א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "יקח שני שעירי עזים" (ויקרא טז, ה), מיעוט "שעירי" — שנים שכן מיעוט לשון רבים שלא נתפרש מניינה הריהי שנים. אם כן מה תלמוד לומר: "שני" — ללמד שיהיו שניהן שוים. ומניין שאף על פי שאין שניהן שוין כשירין להקרבה — תלמוד לומר: "שעיר" "שעיר" האמור בפרשה זו כמה פעמים — ריבה, שבדיעבד אין דבר זה מעכב.

ושואלים: טעמא דרבי רחמנא [הטעם, דווקא, משום שריבה הכתוב] ללמדנו שכשרים, הא לא רבי רחמנא [הרי אם לא היה מרבהו הכתוב] — הוה אמינא [הייתי אומר] שפסולין הם. ויש לשאול: עיכובא מנלן [עיכוב מניין לנו] שהם מעכבים ופסולים? שהרי בקדשים לא די שנאמר כתוב אחד למצוה, אלא יש צורך להדגיש שכל שינוי מעכב!

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] "שני" "שני" "שני" כתיב [נאמר] שלוש פעמים, וחזרה זו לא באה אלא כדי לומר שמעכב, ולכן היה צורך בריבוי מיוחד להתיר.

ושואלים: והשתא דרבי רחמנא [ועכשיו שריבה הכתוב] "שעיר" "שעיר" לומר: אם כן אותה חזרה שלוש פעמים שאמר: "שני" "שני" "שני", למה לי? ומשיבים: בא הדבר ללמד לדרך עשייתם לכתחילה, חד [אחד] מהן שיהיו שווין למראה, וחד [ואחד] לענין שויון לקומה, וחד [ואחד] לגבי שיהיו שוים בדמים.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לגבי כבשי מצורע, שנאמר שם: "יקח שני כבשים" (ויקרא יד, י) והלא מיעוט "כבשים" — שנים, ומה תלמוד לומר "שני"? אלא ודאי בא ללמד שיהיו שניהן שוין. ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין כשירין בדיעבד — תלמוד לומר: "כבש", "כבש" — ריבה הכתוב שאף שאינן שווים, אין הדבר מעכב בדיעבד.

ומבררים באותו אופן: טעמא [הטעם, דווקא] דרבי רחמנא [שריבתה התורה] הא לא רבי רחמנא [הרי אם לא היתה מרבה התורה] — הוה אמינא [הייתי אומר] שהם פסולין ואף שם עיכובא מנא לן [לעכב מניין לנו]? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב) כתיב [נאמר ויקרא יד, ב] והכוונה להדגיש: שכל פרט האמור בו חייב להיעשות בדיוק כמו שנאמר, לכן היה צורך בריבוי להתיר.

ושואלים: והשתא דרבי רחמנא [ועכשיו שריבתה התורה] מהאמור "כבש", "כבש", ההדגשה "תהיה" למה לי? ומשיבים: לשאר הויתו של מצורע ששאר הדינים האמורים במצורע, אם שינה בהם — מעכב.

ותנן נמי [ושנינו גם כן] לגבי צפורי מצורע כי האי גוונא [מעין זה]. נאמר: "שתי צפרים" (ויקרא יד, ד), מיעוט "צפרים" — שנים, מה תלמוד לומר "שתי" — ללמד שיהיו שתיהן שוות. ומנין שאף על פי שאינן שוות כשרות — תלמוד לומר: "צפר" "צפר" — ריבה.

ומבררים: טעמא דרבי רחמנא [הטעם, דווקא, שריבהו הכתוב], הא לא רבי רחמנא [הרי אם לא היה מרבהו הכתוב], — היו פסולות ונשאל: עכובא מנא לן [לעכב מניין לנו]? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] "תהיה" כתיב [נאמר] ומשמעו לעכב, ולכן יש צורך בריבוי מיוחד כדי להתיר.

ושואלים: והשתא דרבי רחמנא [ועכשיו שרבתה התורה] על ידי האמור "צפר", אם כן "תהיה" למה לי? ומשיבים: לשאר הויתו של מצורע, ללמד ששאר הפרטים בדיני המצורע לעיכוב נאמרו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] לפי דרך לימוד זו, הרי בקרבנות התמידין נמי [גם כן] נימא [נאמר]: "כבשים בני שנה שנים ליום תמיד" (שמות כט, לח), מיעוט "כבשים" — שנים, ומה תלמוד לומר "שנים" (שמות כט, לח) — שיהיו שניהן שוין. ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין כשירין — תלמוד לומר: "כבש" "כבש" ריבה. ושואלים: אם כן, נלמד מכאן כי למצוה על כל פנים הכי נמי דבעינן [כך גם צריכים אנו] שיהיו שניהן שווין, ומדוע לא שנינו בשום מקום הלכה זו?

ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] שנאמר בו "שנים" — מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא אחרת] כי מה שנאמר: "שנים ליום" (שמות כט, לח), כוונתו: כנגד היום, ששוחטים אותם במקום מסויים, מול, ובכיוון הפוך, מהשמש באותה שעה.

ושואלים: אתה אומר שהכוונה היא כנגד היום, או אינו אלא כפשוטו שנים לחובת היום? ומשיבים: כשהוא אומר "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ד), הרי חובת היום אמור במפורש, ומה אם כן אני מקיים להבין את האמור "שנים ליום" — ללמד שיקריבום כנגד היום.

כיצד נעשה הדבר בפועל? — תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, על טבעת שניה מן הטבעות שהיו שם להחזיק את הקרבנות, שהוא בדיוק מול היום שהשמש זורחת מצד מזרחית דרומית. ותמיד של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית, על טבעת שניה ואף הוא כנגד היום.

ומעירים: ואילו מוספין של שבת, שאף בהם נאמר "שני כבשים" — ודאי צריכין שיהיו שניהן שוין לכתחילה, שנלמד מן המילה "שנים" הכתובה בהם.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ מתי יהא חייב כרת על שחיטה זו משום הקרבת קרבנות בחוץ? עד שלא הגריל עליהן ולא נקבע איזה שעיר לה' ואיזה לעזאזל — חייב על שניהם, שהרי שניהם ראוים להיות קרבן. משהגריל עליהן — חייב על של שם שהרי הוא קרבן, ופטור על של עזאזל שכן איננו קרבן.

את הברייתא הזו מבררים. שנינו: עד שלא הגריל עליהן — חייב על שניהם. ושואלים: למאי חזו [למה הם ראויים], שהרי קודם הגרלה לכאורה אינם ראוים עדיין לכל קרבן, ומדוע איפוא יתחייבו עליהם? ומשיבים: אמר רב חסדא: הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, שהרי שני שעירים אלה ראוים להיות קרבן ביום הכיפורים לצורך שעירי המוספים, על כן דינם כקרבנות לכל דבר.

ושואלים עוד: אם כן ומאי שנא [ובמה שונה] שאתה אומר שלשעיר הנעשה בפנים שלא ראויים, וטעם הדבר כי עדיין הוא מחוסר הגרלה ואינו ראוי עדיין לקרבן, אם כן, אף לענין שעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי [גם כן אינם ראויים] שהרי דמחסרי [שמחוסרים] הם עדיין עבודת היום כיון שעוד לא הגיעה השעה להקריב אותם, שכל עבודת יום הכיפורים חייבת להיות לפי הסדר ועדיין לא נתנו דמי הפר והשעיר ולא נעשה מעשה חפינת הקטורת והקטרתה שכולם נעשים טרם הקרבת המוספים. וכיון שכך, אפשר לומר שהם בגדר "מחוסר זמן". וקרבן שעדיין לא הגיע זמנו להקרבה בפנים מפני כל טעם שהוא — אינו נחשב לקרבן גם לענין חיוב כרת אם שוחטים אותו בחוץ!

ומשיבים: קסבר [סבור] היה רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום. כלומר: דין זה במחוסר זמן חל רק כאשר זמן ההקרבה הראוי הוא ביום אחר, אבל מה שראוי לקרבן באותו יום אף שעדיין טרם הגיעה שעתו — הריהו נחשב כאילו הוא זמנו. אבל השעיר הפנימי, כל זמן שלא נערכה ההגרלה, מאחר וזו מצוותו, עדיין נחשב הוא כמחוסר מעשה.

אמר רבינא: השתא [עכשיו] שאמר רב חסדא ולמדנו מדבריו כי אף על פי שאינו מחוסר מעשה בגופו, בכל זאת מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי [נחשב] ולכן אין השעיר ראוי לקרבן, כי לא נעשה עדיין המעשה המכשירו, אם כן הא [זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל — פסולין, לפי שנאמר בשלמים: "ושחטו פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב) ומכאן יש ללמוד: הפתח נחשב כפתח בזמן שהוא פתוח, ולא בזמן שהוא נעול. וכל עוד פתח אוהל מועד (ובמקדש — פתח ההיכל) עדיין סגור אי אפשר להקריב שלמים, ואם הקריבום — הרי הם פסולים.