א בהקשר לדברים אלה תניא [שנינו ברייתא] העוסקת בענייני בריאות הגוף, בן עזאי אומר: על כל משכב שכב, חוץ מן הקרקע. על כל מושב שב, חוץ מן הקורה, שמא תפול ממנה. אמר שמואל: שינה בעמוד השחר מועילה כאסטמא לפרזלא [כחישול לברזל]. וכן יציאה לצרכיו בעמוד השחר מועילה כאסטמא לפרזלא [כחישול לברזל].

ובדומה לכך מסופר: בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי [היה מוכר מילים בדינרים], שהיה משתמש בביטויים קצרים ביותר להביע את רעיונותיו. כגון: עד דכפנת [בעות שאתה רעב] — אכול, ואל תדחה אכילתך, שאם תדחנה, יכול שתעבור תאוות המאכל ממך ולא יועיל לך המזון. וכמו כן עד דצחית [בעוד שאתה צמא] — שתי [שתה], עד דרתחא קדרך [בעוד שרותחת קדירתך], עוד לפני שתצטנן — שפוך. ומשל הוא לדחיית התפנות לנקבים, שאל תדחה דבר זה בעת שהנך נצרך להם. ועוד אמר: כאשר קרנא קריא [קוראת הקרן], כלומר, נשמעת תקיעת הקרן ברומי, הרי זה סימן כי יש ביקוש לתאנים בשווקי רומי, ואז בר מזבין תאני, תאני דאבוך זבין [בן מוכר התאנים, את התאנים של אביך מכור], כלומר, מהר למוכרם, אף בלי רשות האב, כדי שלא לאבד את ההזדמנות.

אמר להו [להם] אביי לרבנן [לחכמים]: כי עייליתו [כאשר אתם נכנסים] בשבילי העיר מחוזא כדי למיפק ביה בחקלא [להתפנות בשדה], לא תחזו [תסתכלו] לא להך גיסא [לצד זה] ולא להך גיסא [לצד זה], דלמא יתבי נשי, ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו [שמא יושבות שם נשים, ואין זה דרך ארץ להסתכל בהן].

ומסופר: רב ספרא על [נכנס] לבית הכסא. אתא [בא] ר' אבא, וכדי לברר אם הוא יכול להיכנס נחר ליה אבבא [השתעל לו ליד הדלת]. אמר ליה [לו] רב ספרא: ליעול מר [יכנס אדוני]. בתר דנפק [אחרי שיצא] אמר ליה [לו] ר' אבא: עד השתא [עכשיו] לא עיילת [נכנסת] לשעיר ארצם של בני אדום שאינם מקפידים בדרכי צניעות, וגמרת לך מילי [וכבר למדת את הדברים, המנהגים] של שעיר! וכי לאו הכי תנן [לא כך שנינו במשנה] בענין בית המקדש: מדורה היתה שם ליד בית הטבילה ובית הכסא של כבוד. וזה היה כבודו: אם מצאו נעול — בידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח — בידוע שאין שם אדם. אלמא [מכאן] כי לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ] הוא לדבר בבית הכסא!

ומסבירים גם את דעת רב ספרא שבעודו בבית הכסא אמר לר' אבא שיכול הוא להיכנס: והוא סבר כי מסוכן הוא, שחשב רב ספרא שאם ימתין ר' אבא ולא ידע שיכול הוא להיכנס — יבוא לכלל סכנה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד של צואה החוזר, שלא יכול היה אדם לעשות צרכיו, מביא את האדם לידי מחלה הדרוקן. וסילון שתן החוזר מביא את האדם לידי מחלת ירקון.

מסופר כי ר' אלעזר על [נכנס] לבית הכסא. אתא ההוא רומאה דחקיה [בא רומאי אחד ודחקו] משם. קם ר' אלעזר ונפק [יצא]. אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה [בא נחש ושמט את מעיו] של אותו רומאי. קרי עליה [קרא עליו] ר' אלעזר: "ואתן אדם תחתיך" (ישעיהו מג, ד), אל תקרי [תקרא] "אדם" אלא "אדום", כלומר, רומאי.

ב מכיון שעוסקים בענין צניעות בבית הכסא, מביאים עוד בנושא זה. כאשר מצא דוד את שאול במערה וחס עליו וכרת את כנף מעילו, אמר לו אחר כך "הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה. ואמר להרגך ותחס עליך" (שמואל א' כד, י).

ושואלים: מדוע אומר הכתוב "ואמר", והלא "ואמרתי" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! וכן מה שאמר "ותחס", והלא "וחסתי" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא אמר ר' אלעזר: כך אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה אחרי להרגני, והתורה אמרה: בא להרגך — השכם להרגו, אלא צניעות שהיתה בך, היא שחסה עליך.

ומאי [ומה] היא צניעות זו? — דכתיב [שנאמר]: "ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים" (שם, ג), ותנא [שנינו] שאמרו חכמים שהיתה שם גדר לפנים מגדר, ומערה לפנים ממערה, ונכנס שאול פנימה להסך רגליו מתוך צניעותו, ולא עוד אלא שאמר ר' אלעזר: מלמד שאף שם סיכך עצמו, שכיסה עצמו בבגדיו, כסוכה. ועוד במדרש פרשה זו.

על הנאמר: "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט" (שם ד), אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל המבזה את הבגדים כדוד שקרע בגד לחינם, עונשו שלב סוף אינו נהנה מהם, וכפי שנאמר: "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א' א, א).

ג על דברי דוד שאמר לשאול "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה" (שמואל א' כו, יט), אמר ר' אלעזר: אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא לדוד: "מסית" קרית [קראת] לי? הרי אני מכשילך כעונש בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. דכתיב [שכן נאמר]: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, יב). ומיד לאחר שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד כן, "ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל" (דברי הימים א', כא, א), וכתיב [ונאמר] עוד: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה" (שמואל ב' כד, א). ואם כן תשובת המשקל למה שקרא דוד את הקדוש ברוך בלשון "מסית" היתה ש"ויסת את דוד". וכיון דמנינהו [שמנה אותם] לא שקל מינייהו [לקח מהם] כופר. והיה עונשו כמו דכתיב [שנאמר]: "ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד" (שם טו).

ושואלים: מאי [מה] פירוש המילים "עת מועד"? אמר שמואל סבא חתניה [חתנו] של ר' חנינא משמיה [משמו] של ר' חנינא: הכוונה היא משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו. ר' יוחנן אמר: הכוונה היא עד חצות היום ממש.

עוד נאמר שם: "וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך" (שם טז). ובפירוש המלה "רב" אמר ר' אלעזר, כך אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא למלאך: טול לי רב (גדול) שבהם, שיש בו כדי ליפרע (להיפרע) מהם, מעם ישראל, כמה חובות. ומכיון שכן, באותה שעה מת אבישי בן צרויה, ששקול היה כרובה של סנהדרין, והיה לכפרה על כל העם.

במקבילה נאמר "ובהשחית ראה ה' וינחם על הרעה" (דברי הימים א' כא, טו) ועל כך שאלו מאי [מה] ראה ה'?

אמר רב: ראה ה' ונזכר ביעקב אבינו, דכתיב [שנאמר] בו לשון "ראיה": "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה" (בראשית לב, ג). ושמואל אמר: ראה ה' ונזכר באפרו של יצחק, שנאמר בפרשת העקידה: "אלהים יראה לו השה לעולה" (שם כב, ט).

ר' יצחק נפחא אמר: את כסף הכפורים ראה ה', אותו כסף שנתנו ישראל כאשר נמנו ביציאת מצרים, וכפי שנאמר: "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, טז). ר' יוחנן אמר: את בית המקדש ראה ה', וכמו דכתיב [שנאמר]: "בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד).

