אביי: להדיוט אמאי משלם חמשים נכי חדא? [מדוע הוא משלם להדיוט ארבעים ותשע] כערך כל התמרים ביחד? נימא ליה: אנא, חדא חדא הוה מזבנינא להו! [יאמר לו: אני הייתי מוכר אותם בנפרד], ואם כן, לפי זה יש לקבוע את ערך התמרים.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע לתרץ קושיא זו: התשלומים הם לפי ערך כל התמרים ביחד, שהרי יש לנו כלל ששמין בית סאה באותה שדה, תנן.

המשנה בפרק הכונס [ב"ק נה ב] אומרת: בהמה שנכנסה לשדה, ואכלה את פירות הערוגה, כיצד "משלמת מה שהזיקה"? שמין בית סאה באותה שדה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה. כלומר, אין שמין את ערך הערוגה בנפרד, אלא מקילים על המזיק, ושמין את הקרקע - בשיעור בית סאה - שהערוגה נמצאת בה, בכמה היתה נמכרת לפני הנזק, ובכמה נמכרת עכשיו, וההפרש בין המחירים הוא קטן, ואותו ישלם המזיק ^[152].

והגמרא שם לומדת דין זה מהפסוק [שמות כב ד] "ובער בשדה אחר", מלמד ששמין את הנזק לא בערוגה הניזוקית, אלא "על גב שדה אחר".

ומהדין הזה יש ללמוד אף על מזיק או גוזל פירות תלושים, שאין לשום את הערך כל פרי בנפרד, אלא יש לשום את הערך הכללי של הפירות, ולהווכח בכמה פחת הערך הכללי, שאינו נפחת אלא בשיעור מועט, יחסי. ^[153]

אך התורה חידשה קולא זו רק במזיק את ההדיוט, ואין לנו ללמוד מכך על תשלומי הקדש, שהם חמורים יותר.

ותמהה הגמרא: למימרא, דסבר שמואל [זאת אומרת ששמואל סובר]: דין הדיוט לאו כדין גבוה דמי, אלא קל ממנו.

והתנן [מעילה יט ב]: נטל הגזבר ^[154] לעצמו אבן או קורה מהקדש, כי חשב שהיא שלו, לא מעל, מפני שאין זו הוצאה מרשות הקדש, שגם לפני שנטל, היה ההקדש מונח ברשותו.

נתנה לחבירו במתנה, הוא מעל, כיון שהוציא את האבן מרשות הקדש. וחבירו, שקיבל ממנו את האבן לא מעל, כיון שהאבן התחללה מקדושתה על ידי הגזבר.

בנאה ^[155] הגזבר בתוך ביתו, לא מעל בה עדיין, כי לא הוציאה מהקדש, עד שידור תחתיה, ואז הוא נהנה מהקדש, ומעילה יכולה להיות או על ידי הוצאה, או על ידי הנאה שנהנה מההקדש, בשוה פרוטה.

ויתיב רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר משמיה דשמואל: זאת אומרת: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר.

הגמרא דנה בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ - כא] בדין בית שומם, שלא עומד להשכרה או שימוש אחר, ובא אדם וגר בו ללא ידיעת בעל הבית, ואחרי זמן תובע בעל הבית שכר דירה. האם, הנהנה מממון חבירו מבלי שחבירו הפסיד מכך, חייב לשלם לו על ההנאה או לא?

ושמואל הוכיח מהמשנה במעילה, שהנאה מחייבת בתשלום, אף אם לא נחסר הממון שנהנה ממנו, שהרי האבן של הקדש לא נחסרה על ידי השימוש בה.

ומדברי שמואל הללו יש ללמוד, ששמואל השווה דין הדיוט לדין הקדש, שאילו היה דין ההקדש חמור מהדיוט, אין להביא ראיה מהחיוב שאמרור בהקדש, לחייב אף את ההדיוט. וזה סותר את מה שאמר שמואל למעלה, שיש להחמיר בהקדש מבהדיוט!

הדר ביה [חזר בו] שמואל מההיא ראיה שהביא מהמשנה במעילה.

ומקשינן: ממאי דמההיא הדר ביה, [מנין לנו, ששמואל חזר בו מדבריו שם]? דלמא מהא הדר [אולי חזר בו מדבריו בסוגיא זו] לענין הגוזל חביצא דתמרי!

ומתרצינן: לא נראה כך, אלא מסתבר שמההיא הדר ביה, מפני שיש לדחות את ראיית שמואל מהמשנה במעילה, כדרבא, שדחה את הראיה בטענה, שיש לחלק בין הקדש להדיוט בדין נהנה, אף אם בכל מקום אין ההקדש חמור מההדיוט ^[156].

דאמר רבא: הקדש שלא מדעת, כהדיוט מדעת דמי, ואין להביא ממנו ראיה, לדר בחצר חבירו שלא מדעתו, כי הנהנה מהקדש דומר לדר בחצר חבירו מדעתו, שהרי הקב"ה יודע ^[157].

הסוגיא הקודמת עסקה בגוזל או מזיק דבר, שאפשר לאמוד את מחירו בשני אופנים.

ובדרך אגב, מביאה הגמרא את הדין, במזיק דבר שמחירו משתנה ביום השוק.

אמר רבא: הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה [סבלים ששברו חבית יין לחנוני] בפשיעה. ביומא דשוקא שיש אז ביקוש רב ליין, מיזדבנא [נמכרת] החבית חמש ^[158] , בשאר יומי מיזדבנא בארבע. והם שברו את החבית לפני יום השוק ^[159].

הדין הוא: אהדרו ליה ביומא דשוקא [אם הם משלמים לו ביום השוק] או לפניו, מהדרו ליה חביתא דחמרא [יכולים הם להחזיר לו חבית יין] או לשלם חמש.

ואם הם משלמים לו בשאר יומי אחרי יום השוק, מהדרו ליה חמש ולא חבית יין הנמכרת עכשיו בארבע ^[160]. כי החנוני היה יכול למכור את החבית שנשברה בחמש. ולא יכול הסבל להגיד לחנוני, המתן עד יום השוק הבא ^[161].

ולא אמרן [לא אמרנו דין זה] שאחרי יום השוק חייבים לשלם חמש, אלא דלא הוה ליה חמרא לזבוני [רק אם היה חסר לו יין למכור] ביום השוק, וטוען: הייתי יכול למכור את החבית בחמש.

אבל הוה ליה חמרא לזבוני ביום השוק ולא מכר אותו, הא איבעי ליה לזבוני ^[162] [הרי היה יכול למוכרו] ואין יכול לבוא בטענה, שהיה מוכר את החבית. לפיכך יכול הסבל לשלם חבית יין.

וכאשר משלם חמש, מנכי ליה [מוריד לו] הסבל מהתשלום אגר טירחיה, שאילו היה מוכר את החבית בחמש, היה צריך לטרוח ולמכור להרבה בני אדם מעט מעט. ואומדים כמה אדם מוכן להפסיד בשביל שלא יצטרך לטרוח, ודמי ברזנייתא שהיה צריך לשלם לאומן שעושה ברז לחבית.

שכירות מאי עבידתיה. פרש"י לקנו' בלא משיכ' ומאי חזקה בלא משיכה משכח' ביה ומשמע שאין שכירות נקנה בכסף. ותמהני לר' יוחנן דאמר ד"ת מעות קונות מה טעם אין שכירו' נקנה בכסף דהכא לא שייך למימר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דהא לנפשי' טרח ומציל ואיכא למימ' דהואיל ותקון רבנן שלא יהיו המטלטלין נקנין בכסף במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומי היא ואע"ג דאיכ' זביני נמי דמקנו בכסף כגון מילת' דלא שכיחא התם משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן אבל שכירו' שכיח' ואי אמרת מקנה אתי למימר הכי בזביני גופייהו.
והאי תירוצ' לא ניחא לי דגבי מילתא דלא שכיחא אע"ג דאיכא למימר נשרפו חטיך בעלייה לא גזור רבנן. אבל היכא דליכא למיחש לעולם לא גזור כדאמרי' גבי עלייה של לוקח מושכרת למוכר ובפרק מרובה גרסי' עלה הכי שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי מטלטלי בני שטרא נינהו אלא שרש"י כתב שם דכסף נמי אינו קונה אלא לענין מי שפרע, ואין לשון הגמרא מחוור בכך:

ה"ג בפר"ח ז"ל: משא"כ במזיק דלא משלם חומש דאמר מר כי יאכל פרט למזיק. ולאו למימרא דקרן משלם מדאוריתא אלא מדרבנן כדי שלא יזלזלו בהקדשות ומיהו בחומש כיון דמדאוריתא פטור לא תקון ביה רבנן כלום אבל מן התורה מזיק פטור אף בקרן וכבר כתבתי בה ראיות בפרק הניזקין (גיטין מט.):

מי שגזל לחברו עגול של תמרים מעוכים ומדובקים יחד וכשאדם מוכר העגול כלו ביחד אדם מוכרו בערך חמשין חסר חד ר"ל שכל שאם אדם מוכר על יד על יד מוכר כל אחד ואחד בפרוטה כשמוכרו כלו ביחד מוכרו בתשע וארבעים פרוטות כשהוא בא לשלם אינו משלם אלא תשע וארבעים פרוטות וכן הדין במזיק ואין הלה אומר לו אני הייתי מוכרם אחת אחת לענין נזקי בהמה אמרו כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה בכלל כל השדה ר"ל שאין שמין ערוגה בפני עצמה כמה היא שוה אלא שמין אותה בכלל השדה ופרשו שם שאם אכלה ערוגה שמין קרקע של ששים ערוגות כמה נפחת לחסרון פירות שבערוגה זו כמו שביארנו בבבא קמא למדת מ"מ שאין מדקדקין כל כך בתשלומין ובהקדש אינו כן אלא משלם חמשים וחומשם שהוא עשרה אם נהנה בהם אבל מצד הגזלה או ההזק אם לא נהנה אינו מוסיף חומש איש כי יאכל פרט למזיק:

גזבר שנטל אבן או קורה של הקדש על דעת לעכבה לעצמו הואיל ואין כאן שנוי רשות ולא נהנה עדין לא מעל נתנה לחברו הואיל ויש כאן שנוי רשות הוא מעל שהוציאה לחולין כשקנאה חברו מידו והוא משלם להקדש וחברו לא מעל ודבר זה פרשוהו כשהיתה כבר משוקעת בבנין ונפלה שאם לא כן אלא שלקחוה לצרך הלשכה הרי כבר ביארנו שבונין בחול ואח"כ מקדישין בנאה הגזבר בתוך ביתו הואיל ועכשו נשתנית שהרי הוצרך לשפותה כדי לקבעה מעל ואם נתנה על פי ארבה ולא חברה הואיל ואין כאן שנוי לא מעל ולא יצאה לחולין עד שיהנה בדירה תחתיה בכדי שוה פרוטה ואע"פ שבהדיוט אמרו הדר בחצר חברו שלא מדעת אין צריך להעלות לו שכר על הצדדין שכבר ביארנו כגון שאינה עומדת לשכירות והיה לנו לומר שזה שנטלה שלא מדעת הקדש ודר בה אין כאן הנאה הואיל ובכיוצא בה אין כאן חיוב שכר מ"מ חומר הוא שהחמירו בהקדש:

הכתפים שהיו מוליכין חבית של יין לחנוני ושברוה על צד שהם חייבים לשלם וחבית זו ערכה ביום השוק חמשה ובשאר הימים ארבעה אם החזירוה לו ביום השוק מחזירין חבית של יין או חמשה כערך של עכשו ודוקא שלא היה לו עכשו יין למכור אבל אם יש לו יין למכור משלמין לו כאלו החזירוה בשאר הימים שהרי אף הוא מניחו למהר או לשאר הימים וכל שמחזירו בשאר הימים אין מחזיר אלא ארבעה כערך של עכשו ובכל זמן מנכה מתשלומיו טרח המכירה ושכר האמן הנוקב את החבית להניח שם ברזא ודמי הברזא ודבר זה אין בו חלוק בין ששברה ליום השוק לששברה ביום אחר זו היא שטת גדולי הפוסקים והמחברים אבל גדולי המפרשים פרשו שביום השוק שברוה והיא שוה חמשה ודי להם שיחזירו חבית של יין אף ביום אחר השוק והוא יטרח וימכור שהרי ימכרנה בחמשה כשעת הנזק ודוקא בשאין לו יין למכור שאם יש לו יין למכור אף הוא אומר לו אלו היתה אצלי ביום ששברתם אותה הייתי מוכרה עכשו יש לי יין הרבה ואין בידי למכרה ומתוך כך משלמין חמשה וכל שכן אם מחזירים בשאר הימים שהרי אף אם ימכרנה יפסיד בה דינר והילכך כל ששברה ביום השוק והחזירה ביום השוק אם אין לו יין משלמין חבית ודיים ואם יש לו יין משלמין חמשה ואם מחזירין בשאר הימים בין יש לו יין בין אין לו מחזירין חמשה אלא שמנכה להם טרח המכירה ושכר אמנות הנקב והברזא אבל אם שברה בשאר ימי השבוע בין שהחזיר ביום השוק בין שהחזיר בשאר ימים אין משלם אלא ארבעה כשעת הנזק וזהו המיושר שבשמועה זו ואל תחוש להפך הגירסא עד שתישבנה לדעת זו והוא שתסיר מתוכה מה שתמצא בספרים איבעי ליה לזבוני:

