עבדי להון נקירותא וטשו בהון [עשו להם מערות והתחבאו בהן]. אמרי [אמרו]: כי חלפי [כאשר יעברו] ישראל הכא [כאן] — נקטלינון [נהרגם], ולא הוו ידעי [היו יודעים] שארון הברית הוה מסגי קמייהו [היה הולך לפני] ישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו [והיה מיישר להם את ההרים לפניהם]. כיון דאתא [שבא] הארון, אדבקו טורי בהדי הדדי, וקטלינון, ונחת דמייהו [נדבקו ההרים זה לזה, והרגום, וירד דמם] לנחלי ארנון. כי אתו [כאשר באו] את והב המצורעים האמוריים, חזו דמא דקא נפיק מביני טורי [ראו את הדם היוצא מבין ההרים]. אתו ואמרי להו [באו ואמרו להם] לישראל דבר זה. ועל כן אמרו ישראל שירה. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב" (במדבר כא, טו). כלומר, שפך ("אשד") הנחלים הנמצא במקום בו נטה ונתפשט ההר שהיה בעבר העמק לעבר ההר הנמצא בער, היא מואב.

בין הדברים אותם שנה התנא כניסים אשר במקום בו אירעו צריך לברך עליהם נמנו גם אבני אלגביש. ושואלים: מאי [מה] הם אותם אבני אלגביש?

תנא [שנוי] במדרש: הם האבנים שעמדו באויר ולא ירדו על גב (בגלל) איש, וירדו על גב איש. ומפרשים: עמדו על גב איש — זה משה שנקרא בכתוב "איש", דכתיב [שכן נאמר] בו: "והאיש משה ענו מאד" (שם יב, ג), וכתיב [ועוד נאמר]: "ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה" (שמות ט, לג), הרי שעמדו אבני הברד בשל משה. והאבנים ירדו על גב איש — זה יהושע שאף הוא נקרא "איש", דכתיב [שכן נאמר] בו: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח), וכתיב [ונאמר] שכאשר עלה יהושע ואנשיו למלחמה על חיל מלכי האמורי אמר לו ה' שלא ירא מהם כי הוא נותנם בידו, וכך אכן היה, שמתו באבנים, וכפי שנאמר: "ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים עד עזקה וימותו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב" (יהושע י, יא).

א על האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל אין מקרא כתוב, אלא גמרא גמירי לה [מסורת מסורה היא]. ומסופר שכך אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוי [הוא] — תלתא פרסי [שלוש פרסאות], איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו [אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם, ואהרגם]. אזל [הלך] ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו], ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי [והביא הקדוש ברוך הוא עליו חגבים] ונקבוה לכיפת ההר, ונחית בצואריה [ונפל ההר על צווארו].

הוה בעי למשלפה [היה עוג רוצה לשלוף אותו] מעל ראשו, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא [נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה של ראשו] ולא מצי למשלפה [יכול היה לשולפו]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "שני רשעים שברת" (תהלים ג, ח). וכפי שדרש ר' שמעון בן לקיש. שאמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מהי משמעות זה שנאמר] "שני רשעים שברת" — אל תקרי [תקרא] "שברת" אלא "שרבבת".

וסוף המעשה: משה כמה הוה [היה גובהו] — עשר אמות, שקיל נרגא בר [לקח גרזן בן] עשר אמין [אמות], שוור [קפץ] עשר אמין [אמות], ומחייה בקרסוליה וקטליה [והכהו בקרסולו והרגו].

ב ועל האבן שישב עליה משה היא זו — דכתיב [שנאמר] "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" (שמות יז,יב).

ועל אשתו של לוט — שנאמר: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית יט, כו). וחומת יריחו שנבלעה — דכתיב [שנאמר]: "ותפל החומה תחתיה" (יהושע ו, כ).

ושואלים: בשלמא כולהו — ניסא [נניח לכולם — שהם נס], אלא אשתו של לוט הלא פורענותא [פורענות] הוא! ומדוע יש לברך על הנס? ומשיבים: דאמר [שאומר] הרואה "ברוך... דיין האמת".

ושואלים: והא [והרי] בברייתא שעל כולם "הודאה ושבח" קתני [שנינו] שהוא אומר! ומשיבים: יש לתקן את הלשון ותני [שנה] בדרך זו: על לוט ועל אשתו מברכים שתים; על אשתו אומר "ברוך... דיין האמת", ועל לוט אומר "ברוך... זוכר את הצדיקים". שאמר ר' יוחנן: ממעשה לוט אפשר ללמוד שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר: "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה" (בראשית יט, כט).

ועוד הוזכר שמברכים על חומת יריחו שנבלעה במקומה. על כך שואלים והאם חומת יריחו נבלעה? והא [והרי] נאמר שהחומה נפלה, וכפי שנאמר: "ויהי כשמע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה" (יהושע ו, כ)! ומסבירים: כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו [שרוחבה וגובהה שווים זה לזה היו], משום הכי אבלעה בלועי [כך נבלעה], שאילו היתה נופלת בלבד לא היתה בכך תועלת, שהרי רוחבה היה כגובהה.

ג אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות לה' בקרבן תודה ובברכה מיוחדת ואלו הם: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וכולם נכתבו בפסוקי מזמור תהלים.

ומפרטים: יורדי הים מנלן [מנין לנו]? — "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'" (תהלים קז, כג–כד). ואומר עוד: "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג" (שם פסוק כה), ובהמשך אומר הכתוב: "יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע" (שם כז), ומיד אחרי כל זה הוא אומר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם" (שם כח), ואז הוא אומר: "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם" (שם כט), ואומר: "וישמחו כי ישתקו וינחם אל מחוז חפצם" (שם ל), ואומר כי לאחר שהצילם והביאם למחוז חפצם "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (שם לא).

ולגבי הולכי מדברות שואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] באותו פרק: "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו" (שם ד), ואז "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. וידריכם בדרך ישרה" (שם ו–ז), ואחרי שהדריכם בדרך ישרה אומר הכתוב: "יודו לה' חסדו" (שם ז).

ומי שחלה ונתרפא שהוא צריך להודות למדים ממה דכתיב [שנאמר]: "אוילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו. כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות" (שם יז–יח), ואז "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם" (שם יט), ואז "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם" (שם כ) ואחרי שרפאם "יודו לה' חסדו" (שם כא).

ומי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן [מנין לנו]? — דכתיב [שכן נאמר]: "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל. כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו" (שם י–יא). ואומר שם: "ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר" (שם יב) ואז הוא אומר: "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם" (שם יג), ואז הוא אומר: "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק" (שם יד), ואחרי שהוציאם מאותו חושך וצלמות הוא אמר: "יודו לה' חסדו".

ושואלים: מאי [מה] מברך זה שנעשו לו חסדי שמים אלו? אמר רב יהודה: יש לברך "ברוך גומל חסדים טובים". אביי אמר: וצריך המודה בברכה לאודויי קמי [להודות בפני] עשרה אנשים, דכתיב [שכן נאמר] באותו פרק: "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" (שם לב), ו"קהל" — מיעוטו עשרה. מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנן [ושנים מהם צריכים להיות חכמים], שכן נאמר שם: "ובמושב זקנים יהללוהו" והם החכמים, ומיעוט רבים — שנים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ואימא כולהו רבנן [ואמור אולי שיהיו כולם חכמים]?! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "בקהל זקנים"? הלא "בקהל עם" כתיב [נאמר], וביניהם הזקנים—החכמים. ועדיין יש להקשות: ואימא [ואמור] אולי אנשים בי [בסך] עשרה יהיו שאר עמא [העם], ותרי רבנן [ועוד שני חכמים]! לכך לא נמצאה תשובה מספקת, והדבר נשאר קשיא [קשה] אף שלא נדחתה ההלכה.

ומסופר: רב יהודה חלש ואתפח [חלה והתרפא]. על לגביה [נכנסו אצלו] רב חנא בגדתאה [מבגדד] ורבנן [וחכמים]. אמרי ליה [אמרו לו]: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא" [ברוך ה' שנתן אותך לנו ולא נתן אותך לעפר]. אמר להו [להם]: פטרתון יתי מלאודויי [פטרתם אותי מלהודות], שעל ידי כך יצא ידי חובת הברכה.

על כך שואלים: והא [והרי] אמר אביי כי בעי אודויי באפי [צריך להודות בפני] עשרה! ומשיבים: דהוו [שהיו] שם אנשים בי [בסך] עשרה. ומקשים עוד: והא איהו לא קא [והרי הוא עצמו איננו] מודה ורק האחרים הודו! ומשיבים: לא צריך, מדובר היה באופן דעני בתרייהו [שענה אחריהם] "אמן", והעונה "אמן" אחר ברכה, הרי זה כאילו הוא עצמו בירך.

ד ואגב דברי רב יהודה שצרף מקרים אחדים ליחידה אחת, מביאים מאמרים דומים שלו. אמר רב יהודה: שלשה צריכים שימור מפני המזיקים, ואלו הן — חולה, חתן, וכלה. במתניתא תנא [בברייתא שנו]: חולה, חיה (יולדת), חתן, וכלה. ויש אומרים: אף אבל. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה. שאנשים שמחשבתם נתונה לדברים אחרים או שמצבם הגופני אינו כתיקנו יש להשגיח עליהם.

ועוד אמר רב יהודה: שלשה דברים המאריך בהם מאריכין ימיו ושנותיו של אדם. ואלו הם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו באכילה, והמאריך בבית הכסא.

ושואלים: וכי המאריך בתפלתו מעליותא [מעלה] היא? והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: