סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

פירוש שטיינזלץ

שהן טמאות אפילו טומאת מדרס, משום שהם מיוחדות לשכיבה, ועל מחצלות גסות של טבריא [טבריה] שהן טהורות, שאינן עשויות אלא למחיצות ולסיכוך. על מה נחלקו — על מחצלות של שאר מקומות. מר [חכם זה, חכמים] סבר כי כיון דליכא דיתיב עלייהו כדטבריא דמיין [שאין מי שיושב עליהן, שאין רגילים לשבת עליהן, הרי הן כמו המחצלות של טבריה] והן טהורות, ומר [וחכם זה, ר' דוסא] סבר כי כיון דמקרי ויתבי עלייהו, כדאושא דמיין [שמזדמן שיושבים עליהן, הרי הן כמו המחצלות של אושא] וטמאות. אף שאין רגילים לשבת עליהן.

אמר מר [החכם]: כל החוצלות מטמאין טמא מת, אלו דברי ר' דוסא. הרי שלשיטתו, נחשבות הן ככלים ולכך הן מקבלות טומאה ואין לסכך בהן. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי שכל המחצלות טהורות ומסככין בהן, והרי הדברים סותרים לכאורה זה את זה בהלכה זו!

ומשיבים: לא קשיא [קשה] אפשר ליישב את הסתירה ולומר: הא דאית ליה גדנפא [זה כשיש לו למחצלת זו שוליים מוגבהים] היוצרים כעין בית קיבול ובשל כך הריהי נחשבת ככלי ולכן היא טמאה, הא דלית ליה גדנפא [כאן כשאין לו שוליים מוגבהים], אינה נחשבת ככלי והריהי טהורה.

מיתיבי [מקשים]: חוצלות של שעם ושל גמי ושל שק [שיער עזים] ושל ספירא [שיער הסוס] שאריגתן יפה ונוחה הישיבה והשכיבה על גביהן — מטמא טמא מת ולא מדרס, שהם נחשבים ככלי ואינם עשויים לישיבה, אלו דברי ר' דוסא, וחכמים אומרים: הריהן מיטמאות אף מדרס.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאמר] שחוצלות הן מרזובלי (מיני שקים), אפשר להסביר את המחלוקת, שהסובר שאינם מיטמאים מדרס משום שאינם ראויים לישיבה, מכל מקום הם נחשבים ככלי ולכך הם מיטמאים למת. שאם היו של שעם ושל גמיחזו לכינתא דפירי [ראויים הם להיות כסלי ירק]. ואם היו של שק ושל ספירא חזו [ראויים] הם לגולקי וצני [לסלים קטנים], כיון שאריגתן דקה יותר. אלא למאן דאמר שיטת האומר] כי מחצלות ממש ללא שולים מוגבהים ואין להן בית קיבול, מה טעם לחלוקה זו? שהרי המחצלות עצמן אינן ראויות אלא לשכיבה. בשלמא [נניח] מחצלות של שק [שיער עיזים] ושל ספירא [שיער סוס] — יכול אתה לומר שהם חזו לפרסי ונפוותא [ראויים לעשות מהם מסכים או נפות לנפות בהן קמח], אלא מחצלות של שעם ושל גמי למאי חזו [למה הן ראויות] עוד? ומשיבים: חזו לנזיאתא [ראויות הן לכיסויי גיגיות שיכר], ולכן יש להם שימוש נוסף ככלי.

איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי חוצלות הללו מחצלות ממש הן, אם כן מחצלות של שעם ושל גמי חזו לנזיאתא [ראויות הן לכיסויי גיגיות שיכר], ושל שק [שיער עיזים] ושל ספירא [שיער סוס] חזו לפרסי ונפוותא [ראויות הן למסכים ולנפות]. אלא למאן דאמר דעת מי שאומר] כי הן מרזובלי (מיני שקים), בשלמא [נניח] מרזובלי, של שק ושל ספירא, חזו לגולקי וצני [ראויים הם להכנים בהם כלים קטנים] אלא מחצלות של שעם ושל גמי למאי חזו [למה הן ראויות], ומדוע טמאות הן? ומשיבים: חזו לכינתא דפירי [ראויים הם לסל של פירות גדולים].

תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' חנניא: כשירדתי לגולה (לבבל) מצאתי זקן אחד, ואמר לי: מסככין בבודיא (מין מחצלת). וכשבאתי חזרה לארץ ישראל אצל ר' יהושע בן חנניא אחי אבא [אחיו של אבי, חנניא] ואמרתי לו את דברי אותו זקן, הודה לדבריו. אמר רב חסדא: והוא מדובר כאן במין בודיא דלית ליה גדנפא [שאין לו דופן מוגבהת] ואינה ראויה לשום שימוש, אלא לסיכוך.

אמר עולא: הני בודיתא [אותם המחצלות] של בני מחוזא, אלמלא קיר שלהן שמקיף את סביבותיהן ("גדנפא"), היו מסככין בהן, משום שהן עבות מאוד, ואינן מיועדות לישיבה. תניא נמי הכי [שנויה בברייתא גם כן כך]: מסככין בבודיא, ואם יש להן קיר — אין מסככין בהן, משום שעל ידי כך נעשו ככלי קיבול, ומקבלות טומאה.

א משנה הישן תחת המטה בסוכהלא יצא ידי חובתו, שהמיטה מהווה הפסק אוהל בינו ובין הסכך. אמר ר' יהודה: נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים, ולא אמרו לנו דבר שאין אנו יוצאים ידי חובת סוכה, משמע שאין זה נחשב כאוהל לפסול.

אמר ר' שמעון וסיפר מעשה אחר, לסתור דברי ר' יהודה; מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים בצחוק: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, שהרי מצות עשה שהזמן גרמא היא ועבדים (כנשים) אינם חייבים בה, ולפיכך ישן הוא בכוונה תחילה תחת המטה. ולפי דרכינו, כלומר: אגב דברים אלה שלא נאמרו להורות הלכה, למדנו שלדעתו הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.

ב גמרא נאמר במשנה שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובה. שהמיטה מהווה כעין אוהל וכחציצה בינו ובין הסכך. ושואלים: והא ליכא [והרי אין] עשרה טפחים בגובה המיטה, ואין אוהל פחות מעשרה טפחים! ומשיבים: תרגמא [הסבירה] שמואל שכאן אכן מדובר במטה הגבוהה עשרה טפחים.

ומעירים: תנן התם [שנינו במשנה שם] לענין טומאת אוהל: אחד חור שחררוהו המים בסלע, או שעשו את החור שרצים, או שאכלתו את הסלע מלחת (חומר מלוח נמס) שהיה בו, וכן מדבך (שורה סדורה) של אבנים וכן סואר (ערימה מסודרת) של קורות, כל אחד מאלה מאהיל על הטומאה, טומאת המת שהיתה בחלל זה, ונחשב כאוהל המת ומביא טומאה לכל דבר שנמצא תחתיו.

ר' יהודה אומר: כל אהל שאינו עשוי בידי אדםאינו קרוי אהל, וחור שנעשה מעצמו אינו קרוי אוהל, ואינו מביא את הטומאה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה מהיכן למד דבר זה?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר