א שנינו במשנה שאין מברכין על הנר עד שיאותו [יהנו] לאורו.

אמר רב יהודה אמר רב: לא "יאותו" יאותו ממש, כלומר, אין צורך ליהנות ממש מן האור, אלא כל שאילו עומד מישהו בקרוב לנר ויכול שיהא משתמש לאורה, בכגון זה יכול גם אחר הרואה אותה לברך עליה ואפילו שהוא עצמו עומד בריחוק מקום. וכן אמר רב אשי: הלכה זו שיכול לברך על אור הנר — אפילו בריחוק מקום שנינו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: היתה לו נר טמונה בחיקו, או שהיה הנר נתון בתוך פנס אטום, או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או שנשתמש לאורה, אף על פי שלא ראה את השלהבת — אינו מברך עד שיראה שלהבת וגם ישתמש לאורה.

ובתחילה מבררים את עצם הדברים: בשלמא [נניח] מקרה שיהא משתמש לאורה ולא ראה שלהבת משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות — דקיימא [שנמצאת] השלהבת בקרן זוית והיא מאירה על סביבותיה, והוא עומד מאחורי הפינה. ואולם מקרה שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] אפשרות? לאו דמרחקא [האם לא באופן שמרוחקת] היא? הרי שיש להשתמש בשלהבת עצמה, ולא די שהשלהבת ראויה לכך!

ודוחים: לא, מדובר כאן כגון דעמיא ואזלא [שעממה השלהבת והלכה], כבתה לה, וזהו האופן שרואה שלהבת אך אינו יכול להשתמש בה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: גחלים לוחשות — מברכין עליהן, על האור, גחלים אוממות — אין מברכין עליהן. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הן הגחלים הלוחשות? אמר רב חסדא: כל שאילו היה מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה בלי שיצטרכו ללבותו.

אגב דברי הברייתא מביאים את מה שאיבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] שאלה זו: האם יש לגרוס "אוממות" או "עוממות"?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר שאמר רב חסדא בר אבדימי: הגרסה היא "עוממות", וכלשון הכתוב: "ארזים לא עממהו בגן אלהים" (יחזקאל לא, ח).

ולבעיה אם צריך ליהנות מאורה של שלהבת כדי לברך עליה, רבא אמר: "יאותו" ששנינו פירושו יאותו ממש.

ושואלים: וכמה, הוא שיעור הקירבה כדי הנאה משלהבת אש? אמר עולא: כדי שיכיר, כלומר, יוכל להכיר בין שני מטבעות דומים, וכגון בין איסר לפונדיון. חזקיה אמר: המידה היא כדי שיכיר בין מלוזמא (משקולת) של טבריא למלוזמא של ציפורי שהיה ביניהן הבדל קל.

מסופר כי רב יהודה היה מברך במוצאי שבת אדבי [על האור של בית] אדא דיילא [השמש], ורבא היה מברך אדבי [על האור של בית] גוריא בר חמא. אביי היה מברך אדבי [על האור של בית] בר אבוה.

כלל אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזרין על האור במוצאי שבת כדרך שמחזרין על המצות. שאם לא נמצא לו נר לברך עליו, אין זה מעכב את ההבדלה. ואמר ר' זירא: מריש הוה מהדרנא [מתחילה הייתי מחזר] אחרי הנר, כיון דשמענא להא [ששמעתי הלכה זו] שרב יהודה אמר בשם רב, אנא נמי לא מהדרנא [אני גם כן איני מחזר] אחר נר, אלא אי מקלע [אם מזדמן] לי נר ממילא — מבריכנא [מברך אני] עליו.

ב במשנה הובאה המחלוקת אם מי שאכל ושכח לברך צריך לחזור למקומו לברך. שבית הלל מתירים לברך במקום שנזכר, ובית שמאי מחייבים לחזור ולברך במקום שאכל. אמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב דימי בר אבא: מחלוקת זו היא רק במקרה ששכח, אבל אם קם ממקום האכילה במזיד ולא ברך במקומו, דברי הכל — יחזור למקומו ויברך.

ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו הוא, שהרי "ושכח" תנן [שנינו במשנה] ולא דובר במזיד.

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי הוא הדין אפילו לא ברך במקומו במזיד שגם אז מתירים לו בית הלל לברך במקומו, והאי דקתני [וזה ששנינו] "ושכח" — להודיעך כוחן של בית שמאי שאף במקרה זה מחייבים הם לחזור. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב זביד שבכך אין כלל מחלוקת.

תניא [שנינו בברייתא], אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה שבהר הבית ושכח לברך וירד ולא ברך, האם יחזור לראש הבירה ויברך?! אמרו להן בית שמאי לבית הלל: ומדוע לא? ולדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה? ואם לכבוד עצמו הוא עולה כל שכן שצריך לעלות לכבוד שמים.

מסופר: הנהו תרי תלמידי [אותם שני תלמידים], חד עביד [אחד מהם עשה], כלומר, שכח לברך בשוגג, ונהג כבית שמאי ואשכח ארנקא דדהבא [וחזר ומצא ארנק זהב] וחד עביד [אחד מהם עשה] כן במזיד כבית הלל, ואכליה אריא [ואכל אותו אריה].

ועוד מסופר: רבה בר בר חנה הוה קאזיל בשיירתא [היה הולך בשיירה], אכל ואשתלי [ושכח] ולא בריך [ברך]. אמר בליבו: היכי אעביד [איך אעשה]? אי אמינא להו [אם אומר להם] "אנשאי [שכחתי] לברך", אמרו [יאמרו] לי: בריך [ברך], כל היכא דמברכת [מקום שאתה מברך] — לרחמנא מברכת [לה' אתה מברך]. מוטב דאמינא להו [שאומר להם]: אנשאי [שכחתי] יונה דדהבא [של זהב]. ואז ימתינו לי עד שאחזור. אמר להו [להם]: אנטרו [שמרו, המתינו] לי, לפי דאנשאי [ששכחתי] יונה דדהבא [של זהב]. אזל ובריך ואשכח [הלך וברך, ומצא] יונה דדהבא [של זהב].

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] היונה? מדוע אמר דווקא ששכח יונה? ומשיבים: דמתילי [שמשולים] כנסת ישראל ליונה. דכתיב [שכן נאמר] "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהלים סח, יד), והסבר המשל: מה יונה אינה ניצולת מאויביה אלא בכנפיה, אף ישראל אינן ניצולין אלא בזכות המצות.

ג שנינו במשנה: עד אימתי הוא יכול לברך מסיום האכילה? — כל עוד לא התעכל המזון במעיו.

ושואלים: כמה הוא שיעור עכול? אמר ר' יוחנן: כל זמן שעדיין אינו רעב מחדש. וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא, כלומר, שעדיין הוא צמא מחמת אכילתו.

אמר רב יימר בר שלמיא למר זוטרא ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה רב יימר בר שיזבי שהקשה למר זוטרא: מי [האם] אמר ריש לקיש הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' אמי אמר ריש לקיש: כמה הוא שיעור עכול? — די זמן כדי שאפשר יהיה להלך בו ארבע מילין!

ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה] כאן שאמרנו שהשיעור הוא כדי מהלך ארבע מילין, הרי זה באופן שאכל אכילה מרובה, וכאן שאמרנו שהשיעור הוא כל זמן שהוא צמא, הרי זה באופן שאכל אכילה מועטת.

מחלוקת אחרת היא אם בא להן למסובים יין רק אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס יין בלבד, בית שמאי אומרים שבתחילה מברך על היין ורק אחר כך מברך על המזון. ובית הלל אומרים שבתחילה מברך על המזון ורק אחר כך מברך על היין. ועוד אמרו: עונין אמן אחרי ישראל המברך אף על פי שלא שמעו את כל הברכה, ואולם אין עונין אמן אחרי כותי (שומרוני) שברך עד שישמע את כל הברכה כולה. שיתכן שבתחלת הברכה הכניס השומרוני דבר שאינו על פי אמונת ישראל.

ד שנינו במשנה מחלוקת תנאים בענין מקרה שבא להם למסובים יין לאחר המזון. ועוד שנינו במשנה שעונים "אמן" אחר אדם מישראל שברך אף שלא שמע את כל הברכה. ושואלים: למימרא [האם נאמר] שישראל אף על גב [אף על פי] שלא שמע כולה [את כל] הברכה עונה אמן? וכי [וכאשר] הוא לא שמע היכי נפיק [איך יצא] ידי חובתו?

אמר חייא בר רב: אין מדובר כאן ברוצה לצאת ידי חובה, אלא במי שלא אכל עמהם ובא לענות אמן, וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשלא אכל עמהן. ומסופר אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו]: ברי [בני], חטוף ובריך [וברך], כלומר, כשיש לך הזדמנות לברך — מהר לנצל אותה. וכן אמר רב הונא לרבה בריה [בנו] חטוף ובריך.

ושואלים: למימרא [האם נאמר] שהמברך עדיף ממאן דעני [ממי שעונה] "אמן"? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יוסי אומר: גדול שכרו של העונה "אמן" יותר מן השכר של המברך.

אמר ליה [לו] ר' נהוראי השמים (ביטוי של התפעלות, כעין שבועה בקדוש ברוך הוא), כן הוא. ותדע ראיה לדבר — שהרי גוליירין (עוזריהם של אנשי הצבא) יורדין ומתגרין במלחמה ופותחים את הקרב, ואחר כך הגבורים יורדין ומנצחין. וה"אמן" שאחר הברכה משול לאותם גיבורים הבאים למלחמה לאחר הגוליירין, והרי שעניית "אמן" חשובה יותר!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד המברך ואחד העונה "אמן" במשמע של ברכה, אלא שממהרין להיות מברך יותר מן העונה "אמן".

בעי מיניה [שאל ממנו] שמואל מרב: מהו הדין לענין לענות "אמן" אחר תינוקות של בית רבן? אמר ליה [לו] ענה לו: אחר הכל עונים "אמן" אם שומעים ברכה מהם, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויים, וברכות אלה לצורך לימוד הם ולא להודאה. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא שלא עידן מפטרייהו [בעת שהם נפטרים] בברכה זו, אבל בעידן מפטרייהו [בעת שהם נפטרים] בברכה זו — עונין אמן אחריה.

ה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שמן שסכים בו את הידים אחר המזון לנקותן מעכב את הברכה אם לא השתמשו בו, אלו דברי ר' זילאי. ר' זיואי אומר: שמן זה אינו מעכב. רב אחא אומר: שמן טוב מעכב את הברכה ויש להמתין עד שיסוכו בו את הידים. ר' זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.

על כך אמר רב נחמן בר יצחק: אנא [אני] לא את זילאי ולא את זיואי ולא את זוהמאי ידענא [יודע אני] אלא מתניתא ידענא [ברייתא יודע אני]. שאמר ר' יהודה אמר רב ואמרי לה [ויש אומרים] כי במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה]: נאמר"והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם" (ויקרא כ, כז) ואמרו: "והתקדשתם" אלו מים ראשונים של נטילת ידים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים שלאחר המזון, "כי קדוש" — זה רמז לשמן שסכים בו את הידים, "אני ה' אלהיכם" — זו ברכה.

הדרן עלך אלו דברים