אי [אם] "קרבן", שומע אני אפילו קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ יהיה חייב עליהן, שהרי גם הם נקראו קרבן, כענין שנאמר: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז" (במדבר לא, נ), תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד), ללמדנו: כל הקדש הראוי להקריבו לפתח אהל מועד — חייב עליו אם הקריבו בחוץ, וכל שאינו ראוי לפתח אהל מועד — אין חייבין עליו אם הקריבוהו בחוץ.

ועוד: אוציא את אלו קדשי בדק הבית שאין ראוין לפתח אהל מועד שסתם בהמות המוקדשות לבדק הינם בעלי מומים ואינם ראויים למזבח, ולא אוציא פרת חטאת (פרה אדומה) ושעיר המשתלח שהוא השעיר ראוי לבוא אל פתח אהל מועד להגרלה ולוידוי, תלמוד לומר: "לה'" וכוונתו: מי שמיוחדין לה', יצאו אלה שאין הם מיוחדין לשם שהרי אינם באים לקרבן ממש אלא לצורך אחר.

על מדרש הלכה זה שואלים: וכי הביטוי "לה'" דווקא להוציא ולמעט הוא בא? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: נאמר: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז), ומכאן למדנו: אלו אישים הקרבנות העולים על המזבח שאסור להקריבם טרם זמנם,

מנין שלא יקדישנו את השעיר המשתלח כשהוא מחוסר זמן, כלומר: לפני היום השמיני — תלמוד לומר: "קרבן לה'" — לרבות שעיר המשתלח שאף הוא מובא לשם שמים בעיקרו, הרי שהביטוי "לה'" אינו בא למעט שעיר המשתלח מתורת קרבנות, אלא להיפך, להכלילו ביניהם!

אמר רבא, יש ליישב: התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא [שם מעניינו של הכתוב, וכאן מעניינו של הכתוב], כלומר, לפי עניינו של הפסוק אפשר להבין אם ביטוי מסויים משמעו לרבות או למעט. כיצד? התם [שם] בענין שחוטי חוץ כשהביטוי באותו מקרא "אל פתח" בא לרבות ולהוסיף קרבנות אחרים, ממילא מה שנאמר "לה'" ודאי אינו בא אלא להוציא. ולהיפך, הכא [כאן] שהביטוי "אשה" בא להוציא ולצמצם, הרי "לה'" בא לרבות.

לאחר שיישבנו את הסתירה, תוהים על עצם הלימוד: טעמא [הטעם] דווקא דרבי רחמנא [שריבתה התורה] במפורש שעיר המשתלח בין הקרבנות, שאין להקדישו טרם מלאות שמונה ימים ללידתו, הא לא רבי [הרי אם לא היית מרבה] הוה אמינא [הייתי אומר]: שעיר המשתלח קדוש אפילו כשהוא מחוסר זמן. ויש לתמוה: והא [והרי] אין הגורל קובע לה' אלא בראוי לשם, וכיון שעדיין אינו יודע איזה מהם יעלה בגורל לה', לא שייך שייחשב אחד מהם כמחוסר זמן!

אמר רב יוסף: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא], כשיטת חנן המצרי היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חנן המצרי אומר: אפילו נשחט כבר השעיר הפנימי ודם השעיר מצוי כבר בכוס, ומת השעיר המשתלח — מביא חבירו מן השוק ומזווג לו ואין צריך לעשות הכל מחדש, אלא מצרפים את השעיר השני, שיהא לעזאזל. ולכן צריך לומר ששעיר זה לא יהא מחוסר זמן.

ועדיין מקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את חנן המצרי דלית ליה [שאין לו] דחויין, שאפילו אם מת המשתלח אין בן זוגו נדחה, אולם דלית ליה [שאין לו] גם הגרלה הגרלה לשעיר השני מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שמפרש כן? דילמא מייתי [שמא כוונתו שאכן מביא] ומגריל ומה שאמר שמביא את חבירו ומזווג לו — אין הכוונה שלוקח מיד שעיר לעזאזל, אלא מביא זוג שעירים אחר ומגריל ביניהם, וזה שעלה עליו הגורל להיות משתלח לעזאזל הוא בן זוגו של זה שכבר נשחט קודם לכן.

אלא אמר רב יוסף: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא], כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מת אחד מהן מן השעירים — מביא חבירו במקומו שלא בהגרלה, אלו דברי ר' שמעון, ולכן הוצרך לומר ששעיר זה לא יהא בעל מום.

רבינא אמר שאפשר לפרש שהוא כדעת הכל, וכאן מדובר כגון שהומם (נעשה בעל מום) השעיר המשתלח וחיללו על אחר ואז אין השני צריך הגרלה, שהרי מכוחו של ראשון הוא בא.

ושואלים: ומנא תימרא [ומנין תאמר] דפסיל ביה מומא [שפוסל בו מום] בשעיר המשתלח, שהרי אין מום פוסל אלא בקרבן והוא הרי אינו קרבן! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'" (ויקרא כב, כב), "ואשה לא תתנו וגו'" אלו החלבים של בעלי המומים שאסור להקריבם למזבח.

אין לי אלא שאסורה הקרבת חלבי בעל מום כולן, אבל אם הקריב מקצתן של החלבים בלבד מנין שעובר עליהם? — תלמוד לומר: "מהם" ופירושו: אף מקצתן. "המזבח" — זו זריקת דמים שאסור לזרוק מדמם של אלה. "לה'" — לרבות שעיר המשתלח.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] ריבוי לענין בעל מום שפוסל בשעיר המשתלח, ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] ריבוי לענין מחוסר זמן שפוסל בשעיר המשתלח. וטעמו של דבר: דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] לפסול מחוסר זמן בלבד הייתי אומר: דווקא הוא פסול, משום שעדיין לא מטי זמניה [הגיע זמנו] ולכן עדיין לא חלה עליו קדושה כלל, אבל בעל מום דמטי זמניה [שהגיע זמנו] ורק אחר כך נפסל — אימא [אמור] שלא ויהיה כשר. ולהיפך, ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] לפסול בעל מום בלבד, הייתי אומר: דווקא הוא פסול משום שהבאת בעל מום לקרבן בזיון הוא כיון דמאיס [שהוא מאוס], אבל הבאת מחוסר זמן דלא מאיס [שאינו מאוס] אימא [אמור] שלא ויהיה כשר, על כן צריכא [צריך] שיהיה ריבוי מיוחד לשני המקרים.