שכירות מאי עבידתיה. פירש רש"י לקנות בלא משיכה ומאי חזקה בלא משיכה נמי משכמת ביה. ומשמע שאין שכירות נקנה בכסף. ותמהני לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מה טעם אין שכירות נקנה בכסף דהכא לא שייך למימר גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דהא לנפשיה טרח ומציל. ואיכא למימר דהואיל ותקון רבנן שלא יהיו המטלטלין נקנין בכסף במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומא היא ואף על גב דאיכא זביני נמי דמקנו בכסף כגון מילתא דלא שכיחא התם משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן אבל שכירות שכיחא ואי אמרת מקני אתי למימר הכי בזביני גופייהו. והאי תירוצא לא ניחא לי דגבי מילתא דלא שכיחא אף על גב דאיכא למימר נשרפו חטיך בעלייה לא גזור רבנן אבל היכא דליכא למיחש לעולם לא גזור כדאמרינן גבי עליה של לוקח מושכרת למוכר. ובפרק מרובה גרסינן עלה הכי שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלי מטלטלי בני שטרא נינהו. אלא שרש"י כתב שם דכסף במי אינו קונה אלא לענין מי שפרע ואין לשון הגמרא מחוור בכך. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: שכירות מאי עבידתה פירש רש"י מאי עבידתה לקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ביה. ואין לשון זה מחוור דדילמא מאי חזקה דקאמר משיכה כי המשיכה היא חזקתן של מטלטלין. והנכון בעיני דעיקר קושיין לאו משום כסף וחזקה דהא אפשר לומר כדאמרן דלמשיכה קרי חזקה וכסף נמי אפשר שהוא קונה בשכירות מטלטלין דהא מדאורייתא כסף קונה במקחן ורבנן הוא דתקון משיכה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וההוא טעמא לא שייך בשכירות שהרי אם נשרף נשרף למשכיר וכיון דשכירות מכירה ליומה היא הרי הוא נקנה בכסף כדין תורה. אלא עיקר קושיין משטר משום דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו כדאיתא בבבא קמא ונקטינן קושיא סתמא משום דמשמע לן דשוכר כשאר שומרים הוא שתקנו משיכה בו. כן פירש רבינו ז"ל. עד כאן.
האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה והוא כמו אשכול ואית בה חמשין תמרי דבהדי הדדי מזדבני בחמשין פריטי נכי חדא ואי מזבני להו חד חד הוו מזדבני כל חד וחד בפרוטה לא משלם גזלן אלא חמשין פריטי נכי חדא. ונראה לומר שהוא מנכה מהן שכרו הראוי לו על מכירתן וכן במזיק ממון חברו אינו משלם לו אלא כמה שהיה נמכר כל אותו ממון יחד דהכי תנן גבי שן ורגל שמין בית סאה באותה שדה של ששים סאין כמה שוה ומשלם לו לפי אותה שומא מה שפחתה בית סאה זו בשלוח בהמתו. הרמ"ך.

כי יאכל פרט למזיק. אית ספרים דגרסי דלא משלם חומשא. וליתא דמדאורייתא פטור לגמרי וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: דאמר מר כי יאכל פרט למזיק. פירוש דגבי תרומה כתיב כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואמר מר פרט למזיק תרומה שאין מוסיף חומשא. והקשו בתוספות דהא ההוא קרא גבי תרומה כתיב ומה ראיה ממנו להקדש. ותירצו דהתם במסכת מעילה עבדינן גזרה שוה דילפינן חטא חטא מתרומה לכמה מילי.

עוד הקשו דהא מזיק הקדש פטור אפילו מן הקרן וכדמוכח בבבא קמא. ותירצו דודאי מדאורייתא אפילו מן הקרן פטור אבל מדרבנן חייב בקרן ופטור מהחומש אפילו מדרבנן. ואם תאמר והא קרא דכי יאכל קדש מיירי. ויש לומר דקים לן דקרא הכי קאמר כי לאכל משלם אפילו חומש פרט למזיק אפילו מן הקרן. עוד יש לומר דזימנין דמשכחת דמשלם הקרן בתרומה כגון בתרומה שבא לידי כהן דלא גרע משאר ממונו של כהן שחייב מן התורה לשלם קרן ואפילו הכי אמר רחמנא פטור מן החומש. עד כאן.

כתוב בתוספות ונראה לר"י דשמין בית סאה היינו בית סאה הנאכל וכו'. ככתוב בגליון ולפי שמחובר לקרקע קרי ליה בית סאה כתוב עוד ואין להקשות לפירוש ר"י האי בית סאה וכו' עד סוף הדבור. ומה שמקשה שם הא ולא בית כור ולא כור מיבעי ליה אין להקשות למה קשה לו מבית כור אדרבה מקב קשה יותר שקורא לבית קב קב כי יש לומר דהא אתי ליה שפיר דקרי לבית קב הנאכל קב על שם הפירות לבית כור הנאכל נמי היה לקרותו כור על שם כור הפירות אלא ודאי כמו שלא הוזכר בית בקב הנאכל לא יזכיר בית בכור הנאכל אלא ודאי שמע מינה דבית כור דקאמר לא בנאכל מיירי כדמתרץ ואזיל. לרבי. שמין בית סאה באותה שדה תנן. אפילו לא תנן אלא שמין בית סאה בפני עצמה או שמין הפירות שאכלה בפני עצמן הוה מייתי ראיה שפיר דאם כן הכא נמי לית לן למימר דישלם חמשין ולא מצי למימר כל חד וחד זביננא לך אלא מייתי השתא ראיה טפי דאפילו הך קולא אמרינן דשמין בית סאה באותה שדה. ואם תאמר אדרבה השתא לאו ראיה היא דהא בעל כרחך לא דמי מקרקעי למטלטלי. יש לומר דהכא מייתי ראיה כיון דמקילינן כולי האי במקרקעי יש לנו להקל במטלטלי לענין שלא יוכל לומר כל חדא וחדא זביננא לך. לרבי. אי נמי אפילו במקרקעי יש לומר ששמין כמו בחביצא שאם אין לו אלא ערוגה אחת והפסידה כולה שמין אותה בפני עצמה לרבי. תוספות שאנץ.
למימרא דסבר שמואל דין הדיוט קיל מדין גבוה והאמר שמואל בענין נטל אבן או קורה של הקדש דקתני בנאה בתוך ביתו עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. ואוקמה במעילה כגון שהניחה על גבי ארובה דלא שקעה בבנין ולא תסרה מידי ואפילו הכי אם דר תחתיה ונהנה בהנחתה שוה פרוטה מעל והא הכא דלא קיימא לאגרא ואם כן היכי משכחינן בה שידור תחתיה בשוה פרוטה אלא שמע מינה דלהדיוט נמי צריך להעלות לו שכר כהאי גוונא אלמא לשמואל הקדש ודין הדיוט שוין הן מדיליף הדיוט מהקדש לחיוב השכר. הדר ביה שמואל מההיא מטעמא דרבה דאמר הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת שכר דמי שהתורה חייבה עליו. הראב"ד ז"ל.

בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. פירוש דאף על גב דקבעה במסמרים ליכא שינוי הגוף דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דלא הוי שינוי. הריטב"א ז"ל.

מההיא הדר ביה מדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הוי. פירש רש"י שההקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמתהני למעול ורחמנא ידע. עד כאן.
וקיימא לן כיון דלא הדר ביה מההיא אלא משום דהקדש חשיב מדעת והדיוט הדר בחצר חברו שלא מדעת מכל מקום שמעינן מינה שאלו היו שוין בטעם היו שוין בדין. ויש לומר דאנן הכי קאמרינן דכיון דמחדא מינייהו הוא דהדר או מהא דהכא או מההיא דקתני ואית לן למימר דעל כרחך הדר ביה מההיא דהתם משום טעמא דרבה תו לא דמינן הא דהכא דמחמיר בתקנתא טפי מהדיוט. הריטב"א.

כהדיוט מדעת דמי. פירש רש"י דקמי שמיא גליא. וקשה דשלא מדעתו לאו דוקא דכל שכן אי ידע ולא מיחה בו דאמרינן אחולי קא מחיל ליה וניחא ליה אלא הכי פירושו כהדיוט מדעת דמי כלומר שידע ומיחה בה דרחמנא הזהיר דכל שנהנה מן ההקדש מעל. הרא"ש.

הא דאמר רבא הני שקולאי דתברא חביתא דחמרא לחנותא וכו'. אהדרוה ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרי ליה חמשא זוזי. נראה לי ששברוה ביומא דשוקא דהויא שויה חמשה וכי מהדרי ליה ביומא דשוקא די להם בחזרת חביתא דחמרא והוא טרח וימכור אותה שהרי יכול למכרה בחמשה זוזי כדהות שויא. ואיהו לית ליה חמרא אחרינא לזבוני אבל אית ליה חמרא אחרינא לזבוני לא דאמר להו אנא בההוא יומא דשוקא דתבריתו לה הוה מזבינא לה והשתא אית ליה חמרא אחרינא לזבוני והאי חביתא דמהדריתו ליה לא מזביננא הילכך יהבי ליה חמשא זוזי וכל שכן בשאר יומי דאי יהבי ליה חביתא דחמרא קא מפסיד בה חד זוזא ואי מהדרי ליה בשאר יומי יהבו ליה חמשה זוזי. מיהו כי יהבו ליה מנכה להו טרחיה ודמי ברזנייתא והוא טורח נקיבת החבית וטורח המכירה אבל אי שברוה בשאר ימי השבוע לא משלמי ליה אלא ארבעה זוזי בלחוד כשעת הנזק. ויש נוסחא שכתוב בה אהדרוה ליה בשאר יומי מהדרי ליה ארבעה זוזי והיא נוסחת ההלכות ואיני יכול לישבה. גם יש בנוסחא שכתבתי אבל הוה ליה חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני. גם זאת אינה מיושבת לדעתי ודומה לזו הנוסחא שיכולין אותן שקולאי לומר לחנוני כשישלמו לו בשאר יומי השבוע חמשה זוזי כמו שהיתה שוה ביומא דשוקא דאי הוה ליה בההוא יומי חמרא לזבוני לא משלמי ליה אלא ארבעה זוזי דאמרינן ליה איבעי לך לזבוני חמרא דאית לך ולא מצי איהו למימר להו אי לאו דתבריתו לה ביומא דשוקא הוה מזביננא לה חמשה זוזי משום דאמרינן ליה הא הוה לך חמרא ולא זבינתיה כוליה ועל כרחך הוה משתיירא האיך חביתא לשאר יומי דלא שויא אלא ארבעה זוזי. ואף על פי כן זה הטעם אינו מספיק שהרי היה שוה חמשה זוזי ומצי למימר ליומא דשוקא אחרינא הוה מזבינא ליה. והגירסא הנכונה כאשר כתבתי. הראב"ד.

בגמרא א"ל ר' יוחנן הדר ביה שמואל כו' כך מצאתי מוגה בכמה ספרים והוא נכון ויש לקיימה לפי סוגיא דשמעתי' אבל מן הסוגיא דפרק כיצד הרגל מוכח דא"ל ר' יוחנן הוא טעות שנפל בספרים כמו שכתב מהרש"ל וק"ל:

תוס' בד"ה שמין בית סאה כו' ועוד דלמ"ד קלח בס' קלחי' כו' אמאי נקט במתני' בית סאה כו' עכ"ל אבל למ"ד תרקב בס' תרקבי' ניחא להו כמ"ש בחידושינו בפרק הכונס ע"ש:

גמרא א"ל ר' יוחנן הדר ביה וכו'. נ"ל דט"ס הוא וכן צריך לגרוס הדר ביה שמואל מההיא ושנויא דסתמא דגמ' הוא דאין סברא שר' יוחנן יתרץ דברי שמואל:

תוס' ד"ה פרט למזיק וכו' במה אנן קיימין אי בנזקי ממון רעהו אמר רחמנא וכו' כצ"ל:

ד"ה שמין בית סאה וכו'. עיין במ"ש לעיל בפ' הכונס ושם תמצא הכל מבואר:

גמ' א"ל ר' יוחנן הדר כו' נ"ב ותימה גדולה כי בפ' כיצד הרגל נאמר בהדיא דר' אבהו יתיב קמיה דר' יוחנן כו' ושתיק ר' יוחנן ולא אמר ליה ולא מידי וטעה עצמו ר' אבהו מדשתיק ר' יוחנן ש"מ ס"ל הכי ולא היא האי דשתיק אשגוחי לא אשגח ביה כך לשון הגמ'. לכן נ"ל כאן לגרוס הא הדר ביה שמואל כו' ולא גרסינן ר' יוחנן כלל וכן ללשון תוס' לשם וז"ל ואף שמואל עצמו הדר ביה כדאיתא בפרק השואל עכ"ל נ"ל וק"ל:

שם כדרבה דאמר רבה הקדש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה זאת אומרת כו' ובעלים צריך כו' הד"א:

תוס' בד"ה שמין בית כו' ומ"ד תרקב בס' כו' נ"ב חצי סאה בס' חצאין ולא סאה בס' סאה כי אין שמין יותר משלשים סאה בפעם אחת ע"ש:

בא"ד לא מצי למיפרך דאיכא נמי לפרושי הכי ואין להקשות כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

גמרא א"ל ריו"ח הדר כו'. המפרשים ובעלי הגהות מחקו מלות א"ל ריו"ח (ובהגרי"פ יש חסרון וכצ"ל עי' ב"ק דמוכח דסתמא כו') ועמש"כ שם ישוב קצת להגירס' שלפנינו:

גמ' שם טירחיה ודמי ברזנייתא. לעיל (מ ב):

רש"י ד"ה אבל ה"ל חמרא. כמה הוא רוצה ליפחות ולא למכור כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה פרט. וי"ל דמעילה ילפינן כו' מתרומה. כ"ה להדיא במעילה (יט):

תוס' ד"ה פרט למזיק וז"ל דלא משלם חומשא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא משלם אפילו קרן וכו' עכ"ל.
ומבואר דליכא חיוב מזיק מדאורייתא במזיק הקדש בין אם הזיק הקדש בגופו או ע"י ממונו. ומ"מ המזיק הקדש בגופו חייב לשלם קרן מדרבנן. ונ"ל דהא דחייב אדם שהזיק הקדש מדרבנן היינו מדין מעילה, דבהזיק הקדש מועל מדרבנן, אבל אינו חייב מדרבנן לשלם חומש. ולכן ממון שהזיק הקדש פטור אף מדרבנן כי יש חלות מעילה רק באדם המזיק ולא בממונו שהזיק.
בא"ד. וז"ל וא"ת והא כי יאכל בתרומה כתיב וי"ל דמעילה ילפנין חטא חטא מתרומה עכ"ל.
יש להעיר דלכאורה צ"ע היאך ילפינן מגז"ש דחטא חטא מתרומה דליכא חיוב מעילה במזיק הקדש כי היכי דליכא חיוב קרן וחומש במזיק תרומה, והא יסוד האיסור בתרומה הוי איסור אכילת תרומה וכדכתיב איש כי יאכל וגו' והתשלומין חלין מדין כפרה על איסור האכילה משא"כ במעילה דהתשלומין אינם חלין מדין כפרה, וכדמבואר בתוס' פסחים דף כט. (ד"ה מאן) וז"ל וא"ת והא אמר לקמן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ומוקמינן לה כר' נחוניא ואפ"ה מיחייב בתשלומין משום דכי היכי דלא מיפטר מתשלומין משום חיוב מיתה ה"נ לא מיפטר משום כרת של חמץ ואור"י דתשלומי תרומה מחמת כפרה הם כדמוכח במס' תרומות (פ"ו מ"א) דתנן אם רצה כהן למחול אינו יכול למחול וכיון דכפרה הוא אין כרת פוטרו משום קם ליה בדרבה מיניה וכו' עכ"ל. ומשמע דהתוס' דידן פליגי ע"ז וס"ל דבמעילה נמי המחייב דתשלומין אינו איסור גזילת הקדש וההפסד ממון להקדש, אלא המחייב הוא איסור ההנאה וחיוב תשלומין במעילה דומה לחיוב התשלומין שבאכילת תרומה שהמחייב הוי איסור אכילת תרומה ולא ההפסד של התרומה. והיינו כשיטת הר"י (בתוס' לעיל דף צט. ד"ה וחבירו) דאע"פ שיצא כל הקרדום לחולין מ"מ אינו משלם אלא לפי טובת הנאה שנהנה בה, דס"ל דתשלומי מעילה אינם מדין תשלומי גזילה אלא דמשלם עבור ההנאה שקיבל ולכן אע"פ שגורם הפסד להקדש על כל הקרדום מ"מ אינו משלם אלא כפי טובת הנאה, משום דס"ל דהתשלומין הוויין כפרה על איסור ההנאה של מעילה, דס"ל דאי המחייב דמעילה הוי איסור גזילה מהקדש - והפסד ממון דהקדש, אזי י"ל דאף המזיק הקדש יתחייב משום מעילה שהרי הפסיד ממון הקדש, ומהא דליכא מעילה בהזיק הקדש מוכח דהמחייב של מעילה הוא חלות איסור הנאה מהקדש ולא גזילת והפסד ממון הקדש.
והנה יש להעיר דמדוע איצטריך קרא "איש כי יאכל" פרט למזיק למעט מזיק תרומה מתשלומי קרן וחומש והרי יסוד האיסור הוא איסור אכילת תרומה, ומהיכא תיתי שיתחייב חומש ע"י היזק. ונראה דבזר שאכל תרומה יש ב' איסורים: א) איסור אכילת זר - דהוי איסור גברא, ב) ביטול מצות קדושת החפצא של התרומה - דמבטל הניתן שחל בחפצא של התרומה להאכל כמצותו, וילפינן לה מגזה"כ דמשמרת תרומותי - עשו משמרת למשמרתי, עיין בתוס' פסחים (דף ט. ד"ה כדי) דילפינן מקרא דמשמרת תרומותי דחל איסור להאכיל תרומה לבהמתו דהנאה של כילוי אסורה. ויסוד האיסור הוא משום דמבטל את הניתן שבחפצא של תרומה להאכל כמצותה ע"י כהן. וסד"א דהמחייב של תשלומי החומש חלין מחמת ביטול מצות החפצא דתרומה, ולפי"ז אף במזיק תרומה יחול נמי חיוב חומש - משום שביטל מצות החפצא של התרומה, קמ"ל דהמחייב של תשלומי חומש הוי איסור האכילה ולא ביטול קדושת החפצא של תרומה. וכן משמע מדברי הרמב"ם שפסק (בפ"י מהל' תרומות ה"ח) וז"ל היה שבע וקץ במזונו והוסיף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את החומש שנאמר כי יאכל לא שיזיק את עצמו וכן הכוסס שעורים פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו עכ"ל. וצ"ע דהרי אכילה גסה לא שמה אכילה בכהת"כ, ומדוע בעינן דרשה דכי יאכל פרט למזיק עצמו לפטור האוכל תרומה באכילה גסה מחומש. ולפימש"נ נראה ליישב דהמחייב של תשלומי חומש אינו איסור אכילת תרומה אלא ביטול מצות קדושת החפצא של התרומה, ומשו"ה סד"א דאף כשאכל באכילה גסה יתחייב חומש משום שביטל מצות החפצא של התרומה קמ"ל דפטור מגזה"כ דכי יאכל פרט למזיק את עצמו.⁸⁰
גמ'. האי מאן דגזיל חביצא דתמרי מחבירו ואית בה חמשים תמרי אגב הדדי מזדבן בנ' נכי חדא, חדא חדא מזדבן בנ' להדיוט משלם חמשים נכי חדא להקדש משלם חמשים וחומשייהו מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא וכו' מתקיף לה רב ביבי בר אביי להדיוט אמאי משלם חמשים נכי חדא נימא ליה אנא חדא חדא הוה מיזבנא להו א"ר הונא בריה דר' יהושע שמין בית סאה באותה שדה תנן וכו'. ונראה דבגזילת הדיוט חיוב התשלומין חל מחמת הפסד ממון לנגזל - ומכיון שנמכר אגב הדדי במ"ט הגזלן משלם מ"ט, דזהו שיווי ההפסד ממון לנגזל. משא"כ בהקדש חיוב תשלומין חל מחמת הנאת הגזלן, ומכיון שיכול למכור החביצא חדא חדא בנ' פרוטות הו"ל הנאת ממון של נ' פרוטות, ולכן משלם הגזלן נ' פרוטות להקדש. וע"ז הקשה הגמ' דאמאי לא נימא דישלם להדיוט נמי נ' פרוטות דהרי ההדיוט יכול לטעון שהיה מוכרם אחד אחד וא"כ הפסיד נ' פרוטות, ומשני דקיי"ל דשמין בית סאה באותה שדה. ונראה לבאר תירוץ הגמ' - דחזינן דבהיזק ארוגה שבשדה ישנן ב' שומות: א) שיווי עצם הארוגה בפני עצמה, ב) הפסד שיווי הבית סאה - דהיינו שיעור הפסד שיווי כל השדה מחמת אכילת הארוגה. ומהא דקיי"ל דמשלם כפי ההיזק בשיווי השדה מוכח דאע"פ שעצם החפצא דהארוגה יש לה שיווי בפ"ע וההיזק לארוגה עצמה היא שוה יותר מההיזק לשדה, מ"מ המזיק משלם עבור הפסד הניזק דהיינו ההפסד שאינו יכול למכור שדהו באותם דמים שהיה מוכר אילו לא נאכלה ארוגה זו ולא עבור שיווי עצם החפץ שניזק. וה"ה בחביצא דתמרי ישנן ב' שומות - א) שיווי עצם החפצא דחביצא דתמרי - דשוה נ' פרוטות מכיון דנמכר חדא חדא בנ' פרוטות, ב) שיווי ההפסד ממון לניזק - דהיינו מ"ט פרוטות. ומגזה"כ דילפינן דשמין בית סאה באותה שדה ילפינן דכל היכא דאיכא ב' שומות משלם כפי הפחות שבהם. ובגמ' מוכח דאע"פ שדין זה דשמין בית סאה באותה שדה הוא דין בתשלומי מזיק ה"ה לגזלן, ומשמע דגזלן אינו מחוייב יותר ממזיק ואי מזיק פטור אף גזלן נמי פטור.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' גזילה ה"א) שפסק דקרקע אינה נגזלת והגוזל קרקע אינו חייב באחריותן, וז"ל הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות וכו' חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזלה או ישלם דמי מה שהפסיד. אבל אם נשחתה מאליה כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך שהקרקע בחזקת בעלים קיימת ואין אחריות הפסדה עליו אא"כ הפסיד בידו מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שביארנו עכ"ל. וצ"ע מדוע הרמב"ם השמיט הדין דשטרות אינם נגזלים. ועוד יש לעיין דבנוגע לשבועת הפקדון פסק דליכא חיוב שבועת הפקדון בשטרות עבדים וקרקעות וכמוש"כ (בפ"ז מהל' שבועות ה"ג) וז"ל וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וכו' עכ"ל. וכן לענין כפל פסק (בפ"ב מהל' גניבה ה"ב) וז"ל וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות אינו משלם תשלומי כפל עכ"ל. וצ"ע למה השמיט הרמב"ם דין פטור גזילה בשטרות בגזילה דעלמא.
וביאר מרן הגר"מ הלוי זצ"ל דיסוד החיוב דגזילה חל מחמת שהגזלן מעכב ממון חבירו ברשותו ומפסיד את הנגזל ממון, ולכן פשיטא מסברא דבגזילת שטר מלוה ליכא חלות חיוב גזילה, דאע"פ שגזל את השטר מ"מ הלוה עדיין חייב לשלם, דהשעבוד וחיוב לשלם את החוב חל על הלוה מחמת עצם ההלוואה, ואע"פ שאין המלוה יכול לגבות החוב בלי השטר, מ"מ ע"י גזילת השטר לא הפסיד ממון דעצם השעבוד שחל על הלוה לשלם החוב עדיין קיים, ופשיטא דליכא חלות חיוב דגזילה בגזילת שטר מלוה ולא בעינן גזה"כ למעט שטרות מדין גזילה. ומבואר דיסוד החיוב דגזילה הוי ההפסד ממון להנגזל. משא"כ לענין שבועת הפקדון המחייב הוי הרווחת הגזלן, וסד"א דמכיון דהשטר שוה ממון חל לגזלן הרווחת ממון בכפירתו ויתחייב בשבוה"פ ולכן בעינן גזה"כ מיוחדת למעט שטרות משבוה"פ. וכן לענין גניבה י"ל דהמחייב דגניבה הוי מעשה דלקיחת ממון מרשות הבעלים - וסד"א שאף הגונב שטר יתחייב כפל, משום שהוציא ממון מרשות הבעלים - דעצם השטר שוה ממון להימכר בשוק, קמ"ל.⁸¹
ולפי"ז י"ל דהכופר בפקדון דחביצא דתמרי ישלם נ' פרוטות, משום דהמחייב דשבועת הפקדון הוי הרווחת הגזלן, ומכיון דעצם החפצא דחביצא דתמרי שוה נ' פרוטות - דיכול להימכר חדא חדא, הכופר בפקדון דחביצא דתמרי ישלם נ' פרוטות - דהחיוב דכופר בפקדון תלוי בהרווחת הגזלן ולא בהפסד ממון להנגזל.
אולם לפי"ד יש להעיר דהרמב"ם הביא ההלכה דהגונב שטר מלוה פטור מכפל ודין זה ילפינן לה מגזה"כ, ולכאורה חיוב תשלומי כפל אינם עבור הפסד ממון הנגזל דהרי משלם מעבר להפסד ממון הנגזל, ומשמע איפוא דהמחייב דגניבה הוי מעשה הגניבה והרווחת הממון של הגנב, וא"כ י"ל דהגונב חביצא דתמרי ישלם קרן של נ' פרוטות דזוהי הרווחת ממון של הגנב, ויל"ע בזה⁸².
גמ'. הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. עיין ברש"י ד"ה כהדיוט מדעת וז"ל שהקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמיתהני למעול ורחמנא ידע עכ"ל. ונראה לבאר דר"ל דיש חילוק בין גזילה מהדיוט לגזילה מהקדש, דהבעלות של הדיוט חלוקה מהבעלות של הקדש, דבהדיוט חל תפיסה בחפץ, ומשו"ה המחייב דגזילה בהדיוט הויא ההוצאה מרשות ותפיסת ההדיוט וכמש"כ "ויגזול החנית מיד המצרי" דבעינן הוצאה מרשות הבעלים דתפסי את החפץ. משא"כ בהקדש י"ל דליכא תפיסה ברשות הקדש והמחייב אינו ההוצאה מרשות הקדש אלא המחייב דגזילה ומעילה מהקדש הוי הנאת עצם שיווי החפץ. ולכן בהדיוט קיי"ל דזה נהנה וזה לא חסר פטור, דמכיון דהוי חצר דלא קיימא לאגרא לא נחשב התשמישים בתפיסת הבעלים ופטור משום שלא הוציא התשמישים מרשות ותפיסת הבעלים. משא"כ בגזילה מהקדש המחייב הוי הרווחת ממון, ומשו"ה הקדש שלא מדעת הוי כהדיוט מדעת, וחייב משום גזילה.
ועוד יתכן לפרש בפרש"י דר"ל שהמחייב של מעילה הוא איסור המעילה, ולכן אע"פ שאינו מחויב מדין ממון מ"מ חייב לשלם משום איסור המעילה. ועיין בתוס' (ב"ק דף כא. ד"ה כהדיוט מדעת וכו') וז"ל כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה עכ"ל. ונראה דאליבא דהתוס' אם הבעלים מוחים לפני ירידת הדר בחצר נגד רצונם אזי הריהו חייב לשלם. והקדש נחשב כבעלים שמחו לפני ההנאה דבזה נהנה וזה לא חסר דעלמא ליכא בעל דין לתבוע אותו ומשו"ה פטור, אמנם מחאה מקודם עושה אותו לבעל דין עם זכות תביעה בב"ד. ועוד י"ל דהגמ' ר"ל שהקדש מחייב את הנהנה לשלם אפילו כשהקדש לא חסר משום דבהדיוט יש דין דבעינן חסרון כדי להשוותו לבעל דין לתבוע את דמי מה שנהנית. ואילו הקדש תמיד יכול לתבוע ואע"פ דליכא חסרון משום דהקדש נחשב לבעל דין בכל אופן שנהנה ממנו דלעולם יש להקדש זכות תביעה.
גמ'. הני שקולאי דתברו חבית דחמרא לחנוואה ביומא דשוקא מיזדבנא בה' בשאר יומי מיזדבנא בד', אהדורי ליה ביומא דשוקא מהדרו ליה חביתא דחמרא בשאר יומא מהדרו ליה ה' ולא אמרן אלא דלא ה"ל חמרא לזבוני אבל ה"ל חמרא לזבוני הא איבעי ליה לזבוני ומנכי ליה אגר טרחיה ודמי ברזנייתא. ועיין ברש"י דגרס בשאר יומי מהדרהו ליה ה', ומשלם ה' היכא שלא היה לחנווני יין למכור דאז יכול לטעון דאם היו מחזירין עכשיו החבית של יין היה מוכרו בה', אבל אי הוה ליה יין ולא מכרו גילה דעתו שלא היה מוכר ויכולים להחזיר חבית של יין בלבד. ומבואר מדבריו דס"ל דבמזיק חפץ המזיק חייב לשלם אף בעבור מניעת הרויח שהבעלים היו מרויחים במכירת החפץ, ואע"פ שהמבטל כיסו של חבירו ומנע ממנו ריוח אינו חייב מדין מזיק, אך שאני היכא דעשה מעשה היזק בגוף החפץ דחייב מדין מזיק אף על מניעת הריוח.
ועיין בהגהות הגר"א (אות ב') שהרי"ף והרמב"ם גרסו בשאר יומי מהדרו ליה ד', דהרמב"ם מפרש דלעולם יכול לשלם חבית אולם אם משלם ממון אז משלם כפי שיווי החבית בשעת התשלומין, דהיינו שאם משלם ביום השוק אזי משלם ה' ואילו בשאר יומי משלם ד'. ונראה לבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דברי מרן הגר"ח זצ"ל (בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ה מהל' טוען ונטען ה"ב) דהנה כתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' טוען ונטען ה"ב) וז"ל וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה והרי הוא חייב לשלם בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם פסק דהמודה במקצת בנזק קרקע פטור מלישבע שבועת מודה במקצת מה"ת דדמי קרקע כקרקע דמי ואין נשבעין על הקרקעות. ועיין בראב"ד שם שהשיג וז"ל נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פתחו ה"ה כשאר תביעת ממון, וכמו שאמר חבלת בי שנים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל. דהראב"ד משיג דמ"ש מודה במקצת מזיק קרקע ממודה במקצת חבלה דבקרקע פטור משבועה ואילו במודה במקצת חבלה חייב לישבע. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם סובר דחיוב שבועת מודה במקצת תלוי בעיקר חלות החיוב ולא בתשלומין עצמן. ולכן הרמב"ם מחלק בין נזקי ממון לחבלה. דהרמב"ם סובר דעיקר החיוב בנזקי ממון היינו להחזיר את החפץ שהפסיד למצבו הראשון והתשלומין הם חליפי החפצא שהזיק דהדמים עומדים במקום החפצא. ולפי"ז נראה דעיקר החיוב בנזק קרקע הוא להחזיר את החפצא של הקרקע למצבו הראשון אלא שמאחר ואי אפשר להחזיר את הקרקע לקדמותו משלם דמים תחת הקרקע, ומשו"ה סובר הרמב"ם דדמי קרקע כקרקע דמי, ופסק דליכא שבועת מודה במקצת במודה במקצת נזק קרקע, דמכיון דעיקר החיוב הוי הקרקע ואין נשבעין על הקרקעות. משא"כ בחבלות עיקר החיוב אינו החזרת גוף הנחבל למצבו הראשון אלא דחל מעיקרא חלות חיוב תשלומי ממון, דהתחלת החיוב הוי חיוב תשלומין ואין התשלומין חליפי הגוף, ומשו"ה פסק הרמב"ם דהמודה במקצת חבלה נשבע שבועת מודה במקצת - דלענין חיוב שבועת מודה במקצת דנים על עיקר החיוב ובחבלות עיקר החיוב הוי חיוב ממון.
והגר"מ זצ"ל אמר ששמע מאביו הגר"ח זצ"ל שהוסיף עוד דחיוב תשלומין בחובל חלין מדין עונש וקנס, וכדמוכח ממה שפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' חובל ה"ו) דהמודה בנזק דחבלה פטור מתשלומין דהוי מודה בקנס בדומה לתשלומי צער ובשת.⁸³ ובחבלה אין התשלומין חלין במקום הגוף ומשו"ה חל בחבלה שבועת מודה במקצת. ועוד הביא הגר"ח זצ"ל ראייה לזה מדברי הראב"ד שסובר דבהזיק קרקע יכולם הבעלים לתבוע מהמזיק למלאות את החפירות ולהשוות את החצירות, דצ"ע בזה דמדוע יכול לתבוע זאת מהמזיק. ונראה דמבואר דהראב"ד נמי סובר דעיקר החיוב בנזק הוא להשלים ולהחזיר את החפץ למצבו הראשון, ומשו"ה יכולים הבעלים לתבוע למלאות החפירות. אולם בשאר חפצים אי אפשר להחזיר את החפץ שניזוק לקדמותו דפנים חדשות באו לכאן. דלמשל אם שבר אדם כסא ותיקן אותו לא שב אותו הכסא לקדמותו אלא דעשה כסא חדש לניזק, ומשו"ה חל חיוב תשלומין לשלם ממון תחת הכסא. משא"כ בקרקע דסדנא דארעא חד הוא, וכשימלא החפירות חשיב שפיר שהחזיר את אותו הקרקע לקדמותו, וזהו עיקר החיוב שחל על המזיק - להחזיר החפץ שניזוק לקדמותו.⁸⁴
ועפי"ז נראה לבאר שיטת הרמב"ם בסוגיין, דעיקר החיוב עבור נזק החבית היינו להחזיר את החבית, והתשלומין הם במקום החבית שנשברה, ולכן הרמב"ם סובר דמשלם התשלומין כפי שיווי החבית בשעת התשלומין דהיינו כמה עולה ליקח חבית בשוק ולכן ביום השוק משלם ה' ובשאר יומי משלם ד'.
⁸⁰ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק (עמ' מ"ד - מ"ט).
⁸¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב עמ' שנ"ט - ש"ס.
⁸² ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב עמ' שנ"ט שביאר שם רבינו זצ"ל דהגזה"כ שהגונב שטר מלוה פטור מקרן קובעת שבנוגע לקרן גנב שוה לגזלן דמשלמין את הקרן עבור הפסד ממון הבעלים, והראייה מדין קרן כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין דמשמע דחיוב קרן דגניבה חל מדין קרן דגזילה ושאני מחיוב כפל, ומאחר דליכא חיוב גזילה בגוזל שט"ח, דלא הפסיד המלוה ממון, דהשעבוד של החוב עדיין קיים ה"ה דליכא חיוב קרן בגניבת שטר, דחיוב תשלומי הקרן חלין עבור ההפסד ממון. ולפי"ז י"ל דהגונב חביצא דתמרי משלם מ"ט פרוטות דזוהי שיווי הפסד ממון של הנגנב.
⁸³ ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי שם בד"ה אלא דקשה וכו'.
⁸⁴ עיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"א עמ' טז - י"ז.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2016), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

קרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה. דנעל ופרץ וגדר כל שהוא ובמסכת קדושין (דף כו.) ילפינן להו: שכירות. קס''ד שכר בהמה וכלים: מאי עבידתיה. להקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ליה: שכירות קרקע. השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתבו לו בעלים ביתי מושכן לך ומסר לו השטר או שהחזיק בו השוכר אין אחד מהם יכול לחזור: חביצא דתמרי. תמרים המדובקים יחד קרי חביצא ואית בהן חמשין תמרי: אגב הדדי מיזדבנן חמשים נכי חדא. הלוקח יחד אינו נותן בהם אלא מ''ט פרוטות כדי שיחזור וימכור אחת אחת וישכור פרוטה: להדיוט. אם משל הדיוט הוא משלם לו כמו שהן נמכרים ביחד ואין מדקדקין להחמיר עליו כדקאמר טעמא לקמן שמין בית סאה וכו': מה שאין כן במזיק. הקדש אחומשין קאי: שמין בית סאה באותו שדה תנן. גבי ניזקין דשן בב''ק (דף נה:) כי יבער איש שדה או כרם וגו' תנן כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותו שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ואין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה מה היתה שוה הערוגה זו שנאכלת אלא מה נחסר בית סאה מדמיו אם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיו בשביל אכילת ערוגה זו דהיינו קולא גביה דהבא לקנות קרקע לא יניחנו בכך ובדבר מועט יתפשר בפחות דמים ומקרא יליף לה בב''ק (דף נח:): נטל אבן וכו'. במסכת חגיגה (דף י:) פרכינן מכדי מישקל שקליה מה לי בנאה הוא ומה לי נתנה לחבירו ואוקמינן בגזבר שאבני קודש מסורין לו עסקינן דבלאו הכי נמי ברשותו הוה מנחא הלכך לא מעל בהגבהתו: נתנה לחבירו. הוציאה לחולין שקנאה חבירו במתנתו והוא ישלם להקדש: בנאה. גזבר לתוך ביתו: לא מעל. והתם אוקימנא כגון שהניחה ע''פ ארובה דלא שנייה: ויתיב ר' אבהו. גרסינן: זאת אומרת. דכי דר תחתיה מעל ואע''ג דלא שנייה הדר בחצר חבירו שלא מדעת בעלים צריך להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר דהא הכא שלא מדעת הקדש דר וקאמר דמשלם מעילה להקדש ומדקאמר זאת אומרת שמע מינה יליף הדיוט מהקדש לדקדק אחריו: הדר ביה שמואל מההיא. ולא יליף מיניה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו של בעל הבית דהא שמעינן ליה הכא דלא משוי דין הדיוט כהקדש: כהדיוט מדעת דמי. שהקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמיתהני למעול ורחמנא ידע: שקולאי. נושאי משאוי: אהדרו ליה ביומא דשוקא. קודם שיגיע יום השוק שיכול למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון: מהדרו ליה חמשה. דאמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוקא חמשה הוה שוה: ולא אמרן. דמהדרו ליה חמשה אלא דלית לחנוואה חמרא לזבוני דהשתא ודאי אי אהדרו ניהליה הוי מזבין ליה אבל הוי ליה חמרא לזבוני. ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא וכי מהדרי ליה נמי חמשה מנכי להו חנווני מחמשה אגר טרחא כפועל בטל כמה הוא רוצה לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל: ודמי ברזנייתא. שנותנין למכריז בעיר על יין בשווקים וברחובות יש בבית פלוני יין למכור: ברזנייתא. לשון ברזא דייש''י בלעז כלומר יציאת היין הנמכר בברזא בפרוטות וי''מ שהיו צריכין לשכור אומן לנקב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה:

פרט למזיק. דלא משלם חומשא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא משלם אפילו קרן כדמשמע בריש ב''ק (דף ט: ושם) דקתני אכל ד' אבות נכסים שאין בהם מעילה וכן משמע בירושלמי הנזקין ר''ע אומר ק''ו להקדש במה אנו קיימין אי. בנזקין רעהו אמר רחמנא ולא להקדש אי בנזקי גופו הא תני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש כו' וא''ת והא כי יאכל בתרומה כתיב וי''ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה וא''ת כיון דמתרומה ילפינן לא לחייב אהנאת הקדש כמו תרומה שמותרת בהנאה לזרים וי''ל דכי תמעול מעל רבוי כדאמרינן במעילה (ד' יח:): שמין בית סאה באותה שדה תנן. פי' בקונטרס דאין מדקדקין להיות שמין מה שהיתה שוה ערוגה זו שנאכלת אלא מה שנחסרה בית סאה בשדה זו מדמיו אם היה בא למכור הקרקע בשביל אכילת ערוגה זו ואין נראה לר''י חדא כיון דאבית סאה קאי הוה ליה למימר בלשון זכר כמה היה יפה ועוד דבפ' הכונס (ב''ק דף נח: ושם ד''ה שמין) בעי בגמרא היכי שיימינן ומאי בעי כיון דבמתניתין מפרש בהדיא שומא ולמה עלה על דעתו שיעשו עוד אחרת ועוד דמפרש התם סאה בס' סאין ופי' בקונטרס דבית סאה באפיה נפשיה לא שיימינן דמפסיד מזיק אלא שמין תחלה ס' סאין ורואין כמה דמים מגיעין לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחת באכילת ערוגה ואם מתחילה היו שמין ערוגה בס' סאין לא היה מפסיד כלום שאין ערוגה ניכרת בהם אבל בבית סאה ניכרת הני שתי שומות מנלן דמקרא לא שמעינן אלא ששמין אגב שדה ועוד דלמ''ד ב''ק (דף נח:) קלח בששים קלחין כלומר בששים שיעורין כמותו אמאי נקט במתניתין בית סאה ועוד דפריך התם לכולהו אמוראי מדתני אכלה קב או קביים רואין אותה כאילו היא ערוגה קטנה ומשערין אותה מאי לאו בפני עצמה תיקשי ליה אמתני' דקתני שמשערין בבית סאה ונראה לר''י דשמין בית סאה היינו בית סאה הנאכל כדקתני בסיפא במילתיה דר''ש אם סאה סאה כו' ובבית סאה תבואה מיירי ולא בבית סאה זרע שאין יכולה בהמה לאכול כל כך ולכך נקט לשון נקבה כמה היתה דבשומת שדה איירי ובעי נמי שפיר בגמרא היכי שיימינן דלא פי' במתני' כמה תהא השדה גדולה ששמין בה ועוד מספקא ליה דדלמא שמין בית סאה באותה שדה היינו בקרקע עצמו של בית סאה ומפרש סאה בס' סאין וה''ה דפחות או יותר שמין לפי חשבון סאה בס' סאין ואיכא מאן דאמר קלח בס' קלחין לעולם בס' שיעורין כמותו ומאן דאמר תרקב בששים תרקבין ואכלה סאה דמתניתין משערין לפי האי שיעורא ושם מפורש באיזה שיעור מפסיד מזיק או משביח יותר בתרקב בששים תרקבין או סאה בששים סאין ופריך על כולהו מברייתא אכלה קב או כו' מאי לאו בפני עצמה ששמין הערוגה לבדה בפני עצמה כמה היתה יפה הקרקע עם הזרעין וכמה היא יפה עכשיו כשנאכלו והשתא אמתני' גופא לא מצי למיפרך דאיכא נמי לפרושי הכי כדפרי' ואין להקשות לפי' ר''י האי בית סאה סאה מיבעי ליה דהכי פריך התם רב הונא בר מנוח לרב פפא דמפרש קב בס' קבין ובית כור בס' כורין האי בית כור כור מיבעי ליה דהתם לא פריך אלא משום דכי היכי דקתני ברישא קב ולא קתני בית ה''נ הוה ליה למינקט כור ולא בית כור אלא כמו שהתחיל ברישא: באותה שדה תנן. תימה היכי מייתי ראיה ממקרקעי אמטלטלי דעל כרחך לא דמו שהרי הכא חביצא דתמרי אין שמין בששים כי התם אלא בפני עצמה וי''ל דהכי מייתי ראיה כיון דמקילין כולי האי במקרקעי אין לנו להחמיר במטלטלין ולומר כל חדא וחדא הוה מזבנינא ליה: אהדרו ליה ביומא דשוקא. פירוש קודם שעבר יום השוק ראשון אינו יכול לומר לא אקח אלא מעות אבל עבר יום השוק לא יקח יין אלא מעות דמצי אמר כבר היה מוכרו ביום השוק שעבר ואין לו להמתין עד יום השוק הבא אבל יש לו יין עוד למכור לא יכול לומר כן שהרי לא מכר שלו: