כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר. לענין ממון שגוזל וגונב וכו'. והכונה דהאוהב שכרות אוהב לשתות עם בני אדם, ואז יזמינם ויעשה הוצאות ואחר כך אין בידו לעשות הוצאות מרובות כאלה, ומוכרח לגנוב ולגזול כדי להביא לצורך הרגל שלו, והוא כענין האמור בבן סורר ומורה.
ונראה לי בס"ד יַיִן במילואו כזה, יו"ד יו"ד נו"ן גימטריא עוֹלָם [146] גם כוֹס במילואו כזה כ"ף ו"ו סמ"ך, עולה המלוי מספר עוֹלָם. וזהו שנאמר (משלי כג, לא) 'יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ' אז 'יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' בעולם הרמוז בתוך כוס. ולפי דברי רש"י שפירש הכונה לענין הממון הנה מלוי כוֹס הנזכר עולה 'הַמָּמוֹן' [141] עם כולל האותיות [5].
כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעֲרָיוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר. נראה לי בס"ד מפיק לעריות מתיבת (משלי כג, לא) 'כוֹס' כי כוס הוא כינוי לאשה שנקראת בשם כוֹס וכנזכר בגמרא, הכתוב מידרש מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה, והכי קאמר כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס היין עֵינוֹ אז עֵינוֹ בַּכּוֹס יִתֵּן היא האשה שנקראת כוֹס, ואל תחשוב זה באשתו דוקא המותרת לו אלא יִתְהַלֵּךְ לְמֵישָׁרִים כל הנשים האסורות דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר.
ברם איכא למידק כיון דקרא איירי במשתכר הוה ליה למימר 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹסוֹת עֵינוֹ' כי בכוס יחידי לא נפיק ביש מיניה? ונראה לי בס"ד דרבוי הכוסות נרמז במילוי 'כוֹס' כזה כ"ף וי"ו סמ"ך שעולה מספר יוֹסֵף [156] דהשותה רוצה להוסיף על הכוסות. וזהו שנאמר 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס' אמר בַּכּוֹס, רוצה לומר במה שרמוז בתוך אותיות כוֹס שהוא מספר יוֹסֵף אז יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים שהעולם או העריות דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר.
רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר: יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ. וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים. נראה לי בס"ד מאן דאמר יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ דמפיק לקרא מפשטיה משום דתקנה זו אי אפשר להיות בכל הענינים שיש לו דאגה לפעמים שלא יוכל לגלותה לאחרים בשום אופן.
(ישעיה סה, כה) "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" חַד אָמַר: אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם וְכוּ'. מקשים, אמאי נקטי מלתייהו על פסוק בישעיה ולא נקטי על פסוק תורה 'וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ'? ונראה לי בס"ד דכאן לא משמע שהעפר יהיה עיקר פרנסתו אלא גזר שיאכל עם מאכליו עפר גם כן, אך שם כתיב 'עָפָר לַחְמוֹ' משמע זה עיקר סעודתו ופרנסתו.
מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, מַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ, יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן!. נראה לי הטעם שרצה הקב"ה להטיב איזה טובה בקללה עצמה, ללמד כי סוף כל סוף יתוקן המקולקל ויהיה טוב דאפילו הנחש סופו להתקן, ולכן עושה טובה בתוך הקללה. ובזה יובן (חבקוק ג, ב) 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר' רוצה לומר בשעת הרוגז שאתה מקלל תעשה טובה שתהיה זכר וסימן לרחמנות שתעשה באחרית הימים.
קִלֵּל אֶת הַנָּחָשׁ, עוֹלֶה לַגַּג, מְזוֹנוֹתָיו עִמּוֹ. נראה לי בס"ד הכונה אף על גב דהיה אפשר לקללו באופן אחר שגם כן תהיה הקללה מדה כנגד מדה, עם כל זה קללו באופן זה כדי שימשך לו טובה מן הקללה והיינו דהיה אפשר לקללו שיהיה מאכלו דם והוי גם כן מדה כנגד מדה הוא שפך דמו של עולם יהיה מאכלו דם דוקא, אך אם היה כן לא היה מזונו מצוי לו בכל מקום על כן קללו שיהיה מאכלו עפר מדה כנגד מדה הוא גרם מיתה לאדם שישוב אל העפר כן מאכלו עפר מפני שיש לו טובה מצד אחר שמזונו מצוי בכל מקום.
וכן הענין אצל כנען שגזר עליו הקב"ה על ידי נח הצדיק שֶׁיִהְיֶה עֶבֶד עֲבָדִים לְאֶחָיו (בראשית ט, כה) כי קללה זו שקללו נח היתה מאת ה' ששם בלב נח לקללו בכך, וְרוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ, וקללה זו היתה מדה כנגד מדה בעבור שחם אביו סרס את נח שלא יביא בן רביעי ויחלוק עמהם בממון, לכך גזר על כנען שהיה בן רביעי עֶבֶד עֲבָדִים שאין לו קנין בממון מה שקנה עבד קנה רבו, והיה אפשר שיקללנו שיהיו כנען וזרעו עניים עד עולם שאין תופסים בידם ממון והוי גם כן מדה כנגד מדה, בעבור שעשה סירוס ומנע בן רביעי בשביל חימוד ממון, אך קללו באופן זה שיהיו הוא וזרעו עבדים שיש באופן הקללה הזאת טובה מצד אחד כי העבד אוכל ושותה מאכל ומשקה טוב של עשירים, מה שאין כן העני אף על פי שהוא בן חורין, לא יבא בפיו מאכל ומשתה טוב וערב של שרים ועשירים.
מעשה באחד שהיה אביו עשיר ממשפחה מיוחסת הרבה ונתלמד זה לאכול בשר שמן ומאכל ערב, לימים נתרושש הבן ואין לו לאכול כמנהגו, והלך לשוק שבו נמכרים העבדים למכור עצמו לעבד לעשיר אחד, והכירו אותו עשיר והכיר את אביו, אמר לו שוטה אתה בן חורין מן המיוחסין הגדולים שבעולם למה תמכור עצמך לעבד אם אין לאל ידיך תעסוק במלאכה בזויה שתרויח בה שיעור פרנסה בלחם צר וזה טוב לך! אמר לו נתלמדתי לאכול בשר שמן ומאכל ערב, לכך מוכרח שימכר לעשיר ששם מצוי לו כל זה תמיד, שהעבד אוכל מכל מיני תבשילין הטובים המצויים בבית אדונו. נמצא נתקלל באופן זה שיש בו טובה מצד אחד.
וכן האשה נתקללה בדם מפני ששפכה דמו של עולם והיה אפשר לקיים גזרה זו של דם שיצא כל חודש דם הרבה מחוטם שלה שלא יהיה לה טומאה מצידו, אלא רק חולשה בעלמא, אך קללה באופן זה שיצא הדם מאותו מקום כדי שיהיה לה טומאה ובזה יגיע לה טובה מצד אחד, דעל ידי טומאה תפרוש מבעלה וממילא תהיה חביבה על בעלה בימי טהרתה כשהוא משמש עמה שתהיה תאותו מרובה עליה מכח ההעדר.
וכן הענין באדמה שקללה (בראשית ג, יח) 'קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ' מדה כנגד מדה, בעבור ששינתה רצון קונה ולא הוציאה טעם העץ כטעם הפרי, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ה, ט), והיה אפשר לקללה באופן אחר, שלא יצא שום פרי מגופה, כמו מיני דגן ומיני ירקות שיוצאים מגוף האדמה שנקראים פרי האדמה אלא כל הפירות יצאו מן האילנות דוקא, שהאדמה תוציא עץ בלבד, והעץ יוציא פרי, דבזה נקרא הפרי על שם העץ, דמברכים 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ' ולא 'פְּרִי הָאֲדָמָה' וזה עונשה מדה כנגד מדה שלא עשתה רצון קונה להוציא טעם העץ כטעם הפרי, אך עשה לה העונש באופן זה שתוציא קוֹץ וְדַרְדַּר ולא מנע ממנה הפרי שהוא מיני דגן וירקות שהעולם נזונים מהם, כדי שיהיה לה טובה מצד אחד שתוציא פירות שיהיו נקראים על שמה שהוא הלחם שמברכין עליו המוציא לחם מן הארץ, וכן שאר פירות וירקות היוצאים מגופה שמברכים עליהם 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה' שנזכרים על שמה בברכה.
אֵין דַּעְתּוֹ מִתְקָרֶרֶת, עַד שֶׁיֹּאכַל עָפָר. כך הגרסא בעין יעקב ולשון זה יורה שהוא נח מרוגזו ומכעסו בזה. ונראה לי בס"ד הענין כי הוא תמיד ברוגז וכעס על האדם אשר מסיבתו נתקלל בעשר קללות ויהי למרמס שאיבד כמה דברים שהיה לו בראשונה, אך ידוע כל מי שרואה בשונאו איזה רעה ונזק ישמח בלבבו, ויהיה לו נחת רוח והנפשה, ולכן כשאוכל עפר יזכור הרעה הנעשית לשונאו שהוא האדם שנגזר עליו (בראשית ג, יט) 'וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב' ובזה יהיה לו נחת והנפשה מצד הרעה הבאה בדבר זה לשונא שלו ולכך דעתו מתקררת מכעסו ורגזו עליו.
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם". רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּגִים, וְחַד אָמַר: עֲרָיוֹת. מַאן דְּאָמַר: דָּגִים, דִּכְתִיב: 'נֹאכַל'. קשה הוה ליה למימר מַאן דְּאָמַר: דָּגִים, דִּכְתִיב: 'הַדָּגָה' (במדבר יא, ה) שמכאן הוכחה יותר וגם היא קודם תיבת 'נֹאכַל'?
ונראה לי בס"ד דסתמא דש"ס ידע להא דאמר מר שהיה 'הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים' ולא היה להם דגה גדולה ועל כן מוכרח לפרש 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה' היינו תשמיש דקרי ליה דגה כמו שנאמר (בראשית מח, טז) 'וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' לכך דייק לה מתיבת 'נֹאכַל' דאם הוא תשמיש מאי נֹאכַל? ולכך מוכרח לומר מה שאמר 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה' היינו דגה ממש ואף על גב דלא היו אוכלים דגה גדולה דאין להם אלא דגים קטנים אמרו דגה ולא דגים על דרך (בראשית לב, ו) 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' שהוא שם המין. או קראו אותם בשם דגה שהיא גדולה מפני שהיה הקב"ה עושה להם טבע דגים הקטנים כטבע דגה גדולה דאמרו רבותינו ז"ל /דגים קטנים קשים לעוברות' כמו שאמרו בכתובות דף ס'.
וְלָבָן כְּמַרְגָּלִית. נראה לי בס"ד לרמוז זה באותיות (שמות טז, לא) 'זֶרַע גַּד' במילואם כזה זי"ן רי"ש עי"ן גימ"ל דל"ת יהיה מן אותיות אלו צירוף תיבות אלו שהם שדי זן לי עין מרגלית והיינו לשון מראה כמו (במדבר יא, ז) 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח'.
'גַּד', שֶׁהָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן. נראה לי בס"ד דנרמז זה באותיות 'גַּד' שהם ז' והיינו על בן ז' לאחרון. גם תחת ג' של גַּד יש נקוד פתח שמספרו ששה ועם אות ג' יש מספר ט' וזהו הגדה של בן ט' לראשון. ולפי זה רמז של התשעה נרמז באות הראשון בלבד שזה יורה על בן תשעה לראשון, אך רמז של השבעה נרמז בצירוף אות האחרון שזה יורה על בן שבעה לאחרון.
והנה הרמב"ח [הרב משה בן חביב] ז"ל בתוספת יום הכיפורים הקשה איך סומכין על זה דלא עדיף מהגדת הנביא דאמרינן 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא'? עיין שם. ונראה לי בס"ד דכל זה נאמר בהלכה חדשה לדורות אבל לפי שעה ולאדם פרטי סמכינן. ועיין להגאון חיד"א ז"ל (בברכי יוסף אורח חיים סימן לב) מה שתירץ בענין זה יעוין שם. אי נמי הכא שאני דמשה רבינו ע"ה אומר להם דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט אם יהיה למחר כך אז הוא מבחן על כך והבעלי הדין הם מתרצים שניהם בזה ומקבלים המבחן הזה עליהם לבטל טענות שלהם והרי זה דומה לשני בעלי דין שקבלו עליהם שלשה רועי בקר (משנה סנהדרין ג, ב).
שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין, זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. הקשה הרמב"ח [הרב משה בן חביב] ז"ל למה היה מחמיץ הדין והלא הדין פשוט דגודרות אין להם חזקה ומחזירין העבד לתובע כדאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לו.) יעוין שם?
ונראה לי בס"ד דהוא היה עושה כן כדי שאחר כך בעל דין יודה מעצמו ששקר ענה ויבוש ויכלם ויהיה זה תועלת לעצמו ולאחרים שלא יבואו לתבוע תביעות בשקר כזאת כי יאמרו מה בצע לתבוע בשקר? הלא המן יודיע הנסתרות!
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב 'יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים' רוצה לומר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר זה המן שיורד בבוקר ומגיד הנסתרות וזה היה מועיל גם כן שֶׁיָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ בְּלִּמּוּדִים שלא יוכל היצר הרע לפתות אותי ללכת אחר שקרים וכזבים אשר לא כדת ולזה אמר (תהלים סא, ח) 'חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ' רוצה לומר דיני התורה שהיא חֶסֶד וֶאֱמֶת על ידי הַמָּן יִנְצְרֻהוּ.
אִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית בַּעְלָהּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו. הנה בעל עין יעקב הביא שתי נסחאות הפכיות [נֻסַּח אַחֵר: אִם נִמְצָא עָמְרָהּ בְּבֵית בַּעֲלָהּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ. וְאִם נִמְצָא בְּבֵית אָבִיהָ, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו]
ונראה לי בס"ד דשניהם אמת הא איתא והא איתא אך נסחא ראשונה איירי שטוענת שמכה אותה ומצערה והוא אומר שמשקרת בזה וסרחה עליו לדבר עליו דברי כזבים כאלו, לכך אִם נִמְצָא עָמְרָהּ בְּבֵית אָבִיהָ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ שאמת הם דבריה שהוא מכה אותה ומצערה וצריך שתשב בבית אביה ולא תבא לביתו עד שיפייסנה ויהיה לה אומן מצדו ששב מדרכו הרעה, וְאִם עוֹמְרָה בְּבֵית בַּעֲלָהּ בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו לדבר עליו כזבים ושקרים והראו מן השמים שצריכה להיות יושבת תחת בעלה ולא תמרוד בו ללכת לבית אביה כי לא חטא לה כלל.
אך נסחא השנית איירי בהיכא שיש ביניהם דין ודברים בענין זנות שסרחון זה הוא ענין של זנות שהוא אומר זינתה והיא אומרת סרח עליה להוציא עליה שם רע בשקר ולכן עוֹמְרָה בְּבֵית בַּעֲלָהּ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ בדברים אלו שהיא טהורה וראויה לשבת תחתיו, וְאִם עוֹמְרָה בְּבֵית אָבִיהָ בְּיָדוּעַ שֶׁסָּרְחָה וְזִנְּתָה ולכך צריך לפרוש ממנה ותשב בְּבֵית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ.
מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. נראה לי בס"ד הכונה דהנשים דרכם להתקשט בצבע הפנים שמלבין ומאדים הפנים ועתה במן שהיו אוכלים לא היו צריכין הנשים להתקשט בצבעים אלו בבשרם ובפניהם יען כי המן היה באכילתו מאיר פניהם ועושה עידון בבשרם שהיה מתלבן ומאדים ביופי וגם היה נעשה בהם ריח טוב באוכלם אותו שלא היו צריכין לבשם את גופם במיני בשמים הנדכים במדוכה דלא בישום ולא כחל ולא פרכוס ויעלת חן.
מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן צִיקֵי קְדֵרָה. נראה לי בס"ד הכונה כי צִיקֵי קְדֵרָה הוא מין תבשיל טוב וערב שהוא מורכב מן בשר ודגן וירקות ומיני פירות ואין לו טעם פשוט אלא טעם מורכב מכל מינין אלו, ובא בעל המאמר ללמדינו דמלבד שהיה יורד עם המן טעמים רבים של בשר ופירות שכל אחד טועם טעם פשוט בפני עצמו דהיינו אם יתאוה האדם בשר יבא בפיו טעם פשוט של בשר ואם יתאוה תפוח יבא בפיו טעם פשוט של תפוח וכן בכל דבר, הנה עוד אחת יש בו שגם טעם תבשיל של ציקי קדרה שאינו טעם פשוט אלא טעם מורכב מכמה מינין גם כן היה נמצא זה במן ,ובזה איכא רבותא טפי דמתהפך לטעם מורכב מכמה מינין. וזה פרשתי בס"ד לפי פשוטן של דברים.
אך לבי יחשוב דרב חמא כיון בזה על הארת סוד הרמוז בדברי רבותינו ז"ל בְּצִיקֵי קְדֵרָה שאמרו על אמירת בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה והביאו לה עבדיה בחשאי (פסחים נו.) ורבינו האר"י ז"ל פירש סוד בְּצִיקֵי קְדֵרָה ועיין בשער הכונות בדרוש בשכמל"ו.
מָן הַיּוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הוֹרִיד לָהֶם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. נראה לי אין אבנים טובות ומרגליות בשמים אך ירד להם דבר רוחני אשר ברדתו באויר התחתון נתגשם ונעשה אבנים טובות ומרגליות כי באמת גם המן עניינו כך שהוא מתגשם באויר התחתון ונעשה מָן לאכול אבל שרשו למעלה הוא רוחני.
ומה שאמר מָן הַיּוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר רמז בזה מספר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר [608] עם כולל שתי תיבות עולה מספר שלשה שמות של פרנסה שהם פא״י סא״ל חת״ך [610] שהיה נמשך להם שפע של פרנסה זו משמות אלו.
כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ, מוֹצֵא בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים. נראה לי בס"ד שהתינוק לפי דקות המזג שלו מרגיש בכמה מיני טעמים שיש בחלב הנעשה ומתהווה מכמה מינים של מאכל שאוכלת האם אשר אלו הטעמים ישנם בחלב שלה בדקות הרבה, דהגדול לרוב גסות המזג שלו אינו מרגיש בדקות הטעמים האלה שישנם בחלב ולכן תראה שחלב האם ערב מאד לתינוק יותר מן מאכלים טובים וערבים מה שאין כן הגדול יהיה לו החלב של האשה תפל ומלוח.
אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים. נראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה במן ענין הפכיי המתהווה בו תמיד, על פי מה שאמרו במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל טז, ד) רבן שמעון בן גמליאל אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום ולפי שהן חביבין לפניו שינה עליהם מעשה בראשית, עשה להם תחתונים עליונים ועליונים תחתונים. לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים שנאמר (דברים לג, כח) 'אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל' ועתה נתחלפו הדברים התחיל הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ דכתיב (שמות טז, ד) 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם' וכתיב (שמות טז, יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וגו' וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ, שלא יהיו יוצאין לחצרות ומלקטין אלא יהיו יוצאין למדברות ומלקטין עיין שם. ולכן עשה שגם עצמו של מן ישתנה ויתהפך בפיהם, מפני שירידתו היתה בשינוי והיפוך ועוד רמז לישראל בזה הענין שהיה מתהפך לכמה טעמים שכל דבר מדברי תורה ראוי שיתהפך אצלם לכמה טעמים, דאמרו רבותינו ז"ל לא ניתן המן לישראל אלא כדי שיתחכמו על ידו בתורה.