ועוד פליגי [נחלקו] בה אמוראים נוספים מה ראה, והם ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני. חד [אחד מהם] אמר כי את כסף הכפורים ראה, וחד [ואחד מהם] אמר כי את בית המקדש ראה. ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר לומר כשיטת מי שאומר] כי את בית המקדש ראה, וכפי שנאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם), כלומר, שכעבור דורות יזכירו את ההתגלות הראשונה שהיתה בהר המוריה, כי המלאך נגלה גם לדוד על הר זה.

ד שנינו במשנה כי משום כבוד הבית לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ושלא יעשהו קפנדריא. ושאלו מאי [מה] פירוש המלה "קפנדריא"? אמר רבא: קפנדריא כשמה, כלומר, קיצור דרך. ורב חנא בר אדא משמיה [משמו] של רב סמא בריה [בנו] של רב מרי אמר: אפשר לדרוש זאת כנוטריקון (ראשי תיבות), וכמאן דאמר אינש [כמו שאומר אדם]: "אדמקיפנא אדרי, איעול בהא" [עד שאקיף את השורות, מוטב שאכנס בזו]. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה זו קיימת גם בבית הכנסת, ואולם הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריא — מותר לו לעשותו קפנדריא אם אחר כך נמלך בדעתו.

ובדומה לכך ר' אבהו אמר: אם היה שביל מעיקרו עובר במקום שנמצא בו בית הכנסת — מותר לעבור דרכו, כי אין לשלול מן הרבים את זכות המעבר שלהם בבנין בית הכנסת. ואמר ר' חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל, מותר לו לעשותו קפנדריא. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב" (יחזקאל מו, ט).

ה שנינו במשנה שרקיקה בהר הבית אסורה מקל וחומר. אמר רב ביבי אמר ר' יהושע בן לוי: כל הרוקק בהר הבית ואפילו בזמן הזה, הריהו כאילו רוקק בבת עינו, וכפי שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א' ט, ג).

אמר רבא: רקיקה בבית הכנסת — שריא [מותרת], מידי דהוה [כמו שזהו] הדין במנעל, מה מנעל אף כי בהר הבית הוא אסור, ומכל מקום בבית הכנסת הוא מותר. אף רקיקה, בהר הבית הוא שאסור, ואולם בבית הכנסת שרי [מותרת].

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רבינא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אדא בר מתנא לרבא: אדיליף [עד שאתה לומד] ממנעל, נילף [נלמד] מקפנדריא, וכפי שהיא אסורה בבית הכנסת, כך תהא גם הרקיקה אסורה!

אמר ליה [לו] רבא: התנא הלא יליף [לומד] איסור הרקיקה ממנעל, ואת אמרת [ואתה אומר] כי יש ללמוד זאת מקפנדריא?! ומבררים: מאי [מה] היא אותו לימוד מקפנדריא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא] לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו שבידו, ולא במנעלו שברגלו, ולא במעות הצרורים לו בסדינו, ובפונדתו מופשלת לאחוריו, ולא יעשנה קפנדריא. ורקיקה מקל וחומר ממנעל. שכן, מה מנעל, שאין בו דרך בזיון בדרך כלל, בכל זאת אמרה תורה "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה). רקיקה, שהיא דרך בזיון, לא כל שכן שיש לאוסרה.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו צריך לקל וחומר זה, ויש ללמוד זאת באופן אחר: הרי הוא אומר בכתוב: "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד, ב). והלא דברים קל וחומר: ומה שק, שאינו מאוס לפני בשר ודם כרגיל, כך נאמר בו. הרקיקה, שהיא מאוסה לפני מלך מלכי המלכים — לא כל שכן שהיא בזיון לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר ליה [לו] המקשה לרבא: אנא הכי קאמינא [אני כך אמרתי], כך התכוונתי לומר: נימא הכא לחומרא והכא לחומרא [נאמר כאן להחמיר וכאן להחמיר],